עירוב

בַּיִת/עירוב

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: כ״ה במרחשוון תשפ״דב:

נמדד לפי כל בין השמשות, שרק אם הוקצה כל בין השמשות נעשה מוקצה, אחרת מספק מקילים, כך דעת רוב הפוסקים והכרעת המשנ”ב והפמ”ג, ולכתחילה לכו”ע ראוי לחשוש למחמירים שלא לייחד בסיס בחלק מבה”ש אם רוצה להשתמש בו ...קרא עוד

נמדד לפי כל בין השמשות, שרק אם הוקצה כל בין השמשות נעשה מוקצה, אחרת מספק מקילים, כך דעת רוב הפוסקים והכרעת המשנ”ב והפמ”ג, ולכתחילה לכו”ע ראוי לחשוש למחמירים שלא לייחד בסיס בחלק מבה”ש אם רוצה להשתמש בו בשבת, (וכמו שיוכח להלן מדין סוכה וכן הורה הגריש”א).

מקורות: לכאורה ההגדרה בזה מאז שנאסר עליו החפץ בתורת איסור שבת, ומה שנקטו הפוסקים בין השמשות ר”ל תחילת שבת שהוא כשבא בין השמשות, ומאידך יעוי’ גם בסי’ שי שנזכר שאם המעות היו בביה”ש הר”ז מוקצה ואם לא היו בביה”ש אינה מוקצה עי”ש, ולא נחית כלל להיו במקצת בין השמשות, ויל”ע בזה.

ואולי יש להשוות לדין נאכל עירובו בין השמשות דקי”ל כהמקילין בזה וצל”ע.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ שט סקי”ט דהלשון שנזכר בשו”ע שם כניסת שבת היינו כל בין השמשות, ומשמע דהכא אזלי’ לקולא דאם היה במקצת בין השמשות אינו נאסר, ומ”מ אולי יש ללמוד מלשון זו עכ”פ לענין מי שקיבל שבת שנקבע ע”פ כניסת שבת שלו, דכאן כשקיבל עליו חל עליו ודאי איסור מוקצה משא”כ בה”ש דאזלי’ לקולא שהוא רק ספק איסור מוקצה.

אולם שו”ר שהפמ”ג רעט א”א בסוף הסימן כ’ דגם אם קיבל שבת נקבע לפי בין השמשות, ולפ”ז כניסת שבת היינו דעלמא, ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם שהביאו עוד מ”מ בזה ושיש משמעות במשנ”ב במקו”א דאזלי’ בתר הדלק”נ ומה שיישבו ע”ז האחרונים, ויש לציין דגם פשטות המשנ”ב בסקכ”ז דמיירי גבי נר וקבע בין השמשות מסתמא דבר ההוה נקט בנר של שבת, אלא דאין משם ראיה ברורה שאפי’ קיבל שבת דהא התם מיירי באיש שלא קיבל בהדלקת הנר שבת.

ובגוף דברי המשנ”ב שבסיס הוא רק אם היה כל בין השמשות עכ”פ שמי שלא קיבל שבת להדיא כן מבואר עוד בדבריו סקכ”ז ובשער הציון שם ע”פ הגר”ז ומשמע שם מאוד דבלא שהוקצה כל בין השמשות אינו מוקצה עי”ש.

אלא שבפוסקי זמנינו נחלקו בזה עי’ בביאורים ומוספים סקי”ט הנ”ל שהביאו כמה דעות בזה, ושבפמ”ג מבואר כמו שמבואר במשנ”ב, ומה שהביאו דברי האחרונים שם שהקשו מבה”ש דסוכה דמשמע שמחמירים גם מקצת ביה”ש התי’ הוא חדא דספק מוקצה ביה”ש הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה בשעת עשיית התנאי, ועוד דמוקצה דסוכה הוא דבר שעיקרו דאורייתא כמו שכתבו שם, וכמו שציינתי לעיל ההשוואה בזה לספק עירוב דמקצת בה”ש בסוגי’ דעירובין דשם התנאים המתירין הוא מחמת שהוא דרבנן.

ומה שהביאו שם בשם הגריש”א להחמיר לכתחילה, יש לומר דאינו חולק על השבה”ל ושאר פוסקי זמנינו שפסקו כהמשנ”ב לגמרי, דזה פשוט דלכו”ע לכתחילה יש להחמיר באופן הנ”ל, דהיינו באופן שרוצה להשתמש בשבת בחפץ, לתקנו בכניסת שבת שכל בין השמשות לא יהיה בסיס עי”ש, דהרי נאכל עירובו הוא בדיעבד, וגם בספק דרבנן לקולא הוא רק בדיעבד והיכא דאפשר לתקן בקל לא, וא”כ נמצא שכמעט כל הפוסקים נקטו שמוקצה למקצת בין השמשות בדיעבד אינו מוקצה ולכתחילה לא סמכי’ ע”ז.

קרא פחות
דרבנןמוקצהסוכהעירובשבת
0
נשאל: כ״ו בטבת תשפ״דב:

אין ראיה שיש מצוה בזה. ומאידך גיסא גם איסור לכאורה מוסכם שאין בזה.מקורות: יעוי’ בתענית כה ע”א על הנר שנעשה בו נס על ידי ר”ח בן דוסא ודלק עד מוצ”ש ובמוצ”ש הביאו ממנו אור להבדלה, והיה ...קרא עוד

אין ראיה שיש מצוה בזה.

ומאידך גיסא גם איסור לכאורה מוסכם שאין בזה.

מקורות: יעוי’ בתענית כה ע”א על הנר שנעשה בו נס על ידי ר”ח בן דוסא ודלק עד מוצ”ש ובמוצ”ש הביאו ממנו אור להבדלה, והיה מקום לבאר שיש בזה מעלה דכיון דאיתעבידא ביה חדא מצוה ליעבד ביה מצוה אחריתי, כמ”ש לגבי עירוב, וכ”כ הפוסקים גם לגבי שעוה של נרות בית הכנסת להשתמש בזה לנר של מצוה.

אולם במפרש (מיוחס לרש”י) בתענית שם פי’ שאחר כך כיבוהו כדי שלא ליהנות ממעשי ניסים, וא”כ מה שנקטו בגמ’ על הנר ההוא שהביאו ממנו אור להבדלה הוא רק להשמיענו שאחר זה כבר לא השתמשו עוד בנר זה (ורק לצורך מצוה הקילו להשתמש במעשה ניסים במקום שהיו צריכים שלא היה להם אש אחרת אז, כמו שהקילו לענין הדלקת נר שבת כדלעיל מינה במעשה המובא בגמ’ שם), ומאידך גיסא גם במפרש אינו מוכח לפרש כן, דיש לומר שבא לפרש הטעם למה רק עד אז דלק ולא יותר, כלומר מאחר שהנס גרם לו לדלוק א”כ מאיזה טעם כבה לבסוף, אבל הטעם שהשתמשו בזה לנר הבדלה אפשר מחמת הואיל דאתעביד וכו’.

אולם יעוי’ במשנה ובגמרא בשלהי ביצה דלענין כמה דינים מבואר ששלהבת אין בה ממשות ורק מדרבנן תקנו כמה דברים גם בשלהבת כמו בדבר שיש בו ממש יעוי’ שם, וא”כ גם לענייננו יש מקום לומר דג”כ אינו צריך להשתמש דוקא בשלהבת שהשתמשו בה לנר שבת.

ואמנם מצינו שיש דינים מסוימים שנאמרו גם בשלהבת, עי’ בביצה שם, וכן לענין נר ששבת מצינו שהזכיר השעה”צ [רחצ כו] שיש בנר השני מהאור הראשון.

וכן יש לציין דהנה נזכר בשו”ע ס”ס תרכד שצריך להשתמש במוצאי יו”כ בנר ששבת, ואילו לענין שבת נזכר בסי’ רחצ ס”ה שא”צ נר ששבת כלל אלא רק ששת ממלאכת עבירה, ולא הזכירו שטוב גם בשבת להשתמש בשלהבת הנר של הדלקת הנר של שבת ויל”ע.

(ומה שלא הזכירו שיש מעלה להשתמש באותו הנר גופא שנשאר משבת אה”נ זה כלול במה שהזכירו בהנ”ל לענין שעוה של בית הכנסת דהיינו הך).

ויש לציין עוד דבשו”ע הל’ נר חנוכה ס”ס תרעד הזכיר על כמה נרות של מצוה המבוארים שם שמותרין להדליק זה מזה, ולא הזכיר כלל שיש עדיפות דוקא ליקח מנר של מצוה לנר של מצוה, וא”כ אולי משמע שלגבי שלהבת לא נאמר ענין זה של הואיל ואתעביד וכו’.

עד כאן לא מצינו הכרח לומר שיש לו להדליק מנר שנשאר מהדלקת הנר של שבת לנר של הבדלה.

ומאידך גיסא לכאורה לדעת כמה פוסקים אין לעשות כן, והוא הביאור הגר”א והחמד משה שהביא המשנ”ב בהל’ חנוכה שם ס”ס תרעד, וכן באשל אברהם מבוטשאטש שם, ואמנם בסי’ קנד ס”ק נד נקט המשנ”ב כהדעה בשו”ע המקילה, אבל ודאי שאין להדר בדבר שהוא איסור לפוסקים אחרים, אפי’ אם נימא שיש בזה הידור כנ”ל.

ויש לנו להתבונן בגוף דברי הפוסקים שלגבי שיירי השעוה כ’ להתיר ולגבי הדלקת הנר עצמו כ’ לאסור עכ”פ בחלק מהמקרים ולחלק מהדעות בכל המקרים.

ונראה דאין טעמם משום שבשלהבת לא אמרי’ הואיל ואתעבידא וכו’ מהטעם הנזכר שאין בשלהבת ממש, אלא משום שבהעברת שלהבת איכא ביזוי משא”כ בשיירי שעווה הנשארים.

וכן מבואר בשו”ע סי’ קנד סי”ד דנר של בהכנ”ס אחר שכבה מותר להדליק ממנו נר של חול, וע”ש במשנ”ב ס”ק נה דלא עדיף מנר חנוכה אחר זמן מצוותו, וכן בנר של הבדלה כ’ הבה”ל ומקורו בט”ז בהל’ חנוכה שם סק”ג שלאחר שהבדילו עליו נגמרה מצוותו.

א”כ אם נימא דהגר”א והחמד משה בהל’ חנוכה סי’ תרעד מודים לדברי השו”ע ומשנ”ב שם בסי’ קנד, א”כ אין איסור בדבר להדליק מנר של שבת אחר מוצ”ש שכבר עבר זמן מצוותו, וכמ”ש בתענית שם (אף שאין ראי’ ברורה מהגמ’ שם לדידן דכל ענין הדלקה מנר לנר אפי’ בנר חנוכה של איסה”נ תלייא באשלי רברבי ואכמ”ל), אבל גם מצוה אין לנו ראיה ברורה שיש במה שמעדיף להשתמש בנר של שבת להדליק ממנו נר של הבדלה.

קרא פחות
הבדלהחנוכהמשהעירובשבת
0
נשאל: כ״ח באלול תשפ״דב:

לכתחילה רק בערב יום טוב ובדיעבד כשלא הספיק להניח שוב בערב יום טוב יכול לסמוך גם על מה שהניח לפני כן (שו”ע סי’ תקכז סי”ד ומשנ”ב שם סקמ”ד), ולענין ליל ערב יום טוב הוא יותר קל ...קרא עוד

לכתחילה רק בערב יום טוב ובדיעבד כשלא הספיק להניח שוב בערב יום טוב יכול לסמוך גם על מה שהניח לפני כן (שו”ע סי’ תקכז סי”ד ומשנ”ב שם סקמ”ד), ולענין ליל ערב יום טוב הוא יותר קל מכיון שהרבה מפוסקי זמנינו התירו, אבל יותר טוב לעשות ביום לצאת ידי חובת כל הדעות, ובדיעבד בכל גוני יצא גם בלילה דאפילו קודם לכן בדיעבד יצא וכנ”ל.

מקורות:
לענין ליל ערב יו”ט כתב בשבט הלוי (ח”ט סי’ קכד סק”ד) שבשעת הדחק יכול לסמוך על זה אך אם לבו נוקפו לא יברך על זה, והגרח”ק (אליבא דהלכתא גליון צד עמ’ מ) כתב דמי שהניח בלילה טוב שיעשה שוב בלא ברכה, והגריש”א (אשרי האיש ח”ג עמ’ מב ס”ח) נקט שיכול לעשות עירוב תבשילין בליל ערב יום כמו ביומו, וכ”כ בתשובות והנהגות ח”ו סי’ קכב, ועי’ במ”מ שציין באליבא דהלכתא שם, ספר עירוב תבשילין הערוך פי”ג, תשובת הגרח”ק בעזרת אליעזר הל’ יו”ט, משנת יוסף סוגיות או”ח ח”ב או”ח ס”ג סוף ענף א, ועוד רבים.

קרא פחות
בישולבישול בשבתהיתרהיתר בישולהכנההכנה לשבתהכנה מיום טובהכנה מראשהכנת אוכלהכנת שבתהכנת תבשילהלכות שבתזמן אготовлениеזמן איסור בישולזמן איסור מלאכהזמן עירובזמן שבתזמני עירובזמניםחגיום הכנהיום טוביום י"דעירובעירוב תבשיליןערבערב חגערב פסחערב פסחיםערב שבתרשות הרביםשבתתבשיל
0
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

{וירא אור ליום ו’ י”ז מרחשון עש”ק וירא תשע”ו} שאלה – בס’ פענח רזא עה”ת בראשית י”ח ב’ [מבעלי התוס’] כתב, דמה שנסתפק אברהם במילה שהוצרך ליטול עצה ע”ז, הוא שנסתפק באיזה איבר הוא, ואם לעשות ביום או בלילה. ...קרא עוד

{וירא
אור ליום ו’ י”ז מרחשון עש”ק וירא תשע”ו}

שאלה – בס’ פענח רזא עה”ת בראשית י”ח ב’ [מבעלי התוס’] כתב, דמה שנסתפק אברהם במילה שהוצרך ליטול עצה ע”ז, הוא שנסתפק באיזה איבר הוא, ואם לעשות ביום או בלילה.

והקשה כת”ר מאי נסתפק אברהם, הרי קי”ל שאף מילה שלא בזמנה אינה נעשית אלא ביום, כדאי’ ברמב”ם פ”א מהל’ מילה ה”ח ושו”ע יו”ד סי’ רס”ב ס”ב.

תשובה – הנה אברהם נסתפק גם באיזה איבר הוא כמ”ש הפ”ר גופיה, וכדאי’ במדרשים (עי’ תנחומא ס”פ לך), ותמהני מ”ט לא נתקשה כת”ר גם בזה.

אלא דהביאור בזה שלא היה מוכרח אאע”ה לידע כל הדינים מתחילה, והכל בא לו ע”י עמל ובירור, והגם דאי’ במדרשים שהיה יודע כל התורה מעצמו, וכדאי’ במדרש ב”ר ותנחומא שנעשו לו ב’ כליותיו כמין ב’ רבנים והיה יודע כל התורה, מ”מ בודאי היה צריך יגיעה ועמל על כל תורתו וכמו שהלך לישיבת שם ועבר כדי ללמוד תורה כסדר, ולא בעפעף עין נכנסה כל התורה ונתישבה בלבו.

ותדע דמצות מילה גופה לא ידע עד דגילה לו הקב”ה את טיבה, וגם פרטי המילה הוצרך ליגעה כדי להבינם, וגם במקום המילה הנ”ל ביארו חז”ל שם איך חישב אאע”ה היכן הוא המקום האמור להיות שם מצות מילה.

ונראה עוד דקושיא מעיקרא ליתא, דהרי איכא למ”ד ביבמות ע”ב ב’ בזמנו אין נימולין אלא ביום שלא בזמנו נימולין ביום ובלילה, וכן אוקמו תוס’ בקידושין כ”ט א’ את דברי הגמ’ שם.

וא”כ אפי’ דנימא דאאע”ה פשט כהלכתא אך מ”מ מדוע שלא יסתפק מעיקרא אם הלכה כמר או כמר, דאם לדידן יש ב’ דעות בזה ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, א”כ מסתמא עכ”פ היה לו לאאע”ה מתחילה ספק בזה עד שהכריע לעצמו מה יש לנהוג למעשה.

ויש להוסיף דע”כ הפענח רזא לא ס”ל כהדרוש שכתב כאן הפנים יפות דכיון שהיה מילת גירות כו”ע מודו שזמנה ביום, א”נ בזה גופא נסתפק אאע”ה עד שהכריע כהלכה וכנ”ל.

אכן מה שהקשה כת”ר מדברי רש”י בראשית פרק יז פסוק כג דכתיב התם, וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים, ופרש”י בעצם היום, בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, עכ”ל, ומבואר שהצווי היה ביום ממש כדכתיב בקרא דעשייה.

אכן אפשר דלא לכו”ע נצטוה אברהם בכך, דהא קרא דוביום לא כתיב אלא בפ’ תזריע אחר מ”ת, והפענח רזא ס”ל דמ”ש שמל אברהם בעצם היום הזה כאשר דיבר היינו שמיד מל ולא שהה, וכמ”ש בשכל טוב (בובר) בראשית פרשת לך לך פרק יז סימן כג בעצם היום הזה.

לא שהה אברהם וגם הם לא עיכבו וכולן נזדרזו לקיים המצוה ביום שנצטוה.

כאשר דבר אתו.

כלומר כאותו חלום שדבר אתו אלהים, דהיינו ביום הפסח עכ”ל.

ומבואר שלא משום שהיה כאן ציווי דוקא ביום.

ומה שבכל זאת בסופו של דבר הכריע שהמילה תהא ביום היינו שהבין בדעתו ע”י כליותיו שהיו נובעות חכמה שמילה לדורות היא ביום, ורצה ללמוד שעה מדורות, ולא שיהא מחוייב בזה דהרי היה קודם מ”ת ולא נצטוה בפרטי מצות מילה, וכמ”ש התוס’ פ”ח דיבמות שלא נצטוה בפריעה, וה”ה ביום שלא נאמר לאברהם לפמשנ”ת, אלא שקיים כל מה שנצטוו אח”כ וכמו שקיים אפי’ עירוב תבשילין כדאי’ ביומא כ”ח ב’, וגם פריעה עשה מטעם זה עיין בתוס’ שם.

א”נ מה שבכל זאת העדיף לעשותו ביום הוא משום המשך הדברים שכתב רש”י שם, בעצם היום – בו ביום שנצטוה, וכו’, לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הלצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום עכ”ל, והיינו דמכיון שהיה מצווה ועומד היה ראוי לו לעשות כך מיד אע”פ שהיה דורו רשע, וע”ז נסתפק דשמא עדיף לעשותו בלילה שלא יהא בזיון למצוה אך לבסוף הכריע דאדרבה ביום עדיף.

קרא פחות
התורהחלוםמילהעיןעירובתשובה
0
נשאל: י״א באייר תשפ״בב:

אור לל”ג בעומר י”ח אייר תשע”ו אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות ...קרא עוד

אור לל”ג בעומר י”ח אייר תשע”ו

אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת

א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות וכמה שאוכל טפי בטל הטעם טפי.

ומה שדן עוד במי ששח בין גאולה לתפילה, דלכאורה אין טעם שיסמוך גאולה לתפילה כעת, יעויין בדעת נוטה למרן הגרח”ק שליט”א מ”ש בזה בענין טעה והתחיל כי שם ה’ אקרא בין גאולה לתפילה, ויש לדחות קצת לענינינו לתרי גיסי.

הדלקת נר בעי”ט שחל בשבת ע”י ע”ת

ב) מה שהקשה היאך מותר להדליק נרות בעי”ט שחל בשבת ע”י עירוב תבשילין (שו”ע או”ח סי’ תקכ”ז סי”ט ומ”ב שם), הרי אין כאן הסברא דהואיל וחזי לאורחין, דהרי שרגא בטיהרא מאי אהני.

תשובה עיקר זה מיירי בפשטות רק באופן שאכן נהנה מהנר בי”ט (עיין שש”כ פכ”ח הערה קצ”ט, בשם הגרשז”א, ושם פמ”ד הערה ל”ו, וע”ע במ”ב דרשו שם מה שהביאו עוד ביאורים בזה).

בביאור דברי הגמ’ וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין

ג) מה ששאל הגר”ד הופשטטר בביאור דברי הגמ’ פסחים דף קח ע”ב, תנו רבנן הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות.

אמר רבי יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו.

אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.

לענ”ד אין כאן קושי’ בביאור דברי הגמ’, דכך הוא דרך התנאים, וכונתו שאין תועלת לחנך את הקטנים ביין ומאידך גיסא דרך החינוך היותר מועיל כאן [שעי”ז יקיימו מצות ליל הסדר כשיגדלו, שזהו עיקר המכוון במצות חינוך] הוא לחלק להם קליות ואגוזים שכך לא ישנו וישאלו.

ויקיימו בזה צורת החינוך המבוארת בתורה כי ישאלך בנך וגו’.

וברשב”ם כתב, וכי מה תועלת יש לתינוקות.

הלא פטורין מן המצות, ואולי כונתו כמ”ש, דכיון שפטורין מן המצוות וכל הענין הוא רק חינוך, ממילא האופן שיתחנך הבן הוא האופן המועיל והנכון כאן, ומכיו שיין אינו מחנך לדעת ר”י [אם לא דס”ל שאף מקלקל], אין מצוה בזה.

מ”ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן מרבים בשמחה

ד) מה ששאל ר’ בנימין הופנר לפרש”י בספ”ד דתענית דמרבין בשמחה משום שימי אדר וניסן היו ניסים לישראל, א”כ מ”ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן.

תשובה הכל כלול בזה, דמשנכנס אדר הכונה משעת כניסת אדר, וה”ה עד סוף ניסן ולא נחתו לפרש עד מתי.

סתירה ברש”י בטעם ד’ כוסות של גאולה

ה) מה ששאל הג”ר יעקב יצחק זילברשטין מ”ט בפסחים צ”ט ב’ פרש”י דד’ כוסות הם כנגד ד’ לשונות של גאולה, ואילו שם ק”ח א’ פי’ שהם כנגד ג’ כוסות שנאמרו בפסוק זה וכו’.

הנה הגר”ח מולאז’ין הביא שא”א להקשות מסתירות ברש”י שכך דרכו כשהיו ב’ פירושים הזכיר בכל מקום פי’ אחד.

ובפרט דכאן הם ב’ דעות ברז”ל, עי’ ירושלמי פ”י דפסחים וב”ר פר’ פ”ח אות ה’, ואם כי שם יש שינוי קצת שמא ג”א נזדמנה לו לרש”י או שהי”ל מדרש אחר, [ואולי תיקן מד’ כוסות לג’ כוסות ע”פ הבבלי חולין צ”ב א’ וסוטה ט’ א’], אבל מ”מ לכאורה דבר ברור דלא שייך בלא”ה לומר שיש כאן הכרעה של מפרש באגדות רז”ל, וגם אם היה מביא רק דעה א’ לא היה שייך לומר שיש בזה הכרעה אלא דעה הפשוטה נקט, והשתא נמי שהביא ב’ דעות לא שייך לומר שיש בזה סתירה.

איך מלו ישראל במצרים בלילה

ו) מה שהק’ ר’ משה שרגא שגיא ע”ד המכילתא שמלו ישראל באותו הלילה וכו’ [בשעת יציא”מ], והרי אין מלין בלילה.

תשובה יש דעות בתנאים שמלין בלילה מילה שלא בזמנה [ועי’ תוס’ קידושין כ”ט א’], ואולי אתיא כותייהו, ועוי”ל דשמא קודם מ”ת לא נצטוו בכל פרטי המילה, ועמ”ש כעי”ז לדון בזה לעיל ר”פ תזריע.

בביאור מ”ש הביה”ל שלא מצינו ענין אכילת ב’ כזתים בגמ’

ז) כתב השו”ע סימן תעה ס”א, יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, וכתב הביאור הלכה וז”ל, כזית מכל אחד – עיין מ”ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים.

אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב’ כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג’ מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא”ש והמרדכי ובש”ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ”מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג’ מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב’ על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ”ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב’ הברכות על שתיהם ביחד מכש”כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר’ ירוחם שהעתיק ג”כ באחרונה דעת רבו הרא”ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב’ כזית לא הזכיר וצ”ע עכ”ל.

והקשה הג”ר אפרים קרלינסקי שאינו מובן מ”ט רצה המ”ב שיהא זה כתוב תלמוד ובבפוסקים לאכול ב’ כזיתים, כיון שכל ענין אכילת ב’ כזתים הוא מחמת ספק מהי המצה של המוציא ומהי המצה של כזית, והרי התלמוד והראשונים הפוסקים לא נסתפקו בזה.

תשובה עיקר כונת המ”ב יתכן להקשות דלא מצינו בשום מקום שיהיה דין להשלים הכזית דוקא ממצה מסוימת, וקי”ל השמש שאכל כזית יצא, ואמנם יש דיני הבציעה, אבל דין אכילת הכזית שאנו נוהגים שני כזיתים מחמת שאין אנו בקיאין מאיזה מצה לאכול כזית – זה לא מצינו שורש בפוסקים לחשש כעי”ז.

וא”כ ה”ה לדידן סגי במצה אחת איזה שיאכל.

קרא פחות
גאולהיעקביצחקמדרשמילהמצהמשהמשנהנהנהנטילת ידיםעירובפסחקידושיןתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה שלום וברכה.אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן. וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים ...קרא עוד

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ”י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ”ב סי’ רלה ס”ק י”ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא”כ צ”ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה”.

וצ”ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא”כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

שאלה: בבא מציעא ד.

“דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו’, ורב ששת אמר: הילך פטור”.

וצ”ב דבפסוק כתיב “אשר יאמר כי הוא זה” וידוע שכל “זה” מורה באצבע הוא, וא”כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

שאלה: ברכות סב.

“רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

שאלה: יומא עה.

“תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו.

קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה – הכל רצין אחריה, קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה”.

וצ”ב אמאי לא הביאה הגמ’ גם מה שקילל ה’ את האיש.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

מאיזה גיל מיירי.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע”ה, כ’ חשון תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

אכתוב קצת הנלנע”ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי”ש גבי מש”כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.

ופרש”י, צילותא – דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.

וביארו שם התוס’ בזה”ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע”כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע”פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו’ אסור.

וזהו דוקא במקום כה”ג שאפשר בבית אחר כמ”ש המשנ”ב סי’ קנ”א סק”ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה”מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה”צ סק”ד, כן משמע במגילה כ”ח ע”ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו’, ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ”ל, וגם כ”ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ”ש הרשב”א, [ומ”מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ”ד שבהכנ”ס אסור לעשותו בהמ”ד דמ”מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ”ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס’ ראשון לציון לבעל האוה”ח הק’, וז”ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע”כ.

קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי”ל דסד”א כר”י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ”ל.

ואפשר דמהאי טעמא אמרי’ הלכתא כריב”ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ”ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב”ל לגביה דר’ יוחנן שכתבו התוס’ לעיל דף כ”ו ד”ה כוותיה דר”פ כו’ דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.

או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר’ יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג”כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ”ל.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז’ ב’, ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ”מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ”א סוכה ז’ ב’, ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי’ השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי’ טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה”פ, או אפשר דאה”נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ”ע עכ”ל.

וכתב החזו”א או”ח סי’ ע”ב סק”ו לגבי עירובין דמהני וז”ל, נראה דהא דב’ דפנות כמין ג”ם אינו נידון כג’ דפנות למחשב רה”י מה”ת היינו דוקא כשב’ הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג’ דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל”כ אין לדבר שיעור, וב’ כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג’ רוחות, ומיהו דוקא כשב’ הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ”ל.

וע”ש סי’ ע”ד סקט”ו.

אכן לענין סוכה הביא בס’ הסוכה עמ’ רמ”ה בשם הגרי”ז סולוביציק זצ”ל שהוכיח מהגמ’ זבחים ל”ז ב’ להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג’ דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ”א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ’ כ”ד), אמנם לפי דברי הנצי”ב במרומי שדה על הגמ’ שם אין ראיה לחידוש הגרי”ז מ”מ.

ובס’ סוכת חיים עמ’ קי”ג הביא בשם הגר”י הוטנר זצ”ל ובשם הגר”נ קרליץ שליט”א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג’ דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ”י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ”ב סי’ רלה ס”ק י”ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא”כ צ”ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ”ש בשו”ע סי’ פ”ט ס”ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע”כ.

וכ’ המ”ב סקל”ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א”ר] וכתב הפמ”ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע’ בבה”ל עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ בסי’ ע’ סקכ”ג, וא”כ לפ”ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א”צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק”ש ולהתפלל דהרי קי”ל לקמן בסימן פ”ט ס”ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא”כ התחיל בהיתר עכ”ל.

וכ’ שם בבה”ל, ומה שכתבתי עוד במ”ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה”ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ”ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה”ש וכן איתא בהדיא ברמב”ם פ”ו מהלכות תפלה הלכה ד’ וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד’ דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה”ש [ומה שכתב שם אות ה’ ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע”כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה”ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי”ש] מהרמב”ם ושארי האחרונים הנ”ל לכאורה לא משמע כן עכ”ל.

וצ”ב דיש סתירה בין הכרעות המ”ב, אבל מ”מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.

וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ”מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש”כ ‘עד המנחה’ אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר ‘עד התפילה’, אלא ‘עד עה”ש ועד המנחה ועד צאה”כ’, ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב”ד].

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה”.

וצ”ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא”כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו”כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.

“דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו’, ורב ששת אמר: הילך פטור”.

וצ”ב דבפסוק כתיב “אשר יאמר כי הוא זה” וידוע שכל “זה” מורה באצבע הוא, וא”כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ”ט דדרשינן תיבת ‘וזה’ או ‘הזה’, והמהרש”א הביא דברי הרא”ם שם וכתב עליה בזה”ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי”א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו’ וע”כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע”כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו’ שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו’ כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו’ וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו’ דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו’ וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו’ דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו’ שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו’ שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו’ שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו’ דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו’ אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע”כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי”א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע”כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר’ ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה”ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו’ היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז’ ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו’ תמיד שהם ב’ תמידין וק”ל עכ”ל המהרש”א, וה”ה לעניניננו גבי ‘אשר יאמר כי הוא זה’ מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א”כ אין תיבת ‘זה’ מיותר ללמד שהיה מורה ע”ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.

“רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את, פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע”פ ידידי הגר”ח מישקובסקי ק”ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע”פ המבואר בב”מ כ”ב א’ לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ”ב לגבי ניח”ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ”מ זהו דוחק וצ”ע.

שאלה: יומא עה.

“תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו.

קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה – הכל רצין אחריה, קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה”.

וצ”ב אמאי לא הביאה הגמ’ גם מה שקילל ה’ את האיש.

תשובה: כנראה שבגמ’ הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

מאיזה גיל מיירי.

תשובה: על ר”פ בן יאיר איתא בפ”ק דחולין ז’ ב’, אמרו עליו על ר’ פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ”ל.

רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).

ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר”ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.

יתכן ג”כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל”ע.

בכבוד רב

***

קרא פחות
ארבע אמותגמראדוד המלךהתורהמשהמתנהנהנהסוכהעירובערביתקידוששבתשחריתתניאתפילהתשובה
0
נשאל: כ״ה בכסלו תשפ״דב:

לדעת כמה פוסקים מותר ליצור סודה בשבת, אך יש שאסרו זאת משום נולד.מקורות: ראה שו”ת רב פעלים ח”א או”ח סי’ יח שכתב להתיר הכנת סודה משום שאין מכה בפטיש באוכלין, ויש לציין שכך גם הכרעת הביאור ...קרא עוד

לדעת כמה פוסקים מותר ליצור סודה בשבת, אך יש שאסרו זאת משום נולד.

מקורות: ראה שו”ת רב פעלים ח”א או”ח סי’ יח שכתב להתיר הכנת סודה משום שאין מכה בפטיש באוכלין, ויש לציין שכך גם הכרעת הביאור הלכה שיח ד”ה והדחתן לומר שאין מכה בפטיש באוכלין כדעת הנשמ”א שהביא שם, עיין שם שהביא כמה ראיות לזה, אולם לגוף הכרעת הבה”ל הכרעתו היא לענין מכה בפטיש ולא לענין הנידון של נולד.

(ולכן א”צ לחשוש לשי’ האמרי בינה שבת כא לענין מכה בפטיש באוכלין, שכן הבה”ל לא חש לזה כמ”ש שם ע”ד הפמ”ג, ועי’ מהרש”ם ח”א קסד, אבל לגבי שאר הנידונים שהביא האמרי בינה וכן הנידון שיתבאר בסמוך וכן מה שהביא המהרש”ם אין להם הכרעה מדברי המשנ”ב).

אולם כן יש כאן נידון לגבי מכה בפטיש לגבי האבקה של הסודה לשתיה עצמה שאינה ראויה לאכילה לפני כן, (והתירו של הרב פעלים הוא הרי בדבר הראוי לאכילה ויש לדון בדעת המשנ”ב בזה), ואם אפשר לומר שכיון שמתבטלת במים אין נידון מכה בפטיש לגביה אלא לגבי המים, ובהם אין מכה בפטיש מכיון שהיו ראויים קודם לכן וכדעת המשנ”ב, ויש לדון בסברא זו, ומי שמכין על ידי גז יש לדון גם לענין ממשות הגז לענין מכה בפטיש.

ומ”מ הרב פעלים אם האופן שהכינו בזמנו הסודה היה על ידי ערבוב חומר שאינו ראוי כמו היום (וצריך לברר המציאות בזה) א”כ יש הכרעה בזה שהולכים בתר עיקר הדבר והוא ראוי לאכילה.

וכן בשם החת”ס [שביתת השבת מבשל סקכ”ז] הובא שהתיר להכין סודה בשבת, וכן דעת הגרשז”א [שש”כ יא סל”ה הערה קלג] והאול”צ [ח”ב פכ”ז סי”ד] והר צבי [א קפט], ועי’ שו”ת מהר”ם מבריסק [ח”א קטו], וכ”כ המנח”י [ט לג] אלא שהמנח”י כ’ שלכתחילה יעשה לפני שבת והתיר רק בדיעבד.

אולם בשם מהרי”ל דיסקין [שביתת השבת מעשה חושב דיני מלאכה שאינה לקיום סק”ג] הובא לאסור עירוב אבקת הסודה בשבת משום מוליד.

ויעוי’ באמרי בינה שם ומהרש”ם שם ובכמה מספרי האחרונים שהעלו כמה נידונים ושאלות לענין היתר הכנת הסודה בשבת.

וראיתי בפסקי תשובות סי’ שכ הערה 163 שהביא הרבה דעות בזה ולא היה לי פנאי לעיין בהם, ולא אקח האחריות להעתיקם כאן בלי לבודקם, אלא שסיים שם שירא שמים אין ראוי לו להכין סודה בשבת מחמת שיש בזה מחלוקת גדולה באחרונים.

קרא פחות
עירובשבת
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

א) בענין טעמים לברכות ההפטורה יש לציין שכבר נמצא בסידורי רז”ה ויעב”ץ, אכן יש חילוק בין סוגי הטעמים, כי הם הטעימו תיבות “ברוך אתה” במונח זקף קטן ו”ה’ אלקינו מלך העולם” במרכא וכו’ אתנחתא, כי הרי ה’ אלקינו צריך להיות ...קרא עוד

א) בענין טעמים לברכות ההפטורה יש לציין שכבר נמצא בסידורי רז”ה ויעב”ץ, אכן יש חילוק בין סוגי הטעמים, כי הם הטעימו תיבות “ברוך אתה” במונח זקף קטן ו”ה’ אלקינו מלך העולם” במרכא וכו’ אתנחתא, כי הרי ה’ אלקינו צריך להיות דבוקים כמו שפירש רש”י בפרשת בראשית, ודלא כמנהג העולם לחלק הברכה ברוך אתה ה’ – אלקינו מלך העולם, וכן הרוו”ה צירף התיבות ברוך – העולם ביחד בזקף קטן אחד, ודלא כמו שאנו נוהגים להניח אתנתתא בתיבת “העולם”, דלפי זה בתיבת “באמת” צריך להיות סוף פסוק ולא עוד הפעם אתנחתא, ועכ”פ בסידורים הנ”ל עשו טעמים לעוד מקומות בסידור, וכגון בברכה שלפני ההלל, ובאמת יש להבחין כי כמה אנשים מטעמים הברכות שלפני התורה ג”כ כטעמי מקרא, ונראה טעם לזה כדי שיהא נראה שהפסוקים ממשיכים מהברכות, משא”כ בברכות שאחרי ההפטורה שכבר גמרו לקרות אין מטעימין אותם.

ב) יש לציין דאכן העולם נזהרו שלא לעשות קיצור של חיי אדם, דהרי קיצור ש”ע אינו קיצור מהשלחן ערוך אלא מהחיי אדם ואע”פ כן נקרא בשם קיצור ש”ע, וכן בוילנא תרנ”ח יצא לאור ספר בשם “קיצור מספר חיי אדם”.

ג) לגבי סמוך למנחה י”ל דגם בערבית לא מצוי לישב לפני הספר שכבר סגר את עסקו, והא שחששו יותר במעריב מבשחרית י”ל כיון שהוא עיף וישתקע בשינה.

ד) הא שגזרו שיעביר ד’ אמות אף שיש עירוב יש לציין לבה”ל סימן ש”ג סעיף י”ח דמקשה למ”ד דאין לנו ר”ה למה גזרו, ועכ”פ ברשות הרבים ממש קשה לערב.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תגובה נוספת שנתקבלה על הגליון הנ”ל

למש”כ: תגובה שנתקבלה בענין כהונתו של אברהם אבינו מאת הג”ר א’ הכהן שליט”א מודיעין עילית במש”כ במאמר ‘אברהם אבינו שהיה כהן איך נטמא לאשתו שרה’, “ליישוב השאלה, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו”, יש לציין לפרקי דרבי אליעזר פרק אחד ושלשים שנקט בתו”ד לגבי מעמד עקידת יצחק, “וככהן גדול הגיש את מנחתו”, משמע שהיה דינו ככה”ג, ונודע בזה משם הגר”י ראזין זצ”ל מדווינסק בעל צפנת פענח דלכך היה דינו ככהן גדול דייקא, אחר שע”י שחיטת יצחק נעשה כאונן וכה”ג אינו נפסל באנינות.

ובאופן נוסף ביאר בזה ראב”ד העדה החרדית שליט”א בספרו חכמה ודעת וירא כ”ב, י’ דהוא מדין קטורת יום הכפורים דבעי כהן גדול דוקא, יעו”ש שהביא גם דברי הצ”פ הנ”ל.

תגובת המערכת: יתכן שדוקא התם היה דינו ככהן גדול מכיון שהיה הציווי של הקרבת יצחק מוטל באופן מיוחד עליו, וכעין דין משה בז’ ימי המילואים, משא”כ בסתמא, וצל”ע.

יש לציין למה ששלחתי לו בשבוע שעבר מויק”ר, ועוד מדברי בראשית רבה פרשה מ”ו אות ה’ “רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אַבְרָהָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי, ד): נִשְׁבַּע ה’ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם וגו'”, והיינו כדרשת הגמ’ בנדרים לב: אלא דכאן נזכר כהן גדול וא”כ אי”ז דוקא בעקידה.

ולעצם מה שכתבתי לו מהצ”פ יש לציין כי הרד”ל בחדושיו לפדר”א הביא לפרש כן מהזית רענן והוא גופיה ביאר בזה כדברי הגר”מ שטרנבוך שליט”א.

מה ששלחתי לו משמיה דהצ”פ הוא בשו”ת ח”א (מהדו’ ורשא) סי’ ע”ב.

וכדבריו בזה מלבד דברי רבנו המגן אברהם בספרו זית רענן – שמן ששון שהביאם הרד”ל על פדר”א שם כפי ששלחתי לו, עמד בזה הגה”ק רבי מנחם זעמבא זצ”ל הי”ד בהסכמתו לספר אוהב שלום הנדמ”ח בספר הזכרון אבן ציון עמ’ תס”ז והרב דוויצען בספרו מעשי למלך פ”ב מביה”ב ה”ב אות ב’, ותו”ד שניהם שהיה למזבח בשעת העקדה דין במה ולכך נהג בו אנינות, יעו’ בדבריהם ותרוה נחת.

ומה שכתב בענין “אמירת ליהודים בהבדלה במוצ”ש”, לא נתפרש בדבריו טעם ומקור הוספת “כן תהיה לנו”, ואם יש לו דבר בזה אשמח אם יודיעני.

מא’ הכהן מודיעין עילית

***

תשובה

לכבוד הג”ר א’ הכהן מודיעין עילית

שלום רב

בענין שאלתך על מקור אמירת כן תהיה לנו בהבדלה, יש לציין לדברי הערוה”ש (או”ח סי’ רצ”ו ס”ח), וז”ל, בבהכ”נ מתחילין מברכת בפה”ג וכל בעה”ב בביתו מתחילין בפסוקים לסימן טוב והצלחה הנה אל ישועתי ושאבתם מים בששון לד’ הישועה ד’ צבאות עמנו ויש מוסיפין גם ד’ צבאות אשרי אדם ד’ הושיעה ליהודים היתה אורה ומסיימין כן תהיה לנו ואומרים כוס ישועות אשא ולמה אין אומרים אותם בבהכ”נ כדי ללמד לההמון שאין זה מהבדלה ועוד דכיון דאמרו מקודם ויתן לך הרי כבר אמרו הרבה פסוקים לסימן טוב עכ”ל.

(ועי’ בכתבי הר”צ הכהן דנחית לזה, פרי צדיק ר”ח אדר אות ו’, פ’ כי תשא אות ט’, פ’ קדושים אות י”ד).

ויעוי’ במהרי”ל עמ’ רכ”ד שמדבריו נראה שהמבדיל מתחיל ליהודים ועד אז אומרים הקהל, ובכת”י א’ כתוב ליהודים יהיה אורה.

בכבוד רב

***

קרא פחות
התורהיצחקמשהעירובקטןתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד} כתב בס’ פנים יפות בראשית פרק יז, ומה שהקשו המפרשים כיון שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה, א”כ מפני מה לא קיים מצות מילה קודם שנצטוה, נראה באיסור חובל נאסר גם בני נח כדפירש רש”י ...קרא עוד

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

כתב בס’ פנים יפות בראשית פרק יז, ומה שהקשו המפרשים כיון שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה, א”כ מפני מה לא קיים מצות מילה קודם שנצטוה, נראה באיסור חובל נאסר גם בני נח כדפירש רש”י [לעיל ט, ה] בפ’ אך את דמכם לנפשותיכם לחובל דם עצמו, וה”ה חובל בכלל, כדאיתא בסוף פרק החובל [צא ב] דלאו דוקא קטלה, אלא אפילו חבלה בעצמו, וא”כ לא היה רשאי בשביל החומרא שהחמיר על עצמו במה שלא נצטוה לדחות איסור חובל, ומטעם זה לא הניחוהו בני דורו שלא האמינו בנבואתו לדחות ולעבור על איסור חובל.

והוקשה לכת”ר שליט”א דיש להוכיח מדברי התוס’ ביבמות דף עא ע”ב וז”ל, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו – ומ”מ אברהם פרע מילתן אף על גב דלא נצטווה כדאמר בב”ר (פ’ (ס”ד) [מ”ז]) דאפי’ עירוב תבשילין קיים וא”ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא עכ”ל.

וא”כ אם היה בזה איסור חובל א”כ איך פרע עצמו.

עוד הקשה כת”ר דהנה כתב הגרי”ז לתרץ על קו’ המפרשים הנ”ל דכיון שלא נצטוה לא היה ע”ז חלות ערלה שתחול המילה.

וק’ א”כ איך עשה פריעה דעל עור הפריעה לא היה מצווה.

תשובה – נראה דאחר שנצטוה היה בזה יותר שייך להקרות שמהדר במעשה המצוה וכבר אי”ז איסור חבלה אבל כשאינו מצווה ועושה כלל לא מהני לזה שאחרים היו מצטווין ע”ז.

וכן יש לתרץ על מה שהקשה ע”ד הגרי”ז דכיון שכבר נצטוה על המילה היה שייך להדר במילה שהפריעה היא בירור המילה והיא הידור בגוף המילה משא”כ קודם שנצטוה.

קרא פחות
דםהתורהמילהעורעירובתשובה
0
נשאל: י״ז במרחשוון תשפ״ה

בבה”ל ריש סי’ רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א”כ איך כתב השו”ע בס”ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו’ מותר להתענות אם הוא ...קרא עוד

בבה”ל ריש סי’ רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א”כ איך כתב השו”ע בס”ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו’ מותר להתענות אם הוא גדר של אכילה שנזכרה בתורה.

ובפשוטו באמת הנך יש אומרים ס”ל כשיטה הראשונה הנ”ל שנלמד מדכתיב וקראת לשבת עונג ואז הגדר הוא רק עונג, משא”כ שיטה שניה הנ”ל, ויעוי’ בשל”ה שנקט דג’ סעודות מן התורה דהרי בגמ’ דרשי’ לה מדכתיב היום ג”פ.

אבל שאר פוסקים לא קבלו בזה דברי השל”ה להלכה, ואולי יתכן ליישב דגם להסוברים שנלמד מדכתיב אכלוהו היום מ”מ גדר האכילה הוא עונג דקרא דדברי קבלה מגלה לן הגדר של מצוות האכילה בשבת, ואינו דין אכילה כאכילת כזית מצה בלילי פסחים.

ואם נימא כן יובן נמי למה סתם השו”ע בס”ג בפשיטות דמי שעונג לו שלא לאכול יתענה ולא כתב יש אומרים, דיתכן דרק בס”ב שהסיבה שלא לאכול היא מחמת נזק בריאות אינו מוסכם לכו”ע דחשיב עונג אבל באופן שמרגיש בעצמו שאינו נהנה מן האכילה אלא נהנה מהתענית בזה שמא כו”ע מודו (מיהו שמא י”ל דבס”ג סמך על מה שכתב בס”ב יש אומרים), וכמ”ש המשנ”ב בסק”ה דהמתענה מחמת עונות ותשובה אסור בשבת, והיינו משום שאינו מרגיש עונג בעצם התענית ורק בשכלי יודע שזה עונג.

ויתכן לומר בנוסח אחר מחודש קצת, דבקוה”ע להגרא”ו נקט דמה שיש כח לחכמים לעקור דבר מה”ת בשב ואל תעשה אינו שהמצוה נעקרה אלא דאריא רביע עליה של איסור דרבנן ואינו יכול לקיים הדאורייתא, ואם יקיים הדאורייתא יחול המצוה (ואמנם עי’ תוס’ סוכה ג ע”א ואכמ”ל בנקודה זו), וממילא בנד”ד אפי’ נימא דמדאורייתא הגדר הוא אכילה מ”מ מאחר דמדברי קבלה רמיא עליה לענג את השבת, לכך מי שהאכילה אצלו היא ביטול עונג והתענית אצלו עונג מוטל עליו מדברי קבלה להתענות.

קרא פחות
ארבע כנפותבריאותברכותברכת המזוןדרבנןהדלקת נרהתורהזימוןזמן הדלקהזמן קריאת שמעזמן תפילהחובת ציציתחופהחיוב נשיםטליתלבישת טליתמעשה קדרהמצהנהנהנישואיןנר שבתנשיםסוכהסוף זמןסעודהסעודה שלישיתספק חשיכהספק שקיעהעירובפת הבאה בכסניןציציתקבלהקידושקידושיןקריאת שמערשות הרביםשבתשיעור כביצהשלוש סעודותשקיעהתפיליןתפילת ערבית
0