שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

א) בענין טעמים לברכות ההפטורה יש לציין שכבר נמצא בסידורי רז”ה ויעב”ץ, אכן יש חילוק בין סוגי הטעמים, כי הם הטעימו תיבות “ברוך אתה” במונח זקף קטן ו”ה’ אלקינו מלך העולם” במרכא וכו’ אתנחתא, כי הרי ה’ אלקינו צריך להיות ...קרא עוד

א) בענין טעמים לברכות ההפטורה יש לציין שכבר נמצא בסידורי רז”ה ויעב”ץ, אכן יש חילוק בין סוגי הטעמים, כי הם הטעימו תיבות “ברוך אתה” במונח זקף קטן ו”ה’ אלקינו מלך העולם” במרכא וכו’ אתנחתא, כי הרי ה’ אלקינו צריך להיות דבוקים כמו שפירש רש”י בפרשת בראשית, ודלא כמנהג העולם לחלק הברכה ברוך אתה ה’ – אלקינו מלך העולם, וכן הרוו”ה צירף התיבות ברוך – העולם ביחד בזקף קטן אחד, ודלא כמו שאנו נוהגים להניח אתנתתא בתיבת “העולם”, דלפי זה בתיבת “באמת” צריך להיות סוף פסוק ולא עוד הפעם אתנחתא, ועכ”פ בסידורים הנ”ל עשו טעמים לעוד מקומות בסידור, וכגון בברכה שלפני ההלל, ובאמת יש להבחין כי כמה אנשים מטעמים הברכות שלפני התורה ג”כ כטעמי מקרא, ונראה טעם לזה כדי שיהא נראה שהפסוקים ממשיכים מהברכות, משא”כ בברכות שאחרי ההפטורה שכבר גמרו לקרות אין מטעימין אותם.

ב) יש לציין דאכן העולם נזהרו שלא לעשות קיצור של חיי אדם, דהרי קיצור ש”ע אינו קיצור מהשלחן ערוך אלא מהחיי אדם ואע”פ כן נקרא בשם קיצור ש”ע, וכן בוילנא תרנ”ח יצא לאור ספר בשם “קיצור מספר חיי אדם”.

ג) לגבי סמוך למנחה י”ל דגם בערבית לא מצוי לישב לפני הספר שכבר סגר את עסקו, והא שחששו יותר במעריב מבשחרית י”ל כיון שהוא עיף וישתקע בשינה.

ד) הא שגזרו שיעביר ד’ אמות אף שיש עירוב יש לציין לבה”ל סימן ש”ג סעיף י”ח דמקשה למ”ד דאין לנו ר”ה למה גזרו, ועכ”פ ברשות הרבים ממש קשה לערב.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תגובה נוספת שנתקבלה על הגליון הנ”ל

למש”כ: תגובה שנתקבלה בענין כהונתו של אברהם אבינו מאת הג”ר א’ הכהן שליט”א מודיעין עילית במש”כ במאמר ‘אברהם אבינו שהיה כהן איך נטמא לאשתו שרה’, “ליישוב השאלה, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו”, יש לציין לפרקי דרבי אליעזר פרק אחד ושלשים שנקט בתו”ד לגבי מעמד עקידת יצחק, “וככהן גדול הגיש את מנחתו”, משמע שהיה דינו ככה”ג, ונודע בזה משם הגר”י ראזין זצ”ל מדווינסק בעל צפנת פענח דלכך היה דינו ככהן גדול דייקא, אחר שע”י שחיטת יצחק נעשה כאונן וכה”ג אינו נפסל באנינות.

ובאופן נוסף ביאר בזה ראב”ד העדה החרדית שליט”א בספרו חכמה ודעת וירא כ”ב, י’ דהוא מדין קטורת יום הכפורים דבעי כהן גדול דוקא, יעו”ש שהביא גם דברי הצ”פ הנ”ל.

תגובת המערכת: יתכן שדוקא התם היה דינו ככהן גדול מכיון שהיה הציווי של הקרבת יצחק מוטל באופן מיוחד עליו, וכעין דין משה בז’ ימי המילואים, משא”כ בסתמא, וצל”ע.

יש לציין למה ששלחתי לו בשבוע שעבר מויק”ר, ועוד מדברי בראשית רבה פרשה מ”ו אות ה’ “רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אַבְרָהָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי, ד): נִשְׁבַּע ה’ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם וגו'”, והיינו כדרשת הגמ’ בנדרים לב: אלא דכאן נזכר כהן גדול וא”כ אי”ז דוקא בעקידה.

ולעצם מה שכתבתי לו מהצ”פ יש לציין כי הרד”ל בחדושיו לפדר”א הביא לפרש כן מהזית רענן והוא גופיה ביאר בזה כדברי הגר”מ שטרנבוך שליט”א.

מה ששלחתי לו משמיה דהצ”פ הוא בשו”ת ח”א (מהדו’ ורשא) סי’ ע”ב.

וכדבריו בזה מלבד דברי רבנו המגן אברהם בספרו זית רענן – שמן ששון שהביאם הרד”ל על פדר”א שם כפי ששלחתי לו, עמד בזה הגה”ק רבי מנחם זעמבא זצ”ל הי”ד בהסכמתו לספר אוהב שלום הנדמ”ח בספר הזכרון אבן ציון עמ’ תס”ז והרב דוויצען בספרו מעשי למלך פ”ב מביה”ב ה”ב אות ב’, ותו”ד שניהם שהיה למזבח בשעת העקדה דין במה ולכך נהג בו אנינות, יעו’ בדבריהם ותרוה נחת.

ומה שכתב בענין “אמירת ליהודים בהבדלה במוצ”ש”, לא נתפרש בדבריו טעם ומקור הוספת “כן תהיה לנו”, ואם יש לו דבר בזה אשמח אם יודיעני.

מא’ הכהן מודיעין עילית

***

תשובה

לכבוד הג”ר א’ הכהן מודיעין עילית

שלום רב

בענין שאלתך על מקור אמירת כן תהיה לנו בהבדלה, יש לציין לדברי הערוה”ש (או”ח סי’ רצ”ו ס”ח), וז”ל, בבהכ”נ מתחילין מברכת בפה”ג וכל בעה”ב בביתו מתחילין בפסוקים לסימן טוב והצלחה הנה אל ישועתי ושאבתם מים בששון לד’ הישועה ד’ צבאות עמנו ויש מוסיפין גם ד’ צבאות אשרי אדם ד’ הושיעה ליהודים היתה אורה ומסיימין כן תהיה לנו ואומרים כוס ישועות אשא ולמה אין אומרים אותם בבהכ”נ כדי ללמד לההמון שאין זה מהבדלה ועוד דכיון דאמרו מקודם ויתן לך הרי כבר אמרו הרבה פסוקים לסימן טוב עכ”ל.

(ועי’ בכתבי הר”צ הכהן דנחית לזה, פרי צדיק ר”ח אדר אות ו’, פ’ כי תשא אות ט’, פ’ קדושים אות י”ד).

ויעוי’ במהרי”ל עמ’ רכ”ד שמדבריו נראה שהמבדיל מתחיל ליהודים ועד אז אומרים הקהל, ובכת”י א’ כתוב ליהודים יהיה אורה.

בכבוד רב

***

קרא פחות
0

הנה במשנ”ב סי’ שא סקמ”ה דן לגבי שעון צוואר שהוא חלק משרשרת העשויה לתכשיט, ונקט שאפי’ שהוא דרך מלבוש מ”מ השעון יש לו חשיבות בפני עצמו ואינו בטל לתכשיט, ודבריו מיוסדין כנראה על מה שמצינו דציצית חשיבי ולא בטלי לבגד, ...קרא עוד

הנה במשנ”ב סי’ שא סקמ”ה דן לגבי שעון צוואר שהוא חלק משרשרת העשויה לתכשיט, ונקט שאפי’ שהוא דרך מלבוש מ”מ השעון יש לו חשיבות בפני עצמו ואינו בטל לתכשיט, ודבריו מיוסדין כנראה על מה שמצינו דציצית חשיבי ולא בטלי לבגד, אבל בשעון יד יש שנקטו שכבר נחשב בטל יותר משעון צוואר אפי’ באופן שאינו עשוי כתכשיט (שש”כ פי”ח הערה קיא ואג”מ או”ח ח”א סי’ קיא), ושניהם הקלו רק מעיקר הדין ולא שכך ראוי לכתחילה עיין שם ושם, ויש לציין דפשטות המשנ”ב דאפי’ חלק מתכשיט אינו בטל וכ”ש זה שאינו עשוי לתכשיט כלל, וכמו שהובא גם בשם החזו”א לאסור בזה (וכן כ’ בחוט שני ח”ד פפ”ח סק”ב ואול”צ ח”ב פכ”ג תשובה ב), ומה שהזכיר הגרשז”א שרגילים ללובשו יל”ע דעוד דברים מהדברים האסורין לצאת בשבת לא הותרו מטעם שרגילין ללובשו.

ולענין שעון זהב יש שמועות סותרות בדעת החזו”א בזה (עי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב שם ולפי מה שהובא שם שם רוב המקורות בדעת החזו”א להתיר, וכן באול”צ שם קיבל סברא זו ששעון שנלבש לנוי הוא מותר) ויש שאמרו משום החזו”א שאינו נחשב תכשיט מכיון שאם יהיה מקולקל לא ילכו עמו, ועל גוף סברא זו יש לדון דאמנם אם יהיה מקולקל לא ילכו עמו משום שאין כבוד ונוי ללכת עם גיסטרא וכלי שבור אבל כל עוד שהוא פעיל ויש לו חשיבות הרי הוא נחשב מוסיף נוי וכבוד, וגם אין דרך אנשים בזמנינו לילך עם תכשיט לשם תכשיט אלא רק לקשט מלבושים קיימים.

ויש להוסיף דבפדיון הבן מוסיפים לנפדה התינוק שעוני זהב והוא כמובן רק לנוי, וגם מה שרגילים לקנות שעון זהב לכלה או לחתן הוא כמובן ג”כ רק מטעם נוי וכבוד.
אולם שוב נראה לחלק דבפדיון הבן בקטן שאינו מבין דבר חשיב תכשיט כל שעון זהב גם אם לא היה עובד אולם בקניה לחתן פשיטא שלא היו קונים שעון שיש בו פגם שאינו יכול לפעול גם אם הוא מזהב וממילא עדיין אין ראיה מזה שיש חשיבות תכשיט לשון שאינו עובד.
אולם שוב נראה לחלק דבפדיון הבן בקטן שאינו מבין דבר חשיב תכשיט כל שעון זהב גם אם לא היה עובד אולם בקניה לחתן פשיטא שלא היו קונים שעון שיש בו פגם שאינו יכול לפעול גם אם הוא מזהב וממילא עדיין אין ראיה מזה שיש חשיבות תכשיט לשון שאינו עובד.

ועי’ בחוט שני שם שחילק דרק שעון יד של אשה מותר לצאת בו בתנאי שעיקרו עשוי לנוי.

ואם נקבל לדינא דשעון שעשוי לתכשיט מותר יתכן לומר הגדר בזה דלו יצוייר שהיה יכול האדם ללבוש רק שעון בלבד בלא התכשיט לא היה אכפת ליה, א”כ חזינן שהשעון משמש כשעון ולא כתכשיט, ומאידך אם היה לפני האדם ב’ ברירות, או שעון בלא תכשיט או תכשיט בלא שעון, אם היה בוחר בתכשיט בלא שעון (מסתמא שיותר שייך בנשים), א”כ פשיטא שנחשב כתכשיט, ואף אם במקרה שיש לפניו ב’ ברירות היה בוחר בשעון בלא תכשיט, מ”מ אם מחזר וטורח הרבה שיהיה לו שעון שהוא גם תכשיט (שכך הוא בהרבה מהמקרים מכיון ששעון כזה עולה הון תועפות) וכשיוצא לבית המשתה וכיוצא בה מקפיד מאוד לקחת דוקא שעון זה כדי להראות בו בבית המשתה, יש מקום להחשיבו כשעון שהוא גם תכשיט.

מ”מ לפי דרכנו למדנו ששעון שאשה עונדתו גם כשהוא מקולקל הוא ודאי מוגדר תכשיט גם כשאינו מקולקל ומשמש אף כשעון  (ועי’ שש”כ שם סכ”ז והערה יח).

ולא נכנסתי בזה לנידון אם שייך בו איסור טלטול בשבת בשעונים שלנו מצד כלי שמלאכתו לאיסור, אלא רק מצד טלטול אם נסבור שאין בזה איסור מוקצה.

וכמו כן לא נכנסתי בזה לנידון נוסף והוא דין יציאה בתכשיט, ואם עצם הגדרת תכשיט מתירה השימוש בשעון לכו”ע.

קרא פחות
0

הנה מבואר בשו”ע ורמ”א סי’ שא סי”ד ובמשנ”ב שם סקנ”ב שאם יוצא בבגד דרך מלבוש מותר לצאת בו אפי’ להציל משום טינוף בגדיו או מפני הגשמים, אבל אם אינו דרך מלבוש לא. ובניד”ד שהבגד אין לו שום שימוש לא לתכשיט ולא ...קרא עוד

הנה מבואר בשו”ע ורמ”א סי’ שא סי”ד ובמשנ”ב שם סקנ”ב שאם יוצא בבגד דרך מלבוש מותר לצאת בו אפי’ להציל משום טינוף בגדיו או מפני הגשמים, אבל אם אינו דרך מלבוש לא.

ובניד”ד שהבגד אין לו שום שימוש לא לתכשיט ולא לנוי ולא לחימום ולא לכבוד ולא לצניעות אלא רק להגן בלבד אין שום ראיה משם להתיר, ואדרבה כתב שם המשנ”ב בסקנ”ג שטעם ההיתר ללבוש בגד דרך מלבוש להציל מטינוף הוא משום דלעניות חזי למלבוש, אבל בגד שגם לעניות אינו משמש כמלבוש אלא להציל מפני הטינוף דומה יותר למטפחת על הכובע שהזכיר שם המשנ”ב סקנ”ה בשם החי”א לאסור, דהרי גם שם יש איזה דרך מן הסתם להניח מטפחת זו להציל מפני הטינוף, ואעפ”כ לא הותר מכיון שאין דרך להניח למטרת לבישה ואפי’ עניים אין לבושים כך, ואצולי טינוף בלא לבישה אינו היתר כמבואר בסי’ שא סי”ג.

ויש להעיר עוד דבשו”ע שם סכ”ט וס”ל וסל”א מבואר עוד דהמחזיק שולי טליתו יכול לעבור בחיוב חטאת או באיסורא דרבנן, והאופנים שנתבארו להיתר הוא דרך מלבוש כמבואר שם במשנ”ב ס”ק קטו, וכן בבגד שמונח עליו בדרך לבישה עם בתי ידיים יש היתר בזה כמבואר שם בשו”ע סל”א אבל ההיתר בזה הוא רק במגביה קצת כדי שלא יתלכלך אבל במגביה הרבה אסור ולכן המגביה ומניחו תחת זרועותיו אסור כמבואר שם במשנ”ב ס”ק קיז וס”ק קיח, ולפי זה מאחר ויש כאן גוף נפרד מתוך הבגד המונח על כובעו ולא על ראשו כלל איני יודע מה ההיתר לזה.

ומה שהתיר המשנ”ב בסקנ”ג לכסות הבגד שעל ראשה להגן אם מתעטפת קצת מגופה יש ליישב דהיינו בהנחה אחת על ראשה ועל גופה אבל החזקה נפרדת ואחיזה נפרדת על ראשה דמי ממש לאופנים שנתבארו שאסורים כיון שאינם חלק מהלבישה.

קרא פחות
0