תשובה

קרא פחות

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

כתב בדרך אמונה, (ביאור ההלכה, הלכות מתנות עניים פ”ז ה”ה), וז”ל, ולכאו’ נראה שהמוצא ממון שע”פ דין א”צ להחזיר ורוצה להחזיר לפנים משוה”ד אם בעל אבדה עשיר צריך המחזיר ליתן מעשר קודם וראי’ מאאע”ה שהחזיר למלך סדום ומ”מ נתן מעשר קודם והרי גם שם הי’ עליו מצוה להחזיר שלא יאמר אני העשרתי וגו’ ויהי’ חילול ה’ כמ”ש רש”י וצ”ע עכ”ל.

והקשה מרן הגרב”ד דיסקין שליט”א, דהרי אצל אברהם כבר בא לידו רק שלא רצה לעכב לעצמו, והניחא באופן כזה, אבל באופן שמתחילה רצה להשיב האבידה לבעליה מנ”ל שצריך לעשר.

תשובה – הנה מש”כ מו”ר רה”י שכבר היה ברשות אברהם, זה מבואר ברש”י ומפרשיו, שכתב רש”י (בראשית יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל – אעכב לעצמי מן השבי: ואם אקח מכל אשר לך – ואם תאמר לתת לי שכר מבית גנזיך, לא אקח: עכ”ל, וכתב השפ”ח א”נ ק’ לרש”י הא כבר היה בידו ולא היה לו לומר ואם אקח אלא ע”כ ואם אקח ממה שתתן לי מבית גנזיך ע”כ.

ולפ”ז היה נראה לי דבאמת באופן שמלכתחילה לא זכה בזה, בזה ליכא מאן דפליג שלא יצטרך ליתן מעשר, והגרח”ק שליט”א לא דיבר באופן כזה, אלא באופן שזכה בזה ואח”כ רצה להחזיר, דהרי גם בסברא לכאורה מוכרח כן.

אחר כתבי זה מצאתי עוד בס’ חשוקי חמד להגר”י זילברשטיין שליט”א, [ב”מ דף כד ע”ב, בד”ה לפנים משורת הדין], שהביא עוד אריכות וגם פסק ממרן הגריש”א ז”ל בזה, וז”ל, שאלה.

מצא מעות שהדין נותן שאינו חייב להחזירה, כיון שבעליה מתייאש, ולפנים משורת הדין, [א”ה ר”ל כמבואר בשו”ע שיש לפנים משורת הדין להשיבו, והיינו באופן שאכן פטור, אך בכסף בזמנינו יש הרבה לדון בפרטי המקרה ואכמ”ל], החליט לתלות מודעות ולהכריז על הכסף שמצא, ובאמת בא אחד ונתן בה סימנים והחזירה לו, האם קודם שהחזירה חייב להפריש מעשר כספים, והאם גם האובד יתחייב להפריש מעשר כספים, כיון שמן הדין כבר לא היה חייב להחזירו.

וכתב שם, תשובה.

כתוב בתורה ‘ויתן לו מעשר מכל’ (בראשית יד כ), שלאחר שאברהם אבינו חזר ממלחמת סדום, נתן למלכי מלך שלם, מעשר מכל השלל שתפס, וכתב בספר טעמא דקרא שיש ללמוד מכאן שהמחזיר אבידה שאין חייב להחזירה רק לפנים משורת הדין, צריך ליתן מזה מעשר כספים, שהרי אברהם נתן מעשר כספים מהשלל, הגם שלבסוף החזיר את כל השלל למלך סדום.

וכ”כ בספרו דרך אמונה וכו’.

ולכאורה יש מקום לחלק, דגבי מוצא אבידה באופן הנ”ל אף שמצד הדין אינו חייב להחזירה, מ”מ מה שמחוייב להחזירה מצד לפנים משורת הדין, היינו דבגדרי לפנים משורת הדין זהו תורת השבת אבידה, והיינו דיש אבידה שמחוייבין להחזירה מצד הדין, ויש אבידה שיש בה תורת השבה מצד לפנים משורת הדין, וכשמחזירה מצד לפנים משורת הדין הרי יש בזה תורת השבה.

משא”כ גבי אברהם שלא היה בזה תורת השבה כלל גם לא מצד לפנים משורת הדין, שהרי אברהם אבינו קנהו קנין גמור, בכיבוש מלחמה, ועוד שהרי מלך סדום היה נכרי, ואסור להחזירה לאבידה, והאבידה הוא של מוצאו, וכל הטעם שהחזיר זהו מצד שלא יאמר אני העשרתי את אברהם, וזהו טעם צדדי לגמרי, והוה כאילו נתן לו מתנה, כדי למנוע חילול השם, וא”כ אין ללמוד מאברהם שנתן מעשר מכל, דלגבי אברהם לא היה לזה תורת השבה כלל, והיה בזה רק ענין צדדי של קידוש השם, משא”כ במחזיר אבידה לפנים משורת הדין שיש בזה תורת השבה י”ל שפטור ממעשר.

וכתב עוד, וכן אמר מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א (הובא בספר משפט האבידה סימן רנט שעה”צ ס”ק קכד) שהמוצא אבידה, ומחזירה לפנים משורת הדין, אין צריך המקבל לתת מזה מעשר כספים.

ומ”מ נראה שבעניננו לכו”ע יש לתת מעשר כספים, שהרי מן הדין אינו חייב להחזיר אפילו לפנים משורת הדין, אלא הרי אלו שלו, ומה שרוצה להחזירם, אין זה חיוב של לפנים משורת הדין, וראיה לזה שהרי אין צריך להחזיר, אפילו אם הוא עשיר ובעל האבידה עני, ובלפנים משורת הדין, כתב השו”ע (סימן רנט ס”ה) שבכה”ג צריך להחזיר.

והעצה הטובה ביותר כשמרים את האבידה, שיתכוון שאינו רוצה לזכות בזה, ואין זה שלו, וממילא לכו”ע לא יצטרך לתת מעשר כספים.

ולענין אם בעל האבידה יתחייב להפריש מעשר כספים, נראה שאם הוא נתייאש מהכספים, הרי זה כאילו בא לו מתנה מחדש, וצריך להפריש מעשר כספים, אך אם הוא עדיין לא נתייאש, אין צריך להפריש מעשר כספים עכ”ל הגר”י זילברשטין שליט”א.

ומתבאר בדבריו דגם לדעת בעל הדרך אמונה אם מכוין שלא להגביה א”צ ליתן מעשר.

אכן עיינתי שוב בלשון השאלה, וכנראה כונת מו”ר רה”י להקשות שא”א מלכתחילה לא היה בכונתו ליתן מעשר רק אחר שלקח החליט להחזיר שלא יהא חילול ה’, משא”כ באופן של בעל הד”א דמיירי באדם שמלכתחילה נוטל ורוצה להחזיר.

אך יש לדון מנ”ל למו”ר שכך היה.

אכן ציין מו”ר לדברי רש”י מסכת סוטה דף יז ע”א בשכר אם מחוט ועד שרוך נעל – שהבריח עצמו מן הגזל ע”כ, והקושיא מכופלת א”כ קשיא אדרבה דאם היה גזל מסתבר שמתחילה לא נטל וגם לא נתכוין לזכות, ואפ”ה עישר מזה.

ובאמת ראיתי בפי’ אבן עזרא בראשית שיטה אחרת – חלק הדקדוק שכתב, וטעם ואם אקח – זאת הו”ו לעבר, כי הטעם אם מחוט ועד שרך נעל – לקחתי, ואם אקח, והעד, שאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים, והוא פועל עבר עכ”ל, וכ”כ בפי’ הרד”ק ואם אקח – טעם הוי”ו ר”ל אם לקחתי ואם אקח ומבואר דגם הם ס”ל שלא נטל אברהם מתחילה כלום, ודלא כל’ הרש”י עה”ת שהבאנו לעיל.

וכ”כ הספורנו אם מחוט ועד שרוך נעל.

כל “אם” שבמקרא כשלא יבא אחריו פועל תנאי יהיה במקום מלת “שלא”, אמר אם כן “הרימותי ידי” שלא “מחוט ועד שרוך נעל” אוכל ליתן לך, שאין בידי כלום, ושלא “אקח מכל אשר לך” עכ”ל, וגם הוא ס”ל דמעיקרא לא נטל אברהם כלום.

וכן בפירוש הריב”א על התורה מבואר שלא נטל כלל מן הרכוש ואעפ”כ עישר מרכושו ע”ז.

וז”ל, פשיט’ שלא נתן המעשר משל אחרים אלא משלו אלא על כרחין כדתרצינן לא הפריש מעשר אלא משלו ולא מן הרכוש שהציל.

וא”ת הרי זכה ברכוש מן הדין מההיא דהמציל מן הגוים וכו’.

וא”כ היה לו להפריש מעשר אף מן הרכוש מטעם חזקה לחבר וכו’.

וי”ל דשמא לא הציל הרכוש רק בגלל הבעלים ודמי להא דאמרי’ המגביה מציאה לחברו קנה חברו כי כן פסק בסמ”ק עכ”ל, ומבואר שלא נתכוין לזכות ברכוש וגם לא היה נוטל מן הרכוש עצמו, ונתחדש כאן לפי הצד דלעיל שגם אם לא זכה צריך ליתן מעשר א”כ יצטרך ליתן מרכושו.

והנה בשבת הצעתי דברי הגריש”א הנ”ל לפני שא”ב הג”ר שמעון כהן שליט”א שהיה מהדנין לפני הגריש”א ומהמקורבים אליו, והגיב ע”ז שא”א לסמוך על שמועה כעי”ז והביא דוגמאות.

ובכל הנ”ל דן דהרי י”א שאין קנין כיבוש מלחמה בעכו”ם, וא”כ לא קנו אותן המלכים אלא אברהם אח”כ במלחמה, וא”כ היה קנין זוטו של ים.

ומ”מ מה שאברהם לא רצה ליטול אע”פ שברש”י סוטה שם ביאר שהיה משום גזל, לא היה ניחא ליה להרב הנזכר שהכונה גזל ממש, אלא שלא רצה משום שנכסי סדום היה נכסי גזילות, ולא היה ראוי ליטלו.

ובכונת הגריש”א ביאר דדוקא מה שמצווה מצד לפנים משורת הדין יש להחשיבו כאליו לא באה לידו, ובזה נעמיד גם אם בתחילה זכה בזה, אך לא היה הגריש”א סובר מדעת האבקת רוכל שאין מפרישין מעש”כ מכנגד ההוצאות השוטפות, ומאידך ציין הנ”ל שפ”א נשאל הגגריש”א על אחת שכדי לעבוד הוצרכה לשלוח הילדים למטפלת ורוצה להוריד המעש”כ, דבזה ודאי מאי אית לה למיעבד.

והנה יש להעיר בכ”ז דכל הני רבוותא מרן הגרח”ק שליט”א והגרב”ד שליט”א דנו בענין המעשר כספים של אברהם אך בחז”ל הרי מפורש בכמה מקומות שהיה זה מדין תרומה גדולה, ומלכי צדק כהן היה.

וכך הלשון בפסיקתא דרב כהנא [פיסקא י – עשר תעשר, אות ו’] א”ר חונה אבות הראשונים הפרישו תרומה ומעשרות.

אברהם הפריש תרומ’ גדולה, הרימותי ידי אל י”י (בראשית יד: כב), ואין הרמה אלא תרומה, כמה דאת אמ’ והרמתם ממנו את תרומת י”י (במדבר יח: כו).

וכ”ה בבראשית רבה פרשת לך לך פרשה מג, ר”י אמר עשאן תרומה היך מד”א (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה’, וכ”כ רש”י פרשת לך לך (בראשית פרק יד פס’ כ) ויתן לו אברם, מעשר מכל אשר לו לפי שהיה כהן, ועיין בל’ הרמב”ן ‘אבל חלק הגבוה הפריש לתתו לכהן’, וכנראה קודם מ”ת היה שייך ליתן תרומה גדולה גם מדוממים, שהרי היה כל השלל שם.

וכן מבואר בחזקוני ובפי’ הריב”א ועוד שדנו מי היה הכהן שם (ע’ נדרים ל”ב ב’).

ואע”ג דבפרקי דרבי אליעזר פרק כז איתא, ר’ מאיר אומ’ אברהם התחיל ראשון לעשר, לקח המעשר מכל מה שהשיב מן הרכוש של סדום ועמורה ואת כל מעשר רכוש לוט בן אחיו ונתן לשם בן נח, שנ’ ויתן לו מעשר מכל [וכ”א במדרש משלי פ’ ל’ ובבמ”ר פי”ב], מ”מ לא נתבאר שם יותר מן הפסוק איזה מעשר היה שם.

אכן באבן עזרא בראשית כתב ואברם הוציא המעשר לכבוד השם, ולא מצא אדם לתתו לו כמלכי צדק, ונראה שלכך היתה כונת המ”ד בב”ר שעשה כן ל’שירה’, ר”ל להודות לה’ וא”כ זהו כעין מעשר כספים, אך דוחק לומר שזהו כל המקור ובודאי היה לפניהם הרבה בענין זה.

וברד”ק בראשית כתב וז”ל, ויתן לו מעשר מכל – המפרשים פירשו, כי אברם נתן למלכי צדק מעשר מהמקנה והרכוש אשר הציל לפי שהיה כהן לאל עליון; ואדוני אבי ז”ל פירש כי מלכי צדק נתן לאברהם בשכרו המעשר מן הדין, כי המלך סדם אמר לאברם תן לי הנפש והרכוש קח לך, ואברהם אמר אם מחוט ועד שרוך נעל, אמר מלכי צדק לאברהם מן הדין תוכל לקחת המעשר מן הכל ולא תקח דבר ממלך סדם כי שלך הוא המעשר מן הדין, כי כל מציל ממון חבירו המעשר הוא שלו על שטרח להצילו, ונכון הוא הפירוש, כי יש לתמוה לדעת המפרשים איך היה נותן אברם משל מלך סדם למלכי צדק והוא לא רצה לקחת לעצמו ויתן לאחרים, זה לא יתכן עכ”ל, ומבואר מדבריו בעיקר הענין שלא היה זה מעשר כספים, אך לענינינו לגבי ליתן מעש”כ מדבר שאינו רוצה ליטלו לעצמו חזינן ג”כ שהיה פשיטא ליה להרד”ק מסברא שאין בזה שום שורש וכמ”ש כשאינו רוצה לזכות בזה.

אכן ראיתי בס’ פנים יפות לבעל ההפלאה ז”ל, ויתן לו מעשר מכל.

משמע מזה דמעשר ראשון שייך אף לכהנים, כדסבירא ליה לרבי אלעזר בן עזריה ביבמות דף פ”ו ע”ב, דאי לא תימא הכי מה ענין מעשר לכהנים, והיינו דקאמר ויתן לו מעשר מכל, דלא נימא שנתן לו מעשר מן המעשר דהיינו תרומת מעשר לכהן, לכך כתיב מעשר מכל ולא תרומת מעשר.

ולפי פשוטו משמע שנתן לו מעשר מכל הרכוש שהביא, והוא רמז למעשר שצריך האדם להפריש מנכסיו לשמים, כמו שמצינו גבי יעקב, וכדאיתא ביו”ד [סי’ רמט] בהלכות צדקה.

ויש לפרש מ”ש ויתן לו מעשר מכל, היינו אף מן מה שהביא מביתו דכיון שהיה בחזקת שיאבדו, לולי הנס חייב לעשר, כמו שמצינו גבי מעשר התבואה שאינו מנכה מספר הזריעה, מפני שלאחר הזריעה היה בחזקת איבוד, וכן ראיתי בתשובה בחוב שנתייאש ממנו ובא לידי גבוי חייב במעשר.

ויש עוד לפרש ויתן לו מעשר מכל, דאף מרכוש מלך סדום נתן לו מעשר, אף על פי שאח”כ החזיר את הרכוש, מ”מ כיון שבא ליד אברהם נתחייב במעשר, כדקיי”ל [עירובין לז ב] בחבר שמכר לע”ה ועיין בסמוך עכ”ל.

ואביא לשון התורה תמימה שמצאתי לגבי עשר תעשר [בהערות דברים פרק יד], ויש להעיר במה שחקרו הב”ח והט”ז ביו”ד סי’ של”א אם יש איזה מקור למצות מעשר כספים ולא הביאו כלל דרשה זו שהביאו התוס’, ואף על פי דבודאי אסמכתא היא, משום דעיקר הכתוב איירי בתבואת השדה, בכ”ז כדאי לעשותה סניף ואסמכתא למצוה דרבנן, כרגיל בכ”מ, וצ”ע.

ועיין בהשגות הראב”ד לרמב”ם פ”ט ה”א ממלכים כתב שאברהם תיקן מצות מעשרות, דכתיב (פ’ לך) ויתן לו מעשר מכל, והקשה לי ש”ב הגאון רבי חיים ברלין שי’, הא קיי”ל [בדרשה בסמוך עיין שם דעת הראב”ד] תבואת זרעך ולא לקוח, וא”כ הוא הדין מכבוש מלחמה, ולפי”ז הלא לא נתחייב כלל אברהם במעשר משלל כבוש מלחמה, והשבתי לו, דמדרשת הספרי שלפנינו סמוכים נאמנים לדברי הראב”ד, דכיון דחייבים במעשר מפרקמטיא ומשאר רווחים, לא גרע שלל מלחמה משאר רווחים.

ובר מן דין הנה נוכל לומר דדעת הראב”ד בכונת הכתוב ויתן לו מעשר מכל היינו מכל אשר בביתו, גם מוכרח הוא, דהכתוב אומר שאברהם לא לקח מאומה מן השלל, ודוחק לומר דנתן לו מחלק הנערים אשר אכלו עכ”ל.

היוצא מכ”ז דלכאורה הוא רעיון שנתחדש באחרונים לפרש מעשר דאברהם על מעש”כ, אכן אפשר דגם לדעת המדרשים והראשונים שנקטו שהיה כאן דין תרומה, מ”מ חלוק מדין תרומה דידן שהיה זה קודם מ”ת והביא גם מן הדומם והיינו כדי לומר שירה וכנ”ל, וא”כ אפשר דגדרי מעש”כ דידן שייך ללמוד ממעש”כ הזה אע”פ שהיה תרומה וצ”ע.

ונסכם הדברים שנידונו בזה, דהנה המוצא מציאה ואינו רוצה לזכות בה מצד הסברא פטור ממעש”כ, וכן נקט בס’ חשוקי חמד אליבא דכו”ע, אכן יש מן הראשונים שמדבריהן מבואר שאברהם הפריש מעשר אע”פ שלא זכה כלל, וכן בדרך אמונה יש שהבינו מדבריו כך, ובאופן זה יתכן שעליו ליתן מעשר מכספו האישי כדלעיל [אך פשוט שאי”ז חיוב], אך באופן שזכה ורוצה לחזור בו נראה שיש עליו להפריש מעש”כ, ויש לברר דעת הגריש”א הנ”ל, ובאופן שהיתה זכיה בטעות יש לדון בפרטי כל מקרה בזה.

ובאופן שהיה בכונתו לזכות אלא שלא זכה ורק אז חזר בו, לכאורה דינו כלא זכה כלל, אלא שיש מקום לברר אם היה מן המכוון לחלק בזה ג”כ.

ובכל הנ”ל יש לעשות שאלת חכם כשנוגע למעשה.

עש”ק פ’ האזינו מודיעין עלית ק”ס

י”ב תשרי תשע”ו

שאלה – כתב רש”י דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א, האזינו השמים וגו’, שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ.

ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קיימים לעולם ע”כ.

וצ”ע מהא דאיתא במסכת ברכות דף לב ע”א, זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך מאי בך אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה ועכשו שנשבעת להם בשמך הגדול מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים, ומבואר שאינן קיימין לעולם.

תשובה – באמת זוהי קושיא, אם לא דאמרי’ שיש כאן מדרשות חלוקות, דלכאורה סותר זל”ז, אכן אפושי פלוגתא לא מפשי’, וכל היכי דאיכא לתרוצי מתרצינן, ולפי הפשט נראה ליישב, דלעולם לכו”ע השמים עתידין להתבטל לעת”ל, וכ”כ כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, וכ”א בגמ’ דמס’ ע”ז י”ז א’, אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ע”כ, וכ”כ בקרא, כי כשמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני תמיד כן יעמוד זרעכם ושמכם.

אכן יש חילוק בין שבועת ה’ על הבטחתו לישראל לבין העדאת ישראל בשמים ובארץ, דאע”פ שהשמים והארץ עתידין להתבטל אבל לא בעוה”ז כ”ז שיש בחירה לישראל, ומ”ש קיימים לעולם היינו בעוה”ז, ולהכי שייך להשביעם לישראל בשמים ובארץ, כיון דאין משביעין אותן אלא על זמן שיהיה להם בחירה, משא”כ הבטחת ה’ היא לעולם וגם להעוה”ב, ולכך אין נשבע אלא בשמו הגדול שהוא קיים לעולם ולא כשמים והארץ שהן בטלין להעוה”ב.

ונראה לי להוכיח עוד שאין כאן דרשות חלוקות ממ”ש במדרש תנאים לדברים פרק לב פס’ א, למחר כשיעמדו ישראל בדין כנסת ישראל אומ’ לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים הרי עידי קיימין שנ’ (ד כו) העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ אמ’ לה המקום הריני מעבירן שנ’ (ישע’ סה יז) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה עכ”ל, ואח”ז אי’ שם ומפני מה מעיד משה בישראל בשני עדים אלא אמר משה בשר ודם אני למחר אני מת שאם ירצו ישראל לומר לא קבלנו את התורה ולא שמענו את המצות מי בא ומוכיחן אלא מעיד אני בהן שני עדים שהן חיין וקיימין לעולם ולעולמי עולמים לכך נאמר (ל יט) העידתי בכם היום את הש’ ואת הארץ עכ”ל, ותמוה דסתרי אהדדי מרישא לסיפא, אלא ש”מ כדפרשתי, דלגבי זמן הבחירה הם קיימין לעולם ולגבי זמן הגמול שרוצה עדים אז אינן קייימין.

ברם ראיתי בתרגום יונתן כאן, והוה די מטא קיציה דמשה נביא למתכנשא מגו עלמא אמר בלביה ליתנא מסהיד בעמא הדין סהדין דטעמין מיתותא בעלמא הדין האנא מסהיד בהון סהדין דלא טעמין מיתותא בעלמא הדין ברם סופיהון לאתחדתא לעלמא דאתי, פי’ והיה כאשר הגיע קצו של משה נביא להאסף מתוך העולם אמר בלבו אינני מעיד בעם הזה עדים שטועמים טעם מיתה בעולם הזה הנני מעיד בהם עדים שלא טועמים מיתה בעולם הזה אך סופם להתחדש לעולם שיבוא [כתר יונתן].

ויש כאן קצת תמיהה דאם עתידין להתחדש א”כ בטלין הן, וצ”ל דהחידוש אינו שיהיו שמים חדשים לגמרי אלא משל לכיבוס בגד, שהוא הפיכתו לענין בגד חדש, אע”פ שאינו בגד חדש מצד עצמו אלא הבגד הקודם בצורה חדשה, אף כאן הוא כעי”ז.

וזהו דלא כמ”ש, ולפי הת”י בודאי יש כאן מדרשות חלוקות.

יום ג’ כ”ו אדר ב’ ע”ו

לכבוד הבה”ח דוד אשכנזי נ”י

התקבלתי הערותיך ושאלותיך.

.

.

ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א’ הן נפלאות, וייש”כ על כך, וג”כ רציתי להעיר עמ”ש כת”ר בכמה דברים וכדלהלן.

מי היתה הילני המלכה

א) מה שהקשה איך מינו את הילני המלכה למלכה, לפי מה דקי”ל מלך ולא מלכה כמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ י’, הנה ראשית כל יש להקדים דיש מחלוקת ראשונים מי היתה הילני המלכה, רש”י [ב”ב די”א א’ ד”ה מונבז המלך] כתב שמונבז המלך מזרע חשמונאי הי’ הוא והילני אמו, וכ”כ תוס’ כתובות ז’ ב’ ד”ה הורוה, והרמב”ם חלק עליהם, ויעויין באוצר המדרשים (אייזנשטיין) מדרש עשר גליות עמוד 437 פרשה ב’, דאיתא התם בזה”ל, עשרה מלכים נתגיירו ואלו הן: חירם המלך, עבד המלך, אנטיגנוס המלך, תלמי המלך, מונבז המלך, טובאי המלך, בולן המלך, בתיה המלכה, הילני המלכה, וברוריא המלכה ע”כ.

ומבואר שלא היהתה מלכת ישראל להדיא כהדעות הללו, וגם בדברי רושמי קורות הימים מבואר שהיתה מלכת חדייב ובאה להתגייר, ובכל כה”ג גם אחר שנתגיירה לית ביה מידי מששא, דלא קי”ל מלך ולא מלכה אלא גבי ישראל, אם בכלל היתה מלכה בעצמה או שרק היתה גבירה אם המלך.

והתפארת ישראל (יכין מסכת יומא פ”ג סקנ”ח) הביא עוד ראיה שהילני לא היתה אלא גיורת, וז”ל, ובב”ר [פמ”ו] איתא דמונבז ובזוטוס, בניה של הילני המלכה נתגיירו, וכמו כן איתא ביוסיפון רומי [ספר ב’ פ”ב], שהיו מלכי אידיאבני [הוא מחוז באראביען] ונתגיירו בצנעה, ואחרי מות אזיאטי הוא בזיטוס, מלך מונבז, ומונבז זה קודם שמלך הלך הוא והילני אמו לירושלים ושהו שם כמה שנים, וגם אחרי מלכו, נשארו בניו גרי צדק על אדמת הקודש, [כש”ס נדה י”ז א’], ועי’ ספר יוחסין [דקמ”א א’] ועי’ מאור עינים, [פנ”א ונ”ב] עכ”ל.

וכבר נתעורר ע”ז במהרש”א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף יא ע”א שכתב וז”ל, מעשה במונבז המלך כו’.

פרש”י בנה של הילני המלכה מזרע חשמונאים כו’ אבל בספר יוחסין מפורש בשם גוריון הארוך שהיה מלך גר וכן בב”ר פרשת לך לך ומעשה במונבז ובזטוז בניו של תלמי ע”ש עכ”ל.

וכ”כ הקרן אורה מסכת נזיר דף יט ע”ב אחר שביא דברי רש”י ודן בהן כתב, וז”ל, אבל בספרי הדורות ראיתי כי הילני ומונבז בנה גרים היו והיה קרוב לחורבן הבית.

וכן כתב מהרש”א ז”ל שם בב”ב בחידושי אגדות.

ואתי שפיר נמי בזה שלא צווה לעלות לארץ כי מולכת היתה בארצה ולא היה לה דבר עם החכמים ואתי שפיר נמי קבלתה נזירות בחוץ לארץ אף על גב דאיכא איסורא.

וכמו שכתב הראב”ד ז”ל דבהיותה בארצה לא היו מעשיה ע”פ החכמים וכשבא לארץ היו מעשיה על פי חכמים כדאיתא בריש סוכה ע”כ.

ולפי דברי הראב”ד שביא ניחא טפי דהרי אחר שבאה לא”י והתחילה לעשות ע”פ חכמים הרי לא היתה מלכה וא”ש.

[ועיין בסדר הדורות שהביא מספר קדמוניות היהודים של בעל היוסיפון את מעשה הילני ומונבז מלכות הדייב, הובא גם בס’ מעשה הצדיקים סי’ רע”ד, ובמאור עינים העתיק מספר היוסיפון שכתב אל הרומיים בהרחבה וביתר ביאור].

ויש לציין דמ”מ גם אם לא היתה מלכה בישראל, אך עכ”פ בודאי היתה אשה חשובה גם אחר שעלת לא”י, כמבואר בתולדות ישו הנדפס באוצר ויכוחים, וציין אליו בפי’ רבינו חיים פלטיאל עה”ת בראשית ה’ כ”ט.

בדברי הגמ’ במגילה

ב) מש”כ כת”ר לתרץ עמ”ש בעמ”ס שם סי’ י”ט בענין מ”ש במגילה דאי תנא הוא לימא מתני’ וכו’ ואי לא וכו’ והרי אם יודע הלכה זו יאמר הלכה זו, ותירץ ע”ז עוד עוד דמיירי כשיש צואה לפניו, ולכן א”א לומר פסוק, הנה תי’ הא’ שכתב דמיירי בידיו מטונפות ניחא, אך זה תמוה א”כ מה יועיל לבקש מתינוק לומר פסוק, הרי אסור לו להרהר בד”ת, ויתכן שכונתו רק לכלול זאת ב’ואי לא’ דע”ז אתיא תי’ השני בגמ’ שם, וע”ז אתיא העיצה השניה שם לשהי פורתא וליקום.

עוד בענין גירות קודם מ”ת

ג) מ”ש על גירות קודם מ”ת (שם סי’ י”ז) ייש”כ, והנני להעתיק לו עוד מס’ עמ”ס ח”ב סי’ ע’ סק”ב בדברי רש”י פ”ק דסוטה על תמר, וכתבתי שם בזה”ל, עוד הקשה הרב הנ”ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א”כ אין לה אב, ומ”ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.

תשובה הנה היה קודם מ”ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א”כ היה לה ג”כ דין ב”נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה”ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס”ל שהאבות קודם מ”ת היו כישראל גם לקולא, מ”מ מנ”ל דתיהני גירות קודם מ”ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס’ שבת קל”ה ב’ ד”ה כגון שלא היה טבילה קודם מ”ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע”ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע”ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק’ ב’), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ”מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.

אכן ראיתי בחי’ הגרי”ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ”ת והאריך בזה הרבה ע”ש, וצ”ע עכ”ל העמ”ס ח”ב שם.

וי”ל שהיה שייך איזה גירות קודם מ”ת של קבלת עומ”ש, ואהני קבלה זו גם לאחר מ”ת להשיבן כישראל שקבלו התורה ולא כגרים שנתגיירו רק במ”ת, ואע”ג שגם מדיני גירות גופייהו נלמדין ממתן תורה ביבמות מ”ז, מ”מ לא היה כסתם גירות כנודע, שרי כבר היה עליהן שם ישראל, (ושמעתי מהרב איתן בעל זהב טהור ושא”ס מה שייסד בזה), וגם הנך גרים היה עליהם שם כעי”ז קודם מ”ת.

בדברי הגרח”ק על ת”ת שהיא מצוה אחת ארוכה

ד) מה שדנת בדברי הגרח”ק שהבאתי בח”א סי’ כ’, שכל הת”ת שלומד במשך חייו הו”ל מצוה אחת ארוכה, אם בחי’ העילוי ממיציט ר”ס צ”ט חולק ע”ז, יתכן שכן, וכך נראה לכאורה ממה שהבאת מדבריו, ובאמת דברי הגרח”ק הללו הם חידוש.

בדעת הגרח”ק בעניני ציצית

ה) מה שכתבת בדעת הגרח”ק נכון הוא וכו’.

לתפוס אוכל לאחר בחד”א בישיבה

ו) מה שהקשה עמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ כ”ב בביאור דברי הגרי”ש מתופס בע”ח במקום שחב לאחרים, הנה עצם ביאור זה אינו חידוש שלי אלא כבר נזכר ע”י חלק מגדולי הפוסקים לענין שמירת מקום באוטובוס, ומה שהקשה כת”ר דאטו בעה”ב שיש לו ממון ויכול ליתנו לכ”א התופס ממנו הו”ל תופס לבע”ח, הנה קושייתך היא בעצם קושיא על הגמ’ בפ”ק דגיטין, ומה דבכ”ז לא ס”ל להגמ’ כך הוא משום שהחייב חייב לשלם בכל אופן, והתופס ממנו לאחרים אין לו בעלות על הממון להיות בעל דבר על הממון להחליט למי יהיה, ובאוטובוס לכ”א יש חוב ממוני השייך לו מכח מה ששילם מתחילה, ובישיבה הצד להחשיב הבחור כבע”ח הוא מצד מה ששילם וסיכמו שהבחור ילמד בישיבה ויקבל מנת חלקו מידי יום, ושא”ב הגאון רבי שמעון כהן שליט”א הביא מהגרי”ש עוד על בחורים שהתפללו מוקדם ורצו לקחת לחם מן הישיבה שאין ביד רה”י לאסור עליהם לקחת מכיון שהלחם של הישיבה משועבד אליהם, ולא נאריך כעת בזה, ומה שיש כח לרבני הישיבה לסלק בחור מן הישיבה לפי דעתם, זהו ג”כ חלק מתקנות והסכם הדבר, אך כ”ז שלא סילקו לא היה כאן שום הפקעה מן ההסכם, וה”ה באוכל יש ברשותם לתת לתפוס או לאסור לתפוס, אך כל זמן שלא הפקיעו להאוכל מא’ לא היה כאן שינוי מן ההסכם הראשוני שהאוכל מיועד לכאו”א.

וכן לגבי נ”ח הביא בשבות יצחק ח”ח פט”ז הע’ כ’ בשם הגרי”ש שבחור ישיבה אינו נחשב סמוך על שלחן הרה”י שכן האוכל הניתן בישיבה אינו שלו אע”פ שהוא ניתן ע”פ שיקול דעתו.

וכ”ז לדעת הגרי”ש אך יתכן שיהיו פוסקים שיחלקו ע”ז.

בלא תחמוד בעבדו ותלמידו

ז) מה שנסתפק בגדר רעך בלא תחמוד, בעבדו ותלמידו, פשוט דהכל בכלל ואכמ”ל, ודע דדעת רבינו בחיי דגם גוי בכלל רעהו לענין לא תחמוד, וע’ בשע”ת שערי תשובה לרבינו יונה שער ג שכתב וז”ל, לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח).

הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי נתן מכרם.

והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד.

ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס.

והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו ע”כ.

ושם באות ס’ כתב, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו).

לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ.

רעהו במשלוח מנות

ח) ולענין מה שנסתפק בגדרי רעהו במשלוח מנות, עיין ביאורים ומוספים על מ”ב סי’ תרצ”ה על הבה”ל ד”ה או, ע”ש בכל מ”ש.

מנ”ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי

ט) מה ששאל מנ”ל מ”ש ביבמות דף מח ע”ב ובעוד דוכתי, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

הנה כתב במשך חכמה פרשת ואתחנן עה”פ שובו לכם לאהליכם (דברים ה, כז), דהחתם סופר בחידושיו לע”ז כתב דנתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז”ל דין זה.

ולדעתו פשוט דיצא להם דין זה מהפסוק שובו לכם לאהליכם, דהלא מסתמא היה ליוצאי מצרים הרבה נשים מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח, שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא (עה ע”א) בהנך דאסירין לא פריצי בהו, וכתב רש”י דהן בכו על הנוספות שלא נאסרו לבני נח, ואם לא היו רגילין בהן לא היו בוכין, וא”כ איך אמרה התורה אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו, הלא אלו שנשא קרובותיהם צריכין לפרוש מהן, ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

והא דבמס’ ביצה (ה ע”ב) מוכיחין מפסוק זה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולפי הנ”ל הפסוק הרי בא להתיר גם את אלו שהיו מותרין קודם וכעת נאסרו מטעם עריות, היינו משום דאם הפסוק בא רק בשביל להתיר העריות שנשא קודם, לא היה צריך לומר להם את זה עד שיאמר קודם האיסור של עריות, עיין שם.

ועיין בס’ דף על הדף ביבמות שם מה שכתב לישא וליתן עוד בדבריו.

וראיתי שבעל הטורים דברים פרק כד פי”ז עמד ע”ז וכתב, גר יתום.

ולא אמר גר ויתום, לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ”ל.

ויתכן שכונתו דילפינן לה מהכא.

(ועיין אלשיך משפטים כ”ב בפסוק וגר לא תלחץ, קדושים יט פ’ וכי יגור, רות א ח ד”ה אמנם).

מנ”ל אם צעב”ח דאורייתא

י) מה ששאל למ”ד צעב”ח דאורייתא מנ”ל דין זה, כתב רש”י מסכת שבת דף קכח ע”ב וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא – שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (בבא מציעא לב, ב) עכ”ל וכ”כ שם ריטב”א והמאירי ושא”ר.

ויעויין מה שביאר בחידושי הריטב”א את דברי הגמ’ בבבא מציעא דף לב ע”ב וז”ל, מדברי שניהם נלמד צער בע”ח דאורייתא.

פירוש דהא סבירי להו דפריקה עדיפא מטעינה משום דאיכא צעב”ח עכ”ל.

ובפי’ רב ניסים גאון מסכת שבת דף קכח ע”ב ביאר ענין זה טפי וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא מה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כג) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ואמרו בבא מציעא בפרק אלו מציאות (דף לב) מצוה מן התורה לפרוק דקסבר תנא דידן צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי סבר צער בעלי חיים דרבנן ע”כ.

איך נפטר בן עזאי מת”ת

יא) מה ששאל מ”ט בן עזאי נפטר מת”ת, הרי היה מחוייב במצוות פרו”ר, וראיתי בקובץ שעורים חלק ב סימן יט שכתב וז”ל, ונראה דבאמת כה”ג אינו פטור ממצות פ”ו אלא דנחשב כאנוס בביטולה וכלשון הרמב”ם “אין בידו עון” והיינו דבן עזאי היה דבוק כ”כ בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר ודוגמא לזה בזבחים דק”ב אמר רב הא מילתא גמירנא מר’ שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו’ ופריק מי שרי בבה”כ ומשני לאונסו שאני ועיין בזה בב”י או”ח סי’ פ”ה בשם הירושלמי ע”כ.

ועי’ עמק שאלה להנצי”ב שאילתא ה’ סק”ד [ופסקי תשובה ר”ס רס”ב] מ”ש עפמ”ש הר”מ בפ”ג מהל’ ת”ת ה”ד דבמצוה שאינה עוברת א”צ להפסיק מן הלימוד, וע”ש בקו”ש מ”ש על תי’ הזה, ובפסקי תשובה הנ”ל תי’ עוד דפו”ר היא מצוה על ישראל ולא על כל יחיד ואפשר שיתקים ע”י אחרים כל’ הגמ’ דיבמות שם.

ועי’ גר”ז בקונטרס אחרון פ”ג מהל’ ת”ת ה”א שהאריך בביאור זה, ותמצית הדברים שעליהם נסוב הוא שאין מחוייב לבטל תורה בשביל מצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים אלא רק במידי שיוכל אח”כ לחזור לתלמודו, משא”כ לישא אשה, ע”ש בפרטים בזה.

אין מעבירין על המצוות

יב) מה שהנך מסתפק באין מעבירין על המצות לגבי לימוד ספר שבא אליו קודם ספר אחר שרצה להקדימו, הנה הגם דאין מעבירין שייך גם במצוה שאינו מחויב לעשות אותה כמבואר במ”ב ר”ס כ”ה גבי ציצית אפילו לפני תפילין שתפילין הם חובה וציצית היא רשות, מ”מ כיון שמתכוין ללבוש שניהם שייך בציצית אין מעבירין על המצוות, וכן ראיתי שהוכיח השדי חמד, וכ”נ מהמקור שהביא לדין זה ברש”י מגילה ו’ ב’ מושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך על תחמיצנה, וה”ה היכא ששניהם אינן מצוה שמחויב בהן, י”ל ע”פ הח”ח בס’ מחנה ישראל פט”ו ס”ה בשם החי”א כלל ס”ח ס”א, והמקור לזה בתה”ד סי’ ל”ה וחכ”צ סי’ ק”ו, וכ”כ במאמ”ר, דאם אח”כ יקיים המצוה ביותר הידור ל”א אין מעבירין, וא”כ בלימוד התורה דכתיב כי אם בתורת ה’ חפצו ודרשי’ בע”ז י”ט א’ שלומד היכא שלבו חפץ, א”כ זהו תנאי בלימוד התורה, וע”ש המעשה גבי נתת לנו רשות לעמוד.

וכ”ש היכא שהסדר הוא ממש ללמוד קודם מה שאין בידו לפני מה שאוחז כעת.

כמו”כ י”ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע”י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה”ג, וה”ה ס”ת לקרות בו, משא”כ ספר מודפס שאם היה יודע ע”פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי”ז החפצא של המצוה.

{בע”ה נר ה’ לחנוכה עש”ק פ’ מקץ ער”ח טבת תשע”ו}

מה שהקשה איך ראה פרעה בחלומו שיבלים דקות בולעות שיבלים עבות, הא אמרי’ בברכות נ”ה ב’, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סלקו ואיבעית אימא מהכא ורעיוני לבבך תנדע אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא.

ופרש”י, הרהורי לבו, מה שהוא מהרהר ביום, רעיונך מחשבותיך, וכן כל לשון רעיון שבמקרא אינו לשון רצון אלא לשון מחשבה וזה יוכיח ורעיוניה יבהלוניה דניאל ד’ וכי רצונו של אדם מבהלו אלא מחשבותיו מבהלין אותו.

דקלא דדהבא, דבר שלא הורגל לראות ולא הרהר בו מעולם.

קופא דמחטא, נקב המחט ע”כ.

תשובה הנה על עצם הקו’ יש לדעת דבגמ’ לא מנו כל הדברים שאין אדם רגיל לראותן, אלא רק כעין ב’ דברים הללו שא”א שאדם יחשוב עליהן, ומסתמא ישנם עוד דברים שא”א שאדם יחשוב עליהן, אבל באמת יתכנו חלומות שאינם מציאותיים, ויש להתבונן בהוה ובמציאות, שרוב החלומות שלנו הנם דברים שאינם מציאותיים, והיינו דשייך שאדם יחשוב גם על דברים לא מציאותיים, ומה שנזכר בגמ’ הם דברים שאין אדם מעלה אותם על דעתו, זהו לאמיתו של דבר, אבל בענינינו עיקר התירוץ הוא דכמה מיני חלומות יש; יש חלומות ע”י מלאך ויש חלומות ע”י שד, כמ”ש בגמ’, ויש חלומות מהרהורי לבו, עיין עוד במהרש”א שהבאתי בתשובה לעיל, וכתב ר”י החסיד בעל הספר חסידים שאם תרצה לעשות שא’ יחלום חלום תבוא אליו לפני קומו, ותלחש באזנו את דבר החלום והוא יחלום אותו, ויש עוד חלומות שבאין ע”י עשנים של מאכלות, כמ”ש הספרים וכן אמרו חכמי הטבעיים, ואין כלל גמור על כל החלומות שצריכין שיהיו מהרהורי לבו, אלא דעיקר החלומות הם ע”י הרהורי הלב, וגם מה שעיקרן ע”י מאכל או לחישת שד, מכל מקום הלך החלום ודרכו מתנווט ע”י האדם ומחשבותיו.

אבל אה”נ חלום הבא ע”י מלאך והוא כעין נביאות, ודאי שייך שיהיו בו אפי’ דברים שאין האדם חושב עליהן.

אבל בגמ’ לא הזכירו זה, משום שחלום זה אינו מצוי, וגדר הימצאות חלום זה הוא ‘נס’, ר”ל שאינו המציאות הטבעית.

ופעמים שנזכר בחז”ל אין כו’ אלא וכו’, ואין הכונה שאין יוצא מן הכלל, וכל בלשונות האחרים ג”כ כמו כל העושה וכו’, שאין הכונה תמיד לכל מי שעושה ללא יוצא מן הכלל.

וכן אמר הגריש”א על הלשון בהלכה ‘חייב’ שאין תמיד הכונה שהוא חיוב גמור.

ותהלה לאל מצאתי כביאורינו ממש [בתירוץ השני] בפי’ המלבי”ם ז”ל כאן וז”ל, לא ראיתי כהנה בל יאמר רעיונך על משכבך סליקו כמ”ש אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו עז”א לא ראיתי כהנה כמ”ש מעולם לא חזי אדם פילא דמעיילא בקופא דמחטא ע”כ.

ר”ל דזה גופא היה לפרעה ההוכחה שחלומו היה אמתי ממה שראה דבר זה, א”כ בודאי לא היה רק מהרהורי לבו.

אחר שכתבתי כ”ז עיינתי בתשובת שבות יעקב ח”ב סי’ ל”ד, ולפו”ר נראה דמה שכתבתי הוא מחלוקת האחרונים, בין הט”ז לתשובת חינוך בית יהודה, וז”ל השבו”י, מי שחלום לו חלום מג’ חלומות והרהר בו ביום אי מחויב להתענות או לא.

תשובה, הא מילתא כבר אמורה בספר ט”ז א”ח סימן רפ”ח ס”ק ג’ שכתב וז”ל ונראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו לחלום אח”כ אין כאן שייכו’ לומ’ מן השמי’ הראוהו אלא הרהר גרם לו וכמעשה דפ’ הרוא’ א”ל שבור מלכא לשמוא’ אמרית’ דחכימ’ טוב’ אימ’ לי מה חזינ’ בחלמא פי בלילה הבאה וא”ל דחזא רומא ושבו לך וטחנו בך קשיית’ ברחיים דדהבא הרהר כולי יומא וחזי הרי דבהרהור תליא מילתא ואין בזה הוראה מן השמים ע”כ לא יתענה בשבת בזה כנלע”ד עיקר למעלה עכ”ל הט”ז ולפי הראיה שהביא משמע דאף בחול אין להתענות תענית חלום כשהרהר בה בו ביום רק בשבת ס”ל שאסור להתענות לה”ק לא יתענה בו בשבת דהיינו איסורא איכא ובתשובת חינוך בית יהודא סי’ ג’ כתב וז”ל מה שאמרו רבים שאם מהרהר עליהם מבע”י שאין להתענות עליהם לא ידעתי הסמך שיש לאלו הדברים בגמר’ ובפוסקי’ ואדרבה יש להביא ראיה דמצינו בגמרא פ’ הרואה אמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו והביא שם מעשים לראיה ואין להביא ראיה מדאית’ התם הבא על א”א בחלום מובטח לו שהוא בן העה”ב וה”מ דלא ידע ולא הרהר בה מאורת’ דש”מ שאינו מתקיים אם הרהר בה התם טעמא אחרינא איכא לפי שחוטא בהרהור איך יאמר שהוא בן עולם הבא ע”כ אין בידי להקל והמיקל עליו להביא ראיה וכתב שם בהג”ה דבחול יש להחמיר ולהתענות משא”כ בשבת דאין ספק סכנה מוציא מידי ודאי ולעד”נ עיקר כדעת הט”ז דבשבת אסור ובחול א”צ להתענות כשהרהר בו באותו יום וכדמייתי הט”ז ראיה ברורה מהאי דפ’ הרואה בעובדא דשבור מלכא ומהא דאמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו אין סתירה כלל דודאי אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו וכדאמר רבא תדע דלא מחזי לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופה דמחטא דהיינו דבר שלא הרהר ולא ראה מעולם ודאי אין מראין לו וכן משמע להדיא מלשון פרש”י שם ברכות דף נ”ה ע”ב והא דאמרינן הבא על א”א בחלום מובטח לו שהוא בן עוה”ב והוא דלא הרהר בה מאורתא אבל מ”מ צ”ל שהרהר בה פעם אחת דאל”כ לא היה רואה כן בחלום כיון שאין מראין לו אלא מהרהורי ליבא נמצא שאין כאן סתירה בסוגית אלו דהיכי שהרהר בו באותו היום אין צריך להתענות כלל דהרהור יום ודאי גורם אבל לא הרהר באותו יום אף ע”פ שהרהר בו פעם אחרת הוי חלום גמור וצריך להתענות בו אם הוא מאותן חלומות שצריך להתענות בו, נ”ל הקטן יעקב, עכ”ל השבו”י.

אכן נראה עתה להביא ראיה ברורה לדברינו מדברי התשב”ץ ח”ב סי’ קכ”ח וז”ל, ומה שראוי לדקדק בזה הוא בענין החלומות דרך כלל במאמרי התלמוד כי הידיעה בכללים קודמת בטבע ובסדר לידיעה בפרטים וראינו כי יש מקומות שחכמינו ז”ל חוששין להם ויש מקומו’ שאין חוששין להם כלל וראוי לנו לחזר אחר טעמי הענין כי ידיעת הדבר בסבותיו היא ידיעה שלימה ובלא ידיעת הסבות אינה ידיעה רק מחשבה וכשיעלו בידינו הטעמים יתבררו ויתלבנו ויצרפו הדברים במה היתה החטאת הזאת בענין דרושנו אשר אנחנו הולכים סביבו אמנם המקומות אשר ראינום שהם חוששין לחלומו’ הוא זה המקום אשר עליו הי’ זה המשא והמתן והוא שנדהו בחלום המוזכר בראשון מנדוים [צ”ל מנדרים ח’ ע”א], וכן במקומות אחרי’ מפורשי’ באחרון מברכות, וביבמו’ בפ’ האש’ רבה צ”ג ע”ב אחזיקו אקריין קנה רצוץ מאי לאו הכי קאמרי הנה בטחת לך על משענת קנה הרצוץ לא הכי קאמרי ליה קנה רצוץ לא ישבר וכו’ עד לאמ’ יוציא משפט אמנם במקומות שאין חוששין להם כלל הוא מה שהוזכר בפ’ זה בורר ל’ ע”א שאמרו שם הרי שהי’ מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו בא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקו’ פלוני הם זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והרי כאן סתיר’ מפורשת ואפשר היה לפרש שאין בה סתיר’ ובכל מקום ראוי לנו לסמוך על החלום בין לענין נדר בין לענין מעשר שני וענינים אחרים אם הוא עצמו חלם החלום אבל אם אחר חלם לו אין לו לסמוך על חלומו בשום מקום זהו שאמרו בא בעל החלום כלומר האיש החולם חלום אמר לו כן ולפי פי’ זה יש לסמוך על החלומות אם הם חלמו אותם אבל אם אחרים חלמו להם אין לסמוך עליהם כלל והתבאר טעות המתענין לפי זה אחר שאחר חלם להם והם לא חלמו אבל מכיון שאמרו זה הי’ מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והוא מאמר כללי לכל חלומות אי אפשר לפרש כן ויש לנו עכ”ל התשב”ץ.

ושם בתשובה קכ”ט כתב וז”ל, אמנם מצד מה שהתירם מהנדוי אחר שנתקיים התנאי והתענו לא טעה כלל שאם היו צריכין היתר אם לא התענו אפילו התענו לא נפטרו כלל וזהו מתבאר ממה שאמרו שם בגמר’ נדרים ח’ ע”א אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי שמתוניה ושרו ליה בחלמיה מאי אמר ליה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ודעתם לומר שחלום זה קצתו צודק וקצתו בלתי צודק ולענין הנדוי נחוש לו ולענין ההיתר לא נשגיח בו כלל כי אין זה החולם נביא שיצדק בכל דברי חלומו ואפילו נאמר שצדק במקצתו אינו מחוייב שנאמר שצדק בכלו וזה על מה שהשרישו שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים וכן בנדון הזה מה שראה החולם שאם לא יתענו יהיו מנודין צדק במה שאמר יהיו מנודים ולא צדק בהטלת התנאי ודעת בעל החלום הוא שיהיו מנודים בין יתענו בין לא יתענו ונתבאר בלא ספק שלא טעה מזה הצד אמנם מצד מה שהזקיקם להיתר והם לא חלמו ולא נאמר להם הנדוי בזה נראה ודאי שהוא כדבריך שאין לו סמך בתלמוד בזה כלל אלא שבני אדם הם חוששין לזה לפי שעונש הנדוי הוא גדול ממה שמצינו בנדויו של יהודה מכות י”א ע”ב ועל הספק הם רוצים להיו’ ניתרין ואתה שמעת את שמע החכם הרופא דון טדרוס אבן דאוואר נ”ע שהיה מחשובי קהל קלעת איוב שהיא עיר ואם בישראל ויצק מים על ידי הרב ר’ יצחק בר ששת זלה”ה ובהיותי מתגורר בבית מורי חמי הרב ר’ יונה ז”ל בארגון ראיתי שאמר לו מורי חמי ז”ל כדברים האלה דון טדרוס הנה חלמתי חלום שהייתי אומר לך קבע עתים לתורה שאם לא תקבע עתים לתורה אנדה אותך מיד נרתע לאחוריו ואמר לו אדוני התירני בעשרה אמר לו חמי מורי הרב ז”ל אינך צריך חדא שאתה לא חלמת ומפני חלומי אינך צריך התרה ועוד כי לא נדיתי אותך אלא אמרתי לך שאנדה אם לא תעשה כן ויאמר לו אעפ”כ התירני ונתקבצו כלנו בבית המדרש הרב ז”ל ובנו הרב שלמה ז”ל והחכם ר’ משה גבאי ז”ל ויתר החברים ואני והתרנוהו ואולי נאמר שיש לחוש וצריך היתר ויש לסמוך זה ממה שאמרו ז”ל ברכו’ נ”ה ע”ב ג’ חלומו’ מתקיימי’ ואחד מהם חלום שחלמו לו אחרים והרי אביי מת מפני חלומו של רבא (שם נ”ו ע”א) וכן אשתו של רבא ובניה בפתרון חלומו של בר הדיא (ברכות שם נ”ו ע”א) וכן כמה מעשים באיכה רבתי (פ”א) וכן בירוש’ במס’ מעשר שני כיוצא בזה וכיון שהשרישו לנו שזה המנדה בחלום הוא שלוחו של מקום וכמו שאמרו לשמותי שויוה שליח וכו’ מה לי אם אותו השליח אמר שליחותו אל המנודה עצמו או לאחרי’ אדרבה נראה שיותר קשה הוא כשחלמו לו אחרים ולא כשחלם הוא לעצמו שלפי שהוא נזוף הרבה לשמים הראו חלום זה לאחר ולא לו וכדאמרינן בחולין בפ’ הזרוע קל”ג ע”א אקריוה לרב ספר’ בחלמיה מעדה בגד ביום קרה וכו’ ואמרו שם דכלפי רבא אקריוה והקשו ולקריוה לרבא והשיבו נזוף הוא אלא שהי’ לו להתיר העשר’ שהתירו הצבור בעשרה אחרים שהם התירו לצבור ולא התירו לעצמן איני יודע אם עשה כן ואחר זה מצאתי בהלכו’ גדולו’ שכתוב שם שאפילו חלמו לו אחרים צריך היתר וז”ל והיכ’ דחזא בחלמ’ דקא משמתינן ליה צריך בי עשרה דתנו הלכתא דשרו ליה ואפילו חזו ליה אשה או עבד בחלמיהו עכ”ל זכינו להסכים לדעתו ז”ל וכן מצאתי בשאלתות בפ’ וישב ומזה השורש שהשרישו לנו שהמנודה הוא שליח ואפשר שיתערב בין החלום דברים בטלים עשיתי מעש’ באיש אחד בא אלי ואמר לי שהוא חלם חלום שהוא הי’ מבזה זקן אחד והוקש’ הדבר לאבי אביו של החולם ההוא ונדוהו והאיש שנתבזה והמנדה היה היו מתים ואמרתי שצריך היתר והחברים שהיו שם אמרו הרי זה לא נתבזה והמנדה אין לו כח לנדות שהרי הוא מת אמרתי להם זה נתנדה בשליחותו של מקום ושנדוהו אבי אביו מפני בזיון שעשה כל זה דברים בטלים שאם לא תאמרו כן אם הי’ המנדה עם הארץ היה צריך היתר וזה לא נזכר והתרנוהו בי’ זה עלה בידי בענינים אלו עכ”ל.

ומבואר דיש ב’ מיני חלומות, וז”ל משנה הלכות חי”ב סי’ קי”ב, ולפענ”ד הנה דבר זה מפורש בשו”ת תשב”ץ ח”ב סי’ קכ”ח וקכ”ט שמחלק בין ממון לאיסור דבאמת יש חלום שבא ע”י מלאך והוא חלום אמתי ויש חלום שבא החלום ברוב ענין והוא חלום של הבל וכמו שאמרו בגמ’ ברכות נ”ה ע”ב ר’ שמואל בר נחמני אר”י אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא וע”ש מעשה דר’ יהושע עם הקיסר וכיון שיש שני מיני חלומות ואין יודע כדת מה החלום הזה אשר חלם ולכן הדין כך בספיקא דאיסורא אזלינן לחומרא ובספיקא דממונא אזלינן לקולא דאין הולכין בממון אחר הרוב וכו’ עכ”ל.

ומבואר ג”כ דיש ב’ מיני חלומות, ומעולם לא נאמרו דברי רבא הללו על חלום שע”י מלאך.

והנה ראיתי שהחכם ר”י אברבנאל האריך בזה הרבה, וממש אין שייך להציג כאן אפי’ רובע דבריו, כי רבו מאוד, ומ”מ לא אפטור לזה בכדי ואביא כאן התחלת הדברים, וז”ל, השאלה הא’ אם החלומות כלם הם משפע העליון והודעתו אם לא ואם תאמר שהחלומות כלם שיחלמו בני אדם הפועל בהם הוא השכל הפועל או הגרמים השמימיי’ המשפיעים על הכח המדמה בלבד כמו שביארו החוקרים הנה יפלו על זה ספקות מהם מה שיורה עליו הנסיון בכל יום שיחלום אדם פעמים רבות חלומות שאין להם ענין כלל והם מהרכבות הדמיון מהיותו מתהפך בתחבולותיו פעם מפני המזג כי בהתגבר האדומה יחלום כאלו ישליכוהו בגו אתון נורא יקידתא ובהתגבר עליו הלבנה יחלום שנפל במים אדירים וכדומה לזה עד שבעבורו יקחו הרופאים פעמים אותות בחלאים מפאת החלומות ופעמים שממה שיתעסק האדם ביום יחלום בלילה וכמו שאמז”ל בפרק הרואה ברכות כה אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו אמר רבא תדע לך לא מחזי לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא אמר ליה קיסר לרבי יהושע אמריתו דחכמיתו טובא אמור לי מה דחזינא בחילמאי אמר ליה חזית דאתו פרסאי ושבו לך ורעו בך שקצי בחוטרא דדהבא הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא וכן אמר שם נו שמואל לשבור מלכא מה יחלום והרהר בו כל היום וחלם כן בלילה וכל זה מורה שהחלומות אינם משפע עליון כי אם מהרכבות הדמיון עצמו כפי הליחות והמחשבות עד שמפני זה אמר שלמה כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברי’ ששם החלום שם נרדף לכסיל ואמר כי ברוב חלומות והבלים ודברי’ הרבה וישעיהו אמר כי כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו וכאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה כן יהיה המון כל הגוים ירמי’ כג וירמיה אמר הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר וגו’ ואמר אל תשמעו אל חלומותיכם וזכריה אמר זכריה י’ ד’ כי התרפי’ דברו און וחלומות השוא ידברו הבל ינאמון והפסוקים האלו כלם מורים כי החלומות הבל המה ודבר שאין בו ממש וכן בדברי חז”ל דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין ובפרק הרוא’ אמרו שכל החלומות הולכים אחר הפה ואם היו משפע עליון איך יהפך אותם פה הפותר כרצונו אלא שהחלומות עצמם אין בהם דבר אמת ואם אמרנו הצד המנגד ר”ל שהחלומות השוא ידברו וששקר המה ודברים דמיוניי’ כוזבי’ ג”כ יפלו על זה ספקות מהם הנסיון שעינינו הרואות בכל יום אנשים יחלמו דברי’ עתידין ויצאו כלם לפועל ויתקיימו ומפני זה כתב הפלוסוף בחוש והמוחש שהיה דעת הקדמונים שהנבואה תבא מהאל והחלומות מהמלאכים והקסם מהשדי’ והנה התורה העידה שבאה הודעה אלדית לאבימלך בחלום הלילה על דבר שרה וכן ללבן על דבר יעקב והשוה הכתוב ענין החלומות לנבואה באמרה דברים י”ג א’ כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגדעון עשה לנצחון מלחמתו אות בחלום אשר שמע שהי’ מספר אדם לחברו במחנה האויבים וכן נתקיים החלום ההוא וענין שאול שאמר שלא ענהו השם בחלומות גם באורים גם בנביאים ואליהו שאמר כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום בחזיון לילה וגו’ וכו’ ע”כ תחילת דבריו, ושאר דבריו תמצא באריכות בפנים בפ’ מקץ.

ואכן היה מקום להקשות על הדברים, דהרי שר המשקים אמר לפרעה ויהי כאשר פתר לנו כן היה, ומזה ילפי’ בגמ’ בפ”ט דברכות שכל החלומות הולכין אחר הפה, וא”כ אי”ז מן החלומות הרומזין אלא מן החלומות הנקבעין ע”י הפה של מי שנולד במזל זה כמ”ש התוס’ שם, וכמו שכבר הארכנו במקו”א, והרי שר המשקים יעץ כ”ז לפרעה, וא”כ משמעות המקרא שלא היה זה מן החלומות הרומזין, אלא היה תלוי בדברי הפותר, אכן זה אינו, דבהדיא כתיב את אשר האלהים עושה הראה את פרעה, שהיה זה מן החלומות הרומזין, אבל שר המשקים לא ידע זאת.

[אבל אין לתרץ ששר המשקים טעה אף בחלום של עצמו שבאמת לא נפתר רק ע”י הפה, אלא שכך היה הרמז, אין לומר כן, דהרי מדבריו ילפי’ בגמ’ שכל החלומות הולכין אחר הפה, ומ”ש רז”ל שכ”א מהם חלם פתרונו של חבירו אפשר דההוא פליגא, א”נ גם בחלום התלוי בפתרון יש איזה רמז מעיקרו אם ישכיל הפותר לפותרו לפי המכוון, ועיין בדברי המהרש”א שהבאתי בתשובה שם].

אכן אם נאמר שהם היו סבורין שחלום פרעה היה מן החלומות ההולכין אחר הפה לפ”ז יש להתבונן מ”ט לא נעתר פרעה לכל פתרונות החרטומים, שאמרו פתרונות שונים כמ”ש בב”ר ר”פ מקץ, ועיין באורך בס’ הישר שם, דהרי היו סבורין שהוא חלום ההולך אחר הפה, וגם לדעת התוס’ דבעינן א’ מבני המזל שיכול לפתור חלומות, אטו בכל החרטומים והחכמים ופותרי החלומות שבמצרים הכשפנית לא היה אחד מבני המזל הזה, ואפשר דאה”נ, אך י”ל עוד דמ”מ בעינן שיפתור דבר הדומה לחלום לפי כללים ידועים, ופרעה הוה קים ליה שכל מה שפתרו לא היה מן הכללים (עי’ בשפ”ח ובמפרשים), ומ”ש אח”ז גבי יוסף שאמר עליו איש אשר רוח אלהים בו, י”ל דפרעה תלה שאם יודע לפתור חלומות כך, שמא יוכל לפתור גם חלומות אמתיים שהם רמזין.

ולפי הצד שכתבתי שבכל חלום שבא לרמז שייך ג”כ פתרון כנ”ל, י”ל דרעה הבין שיוסף בא כאן לעיקר המכוון בחלום כאן.

א”נ דרק שר המשקים היה סבור כן, אבל פרעה הוה קים ליה שזהו חלום של אמת שע”י מלאך, דלדידיה י”ל דניכרין דברי אמת.

ואכן אע”פ שהעמדתי שהיה חלום פרעה ע”י מלאך, ועכ”פ היה חלום של אמת, מ”מ בודאי היה בחלום גם דברים שבאו מהרהורי לבו, דאין חלום בלא דברים בטלים, וז”ל מדרש לקח טוב [המכונה פסיקתא זוטרתי] ר”פ מקץ, אמרו רבותינו ז”ל אין חלום בא אלא מתוך הרהור האדם תדע דלא חזי אינש פילא דעיילא בקופא דמחטא כלומר דבר שאי אפשר אין אדם רואה לפי שאינו מהרהר עליו אין רואהו בחלום אבל פרעה היה מהרהר על היאור שהרי אומר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט ג) לפיכך ראה והנה עומד על היאור שהוא עומד על אלוהו ע”כ.

וכ”כ במדרש שכל טוב שם, [ועיין גם בפי’ הגרש”ר הירש ז”ל].

‏יום חמישי י’ סיון תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר אריה ליב הכהן לינטופ שליט”א

שלו’ רב

{ע”ד מה ששאלת בגונא שאחר ברכו של ערבית כאשר כבר פתח בברכות ק”ש גילה שיש לו לכלוך בבגדו, שלכאורה היה עליו לנקותו קודם התפילה, האם כעת יפסיק מתפילתו לנקותו, ולהמתין למנין אח”כ, או שא”צ להפסיק לזה כעת, כדי שלא תתבטל כוונתו.

}

הנה כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ב ס”ו, וז”ל, העומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל.

וכתב במשנה ברורה ס”ק כז בשם הפמ”ג, וז”ל, אבל אם עומד בק”ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו עכ”ל.

אבל כ”ז הוא לגבי לכלוך בידיו שיש בזה גריעותא טפי, אבל נקיון הבגדים שהוא יותר למצוה מן המובחר בזה לא איירי המ”ב.

והנה יעויין בשו”ע ומ”ב סי’ צ”א ששם נזכרו הרבה פרטי דינים באלו בגדים אסור להתפלל עמהם, אבל לא נזכר שם שאם יש לכלוך בבגדו אסור לו להתפלל, ואמנם הכל לפי הענין, ובשו”ע סי’ צ”ח ס”ד כתב, וז”ל, וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה; ומ”מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות.

ומשמע לכאורה דאי”ז לעיכובא בשאר בגדים, כגון בשעת הדחק כבענינינו, אם לא יהיה נקיות בשאר בגדים.

מאידך לגבי כוונה בתפילה, כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ח ס”ב, וז”ל, לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו, ואף שסיים, ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כ”כ בתפלה, מ”מ בודאי שהעיקר בתפילה היא הכונה.

ועוד כתב בפרי חדש אורח חיים סימן צא סעיף ה, וז”ל, ולא ברגלים מגולות.

זה יצא לו מהא דאמרינן פ”ק דשבת [י, א] רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, וכתבו בתוספות [ד”ה רמי] מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בתשעה באב ויום הכפורים ע”כ.

ומ”מ משמע דהיינו ממדת חסידות אבל מעיקר הדין שרי, דהא אהא דתנן במגילה [כד, א] פוחח אינו עובר לפני התיבה, פירש רש”י פוחח יחף.

ולעבור לפני התיבה הוא דלא יעבור אבל להתפלל יחף שרי, והר”ן [שם טו, א ד”ה פוחח] השיג על פירוש רש”י שאפילו לעבור לפני התיבה שפיר דמי, דהא תנן [שם כד, ב] האומר איני עובר לפני התיבה מפני הסנדל אף יחף לא יעבור, משמע דהא אחר עובר אעפ”י שהוא יחף עכ”ל.

ומבואר שכ”ז אי”ז מעיקר הדין, וכ”ש נקיון הבגדים שלא נזכר כלל.

ומ”מ בודאי שראוי לכתחילה להקפיד ע”ז בכל גוני גם בתפילה, ולא גרע ממ”ש בר”פ אין עומדין בברכות ל’ ב’ דרב יהודה מציין נפשיה ומצלי, ואף שראוי להקפיד שלא יהא כתם בבגד בתפילה וכן ברמב”ם (פ”ה מהלכות תפילה ה”ה) כתב וז”ל: שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן ואלו הן.

.

.

תיקון המלבוש.

כיצד מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר השתחוו לה’ בהדרת קודש ולא יע”בתפילה באפודנתו.

וכתב הכס”מ: אמרינן בברכות (דף י ע”א) רבה בר רב הונא רמי פזמקי ומצלי, כלומר היה נותן אנפלאות חשובים ברגליו, אמר הכון לקראת אלוקיך ישראל, עכ”ל.

וגרסי’ בשבת דף קי”ג ב’, קי”ד א’, וז”ל, אמר רבי אחא בר אבא אמר רבי יוחנן מניין לשנוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי רבי ישמעאל לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו.

ופרש”י וז”ל, מניין לשינוי בגדים – שהוא דרך כבוד לפני המקום.

ולבש בגדים אחרים – והוציא את הדשן, הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה, כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה, כגון קיטור וניסוך.

ותנא דבי ר’ ישמעאל – בדרשא דהאי קרא.

בגדים שבישל בהם קדירה לרבו – דומיא דהוצאת הדשן.

אל ימזוג בהם כוס לרבו – לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים עכ”ל.

וה”ה לתפילה שלא ילבש בגדים מטונפים טובא שעוסק בהן למלאכתו.

וכן כתב בחי’ ר’ פרחיה (בשיטת הקדמונים) מסכת שבת שם, וז”ל, מנין לשינוי בגדים – פירוש לכבוד שבת או לתורה או לתפלה, שצריך נמי לתקן מלבושו עכ”ל, וכ”כ בפירוש קדמון שם וז”ל, פירוש מנין לנו שנשנה בגדינו לשבת ולתפלה ולכל דבר שיש בו עבודה לאל, ואח”ז סיים שם וז”ל, הרי מעתה שיש שינוי בגדים [במקדש] מעבודה חמורה לעבודה קלה, [אף] אנחנו צריכים להחליף בגדינו של שבת ושל תפלה [לכבוד] וחשיבות יתר עכ”ל.

מ”מ מכיון שאי”ז איסור מעיקר הדין לכאורה, א”כ לא נראה שצריך להפסיק.

ועי’ בס’ בן ידיד על הרמב”ם שם שחלק ע”ד הפר”ח הנ”ל, ולכאורה במ”ב סי’ צ”א סקי”ב ס”ל ג”כ שזהו חיוב, אכן גם המ”ב לא מיירי אלא בדברים בזויים ממש, אבל ענין נקיון הבגדים לא נזכר להדיא בכל הסימן שם, ומש”כ הרמ”א לקשט וכו’ היינו מצוה מן המובחר, והרי גם מה שהזכירו הקדמונים הנ”ל להחליף הבגדים לתפילה ע”כ היינו רק מצד מה”מ, שהרי דעתם להחליף בכל גוני מצד מעלת התפילה, גם אם אינם מטונפים ממש, וכמו הא דמייתי מתרוה”ד ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, וזה אינו מצד טינוף אלא מצד מעלת העבודה.

והנה בשבת קי”ט א’ קי”ל שצריך לקדש השבת ויו”כ בכסות נקיה, ולא נזכר עוד ענין זה על דברים אחרים, וקצת תמיהה שלא נזכר ענין זה רק בשבת ואילו בתפילה לא נזכר אלא ענין העיטוף לת”ח, וכן על ת”ח שאסור שיהיה לו רבב על הבגד הביא הגר”ד יפה בשם החזו”א (בסו”ס לעבדך באמת) שאין הכונה לכתם יבש אלא רק לכתם לח.

והנה בפוסקים הזכירו בכמה דברים אם שרי בתפילה היינו אם דרך לע”בפני גדולים או לא, ולכאורה כתם בבגד הוא דבר שאין טורח כ”כ לנקות כשעומד לפני גדולים, ומיהו הכל לפי הענין, והרבה כתמים יתכן שא”א לומר שהם בגדר זה, וא”א לכתוב במקום כזה כלל ברור בזה.

ועי’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ ר”צ בשם החזו”א שהקיל בלבישת החליפה על הכתפים, וכ”כ הגרח”ק בשמו, אבל בזה החמיר בהליכ”ש תפילה פ”ב.

ולגבי צבעי שלא מתבייש לצאת לרחוב בבגדי עבודה כתב בחשוקי חמד ברכות דף יד ע”ב, וז”ל, שאלתי פעם את מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א האם צבעי רשאי להתפלל עם בגדי העבודה שלו.

והשיב לי שאם הוא לא מתבייש ללכת עמהם ברחוב יפו בירושלים, יכול בשעת הדחק ללובשם אף בתפילה.

וכתב בחשוקי חמד שם לעיל מינה וז”ל, וכך כתב בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ח בהשמטות תשובה ב’), כיון שהוא חולה ולא יכול להתהדר בלבושו.

אך קיימת גם מצות “הכון” לקראת אלוקיך, שחייב כל אדם להתכונן לקראת התפילה, וכדי לקיים מצוה זו, מספיק שהחולה ילבש משהו מיוחד לתפילה כגון שיחגור אזור או ילבש כיפה מיוחדת וכדומה עכ”ל.

ויעויין מה שכתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ז ס”ב, וז”ל, אסור לו לרוק; ואם א”א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה, וכתב במשנה ברורה סימן צז ס”ק ה, וז”ל, שלא יהא נראה – כגון בבגד תחתון אבל בבגד עליון כיון שהרוק נראה אסור ובמדינתינו שלובשין פאצילעס אף שהרוק נראה אפשר דמותר דכיון שעשוי לכך אין בו משום מיאוס כן כתב המ”א אבל שארי אחרונים כתבו שגם בזה צריך לכרוך מקום הרוק שלא יהא נראה עכ”ל.

ומבואר שיש איסור שלא יראה הרוק בבגדו בשעת התפילה, אבל נראה דשם החסרון בעיקר הוא מצד עצם מה שיורק שצריך להסתיר את הענין שהוא ירק, משא”כ כל סתם לכלוך שאין את הענין הנ”ל.

וכתב הר”ר יונה [טו ע”ב ד”ה ואי] שאפילו אם יהיה בבית הכנסת תבן או קש, אין לו בשעת התפלה לרוק עליו ולומר שהוא כמו כיסוי, שאין התבן או הגמי מועיל אלא לענין ישיבת בית הכנסת בשעה שאינו מתפלל, שכיון שיושב שם אין צריך לשפשפו שהרקיקה עצמה מותרת, ואפילו שפשוף אינו צריך אלא מדרך מוסר בלבד, אבל בשעת התפלה שאסרו לו לרוק אין לו לעשות בשום ענין, אלא כשהוא אנוס ולאחוריו או לצד שמאל עכ”ל.

וא”כ ענין הסתרת הרוק הוא מצד הסתרת הרקיקה, ולא מצד מה שיש לכלוך על הבגד, וכמ”ש שם המ”ב סק”ט שבשעת רקיקתו מסלק ממנו השכינה.

ויעוין במש”כ בספר אבני חושן (ח”ג עמ’ תכא) שאדם שאין לו כובע ומעיל, ויצטרך לעבור לפני המתפלל כדי לקחתם, עדיף לו שימתין עד סוף התפילה, ויתפלל ביחידות, מאשר שיתפלל בציבור בלי כובע, מפני שתפילה בלי תיקון המלבושים הרי היא בבחינת בדיעבד, וכמו שכתב הרמב”ם שאין מעכבין, ולכן חשובים הם יותר מן התפילה בציבור, יעו”ש.

וכן דעת הגרח”ק שליט”א שעדיף להתפלל ביחידות עם כובע וחליפה מאשר להתפלל בציבור שלא בכו”ח (דעת נוטה עמ’ רפ”א), אבל בהליכ”ש שם דבר הלכה סקכ”ג חלק ע”ז, וס”ל שאין להפסיד תפילה בציבור משום הכון, וכ”ד האול”צ ח”ב פי”ג סק”ג, אכן כאן הרי עדיף טפי, שהרי אין מדובר בחסרון בגד אלא רק לכלוך בעלמא, והרי כבר התחיל בברכות ק”ש, והרי אם יבטל מתפילתו כעת בשביל זה בודאי תתבטל כל כונתו, אף דלא מיירינן על תפילה שלא בציבור, אלא על המתנה למנין אחר.

אכן נ”ל ראיה ברורה לענינינו שיהיה בזה חסרון בכונה אם היה מפסיק וכעדות השואל, שיוכל להקל בזה, דהנה כתב במשנה ברורה סימן צא ס”ק יב, וז”ל, גם אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי”ך כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני [ב”ח], אכן בשו”ת באר משה ח”ד סי’ ל”ט מבואר דאם צריך לזה מחמת הקור שרי דכוונה בתפילה עדיפא, [וגם להחולקים היינו דוקא בכפפות שיש בזה דרך גאוה, עי”ש], וכן השיב הגרח”ק שליט”א דבמקום קר מותר להתפלל עם מעיל, ומ”מ עיקר הנלמד מדברי הבאר משה דכונת התפילה עדיפא, וא”צ להדר בדברים הללו במקום כונה.

[והגם ששם כתב דלמעשה עדיף שיהא ביחידות היינו דוקא שם שניכר לציבור ויש חשש גאוה משא”כ בסתם כתם בבגד].

ומ”מ עיקר ההיתר בזה שהסכמתי שלא יטרח לנקות, נראה ע”פ הגריש”א הנ”ל, ובצירוף מה שעי”ז שיטרח לחפש מנין תתבטל כונתו.

למעשה אפשר להקל בזה בענינינו.

שאלה

בס”ד

שבוע טוב ומבורך לכבוד ידידי ורעי החשוב הג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,

מהם השיטות לפי האשכנזים והספרדים בעניין מחיקת אותיות בולטות או שקועות בעוגה ע”י חתוך או שבירה בשבת.

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,

ובברכת התורה וברכת הכהנים!

מיד’ ומוקירך הקט’ אהרון

תשובה

בס”ד

‏יום ראשון כ”ד אב תשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום רב וברכה עד בלי די

כתב הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ ש”מ ס”ג וז”ל, אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק.

(מרדכי פרק כלל גדול).

וכתב במשנה ברורה ס”ק יז וז”ל, ועיין בספר דגול מרבבה שמצדד להקל בעיקר הדין הזה והביאו בשע”ת ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה עכ”ל, ועיקר הקולא בזה ראה בשער הציון שם סקכ”ב שהוא במקום שיש עונג שבת.

אכן דעת החזו”א (או”ח סי’ ס”א סק”א) לאסור גם באופן זה, ודעת הגר”נ קרליץ (בחוט שני ח”א פכ”א סק”ב) שמ”מ גם לדעת החזו”א מותר אם בולע בלי ללעוס.

אכן יש שנראה שהחמירו בזה יותר לדעת החזו”א, עי’ ארחות רבינו עמ’ קס”ז מש”כ בשם החזו”א.

להפריד פרוסות של עוגה שכבר חתך בערב שבת וכעת רק מפריד אין בעיה בזה (שש”כ פ”ט סק”ל בשם הגרשז”א), וע”ש עוד (סקמ”ח) מה שרצה להתיר בענין הפרדת העוגה בין האותיות בלא ששובר האות עצמה.

אמנם יש מרבני הספרדים שדעתם כדעת הדגול מרבבה הנ”ל המובא במשנ”ב, ודעתם להקל בכל גוני או לפחות אם האותיות אינם מדיו, ראה באריכות בילקוט יוסף [על סי’ ש”מ סעי’ ג’ ס”ק ב’ הערה ב’] ובמקורות הרבים שהביא.

בכבוד רב

שאלה

שלום, האם יש היתר להשתמש במגבונים לחים בשבת בפרט בימות החורף שקשה לה לשטוף את התינוק במים קרים.

אני שואל בשביל אשה שמאד מתקשה בזה, מה לענות לה?

בתודה וברכה, בתקוה למענה

***

תשובה

בע”ה כ”ח חשון תשע”ז

שלום וברכה

בענין השאלה על שימוש במגבונים בשבת, אציע בזה דברים בקיצור ובלא העיון הנצרך, שמעתי שהג”ר אשר ויס שליט”א כתב מאמר בנושא זה והסיק שמותר, וסיים שכן נהגו בבית הגר”מ פינשטין והגרש”ז אוירבך, אמנם בשבט הלוי ח”ח סנ”ט נקט לאסור בזה, וכ”כ הארחות שבת, וכן הביא הגרי”מ ויל בספר ‘וביום השבת’ את דעות האוסרים בזה, וסיים שכהיום המגבנים אסורים לכו”ע, וכן כמדומה שהמנהג הרוח להקל בזה, אכן חכ”א אמר לי ששלח אברך לפני הגר”נ קרליץ שליט”א ושאל אותו על המגבונים ואמר לו שאם משתמשים בצורה הרגילה והפשוטה מותר.

ומ”מ גם להמתירים יתכן שיש מינים מסוימים שאסור לכו”ע, וראה במאמר הנדפס בשמעתין תשס”ז קובץ 166 (הרב אלחנן פרץ) שירד לחלק בזה, ועי’ קובץ ויען שמואל ח במאמר הנדפס שם בהרחבה בנושא זה.

אני איני מוסמך להכריע בנושא כזה, ומ”מ על פתרונות אפשר לציין שיש ספריי חלופי למגבונים בשבת ע”י השגחה מהודרת, כמו”כ בחורף, לצורך הנקיון אפשר להשתמש במיחם כשר לשבת או בטרמוס, כמו”כ אפשר לייבש מגבונים מערב שבת ולהשתמש בהם יבשים בשבת אם זה מקיל על הנקיון, ובזה אין איסור.

בכבוד רב

***

שאלה

א.

האם יש מקור לכך שאין ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים?

ב.

האם העניין לא ללמוד קבלה כולל לימוד זוהר שיש בו כעין מדרשי חז”ל ולא נכנס לסודות העולמות העליונים?

ג.

מה ההגדרה של מי שמילא כרסו בש”ס ופוסקים שרק הוא יכול ללמוד קבלה?

ד.

מה המקור שרק מי שמילא כרסו בש”ס ופוסקים יכול ללמוד קבלה?

יעקב בלומנטל {נ”ב אין זה גיסי, אלא אדם אחר שנקרא בשם זה.

}

***

תשובה

לכבוד הרב יעקב בלומנטל שליט”א [ראה הערה לעיל]

שלו’ רב

א.

עיין בביאור הגר”א בספר ישעיה בב’ מקומות, ומה שציינתי עוד בחבורי אורח חכמים.

ב.

החפץ חיים הי’ אומר לבחורים שילמדו זוהר שיש בו הרבה מדרש, וראה מה שהביא עוד בספר תשובות הגר”ח [קניבסקי, נערך ע”י הרב גרנדש] ובהערות שם.

ג-ד.

המקור לזה עי’ ברמ”א יו”ד סי’ רמ”ו סעי’ ד’ ובביאור הגר”א שם, והגדר לזה איני יודע, ומגדולי הדורות נראה שכל אחד החזיק בזה בגדר אחר, ויש גם כאלו שנקטו כפשטות הזוהר שלפני ביאת המשיח יותרו קצת הגדרים הללו.

בכבוד רב

***

שאלה

שבוע טוב אמע”כ שיחי’.

רציתי לדעת מ”ט מצינו דווקא בברכת ההפטרה טעמי המקרא על נוסח הברכה מה שלא מצינו בברכות אחרות, ואפי’ בברכות שמברכים אחר קריאת ההפטרה לא מצינו, מה הטעם והמקור לזה.

ועוד דבר, אומנם לא מסוגי’ דעניניא דיומא, אבל כידיעה בעלמא רציתי לדעת האם נכון הוא הדבר ששגור בפי העולם שבעל החיי אדם קרא כך לספרו כיון שלא רצה שיחברו עליו קיצור, האם נכון הדבר או שמועה בעלמא, אם יש לכם מקור לכאן או לכאן, אשמח.

בברכה רבה

***

תשובה

בע”ה

שלום רב

המקור לטעמי ההפטרה יעוי’ להמדקדק הרוו”ה זצ”ל (שהחת”ס הכריע עליו שהוא ממגיהי ספרים שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה) שכבר ניקד במחזור שלו את ברכות ההפטרה בטעמים, ויתכן שתמצא גם במחזורים מוקדמים מזה שניקדו את טעמי ברכות ההפטרה.

והראשון שמצאתי כתוב שהביא זה כבר כמנהג [ולא רק בניקוד הטעמים], הוא בס’ תיקון תפילה להגר”ש דלבצקי עמ’ ל’ ושם עמ’ ל”א, [ודן שם על טעמים של ברכות המגילה, המנהגים בזה].

הטעם לזה לא שמעתי, אבל יתכן שמכיון וטעמי ההפטרה מעוררים את הלב, לכן ראו לנכון להתחיל בהם כבר את ברכות ההפטרה.

ואמנם בהקשר לזה האחרון יש לציין כי מרן הקה”י כתב (מובא בארחות רבינו) כי רוב המעשיות הנדפסות הן בדותות, וגם המעט שיש בהן קורטוב של אמת כבר עוותו הסופרים את כוונתן, כ”ה שיעור דבריו ואינו לפני כעת, כ”ש מעשיות שעדן לא נדפסו, ומ”מ אם איש ירצה להביא ראיה ממעשה זה כנגד הרבנים בעלי קיצורי הספרים גם זה אינו נכון, דהספר חיי אדם הוא בעצמו קיצור הלכות, ואם המעשה הלזה אירע כוונת החיי”א היתה שלא יבואו ויקצרו יותר ממה שקיצר הוא, יען כי הוא קיצר התכלית מה שמותר לקצר.

וכן יעוי’ בספר עולמו של אבא (עמ’ רל”ד, לרב העיר נצרת) שהביא המליצה של החיי אדם שכך אמרו ליצני הדור.

[אמנם בס’ אמרות חכמה עה”ת (בראשית עמ’ ל”ז) הביא מעשה זה, וכעי”ז בס’ ‘משיעורי מרן הראשל”צ’ [מהג”ר עובדיה יוסף] עמ’ מ”ח הביא שם מעשה זה בשינויים].

בכבוד רב

***

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א

אחדשה”ט 

א) ב”ב דף קסג.

ב) שטר מקושר היה כותבים מאוחר דהיינו על שנה ראשונה למלך כותבים שניה כו’, וכתב המאירי וז”ל “זה מענין התקנה שכשיגיע הגט לידו יהא המגרש טועה וחושב עדיין אתה רשאי לגרש בגט זה שהרי הוזכרה בו שנה הבא ונותן לעניניו מתון עד שיתחרט”.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש 

***

תשובה

שלו’ רב

א אפשר שהכירו אדם בשם זה או אף שבא אליהם שטר בבהמ”ד בשם זה.

ב כונת המאירי שהאדם לא יהיה בהול לגרש היום שאם התאריך הוא היום הוא לא יחשוב על אפשרות להמתין עוד, אבל אם זה מאוחר לבו נוטה לחשוב שיש לו פנאי עוד לגרש עד התאריך הרשום שם ולא יחפוז במעשיו

בכבוד רב

***

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א שלום וברכה

א) רש”י עבודה זרה ו.

ב) רש”י ו: ד”ה דקיימא בתרי עברי נהרא – עכו”ם מצד זה וישראל מצד זה כו’, לכאורה קשה מדוע פירש”י רק הציור של אבר מן החי לבני נח וצ”ע.

ג) תוספות ו: ד”ה מנין – מומר לעבודת כוכבים, בא”ד דכישראל גמור חשבינן ליה כו’, האם יש לדייק מלשון התוספות שמומר לא הוי ישראל גמור רק כישראל גמור?

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א.

מבואר בגמ’ ב”ק לח ע”א דכל מה שהתירן לא הי’ אלא לאבד מהם שכרן ואין הכונה כלל שהתירן ממש והוא לשון מושאל.

ב.

יתכן שהיה לו עדיף למנקט מילתא שהוא דבר המצוי שאם לא יתן לו לא יהיה לו משא”כ יין הרגילות הוא שגם אם לא יתן לו יהיה לו.

ואע”פ שאי”ז מוכרח מ”מ נקט בהוה הדיוק אינו נכון אם כי י”א שיש חילוקי דינים מה”ת בין מומר לישראל [אח”כ הראני הנ”ל לשו”ת דבר יהושע (אהרנברג) ח”ב סימן קלו אות כא, אבל לא זכיתי להבין דבריו שם].

***

שאלה

[מז לא] ויאמר השבעה לי וישבע לו וישתחו ישראל על ראש המטה.

וקשה מאוד שהרי בפסוק הבא כתוב ויהי אחרי הדברים האלה [ דהיינו אחרי שצווהו לא לקברו במצרים] ויאמר ליוסף הנה אביך חולה אם כן יוצא שיעקב אבינו חלה פעמיים אחת כשקראו לצוותו שאחר מותו לא יקברהו במצרים, ופעם שניה שברכו ובירך את מנשה ואפרים.

וקשה שהרי איתא במסכת סנהדרין [קז ב] עד יעקב לא הוה חולשא בעא רחמי והוה חולשא שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה עד אלישע לא הוה איניש חליש דמיתפח ואתא אלישע ובעא רחמי ואיתפח שנאמר ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו, אם כן עד אלישע לא היה מי שנתרפא מחוליו אם כן מוכח שיעקב היה חולה רק פעם אחת.

ואולי אפשר לומר שזה היה חולי ארוך וקרא ליוסף פעמיים, אמנם זה קשה, כי הפסוק השני כתוב ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, ואם זאת היתה מחלה ארוכה לא מתאים לפסוק לומר הנה אביך חולה, הרי ידע יוסף שאביו חולה, ואולי י”ל שאמרו ליוסף שחוליו הכביד.

בברכה, אברהם יהודה קליין

***

תשובה

שלו’ רב

י”ט אייר תשע”ז

עי’ שפ”ח על רש”י הנ”ל שכתב, אף על פי שלא היה עדיין חולה, מכל מקום תשש כחו והיה כחולה, דאם לא כן למה ביקש מקום קבורתו ע”כ.

והדברים נובעין מן הרא”ם שעמד בשאלה זו וכתב וז”ל, ואף על פי שיעקב אבינו באותה העת עדיין לא היה חולה, מדכתיב בתריה (מח, א): “ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה”, מכלל דקודם זה לא היה חולה, מכל מקום תשש כחו כל כך עד שהיה כחולה, דאם לא כן למה היה מבקש מקום קבורתו ע”כ, וכן הביא שמו בס’ גור אריה להמהר”ל.

***

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח על כל התשובות

שאלה: שבת ל: “שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך – הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו”, וברש”י שם.

שאלה: שבת לא.

וצ”ב, וכי הוא ראוי ליתן מוסר לגדול הדור?

שאלה: שבת לא.

וצ”ב, כיצד דיברו בגנות תלמיד חכם? ועוד, לכאורה הווי לשון הרע, דהא כוונתם לגנאי, שהרי הם אוחזים שזהו גנאי?

שאלה: חגיגה ט.

וצ”ב, דהרי אין דבר העומד בפני התשובה?

שאלה: שבת לב.

שאלה: תרומות פרק יא מ”ט “וכהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה”.

שאלה: מגילת רות: “אל בנותי כי מר לי מאד מכם כי יצאה בי יד ה'” (א’, י”ג), וכתב רש”י: אמר רב לוי: כל מקום שנאמר יד ה’ – מכת דבר הוא.

שאלה: שבת פה.

שאלה: שבת לג: “בזמן שהצדיקים בדור – צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור – תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור”.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרה”ג אהרן אריה כהן שליט”א

שאלה: שבת ל: “שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך – הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו”, וברש”י שם.

תשובה: רק כשאין טעם אחר הגובר על טעם זה נוהג כהמשנה, אבל כשיש טעם הגובר על טעם זה משיב על אחרון ראשון, והטעם שהשיבו לו כן עי’ בחת”ס בחידושיו כאן שכתב וז”ל, ולא יפה אמר שלמה.

פירש”י שהקדימוהו תשובת הכלב לתשובת הארי’.

והנה הוא בשאלתו הקדים אבא מת לטעמי’ שהוא אמר ושבח אני את המתים והסנהדרין הקדימו כלבים לארי כשיטת אביי לא המתים יהללו יה, עכ”ל.

שאלה: שבת לא.

וצ”ב, וכי הוא ראוי ליתן מוסר לגדול הדור?

תשובה: יש לתרץ בב’ אופנים: א.

הוא בא בכח תביעה וטענה על מה שריחקו שמאי מלהתגייר ולא העמידו על טעותו, ובכך היה יכול לאבד חלקו מן העוה”ב, ולא בא לומר מוסר.

ב.

יתכן שעשה שלא כדין מטעמי דרך ארץ, ומ”מ הגמ’ משמיעה הדברים לנו שיהיה מוסר לנו, כי הלכה כדרכו של הלל ולא כדרכו של שמאי.

שאלה: שבת לא.

וצ”ב, כיצד דיברו בגנות תלמיד חכם? ועוד, לכאורה הווי לשון הרע, דהא כוונתם לגנאי, שהרי הם אוחזים שזהו גנאי?

תשובה: ידוע מה שיסדו האחרונים שלא היה זה חסרון במידותיו של שמאי ח”ו, אלא שיטת ב”ש לרחק את הטועים [לפי הענין] והם באו להשיג על שיטתו ולומר שאין לליך בדעה זו, שהרי וכו’, ולדבר בדרכי עבודת ה’ באופן הנ”ל לכאורה אי”ז לה”ר, שהר”ז כעין מש”כ החזו”א בקוב”א שמותר לדבר בדרגת מעלת הת”ח למי שזה נוגע לו לדעת מעלות הת”ח כמו שמותר לדבר בדרגת מעלות בעלי אומנין.

וכמו”כ אפשר לומר כהתירוץ הב’ בשאלה הקודמת.

שאלה: שבת לב.

תשובה: מדאורייתא אין חיוב לעשר כלל לאחר שהע”ה העיד שהוא מעושר, הרי שהתורה סמכה עליהם, כ”ה לפירוש הזה שברש”י.

שאלה: תרומות פרק יא מ”ט “וכהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה”.

תשובה: עי’ בפירוש הון עשיר שם.

ובתפא”י ס”ק נג כתב וז”ל: דאין אומרים שכירות ליומא ממכר הוא רק גבי אונאה בשכירות מדכתיב גבי’ ממכר יתירה [כתו’ ב”מ דנ”ו ב’ וע”ז דט”ו א’].

שאלה: מגילת רות: “אל בנותי כי מר לי מאד מכם כי יצאה בי יד ה'” (א’, י”ג), וכתב רש”י: אמר רב לוי: כל מקום שנאמר יד ה’ – מכת דבר הוא.

תשובה: אפשר דהכונה רק כשנאמר לרעה.

ואפשר לומר באופ”א דגם שם הרי באו להלחם על הגוים ולהרגם, ואפשר דלכן שייך הלשון יד ה’ בזה.

שאלה: שבת פה.

תשובה הריטב”א שם כתב, ומנא לן דקים להו לרבנן מילתא היא.

פירוש מנא לן לסמוך בדיני תורה לדין אותם על פי חכמת התולדה אם לא קבלנוה בפירוש התורה שבעל פה ע”כ.

וכונתו שמה שקבעו חכמים שיעורין הם הלכה למשה מסיני אבל כאן היה ע”פ חכמת התולדה.

שאלה: חגיגה ט.

וצ”ב, דהרי אין דבר העומד בפני התשובה?

תשובה: עי’ בשו”ת מהרי”ט ח”ב או”ח סי’ ח’, שו”ת שאלת יעב”ץ ח”א סי’ ע”ט, שו”ת שתי הלחם סי’ ל”א, ובס’ לב מבין על הרמב”ם הל’ דעות פרק ו’.

שאלה: שבת לג: “בזמן שהצדיקים בדור – צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור – תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור”.

תשובה: צ”ע, ואולי באופן שאין רוצים מן השמים להרגם מטעמים שיהיו.

שאלה: ובעיקר המימרא מה ההבנה בזה שנתפסים הצדיקים ותשב”ר בעוון הדור דמה עונש איכא בזה לדור, ומה עשו אלו שצריכים למות.

תשובה: כתב המהר”ל בח”א בשבת שם וז”ל, צדיקים נתפסים בעון הדור.

פירוש כי העיקר שהוא בדור נתפס בעון הדור, כאשר יש חטא בדור לוקח הקדוש ברוך הוא העיקר שהוא בדור שהוא נחשב כמו כל הדור.

וכאשר אין צדיקים תינוקת של בית רבן נתפסין, והם עיקר בדור בעבור הבל פה תורתם שהוא בלא חטא.

ודבר זה מבואר בכמה מקומות שהשי”ת לוקח עיקר הדור בעון הדור ואף על גב שלא חטא הלא כבר אמרו (סנהדרין כ”ז ב’) כל ישראל עריבין זה בזה וכאשר נענש העיקר בדור דבר זה הוא כפרתן עכ”ל.

בכבוד רב

***

{שאלה – כתיב (בדברים פרק לא פס’ י-יב): ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות: בבוא כל ישראל לראות את פני ה’ אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם: הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה’ אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת:}

ואין מובן פשטות המקרא שאחר שקורא מקהיל אותם, שהרי לפי האמת מקהיל כדי לקרות אח”כ, וכן מבואר בסוטה מ”א ב’, ומהו שנאמר תקרא וגו’ ואז הקהל וגו’.

תשובה – צדקת למאוד שאין הסדר כן, ובאמת א”צ להביא שום ראיה ע”ז, ובהרבה מקומות מסרס רש”י המקרא וילמוד סתום מן המפורש, וזו א”צ לפנים ודי בזה.

ופשט הפסוק הוא שבבוא כל ישראל לקיים מצות ראיה, אז יש לקרוא לפניהם, ואיך תעשה זאת, שכן אין כולם באין באותה השעה ובאותה העת, לכך אמר שיש להקהיל אותם קודם הקריאה, כדי שיהיו כולם שם בבת אחת.

אחר זה ראיתי באלשיך הק’ שעמד בזה, וז”ל [אלשיך על דברים פרשת וילך פרק לא פס’ י]:

והנה מהראוי היה יאמר מתחלה תקהיל את העם האנשים כו’, ואחר כך יאמר ותקרא את התורה הזאת באזניהם, אך אומרו תחלה תקרא כו’ נגד כל ישראל באזניהם הוא בלתי מסודר.

אך הנה היה אפשר לומר הנה השלמים הנקראים ישראל, המה ידעו כל מה שכתוב שם ולמה צריך שישמעו.

והעם הבלתי יודעים ונשים, גם בשומעם מה יועיל למו.

לזה אמר בבא כל ישראל כו’, והוא מאמרם ז”ל (שבת י א) על פס’ (משלי כח ט) מסיר אזנו משמוע תורה, שאומר הוא יתברך המסיר אזנו משמוע תורה שאומר שכבר למדו ושמעו פעמים רבות, גם תפלתו שמתפלל לה’ שלש פעמים ביום תועבה, שהרי גם ה’ שמע בשחרית וחוזר לשמוע במנחה ובערבית.

על דרך זה יאמר במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל, שעם שגם בשנה ההיא נתראה זה פעמים בפסח ועצרת, וחוזר לראותם שם גם פעם שלישית ואינו קץ בהם זולת מה שרואה אותם בכל מקום.

כן גם בשמוע תורה היודעים ונכנסים הדברים באזניהם כי מבינים הם תקרא באזניהם, ולא יקוצו גם שלמדו ושמעו פעמים רבות.

וגם הבלתי נכנס באזניהם שהם העם המוני חסרי ידיעה (יב) והנשים והטף כו’ גם שמעצמם לא ידעו ספר יבינו על פה.

וזהו למען ישמעו ולמען ילמדו וגם ויראו כו’ בשומעם שהם דברי תוכחות.

(יג) והכת השלישית שהם בניהם אשר לא ידעו הבנת הדברים גם בשומעם ישמעו ולמדו שיחשקו ללמוד.

עוד יתכן כיוון לאמר בבא כל ישראל לראות, והוא כי הנה שלשה דברים מצוה הוא יתברך.

א.

מציאות קריאת התורה.

ב.

היות במקום אשר יבחר ה’ במקום שבאים להראות שהוא בעזרת בית המקדש.

ג.

שיקהילו גם אנשים ונשים וטף שכולל יודעים ובלתי יודעים אפילו טף שאין מבינים.

על כן אחר אומרו הראשונה שהיא מציאות הקריאה באומרו תקרא את התורה הזאת, אמר מה שאמרתי שיהיה במקום אשר יבחר ה’ שהוא בעזרה ולא בחוץ, הטעם הוא לשיהיה נגד כל ישראל באזניהם.

והוא כי אילו חוץ לעזרת בית המקדש היו צריכים מקום רחב כמחנה ישראל שבמדבר שהיתה כמה מילין, ולא יהיו בפני המלך הקורא רק קצתם ולא ישמעו קולו כי אם הקרובים אליו, כי אך רחוק יהיה בין המלך ובין העם אשר בכל גבול מחניהם.

על כן צוה יתברך יהיה בעזרה כי שם צוה ה’ את הברכה שמועט החזיק את המרובה.

באופן שכל ישראל ימצאו בפני המלך ולא קצתם וכלם ישמעו קולו ויכנסו דבריו באזניהם.

וזהו אומרו תדע למה אמרתי במקום אשר יבחר, הלא הוא כדי שיהיה נגד כל ישראל, שיקרא הקורא נגד כל ישראל שיהיו כל ישראל נגדך לפניך ויכנסו כל דברי התורה אשר תקרא באזניהם, כי כלם ישמעו כי סמוכים וקרובים המה אליך.

ועוד שלישית תעשה, והוא הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך כו’, מה שיהיו כל אלה במקום הנזכר הוא היודעים ומבינים למען ישמעו, מה שאין כן במקום אחר שלא ישמעו הכל כמדובר.

וענין התורה שישמיעום, הוא ללמוד ליראה על ידי דברי ספר משנה התורה שכלו תוכחות, וזהו ולמען ישמעו ולמדו כו’.

ואשר לא יבינו שהוא הטף למה יבואו, והנה בגמרא (חגיגה ג א) אמרו לתת שכר למביאיהם לאבותם המביאים אותם.

ומה הוא שכר אבותם הלא הוא שישמעו ולמדו ליראה כו’ כל הימים כו’, לומר שבזכות זה יזכו אבותם שבניהם ישמעו ולמדו תורת ה’ ליראה כו’, כי אין שכר לאב גדול מזה שיזכה בנו ללמוד וליראה את ה’.

ואפשר שילש שכרו שהוא בבני חיי ובמזוני, בבני שיחיו בניהם ויזכו לתורה וזהו ובניהם כו’ ישמעו ולמדו כו’, ועל חיי אמר כל הימים אשר אתם חיים, ועל מזוני אמר על האדמה כו’ שהוא זבת חלב ודבש עכ”ל האלשיך, והארכתי להביא כל לשונו כי היכי דלא נפטור לזה בכדי.

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו מודיעין עילית} מה שקשה כת”ר ע”ד הגמ’ בחולין צ”א ב’ דאמרי’ התם שאין המלאכים אומרים שירה עד שיאמרו ישראל, ומשמע התם שישראל אומרים קדוש ע”ש, וצ”ע מ”ש בשמות רבה פט”ו ו’, המלאכים אומרים קדוש וישראל אומרים אלהי אברהם וכו’, וק’ דישראל ג”כ אומרים קדוש כמ”ש בגמ’.

תשובה ראשית כל אבאר שאין כונת הגמ’ לכך, וז”ל הגמ’ שם, דאמר רב חננאל אמר רב שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ה’ צבאות מיתיבי חביבין ישראל לפני הקב”ה יותר ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום ואמרי לה פעם אחת בשבת ואמרי לה פעם אחת בחודש ואמרי לה פעם אחת בשנה ואמרי לה פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל ואמרי לה פעם אחת בעולם וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה’ וגו’ ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג’ תיבות כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות ואין מה”ש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלהים אלא אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות והאיכא ברוך ברוך אופנים הוא דאמרי ליה ואיבעית אימא כיון דאתיהיב רשותא אתיהיב ע”כ.

והכונה היא שישראל אומרים שמע ומה”ש אומרים קדוש וכמ”ש בגמ’ שם ברישא, וע”ז אמר בסיפא דמה”ש אין אומרים קדוש עד שיאמרו ישראל שמע.

אכן גם לפי הבנתו בגמ’ שם, יתכן שהמדרש חולק על הגמ’, ומ”ש בקדושה דידן קדוש ר”ל נקדש אנו למטה כשם שמקדישים למעלה ואומרים קדוש וכו’ ולעומתם משבחים [האופנים והחיות] ואומרים ברוך וכו’, כך גם אנו נקדש את שמך, ולכשתעיין בלשון הקדושה תמצא שכ”ה.

אכן אח”ז ראיתי שהחוו”י סי’ רכ”ה לכאורה לית ליה ב’ הדברים שייסדתי, וס”ל א’ דכונת הגמ’ בסוף שם לקדוש קדוש, וב’ דחשיב קדושה ממש מ”ש קדוש, אכן זה י”ל שאמר כן בדעת הגמ’ והשמות רבה פליג ע”ז.

בע”ה מוצ”ש פרשת ויקהל תשע”ו אור לכ”ו טבת התשע”ו

לכבוד הרב .

.

.

שיחי’

{ע”ד מה שהקשה כת”ר בדברי הגמ’ בשבת צ”א א’ דאם הוציא לחה”פ מחוץ לכותלי בהמ”ק בשבת חייב חטאת, אע”ג דע”י יציאתו מפסיל ליה ביוצא, והקשה כת”ר דהא הו”ל מקלקל וא”כ איך יתחייב על מלאכת שבת הרי כל המקלקלין פטורין.

}

תשובה

ראשית כל, ז”ל הגמ’ שם, אבא שאול אומר שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת ואמאי לימא מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית, הכי השתא, התם מדאפקיה חוץ לחומת העזרה איפסיל ליה ביוצא אשבת לא מיחייב עד דמפיק ליה לרה”ר הכא שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין עכ”ל.

א”כ מבואר דלמסקנא לק”מ, כיון דלא נתחייב בשעת ההוצאה מבית המקדש אלא רק אח”כ כשכבר נפסל וא”א שיפסל שוב.

אכן מ”מ בקושיית הגמ’ מבואר כמ”ש, דאי”ז סתירה מה שנפסל להחשב כמקלקל, ונראה דהנה גדר קלקול כזה לענין נזיקין הוא היזק שאינו ניכר, וקי”ל דלא שמיה היזק, וא”כ גם לענין שבת לא חשיב מקלקל, אלא כשמקלקל במציאות המאכל או החפץ, אבל קלקול שאינו ניכר לא.

{עש”ק פר’ חיי שרה תשע”ו עיה”ק ירושלם תובב”א}

משה”ק על שינויי הלשון בפ’ אליעזר עבד אברהם, שפעם נקרא עבד ופעם נקרא האיש.

ומתחילה נקרא עבד אברהם, עד שבאתה רבקה וקראתו אדוני, ומשם ואילך נקרא איש עד שאמר לבתואל עבד אברהם אנכי, ועדיין בעיני רבקה נקרא איש, דכתיב התלכי עם האיש, ותלכנה אחרי האיש.

ויל”ב מ”ט משם ואילך חזר ונקרא העבד.

תשובה – בפשוטו נראה כי עתה כשחוזר אל בית אברהם עם רבקה נקרא עבד לגביהם, ויש להוסיף עוד דדרכו של עולם שהצריך טובה גדולה מא’ מתייחס אליו בחשיבות יתרה על מה שהוא באמת, עד שעובר הענין.

ומיהו יעויין בל’ השל”ה פרשת חיי שרה תורה אור שפי’ הענין ע”ד האמת, ע”ש בסי’ יח ואילך.

*

פרשת כי תבוא

{עש”ק פ’ וירא י”ז חשון תשע”ו}

שאלה – יש לבאר מ”ט כתיב אצל אבימלך כשלקח את שרה (בראשית כ ג) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ואמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל.

היינו שזכה אבימלך שקיבל התראה קודם ענשו.

ומאידך גבי פרעה כתיב (יב יז) וינגע ה’ את פרעה וגו’ ולא מצינו שהותרה, אף ששוגג היה.

תשובה – איתא בב”ר שפרעה נטל את שרה וגם אילו היה יודע שהיא א”א לא היה פורש, ולפ”ז מובן מ”ט לא קיבל התראה, והנה גם אבימלך נענש סופו של דבר גם שהיה בשוגג, כמו שאבאר מיד בסמוך, אך מ”מ הועילה ההתראה כיון שאם היה יודע שהיא א”א היה פורש כדמוכחי קראי ולזה היה כאן צורך בהתראה.

והנה בבראשית רבה פרשת וירא פרשה נב ח, איתא, ואם אינך משיב דע כי מות תמות, מיכן שאין התראה בבני נח.

והדבר לכאורה תמוה, הרי היה כאן התראה, שמתרה שהיא א”א ואם לא ישיבנה ימות.

והנה בבבא קמא דף צב ע”א איתא גבי אבימלך, השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך דאשת נביא בעי אהדורי אשת אחר לא בעי אהדורי אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר’ יונתן השב אשת האיש מכל מקום ודקא אמרת הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא נביא הוא וכבר לימד אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא אחותך היא מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד, ופרש”י שהיה לו ללמוד – דרך ארץ ולא למד מדקאמר ליה רחמנא נביא הוא דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג עכ”ל.

והיינו שהיה עליו טענה אכסנאי בא לעיר וכו’ כמ”ש בגמ’ שם.

ולכך חשיב גם גבי אבימלך שהיה בלא התראה.

עש”ק הנ”ל ג’ מרחשון ע”ו בס”ד

מה ששאלת ע”ד התוס’ (בנדה נ’ ב’ ד”ה תרנגולתא בפי א’) דס”ל דהנקבה של אותו המין מותרת וזכר שלו אסור, דהשתא כמה הכניס נח לתיבה, אי שבעה או שנים.

ורצה כת”ר לומר ע”ז איזה פלפול.

תשובה – ראשית כל יש ז”ל התוס’ שם, תרנגולתא דאגמא – הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע”י סימני טומאה ונקבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זה וזה גורם דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל כדפרישית ומיהו נראה עיקר ששני מינים הן והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה דיש להן סימני טהרה והמין שקורין תרנגול דאגמא אסור הזכר והנקבה דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה ועוד כיון דלא הוי מעופות טמאין הכתובין דבהנהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סימני טומאה אין לאסור עד שיהא בו כל ד’ סימנים דמנשר ילפינן.

עכ”ל.

והנה התוס’ לא ניחא להו כלל לפרש כן, וכמו שכתבו ומיהו נראה וכו’ וזהו לשון של חזרה, וגם בחולין ס”ב ע”ב ד”ה תרנגולתא, הכריעו כחזרתם כאן ולא הזכירו צד שני, וכן הריטב”א כתב כן בשם ר”י, [ר”ל שהוא היה בעל התוס’], וא”י מה מטעם יש לחקור אחר ראשונות וקדמוניות אם התוס’ לא ס”ל כך, וכ”כ הערל”נ שם בשם התוס’, אכן שו”ר שהגרא”ו ז”ל בקובץ שמועות חולין סי’ כ”ז נקט שכ”ד התוס’ כמ”ש כת”ר והדרנא בי.

אכן אכתי נראה שאין כאן מקום לדון בזה כיון דבגמ’ שם נקטו למסקנא דגם נקבתו אסורה דחזיוה דדרסא ואכלה, והנה נח פשיטא דעשה כפ”ד המסקנא שהכל עשה ע”פ רוה”ק וחכמה עליונה לידע מה טמא ומה טהור, וראיתי חכ”א (דברי יואל פ’ נח ע’ קל”ב) שכתב דרק אח”כ נעשה להיות עוף טמא כיון שנעשה דורס ע”י שהשחיתו בני האדם דרכם באותו דור, כמו שמצינו בדור המבול שהשחיתו דרכן ע”י הבנ”א, ובמחכת”ר, חדא כבר כתב רש”י חולין ס”ב ב’ ע”ז חזיוה דדרסה ואכלה – ראוה חכמים שדורסת ואוכלת והיינו גירותא דאמרי’ לקמן בפ’ כל הבשר (חולין דף קט:) אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא שטעמו כטעמו ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (חולין דף סג:) שעוף טהור נאכל במסורת.

עכ”ל רש”י, ומבואר דהיה כאן טעות ממש ולא שנשתנה אח”כ.

ועוד א”כ בדור המבול כל הבהמות היו אסורות באכילה לפי דבריו, דכיון שהשחיתו המינים דרכן נעשו טמאים, ומיהו רש”י שם כתב שהכניס לתיבה רק מאותן שלא השחיתו, וא”כ צ”ל דאזלי’ בתר הפרט ולא בתר המינים, ולפ”ז אם נמצא תרנגולתא דאגמא א’ שלא השחיתה דרכיה כלל יהא מותר לאוכלה לפי דבריו, ואלו דברי תימה.

אכן ראיתי שבס’ משך חכמה בראשית ז’ ג’ וז”ל, גם מעוף השמים שבעה (שבעה זכר ונקבה) לחיות זרע על (פני) כל הארץ.

‘בטהורים הכתוב מדבר’, רש”י.

והא דלא כתב בפירוש “מעוף הטהור”, אתי שפיר לפי מה שכתבו התוספות בנדה דף נ’ דתרנגולתא דאגמא, הזכר טמא והנקבה טהורה, יעוין שם.

אם כן, במין כזה צוהו להביא שבעה, מפני שאף שהזכר טמא, אכן הוא “לחיות זרע על (פני) כל הארץ”, ובנקבה הנולדת תהיה טהורה.

וכן מדויק הפסוק, שכאן נזכר “לחיות זרע”, ודו”ק ע”כ, אכן הדברים תמוהים כמ”ש.

וראיתי הובא מקובץ ירושלים (שי”ל בוורשא) תשובה מהג”ר יצחק זעליג מסוקולב זצ”ל אל הגאון ר’ מנחם זעמבא זצ”ל, ובתו”ד כותב הרב מסוקולוב זצ”ל על דברי המשך חכמה הנ”ל: רשמתי בצדו: לפי ענ”ד דברי שגגה הם שהתוס’ בחולין ס”א ע”א ד”ה “כל” כתבו שהדורס שהוא סימן טומאה נמסר להם מנח, הגם שמשמעות התוס’ משמע שבעת שרצה להקריב מהם קרבנות בדק את כולם, אבל אחר שגם הטהורים באו מעצמם אל התיבה, וכלפי שמיא גליא מקודם שהיא דורסת, לא הי’ באים כלל כיון דשניהם טמאים.

ור’ פפא שלא הי’ יודע אם דורסת אמר דעתו שהנקיבה טהורה בסימני’, אבל אם הי’ יודע וראה שהיא דורסת, בוודאי הי’ חזר בו, כי נח מסר להם שכל עוף טהור אינו דורס כמ”ש התוס’ שם וז”ב ואמת.

שנית לחיות זרע באמת די בשנים שנים מכל מין, כתחילת בריאתם שלא נברא יותר מזכר ונקיבה מכל מין, והטהורים שבאו שבעה, הי’ כדי להקריב מהם קרבנות, ואם הזכר לעולם טמא למה באו הזכרים שבעה כנגד כל נקיבה די בזכר אחד.

ולפי דברי הילקוט שמעוני פ’ נח אות נ”ג כי עד המבול הי’ עופית טמאים רובא יותר מן הטהורים, ומעת המבול עשה ה’ שיהיו הטהורים רוב, ועיין בזית רענן שם ובעופות דאגמא אין הטהורים רוב, דהזכרים שבהם לעולם טמאים.

שלישית אם הזכר טמא קיי”ל דאין הטהור מוליד מטמא, וגם בעופות כן הדין וכמ”ש הח”ס חיו”ד (סי’ ע”ד), אך להטיל ביצים די באמת בחימום בעלמא, דחזינין שיש אפי’ ספנא מארעא בלא זכר כלל, א”כ לא גרע מה שמחמם אותה הזכר של אגמא אפי’ שיש לו כל סימני טומאה שתוכל מזה להטיל בצים, אבל חימום מאינו מינו של טהור שוב הרי רק כספנא מארעא דאינו מוליד.

ועוד בזה דבאמת בשו”ת מהרי”ט ח”א סי’ נ”א בסופו מביא ראי’ נכונה דאין הסימנים גורמים הטומאה, רק הסימנים מראים שהם ממין הטמא, וראייתו מבכורות ה’ ע”ב בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, ובהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, חזינן דאין הסימנים מטמאים או מטהרים עיין שם.

ולכאורה לר’ פפא שסובר בתרנגול דאגמא כיון דיש לו סימנים נשאר עוף טמא, ואף דהביצה טרם שיצא ממנה האפרוח בודאי מותרת באכילה כדין היוצא מהטהור, אעפ”כ אחר שנעשה אפרוח בסימני טומאה נאסר, ואפשר שזה באמת כונת קושיית התוס’ שם שאיך יחלוק ר”פ על סתם משנה בכורות ה’ ע”ב, וע”כ צ”ל כתי’ התוס’ שם דעוף תולדתו היא מהביצה, אשר נעשה מתחלה עפר לגמרי, וביאתו לעולם היא הוי’ חדשה לגמרי של עתה, ואינו בכלל יוצא מהטמא או מהטהור לגמרי, ואין בו אלא התהוות חדשה של עתה, ע”כ אף שהתרנגולת ישבה על הביצים ויצא אפרוח זכר, ומסתמא ביצה זו שנעשה ממנה אפרוח זכר היא מין זכר בתחילתו, אלא שמותרת מטעם יוצא מן הטהור, והיא רק גרמה רק החימום שתסרח הביצה ותצא עוף של אינו מינה, שוב גם בזה הוי כספנא מארעא.

והרמב”ן בפ’ תזריע [עהפ”ס] וילדה לפי דבריו שם שדוקא לידת אשה נותנת כח הזרע שהולד יוכל לזרוע אח”כ, ומביא טבעיות החכמים שספנא מארעא אינו מוליד, וכוונתו אפי’ אם הלידה הוי מספנא מארעא.

וכן שמעתי מחכמי הטבע שאותם האפרוחים שנולדו מביצים ע”י מכונה של חימום, לא ע”י חימום תרנגולת אינם יכולים להוליד, ובחו”ל ישנם עופות כאלה לרוב עתה, והמעיין ברמב”ן היטב יראה שכוונתו על סוף הלידה ספנא מארעא לא על הולדת הביצים המוזכר בגמ’.

ואני מסופק אם איש הנולד ע”י ניתוח הבטן כנהוג עתה, אם יש לו כח זריעה של הולדה, כי בביצים השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אין הביצה הזאת יכולה להוליד כדאיתא ביצה ד’ ו’ ע”ב, ועדיין לא שאלתי בזה את חכמי הרופאים עכ”ד.

ובקובץ בית שמואל (סי’ כ’) כתב חכ”א ליישב קושיותיו של הרב דסוקולוב הנ”ל על המשך חכמה ואלו דבריו: מה שמקשה כ”ג דלחיות זרע די בשנים מכל מין וכו’, ואם הזכר לעולם טמא והנקבה טהורה למה באו הזכרים שבעה כנגד כל נקבה די בזכר אחד עיין שם, לא קשה דהא הנקבות ראויין לבא שבעה, משום דראויין להקרבה, אז באו ג”כ הזכרים נמי שבעה, משום דזוג זוג באו בתיבה לא מצד עצמו, אלא דאם אחד מהם כמו הנקיבה באה להתיבה מצד הקרבה, באו הזכרים במנין שבעה מצד לחיות זרע על פני הארץ, וזה שמדייק הגאון לחיות זרע על פני הארץ.

גם מה שמקשה כ”ק, אם הזכר טמא איך טהור מוליד מטמא וכו’ אמת דאינו מונע מלהטיל ביצים וכו’ דהוי כספנא מארעא, אבל חימום מאינו מינו דאינו רק כספנא מארעא אינו מוליד עיין שם במאי דמאריך שם.

לא קשה.

דזה שטהור אינו מוליד מטמא, דוקא היכא דאינו במציאות כלל, אבל היכי דהם מין אחד כמו תרנגול ותרנגולת דאגמא, אף על גב דזה טמא וזה טהור מוליד, וכן טהורים אפילו דאם אינם מינם, אם הם טהורים מולידים זה מזה דנקראים מינו בזה שהם טהורים (כן מצינו לגבי דשילמ”ת דאינו בטל מטעם דהיתר בהיתר נקראין מין במינו, יעיי”ש בר”ן נדרים בפרק הנודר מן המבושל).

גם מה שמסתפק כ”ק אם איש הנולד ע”י ניתוח הבטן כנהוג עתה אם יש לו כח ההולדה, וראייתו מהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורים אין הביצה הזאת יכולה להוליד כדאיתא בביצה דף ו’ ע”ב, לכאורה לא דמי, דהתם לא היו להביצים כח הולדה כלל, ולא נגמרה כחם לצאת לאויר העולם וביצים כמותם אין להם כח הולדה, אבל איש הנולד ע”י ניתוח הבטן.

הולד רוצה לצאת, אלא אדרבא מפני גדלו הרחם צר ואין יכול לצאת מן הבטן, ומשום זה מוכרח להוציאו ע”י ניתוח, לא גרע מולד שיצא מן הבטן מאליו שיכול להוליד ע”כ.

זה הבאתי מספר דעה”ד בנדה שם, וראה שם מה שהאריך בזה עוד.

{עש”ק פ’ בשלח תשע”ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה עמ”ש הרוקח דיני עירובין קע”ח ומוש”ז מבעלי התוס’ שמות כ’ ב’ שהעננים היו כמחיצות, ולכך היו מותרין לילך מצד א’ לחבירו בשבת אף שהיה יותר מאלפים אמה, ומאידך מבואר בכ”מ שהיה למחנה ישראל דין רה”ר.

עוד הקשה דאי איתא דחשיבי עננים מחיצה הו”ל להחשב ג”כ קירוי, וא”כ אמאי קי”ל (שבת ה’ א’) המעביר ד”א ברה”ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.

תשובה הנה בעיקר דבריהן צ”ע אמאי הוצרכו לכ”ז, הרי היו ישראל זה לצד זה, וא”כ היה צירוף מאהל לאהל, ושמא ס”ל דא”א שלא יהיה הפסק בין הדגלים יותר משבעים אמה ושיריים.

והנה בגמ’ עירובין נ”ה ב’ מבואר להדיא לא כן, וז”ל, אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן מבית הישמת ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן אלא לאחריהן אמר ליה רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו כמאן דקביע להו דמי ע”כ.

ומבואר בגמ’ לפ”ז דהטעם האמתי שהיו נחשבין כעיר אחת, לאו משום דמוקפין מחיצות, אלא משום קביעותן מצטרפין כל האהלים להתחבר זל”ז.

והנה לכאורה י”ל דאתו ס’ ריבוא ומבטלי מחיצתא, ולכך לא חשיב ג”כ הקירוי, אך א”א לומר כן דהא גם אי אמרינן הכי הא קי”ל ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה”ר, וא”כ בכה”ג רבים לא מבטלי מחיצתא, אך י”ל דזהו עפמ”ש הרשב”א דבפלטיא לא מהני דלתות נעולות בלילה וביאר החכם צבי (סי’ ל”ז, הוב”ד בבאר היטב סי’ שמ”ה סק”ז) דכיון שיד כל אדם שוה בהן לא, ואפשר נמי דמדבר חשיב יד כל אדם שוה (ועיין בעל המאור וראב”ד ומלחמות עירובין ו’ א’), ואפשר עוד דמדבר לא חשיב קבוע דליהוי כדלתות, ואע”ג דאמרינן כנ”ל דהו”ל כמאן דקביע מ”מ י”ל דקביע להא ולא קביע להא.

אבל עדיין צ”ע מהלשון לפי שאינו דומה לדגלי מדבר משמע ששם לא היה כלל קירוי.

ויש לציין דבגמ’ פ”ק דסוכה ג”כ מבואר שהיה לענני הכבוד דין סכך, ובעי למילף מהתם דבעינן דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, ומסתמא הי”ל ג”כ דין מחיצה לפ”ז.

ונראה דיש ב’ דעות בכל הסוגיות כאן, והא בהא תליא, דהנה בגמ’ בסוכה שם נחלקו תנאי אי ילפינן מעננים או לא, והנה לכו”ע היה עננים, ואעפ”כ לא בעי למילף מנייהו דלא בעי לפרש קרא דבסוכות הושבתי על העננים, דזהו משום דס”ל שאינן חשובין מחיצה, כיון דאיהו גופייהו לא מתכשרי לא למחיצות ולא לסכך, ולכך ס”ל דסוכות ממש עשו להן.

משא”כ אידך מ”ד ע”כ ס”ל כדברי הרוקח והמושב זקנים הנ”ל דחשיב מחיצה וכנ”ל.

א”כ אשכחן בשבת ה’ א’ ובעירובין נ”ה ב’ דלא ס”ל לגמ’ מדברי הראשונים הנ”ל להדיא, ומאידך אשכחן בסוכה שם דמ”ד הזה ע”כ ס”ל מדברי הראשונים הנ”ל, וכל הרואה יראה שיש כאן ב’ דעות בכל הסוגיות, וי”ל דס”ל למ”ד שהעננים היו מחיצות כמ”ד דאתו רבים ומבטלי מחיצתא.

והנך דוכתי דאשכחן דפליגי ע”ז אה”נ דלא ס”ל הכי ולפ”ז א”ש הכל.

{בע”ה יום ו’ עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו
קרית ספר יע”א}

שאלה – כתיב (בראשית ל”ז ל”ב) וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם, והקשה הג”ר צבי רוטברג, דהנה הרשב”ם פי’ דהשלוחים אמרו זאת מצאנו, וא”כ ‘ויביאו’ גם קאי על השלוחים.

והיינו דא”א שהשבטים הם היו המביאים, שהרי שלחו הכתונת ביד אחרים.

אמנם פי’ הרשב”ם צ”ע, דאם שלחו ביד אחרים, א”כ אמאי כתיב ‘ויביאו אל אביהם’, והרי יעקב לא היה אביהם של השלוחים, ודוחק לומר אל אביהם של השבטים, וראה תרגום יב”ע, גם יש לדון אם מצד שלוחו של אדם כמותו, אם השלוחים נחשבים כבני יעקב ממש.

תשובה יעויין בס’ הישר שכתב דהשלוחים היו מתוך השבטים עצמן, וכ”א בת”י, וכ”כ בפי’ הרד”ק ‘שלחוה ביד מקצתם’.

ולפ”ז שפיר קאי ע”ז אביהם.

וראיתי במדרש שכל טוב, וז”ל, ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו, וישלחו משמע על ידי שליח, ויביאו ויאמרו הן עצמן, אלא וישלחו ע”י בני השפחות ויביאו בני השפחות אל אביהם ולא אמרו כלום אלא זאת מצאנו בא יהודה ואמר הכר נא הכתונת ה’ פתוחה וחטורה { אולי צ”ל ‘וחטופה’, ואולי היה להם מסורת כאן על אופן כתיבת הה”א.

}והוא לשון שמא שמא כתונת בנך היא אם לא עשה עצמו כמתנכר ומתעתע בעיני אביו א”ר יוחנן אמר הקב”ה חייך בו בלשון אני גובה ממך שכן תמר אומרת לך הכר נא למי החותמת וגו’ בראשית לח כה וכן יעקב לפי שרימה באביו רימו בו בניו ע”כ.

ולפ”ז שפיר י”ל דאף שעל תיבות זאת מצאנו פרשב”ם דקאי על השלוחים, וכ”א גם בשכל טוב, מ”מ כולה מילתא בבני יעקב מיירי וכנ”ל.

אכן עיינתי בפי’ הרשב”ם, וראיתי דברשב”ם גופיה לכאורה לא שייך לפרש כן, וז”ל הרשב”ם, וישלחו על ידי בני אדם שלא יגידו מי השולחים אלא שיאמרו זאת מצאנו עכ”ל, וא”כ לכאורה ס”ל שלא היה זה אחד מן השבטים כלל, כיון שלא רצו השבטים שידעו מהם, אבל בדוחק י”ל דרק לא רצו שידעו שזה גם מבני לאה, ושלחו ביד בני השפחות, שלא יבא יעקב לחושדן, כיון שהיה יוסף מכרם, וכדכתיב והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ופרש”י, כלומר, ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן עכ”ל.

עוד נראה דגם לולי דבריו של הסה”י, [וכן ברבינו בחיי נראה שחולק ע”ז, וז”ל, השלוחים הביאוה, וזהו שאמרו הכתונת בנך, שאילו הביאוה האחים היו אומרים הכתונת יוסף עכ”ל], לזה י”ל דאביהם לא קאי על השלוחים גופייהו, אלא על השבטים דכתיב לעיל מינה, דכתיב בפס’ ל”א ויקחו את כתונת יוסף וגו’, וע”ז קאי אביהם, ר”ל אביהם של משלחיהם הנ”ל, ולא ידעתי מה דוחק יש בזה.

ולשון פי’ הדר זקנים מבעלי התוס’ הוא, וישלחו את כתונת הפסים פי’ על ידי שליח ויביאו אותה השלוחים אל אביהם ע”כ.

וכעי”ז ברמב”ן וז”ל, ‘וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם’ – בצווי, או ויביאו השלוחים המביאים כי שלחו אותה ועודם בדותן ואמרו זאת מצאנו הכר נא או ששלחוה אל חברון לבית האחד מהן ובבואם הכניסוה לפני אביהם ואמרו לו זאת מצאנו וכל זה להתנכר בענין כי אם שתקו היה חושד אותם לאמר אתם הרגתם אותו כי ידע קנאתם בו ע”כ.

היינו דאביהם קאי על השבטים המשלחים, וזהו שכתב ‘בציווי’, ר”ל ע”י ציווי נקרא כאן אביהם, כיון דהשליחות מתיחסת למשלחים, [ופירוש זה הראשון אינו כפרשב”ם].

והחזקוני כתב וז”ל, סרס את המקרא הכי וישלחו את כתנת הפסים אל אביהם ויביאו אותה השלוחים ויאמרו זאת מצאנו אבל הם עצמם לא רצו להביאה אל אביהם פן ירגיש כי הדבר נודע ששונאים אותו ע”כ.