מבלי להיכנס האם מעיקר הדין משגיח נאמן או לא, שזהו נידון בפני עצמו, וכאן הדברים מתייחסים להנוהגים שלא לסמוך על זה, מלבד זה יש נידון נוסף האם אלו שאינם סומכים על משגיח מכל טעם שלא יהיה האם מחזיקים הפירות כספק טבל או כדמאי או באופן אחר.
ואקדים בזה שמסתמא שכבר גדולים וטובים ממני דנו בזה, ומ”מ אטול הרשות לכתוב קצת מו”מ בזה להלכה ולא למעשה.
ולכאורה יש לחלק בזה בין הפרשת תרומה גדולה דלענין זה יש מקום לטעון שא”א להסתמך על תקנת דמאי לפטור מתרומה גדולה, כיון שבניד”ד אינו קונה מע”ה אלא ממשומד ובמשומד לא אמרי’ דודאי הפריש חיטה אחת על כל הכרי, דהרי שביק התירא ואכיל איסורא, ולמה יפריש כלל, והרי הספק הוא לא שמא הע”ה חס על ממונו ולא הפריש שלגבי חששא זו תרו”ג קלה, אלא כאן הספק הוא שמא המשגיח לא בדק כראוי או לא הפריש כראוי ובזה אין דרגת הספק קלה יותר לענין תרומה גדולה, ויש לדמות ענין זה דלא גרע מחזקות נאמנות שנגרעו לאחר שנתרשלו האנשים כעין הך שכ’ הרמ”א באה”ע סי’ יז ס”ב לגבי חזקה אין אשה מעיזה וכעין מש”כ הב”י ביו”ד בשם רבינו יונה לגבי מצויין אצל שחיטה וכעין דינא דחלב גוי.
ומאידך גיסא לגבי קולות אחרות הנוהגות בדמאי כגון בלוקח שמן לנר ולוקח לבהמה ולענין מוקף ולענין תערובת דמאי ועוד כיו”ב, יש מקום לטעון דמאחר וטעם ההיתרים והקולות שאמרו חכמים בדמאי הם משום רוב דברוב אזלי’ אפי’ בפיקו”נ בכ”מ (כגון בפ”ק דחולין דף יא ובסנהדרין פרק בן סורר ובפ”ח דיומא גבי פירשו לחצר אחרת ועוד לגבי רוב דעות) ולכן ככל שמדובר בהשגחה שאפשר לומר עליה שהרוב מעושר כעין דינא דרוב ע”ה מעשרין אע”פ שיש מכשולות, לכאורה יש מקום לדון ולטעון דשמא עדיין שייך בה כל קולות שנאמרו בדמאי (ועדיין יתכן שהשגחות שהוחזקו כאינם אחראים ואין אדם יודע מה נעשה שם אינם בכלל זה, וחתימתם כחספא בעלמא, ויש לדון בכל מקרה לגופו) ולמעשה צ”ע.
עוד בעניין המעשרות יש לציין דכ’ הראשונים דהאידנא לא שכיחי ע”ה ומסתמא שע”ה שהיו בזמנם ג”כ היו בהם שלא היו בקיאין ברוב ככל דיני תרו”מ כגון הפרשה מן החדש על הישן וממין על שאינו מינו וגם בזמנם היה שייך לטעות ולהפריש ממה שקנה מאחד על מה שקנה מאחר וכדמוכח מפלוגתא דגבי לעשר מכל טפוס וטפוס שנאמרה לקונה מע”ה ומסתמא הע”ה גופיה היה יכול לטעות בזה ועכ”ז עדיין נשאר רוב ע”ה מעשרין.
ואף שגם לא כל אחד נקרא חבר אלא הוצרך לקבל עליו דברי חברות ויש כמה דינים כמפורש במשנה ובגמ’ מ”מ הגבול של ע”ה היה כמעט ללא גבול אלא כל מי שאינו עובר עבירות במזיד לא גרוע מכלל ע”ה.
ומענין לענין יש לציין דרש”י פי’ לענין עד אחד נאמן באיסורין דסברא היא דאל”כ אין אדם סומך על חבירו וא”א בלא זה עי”ש והיינו אף שאין כאן ודאות מוחלטת (ובנסוח אחר אף שלא ימלט שתהי’ אי פעם טעות) מ”מ סגי לענין נאמנות זו לעניין זה, וכמו שהוא כך לגבי עוד חזקות ורוב שבתורה, ואע”ג שע”ה במעשר הוא גרוע יותר, מ”מ הענין מובן שטעות אינו מבטל כל הנאמנות של כולם, וסגי במה שאירעו חכמים חזקת ע”ה לדמאי ולא לספק מעושר, מלבד הטועה עצמו דאפשר שצריך ליבדק שוב ועי’ בבכורות ל ע”ב גבי לקבל שוב דברי חברות ובשו”ע יו”ד הל’ תולעים גבי האשה שנמצא אחריה תולעים.
ולענין השגחות מעולות יש לציין להוראת החזו”א הידועה בזה לענין לעשר בשבת, והיינו אע”פ שבדמאי אסור לאכול בלא עישור ואסור לעשר בשבת כמבואר במתני’ ס”פ במה מדליקין, אעפ”כ כאן היקל ולא שייך לומר דהוא עדיף מדמאי לענין אחר וגריע מדמאי לענינים אחרים, דממ”נ לא יתכן לומר כן, אבל שאר עיקרי הטענות דלעיל לא נאמרו לענין השגחות המעולות ביותר שבהם מיירי החזו”א בהוראה הנ”ל.
השלמה לתשובה לענין מעשרות בזמנינו
והנוהגים שלא להפריש תרו”ג סוברים דמאחר דמדאורייתא אמרי’ רוב ע”ה מעשרין ורק מדרבנן תקנו תקנת דמאי א”כ בתקנת דמאי לא תקנו תרו”ג, ועי’ במפרשים סוף סוטה על המשנה ובימיו א”צ לשאול על הדמאי ודוק מה היה לפני כן, ויל”ע בזה.
ויש להוסיף דכמו”כ מצינו דיש פטורים מכל דמאי כגון עניים ואנשי מחנה בספ”ק דעירובין ומבואר דמדינא לולי התקנה אין חיוב דרוב ע”ה מעשרין וכמ”ש ברפ”ב דשבת.
*
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 69
מק"ט התשובה הוא: 124880 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/124880
