פת הבאה בכיסנין

הנה מצד הסברא הפשוטה בודאי ששיעור האכילה של שיעור קביעת סעודה באוכל סעודה שלמה [להסוברים כן, עי’ במשנ”ב סי’ קסח] מסתבר שהשיעור הוא גדול יותר דלפי צד זה לא ילפי’ מאכילת כיכר דעירובין כמבואר במשנ”ב שם.

ויש להוסיף דלדעת הפמ”ג באשל אברהם סי’ רי סק”א מי שאכל כמה אכילות פחות מכזית עד שיעור ששבע יתחייב בבהמ”ז, ומבואר להדיא דדעתו דשיעור קביעת סעודה לא נמדד בשיעור כדי אכילת פרס.

וכן הובא במשנ”ב שם סק”א בשם הפמ”ג דכל מה דבעי’ שיעורא דכדי אכילת פרס הוא רק לענין שיעור אכילה בכזית אבל לענין פת כדי שביעה דשיעורו מה”ת חייב אף שאכל מעט מעט.

ובדבריהם נוסף חידוש עוד דאף א”צ שיעור הרגיל בכדי לאכול סעודה שכדי שביעה אלא סגי שבסופו של דבר אכל כדי שביעה ולא אכפת לן כלל כמה זמן זה לקח, דכיון שאכל שיעור כדי שביעה נתחייב לברך את קונו על מה ששבע.

אבל כתב שם השעה”צ דדין זה לא ברירא כולי האי דאפשר דאף שיש כדי שביעה מ”מ בעינן ואכלת ג”כ וזה לא מקרי אכילה כמ”ש המג”א, ואפשר שמשום זה סיים הפמ”ג וצ”ע, אך אם אכל כזית אחת מזה בבת אחת בודאי שחייב בבהמ”ז מן התורה ממה נפשך ודוק עכ”ד.

ורצה לומר דיש צד דבעי’ ב’ תנאים לבהמ”ז מן התורה שתהיה אכילה ושתהיה שביעה, ומאחר שקיים ב’ תנאים אלו שאכל כזית פת (דאכילה הוא בכזית) ואכל עוד פת מעט מעט וקיים בזה שביעה א”כ יצא ידי חובה מכל צד, ויש להוסיף עוד דכך מתבאר גם מדינא דצירוף שאר תבשילין לשיעור שביעה דאף שלא נאמר בהם ואכלת ושבעת וברכת (עי’ ברכות לה ע”א ושם במתני’ אח”ז בפלוגתא דר”ג ורבנן ובגמ’ שם), מ”מ סגי שיש כאן ואכלת מפת ויש כאן ושבעת יחד עם הפת.

ולפי צד זה יצטרך לכה”פ כזית א’ של פת (וע”ע במסורת משה דלקמן) אבל לפי הצד הקודם בפמ”ג אפשר דיתחייב גם בפחות מכזית, ובנידון כעין זה ע”ע בבה”ל סי’ רח ס”ט ד”ה אינו ואג”מ או”ח ח”א סי’ עו ושבט הלוי ח”ד סי’ כב וח”י סי’ מד סק”ג ונשמת אברהם סי’ רי סק”א בשם הגרשז”א.

ומ”מ יש לצדד דגם לפי הצד דיש איזה שיעור שביעה מ”מ מסברא היה נראה דמ”מ לו יצוייר שאכל כל שיעור השביעה בשיעור זמן של כדי אכילת שיעור שביעה [שיש שיעור כזה ויש לחשבו לפי שיעור אכילת שיעור שביעה בהשוואה לשיעור אכילת פרס] ולא אכל אפי’ כזית א’ כדי אכילת פרס יתחייב מדין שעשה הדאורייתא, אבל במציאות דבר כזה לא יתכן דהרי בחשבון יוצא שאם אכל שיעור שביעה בשיעור זמן של כדי אכילת שיעור שביעה אכל א”כ לפחות כזית אחת כדי אכילת כזית (לא מבעיא להסוברים ששיעור שביעה הוא כ”א ביצים דגם לממעטים השיעור מ”מ כו”ע מודים שהוא יותר מכזית כמבואר בגמ’), והוא זמן קצר יותר מכדי אכילת פרס.

ולכן גם האג”מ הנ”ל [וסייעתו] שהזכיר דכדי להתחייב בבהמ”ז הסברא נוטה מעיקר הדין דבעי’ לפחות שיעור אכילת פרס של כזית [עי”ש מ”ש להלכה], לא הזכיר מציאות כזו שאכל הכל בכדי אכילת שיעור שביעה ולא אכל כזית בכדי אכילת פרס מכיון שמציאות כזו לא שייכת כמו שנתבאר, ורק דן באופן שלא אכל הכל בשיעור אכילה כלל (באופן שאין במאכל שיעור אכילת כזית בכדי אכילת פרס) ורק דן מצד אם יש לחייבו מצד שביעה בלבד בלא אכילת כזית פת או לא.

ובעיקר הנידון בתשובה זו יש להוסיף דדעת האג”מ (מסורת משה ח”ב עמ’ לו) דשיעור קביעת סעודה א”א למודדו בכמות (ומאידך ע”ע בערה”ש שהביא שם) אלא נמדד לפי מה שרגיל לאכול פת אז יתחייב גם עם משלים השיעור בדבר שאינו פת, וכעי”ז כ’ בספרו או”ח ח”ג סי’ לב ששיעור קביעת סעודה הוא בכל מקום לפי דרך אכילת הפת הנהוגה בו עכ”ד, וגם בזה אין סברא לומר ששיעור אכילת זמן זה ייחשב בשיעור כדי אכילת פרס שלא נזכר לענין שיעור זה כלל.