קטן

שאלה

{בס”ד יום רביעי ר”ח סיון תשע”ו
שלום וברכה לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א
בספר “משנת איש” ח”א (דברים שנשמעו מפי הגרי”ש אלישיב זצ”ל) הובא שם שאלה: האם אדם שלובש תפילין יש לו קדימה להיכנס לבית הכנסת, מהאחר שמחזיק את שקית התפילין בידו.

תשובה נאמרה על כך: להיפך, זה שמחזיק ביד תפילין קודם.

השני זה כמו שהוא נכנס לבד, התפילין הרי בטל לגוף.

עכ”ל.

הערה על כך הובא שם, בשם הפתחי תשובה (סי’ קנז) [צ”ל: פסקי תשובה] בשם הגאון מהורי”ד ז”ל מבריסק:
כאשר הזדמנו לפניו שני אנשים בדרך כניסתם לבהמ”ד, אחד מהם היה לבוש טלית ותפילין וחברו נשא בידיו את הטו”ת – “והיתה מבוכה בין הלומדים למי מהם יש דין קדימה לכבדו להיכנס ראשון”.

אמר הגרי”ד שמסוגיה זו [עירובין ד ע”א] יש להוכיח שהבגדים בדרך לבישתן אינם חשובים בפני עצמן – אלא הם בטלים לאותו אדם הלובשם, ולעומתם הבגדים שבידו הם חשובים בפני עצמן להיות עליהם שם ‘והבא אל הבית’, ולכן הנושא בידיו את הטו”ת קודם לחבירו הלבוש בהם.

ע”כ.

א.

לכאורה אינו מובן כלל הוראתו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל שכן הנושא תפילין אינו מקיים שום מצווה?
ב.

יתרה מכך במסכת ביכורים (פרק ג משנה ג) נאמר: “וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום”, וכתב ר’ עובדיה מברטנורא: “ומטעם זה עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה ומפני נושאי התינוק לברית מילה”, ועל כך הקשה “בתוס’ אנשי שם” (שם) – שיש לדחות שבשונה מבכורים בזמן שהם הולכים הם עוסקים במצוה שכן פסוק מפורש הוא (דברים כו): “וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם” וגם בהוצאת המת י”ל שעוסק במצוה ממש שכבוד הוא למת לנושאו על כתפו, אבל המילה אין שום מצוה בהולכת התינוק אלא רק הכנה למצוה.

עכת”ד.

הוא הדין לענייננו בנושא תפילין שאין בזה שום קיום מצוה.

וממילא אין שום עניין לכבדו בכניסתו!
ג.

ויש להוסיף שגם הרמב”ם על המשנה בביכורים שם כותב שכל מה “חייבו אותן כאן לעמוד מפני שהם רבים.

וכבוד צבור שאני”.

מכאן משמע שאם יחיד מביא ביכורים הרי שאין לעמוד מפניו.

וחזרה הקושיה מדוע יש לכבד את היחיד הנושא טו”ת?
ד.

בשנות אליהו על המשנה בביכורים שם, הביא בשם הירושלמי [ביכורים פ”ג ה”ה], שלכאורה מדוע בעלי אומניות צריכים להפסיק ממלאכתם ולע”בפני הבאים, הרי מפסידים ממון? ועונה על כך הירוש’ “שהיא אחת לקיצים” – כאן מדובר על פעמים בודדות בשנה.

לאור הירושלמי הרי משמע שלא משום שהם עוסקים במצוה.

וע”ע בט”ז (יורה דעה ס”ס שסא) שלא קמים מפני המת אלא מפני נושאיו.

לאור האמור לא קמים מפני חפצא של מצוה אלא מפני מי שמקיים, ולכן אין לקום מפני התפילין עצמן.

וכל שכן שאין שום כבוד לנושא אותם על פני מי שמעוטר בהם?
כל טוב ור”ח טוב
אברהם שיטרית}

תשובה

בע”ה ‏יום רביעי א’ דר”ח תמוז תשע”ו

לכבוד הג”ר אברהם שיטרית שליט”א

א.

ראשית כל, הנה דין זה שהנושא חפץ של מצוה קודם, אי”ז חידוש של הגריש”א, וכבר נזכר בפוסקים, וכן כתב בספר מנהגי מהרי”ל (ליקוטים סק”פ) וז”ל, כשהלך הנושא ספר אצלו, א”ל ליכנס או לצאת לפניו בפתח ע”כ.

ואכן אין הכבוד עבור האדם אלא עבור חפץ המצוה עצמה, אע”ג שהאדם עצמו אינו מקיים מצוה באחיזתו.

ויש להוסיף עוד, דהנה מש”כ הפסקי תשובה סי’ קנ”ז בשם הגרי”ד היינו בעל הבית הלוי, והוכחתו כאמור ממתני’ הנ”ל, [וע”ע בשו”ת חשוקי חמד להגר”י זילברשטיין שהביא ג”כ זה בשם הבית הלוי].

אולם עי’ בשו”ת אבן ישראל להגרי”י פישר מה שרצה לדחות בזה, אכן מ”מ לפנינו רוב הפוסקים שלא נקטו כן.

ב.

מה שלגבי קימה מבואר בדברי התוא”ש שדוקא בדבר שהוא מצוה ממש יש לכבד, הוא לגבי קימה דוקא דקאמר שאם אינו עסוק במצוה ממש אין צורך לטרוח לקום לכבודו, אבל לא שאין ענין לכבד כלל, ובנידו”ד השאלה רק מי עדיף ממי ומי יכנס לפני מי, ובזה גם מי שאינו עוסק במצוה ממש יש להקדימו אם יהיה טעם כל שהוא להקדימו, כגון מחמת שהוא נושא תפילין [וכ”ז לתרץ דברי הפוסקים על כל ענין זה של הקדמה במי שמחזיק ספר].

ג.

כנ”ל יש לתרץ ע”ד הרמב”ם הנ”ל, דהרי הרמב”ם ג”כ לא מיירי אלא מצד העמידה, אבל מצד הקדמה הוא ענין אחר, דסגי בכל שהוא כדי להקדים אחד לחבירו וכנ”ל.

אכן גוף דברי הרמב”ם שם היה אפשר שלא לזה כיון אלא לענין אחר, שהרי כתב שם וז”ל, ואמרו לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין, פירש התלמוד שענינו אם היו הבאים רבים במנינם יוצאין לקראתם רבים, ואם היו מועטין יוצאין לקראתם מעט.

וכלל הוא אצלינו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעת מלאכתן, וחייבו אותן כאן לעמוד מפני שהם רבים.

וכבוד צבור שאני ע”כ.

ומבואר מדבריו שאם היו רבים יש לרבים לקום לכבודן ואם היו מועטין יוצאין לקראתם מעט, אכן לעיקר אפשר שאין הכונה מעט ממש, אלא הכוונה שאם היו ציבור מועטין היו יוצאין אליהן מועטין, אבל אם היו מועטין שאינן ציבור כלל א”צ לצאת, דכדי שיצאו לכבודן צריכין עכ”פ להיות ציבור קטן, וכמו שסיים כבוד רבים שאני.

[ולפי הצד הראשון הנ”ל י”ל דמ”ש כבוד רבים שאני הכוונה רק לביטול מלאכה וכמו שיתבאר לקמן בדברי הירושלמי].

ד.

בענין הירוש’ הנ”ל, הנה א”א להוכיח מדברי הירוש’ שאין קמים לעוסק במצוה, דהירוש’ מיירי במי שמפסיד ממון, אבל מי שאין מפסיד ממון חייב לעמוד גם כשאי”ז אחת לקיצין, וכדגרסי’ במס’ קידושין דף לג ע”א וז”ל, ואקיש נמי הידור לקימה, מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס, מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם.

ולא והתנן כל בעלי אומניות עומדים מפניהם ושואלים בשלומם, ואומרים להם אחינו, אנשי מקום פלוני, בואכם לשלום.

א”ר יוחנן מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים.

אמר רבי יוסי בר אבין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים.

ודלמא שאני התם, דא”כ, אתה מכשילן לעתיד לבא ע”כ.

ומבואר בכ”ז דבאמת אין קמים בלא חסרון כיס, אלא רק משום דחביבה מצוה בשעתה, או טעם הירוש’ שהוא טעם אחר [וחולק על הבבלי] דכאן קמים משום שהוא אחת לקיצין, אבל היכא דאין חסרון כיס והפסד ממון, בזה א”צ להטעם הזה כלל, ויהיה כבוד המצוה גם בלא שיהיה מצוה בשעתה וכו’.

וכמו”כ כ”ש שא”א להוכיח מדברי הירושלמי לענינינו שגם אין בא לידי פסידא בזה, וגם אין כאן טענה מצד טירחא דהנידון רק מי קודם וכנ”ל.

אכן מה שיש לדון ע”ד המפרשים במשנה שם, ובעיקר מש”כ שם הרע”ב דהטעם הוא משום דחביבה מצוה בשעתה, דהרי זהו דברי ריב”א שם בגמ’, אבל הגמ’ דחי לה, וי”ל דשייך ג”כ דקי”ל כמאן דנדחה ראייתו [וכתבתי בזה בעם סגולה הל’ פסח], ומ”מ הרמב”ם לא ס”ל לפסוק הלכה כמאן דדחו לי’ כמו שהבאתי ב’ ראיות לזה בעם סגולה שם, ולכך נקט טעם אחר, ולכאו’ תמוה דאי לא נקט טעם ריב”א הו”ל למנקט הטעם בדחיית הגמ’, ואולי ס”ל דכ”ז כלול בדחייה, דכיון דרבים נינהו חישי’ לתקלה שנמצאת מכשלין, ודוחק, ויל”ע.

ובכל אופן להלכה אין לזוז מפסק הגרי”ש, אחר שנתבאר כך ברוב הפוסקים.

בברכה

קרא פחות

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לרב המשיב שליט”א,

א.

האם יש חיוב לבישת הציצית היא גם בלילה?

ב.

אם כן מהו מקור לכך?

ג.

האם זו ההלכה או מנהג?

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.

והשיב הרב ישראל הלפרין:

מן התורה אם אין לאדם בגד בעל ארבע כנפות, וכך הוא בימינו בלבוש האירופאי, פטור מציצית.

אך מזה מאות שנים נהגו כל ישראל וחייבו את עצמם בלבישת טלית קטן מיוחדת לשם מצוות ציצית.

לגבי חיוב ציצית בלילה, אכן ההלכה שכסות לילה פטורה מציצית, אך נחלקו הראשונים בדבר.

כתב השלחן ערוך (אורח חיים הלכות ציצית סימן י”ח): “לילה לאו זמן ציצית הוא, דאמעיט מוראיתם אותו (במדבר טו, לט) להרמב”ם, כל מה שלובש בלילה פטור אפילו הוא מיוחד ליום, ומה שלובש ביום חייב, אפילו מיוחד ללילה.

ולהרא”ש, כסות המיוחד ללילה, פטור, אפילו לובשו ביום, וכסות המיוחד ליום ולילה, חייב, אפילו לובשו בלילה”.

לכן טלית קטן שהיא בגד יום, לדעת הרא”ש חייבת בלילה ולדעת הרמב”ם פטור.

המנהג לחשוש לדעת הרא”ש וללבוש טלית קטן גם בלילה [בלי ברכה].

שאלה חוזרת

בס”ד

יישר כח על התשובה כבוד הרב, מה אומר ע”כ הבן איש חי ע”פ האריז”ל כמדומני לא?

והשיב הרב ישראל הלפרין:

על פי האר”י לובשים טלית כל היום וכל הלילה ולא מורידים רק בבית המרחץ.

אבל למעשה יש כאן שתי שאלות: האם ללבוש טלית בלילה (הבנתי שזאת השאלה) והאם ללבוש ציצית בשעת השינה בלילה (הנוהגים על פי האר”י מקפידים גם בזה, ויש שהעירו שצריך שהטלית של השינה תהיה מיוחדת גם ליום כדי שתחשב כסות יום ולא כסות לילה).

לשון האר”י (רבי חיים ויטאל) בשער הכוונות דרוש תפילת ערבית א’ הוא:

“ולכן צריך ליזהר שלא להסיר מעליו ציצית קטן לא ביום ולא בלילה וישכב עמו בלילה ויועיל מאד לבטל כחו’ החיצו’ ואין מן שצריך להסיר אותו מעליו אלא בכניסתו לבית המרחץ”.

לפי הקבלה יש הבדל בין טלית גדול לבין טלית קטן.

בין השאר טלית גדול לא לובשים בלילה, טלית קטן כן.

שאלה חוזרת

בס”ד

שלו’ רב וכו’

התבקשתי לשאול את השאלה הבאה הקשור לנושאינו, השאלה נשאלה ע”י אחד הרבנים שהנני בקשר התכתבותי תורני הלכתי עמו, להלן שאלתו:

“יפה מאוד.

אבל נקודה אחת לא הבנתי, יכול להיות שזה כתוב לפני בשער הכוונות אך בעוונותי איני בקיא בכתבי האר”י.

אין בעיה מצד “בל תוסיף”? ברגע שציווי טלית הוא ביום, לומר שגם בלילה הולכים עם טלית זו לא בעיה? אני מבין שזה לא מצווה אלא הנהגה אבל מלשון שער הכוונות שהובאה משמע שגם אם אין זו מצווה, זה הכרחי”.

אם כך, מה המעמד של הנהגה זו? אם היא הכרחית למה אינה מצווה?

והשיב הרב י.

הלפרין:

זה לא בל תוסיף, כי כפי שהסברתי, לדעת הרא”ש בגדים של יום חייבים בציצית גם בלילה.

לגבי השאלה האם לפי האר”י יש עניין גם בלבישת כסות לילה בלילה, לכאורה לא אבל זה נושא אחר שקשור להנהגות המקובלים.

בברכה ויום טוב.

***

שאלה חוזרת

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א,

קצת נשאר לי מן השאלה או אולי לא הבנתי.

.

.

.

השואל ששאל אותי שאל כנראה שאלה עקרונית ועדיין לענ”ד לא קיבלתי תשובה ולטענתו גם הוא לא קיבל תשובה על העקרון.

הוא שואל גם על הציצית וגם על הלכות שהן מוכרחות מצד הקבלה ואינן מצד ההלכה כמו בעניין לבישת הציצית בלילה.

העתקתי שוב את דבריו בעניין התשובה שנשלחה ומדגיש את השאלה שנשאלה שוב:

“יפה מאוד, אבל נקודה אחת לא הבנתי, יכול להיות שזה כתוב לפני בשער הכוונות אך בעוונותי איני בקיא בכתבי האר”י.

אין בעיה מצד “בל תוסיף”? ברגע שציווי טלית הוא ביום, לומר שגם בלילה הולכים עם טלית זו לא בעיה? אני מבין שזה לא מצווה אלא הנהגה אבל מלשון שער הכוונות שהובאה משמע שגם אם אין זו מצווה, זה הכרחי”.

אם כך, מה המעמד של הנהגה זו? אם היא הכרחית למה אינה מצווה?

לתשובת כבוד אודה מקרב ליבי,

חיילך לאורייתא ושבוע טוב ומבורך!

הקטן אהרון

תשובה

בס”ד כ”ו חשון תשע”ז

שלום רב לכבוד הרב אהרון היקר

יש להקדים כמה דברים בכללי ההלכה המסורה בידינו, ועפ”ז יתיישבו השאלות:

א.

בל תוסיף אין עוברים אם אומרים שיש ענין לעשות כך וכך, רק אם אומרים שזו מצוה מן התורה, אז עוברים בבל תוסיף.

ב.

האריז”ל עצמו היו לו הכרעות במחלוקות ראשונים, כך שלענינינו האר”י סבר כהרא”ש שמצות ציצית היא גם בלילה [בכסות שלובש אותה גם ביום], ולכן אמר שיש לעשות כן בבירור, ונראה שהוא ז”ל לא חשש כלל לדעת הרמב”ם שסובר שיש פטור בלילה לגמרי, ומ”מ גם מי שאין לו הכרעה בין דעות הראשונים בזה מותר לו לעשות כהאריז”ל מטעם ספק, שמא הלכה כהרא”ש והאריז”ל.

ג.

בקבלה יש הרבה דברים שנכתב עליהם שהם הכרחי, ובעוד שהדברים הכרחיים מצד הקבלה, אך מצד הנגלה אין הדברים הכרחיים, יש הרבה דוגמאות לדברים כאלה, יש דברים ג”כ שבקבלה נזכר שהם אסורים באיסור חמור, ומאידך בנגלה מבואר שהדברים מותרים מעיקר הדין.

בכל הדברים הללו אנו [ההולכים אחר הוראות המ”ב] נמשכים אחר הפוסקים בנגלה שפוסקים אם הדבר הכרחי או לא, מותר או אסור (עי’ מ”ב הל’ תפילין), הביאור בזה שבקבלה מבואר מה קורה בעולמות העליונים כשאדם עושה מעשים מסוימים וכדו’ אבל מה מוטל על האדם לעשות הוא רק המבואר בהלכה.

בקיצור גם אם בקבלה מבואר שהדבר הכרחי אין הכונה שמצד דיני המצוה הוא הכרחי, אלא מצד שרשי הדברים בעולמות העליונים, ואכמ”ל.

בברכה

***

המשך התכתבות בענין הנ”ל (מהרב ישראל אלתר רב קהילה בפתח תקוה)

הרב אלתר: לגבי ב’: יוצא אם כן, שציצית היא לא מצוות עשה שהזמן גרמא וגם נשים יהיו חייבות בה לפי הרא”ש והאר”י.

תשובה: דעת הרא”ש שכסות יום חייבת בין בלבישתו ביום ובין בלבישתו בלילה, וכסות לילה פטורה בין בלבישתה ביום ובין בלבישתה בלילה.

יש התייחסות ברא”ש על שאלה זו בלכות ציצית וז”ל, ואפ”ה חשיב מצות עשה שהזמן גרמא כיון דכסות לילה פטור.

ועוד דטלית של יום נמי אם נפסק בלילה שרי ולא מיחייב עד ביום עכ”ל.

כלומר לתירוץ ראשון מכיון שהזמן שאליו מיוחד הבגד גורם את הלבישה, שאם הוא מיוחד ללבישת יום חיים ואם הוא מיוחד ללבישת לילה פטור לכן נחשב מצות עשה שהזמן גרמא, וכפי שביאר עוד המעדני יו”ט [לבעל התוס’ יו”ט] כיון דכסות לילה פטור.

נמצא שהיום גורם לחייב המלבוש עכ”ל.

ולתירוץ השני, מכיון שאם הטלית של היום אם נפסק בשעת לילה פטור מלתקנה עד היום, וכשיגיע היום יהיה חייב לתקנה, לכן נחשב כמצות עשה שהזמן גרמא [ויש חילוקי דין בין התירוצים כמבואר ברא”ש שם].

הרב אלתר: לגבי ג’: אם התורה היא תורת חיים וידוע שהמצוות בנגלה יש להם שורש בנסתר, אם כך כיצד יתכן שמשהו מסויים יהיה מותר אם המשמעות העמוקה שלו היא שאסור? ממה נפשך:

אם זה אסור רק לאנשים גדולים שמעשיהם משפיעים באופן רחב על העולמות אז מובן שזו תהיה הדרכה ליחידים ולא לציבור הרחב – אבל אם כך אין עניין שהנהגות אלו יופצו לציבור הרחב ולא שייך לענות שדבר מסויים מותר אבל לפי הנסתר אסור (אלא אם כן האדם הוא בר הכי).

(אולי באמת זה מה שצריך לעשות, אבל לא ראיתי ביום-יום שלא אומרים זאת.

ואם מדובר שההנהגות אמורות לשמור על אנשים עם רוחניות פגומה – אז זה כן מצווה להמון.

.

.

ואם זה אסור בנסתר לכולם, איך יתכן שבנגלה זה בסדר? אני מודה שחסר לי ידע בנסתר אבל איני מבין את העניין.

.

.

תשובה: גם אנכי הקטן לא באתי לידי הבנה בזה, אבל אעתיק דברי המשנ”ב (כ”ה סקמ”ב) רק לבאר את ההלכה יותר: כתב הכנה”ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים הלך אחר הגמרא והפוסקים, מיהו אם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר ג”כ, ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים אף על פי שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך [כלומר בדין שאין לו מקור לכאן ולכאן בנגלה], ודין שאין מוזכר בהיפוך בש”ס ופוסקים יש לילך אחר דברי קבלה [בזה מדבר בדבר שיש לו מקור בנגלה ורק אין הכרעה בהבנת הדברים בנגלה, שבזה יש לילך אחר הנסתר], וגם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים דברי קבלה יכריע עכ”ל.

גם החתם סופר (או”ח סי’ נא) כותב: המערב דברי קבלה עם הלכות פסוקות חייב משום זורע כלאים.

ועיי בשו”ת ציץ אליעזר חלק כ”א סי’ ה’ שכבר האריך בזה, ומה שנשאר לי בענין הוא רק לציין לדבריו.

הרב אלתר: עם זאת לגבי ב’ ניתן לומר שהאר”י אומר שכדאי ולא כמצווה, ואז ציצית עדיין מהווה מצוות עשה שהזמן גרמא.

תשובה: אכן ודאי שאין חובה ללבוש דוקא בגד שחייב בציצית בלילה, גם להדעות שאם ילבש בגד כזה יהיה חייב, אך לומר שהאר”י סבר שאין מצוה מה”ת בלילה [כדעת הרמב”ם] ורק יש ענין בזה, יתכן לומר כן וצ”ע.

***

קרא פחות

שאלה

בפרשת פקודי, ישנה קושיה מפורסמת של האחרונים, כתוב ‘וישם את הבדים על הארון’, ולכאורה הרי בצלאל כבר הביא את הבדים בטבעות ‘ויבא את הבדים בטבעות’, ושוב ‘לא יסורו ממנו’, ומהו שנתן משרע”ה שוב את הבדים.

וכך כתב המשך חכמה: ‘ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון, לפלא, הלא כבר כתוב שבצלאל הביא הבדים בטבעות כמו שכתוב (לז, ה) “ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון וכו'”,

[וליכא למימר שעדיין לא נמשח דהיה מותר להסירם, רק שהביא לראות אם יהיו הטבעות לפי מדתם, אם כן קשה דכתיב לעיל (לט, כא) “וירכסו את החושן וכו’ אל טבעות האפוד וכו’, ולא יזח החושן מעל האפוד” – אף על גב שעדיין לא נתקדשו עד הזיית הדם ושמן המשחה].

ומתרץ: אולם המדקדק ימצא כי המה הבדים היו בהטבעות משני צלעיו, והיו אצל צלעיו.

אולם בעת ההקמה היו מעמידים אותם על דפנות הארון ומשכיבין אותן מלמעלה מעל הארון.

ולכך כתיבא “ויקח ויתן את העדות וכו’ וישם את הבדים על הארון”, היינו שמתחילה היו על צלעיו, ובעת הקמתו היה מניחן על הארון, וזה עומק פשוטו.

אבל בפרשת במדבר כתיב (ד, ו) “ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וכו’ ושמו בדיו”, היינו שישימו אותם על צלעות הארון, ולא יהיו מונחים על הארון.

ובזה מסולק מה שתמהו על זה התוספות יומא דף עב, א ד”ה כתיב, עיין שם.

והנראה לעניות דעתי כתבתי ודו”ק.

בפשטות כוונת דבריו שלאחר שבצלאל הניח את הבדים בטבעות, בעת הקמת המשכן הסירום, והניחום על גבי הארון, וכך היו במשך כל זמן חנייתן, ולאחמ”כ בעת מסעם הניחום שוב בטבעות.

והתקשיתי, שהרי כתוב להדיא ‘וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה’, ולפירוש המשך חכמה, לאחר שהניחו את הבדים על הארון, הניחו את הכפורת עליהם-על הבדים, אתמהה.

חיים

תשובה

בע”ה

לכבוד הרב חיים נ”י

שאלתך קשה היא, אך יתכן ששייך לתרץ עפמ”ש רש”י יומא ע”ב ב’ וז”ל, זיר העולה היה עודף למעלה על עובי הכפורת משהו בגובה החיצון להיות זר לכפורת סביב, (ע”ש בכל הסוגיא ובריטב”א, וע”ע בפירוש ‘דעת’ למרן הגרח”ק שליט”א, על הברייתא דמלאכת המשכן רפ”ז).

וכתב עוד המאירי שם, ועוד טפח שהיה עולה למעלה להשלים כנגד עובי הכפרת שהיה טפח שנאמר אל פני הכפרת ואין פנים פחותים מטפח והרי אחד עשר ומשהו הנשאר היה לזר זהב ר”ל כתר קטן שהיה עולה למעלה מן הכפרת עכ”ל.

ובתוס’ רי”ד שם כתב, ומאי משהו זר מיכן מוכיח שהזר עולה על הכפרת והמורה [רש”י] פירש בפרשה ויקחו לי תרומה ועשית זר זהב כמין כתר מקיף לו סביב לשפתו למעלה משפתו ואינו עב כעובי כותלי הארון שעשה ארון החיצון גבוה מן הפנימי עד שעולה למול עובי הכפרת כל שהיא והנה משמע שכל עובי הכפרת שהוא טפח שוקע בתוך ארון החיצון ועדיין הי’ עולה עליו כל שהוא והוא הזיר עכ”ל.

ומ”מ לפי מה שנתבאר בדברי הראשונים ז”ל שהיה הזר קצת גבוה מהיכן שמסתיים גובה הכפורת, וממילא מה שהיה אפשר להניח דבר ע”ג הזר ועדיין אינו נוגע בכפורת, א”כ לענינינו י”ל דהנה כאשר הניח את הבדים ועדיין היה חלל תחתיהן היה שייך להשחיל את הכפורת מתחתיהן לתוך החלל הנ”ל, ולא היו הם נוגעין בבדים לא מלמעלה ולא מלמטה.

ובזה מתיישב ג”כ מה שהיה קשה בל’ המקרא שהיו הבדים על הארון ממש, ולפ”ז אה”נ לא היו הבדים אלא על הארון ממש, וגם אח”כ כשהביא הכפורת על הארון לא היה מפסיק הכפורת בין הארון לבדים.

קרא פחות

בע”ה

יום שלישי כ”ג תשרי תשע”ז

מעשה שהיה כעת שבא אדם שדינו שוטה, לעבור לפני התיבה לתפילת ערבית [שאין בה חזרת הש”ץ], והיו שם הרבה מהקהל והניחו לו בזה, ולא אמרו לו לירד מלפני התיבה.

והנה זה פשיטא שדינו כמי שאינו מחוייב בדבר, כיון ששוטה פטור מכל המצות, ומי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, אבל יש לידע האם הקהל עשו כדין שהניחו לו לעבור לפני התיבה או לא.

ויש להקדים לנידון זה, דהנה ידוע חומר של המלבין פני חברו ברבים, ואיסור זה של הלבנת פני חבירו ברור שהוא גם למי שהוא שוטה, שכן כבוד הבריות הוא בין לבר דעת ובין למי שאינו בר דעת, ואדרבה לפעמים ההשלכות באדם כזה יכולות להיות הרסניות יותר לאורך זמן, ולכן אין להקל באיסור זה כלל.

אבל מאידך גיסא מאחר ואין לו שום רשות לעכב הציבור מלעשות תפקידן, אם יתברר ע”פ דין שאסור להם למנותו ש”ץ אפי’ בדיעבד, א”כ יהיה עליהם לומר לו לירד משם.

הנה כתב בשו”ע או”ח סי’ נ”ג סעי’ י’ וז”ל, יש ללמוד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים יורדין לפני התיבה להתפלל תפלת ערבית במוצאי שבתות [לאו דוקא, מ”ב סקל”א].

וכתב הרמ”א הגה: ובמקומות שלא נהגו כן, אין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית, אפילו הגיע לכלל י”ג שנים ביום השבת אין להתפלל ערבית של שבת, דהרי עדיין אין לו י”ג שנה (מהרי”ל) ע”כ.

ויש להסתפק לענינינו, ראשית כל גם אם בקטן מותר מ”מ י”ל דבקטן זהו קל יותר מבשוטה, מכיון שבקטן יש עכ”פ חיוב מצד חינוך, משא”כ בשוטה שאין בו צד חיוב כלל, וי”ל שאינו יכול לצאת כלל משוטה.

עוד יש להסתפק דהנה במקומותינו לא נודע מנהג קבוע לענין קטן, וא”כ הו”ל כמקומות שלא נהגו בקולא זו שכתב הרמ”א שלא ינהגו בקולא זו, ולפ”ז יש להסתפק אם כבר עלה האם מורידין אותו, ואם תמצי לומר שמורידין אותו [וכך מסתבר בכונת הרמ”א], א”כ יש להסתפק מה הדין באופן שלא הורידוהו, האם כל יחיד הנמצא שם צריך לצאת מכיון שאי”ז המנהג כאן, או דילמא דעכ”פ באופן כזה יש לסמוך על הפוסקים הסוברין שמלמדין זכות על מנהג זה על מנת שלעולם לא יצטרכו לצאת, ורק לענין להעלותו אין מעלין במקום שאין מנהג.

והנה בטעם מה שש ללמד זכות כתב במשנה ברורה שם (ס”ק ל) וז”ל, לפי שאין מוציאין את הרבים ידי חובתן שהרי אינן מחזירין את התפלה רק שאומרים ברכו וקדיש ועוד טעמים אחרים עי’ בב”י עכ”ל.

ובבית יוסף שם כתב וז”ל, ואפשר לומר דלא הקפידו חכמים אלא בתפלת שחרית שיש בברכת יוצר ובתפלה קדושה וגם שצריך שליח ציבור לחזור התפלה להוציא הרבים ידי חובתן וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא אינו מוציאם כדתנן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

ושמעתי שהרב ה”ר יוסף אבודרהם קרא תגר על מנהג זה שנהגו הקטנים לירד לפני התיבה במוצאי שבתות והסכים על ידו הרב הגדול מה”ר יצחק די ליאון ז”ל לבטל המנהג.

ומצאתי להרשב”א שכתב בתשובה (ח”א סי’ רלט) בשם הראב”ד דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה דכיון דברכות ותפלות דרבנן נינהו וקטן שהגיע לחינוך דרבנן הוי אמינא אתי דרבנן ומפיק דרבנן קמ”ל דמשום כבוד הצבור לא עבדינן גנאי הוא לצבור שהקטן מוציאן עכ”ל.

ולפי טעם זה יש מקום למנהג לומר שהצבור מוחלים על כבודם ואפילו למאי דפירש רש”י דטעמא דמתניתין משום דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן איכא למימר דתפלת ערבית שאני דרשות היא (ברכות כז:) עכ”ל הב”י.

והנה לפי מה שבשו”ע פסק דלא כהררי”א והריד”ל שמחמירים בזה [עכ”פ במקום שנהגו להקל בזה וכנ”ל] א”כ יש לדון מה הדין בשוטה וניחות להטעמים בכאן, דלטעם הראשון שהוא משום שאין בזה קדושה וחזרת הש”ץ א”כ אולי בשוטה דינו כמו בקטן, אבל להטעם השני סיבת הקולא היא משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומשום שהציבור מוחלין על כבודן, וא”כ בשוטה שאפילו מדרבנן אינו חייב א”כ לא יוכל להוציא את הרבים כלל אף בברכו וקדיש וכל מה שבציבור מחוייבין.

ולהטעם השלישי שהוא משום שתפילת ערבית רשות יתכן לומר ג”כ דדין שוטה כדין קטן.

אכן גם להטעם הראשון והשלישי יתכן לחלק בין קטן לשוטה דעד כאן לא הקילו אלא בקטן שיש בו צד חיוב אבל לא בשוטה וכנ”ל.

והנה כתב בפרי מגדים [אשל אברהם סימן קכ”ד סקי”ד] וז”ל, ויראה וודאי אחר חרש ושוטה אין עונין אמן, דלאו בר מצות כלל אפילו מדרבנן.

וכן כתב במשנה ברורה [סימן קכ”ד ס”ק מ”ז] וז”ל, ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל ועי”ש.

וגם לענינינו נראה דכ”ש שא”א לצאת ממנו כיון שאינו בכלל אמן כלל, ולכאורה הציבור מחוייבים להורידו, ועכ”פ אין להפסיק בין גאולה לתפילה לענות אמן על הקדיש של השוטה.

וראיתי להגר”י זילברשטיין שליט”א בספר חשוקי חמד [ברכות ג’ א’] שדן בדברי המשנ”ב בענין שוטה שמבין מה שהוא אומר, וז”ל, אם הוא מבין מה שהוא אומר, מסתבר שאפשר לענות אמן אחר ברכתו.

ואעפ”י שבשו”ע (סימן רטו ס”ג) נאמר, שעונים אמן אחר ברכתן של תנוקות, כשהן מברכים לפטור את עצמם, כיון דבני חינוך הם, ושוטה אינו בן חינוך, כמבואר במשנ”ב (סימן קכד ס”ק מז), נראה דבכל זאת רשאים לענות אמן אחר ברכתו.

וכשם שמצינו דעכו”ם המברך, רשאים לענות אחריו אמן, כמבואר ברמ”א (סימן רטו ס”ב) אלא שאין חיוב, כמבואר במשנ”ב (שם ס”ק יב), כך בשוטה המבין מה שמברך, מסתבר שרשאים לענות אלא שאין חיוב.

אלא דצ”ע אם מותר להפסיק ולומר אמן על ברכת שוטה זה, באותם מקומות שאסור בהם להפסיק בדבור פרט לאמן וכדומה, וכגון בפסוקי דזמרה.

(יעויין במשנ”ב סימן נא סק”ח וסימן רטו ס”ק יג).

ושמענו עוד, דיתכן ש”יהא שמיה רבא”, שונה מ”אמן” לענין זה, ד”אמן”, בא לאמת ולקיים את דברי המברך.

ולכן אם אין בדבריו ממש אין מקום לאמן, משא”כ “יהא שמיה רבא” שהוא שבח בעצמותו, שעשרה מישראל מקדשים ומתפללים על כבוד שם שמים, וכמבואר במשנ”ב (סימן נו סק”ב) וז”ל: כשאומר העונה, אמן יהא שמיה רבא, יפסיק קצת בין אמן ליהא שמיה רבא, כי תיבת אמן, קאי על הש”ץ, ויהא שמיה רבא, הוא מאמר בפני עצמו.

ויעויין באר היטב (סימן נו סק”ה) שהביא מ”דרכי נועם” שהחזן חוזר ואומר אמן יהא שמיה רבא אף שכבר אמר ואמרו אמן, יעו”ש.

משמע דסובר דהאמן של יהא שמיה רבא אינו בא לאמת מה שאמר קודם, אלא שהוא חלק מהשבח של יהא שמיה רבא.

ולדבריו יתכן שעל קדיש של שוטה עונים אמן יהא שמיה רבא.

(אולם המשנ”ב נ”ו ב’ לא פסק כך).

ולכן אפשר לאומרו גם כשאת הקדיש אומר שוטה.

ומה שכתב המשנ”ב (סימן נה סק”ד) בשם הפר”ח שקטן האומר קדיש וברכו והקהל עונים אחריו שלא כדין הם עושים.

היינו משום שפריסה על שמע נתקנה כדי להוציא את הרבים ידי חובה, כמבואר בפרמ”ג (סימן סט משבצות זהב סק”ג), אבל על סתם קדיש כשאינו פורס על שמע אפשר לענות.

ועדיין יש להסתפק אם מותר להפסיק ביהא שמיה רבא על קדיש של שוטה, במקום שאסור להפסיק עכ”ל הגר”י זילברשטיין שליט”א.

והנה בענין השאלה האם צריכים לצאת ולהמתין למנין אחר, הנה קודם העיון מסתבר שאינם מחוייבים, מכיון שיש להם מנין לתפילת שמונה עשרה, ורק כדי לשמוע קדיש וברכו אינם מחוייבים לטרוח כ”כ, כך שגם אם אינם יוצאים כלל יד”ח קדיש וברכו לכאורה אינם צריכים ללכת (ועי’ מ”ב סי’ צ’ כ”ח), ומ”מ אם יכולים יאמרו ברכו אחרי התפילה.

***

קרא פחות