עירוב

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכב' הרב שליט"א,

אשמח אם הרב יענה לשאלותי.

שאלה ראשונה:

א) אדם הנוהג להוציא את השבת לפי זמן ר"ת האם בתענית יכול לאכול כבר בזמן הרגיל?

ב) ומה הדין שאדם הנ"ל שמשתתף בסעודת מצווה דברית מילה, האם יכול לאכול בזמן הרגיל?

ג) האם חייב לחזור על קריאת שמע, כשהגיע זמן קריאת שמע לנוהג להוציא את השבת כר"ת או רק זה שנוהג תמיד בכל זמני המצוות כשיטת ר"ת?

שאלה שניה:

א) בשו"ת "שואלים ודורשים בהלכות" כתוב: בני עדות המזרח שלא מברכים שהחיינו על תקיעות של יום שני, אם מתפלל במנין אשכנז יענה אמן על ברכת שהחיינו, ולא הוה הפסק (אשרי האיש בשם הגרי"ש אלישיב).

האם אשכנזי המתפלל במניין ספרדי ביום השני שאינם אומרים את ברכת "שהחיינו" לפני תקיעת שופר.

האם זה מעכב את המתפלל האשכנזי מחובת הברכה?

ב) האם המתפלל צריך לומר את ברכת "שהחיינו" לעצמו או לכוון בראשו מבלי לברך?

ג) האם בן ספרד הנמצא במניין ספרדי זה מהווה "הפסק" בלענות "אמן" לאחר ברכת שמיעת קול שופר?

שאלה שלישית:

א) האם הרך הנולד מאמו טמא בטומאת הנידה, אם כן איך זה מסתדר עם העניין שכמדומני שלמדתי באיזשהו מקום שגידלו בבידוד ממקום טמא את הילדים "פרחי כהונה" ששמשו בעניין מים טהורים עבור מי ההזאה שמעורבבים עם עפר פרה אדומה המטהרת את טמאי מתים?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי!

***

התשובות בקצרה

א.

אם אינו נוהג כר"ת בשבת מעיקר הדין אלא בתורת חומרא, ואינו רוצה להקפיד בתע"צ דרבנן, נראה שאינו מחוייב להקפיד בזה [ולענין יוהכ"פ ראה בפנים].

ב.

כנ"ל.

ג.

אם אינו נוהג כר"ת בשבת מעיקר הדין יתכן שאינו מחוייב לנהוג בק"ש, כמו"כ יכול לסמוך על ק"ש שעל המיטה ולכוין בפסוק ראשון.

א.

להדעות הסוברים שצריך לברך הברכה היא חיוב.

ב.

למעשה לא יברך.

ג.

לא.

א.

יכלו להטבילם בשביל זה, רק במת היה צריך אפר חטאת, וראה עוד בפנים.

***

תשובה

א) אדם הנוהג להוציא את השבת לפי זמן ר"ת האם בתענית יכול לאכול כבר בזמן הרגיל?

תשובה: אם נוהג כר"ת רק בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, ורוצה להחמיר רק בשבת אך אינו רוצה להחמיר גם בתע"צ, [היינו שהשאלה מדין נדר, האם קיבל ע"ע להחמיר גם בתע"צ], רשאי להקל בתע"צ, משום שאינו מדאורייתא אלא מדרבנן ומתקנת נביאים [אף שלא היה חיוב מ"מ מאחר שקבלוהו נעשה ממילא מדברי קבלה מכיון שבדברי הקבלה נאמר רצו מתענין], כמו שכתב הטור או"ח סי' תק"נ ע"ש, וי"א שגם אי"ז דין כשאר איסורים מדרבנן מתיקון חז"ל חכמי המשנה והתלמוד, אלא חיוב מצד שקבלו כל ישראל על עצמם, עי' בלשון הרב המגיד שהביא הב"י שם.

ולענין יו"כ יתכן ג"כ שיכול להקל יותר משבת מכיון ששבת הוא איסור סקילה ויוה"כ הוא איסור כרת, ועיין ב"מ צ' א' שבת דאיסור סקילה וכו', וכן ביבמות קי"ד א' שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן, וכן בגמ' בסוכה שנביא להלן, אבל מ"מ לכאורה אם קיבל עליו ג"פ ולא אמר בלי נדר יתכן שצריך לעשות התרת נדרים כדי לאכול במוצאי יו"כ קודם זמן ר"ת.

אכן המנהג אצל כמה המחמירים כר"ת הוא שמחמירים רק בדברים דאורייתא כשבת ויוה"כ ומחמירים בדברים דרבנן כד' תעניות.

ויעוי' גם במ"ב בהל' אכילה לולה ביוה"כ, בסימן תרי"ח סקכ"ד, וז"ל, ועיין עוד מדינים אלו בהלכות שבת סימן שכ"ח וסימן ש"ל כי אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בעונש כרת, ומשמע מן הדברים שגם בדרכי הפסק אין חילוקים בין חומר שבת לחומר יוהכ"פ [אף שהיה מקום לחלק בדבר שהוא מצד נדר].

כ"ז אם נוהג כר"ת בתורת חומרא אבל אם נוהג כר"ת מעיקר הדין א"א להקל בשום דבר האסור מן הדין.

ב) ומה הדין שאדם הנ"ל שמשתתף בסעודת מצווה דברית מילה, האם יכול לאכול בזמן הרגיל?

תשובה: דינו כנ"ל, כמו בתשובה הקודמת.

[אין להקל יותר בתע"צ אם מחוייב מצד הדין].

ג) האם חייב לחזור על קריאת שמע, כשהגיע זמן קריאת שמע לנוהג להוציא את השבת כר"ת או רק זה שנוהג תמיד בכל זמני המצוות כשיטת ר"ת?

תשובה: הגרי"ש אלישיב היה מחמיר לקרוא שוב ק"ש לאחר זמן ר"ת (ספר גדולה שימושה).

אך כנ"ל מי שאינו מחמיר מעיקר הדין כר"ת ואינו רוצה להחמיר בדבר זה יתכן שאין חיוב מכיון שאי"ז איסור כאיסור סקילה, וגם אם לא נחלק בין איסור סקילה לאיסור כרת, מ"מ בין איסור סקילה למצוות עשה יש מקום לחלק, ראה סוכה ט"ז ב' עד כאן לא קאמר ר' יוסי הכא אלא בסוכה דמ"ע, אבל שבת דאיסור סקילה לא, ובזה מבואר ג"כ מהגמ' שם דאע"ג שמיירינן גבי מצוות שבות של איסור שבת ולא על איסור סקילה מ"מ מכיון שמעיקרו זהו שבות שישנה בשבת שעיקרה היא איסור מה"ת של סקילה, וכמו שכתב רש"י סוכה שם וז"ל, אבל שבת דאיסור סקילה הוא - במלאכות דאורייתא מחמירין אפילו במידי דרבנן דאית בה עכ"ל.

וכ"כ בחידושי הריטב"א שם וז"ל, אבל בשבת דאיסור סקילה [לא].

לא קאמר חיוב סקילה דהא עירוב דרבנן הוא דלית ביה סקילה, אלא איסור סקילה כלומר איסור שבת שיש בו סקילה בדאורייתא ולהכי חמיר אפילו בשל דבריהם עכ"ל.

וכ"כ בחידושי הרא"ה שם וז"ל, לא קאמר ר' יוסי (התם) [הכא] אלא בסוכה, דאיסור עשה, אבל שבת, דאיסור סקילה, לא לימא.

ואיסור סקילה לאו דוקא בדרבנן.

אלא הכי קאמר, אבל שבת דחמור, אפילו בעירובי חצרות דרבנן לא לימא עכ"ל.

ולפ"ז גם מי שמחמיר במלאכות דרבנן של שבת לפי זמן ר"ת, [באופן שאינו מחמיר מעיקר הדין], מ"מ יכול להקל בק"ש כדעת הגאונים, מכיון שבמלאכות דרבנן בשבת יש יותר מקום להחמיר ממצוות עשה.

כמו"כ יוכל גם לסמוך על ק"ש שעל המיטה, אם מקפיד לכוין בפסוק ראשון כדין, אף שהמ"ב נוקט שא"א לסמוך על ק"ש שעל המיטה כשמחוייב לקרוא ק"ש מעיקר הדין, מכיון שאי"ז באימה וביראה, מ"מ נראה דמאחר ומצד הדין יוצאים בק"ש שעל המיטה אם כיון בפסוק ראשון, דהק"ש באימה וביראה אינה לעיכובא, יעוי' במ"ב סי' ס' סק"ז, ולכן מי שאינו נוהג מעיקר הדין להחמיר כדעת ר"ת יוכל לסמוך ע"ז.

עוד העירו מדברי התוס' בריש ברכות וז"ל, לכן פי' ר"ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר.

ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום.

ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.

) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית וכו', על כן אומר ר"י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר וכו' עי"ש.

והיינו דלדעת התוס' יוצאים יד"ח בק"ש קודם צאה"כ, וא"כ יש מקום לסמוך ע"ז עכ"פ לעניננו.

א) בשו"ת "שואלים ודורשים בהלכות" כתוב: בני עדות המזרח שלא מברכים שהחיינו על תקיעות של יום שני, אם מתפלל במנין אשכנז יענה אמן על ברכת שהחיינו, ולא הוה הפסק (אשרי האיש בשם הגרי"ש אלישיב).

האם אשכנזי המתפלל במניין ספרדי ביום השני שאינם אומרים את ברכת "שהחיינו" לפני תקיעת שופר.

האם זה מעכב את המתפלל האשכנזי מחובת הברכה?

תשובה: אמנם ברכת שהחיינו על פרי חדש היא רשות כמבואר בסי' רכ"ג ס"א, מ"מ ברכת שהחיינו על דבר הבא מזמן לזמן חובה היא, כמבואר בגמ' עירובין מ' ב' דדוקא אקרא חדתא זהו מנהג חומרא של רב יהודה אבל על המועד זהו חיוב, וכתב הרמ"א בשו"ע או"ח סי' רכ"ג ס"א וז"ל, ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות.

וכתב במשנה ברורה שם סק"ז, וז"ל, בברכה זו - פי' בברכת שהחיינו מפני שהיא רק רשות [שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה] ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר עכ"ל.

ומבואר בזה דהברכות הבאין מזמן לזמן חובה נינהו.

ב) האם המתפלל צריך לומר את ברכת "שהחיינו" לעצמו או לכוון בראשו מבלי לברך?

תשובה: למעשה אין לברך משום שבכך לא ישמע את התקיעות, וגם אם כאשר יכוין את הברכה ימשיך לכוין בעוד התוקע התחיל לברך כבר, באופן זה לא יכוין משום שאם הסיח דעתו לענינים אחרים בשעת התקיעות אי"ז פשוט כ"כ שיצא יד"ח, ולכן יסמוך על הפוסקים שסוברין שאינו מברך ביום השני שהחיינו, וגם לדידן המ"ב סי' ת"ר סק"ז כתב שלכתחילה ילבש בגד חדש לברכת שהחיינו, א"כ חזינן שיש עדיין מקום לחשוש לדעה זו לכתחילה גם למנהגינו, ויתכן שיש לצרף זה למצב כגון זה להתייחס למעשה לדעה זו, ויש לצדד עוד שבדברים שהש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן אפשר ללכת אחר מנהג המקום, [ויעוי' במ"ב שם ג"כ שזה נראה שזה היה נקודת החילוק בין המחבר להרמ"א, דבמקומו של המחבר לא נהגו לברך ובמקומו של הרמ"א נהגו לברך, ולכן נקט הרמ"א לברך אבל במקום שלא נהגו לברך לא היה מנהיג הרמ"א לברך שם], ולכן למעשה לא יברך.

ג) האם בן ספרד הנמצא במניין ספרדי זה מהווה "הפסק" בלענות "אמן" לאחר ברכת שמיעת קול שופר?

תשובה: אי"ז הפסק אלא שחייב לענות אמן, וזהו מצורך הברכה, ואף יש דעות בפוסקים שאם לא ענה אמן לא יצא יד"ח.

א) האם הרך הנולד מאמו טמא בטומאת הנידה, אם כן איך זה מסתדר עם העניין שכמדומני שלמדתי באיזשהו מקום שגידלו בבידוד ממקום טמא את הילדים "פרחי כהונה" ששמשו בעניין מים טהורים עבור מי ההזאה שמעורבבים עם עפר פרה אדומה המטהרת את טמאי מתים?

תשובה: אם הולד נגע באם רק בתוך רחמה ולא בחוץ הו"ל מגע בית הסתרים ומגע בית הסתרים אינו מטמא, מ"מ מסתבר שנטמאו ע"י נגיעה מחוצה לה, אבל נראה דדי במה שהטבילום, וכן נזכר בר"ש פרה פ"ג מ"ד שהיו צריכים טבילה דחיישינן שנגעו בשרץ, ואע"ג שנזכר שהיו מקפידים שיהיו לפני הזמן שיוכלו ליטמא בטומאת קרי, מ"מ בטמאת קרי יש חשש שיטמאו לאחר שהטבילום, משא"כ בטומאת מגע אין חשש כזה, ודי במה שמטבילים אותם פעם אחת, ורק שלא יבואו אח"כ לידי קרי.

ובתפארת ישראל (יכין פרה פ"ג מ"ב סקי"ד) כתב וז"ל, ואף על גב דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה, מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד], וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח], וא"כ גם אם היו רואין קרי, היו נטהרים בטבילה ההיא, אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר עכ"ל.

***

א) בענין טעמים לברכות ההפטורה יש לציין שכבר נמצא בסידורי רז"ה ויעב"ץ, אכן יש חילוק בין סוגי הטעמים, כי הם הטעימו תיבות "ברוך אתה" במונח זקף קטן ו"ה' אלקינו מלך העולם" במרכא וכו' אתנחתא, כי הרי ה' אלקינו צריך להיות דבוקים כמו שפירש רש"י בפרשת בראשית, ודלא כמנהג העולם לחלק הברכה ברוך אתה ה' – אלקינו מלך העולם, וכן הרוו"ה צירף התיבות ברוך – העולם ביחד בזקף קטן אחד, ודלא כמו שאנו נוהגים להניח אתנתתא בתיבת "העולם", דלפי זה בתיבת "באמת" צריך להיות סוף פסוק ולא עוד הפעם אתנחתא, ועכ"פ בסידורים הנ"ל עשו טעמים לעוד מקומות בסידור, וכגון בברכה שלפני ההלל, ובאמת יש להבחין כי כמה אנשים מטעמים הברכות שלפני התורה ג"כ כטעמי מקרא, ונראה טעם לזה כדי שיהא נראה שהפסוקים ממשיכים מהברכות, משא"כ בברכות שאחרי ההפטורה שכבר גמרו לקרות אין מטעימין אותם.

ב) יש לציין דאכן העולם נזהרו שלא לעשות קיצור של חיי אדם, דהרי קיצור ש"ע אינו קיצור מהשלחן ערוך אלא מהחיי אדם ואע"פ כן נקרא בשם קיצור ש"ע, וכן בוילנא תרנ"ח יצא לאור ספר בשם "קיצור מספר חיי אדם".

ג) לגבי סמוך למנחה י"ל דגם בערבית לא מצוי לישב לפני הספר שכבר סגר את עסקו, והא שחששו יותר במעריב מבשחרית י"ל כיון שהוא עיף וישתקע בשינה.

ד) הא שגזרו שיעביר ד' אמות אף שיש עירוב יש לציין לבה"ל סימן ש"ג סעיף י"ח דמקשה למ"ד דאין לנו ר"ה למה גזרו, ועכ"פ ברשות הרבים ממש קשה לערב.

דוד אריה שלזינגר

מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב

***

תגובה נוספת שנתקבלה על הגליון הנ"ל

למש"כ: תגובה שנתקבלה בענין כהונתו של אברהם אבינו מאת הג"ר א' הכהן שליט"א מודיעין עילית במש"כ במאמר 'אברהם אבינו שהיה כהן איך נטמא לאשתו שרה', "ליישוב השאלה, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו", יש לציין לפרקי דרבי אליעזר פרק אחד ושלשים שנקט בתו"ד לגבי מעמד עקידת יצחק, "וככהן גדול הגיש את מנחתו", משמע שהיה דינו ככה"ג, ונודע בזה משם הגר"י ראזין זצ"ל מדווינסק בעל צפנת פענח דלכך היה דינו ככהן גדול דייקא, אחר שע"י שחיטת יצחק נעשה כאונן וכה"ג אינו נפסל באנינות.

ובאופן נוסף ביאר בזה ראב"ד העדה החרדית שליט"א בספרו חכמה ודעת וירא כ"ב, י' דהוא מדין קטורת יום הכפורים דבעי כהן גדול דוקא, יעו"ש שהביא גם דברי הצ"פ הנ"ל.

תגובת המערכת: יתכן שדוקא התם היה דינו ככהן גדול מכיון שהיה הציווי של הקרבת יצחק מוטל באופן מיוחד עליו, וכעין דין משה בז' ימי המילואים, משא"כ בסתמא, וצל"ע.

יש לציין למה ששלחתי לו בשבוע שעבר מויק"ר, ועוד מדברי בראשית רבה פרשה מ"ו אות ה' "רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אַבְרָהָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי, ד): נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם וגו'", והיינו כדרשת הגמ' בנדרים לב: אלא דכאן נזכר כהן גדול וא"כ אי"ז דוקא בעקידה.

ולעצם מה שכתבתי לו מהצ"פ יש לציין כי הרד"ל בחדושיו לפדר"א הביא לפרש כן מהזית רענן והוא גופיה ביאר בזה כדברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א.

מה ששלחתי לו משמיה דהצ"פ הוא בשו"ת ח"א (מהדו' ורשא) סי' ע"ב.

וכדבריו בזה מלבד דברי רבנו המגן אברהם בספרו זית רענן - שמן ששון שהביאם הרד"ל על פדר"א שם כפי ששלחתי לו, עמד בזה הגה"ק רבי מנחם זעמבא זצ"ל הי"ד בהסכמתו לספר אוהב שלום הנדמ"ח בספר הזכרון אבן ציון עמ' תס"ז והרב דוויצען בספרו מעשי למלך פ"ב מביה"ב ה"ב אות ב', ותו"ד שניהם שהיה למזבח בשעת העקדה דין במה ולכך נהג בו אנינות, יעו' בדבריהם ותרוה נחת.

ומה שכתב בענין "אמירת ליהודים בהבדלה במוצ"ש", לא נתפרש בדבריו טעם ומקור הוספת "כן תהיה לנו", ואם יש לו דבר בזה אשמח אם יודיעני.

מא' הכהן מודיעין עילית

***

תשובה

לכבוד הג"ר א' הכהן מודיעין עילית

שלום רב

בענין שאלתך על מקור אמירת כן תהיה לנו בהבדלה, יש לציין לדברי הערוה"ש (או"ח סי' רצ"ו ס"ח), וז"ל, בבהכ"נ מתחילין מברכת בפה"ג וכל בעה"ב בביתו מתחילין בפסוקים לסימן טוב והצלחה הנה אל ישועתי ושאבתם מים בששון לד' הישועה ד' צבאות עמנו ויש מוסיפין גם ד' צבאות אשרי אדם ד' הושיעה ליהודים היתה אורה ומסיימין כן תהיה לנו ואומרים כוס ישועות אשא ולמה אין אומרים אותם בבהכ"נ כדי ללמד לההמון שאין זה מהבדלה ועוד דכיון דאמרו מקודם ויתן לך הרי כבר אמרו הרבה פסוקים לסימן טוב עכ"ל.

(ועי' בכתבי הר"צ הכהן דנחית לזה, פרי צדיק ר"ח אדר אות ו', פ' כי תשא אות ט', פ' קדושים אות י"ד).

ויעוי' במהרי"ל עמ' רכ"ד שמדבריו נראה שהמבדיל מתחיל ליהודים ועד אז אומרים הקהל, ובכת"י א' כתוב ליהודים יהיה אורה.

בכבוד רב

***

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ"י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ"ב סי' רלה ס"ק י"ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

שאלה: סוכה מב: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה".

וצ"ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא"כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

שאלה: בבא מציעא ד.

"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו', ורב ששת אמר: הילך פטור".

וצ"ב דבפסוק כתיב "אשר יאמר כי הוא זה" וידוע שכל "זה" מורה באצבע הוא, וא"כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

שאלה: ברכות סב.

"רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

שאלה: יומא עה.

"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו.

קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה".

וצ"ב אמאי לא הביאה הגמ' גם מה שקילל ה' את האיש.

שאלה: ברכות ג: "הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה".

מאיזה גיל מיירי.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע"ה, כ' חשון תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

אכתוב קצת הנלנע"ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי"ש גבי מש"כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.

ופרש"י, צילותא - דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.

וביארו שם התוס' בזה"ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע"כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע"פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו' אסור.

וזהו דוקא במקום כה"ג שאפשר בבית אחר כמ"ש המשנ"ב סי' קנ"א סק"ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה"מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה"צ סק"ד, כן משמע במגילה כ"ח ע"ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו', ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ"ל, וגם כ"ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ"ש הרשב"א, [ומ"מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ"ד שבהכנ"ס אסור לעשותו בהמ"ד דמ"מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ"ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס' ראשון לציון לבעל האוה"ח הק', וז"ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע"כ.

קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי"ל דסד"א כר"י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ"ל.

ואפשר דמהאי טעמא אמרי' הלכתא כריב"ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ"ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב"ל לגביה דר' יוחנן שכתבו התוס' לעיל דף כ"ו ד"ה כוותיה דר"פ כו' דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.

או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר' יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג"כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ"ל.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז' ב', ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ"מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ"א סוכה ז' ב', ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי' השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה"פ, או אפשר דאה"נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ"ע עכ"ל.

וכתב החזו"א או"ח סי' ע"ב סק"ו לגבי עירובין דמהני וז"ל, נראה דהא דב' דפנות כמין ג"ם אינו נידון כג' דפנות למחשב רה"י מה"ת היינו דוקא כשב' הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג' דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל"כ אין לדבר שיעור, וב' כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג' רוחות, ומיהו דוקא כשב' הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ"ל.

וע"ש סי' ע"ד סקט"ו.

אכן לענין סוכה הביא בס' הסוכה עמ' רמ"ה בשם הגרי"ז סולוביציק זצ"ל שהוכיח מהגמ' זבחים ל"ז ב' להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג' דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ"א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ' כ"ד), אמנם לפי דברי הנצי"ב במרומי שדה על הגמ' שם אין ראיה לחידוש הגרי"ז מ"מ.

ובס' סוכת חיים עמ' קי"ג הביא בשם הגר"י הוטנר זצ"ל ובשם הגר"נ קרליץ שליט"א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג' דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ"י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ"ב סי' רלה ס"ק י"ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ"ש בשו"ע סי' פ"ט ס"ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע"כ.

וכ' המ"ב סקל"ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א"ר] וכתב הפמ"ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע' בבה"ל עכ"ל.

ויעוי' מש"כ בסי' ע' סקכ"ג, וא"כ לפ"ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א"צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק"ש ולהתפלל דהרי קי"ל לקמן בסימן פ"ט ס"ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא"כ התחיל בהיתר עכ"ל.

וכ' שם בבה"ל, ומה שכתבתי עוד במ"ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה"ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ"ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה"ש וכן איתא בהדיא ברמב"ם פ"ו מהלכות תפלה הלכה ד' וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד' דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה"ש [ומה שכתב שם אות ה' ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע"כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה"ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי"ש] מהרמב"ם ושארי האחרונים הנ"ל לכאורה לא משמע כן עכ"ל.

וצ"ב דיש סתירה בין הכרעות המ"ב, אבל מ"מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.

וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ"מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש"כ 'עד המנחה' אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר 'עד התפילה', אלא 'עד עה"ש ועד המנחה ועד צאה"כ', ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב"ד].

שאלה: סוכה מב: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה".

וצ"ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא"כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו"כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.

"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו', ורב ששת אמר: הילך פטור".

וצ"ב דבפסוק כתיב "אשר יאמר כי הוא זה" וידוע שכל "זה" מורה באצבע הוא, וא"כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ"ט דדרשינן תיבת 'וזה' או 'הזה', והמהרש"א הביא דברי הרא"ם שם וכתב עליה בזה"ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי"א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו' וע"כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע"כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו' שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו' כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו' וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו' דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו' וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו' דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו' שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו' שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו' שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו' דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו' אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע"כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי"א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע"כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר' ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה"ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו' היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז' ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו' תמיד שהם ב' תמידין וק"ל עכ"ל המהרש"א, וה"ה לעניניננו גבי 'אשר יאמר כי הוא זה' מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א"כ אין תיבת 'זה' מיותר ללמד שהיה מורה ע"ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.

"רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את, פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע"פ ידידי הגר"ח מישקובסקי ק"ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע"פ המבואר בב"מ כ"ב א' לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ"ב לגבי ניח"ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ"מ זהו דוחק וצ"ע.

שאלה: יומא עה.

"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו.

קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה".

וצ"ב אמאי לא הביאה הגמ' גם מה שקילל ה' את האיש.

תשובה: כנראה שבגמ' הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: "הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה".

מאיזה גיל מיירי.

תשובה: על ר"פ בן יאיר איתא בפ"ק דחולין ז' ב', אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ"ל.

רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).

ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר"ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.

יתכן ג"כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל"ע.

בכבוד רב

***