שבת

בשו”ע סי’ רנג יש סתירות בזה דבס”ג שם מבואר דאין בזה היתר אלא באופנים המותרים על פי תנאי חזרה, מה שאינו נוגע לתבשיל צונן כמבואר שם, ואילו בס”ה הקיל כדעת הרשב”א דכיון שמפסיק בקדירה ריקנית אין בזה דרך בישול ומותר.

ובבה”ל שם בס”ג ד”ה ויזהר העיר על הסתירה בזה וציין שם שדחק בזה בדגמ”ר שם, ונראה שלא קיבל תירוצו, אבל אח”כ מצא להפמ”ג שיישב זה בטוב טעם (כלשונו ומשמע שקיבל תירוץ זה) שהיתר הרשב”א הוא רק באופן שהקדירה עם המאכל עמדה מע”ש עם תבשיל בתוכה ואז מותר ליתן אםי’ התבשיל עצמו ע”ג הקדירה כמבואר בשו”ע ס”ה הנ”ל, משא”כ אם מניח קדירה ריקנית לשם כך אין היתר אפי’ להניח תבשיל בתוך קדירה ע”ג קדירה ריקנית זו.

והנה יעוי’ בשו”ע סי’ שיח ס”ח שהביא פלוגתא בזה אם מותר להניח דבר קר יבש ע”ג מיחם שעל האש (ואילו בתבשיל לח אסור לכו”ע כמבואר שם בסוף הסעיף, וגם מה שהחמיר בצונן בסוף ס”ו שם מיירי בדבר לח כמבואר במשנ”ב שם סקנ”ג) והכריע להתיר וכן במשנ”ב שם סקנ”ג נקט בפשיטות.

וצע”ק ששם לא נחית המשנ”ב ובה”ל לחלק בהך חילוק של הפמ”ג דלהניח מתחילה קדירה ריקנית אסור, אם כי באמת השו”ע בהיתרו שם מיירי בקדירה עם חמין על האש, דהיינו כמו באופן ההיתר לפי חילוקו של הפמ”ג הנ”ל.

ובמקרה שמדובר בחלת לחם שרוצים לחממו, יש לציין דאע”ג דמבואר בסי’ שיח ס”ה דיש אומרים דלא אמרי’ אין בישול אחר אפייה מ”מ לכו”ע אין צלי אחר צלי כמ”ש שם במשנ”ב סקמ”א ובלא רוטב מוגדר כמין בישול שאינו בישול לשי’ אלו, ולכן כשמניחו יבש בלא רוטב אין בזה החשש הנ”ל.

​איסורא משמע דלהלכה אין בזה, ומאידך זהירות אפשר שיש בזה שלא יבוא בטעות לידי טומאה, אבל כל עוד שידוע לכהן שעדיין הגורם לספק (כגון שעדיין לא השוו ביניהם הצדדים אם זהו המעכב בינתיים את הכנסת המת לבית בפועל) לא נפתר אין צריך להזהר.

מקורות:​

הנה מתחילה היה נראה ולדון בזה מטעם ספק (ולהלן יתבאר עוד אם יש לדון כאן בתורת איסור ספק או בתורת איסור ודאי מטעם ספק) וממילא אם יש בבית כזה איסור אפי’ דרבנן וכ”ש דאורייתא היה אסור לכהן להיכנס לשני הבתים, דהרי מבואר בר”ן בערבי פסחים גבי ד’ כוסות דבספק דרבנן שיש ספק בין ב’ איסורים שקולים אזלי’ לחומרא בתרווייהו (ולא דמי למש”כ הר”ן בפ”ק דמגילה לגבי ספק מוקפין דשם י”ד היא עיקר הפורים לרוב העולם, וט”ו הוא כעין הוצאה מחזקתו, וגם אפשר דמצרף הירושלמי דהכל יוצאין בי”ד, משא”כ כאן שבשניהם הוא ספק שקול).

אבל מ”מ משמע בפת”ש יו”ד סי’ שעא סק”ח בשם המהרי”ט שנקט בח”א סי’ צו דטעם מנהג זה של בית שעתיד המת להכנס בו אינו מדינא, אלא זהירות שנכון להזהר, שמא לא יצא הכהן עד שיכנס המת וייטמא, וכיון שמת לפנינו ועשוי להכנס מסתבר שגם בזה אין איסור אבל להזהר גם בזה נכון להזהר לפי הענין, כיון שבכל רגע יש חשש שמא ייכנס.

ואמנם יש סוברים דיש כאן צד איסור גמור מדינא דסוף טומאה לצאת, והוא דעת מוהר”ם המובא בתה”ד ח”ב סי’ כד לפי מה שנתבאר שם ובתשובת רע”א דלהלן, וכן עי”ש בש”ך סוף סק”ח וכן עוד שם בסק”ט בשם הדברי חמודות הל’ טומאה סקכ”ו.

אמנם בהעמק שאלה דלהלן כ’ שאין דבריו בסק”ח מוכרחין, ולכן יש לצרף דעות שאין דינא דסוף טומאה לצאת בבית שאין במת בתוכו, שכך הכרעת החכ”צ סי’ קג ודגמ”ר שם ועה”ש סעי’ יג יד, וכן דעת הגר”א על השו”ע שם ובאליה רבה להגר”א רפי”א דאהלות (וכמ”ש בהקדמת המשנ”ב שהגר”א אורו של עולם וכדאי להכריע הדבר), וגם בתה”ד כתב שבגבולינו לא נהגו להחמיר בזה ובהמשך התשובה כתב דאין להפליג דברי רבנן קשישי שאסרו אבל המחרימין לשנות מנהג המקל נמי לאו שפיר דמי, וגם הרמ”א שם כתב דהמקל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר, ולפי מה שביארו הגר”א משמע שסבר הרמ”א דמדינא שרי ורק מצד המנהג יש לחשוש במקום שמחמירין וכעין הכרעת התה”ד.

הלכך עיקר הדין דאיסור זה אינו מדינא, ובפרט בניד”ד אם נימא דיש כאן ספק ברמה מסויימת (ולהלן יתבאר עוד אם האיסור כאן הוא איסור ספק או איסור ודאי מכח ספק וגם יתבאר להלן דרגת הספק לדינא לאור דברי הר”ן דלעיל בד’ כוסות) יש לצרף מה שעכ”פ אין בזה איסור דאורייתא דדעת רש”י בביצה י ע”א וחולין קכה ע”ב כתב דדינא דסוף טומאה לצאת הוא דרבנן, ואמנם רש”י סתר עצמו שם בדף לח ע”א אבל יש שנקטו דלהלכה הוא דרבנן (ראה ש”ך סי’ שעב סק”ב ובית מאיר שם ס”ב, ומאידך עי’ לבוש סי’ שעא ס”ג וחכ”א כלל קנט ס”ח).

וכן יש לצרף דעת הר”ש מאיורא המובא בב”י סי’ שעא דדינא דסוף טומאה לצאת לא נאמר לגבי כהן, והמעיין במסקנת תה”ד שם יראה דגם התה”ד לא ברירא ליה דכהן מוזהר על סוף טומאה לצאת אלא שלא רצה לפקפק על מנהג שנהגו ע”פ רבנן קשישאי במקום שנהגו, (וראה בהעמק שאלה סי’ קג סק”ז שנקט דלכך השמיטו הבה”ג והשאילתות דין זה וכ”כ בשו”ת רשב”ש בדעת רש”י וחדא לישנא בר”ש דאין נוהג דין זה בכהן).

וכעי”ז ראיתי בשם הגריש”א (ציוני הלכה עמ’ קנב קנד) דאף שהש”ך החמיר בסוף טומאה לצאת בבית שבחצר שהמת יכנס שם מ”מ האחרונים חלקו עליו ושיש להקל בצירוף הדעות דדינא דסוף טומאה לצאת לא נאמרו לענין איסור טומאת כהנים.

וממילא גם אם נצטרך לחשוש לשי’ מוהר”ם ודברי חמודות והש”ך וסייעתם שהחמירו בזה מטעם ספק, מ”מ כאן שיש עוד ספק לאיזה בית ייכנס (ולהלן יתבאר עוד אם נחשב הדבר כספק דינא או לא), א”כ בספק ספק ספקא אינו ברור שהחמיר הר”ן.

ובתשובה אחרת כתבתי דבחשבון דברי התוס’ ר”ה לג ע”ב לכאורה יוצא שלא נאמר כלל הנ”ל של הר”ן בס”ס (וגם בר”ן במגילה לענין פורים אם נימא דמצרף הירושלמי הנ”ל מצד ס”ס מובן למה אין כאן סתירה בדבריו וקיצרתי וק”ל).

וא”צ לבוא בזה לצרף עוד דעת הראב”ד שאין טומאת כהנים האידנא כיון שכולם טמאי מתים, שכן דבריו לא נפסקו להלכה, וכן לא קבלו לצרף דברי המג”א בסי’ רא דכהנים האידנא ספק עי”ש א”צ לצרף, דבלאו הכי יש כמה צירופים וכנ”ל, ועיקר התשובה נסמכת על מה דעיקר הדעה להלכה היא שלא להחמיר בזה וכמבואר בכמה אחרונים שציינתי לעיל.

והשתא נבוא לגוף הנידון הנ”ל אם יש להחשיב כאן כספק ולומר דקיל יותר מסתם בית צידוק הדין שדנו בו הפוסקים, שלא הסכימו כל הפוסקים להתיר את בית צידוק הדין גרידא כמשנ”ת על אף דעיקר סוגיין דעלמא להתיר בית צידוק הדין וכנ”ל, ונפק”מ דגם במי שרוצה לחשוש לשיטות עדיין יש לדון אם יש סמך להקל יותר בניד”ד כמו שהצעתי צד לעיל דיש כאן צד של ספק נוסף למשוייה ספק ספק ספקא, כיון שכאן גם אינו ברור לאיזה בית יכניסוהו.

דהנה העירוני מדברי מו”ז הרע”א בביצה י ע”א דכשיש כמה פתחים בבית הטומאה בתורת ודאי ולא בתורת ספק, ומכח זה רצה החכם המעורר לטעון דגם באופן שיש ב’ בתי צידוק הדין שיש ספק היכן יכנס לדעת מוהר”ם המובא בתה”ד דסוף טומאה לצאת הוא גם במקום שהמת עדיין לא שם דמכח הרע”א הנ”ל כל מקום המסופק יהיה בכלל ודאי איסור הבא מחמת ספק במציאות אליבא דמהר”ם שבתה”ד וש”ך וסייעתם.

אולם לדידי דברי החכם המעורר אינם פשוטים לדינא דהנה זה פשוט שבית שאין למת קשר אליו אינו בכלל ספק זה למרות שעדיין אין ידוע מה יקרה עם המת בעתיד ואלו הרפתקי יעדון עליה ואולי יכנס לשם, וזה פשוט וא”צ לפנים, ודברי הרע”א נאמרו על מת בבית שצריך להתפנות משם דבזה כל הפתחים תפוסים לו מאחר שיציאתו היא מוכרחת דרך אחד מן הפתחים הללו, ועיקר הנידון בתה”ד שם הוא על שערי העיר ושער בית הקברות, שבזה המת צריך לעבור שם כדי להקבר, אבל כל מקום שתלוי בדעת בני אדם אם להכניסו או לא עדיין יש מקום לדון בדבר אם עצם מה שיש צד להכניסו לשם כבר הופך המקום למקום שספק סוף טומאה לצאת משם.

ולהנ”ל היה מקום לבאר למה עיקר דברי הש”ך בסק”ח מיירו לענין דינא דסוף טומאה לצאת דמחמיר גם מבית לבית, ואילו בסק”ט דן מהתה”ד לגבי בית צידוק הדין להקל יותר, [ועיקרי הדברים הם מתה”ד אף דהתה”ד לא הכריע לגמרי כהמחמירים בשערי העיר], וצריך ביאור מאי שנא בין זה לזה.

ולהנ”ל היה מקום לבאר דמאחר ואין מהכרח המת להכניסו אינו ברור שהוא בכלל זה, וממילא גם להסוברים שגם בית צידוק הדין הוא בכלל זה (עי’ בדברי חמודות שהביא שם בסק”ט) עדיין יש מקום לומר דלענין להחשיב הספק כודאי אין כאן ספק.

אולם הש”ך גופיה בסק”ט כתב בשם התה”ד בטעם מה שהיקל בבית של צידוק הדין יותר משום דאדרבה אותו הפתח וכו’ ואין טעמו מחמת חילוק הנ”ל (דא”כ היה מקל גם באופן דמיירי ביה הדברי חמודות).

וביאור האמיתי בחילוקם של התה”ד והש”ך יתבאר בסמוך.

ובגוף החילוק שכתבתי בדין סוף טומאה לצאת בבית שני לחלק בין מקום שודאי יעבור שם המת לבין מקום שלא ודאי יעבור שם המת שמחתי שכן מצאתי בתפא”י בועז רפי”א דאהלות.

ומתחילה דן שם התפא”י לדעת המחמירים שהביא הרמ”א דאפשר שהם מחמירים בכל גוני גם אם לא בודאי יעבור שם.

(ובמאמר המוסגר אציין דלפו”ר היה נדמה דמה שציין התפא”י בסוף דבריו “רבינו אליהו” קאי על כל הס”ק, וממילא לכאורה כך היה צריך לצאת דהמחמירים ברמ”א יחמירו גם באופן שלא ודאי יעבור שם, דהרי הגר”א חולק על המחמירים ברמ”א שם, ועם כל זה סובר הגר”א דבמקום שצריך לצאת דוקא דרך שם יש להחמיר שהרי כ”ז נזכר בתחילת דברי התפא”י קודם שציין “רבינו אליהו”, אולם המעיין בא”ר להגר”א על המשנה שם יראה שאין מדבריו שום רמז להחמיר במקום שודאי יצא דרך שם, והרב בעל בועז אדעתיה דנפשיה קאמר, ורק סוף דבריו דמכאן מוכח דלא כהמחמירים שברמ”א הביא בשם הגר”א, וכל שאר החילוק בין מוכרח לצאת משם לבין אין מוכרח לצאת משם לא בהכרח כתב כן בדעת הגר”א וכ”ש שלא בשם הגר”א, רק דלכאורה היה צ”ע דאכתי לפי חשבון זה היה צריך התפא”י לכתוב חילוקו אחר שסיים להביא דברי הגר”א בתוך שבא לברר שי’ המחמירים ברמ”א ועכ”פ בין דברי הגר”א לבין דברי המחמירים, אבל באמת קושי’ דמעיקרא ליתא, דהתפא”י רק חידש דכל דין זה שסדק מחלק בין הבית דלא נימא סוף טומאה לצאת לענין החלק החיצוני כל דין זה הוא רק בסדק שיש בו שיעור סדק גמור המועיל לענין זה כמבואר שם, דבלא שיעור סדק המועיל אמרי’ דכיון שודאי יצא דרך שם לא חשבי’ ליה לסדק כסדק חשוב, וזה חידושו אליבא דהמקילים בסוף טומאה לצאת בבית שני דמ”מ לשוויי כבית שני בעי’ סדק חשוב [וזה קצת רמז לחילוק שהצעתי כשדיברתי עם כת”ר דשמא דין זה של סוטל”צ גזרו רק באופן שהמקום הוא נראה כאחד ולא תלו זה בדיני אוהל המת גמור, ומ”מ מוהר”ם בתה”ד וסייעתו ודאי לא סברו כן], אבל הנידון האחרון שם בדעת המחמירים ברמ”א הוא נידון אחר באופן שיש שיעור סדק וכן בית אחר לגמרי דבזה המקילים לא יחמירו כלל, אבל קאמר דגם להמחמירים יש לדון דשמא לא יחמירו כשאפשר לעבור דרך פתח אחר וכמו שיתבאר).

והנה גם התפא”י שרצה לטעון בסלקא דעתך בדעת המחמירים ברמ”א שמחמירים אפי’ באפשר להוציאו דרך שער אחר היינו עכ”פ כיון שמורגל להוציאו דרך שער זה, אבל בספק לא מיירי כלל, ואולי גם לפי הסלקא דעתך מסכים לחילוק דלעיל שכתבתי גם בדעת היש מחמירים דבספק אין כאן שאלה ואפי’ קיל יותר ממה שכתבתי כיון דלפי מה שכתבתי יש כאן ספק איסורא ולהתפא”י אין איסורא כלל.

ולמסקנתו כתב התפא”י דיש לחלק דלענין שתתפשט הטומאה למעבר למשקוף הדלת אז גם אם הדלת נעול אם חישב להוציא משם מתפשטת הטומאה שם, אבל בניד”ד בבית אחר לגמרי גם המחמירים הללו לא יחמירו אלא רק באין מקום אחר להוליכו לקברות אלא דרך כאן.

וממה שנקט חילוק בין פתוח סתום תחת אוהל אחד לבין פתח באוהל אחר דפתח באוהל אחר הוא רק בשא”א כלל ש”מ שלא זו בלבד שלא החמיר בפתח של צידוק הדין שאין המת מוכרח לעבור שם (והוא כעין מ”ש התה”ד הנ”ל להקל בבית צידוק הדין יותר משערי העיר), אלא אפי’ בשער העיר ג”כ לא החמיר אם יש כמה שערים לעבור שם.

והנה גוף דברי התה”ד להקל יותר בבית צידוק הדין משערי העיר הובאו גם בש”ך סק”ט והטעם המובא שם בשם התה”ד “דאדרבה אותו הפתח בא לטמא את האהל”, פירוש שהמת נכנס בפתח זה קודם שנכנס לבית ומפתח זה נכנס לבית וא”כ אין סברא שיטמא הפתח מחמת הבית, ומכח זה החמיר בשם הדברי חמודות כשיש לבית צידוק הדין ב’ פתחים.

ועל סברא הנ”ל מסיים בתה”ד בפנים שם (וזה לא הובא בש”ך) דאין למדין ק”ו מהלכה, ר”ל דמצד הסברא היה מקום לומר דכ”ש כשעיקר הפתח הוא המכניס את הטומאה יטמא.

והצד שהיה מטמא אע”ג שאינו מוכרח להכנס שם הוא משום שרגיל בו ע”ד מש”כ התפא”י בועז שם בסלקא דעתך, אבל באינו רגיל בו משמע בתפא”י בועז שם שגם לפי הס”ד לא היה צד לומר כן.

ולמסקנתו נמי שנקט שאם יש פתח אחר אינו מטמא מדין סוף טומאה לצאת הוא רק בהך דינא של בית בפני עצמו ולא באותו הבית כשהוא סתום לפני הפתח, וממילא יש לטעון דגם סברת הרע”א שבספק הוצאה חשיב טומאת ודאי אפי’ להס”ד של התפא”י (שמסתמא כך סברו הדברי חמודות והש”ך) לא נאמרה באופן שאין כל אוהל מחובר.

וגוף ראיית התפא”י בועז ממתני’ פ”י מ”א טומאה תחת ארובה הבית טהור אף שדרך להוציא דרך בית, אולי יש לדחות לדעת המחמירים (הדברי חמודות והש”ך) דמיירי שרוצה להוציא דרך ארובה, אלא דמ”מ הוא דחוק למה לא נזכרו שמוציא דרך ארובה, דהרי המת בבית וכו’ לא מיירי שרוצה להוציא דרך הפתח המפורסם וכל כיו”ב ושמא דהתם מוכח מתוכו כבר שעדיין לא חישב כמבואר מסיפא וקצת דוחק.

אבל המהרי”ט שם מיקל לגמרי כל שאינו אוהל אחד, דמהרי”ט סובר דסוף טומאה לצאת נאמרה רק במקום שהמת והכהן באהל אחד ורק יש דלת סגורה ביניהם, ומבאר בזה סברא (בסוף התשובה שם) דכיון שעתידין להוציא המת דרך שם אותה הסתימה משוי ליה כפתוח, אבל כשיש ב’ אוהלים משמע שסובר שאינה נוהגת כלל מדינא אם לא מזהירות וכנ”ל.

עכ”פ מאחר דסוגיין דעלמא להקל בבית צידוק הדין כמשנ”ת ובפרט שיש עוד הרבה צירופים (וכמו שהורה הגרי”ש ג”כ להקל בבית צידוק הדין) א”כ כדאי התפא”י לסמוך עליו גם לפי הצד שנחשוש לשי’ מוהר”ם שבתה”ד (המחמירים ברמ”א) להקל עכ”פ בניד”ד.

ולא נראה דהספק שהקיל התפא”י הוא רק בספק של חסרון ידיעה ולא כשיש צדדים לכאן וצדדים לכאן אלא נראה שהתפא”י קאי על מתני’ דשם הספק הוא בכל גווני ונראה דבדכוותה נקט התפא”י דלא מהני ספק כזה לטמאות בניד”ד שאינו בית אחד.

ובניד”ד כל עוד שלא הושוו הצדדים ואם כך המציאות היא שמחמת כן מתעכבים מלהכניס גופת הנפטר אל מקום צידוק הדין, יש לצרף בזה צד נוסף שכ’ הרע”א בשו”ת תנינא סי’ יח שאם קובעים שאין מוציאין את המת עד חצי שעה אחר סיום התפילה לא מקרי סוף טומאה לצאת בניד”ד לענין זה, ויש מקום להעלות צד דגם באופן שעדיין לא יכניסוהו לאחד מן המקומות כיון שעדיין לא התיישבו ביניהם הצדדים הגורמים המעכבים את ההכנסה וממילא עדיין לא חשיב סוף טומאה לצאת, ובפשטות מיירי שם הרע”א גם להתה”ד שסבר שהוא משום סוף טומאה לצאת ולא רק בדעת המהרי”ט כדמשמע לכל מעיין שם, וכ”ש לדעת המהרי”ט שהזכיר מצד זהירות אם הכהן גופיה יתעדכן מיד מתי ישוו ביניהם ועכ”פ כשיודע שבחצי שעה הקרובה לא ישוו ביניהם יתכן ג”כ דאין הזהירות הזו נצרכת, וכעי”ז בשבו”י ח”ג סי’ צד שבמקום שאין מוציאין את המת קודם הכרזה יש להקל עד הכרזה מכח המהרי”ט, וכבר במהרי”ט גופיה שם כ”כ בשם אביו המבי”ט לענין שבת שאז אין מוציאין המת, וכן הביא ברע”א שם בשם שו”ת פרי הארץ לענין לילה (במקום שאין דרך להוציא בלילה), ומ”מ עי’ בגליון מהר”ש אייגר על השו”ע שם מש”כ בזה על קולת המהרי”ט בשם מטה יוסף דאין להקל כן אלא במקום שכבר נהגו להקל, אבל הפת”ש הביא המהרי”ט, וכך צריך לצאת כעי”ז דעת השבו”י ורע”א ופרי הארץ מלבד המבי”ט ומהרי”ט גופיה, ומלבד שהרבה הקילו לגמרי וכנ”ל כמה צדדים, וכ”ש בניד”ד שהוא ספק הבו דלא לוסיף עלה).
​

שו”ע או”ח סי’ שצז ס”ח, שור של רועה כרגלי אותה העיר, יש לדון דלכאורה ביושבי אוהלים שמודדין מפתח ביתם לו יצוייר שיש הרבה מתחילתם ועד סופם וקונים כולם ממנו והוא באמצעם מובלע בתוך תחום כולם (דאל”כ פשיטא דבכה”ג אין שור זה נמדד לפיהם) לא יוכלו להזיז השור ממקומו, דומיא דשנים ששאלו חלוק ועירב זה למזרח וזה למערב להלן בסעי’ ט, ועוד קשה דאם עירב אחד מבני עיר למזרח ואחד למערב לא יזיזו השור ממקומו, ומיהו יש לומר דבזה לא נקבע השור על דעת יחיד שפרש מבני העיר, אבל גם באופן הקודם של יושבי אהלים יש לומר דבזה לא נקבע על יושבי אוהלים שיש בהם סותרים זה את זה, ומעין מה דאמרי’ (לפרש”י בגמ’ כך משמע ועי’ בסעי’ ה בבאר היטב) דמי שיש לו שור ורגיל למסור לב’ רועים ואפי’ יש בעיר ב’ רועים (יש לדון דשמא בידוע שאינו רגיל בשניהם לא ועי’ עוד משנ”ב סקי”ג) אין נקבע לפי הרועה, אם כי שם לגבי רועים גם אם שניהם בשביתה אחת אינו ברור דנקבע לפי שביתתם.
וכמ”ש השעה”צ בסק”י דכמה פעמים נותן עירובו במקום אחר, אבל כאן כן נקבע לפי כל בני העיר ומאן דפריש מינייהו אינו מן הכלל, אבל אם כל בני עיר אינם קבועים במקום אחר ויגרמו שלא יוכלו להזיז השור ממקומו אין רצונו לקבוע לפי בני העיר.

ושוב חשבתי דלכאורה ביושבי אהלים לא גרע הרועה מפטם שכל אחד מוליך מנתו למקומו בס”ו, כיון שדעתו על כולם ולכאורה ה”ה הכא, וכעי”ז לקמן סקל”ד בעירב אחד מבני העיר שיכול ליקח ממי בור העיר למקום שעירב, ולפ”ז יש לדון גם כאן אפי’ בעירב אחד דשמא כשקונה יהיה מה שקנה לפי שביתתו, שהרי דעת הרועה על בני העיר (דדוקא היושבים מחוץ לעיר אין דעתו של הרועה עליהם, ועי’ במשנ”ב), וצל”ע בכ”ז.