קטן

שאלה – כתב הרמב”ם הלכות תשובה פ”ז ה”א: הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא.

וצ”ע חדא הרי זהו חובתו לתקן פשעיו, ומה שייך כדי שיזכה וכו’, ועוד הרי קי”ל ברפ”ק דאבות הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע”מ לקבל פרס.

תשובה – שאלה גדולה זו, ויש ליתן הדעת עליה, ולפי ענין הדור שעושין העולם ביאורים בדברי הרמב”ם לכאורה ג”כ הוינן צריכין לזה בכאן, דהיינו לבאר שעיקר חובת התשובה מצד דינה לדעת הרמב”ם זהו גם לאחר זמן, אלא דכדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העוה”ב, לכך יש לו להקדים [אף שאינו, עיין בשל”ה מס’ יומא], אכן לפני שנדון בלשון הרמב”ם הלזה, יש כבר מקום להתבונן בשאלה זו בהרבה פסוקים ומאמרי חז”ל שנזכר שם ג”כ כביכול ענין זה, שיש לקיים המצות ולחזור בתשובה כדי לזכות לטובה ולעוה”ב.

בתוה”ק בס”פ ניצבים אי’, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.

ביחזקאל פרק יח איתא: (לא) השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמתו בית ישראל: (לב) כי לא אחפץ במות המת נאם אדני ה’ והשיבו וחיו:

בס’ תהלים (פרק לד, יג), מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב: (יד) נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה: (טו) סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו:

ובמשלי (פרק ב, כ) למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמר: (כא) כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יותרו בה: (כב) ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה: ועוד אי’ ברפ”ג דמשלי (א) בני תורתי אל תשכח ומצותי יצר לבך: (ב) כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך: ושם בפרק ד (י), שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים: ושם פרק ח, (לד) אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמר מזוזת פתחי: (לה) כי מצאי מצאי מצא חיים ויפק רצון מה’: (לו) וחטאי חמס נפשו כל משנאי אהבו מות: ושם פרק טו, כד: ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה:

ותניא בברייתא פ”ו דאבות, גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר [משלי ד’] כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא ואומר [משלי ג’] רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך ואומר [משלי ג] עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר ואומר [משלי א] כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך ואומר [משלי ד] תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך ואומר [משלי ג] אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד ואומר [משלי ג] כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך.

והנה באמת יש בזה הרבה פסוקים ומאמרי חז”ל כאלו, וכל הנביאים מלאים מזה, ובעקבותם ספרי המוסר הק’, ומה שהובא כאן הם רק מיעוטא דמיעוטא, ודי בזה, אך הקושיא במקומה עומדת, איך הזהירו את האדם שיעשה את התורה והמצוות של”ש, ואם משום מתוך של”ש בא לשמה הא משמע להדיא שזהו טובתו של האדם וזהו העצה עבורו.

ודוחק לומר שזהו העצה שיעשה בתחילה כיון שאי”ז באמת מה שראוי לעשות.

אכן לכשנתבונן בדרכי האדם, וכפי שכבר הציבו לנו ציונים בזה – רבותינו בעלי המוסר, נראה כי בפעולת האדם בציוויי השי”ת וברצונו ית’ רוב הפעולות הנם ע”פ כל מיני מניעות ונגיעות לכאן ולכאן, ולכשנתבונן עוד נראה כי באמת כמעט לא נמצא מצוה שמקיימין אותה רק לשם ה’ יתברך [הגראי”ל שטינמן שליט”א].

והענין בזה הוא משום שאיננו רואים הדברים בפועל, וטבע האדם השפל שקשה לו לקרב הדברים אל השכל, ולכן נראה תמיד אצל בעלי תורה ומצוה המופלגים שיחיו, בחלקם הם אנשים שכליים מאוד אשר השכל פועל אצלם בכל דרכיהם, וחלקם נראה בבירור כי עמלו מאוד על ענין האמונה ואמונתם גדולה וחזקה בצורה חושית ממש, אך מי שאין אמונתו גדולה וחזקה ביותר ע”פ רוב קשה לקרב הדברים אצל השכל, וכמו שרואים שמי שאבדו ממנו כמה שקלים חושש לנפשו מאוד [מהחכם הנז’], אך מי שטלטל מוקצה בשבת עובר במהירות לסדר היום, אף שבודאי כל אדם כשר מוציא הרבה הוצאות לצורך קיום המצוות, ובודאי יאמר שהמצות חשובין אצלו יותר מממונו, אך להרגיש זאת בפועל קשה מאוד.

ולפ”ז אם אדם רוצה לעבוד ע”ע ולחזור בתשובה, הנה אם רוצה לחזור בתשובה משום שיודע שכך רצון ה’, באמת רוב בנ”א שבזמנינו יהא קשה להם לחזור בתשובה שלמה באמת ע”י הכרה זו, וממילא י”ל דמחוייבים הם להשיב אל ליבם ענין ההפסד שיגיע להם מן העבירות והשכר שיבא להם מן המצוות, כמ”ש הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה ושכר עבירה וכו’, וזהו דרך התשובה הישרה, וע”י כך אולי יזכה לבוא לידי חרטה גמורה ורצון גמור שלא ישוב אל הדרך הזה עוד, ולכך בקשו בעלי המוסר שילמדו ספרי יראה בחשק ע”מ לקרב הדברים אל תוך הנפש, ובעצם כמעט כל דבריהם שם בספרי המוסר סובבים על יסוד גמול העוה”ז והעוה”ב.

וידוע שהקה”י ביקש שיחדירו ענין הגיהינום בגיל קטן.

ובודאי אחר שירגיל עצמו אל דרך טובה ע”פ דרכו יוכל לשוב בלבב שלם.

ואוסיף עוד ל’ הרמב”ם פ”ט מהל’ תשובה [הלכה א]: מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה’ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו’.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה’ וגו’, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה’ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה’ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

[ובהלכה ב – ] ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה’, ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד עכ”ל הרמב”ם.

{לילה טוב לכת”ר המזכה את הרבים שליט”א, ובהודאה על תשובותיו עד כה.

(מהרב דוד ורטהיימר, ברכפלד – מודיעין עילית)}

תשובה

‏יום חמישי כ”ב תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

שלום רב

עצם מה שהעלה לטעון כנגד הרגילות שאין מוכרים ההגבהה לכאורה צדקו דבריו, ויעויין בספר הלכות הגר”א ומנהגיו להגר”מ שטרנבוך סי’ קכ”ט שהגר”א נהג להגביה הס”ת כמבואר במעשה רב אות קל”ה, ובימי אבלו גלל הס”ת (תוס’ מע”ר אות ל”ו), ועיין שם שהרחיב בזה, ובשו”ת דברי חכמים עמ’ נ’ מובא שבעל הברכת שמואל היה נוהג להגביה הס”ת, וכן הובא על הג”ר ישראל גוסטמאן ר”מ נצח ישראל שנהג כהברכת שמואל.

ויש להעיר עוד דאמנם לדעת המ”ב עיקר הגולל בזמנינו הוא המגביה, ולדעת החזו”א גם הגולל ממש הוא בכלל הגולל שנוטל שכר כנגד כולן (שו”ת אמרי יושר נזיקין בסופו בהנהגות החזו”א עמ’ י”א אות ע”ג, ארחות רבינוו ח”ג עמ’ רט”ז מהגרח”ק), א”כ יש להדר אחר מצוה זו, ויש איזה גבאים שבכל עת גלילה מבקשין הקטן ביותר שבביהכנ”ס על מנת ליתן לו הגלילה, ויעוי’ במ”ב סימן קמז ס”ק ז וז”ל, גוללו זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום.

ואם יש שני יא”צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה.

ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות.

[שערי אפרים] עכ”ל המשנ”ב.

ועל עצם ענין מכירת הכיבודים אמנם לא נזכר בשו”ע כאן, אבל נזכר בשאר פוסקים, ובפרט גבי ימים נוראים.

אכן בעיקר ההערה הנ”ל לגבי הגלילה יש לדעת ולברר האם בזמנינו המגביה עושה מן הגלילה ג”כ, דהרי נזכר בפוסקים שכהיום המגביה עושה עיקר הגלילה, ולכך מש”כ בגמ’ שהגולל נוטל שכר כולם היינו המגביה, ואי נימא שבזמנינו ממש כבר אי”ז כך א”כ אין בזה מעלת המגביה הנזכר בפוסקים, ובפרט בקהילות שעושין ההגבהה קודם קריאה”ת [ויל”ע שהשו”ע ג”כ כתב שזהו קודם קריה”ת], וכמו”כ בקהילות שאין ההגבהה כלל ע”י המגביה, אלא הס”ת כמונח בקופסא.

וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן קמז ס”ט וז”ל, אבל מדברי הרמב”ם בפי”ב מתפלה דין י”ח למדתי פי’ אחר בזה וז”ל הרמב”ם וכל מי שהוא גדול בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס”ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור עכ”ל ולפ”ז האחרון הוא הגולל וזה שאמרה הגמ’ הגדול גולל ונוטל שכר כנגד כולם ה”פ הגדול יכול לעלות אחרון ולגלול ואף על גב שבזיון הוא להיות אחרון שבקרואים ונוטל שכר כנגד כולם משום דזוכה בשני מצות במצות קריאה ומצות גלילה ותמיהני על הטור וש”ע שלא הביאו דבריו כלל ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמ’ מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה ולכן באמת במדינתינו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותם על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה ואפשר לומר דהגבהה שמראה הס”ת לעם וכולם עומדים מפני כבוד התורה זהו יותר גדול מהגלילה אבל בזמן הש”ס לא היה הגבהה אחר הקריאה אלא קודם הקריאה וכן מנהג ספרד גם היום וכבר כתבנו זה בסי’ קל”ד ע”ש ולכן אצלם הגלילה הוא העיקר ולא כן אצלינו עכ”ל.

וליישב מנהגינו ראיתי מי שכתב באריכות ע”פ מה שנמצא בכמה ראשונים [ר”ח מגילה ל”ב א’, רב עמרם גאון בסידורו עמ’ קע”ח (מדו’ גולשמיט), ועי’ רמב”ם פי”ב מהל’ תפילה הי”ח] שהכונה למי שגמר מלקרוא בתורה שהוא נקרא הגולל, ולכך החשוב שבקהל גומר לקרוא בתורה [ראה קובץ המעין לט, תשנ”ט, א, 30 21; ב, 68 65, שהאריך שם בכל ענין זה].

וכתב בספר אור זרוע הגדול [חלק ב הלכות שבת סימן מב] וז”ל, ובצרפת נוהגים [לקרות] הרב שבעיר שביעי ואומרי’ טעם לדבר משום מעלין בקודש ולא מורידין ואיני רואה מנהגם שאין משמע כן בהלכה כדפרי’.

ויש ליתן טעם למנהגם מפני שנוהגים שהשביעי גולל ס”ת לכך קורים את הרב בשביעי כדי שתהא נגללת בגדול שבהם כדאמרי’ בסוף מסכת מגילה א”ר שפטי’ עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס”ת כו’ וכ”כ ה”ר משה מיימון זצ”ל וכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס”ת נוטל שכר כנגד הכל.

לפיכך עולה ומשלים אפי’ גדול שבצבור עכ”ל.

[המנהג לתת לגדול עליה אחרונה הובאה בהרבה אחרונים, לבוש סי’ קל”ה ס”י, מג”א סי’ קל”ו, מ”ב שם סק”ה].

וכעי”ז ראיתי שכתב הגר”מ שטרנבוך שם, ונראה שמעיקר הדין בש”ע, הגדול שבקוראים הוא המגביה וגולל, וחידוש קמ”ל בזה שאחרון הוא עלייה הכי חשובה כיון שהוא המגביה וכן מפורש ברמב”ם פרק י”ב דתפלה הי”ח, “והאחרון שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד כולם, לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור” ע”ש, והיינו כלפי מה שאמר לעיל רכל הגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות, מסיים שהאחרון עדיף מכולם מפני שמגביה, וא”כ לפ”ז המעלה היא בעולה וגולל לאחריה דוקא, וא”כ כוונת הגמרא שהאחרון עלייה חשובה ביותר שהוא גומר, והיינו כשמברך ואחר כך גולל, אבל להגביה לבד לא מעולה כברכה.

ויעוי’ בס’ המנהיג לראב”ן [ח”ב יום שמיני וענין שמח”ת סי’ נה-נו עמ’ תט”ו] שהקשה ע”ד הס’ רע”ג הנ”ל, וס”ל דלא יתכן לומר שהגולל הכונה למי שמסיים לקרוא בתורה אלא ודאי למי שגולל כפשוטו.

וכן בביאור הגר”א סי’ קמ”ז הביא ממגילה ל”ב א’ ברש”י ור”ן ובעל העיטור בפירוש הראשון, שהגדול שבביהכ”נ גולל אף שלא קרא, וזהו גם דעתו לעיקר, ועיין עוד להגרמ”ש שם שהאריך בזה.

וכתב בשו”ת משנה הלכות חלק יא סימן ק”כ וז”ל, ועל דבר שאלתו במה שנהגו בכמה בתי כנסיות לכבד קטן בקשירת ס”ת שקוראים גלילה אי נכון לעשות כן.

יפה העיר וגם אני הרהרתי בזה כי כיון שזה דרך כיבוד אין מן הכבוד להציבור שהקטן יקבל.

ובש”ע או”ח סי’ קמ”ז גדול שבאותם שקראו בתורה גוללו ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה.

ושוב ראיתי בס”ח סי’ תשנ”ז כתב אבל מצות אינן ירושה אלא הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ספר תורה ולא אחר שנאמר (ירמי’ ב ח) ותופשי התורה לא ידעוני ומשמע לכאורה בין הגבהות ובין גלילות יהי’ דוקא ע”י גדולי ישראל, ולפלא על מנהג העולם לכבד קטני קטנים בגלילה.

ולכן לכתחילה אין לכבד, אבל למחות בתוקף לפענ”ד נמי אינו כדאי והנח להם לישראל במה שנהגו בכמה מקומות כיון שאינו מנהג דדוקא זקן וצדיק העיר מניחין אותו על המנהג.

וכעת חשבתי שאולי הכוונה על ההגבהה ולא על הגלילה ובאמת מה”ט ראיתי אצל רבותי שהיו מהדרין להיותן הגבה שבת במנחה וצ”ע.

וראיתי לגדולי המורים לענין לכבד גלילה לקטן עיין במ”ב סי’ קמ”ז שנהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות כ”כ בשערי אפרים, עכ”ל המשנה הלכות.

ואחר העיון בכ”ז עוד רגע אדבר דבביאור הלכה ר”ס קל”ו ד”ה בשבת, נראה קצת מדבריו שהגבהה חשיבא כיבוד פחות מעליה לתורה, ויתכן ג”כ לתרץ עפ”ד הראשונים הנ”ל שעיקר חשיבות הגלילה היינו מי שקרא בתורה.

ולסיכום כל הדברים; יש מקום ליישב המנהג דחיישינן להדעות שהעיקר הוא להקורא האחרון שהוא הנקרא גולל, או באופן קצת שונה שעכ”פ מצות הגלילה עיקר חשיבותה היינו למי שקרא בתורה, ומ”מ דעת הגר”א כדעת כמה ראשונים שמי שגלל גם אם לא קרא בתורה נוטל שכר כולן, ולכן יש מעלה לתת לגדול, ויש ג”כ מעלה להדר אחר ההגבהה להמ”ב, ולהחזו”א גם הגלילה, [ויתכן שיראה המגביה לסייע לגולל קצת], ומ”מ נהגו ליתן גם לקטן לחנכו במצות וכמש”כ המ”ב.

וישמח לב מבקשי ה’

תגובה מהשואל הנ”ל

 {יישר כח גדול מאוד על תשובתו המפורטת
.

}

תשובה

בס”ד

‏כ”ג תמוז תשע”ו

לכבוד מע”כ שליט”א

שלום רב

הנה דברי המ”ב מוקשים ויש לתרצם, דהנה באמת המ”ב תפס כסתם הלכה כפי שכתבתם שהמגביה הוא הגולל, ומאידך נראה בביה”ל שנקט שהעולה הוא חשוב מן המגביה, ולכך כתבתי שהמ”ב חשש לדעות הללו, והנה הדעות הללו הן נחלקות לב’ ראשים, הא’ שהקורא בעצמו נקרא גולל ע”ש מה שמשלים הקריאה, והב’ שרק אם הקורא הוא המגביה חשיב כגולל, ואמנם המ”ב בסי’ קמ”ז, לא סתם לא כמר ולא כמר, אלא רק שהמגביה הוא הגולל כנ”ל, אך בבה”ל כשהזכיר המנהג הביא שהמנהג להחשיב פחות הגבהה מעליה, ומסתמא שלא נעלם ממנו דעות הראשונים בזה, וא”כ כנראה שעליהם סמך בהביאו מנהג זה.

[משא”כ בסי’ קמ”ז שלא היה בזה נפק”מ למעשה לא היה לו להמנע מלציין מאי דס”ל לעיקר הדין].

והטעם הוא, דמכיון שאמנם המצוה גדולה יותר, אך יש ספק בכלל אם ע”ז הכונה במצוה, או שלא היה המכוון לזה כלל, ולכן עליה לתורה שהיא מצוה ודאית [לא הכשר מצוה] בלא ספק, עדיפא ממצות הגבהה דלא ברירא לכל דעות הראשונים מהו גדר המצוה בזה בהגבהה שבזמנינו.

ולכך נראה לכאורה דגם למעשה עדיף לקנות עליה מלקנות הגבהה, מטעם שיש חשיבות לעליה כנ”ל.

עוד יתכן לתרץ גם את המנהג הפשוט [שמחשיבין עליה יותר מהגבהה] וגם את דברי הבה”ל הנ”ל, דאע”ג שמצד השכר חשוב ההגבהה, אבל יתכן שמצד גדרי הדין יש חשיבות יותר לעליה, ומה שהשו”ע הזכיר רק גבי ההגבהה לקנותה בדמים יקרים, היינו רבותא, ואצ”ל עליה לתורה שהוא מצוה [וכמו שבאמת הפוסקים כתבו לקנות בדמים יקרים גם על עליה], ומש”כ שהגדול גולל היינו לבד מן העליה שהוא מקבל כמבואר כבר בגמ’ גיטין ס’ א’, ועי’ מגילה כ”ב א’, ובכל הפוסקים שהביאו דין זה, אבל העיקר נראה כתירוץ הראשון.

קרא פחות

שאלה

רב לומד שדניאל גזר.

תודה על התשובה.

רמי פלר

***

תשובה

בע”ה ו’ אדר תשע”ח

שלום רב

כנראה שבימים הקדמונים היו ילדים שחכמתם היתה גדולה, ועד הדורות האחרונים היו צעירים שחיבורים שחברו בצעירותם שינו פני העולם, כמו ביהגר”א שנכתב בצעירות וכן הש”ך ועוד, וכנראה שבדורות הראשונים היו יותר צעירים שבאו למעלות גבוהות, וגם כן בדורות הראשונים ידעו לחלוק התייחסות לצעירים ע”פ חכמתם ולא היו חולקים התייחסות לפי סיבות החיצוניות בדוקא כבדורות האחרונים, מאחר ואז היו ג”כ יותר חכמים להכיר אדם ע”פ חכמתו, משא”כ בדורות האחרונים שקשה להכיר אדם ע”פ חכמתו, לכן בדורות האחרונים לפעמים תולים ההתייחסות בד”כ בסיבות חיצוניות למיניהם.

וגם מצינו מלכי יהודה שהיו קטנים מאוד בזמן מלכותם.

ומ”מ מש”כ [דניאל א, ד] ילדים, אינו בא לומר דוקא ילדים קטנים, אלא לאפוקי זקנים שאינם ראויים לעמוד בהיכל מלך, עיין בספר הנקרא “מדרש חדש” מה שהוא מחז”ל לפרש פסוק זה מ”ט לא מועיל שיביאו זקנים אלא דוקא צעירים, ויש להוסיף עוד שאפילו מלך קטן אין כבודו בילדים קטנים שיעמדו לפניו לשרתו ולישא פניו, כ”ש נבוכדנצר שהיה מושל בכפה, מסתמא הילדים שהביאו לפניו הכונה שהיו בחורים, ובמשנה בסוכה איתא וארבעה ילדים מפרחי כהונה.

וצא ולמד שכבר ניבא הקב”ה ליחזקאל והיו שלשת האנשים נח דניאל ואיוב וגו’ ומבואר דכבר בזמן נבואת יחזקאל היה דניאל בתורת איש דהיינו שהגיע לגיל גדלות, וגם שכבר בזמנו היה נחשב כצדיק הדורות, כמבואר במפרשים על פסוק זה שלכן נאמרה נבואה זו על ג’ אנשים אלו.

בכבוד רב וכט”ס

***

לכבוד מערכת “עם סגולה” שיחי’.

יש הרבה ליהנות מגליונכם מידי שבוע והנני מוסיף את חלקי.

א) בברכת בשמים על אתרוג במוצ”ש יש להוסיף שיש בזה גם טעם משום שנעבד בו מצוה וכמו הדסים.

ב) יש להוסיף דאם האשה מזרעת תחילה הוי בן ולכן נקרא טיפה פסולה.

ג) בענין כהונתו של אברהם אבינו יש לשאול עוד איך לקח את הגר שפחתו, וכהן גדול בודאי לא היה כיון שלא היה עבודה אין כהן גדול.

ד) כתבתם שכל מה שקורין בשמחת תורה הוי כקריאה אחת, ומ”מ עדיין יש לשאול אם חוזרין וקורין לכהן שלא עלה אם צריכים להעלות אחריו לוי עיין סימן קל”ה.

ה) בדברי המ”ב שחוזר לרצה משום שג’ אחרונות חשובות כאחת, נראה לפרש דלכן חוזר לרצה ולא לאתה חונן או לתחילת התפילה כיון דג’ ברכות אחרונות חשובות בפני עצמן.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תגובת המערכת

שלום רב

בענין כהן שעולה כעת שלא עלה אם צריך להעלות אחריו לוי, נביא בזה מה שכתב הנצי”ב משיב דבר ח”ב סי’ מ”ח וז”ל, עוד שאל מע”כ נ”י בשמחת תורה שמרבים לקרות את כל הנמצאים בביהכ”נ, וקורין כ”פ כהן, ואם אין שם לוי שלא עלה לתורה אם יותר טוב לקרות עוד הפעם אותו לוי, או לקרות הכהן במקום לוי, זה הדין מבואר באו”ח (סי’ קל”ה ס”י) נהגי לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם, והקשה הב”י הרי יש לחוש לפגם השני, ויישב דקורא עוד הפעם ללוי בין הכהן וישראל, והקשו האחרונים אם אין שם לוי מה יעשו, ויישב המג”א דקורא הכהן פעמים, וסיים ואפשר לומר דכולי האי לא שרינן לקרות כהן באמצע ושיקרא פעמים, והט”ז יישב בא”א.

הא כו”ע מודו שא”א לקרות את הלוי שקרא בראשונה עוד הפעם, והכי מוכח בטור שם שכתב בשם רב עמרם ובתר דקרי כהן לוי וישראל קרי מאן דבעי אי בעי כהן למיתני ומיקרי שפיר דמי, וכשאין שם כהן וקורא לישראל במקומו אומר במקום כהן כדי כו’, אבל העולה במקום לוי א”צ לומר במקום לוי כו’.

ולכאורה אינו מובן היאך אפשר לעלות במקום לוי הלא הכהן קורא פעמים, אלא צ”ל דמיירי בפעם השני אחר שקרא ישראל שקורין כהן ואח”כ ישראל במקום לוי, כיון שאין שם לוי שלא קרא עדיין, וכך המנהג אצלנו בש”ת עכ”ל.

***

תגובה שנתקבלה על תשובות קודמות

בנוסח יהי רצון שיהא לי לרפואה וכו’, מבואר במ”ב ושעה”צ שם שנתקן כמו תפילת הדרך בלי פתיחה ורק בחתימה שם ללא מלכות, וכיון שאנן חוששין ואין מזכירין השם לכן לא צריך חתימה כלל, ומ”מ יש לומר כולו וכמו שאנו מברכים בורא נפשות ומודים דרבנן וכו’ בחתימה ללא שם, ובחידושי הרא”ה ס”ל דבורך רופא חולים אינו המשך להיהי רצון אלא הוא ברכה פשוטה בשם ומלכות, וא”כ וודאי יש ליזהר ולאומרו עכ”פ בלי שם ומלכות.

מה ששאל בנכרי העובד בבית ישראל לצרך נכרי, יש לציין דבגליון “וישמע משה” פרשת בא דנו בזה כמה רבנים.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תגובה שנתקבלה על תשובות קודמות

בשאלה לענין מגבונים בשבת יש לציין לקובץ משנת יוסף שיצא עתה ששם ג”כ דנו בזה להתיר.

בענין ניגוב ידיו בנייר, יש ליזהר שלא יתקרעו.

תשובה: עי’ מה שכתבתי בשם הגרנ”ק (ואולי בבית הכסא קיל יותר מטעם כבוד הבריות).

לכבות הגפרור של הדלקת נר שבת, לכאורה יש לכבותו לפני הברכה שעיקר קבלת שבת היא ע”י הברכה, אלא יש לדון משום הפסק, והנה הא שכתב הש”ע שזורקות הפתילה היינו משום דפתילה הספוגה עם שמן אינו נכבה ע”י הנחתה בארץ, משא”כ גפרור.

תשובה: בענין מש”כ בתחילת דבריך – יש אומרים שקבלת השבת היא ע”י ההדלקה ולא הברכה.

במכירת הבכורה לעקב לא הבנתי מה היה צריך להיות אילו לא מכרו, האם היה צריך לעבוד אח”כ במקדש אם היה חי, הרי שאלו לבני עשו אם רוצים לקבל התורה וענו שאינם רוצים, וכל שכן שעשו לא רצה, וכן אם יקום לתחיה היה צריך לעבוד במקדש, ועוד קשה על יעקב האם כשלא קנה אותו לא היו יכולים מבניו להיות כהנים וצ”ע.

תשובה: יתכן שאם הבכורה היתה ברשותם היו רוצים, וכעת היה זה על תנאי שהכהונה תהיה בידי יעקב ואינהו יהיו כשאר ישראל.

הא שהסיר נח את מכסה התיבה י”ל כדי שהעופות יוכלו לצאת מיד וכן חיות הקופצות.

תשובה: מבואר בתורה שעדיין לא ניתן להם רשות לצאת עד אחר כך שנאמר צא מן התיבה.

בהכנה מחול המועד לחול הבאתם מדיני צידה ומליחה, ומ”מ עדיין השאלה עומדת בדבר שאין בו משום מלאכה אם יש איסור הכנה.

תשובה: השאלה טובה, ומפאת קוצר הזמן רק אצרף בזה מאמר שכתב הג”ר אברהם שטרנבוך [ר”י בחו”ל] שכתב מאמר על נושא זה ודעתו נוטה שבדבר שאין בו שום סרך איסור אין בזה חשש הכנה.

הבאתם שלפני החטא היה להם עור של צפורן והוי כלבוש, ומ”מ קשה שזה לא היו יכולים להפשיט.

תשובה: מנין שלא.

יש לציין שבגליון “וישמע משה” פרשת ויצא דנו פוסקי זמנינו אם מותר להניח תפילין בלילה במי שלא יוכל להניח ביום.

בראשו ורובו נראה שלא חשבו בזה את רגליו אלא עיקר גופו, ולפי זה ניחא השיעור של בגד לציצית שבטלית קטן יש ראשו ורובו.

בענין זיווגן של גוים יש לציין דבגליון “מעדני אשר” שבוע זה דן אם מותר לשדך שידוך לגוי.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תגובה שנתקבלה על תשובות קודמות

למה לא נזכר שם בנו של רב זביד, י”ל שעדיין לא היה ראוי להוראה וכמו בן עזאי ובן זומא.

.

הא שדייקו לכתוב היכן ישבו יש לומר כי אם יבוא מעשה אחר נגד זה ידעו איזה מעשה מוקדם.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***