קבלה

{עש"ק פ' וירא י"ז חשון תשע"ו
שאלה - גרסי' במדרש תנחומא (פרשת וזאת הברכה סימן ז), אבל הרשעים אפי' בחייהם קרויים מתים שנאמר (יחזקאל כא) ואתה חלל רשע וגו', וכן הוא אומר (דברים יז) על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, וכי יש מת שהוא חייב מיתה אחרת אלא רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואיני מברך יוצר אור, שוקעת איני מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין, ולא בחייהם בלבד אלא אפי' במיתתן מברכין ומודין לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים קמח) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם עכ"ל.

וקשה כיון דכל הברכות מדרבנן חוץ מבהמ"ז א"כ היכי יליף מקרא דמי דאינו מברך ברכות הללו רשע הוא.

}

תשובה - הנה גם בפסיקתא דרב כהנא פיסקא כא - קומי אורי [אות א'] איתא, על כן באורים כבדו י"י וג' (ישעיה כד: טו).

במה מכבדין אותו, באילין פנסייא.

ר' אבהו א' בשני מאורות, ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים (בראשית א: טז), הא כיצד, חמה זורחת ומברכין עלה, לבנה זורחת ומברכין עליה.

ורבנין אומ', אמר הקדוש ברוך הוא לישר' בניי הואיל ואורי הוא אוריכם ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון, קומי אורי כי בא אורך (ישעיה ס: א) עכ"ל, וכ"ה בילקוט ישעי' תצט ובפי' הרוקח לתפילה ביוצר אור.

ומבואר שיש שורש לברכה זו מדברי קבלה.

ובאמת עיקר הכונה בכאן היינו לברכה והודאה שבכל עת, כפי שרמז כבר כת"ר בלשון שאלתו, וחובת הודאה היא דאורייתא, כמו שהביא כת"ר בשאלה כמה וכמה מן המקורות לזה, ובס' צרור המור הקדמון פרשת וילך הביא מדרש תנחומא זה ואח"כ הוסיף, ומרמז בזה שהצדיקים מכירים יכולת האל והשגחתו.

ומודים ומברכין לשמו ית' על כל דבר ודבר.

ובפרט אמר שמברכים יוצר אור יוצר המאורות.

שזה רמז שהוא צור יוצר עולמים וברא העוה"ז והעוה"ב.

וזהו יוצר אור שזהו כנגד העה"ז.

יוצר המאורות הם המאורות העליונים שבם זוכים לאור באור פני המלך.

ולכן אמר שהצדיקים אפילו במיתתם קרויין חיים.

לפי שהם זוכים לאותם המאורות שמברכין עליהם.

אבל הרשעים אין מברכין יוצר אור לפי שבחשכה יתהלכו בזה העולם ואין מברכין יוצר המאורות.

ולכן אין משיגים אור העוה"ב והם מתים כאמרו ורשעים בחשך ידמו.

באופן שאפילו בחייהם קרויים מתים.

וכן רמז יוצר אור יוצר המאורות.

שהצדיקים מודים שהשם ברא שלשה עולמות הרומזים בפסוק ויכל אלהים ביום השביעי כמו שכתבתי שם.

וזהו יוצר אור כנגד העוה"ז.

יוצר המאורות כנגד עולם האמצעי ועולם העליון.

אבל הרשעים כופרים בבריאת העולם ואומרים לית דין ולית דיין.

ולכן אמר הן קרבו ימיך למות.

אבל הן אין אתה מת.

וכן יקרבו ימי ישראל למות כמו (שהצרכתי) [שהארכתי] שם.

וכן כתבתי שם שאע"פ שהמיתה היא קשה ומי הוא ערב לגשת אליה.

עכ"ז הצדיקים שלא חטאו הן נקרבים אל המות בלי יראה ובלי בשת.

ולכן אמר בכאן הן קרבו ימיך למות.

אף על פי שאתה בורח מן המיתה וכו' עכ"ל.

שאלה

שלום רב!

בענין הדלקת נרות שבת המנהג שלא לכבות את הגפרור אלא להניחו ושיכבה מאיליו והשאלה היא למה זה לא נחשב מכבה הרי למעט את השלהבת גם אסור וכשהוא מניח את הגפרור הוא ממעט את השלהבת במקום בו הוא מניחו?

***

תשובה

בע"ה ז' כסלו תשע"ז

שלום וברכה

הנה יש הרבה לדון בכמה דעות כאן, האם האשה מקבל שבת ע"י ההדלקה קודם הברכה ולא הו"ל סתמא כעושה תנאי [וגם אין לעשות תנאי אלא לצורך כמו שכתבו האחרונים והמ"ב], אמנם מכיון שהנוהגות להשליך את הנר מסתמא נוהגות כן משום שסבורות ועכ"פ לחומרא כהדעות המחמירות בזה, ועודת כן כדי לקיים דברי השו"ע סי' רס"ג ס"י, שכתב, לבה"ג, כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה.

ועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה עכ"ל.

והנה דין זה להשליך כבר נזכר בשבלי הלקט והמקור מהתוספתא סוכה פ"ה עי"ש.

אמנם אם זה גורם לכיבוי לכאורה אין היתר בזה אם האשה כבר קבלה שבת, וכמו שכתבו התוס' בביצה כ"ב א' אין מכבין את הבקעת וכו' - מכאן יש למחות את הנשים שרגילות להסיר הפתילה מתוך השמן כשהיא דולקת ומשימין אותה על הקרקע וכן שלא לכסות את האור עכ"ל, ואמנם שם עסקו במי שגם מוציאה מהשמן ולא רק מניחה ע"ג קרקע, אבל אם נגרם כיבוי ע"י אחד מהם שמא יהיה אסור ג"כ.

אמנם יש מקום לומר דאין כונת התוס' שיש איסור בעצם השלכת הפתילה לארץ, אלא שזהו מנהג הנשים רוצות להרויח שלא לעבור על כיבוי, ומ"מ עוברות על כיבוי מצד אחר, מצד שהם מוציאות את הנר מן הפתילה, אבל מה שמניחות על הארץ אין בזה משום כיבוי.

והיה מקום לומר דבאמת אין איסור בסתם גרם כיבוי אלא באופן שבמעשה עצמו ממעט את האור ולא כל גרמא בעלמא, וזה יהיה תלוי בטעם האיסור להקטין את אור הנר, וכמו שכתבו התוס' עוד בעמוד הנ"ל וז"ל, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה - אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אף על גב שהוא גורם לגרום כבויה שרי וכו' ע"ש [דרק לחתוך באור שרי] עכ"ל.

אמנם בהרב המגיד פי"ב מהל' שבת ה"ב נראה דלא כהתוס' [ועי' באור הישר שם], וכן נראה בהרא"ש שחולק ע"ז.

ועי' במשנ"ב סי' רס"ה ס"א סק"ב ז"ל, ויתחייב וכו' - ואפילו להפוסקים שסוברין דעל סתם כיבוי אין בו חיוב חטאת רק איסורא בעלמא מלבד כשהוא מכבה כשצריך להפחמים וכדלקמן בסימן של"ד סכ"ז אפ"ה גזרו ביה רבנן הך גזירה עכ"ל.

ולכאורה בעניננו יהיה אסור גם באופן שמכבה חלק מן השלהבת כדעת התוס' וגם כשמחליש חוזק האש ומקרב כיבוי הנר עי"ז כדעת שאר ראשונים.

והנה כתב השו"ע סי' רע"ז ס"א, נר שמונח אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת שמא יכבנו הרוח וכו', וכתב המ"ב סק"א, ואין חלוק בזה בין נר של שמן או שעוה וחלב.

וכתב השו"ע עוד, ואם הוא קבוע בדלת עצמו, שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן לנר או מרחיקו ממנו, אסור לפתחו ולנעלו.

וכתב הרמ"א הגה: ובנר של שעוה מותר לפתוח ולנעול אף על פי שהוא קבוע בדלת (ב"י) ע"כ.

ומה שמשנה צורת הלהבה עי"ז אינו משנה כיון שאינו פוגע בשמן לקרבו ולהרחיקו מן הנר.

ויש להסתפק אם המקרה דנן דומה לתחילת הסעיף שאוסר גם בנר שאין בו שמן, מצד הלהבה, או לסוף הסעיף, ולי נראה שדומה יותר לתחילת הסעיף מכיון שבודאי כשמשליך הפתילה החלק הנוגע בפתילה בקרקע הוא נכבה, ומה שבסוף הסעיף שם הותר בנר של שעוה הוא רק מצד שאין בזה חשש של שום כיבוי לשלהבת, אבל בעניננו בודאי יש חשש שמכבה חלק מן השלהבת.

ומ"מ לפום ריהטא ללא העיון הראוי נראה שאין היתר להשליך את הגפרור באופן שמכבה אפילו רק מקצת מן השלהבת, ועכ"פ בפסיק רישא שיכבה אין להתיר.

בכבוד רב

***

יום שישי י"ב אייר תשע"ו

כתב הביאור הלכה סימן רמב וז"ל, ואם יש לו רק מעט מעות ובא שכיר לתבוע עבור פעולתו שגמר לו היום [דאם גמרו מאתמול אין עליו רק איסור דבל תשהה וכמבואר בח"מ והוא כשאר בע"ח דעלמא אך בת"ח יש לעיין עיין יומא פ"ז ה"ד ח"ה וכו'] נראה דצריך ליתנם להפועל כדי לקיים מה שכתוב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש אף שעי"ז לא ישאר לו במה לענג השבת או שיפייסנו שיתרצה להמתין עד אחר השבת דחיוב תשלומי שכיר בזמנו הוא מדאורייתא וזה הוי רק מדברי קבלה.

והקשה כת"ר מדברי הגמ' בב"מ ל' א' גבי מי דחינן איסורא מקמי ממונא, ופי' הרמב"ן שצריך למחול.

הנה אין צריך הפועל למחול אלא במידי דאורייתא, כיון דשוין צריך למחול, אבל בדרבנן לא, וכמו"כ יתכן שעיקר מה שסמך הבה"ל הוא משום שוקראת לשבת עונג אינו חיוב ממש כנתינת מעות לפועל, ואם אין לו די הרבה א"צ ע"ל בסי' ר"מ משא"כ פועל.

שאלה

שלום וברכה

ויישר כח גדול על התשובות.

א.

שאלה: ידוע שמרן הגרח"ק שליט"א בודק בבדיקת חמץ במשך שעות, ולכאו' מפסחים ד' ע"א "ונבדוק בשית", משמע שזמן הבדיקה לוקח לכל היותר שעה.

ב.

שאלה: מגילה יד: "אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו".

ובהגהות הגר"א מחק תיבות אלו, וצ"ב מדוע מחקם, הרי מדברי הראשונים וכן מהגמ' שם בהמשך משמע שהיו מילים אלו שאל"כ אין הבנה למה שאמרו אח"כ ולא תהיה זאת לך לפוקה זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב

א.

פעם הבתים היו קטנים יותר ולא מלאים חפצים רבים כמו היום.

וזה הטעם שבבתים רבים בדיקת חמץ אורכת כמה שבועות ג"כ, ובעבר אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר (פסחים ב' א').

כמו"כ אפילו תימא שגם פעם הבתים היו גדולים כבהיום, מ"מ הגמ' הנ"ל מיירי מצד החיוב, ורוצה הגמ' לומר שהחיוב לא יהיה יותר מזה, ונפק"מ עכ"פ למי שיש לו בית קטן שלא יהיה מחוייב לבדוק קודם לשעה זו.

אפשר להוסיף דנפק"מ גם למומחה גדול בבדיקה שיכול לבדוק בשעה אחת שלא יהא צריך להקדים יותר מזה.

ב.

הגר"א דרכו לפעמים שחולק גם על ראשונים.

ומ"מ אין קושיא על הגר"א מהמשך הגמ' דהגר"א לא מחק מילים דמים תרתי משמע, והיינו דם נדה ושפיכות דמים כדפרש"י.

בברכה מרובה

***

שאלה

הגמרא בריש ערבי פסחים אומרת שיש חילוק בין איסור אכילה קודם שבת לאיסור אכילה קודם פסח, והיינו משום דבפסח יש איסור מיוחד של "חיובא דמצה" ע"ש, ולכאו' צ"ע דהלא גם בשבת יש חויב לאכול ג' סעודות.

ואמנם יש לומר לחיוב בשבת אינו אלא מצד וקראת לשבת עונג דהוא ד"ק, אולם ז"א דהא כתב המג"א דפת משבת דאורייתא דכתיב אכלוהו היום, וגם, הא רובא דרבוואי סברי דאאיסור מד"ק כאיסור תורה דמי.

***

תשובה

בע"ה מוצ"ש חוה"מ פסח י"ט ניסן ע"ז

לכבוד הרב אוריאל שליט"א

שלום רב, לשאלה זו התייחס הרי"ד בפסקיו וז"ל, ואי קשיא, מאי שנא חיובא דמצה מחיובא דקידושא, הלא גם זה עשה הוא, כדאמ' לקמן זוכריהו על היין בכניסתו.

תשובה, התם עיקר הזכירה שאמ' רחמנא בתפילה שמברך מקדש השבת ולחזור ולקדש על הכוס בשולחן הוא מדרבנן, כדבענן למימר לקמן, ואין עשה בשתיית הכוס שלקידוש כמו שיש באכילת מצה.

ואם תאמר הרי גם בשבת איכא מצות ג' סעודות, אין בהן עשה מפורשת כמו שיש באכילת מצה ואינו אלא מדרבנן ומדברי קבלה וקרא' לשבת עונג ע"כ וכעי"ז ראיתי נדפס גם בתוס' הרי"ד ממהדו"ת.

וכן נראה שם מדברי הצל"ח שהבין כן שהוא משום שזהו חמור משום שהוא מפורש בתורה.

בענין אם ג' סעודות מדאורייתא, זהו מחלוקת הפוסקים ותליא באשלי רברבא, ורוב הפוסקים מקילין בזה, ועי' בהערות יד רמ"ה על השל"ה מה שהביא הדעות בזה.

ומ"מ גם אם הוא מדאורייתא יש לזה ביאור אחר, עי' עוד ברבינו דוד מה שהוסיף לבאר כאן דאין חשש אם יאכל וימנע מעונג שבת, דהרי ברגע שיהיהה שבע כבר לא יהיה מחוייב באכילה של סעודות שבת, שהרי עונג שבת הוא דבר המשתנה לפי המצב ולפי מה שמענג את האדם [ולפי הסברא שכתב האבנ"ז או"ח סי' תלג שאכילת מצה לתיאבון הוא משום הידור מצוה, א"כ גם כאן יהיה תועלת בהידור מצוה של הסעודות בשבת באופן שבודאי יאכל ומ"מ יש ענין להדר במצוה שהסעודה תהיה יותר לתיאבון, ומ"מ גם ע"ז י"ל שאין זה בדין וקראת לשבת עונג להביא עצמו לידי מצב שיוכל להתענג, ולכן אפי' אם לא יאכל כשאינו תאב הוא עונג שלו כמש"כ הפוסקים וכמבואר בדברי רבינו דוד שם, ודוקא בפסח הוא חיוב עליו לאכול מ"מ].

וכמו"כ אפשר דמצה מ"מ מפורש בתורה כנ"ל בשם הצל"ח.

ובמצפה איתן כתב שהחילוק הוא דסעודת שבת יש לה תשלומין למחר משא"כ מצה שזמנה רק בלילה.

מש"כ שרוב הפוסקים סוברים דרבנן הוא כדאורייתא, הנה אמנם יש נידון בפוסקים ובמפרשים האם דרבנן מהני לדאורייתא דלענין כל מיני דברים, אבל מ"מ לכו"ע יש דברים שנגזרו רק במצוות דאורייתא ולא במצוות דרבנן, עי' למשל בסוכה טז ע"ב, דגרסי' התם, לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא בעירובי חצירות דרבנן אבל הכא סוכה דאורייתא לא, וכ"ה בעירובין פו ע"ב.

וע"ע כתובות לו ע"ב, אי נמי עד כאן לא קאמר ר' דוסא התם אלא בתרומה דרבנן אבל קנס דאורייתא כרבנן סבירא ליה ע"כ.

אח"ז כתבתי אליו עוד: צדקתם שלא התבוננתי בדבריכם כראוי בחפזון הכתיבה, ואה"נ דקי"ל שדברי קבלה כדברי תורה כמו לענין ספק אם קרא את המגילה כמש"כ המשנ"ב בשם הפמ"ג, ואמנם הראשונים נחלקו בזה, ועי' מה שהביא הב"י בהל' קריאת המגילה לגבי עיירות המסופקות והערות שם מהדורת המאור, ומ"מ אנן קי"ל שדברי קבלה הו"ל כמן התורה לענין ספק דרבנן כמו שכתבתם וכנראה שהרי"ד סובר כהסוברים שהוא מדרבנן, או שניישב דס"ל שעונג באכילה הוא מדרבנן, ועי' מאירי קידושין כד ריש ע"ב.

ומאידך עי' מה שהאריך הרמב"ן בויקרא כג.

ומ"מ יש גם מקום להקל יותר בדבר שאינו מפורש בתורה, והרי אפילו באיסור עשה הקילו בגזירות יותר מאיסור לאו, עי' בגמ' סוכה שציינתי במכתב הקודם.

דברי האבנ"ז הוא הוסיף על דברי רש"י שם שהוא דין כללי מצד זה אלי ואנוהו ולכך היה אפשר להבין שהוא דין בסעודות בדיוק כמו במצות, ולזה באתי לדחות שעדיין כיון שלתיא בעונג יעשה אז מה שיתענג באותו הרגע, אבל מדברי רש"י לבד היה יותר קל, שניתן לומר מעיהמשך לקרואקודם שנכנסים לדון בזה, שאכן הידור מצוה הזה הוא פרט באכילת מצה.

בכבוד רב

ובברכת פסח כשר ושמח

***

שאלה

בס"ד

שבוע טוב

שאלה קטנה שהתעוררה בי:

קי"ל שהשורף חמצו של חברו פטור משום דחייב לבערו.

לפ"ז לכאורה מדוע שלא נשרוף כל חמץ של חילוני שנגיע אליו? ואפילו בביתו?

ומאידך גיסא, לפי ד"ת אם אכנס לבית של חילוני בפסח ואשרוף לו את חמצו האם יכול הוא לתבוע אותו בבי"ד ישראל? ואם לא, ז"א שמורת לעשות כן לכתחילה?

יישר כח גדול

יהודה

***

תשובה

שבוע טוב

שלום רב

לכאורה מצד הדין יהיה מותר לכתחילה לבער, ואף יהיה אולי חובה בזה, אם זה יהיה נוגע למעשה, ואני מעתיק מענין לענין מדברי הרש"ל ביש"ש פ"ג דב"ק, וז"ל, ומכאן הביא הגאון מהריי"א בתרומת הדשן סימן רי"ח.

שמותר אדם להכות את אשתו שהיא מקללת אביה ואמה.

מחמת שעוברת על דת, ועביד דינא לשמים.

ואין צריך להביאה לב"ד, כמו גבי נרצע.

ולאו דוקא כה"ג, אלא כל מה שהיא עושה כנגד דת תורה אלהית.

מכה אותה עד שתצא נפשה.

אפילו עוברת במצוה שב ואל תעשה.

ומ"מ אל ימהר בהכאה.

אם לא בתוכחה גמורה מקודם, ורואה שאינה נשמעת.

ולאו דוקא הרב לעבדו, ובעל לאשתו.

ה"ה כל בר ישראל יכול להכות חבירו, כדי לאפרושי מאיסורא.

וכן [הבאתי] לקמן סי' כ"ז פסק הרא"ש (סימן י"ג) להדיא שמותר.

וכן איתא בערכין (ט"ז ע"ב) יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה כו'.

אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה.

ודוקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה.

והוא אדם חשוב ומופלג.

אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה.

דא"כ לא שבקת חי לכל בריה.

וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים.

ג"כ לפי שעה מותר להכות חבירו, ולהפרישו מאיסורא.

והכל לפי ראות עיני הדיין.

ודוקא לאפרושי משארי איסורא, דבינו לשמים.

אבל מה שבין אדם לחבירו, כגון אחד שהכה חבירו.

שמותר לכל אדם, אפי' איש פשוט, להציל אחיו, ויכול להכות המכה, כדי להציל המוכה כמו שאפרש לקמן עכ"ל, ועי"ש בכל אורך דבריו.

אמנם בפועל קשה לנהוג כן למעשה, משום שיכול דבר זה לגרום למכשולות גדולות יותר, להכשילם בלפני עיור בשנאת ישראל ושנאת התורה ועוד כמה דברים ועל כעין זה אמרו עת לעשות לה' הפרו תורתך, וצא ולמד מה שהורו רבותינו בענין ברכות [דהיינו לתת לחילוני דבר בלא לברך], אע"פ שלא התירו הדבר לגמרי מ"מ באופנים מסוימים התירו הדברים כעין אלו, וכל ענין מורידין ואין מעלין שנקט החזו"א שאינו נוהג כיום אפשר שהוא מטעם זה.

ולכן בהרבה פעמים בענין החמץ יאמרו המורים שב ואל תעשה עדיף, ומ"מ הכל לפי הענין ולפי ראות עיני המורה.

בכבוד רב

***

שאלה