נדה

בַּיִת/נדה/עַמוּד 2

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: כ״ט באב תשפ״הב: ,

יש בזה פלוגתא ומעיקר הדין הלכה לקולא בזה ובקריאת שמע יש שכתבו לחוש להמחמירים לחזור ולקרות ובתפילה א”צ להחמיר כלל לחזור ולהתפלל נדבה (ע”פ מסקנת המשנ”ב בסי’ עט ס”ד). והטעם שבק”ש החמיר המשנ”ב יותר מבתפילת נדבה משום שק”ש דאורייתא או משום ...קרא עוד

יש בזה פלוגתא ומעיקר הדין הלכה לקולא בזה ובקריאת שמע יש שכתבו לחוש להמחמירים לחזור ולקרות ובתפילה א”צ להחמיר כלל לחזור ולהתפלל נדבה (ע”פ מסקנת המשנ”ב בסי’ עט ס”ד).

והטעם שבק”ש החמיר המשנ”ב יותר מבתפילת נדבה משום שק”ש דאורייתא או משום שאפשר לתקן בקל או משום שתפילת נדבה מספק אי אפשר במקום שנפסקה הלכה כהמקילים אלא אם כן יחדש דבר.

[ולחדש דבר הוא קשה וגם לא כל אחד יכול לעשות כן, ואפשר עוד דעיקר דברי המשנ”ב ש”אין להחמיר כלל” קאי על מה שלא יתפלל נדבה ויתנה בלא לחדש בה דבר, ור”ל שאין ראוי לעשות כן ומטעם הנ”ל וטעם זה נתבאר במשנ”ב בסי’ קח סקל”ג כמו שכתבתי במקו”א (בד”ה מי שאחר שסיים נוסח שאתה חוננתנו וכו’), אבל מה שא”צ לטרוח לחדש דבר זה כלול בדבריו ג”כ מאחר דעיקר ההלכה כהמג”א דמקל בזה, ויש להוסיף בזה דכל מה שמעיקר הדין אין חיוב לחזור ממילא גם אין חיוב לחדש דבר, דכל אימת שצריך לחדש דבר הוא רק מחמת שנפסקה הלכה דמעיקר הדין א”צ לחזור, עי’ במשנ”ב סי’ קח הנ”ל וע”ע בשו”ע שם ס”ה].

ומ”מ משמע בדברי המשנ”ב דעיקר הדין כהמקילין בזה ולכן בכל היכא שיש טירחא או שעה”ד או דיעבד בדאי אפשר לתקן בקל או כבוד הבריות או צורך מצוה או הפסד מרובה או עוד צירוף יש להקל לפי ראות עיני המורה.

יש לציין דיש עוד פרטי דינים בכ”ז דיש בעלי חיים שנזכרו שם שידוע שריח צואתם רע ודין צואתם כצואת אדם, וכן דבספק מסתמא א”צ לבדוק בצואת בעל חי אם יש ריח רע כל עוד שאין ידוע שריח צואתו רע ואז א”צ להרחיק כלל, וששיעור שצריך להרחיק מריח רע של צואת בע”ח [שאינו מהבעלי חיים הידועים שצואתם כצואת אדם] הוא כל ריח שדרך בני אדם להצטער ממנו, עי’ משנ”ב סי’ עט שם, ועי”ש עוד בבה”ל ס”ז לגבי רפת בקר.

ועי’ בתשובה אחרת דבמקום שהריח רע שמגיע לשם נחלש כבר ואין בו ריח שדרך בני אדם להצטער ממנו יכול לקרות שם ק”ש [בתשובה ד”ה ריח קל של רפת פרות שמרחף בחלל החדר מהרפת הסמוכה ואינו מפריע ומורגש כלל האם זה אוסר אמירת דברים שבקדושה].

קרא פחות
אמותבריחגמראד' אמותד' אמות משכלהדבריםדתדתידתייםהיגיינההלכההלכות טהרה.הלכות ניקויהלכות ריחהרחיקחומראחרדיחרדיתטהרהטומאהישיבהישיבתישיבת שערכשרותמושגיםמושגים חרדיים.מזיקמנהגיםמשכלהנדהספקענייני גמראענייני הלכהענייני טהרהפוסקיםפסולתפסקי הלכהצואהקדושהרחיקרחיקת ד' אמותריחריח רעשארשאר דבריםשאר דברים שאינם צואהשבתתורהתלמודתלמודיתלמודיים.
0
נשאל: י״ז בטבת תשפ״דב:

יעוי’ בתנחומא פרשת פקודי ששם יש שינויים והרחבת דברים בענייני הגמ’ שהזכרתם, וגם נדפס בנפרד כמדרש יצירת הולד בנוסח שונה באוספים של מדרשים קטנים כמו באוצר מדרשים של י”ד אייזנשטיין, והמשמעות הפשוטה שם שהמלאך הוא זה שמלמדו, שנזכר שם שהמלאך ...קרא עוד

יעוי’ בתנחומא פרשת פקודי ששם יש שינויים והרחבת דברים בענייני הגמ’ שהזכרתם, וגם נדפס בנפרד כמדרש יצירת הולד בנוסח שונה באוספים של מדרשים קטנים כמו באוצר מדרשים של י”ד אייזנשטיין, והמשמעות הפשוטה שם שהמלאך הוא זה שמלמדו, שנזכר שם שהמלאך מלמדו כמה דברים ומסתמא גם מה שנזכר בגמ’ לענין לימוד התורה הכונה לאותו המלאך שמלמדו.

ומיהו בל’ הגמ’ משמע שאין זה אותו המלאך שסטרו ביציאתו, דהרי קאמר ומלמדין וכו’, ושוב קאמר שביציאתו בא מלאך וסטרו וכו’, א”כ אין מדובר באותו המלאך שהיה עד עכשיו אלא מי שבא עכשיו, ויעוי’ במדרש שם דבמעי אמו ב’ מלאכים מלוין אותו, ואולי להכי נקט בגמ’ מלמדין אותו בל’ רבים דהיינו ב’ המלאכים, אולם לענין האזהרות שם הובא רק על מלאך אחד.

ובאמת במהרש”א פי’ דהמלאך שסטרו על פיו אינו מלאך של רחמים אלא שטן עי”ש, ולפ”ז מבואר דמלמדין קאמר בל’ סתמא על מי שהוא שליח גבוה, על דרך המלאך הגואל אותי יעו”ש בפי’ רמב”ן ודו”ק, משא”כ הכא קאמר מלאך דבא לומר כל שהוא מלאך של חבלה, ע”ד מה דכתיב ויבואו שני המלאכים וכתיב כי משחיתים אנחנו, ועדה”כ ומלאך אכזרי ישולח בו.

ויעוי’ בפסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת נצבים מדרש, לא בשמים הוא [דברים ל’] אלקים הבין דרכה וגו’ [איוב כ”ח כ”ג] ואומר [שם כ”ד] כי הוא לקצות הארץ יביט ד’ תחת כל השמים [יראה], ישמחו “השמים” בגימ’ נשמה, כי לנשמה מגיד התורה ומשביעה, ובגמרא מפרש כן בהלו נרו ע’לי ר’אשי [איוב כ”ט ג’] ר”ת ע”ר, לפי כי ע”ר ימים הולד בגוף אמו ומלמדו כל התורה ונר דולק על ראשו ורואה מסוף העולם ועד סופו עכ”ל.

ויש לפרש דהמלאך מלמד לנשמה, ולא שהנשמה היא המלמדת אלא הלמידה.

ולענין שאלתך השניה אם כבר בתחילת העיבור מלמדו, יעוי’ הלשון שם דמשמע שעל כל זמן העיבור מלאך מלוהו ומדבר עמו, חדא לפי סדר הדברים שם נזכר שהקב”ה קורא לטיפה וכו’ ולא נזכר שיש הפסק בינתיים אלא הסדר הוא אחד אחר השני, וגם בגמ’ יש מקום לדייק כן אבל במדרש יש משמעות נוספת מסדר הדברים שנזכרו שם.

ועוד יש לדקדק ממה שנזכר שם אחר זה דט’ חדשים וכו’ ומשמע דעד עכשיו מיירי’ לענין כל הט’ חדשים שהמלאך מלוהו, ואע”פ שלא נזכר להדיא מלמדו כל התורה כולה אלא ענייני שכר ועונש, מ”מ היינו הך דהתורה היא ג”כ לימוד האדם להיטיב דרכיו ולעשות רצון קונו, יעוי’ במסילת ישרים ריש הזהירות.

וגם במדרש שם מייתי קרא ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצוותי וחיה, והיינו כלול בזה ענין לימוד אזהרות התוה”ק, והיינו קרא דמייתי בגמ’ שם.

ולענין מה ששאלת שוב שאם מלמדו את התורה הרי אין מלאכי השרת מכירין בל’ ארמי והאיך מלמדו כל התורה כולה.

יש לציין בזה דראשית כל הן אמת שיש מן הפוסקים שנקטו שחלק מן התורה נתנה בל’ ארמי כמ”ש הרמ”א בהל’ גיטין ובתשובת רמ”א, אבל אינו פשוט כלל, וכמ”ש בגמ’ על בבל שקרוב לשונם ללשון תורה ומשמע שאין בתורה חלק שהוא לשון ארמי ממש, ועי’ באריכות בהקדמת עוז והדר לתרגום אונקלוס.

אבל לגופו של ענין נראה דכאן מודו כו”ע שאין המלאך מלמדו בל’ ארמי הכל כיון שאינו מכיר בו.

או יש לומר דהנה אמרי’ בגמ’ שלהי סוטה דגבריאל שאני ומכיר בל’ ארמי ועפ”ז אמרי’ בגמ’ שם לענין מה דמיירי התם דמיירי בגבריאל וה”נ יש לתרץ עד”ז דמיירי  בגבריאל, וגם יש לומר דגבריאל וכל דדמי ליה ממין מלאך שמכיר בל’ ארמי שהן מיעוט מלאכים ולא נקט התם גבריאל אלא משום דנזכר בו להדיא שם לו ע”ב עי”ש, אבל אפשר דה”ה יש אחריני מלאכים שמכירין ל’ ארמי.

וגם יש לומר דאין אנו מכירין בטיב כל התורה כולה המבואר בל’ הגמ’ שם, דהנה לגבי הלל אמרי’ בשבת לא זוהי כל התורה כולה וכו’ ובהקדמת רמב”ן על התורה אי’ דכל התורה צירופי שמות וכו’ ועי’ בזוהר לענין סיפורין דאורייתא אינון מלבושין וכו’, ועי’ באוה”ח לענין תורת המלאכים מה שלא רצו שיימסר לילוד אשה וביאור ויכוח מרע”ה לפ”ז, וכבר ציינתי לעיל בתשובה זו דבמדרש תנחומא הובא לימוד כל התורה כולה באופן אחר מבגמ’ עי’ בדברי לעיל, ובמדרש אי’ דהחכם שונה ב’ הלכות היום ב’ הלכות למחר עד שמסיים כל התורה כולה אף שאינו במובן כל התורה כולה ממש.

ואף שהביא כת”ר ענין מש”כ אחרונים שישאר בולד רושם מן הלימוד שיוכל ללמוד אח”כ, הן אמת שכעי”ז כ’ גם כמה מפרשים על הגמ’ אבל מי יודע באיזו דרגת רושם המבואר שם.

קרא פחות

איובהתורהמדרשנדהנשמה
0
נשאל: כ״א באב תשפ״דב:

אם לא הקפידו כלום צריכים עכשיו המתנת חמישה ימים. ואם הקפידו על עצם המעשה ורק לא הקפידו על הרחקות, יש מי שמצינו בדבריו בנידון דומה להחמיר בזה ויש לדון לענייננו, אולם מרהיטת דברי כמה אחרונים המשמעות הפשוטה שלא חשבו להחמיר בזה, ...קרא עוד

אם לא הקפידו כלום צריכים עכשיו המתנת חמישה ימים.

ואם הקפידו על עצם המעשה ורק לא הקפידו על הרחקות, יש מי שמצינו בדבריו בנידון דומה להחמיר בזה ויש לדון לענייננו, אולם מרהיטת דברי כמה אחרונים המשמעות הפשוטה שלא חשבו להחמיר בזה, ועי’ בפנים בסוף התשובה.

אבל אם מה שהקפידו היה רק מחמת ענייני רפואה וכיו”ב ולא מחמת הדין מבואר בפוסקים (אג”מ דלהלן דלא כהבאר משה דלהלן) שלא מועיל וצריכים עכשיו להמתין חמישה ימים.

מקורות:

הנה אם לא הקפידו כלום פשיטא שצריך להמתין ה’ ימים ולא דוקא אם היה מעשה דאז בחלק מהאופנים מדאורייתא חיישי’ לפולטת (ובזה החמיר גם הב”י שלא קיבל מנהג המתנת ה’ ימים בלא שמשה), אלא אפי’ אם לא היה מעשה עצם מה שלא הקפידו מחשיבם למצב שאינם מקפידים למנהגינו דמחמירים המתנת ה’ ימים גם בלא שמשה, וממילא מצד המנהג יש להמתין ה’ ימים ככל שהיו במצב שלא הקפידו.

וכן יש ללמוד ממה שדנו הפוסקים לענין מקרה שהתחילו הרחקות מחמת כתם שנתברר שהיה טהור מה דינם האם עצם מה שהחשיבו הרחקות חשיב כמו שהיה פרישה או מכיון שלא היה מחמת איסור לא חשיב הרחקה (עי’ אג”מ ח”ד סי’ סח וע”ע פתחא זוטא סי’ קפח סק”ט, ביוסף דעת ס”ס קצז בהשמטות ומש”כ עליו בשו”ת מהר”י שטייף סי’ קכח), וכן מהנידון לגבי נמצא כתם מבגד שלפני יום או יומיים דלא מחשבי’ להו אלא מזמן מציאת הכתם כיון שלא פרשו עד עכשיו (עי’ דעת תורה סי’ קצו ד”ה אפי’ ומיירי אף באופן שפרשו מהמעשה עכ”פ שלא בשעת וסתה וכ”ש בענייננו שלא פירשו מהמעשה), ומדברי כולם נלמוד דהקובע בזה הוא אם פרשו עד עכשיו ואם לא פרשו יש להחמיר עליהם הרחקת ה’ ימים.

אבל הספק הוא במקרה של זוג מסורתיים שאינם יודעים חומר ענין ההרחקות ושמרו רק מעצם המעשה, רק לא שמרו ההרחקות מה דינם לענין אם באו לפני החכם האם עלה להם המתנת חמישה ימים באותן הימים שלא הקפידו על ההרחקות או לא.

ומסברא פשוטה היה מקום לומר דהמנהג בזה כולל דכל שלא פרשו כדין חיישי’ דהרי לולא המנהג הוה סגי ביודעים שלא עשו מעשה או בבדיקה המבוארת בשו”ע (אם בקיאין בבדיקה) והמנהג בא לחדש דגם אם לא היה מעשה צריכים להמתין חמישה ימים אטו מה שלפעמים עשו מעשה ולאו אדעתייהו.

ממילא המנהג לכאורה כולל כל מי שלא נהג דיני שמירה כמנהג גוברין יהודאין וכדת יהודית.

ואמנם בזמן שהונהג מנהג זה (של המתנת חמשה ימים בכל גוני) עדיין לא היה מצוי מצב כזה שמקפידים רק לגבי חלק מדיני נדה, ולכן א”א לומר שיש מנהג ברור במצב כזה, אבל מ”מ מסתימת המנהג בא לכלול שצריכים חמשה ימים להקפיד בכל דיני נדה כדי שתוכל לאחריהם להמתין ז’ נקיים ולא סגי שיודעים שלא עשו מעשה.

אבל עדיין אינו פשוט דמאידך גיסא יש לדון ולומר דהמנהג לא בא להוסיף ולהחמיר אלא רק על מי שיודע שלא עשה מעשה מכיון שלא נזהר על זה מתחילה ועלול לבוא לידי מכשול,  אבל מי שנזהר ונשמר מראש שלא לעשות מעשה מנא לן דיש להחמיר עליו שלא להחשיב לו ימים אלו.

ומ”מ לפי ב’ הצדדים באופן שמה שלא עשו מעשה הוא רק מחמת מוגבלות גופנית ולא מחמת האיסור בכה”ג בודאי שיצטרכו עוד המתנה של ה’ ימים, דגם לפי הצד שמועיל מה שנשמר ממעשה עצמו הוא רק אם היה בזה מחמת החיוב והדין ולא מחמת עניינים אחרים, וכמבואר בש”ך וט”ז ורוב הפוסקים בס”ס קצו להחמיר אף באין בעלה בעיר, (ועי’ לעיל לגבי נידון האחרונים לגבי פרשו מחמת כתם טהור ואכמ”ל), וכן נמצא באג”מ [דלהלן] דפרישה מחמת רפואה לא חשיב.

ויש להעיר לפי הצד הנ”ל דבלא שמירת דיני ההרחקות אין מועיל המתנת החמשה ימים א”כ אנשים המכונים מסורתיים במקרה שאינם מקפידים על דיני ההרחקות לכאורה נמצא דגם טבילתם היא שלא כמצוותה, דהרי מעולם לא המתינו המתנת חמשה ימים בהרחקות, ומ”מ מאחר שדין המתנת ה’ ימים שלא במקום מעשה עצמו אינו אלא מנהג ויש צד בפוסקים שאינו לעיכובא בדיעבד אחר שכבר טבלה עכ”פ לענין כתם (חת”ס סי’ קפח), ואם נחמיר עליהם ונגלה להם שהטבילה אינה כמצוותה לא יטבלו כלל ויעברו איסור כרת דאורייתא, הלכך יפה שתיקה לחכמים (וכ”ש בני ספרד שיש לצרף עבורם איזה צד רחוק לומר שלא קבלו מנהג זה בתורת חיוב כמו בני אשכנז ואכמ”ל).

ויעוי’ באחרונים [פרדס רימונים מ”ז סק”ח נסתפק בזה, והחמירו בזה בשו”ת דור רביעי סי’ כב ע”פ זקנו החת”ס סי’ קע, משמרת הטהרה פ”ט ס”ט, והקילו בזה אג”מ ח”ד יז סקכ”א וכן בלבושי עוז סי’ קצו סק”ח בשם הגריש”א בוסת שהוא מן הדין] שדנו לגבי אשה המחמירה לפרוש בשעת וסתות כל המעת לעת, האם אפשר למנות ימי פרישה אלו למנין חמשה ימים, ולמעשה רוב האחרונים נקטו להחמיר שלא למנות יום זה עם החמשה ימים, מטעמים שונים, ולכאורה אפשר ללמוד מזה דלהמתנת ה’ ימים בעינן פרישה מהמעשה עצמו בלבד, דהרי אם בעינן פרישה מהרחקות מאי ס”ד כלל להקל בזה, ואולי יש ליישב דר”ל שאפי’ הנוהגים לפרוש בימי וסתה מכל דבר ג”כ צריכים להחמיר בזה ומאידך המקילים בזה אפשר דמיירי בפורשין מכל דבר, והוא דחוק מאוד.

אולם בשיעורי שבט הלוי סי’ קצו סי”א סק”ג כתב טעם אחר להחמיר בזה משום שבזמן וסת אינה פורשת מהרחקות וכיון דקיל להו לאינשי הוה בכלל פולטת ש”ז וא”כ א”א להחשיבו להמתנת ה’ ימים, וסיים בצ”ע, ומצינו בזה חומרא שיש בה חידוש, דלפי המנהג של המתנת ה’ ימים בעי’ ג”כ המתנה מהרחקות, ולפ”ז כ”ש לענייננו שהיו מחוייבין בהרחקות ולא הקפידו ע”ז באיסור, וגם אם אינו כל שכן דלא שייך כאן קנס מ”מ לא עדיף מזה.

עוד מצינו שדנו באחרונים לענין פרשו מחמת אבלות [דרכ”ת סי’ קצו סקפ”ו בשם תוספות ירושלים סי’ הנ”ל דן בזה, ועי’ באר משה ח”א סי’ נב סק”ו, והקלו בזה בחשב האפוד ח”א סי’ יח, וכן נקט מו”ר כדבריו במשמרת הטהרה פ”ט ס”ט, ועי’ גם באג”מ שם] או מחמת ת”ב ויוה”כ [משמרת הטהרה שם] דכתבו להקל בזה, ומבואר מזה דהפרישה הנצרכת היא מחמת המעשה עצמו בלבד, דהרי בימי אבלות אין מחוייבין בכל ההרחקות [יו”ד סי’ שפג ס”א], וכן ביום ת”ב [עי’ משנ”ב סי’ תקנד סקל”ז לגבי ת”ב דביום יש להקל, ועי”ש בשעה”צ דהט”ז מקיל גם בלילה ואפי’ ביו”כ מבואר בשעה”צ שם דאינו מדין יו”כ אלא מחמת דמקושטות ודעת הט”ז בסי’ תרטו להקל אפי’ ביו”כ], ומבואר בזה שהבינו האחרונים דסגי במה שפרשו מהמעשה עצמו, וכן משמע מלשון האג”מ שם שעיקר הנידון בפרישה מתשמיש, ודלא כמו שנקט בשיעורי שבט הלוי הנ”ל.

(ודבר חידוש מצאתי שכתב נכד החת”ס הנ”ל שיכול לאסור עצמו מעיקרא בנדר מתשמיש ביום וסתה על דעת רבים כדי להחשיב יום הראשון שהיה פרישה מחמת איסור).

ואולם כמה אחרונים נקטו להחמיר בפרישה מחמת אבלות (וכ”ש מחמת נדר) שלא היתה הפרישה מחמת איסור נדה [חוט שני דינים העולים סי’ קצו אות י, לבושי עז שם סק”ח בשם הגריש”א, וע”ע באג”מ ח”ד סי’ יז סקכ”א מה שכ’ דביום החמישי בלבד יש להקל בזה], אבל גם הם הטעם שמחמירים הוא לא מחמת ההרחקות אלא משום דבעי’ שהפרישה תהיה מחמת איסור שכך היתה עיקר התקנה דבעי’ שינהגו פרישה מחמת איסור נדה ולא פלוג.

עוד מצינו באחרונים שדנו לענין מי שלא שמשו מחמת ציווי הרופאים דאי אפשר להחשיב ימים אלו להמתנת ה’ ימים כיון שלא פירשו מחמת איסור כלל [אג”מ שם דלא כבאר משה שם, וסברתו של הבאר משה על מילתא דלא שכיחא צע”ג, ושו”ר דגם מו”ר במשמרת הטהר קיבל סברת הבאר משה הזו לענין אבלות כדלעיל], וכמו שנקטו הט”ז והש”ך ורוב הפוסקים להחמיר גם כשלא היה בעלה בעיר, ומבואר מזה כנ”ל דכל הנידון בהמתנת ה’ ימים הוא מהמעשה עצמו.

ואמנם היה מקום לטעון דכשלא פירשו כל מה שצריכים לפרוש ג”כ לא קיימו עיקר התקנה, ומאידך גיסא אפשר לטעון דהתקנה אינה שמוטל עליהם לפרוש דהרי ה’ ימים אחר הראיה בלאו הכי מוטלים לפרוש, אלא התקנה היא שא”א לספור עד אחר המתנת ה’ ימים, וממילא לא שייך כאן קנסא כשלא פירשו מהרחקות, ויל”ע בזה, אבל הפשטות מהנידונים ברוב האחרונים הוא לענין פרישה מהמעשה עצמו בלבד וגם דוחק לחדש חומרא חדשה מסברא בענין המתנת חמשה ימים בלא שמשה דאינו אלא מנהגא שגם לא כל הראשונים והב”י קבלוה, והבו דלא לוסיף עלה (ועי’ שו”ת פני יהושע לענין נידון אחר שכתב בתוך דבריו דחומרת לא שימשה היא חומרא יתרה ובכה”ג אסור לנהוג החומרא על זה באופן המבואר שם).

וכן מדברי הדעת תורה להמהרש”ם שהבאתי לעיל לענין מי שמצאה כתם בחלוקה יום או יומיים אחר לבישתה דאינה יכולה למנות ימים אלו דיש לגזור אטו שמשה אא”כ אירע בימי וסתה דבזה פירשה מן הדין ומבואר מזה ג”כ שסבר דהפרישה היא מהמעשה עצמו ולא מהרחקות.

וגם השה”ל גופיה לא פסק בסכינא חריפא דכל שאין הרחקות יש המתנת ה’ ימים אלא נקט דלענין וסתות כיון שאין הרחקות קיל להו וממילא הוא בכלל חשש פולטת, ולפ”ז יש לדון במסורתיים בנדה גמורה דיתכן שסברת השה”ל כבר אינה שייכת בנידון זה.

ולמעשה לענין מסורתיים וע”ה וכיו”ב שאינם מקפידים על הרחקות כדין, יתכן לומר גדר בזה דכל אלו שאין מקפידין על הרחקות מחמת שאין בקיאין בחומר איסורי הרחקות וחשיב אצלם כקלה שבקלות יש מקום לומר מכח רהיטת רוב האחרונים דהעיקר הוא פרישה מהמעשה עצמו ובפרט שבלא היתר זה לא תוכל ליטהר בעוה”ר, או שיבנו במה לעצמם ולא יעשו בהיתר אלא באיסור, אבל באופן שטעם מה שאין נזהרין בהרחקות הוא משום שפוסחים על שתי הסעיפים ומקלם יגיד להם וכל איסורין שבתורה חמורות שבחמורות הם בידיהם כחומר ביד היוצר ברצותם מקפידים וברצותם אינם מקפידים, בכה”ג צריך מראש לפני החמישה ימים שיתנו לבם להמתין ה’ ימים ובלא ששמו לב לזה מעיקרא אפשר דהו”ל כעין פרשו שלא מחמת וסת ושלא מחמת כתם שנקטו הפוסקים שאין להחשיב כיון שיש לגזור אטו שמשה ולפעמים גם הו”ל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש.

קרא פחות
איסור נדהאףהרחקותוסתחמשה ימים ראייהמשהנדהנידה וטהרהפרישה וספירהרפואהשבעה נקייםתורה והלכה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בע”ה ‏יום ראשון ח’ אלול תשע”ו לכבוד אחי הבה”ח הרב ברוך דב נ”י שלום רב ע”ד מה ששאלת בליל ש”ק ב”שלום זכר”, במש”כ בגמ’ בהטעם דיולדת מסולקת דמים ואין נפשה חוזרת עליה עד כ”ד חודש, האם זהו גם באשה שעברה ניתוח. תשובה הנה היה מקום לדון ...קרא עוד

בע”ה ‏יום ראשון ח’ אלול תשע”ו

לכבוד אחי הבה”ח הרב ברוך דב נ”י

שלום רב

ע”ד מה ששאלת בליל ש”ק ב”שלום זכר”, במש”כ בגמ’ בהטעם דיולדת מסולקת דמים ואין נפשה חוזרת עליה עד כ”ד חודש, האם זהו גם באשה שעברה ניתוח.

תשובה

הנה היה מקום לדון ולברר בזה, דמחד גיסא ההבנה הפשטית הראשונה היא שרק בלידה ממש שהיה צירים אז אבריה מתפרקין, אבל בלידה שלא היה צירים לא, וה”ה באשה שילדה לאחר ניתוח אבל היה זה לאחר צירים מרובים עד כמעט הלידה, בזה ג”כ כבר י”ל דנתפרקו אבריה, אבל מאידך גיסא הרי אשה בניתוח עינינו הרואות שההחלמה קשה לה יותר ויותר מאשה שילדה בלידה טבעית, ומאידך גיסא אפשר לומר דמש”כ שאבריה מתפרקין זהו דבר בטבע הריאה ואינו ענין כלל לכאבים, והכאבים שהם בניתוח אינם ענין כלל לפירוק האברים, ומצד רביעי היה מקום לומר דניזיל בתר המציאות, ואם המציאות היא שבפועל יש סילוק דמים א”כ הא ראיה שיש פירוק אברים, ומצד חמישי אפשר דגם אם אי”ז אותו המקרה שנקרה עם היולדת בלידה טבעית, אבל אכתי יש כאן תהליך בגוף של המינקת שיש לה סילוק דמים, וצל”ע למעשה.

וכן בס’ חוט שני להגר”נ קרליץ שליט”א (סי’ קפ”ט סעיף ל”ד) הסתפק על יולדת ע”י ניתוח קסרי צ”ע אם יש לה דין מסולקת דמים, דאולי לא שייך לומר אצלה – “אבריה מתפרקין”.

אבל היולדת שקבלה זריקות וכדו’ ואינה חשה בצער של הלידה, מ”מ הרי היא מסולקת דמים, שסוכו”ס אבריהן מתפרקין, מחמת הלידה.

וכן בספר יד השלחן סי’ קפ”ד ס”ז מספקא ליה ע”ז אי אבריה מתפרקין או לא.

אמנם יתכן שאפשר להוכיח לפשוט דגם בניתוח קסרי יש המצב של אבריה מתפרקין, דהא גרסי’ בבכורות ו’ ב’ בטעם הצריכותא ללמד שֶּׁחָלָב מותר, וז”ל, סלקא דעתך אמינא הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכיון דחידוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ”ל הניחא למאן דאמר דם נעכר ונעשה חלב אלא למאן דאמר איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חדש מאי איכא למימר איצטריך סד”א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי והילכך אפי’ בבהמה טמאה לישתרי קמ”ל עכ”ל הגמ’.

ונ”ל דמבואר מכל דברי הגמ’ דהנידון לענינינו בסוגיא כאן האם דם נעכר ונעשה חלב איבריה מתפרקין וכו’ כ”ז הוא נידון לבאר את המציאות הזו שיש חלב לאחר לידה, היינו השאלה היא האם כל חלב הוא באופן זה או שכל חלב או באופן זה, וממילא יוכל להיות נפק”מ לעוד ענינים, אבל מ”מ כל היכא דחזי’ שיש חלב פשוט שהיה פירוק אברים, למ”ד שהחלב בא ע”י פירוק אברים, והדברים ברורים שגם אשה היולדת בניתוח קסרי המציאות הרגילה היא שיש לה חלב אח”כ, וא”כ ע”כ שיש לה ג”כ פירוק אברים.

אכן, שמא יש לדחות הראיה מן הגמ’, דהגמ’ לא נחית לכ”ז, ורק דאי סבירא לן דהתם הוא משום שאבריה מתפרקין, א”כ על כרחך דאין היתר כאן בדם נעכר ונעשה חלב.

וכן כתב בשיעורי שבט הלוי (סי’ קפ”ד סעיף ז’ אות ד’) דגם ביוצא דופן בניתוח קסרי אבריה מתפרקין, והרי היא בחזקת מסולקת דמים, ועיין שו”ת שבט הלוי (חלק ו’ סימן קכ”ב) שביאר הדבר, שמה שאמר שאבריה מתפרקין מצער הלידה, היינו מחמת ניתוק הולד מהאם, וכל השינויים שמתהויים בה מחמת זה, וזה שייך גם ביוצא דופן, ולכן גם ביולדת ע”י יוצא דופן דמיה מסתלקין.

ועיין גם בשו”ת בצל החכמה ח”ו סי’ ע”ט [ונדפס כמאמר בכתב עת שיח תורה תש”ן עמ’ ט-יא], שהאריך בכ”ז, ומסיק דיולדת בניתוח מסולקת דמים כל כ”ד חודש.

וכן מסיק בשו”ת קנה בושם ח”ב סי’ מ”ח סק”ב.

ובשו”ת משנה הלכות ח”י סי’ קכ”ו רצה לומר דלמ”ד אבריה מתפרקין לא שייך ביולדת בניתוח קסרי, וכתב להביא ראיה וז”ל, לפענ”ד ראי’ מגמ’ נדה י’ ע”ב בשלמא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה משכחת לה דקמניקה ואזלה ומיעברא אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה ופרש”י ימי עיבורה וכו’ כגון אם היתה מניקה ונתעברה והפסיקה תחילת עונה קצת בימי מניקותה והשלימה בימי עיבורה אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה דילדה ולא חזאי הא ראתה דם בלידתה ונמצא שלא עברו עליה ג’ עונות ומשני איבעית אימא בלידה יבשתא ואיבעית אימא דם נדה לחוד ודם לידה לחוד ואיבעית אימא תנא חדא פרש”י תני חדא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה דלא תתני ימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה ע”כ [לשון הגמ’].

ואי נימא דביוצא דופן נמי מסולקת דמים א”כ מאי דחק לאוקמה בלידה יבשתא דלא קיי”ל הכי או בדם נדה לחוד ודם לידה לחוד שג”כ נחלקו בה עד שדחק ליתני חדא, לוקמי’ כגון שילדה ביוצא דופן דלא ראתה דם בלידה והיא טהורה לבעלה אפילו מדרבנן והיא מינקת ומסולקת מן הדמים ונתעברה ושפיר משכחת לה ימי מניקתה עולין לה לימי עיבורה וע”כ דכה”ג לאו מסולקת מן הדמים הוא דליכא פירוק אברים והוא לכאורה ראי’ נפלאה אם לא שנאמר דקים להו רבנן דכה”ג לא תתעבר בתוך ג’ עונות וזה קשה לומר דנראה דהמציאות הוא היפוך עכ”ל המשנה הלכות.

וכתב עוד על ראייתו הנ”ל וז”ל, וא”כ לכאורה נראה ראי’ ברורה דביוצא דופן לא אמרינן במינקת שהיא מסולקת מן הדמים ומיהו לא אומר בזה ברורות כי לא הספקתי להביאו בכור הבחינות ואין לי זמן לעיין במפרשים כעת לברר יותר ואם מעכ”ת ימצא ראי’ או דחוי’ נא להודיעני, ואם נאמר כן יהא נפ”מ לכמה דברים כגון להתענות וכיוצא בהן והבן עכ”ל המשנה הלכות.

אכן לכאורה אולי אפשר לדחות ראייתו הנ”ל דהנה בזמן הקדמונים אינו ברור כלל שהיה מצוי שיהיה עיבור נוסף לאחר היוצא דופן, וידועים דברי הרמב”ן בזה, וגם הרמב”ם שהיה רופא מפורסם בכל דורו, ולא קם אחריו כמה שנים רופא כמותו לא ראה דבר זה, אלא רק כתב [בפיה”מ בכורות] ששמע מפי מגידים ששייך שיהיה כן שהאשה תתעבר אח”כ, והרי הרמב”ם היה כמה דורות אחר הגמ’ ויתכן שהרפואה התפתחה מאז, ומי ידע אם בודאי בזמן הגמ’ היה כזה היכי תמצי, וכידוע ליודעי רפואה שהמקור העתיק לניתוח קסרי הוא מתחיל מניתוח לאשה מתה ולא לאשה חיה [ונקרא ניתוח קסרי ע”ש מעשה שהי’ ואכמ”ל], ואח”כ המשיכו לנתח לאשה חיה, וגם אם היה שייך כן בריחוק ובדוחק [שהרי הרמב”ם רצה לפרש כך המשנה שם] מ”מ אפשר דעדיפא לגמ’ שלא לאוקמי בכה”ג אלא בלידה יבשתא, ויל”ע.

לכך נראה לכאורה דעכ”פ היכא שהמציאות היא שהאשה מסולקת דמים יש על מה לסמוך.

***

קרא פחות
דםידיולדתלידהמשנהנדהרופארפואהתשובה
0
נשאל: ד׳ באדר א׳ תשפ״דב:

יש בפוסקים שנקטו שאין איסור הושטה כלל, וכך הוא עיקר הדין, ומ”מ יש בזה מידת חסידות בודאי להרחיק מחשש נגיעה וראיה, ולמעשה יש בזה מנהגים שונים, ובהושטה של שימוש הוא נידון אחר, ובהושטה של דברי חיבה הוא חמור יותר לחלק ...קרא עוד

יש בפוסקים שנקטו שאין איסור הושטה כלל, וכך הוא עיקר הדין, ומ”מ יש בזה מידת חסידות בודאי להרחיק מחשש נגיעה וראיה, ולמעשה יש בזה מנהגים שונים, ובהושטה של שימוש הוא נידון אחר, ובהושטה של דברי חיבה הוא חמור יותר לחלק מהפוסקים ועכ”פ לבני ספרד, ובני אשכנז מקילים אף בהושטה של חיבה בצירופים נוספים ויש דעות בקרב פוסקי בני אשכנז (מהדעות שהובאו ברמ”א ונו”כ) שמקילים לגמרי.

מקורות:
לדעת הרשב”א [שו”ת ח”א סי’ אלף קפח] האיסור באשתו נדה בלבד, וכך משמעות הגמ’ בברכות סא ועירובין יח שרק במסתכל יש איסור ובפרש”י שם משמע דמיירי עכ”פ אפי’ באשת איש, (ומ”מ אין קושי’ מן הגמ’ דהרי אפי’ איסור הושטה בנדה שנהגו בכל ישראל לאוסרו אינו מבורר מדינא דגמ’ לכו”ע וכ”ש הנח לאיסור הושטה שעיקרו לכמה פוסקים הוא ממנהגא, וגם בלאו הכי יש לטעון שהעונש המובא שם בברכות ובעירובין הוא לעובר איסור גמור ואעפ”כ גם במשתמש באשה אסור כדאי’ בקידושין ע’ ויש מקום לכלול הושטה בדיני משתמש באשה, אלא דשם בקידושין מיירי לענין השקאה שהוא שימוש של חיבה כמבואר לענין נדה בכתובות, אבל ממשמעות גמ’ דקידושין שם משמע דאין זה מצד חיבה אלא מצד כל שימוש, ואולי יש לחלק בין הושטה של שימוש, כגון שמגביהה עבורו דבר מע”ג קרקע, להושטה של נתינה מרשותו לרשותה, ועכ”פ להשו”ע [שיובא להלן] שימוש באשה אסור רק בשימוש של חיבה כמבואר בלשונו להדיא), אולם בשל”ה [שעת האותיות שער הקו”ף קדושת הזיווג] כ’ לחדש איסור גם באשת איש, ומיהו גם השל”ה בסוף דבריו אפשר שהסכים להרשב”א עי”ש.

ויעוי’ בלשון הסמ”ק מצוה ל’ שלא להרצות מידו ליד האשה מעות, ויש שציינו לדברי רש”י עירובין יח ע”ב שמרצה היינו מונה והיינו שמסתכל כדברי הגמ’ והסמ”ק קיצר דברי הגמ’ וא”כ אין ראי’ לענייננו אפי’ לא לענין א”א (כפרש”י שמפרש חלק מהסו’ שם בא”א) וכ”ש לענין פנויה.

להלכה השו”ע והרמ”א באה”ע סי’ כא ס”ה דנו בכמה דברים של חיבה מה דינם לענין אשה שאינה אשתו והמחבר החמיר מהרמ”א, עי”ש בכל פרטי הדינים, אבל גם המחבר שם לא הזכיר כלל איסור הושטה אלא רק איסור דברים של חיבה, ואף שהרמ”א הביא בדבריו את דברי הרשב”א הנ”ל ושם נזכר שמתיר גם הושטה מ”מ הביא מהרשב”א רק מה ששייך על דברי המחבר, למרות ועל אף שנזכר ברשב”א גם היתר השוטה, אולם לשון הבית שמואל שם על הרמ”א (בחלק שהביא הרמ”א את דעת הרשב”א) שכ’ שבא להתיר בזה אכילה מקערה א’ והושטה ולשון הרמ”א “בכל אלו הדברים” באמת צ”ע שמסתימת ל’ הבית שמואל משמע שעד עכשיו היה צד לאסור הושטה, וצע”ק שהרי לא נזכר לא בלשון המחבר ולא בלשון הרמ”א עד עכשיו צד לאסור הושטה באשה שאינה אשתו אלא רק נזכר דברים של חיבה (בדברי המחבר) ואכילה מקערה אחת (בדעה הראשונה שהובאה ברמ”א שהיא דעת הבנימין זאב וכמדומה שגם בפנים הבנימין זאב לא נזכר לאסור הושטה, [ושו”ר בגן נעול ח”ג עמ’ תיא שהביא מכמה אחרונים שלמדו בבנימין זאב לאסור גם הושטה, ואולי כך למד גם הב”ש, וזה התי’ המחוור מכולם]), וצ”ע.

ובדוחק יש לומר דרק לרווחא דמילתא ביאר שיטת הרשב”א אף שעיקר מה שהובא ברמ”א לא הובא לענין פרט זה של הושטה ומ”מ גם ברמ”א גופא נלמד במכ”ש.

לגבי מנהג בני ספרד היום בפועל שמעתי מנהגים שונים בזה, וגם בקרב בני אשכנז נראה שאין המנהג מוחלט להקל בזה לגמרי בפשיטות, וכ”א ישאל לרבותיו.

ויעוי’ בספר הגיוני הפרשה במדבר שהביא הרבה מקורות לנידון זה (והרבה מהמקורות בתשובה זו הם ע”פ מה שהובא שם), ומה שהביא שם בשם כמה אחרונים (אלף המגן תרנא בשם שדה חמד ונחמד למראה על בכורים דף קצג) שהעירו על המנהג שהשמש מסבב עם הד’ מינים והנשים נוטלות מידו ומברכות, נ”ל שאין משם ראיה שאותם אחרונים אסרו הושטה באקראי, דהנידון שם על תפקיד שכל מהותו הוא להושיט לנשים באופן קבוע ומתמשך וזה דבר גנאי כמבואר במשנה בסוף קידושין ובמפרשים שם, ובפרט כשרוצה ומתכוון לשם מצוה שעלינו להודיעו שאינו עושה בזה מצוה אלא להיפך, כדי שלא יעמול לשם שמים בדבר שהוא היפך כבוד שמים.

ויעוי’ להרב מבוטשאטש בעזר מקודש אה”ע סי’ כא כב דלפי המבואר בשו”ע יו”ד סי’ קצה ס”ד שנדה מותרת למסור בידה השמאלית להושיט לבעלה על השולחן אולי יש להקל גם בהושטה בא”א או בפנויה למי שמחמיר בהן איסור הושטה וכן שייך מדת חסידות להזהר כשאפשר בקל גם כשיש שם רבים (א”ה, ר”ל ובפרט כשיש שם רבים שאז אין חשש קירוב דעת ע”ד מש”כ הפוסקים לענין לאכול מקערה אחת במקום שרבים אוכלים, אלא ששם באמת אין קירוב משום שרבים אוכלים, ואולי מצד קירוב דעת נגע בה שכשיש רבים אין כ”כ חשש שיבוא לידי קירוב דעת והוא מעין דיני ייחוד, ועיקר ענין רבים מצויין נזכר ברמ”א הנ”ל וכאן הובא בתורת צירוף), ובהושטה ביד שמאלית אולי קיל במדת חסידות היטב (א”ה, ותיבות אלו האחרונות אינם ברורות כל הצורך למה כוונתו, ואולי כוונתו שמי שמושיט בידו השמאלית הוא קיל לענין מי שירצה לנהוג במידת חסידות שיכול לסמוך על זה, והוא קיל “היטב” כלומר שהוא קולא ברווח שאפשר לסמוך עליה, ובזה מובן ההקשר לתחילת דבריו, ואולי חסר מילת קישור בסוף דבריו, כמו ודוק היטב או ועיין היטב וכיו”ב) עכ”ד.

ונראה שיש שלמדו בדבריו שמדבר על איסור הושטה מיד ליד המבואר כאן, אולם המעיין בתחילת דבריו יראה שכל הנידון הוא לענין הושטת אוכלין ומשקין על השלחן מה שנאסר בנדה בודאות מדינא דגמ’ מחמת קרבת דעת של חיבה, ומה שאסור אליבא דהמחבר כאן גם באינה נדה, ובזה הובן למה מתיר בשמאל כיון שאין בזה חיבה בשינוי כזה כמו בנידה, ולרווחא דמילתא הזכיר שיש רבים שבזה אין חשש שיבואו לידי קרבה אחרי זה.

ועי’ בספר גן נעול פרק טז שהביא הרבה מקורות לנידון זה, ועי”ש גם מה שהרחיב בדעת המאירי בברכות שם שהוא יסודי בסוגיין כאחד המקורות הקדומים שאולי אסר הושטה עכ”פ לכתחילה, ועי”ש בעמ’ תח שהביא ליקוט נפלא מהרבה מפוסקי דורינו שכ’ להתיר בזה עי”ש.

ורק לתשלום הדברים אציין שמה שאומרים שהשו”ע מחמיר בזה יותר מהרמ”א אינו מוסכם ופשוט לגמרי שכן המחבר מפורש בדבריו שרק בהושטה של חיבה המבואר שם אסור, וברמ”א הרי הביא כמה דעות בזה וכאמור בשם הספר גן נעול שיש קצת אחרונים שלמדו בדעת הבנימין זאב (שהיא הדעה הראשונה שהובאה ברמ”א) לאסור כל הושטה, אולם באמת שאינו ברור כן בדעת הבנימין זאב שהרי אכילה יחד מקערה הוא דרך חיבה יותר מהושטה ויש לו מקור בגמ’ לאסור עי’ בשבת יא ובתוס’ שם, והושטה אפי’ בנדה אין לזה מקור המוסכם מן הגמ’, ובפרט שבר פלוגתיה של הבנימין זאב הוא הרשב”א דרב גובריה ובפרט שברמ”א גופא לא משמע שהמנהג כהבנימין זאב י”ש בלשונו ב’ פעמים מה שהזכיר לענין המנהג, ולכן למעשה הוא נכון לדינא שאין הרמ”א מחמיר יותר מהמחבר.

קרא פחות
איסור הושטההרחקותחסידותנדהקידושין
0
נשאל: ד׳ בסיון תשפ״דב:

הנה לגבי איסור נגיעה משום הרהור בכל זמן אי’ בגמ’ נדה יג ע”א שרק בהפסק מטלית עבה מותר, אבל בבגד דק לא, וכן נקטו הפוסקים בסי’ ג במשנ”ב סקכ”ט ובש”ך יו”ד סי’ קפב ס”ו, ויש מהפוסקים שנקטו דהאידנא א”א לסמוך ...קרא עוד

הנה לגבי איסור נגיעה משום הרהור בכל זמן אי’ בגמ’ נדה יג ע”א שרק בהפסק מטלית עבה מותר, אבל בבגד דק לא, וכן נקטו הפוסקים בסי’ ג במשנ”ב סקכ”ט ובש”ך יו”ד סי’ קפב ס”ו, ויש מהפוסקים שנקטו דהאידנא א”א לסמוך על זה כיון דאנן לא ידעי’ שיעורו, כמו שהביא במשנ”ב שם.

אולם לגבי דין עקיבו או איבריו נוגעין בער’ נקט בשו”ע סי’ עד ס”ה שהפסק בגד סגי, ובפשוטו משמע שכל בגד מהני בזה, וכן ממה שהזכיר המשנ”ב שם בסי’ ג’ לענין נגיעה ביד שחלוק לא מהני בזה ומשמע דסתם חלוק אינו בגד עבה, ולכך נקטו בגמ’ ופוסקים לגבי איסור נגיעה בידו הלשון מטלית עבה דמטלית שאינו בגד יותר דרך לפעמים לעשותו עבה, ומאידך גיסא לגבי איבריו נוגעין בער’ בשעת ק”ש בשו”ע סי’ עד לא הזכיר השו”ע אלא הפסק בגד, וכן בראב”ד שם המובא בא”ח שהוא מקור השו”ע בב”י שם נזכר להפסיק במכנסיים, וסתם מכנסיים מסתמא הם כמו סתם חלוק הנ”ל שאינו מטלית עבה.

ובפרט דגם הפוסקים שהזכירו בסי’ ג’ שלדידן לא מועיל הפסק מטלית עבה בנגיעה ביד כיון דלא ידעי’ שיעורו, מ”מ לא כתבו אותם הפוסקים לענין ק”ש באיבריו נוגעין בערוה דאי אפשר לסמוך על הפסק בגד כיון דלא ידעי’ שיעורו.

ומשמע מכל זה לכאורה דלגבי איבריו נוגעין בערוה בק”ש יועיל כל הפסק בגד, ויש לציין בזה דבאיבריו אין הרהור כ”כ דהא איכא למ”ד בגמ’ ברכות כה ע”ב דשרי לגמרי בזה, א”כ אין בזה הרהור כ”כ, ואילו בנגיעה ביד אפי’ שלא בתפילה אסור משום הרהור כמ”ש בנדה יג וכ”ש בתפילה, ובפרט שאיבריו הוא רגיל וברגילות יש פחות הרהור כדמוכח בברכות כד ע”א גבי אשתו, ובמשנ”ב ס’ עג סק”ה עי”ש.

ויש להזכיר כאן עוד הסברא בברכות כה ע”ב לענין עקיבו רואה את הער’ לדידן שמותר, וטעם ההיתר בזה מבואר בגמ’ שם שהוא משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכדפרש”י, לא נתנה תורה למלאכי השרת שאין להם ערוה, על כרחנו יש לנו ערוה ואין אנו יכולים להשמר מכל זה ע”כ, ולכן גם לדידן לענין כשאף כבר אין ראיה ויש הפסק בגד קשה מאוד להקפיד, והוא כעין סתירה לכלל של לא נתנה תורה מלאכי השרת, כי מאוד יוקשה להקפיד בזה, ואע”פ שא”א מכח סברא זו לחדש הלכה שלא נזכרה בתלמוד, מ”מ אם נאמר שהוא מותר מטעם דלעיל דליכא הרהורא כ”כ, אולי לכן לא הזכירו כאן הפוסקים חילוקים אלו.

ויש מקום לומר עוד דמה שאסור לקרות כשעקיבו נוגע אין זה מדין חימום כמו בסי’ ב’ שם ובגמ’ בנדה יג, אלא הוא חסרון בגופו שהוא עומד בפני ערות דבר, וכשקורא אז ק”ש יש כאן בעיה מצד והיה מחניך קדוש, וכעין דין לבו רואה את הערוה עי’ בסי’ עד ובמשנ”ב שם סק”ד באריכות, ויש מ”ד דלא רק לבו רואה את הערוה אסור אלא גם עקיבו כמ”ש בברכות כה ע”ב (וגם לדידן שורת הדין היה צריך לגזור להחמיר בזה כמו שיתבאר), וממילא אם יש כאן הפסק בגד אפשר דאין כאן איסור, אלא אם כן נימא דיש איסור נפרד כאן מצד חימום ויבואר להלן.

אולם יעוי’ בטור סי’ עד ס”ה שכ’ ושאר איבריו שרואין אותה אפילו עקבו שמכוון כנגדה מותר אבל אם נוגעים בה אסור בין אם נוגעים בערותו או בערות חבירו, וכן כתב הראב”ד כל איבריו שנוגעים בערוה אחד ידיו ואחד ירכותיו שהערוה שוכבת עליהם אסור לקרות קריאת שמע מפני שהוא מתחמם ומטריד עכ”ל הטור.

וצע”ק שבתחילת דבריו נקט שהאיסור הוא גם בנוגע בערות חבירו, והרי טעם איסור זה בחבירו לכאורה אינו מחמת חימום אלא מחמת והיה מחניך קדוש שהוא עומד בפני הערוה וכנ”ל, ולפ”ז לכאורה סגי בהפסק בגד כל דהוא, ומאידך גיסא בסוף דבריו הביא את דברי הראב”ד שנקט שהאיסור מחמת חימום כעין הך דנדה דף יג, ולפ”ד הראב”ד יצטרכו לכאורה הפסק בגד עבה ויל”ע.

אבל משמע שם בטור שמצרף סברת הראב”ד למה שכתב הטור מתחילה ולא משמע שיש מחלוקת בין הראב”ד להטור, והיה מקום לומר שמה שכתב “וכן” רק על מה שנתבאר בראב”ד שיש איסור באיבריו נוגעין ולא לענין מה שנקט שהוא מצד חימום, דאילו לפי מה שהזכיר הטור שהוא בין בערותו ובין בערות חבירו א”כ אין זה מצד חימום, אבל הוא דחוק מאוד וגם אין שום טעם לומר כן, דהרי הראב”ד אינו חולק על דין של ערות חבירו כמ”ש בברכות כד ע”א היו שנים וכו’ וכמו שציין הב”י שם, וממילא הראב”ד בודאי מסכים גם לכל הרישא בדברי הטור שם, וממילא מדהראב”ד סובר ככל דברי הטור אפשר דהטור ג”כ סובר לגמרי כהראב”ד.

אולם בתוס’ ברכות כה ע”ב ד”ה והלכתא כתבו דטעם איסור ק”ש בזמן שעקיבו נוגע הוא גזירה משום נוגע בידו, ולפ”ז משמע דאין האיסור מצד הרהור אלא גזירה, ויש לדון האם האיסור בידו הוא גם בבגד דק וכנ”ל מצד הרהור בסי’ ג’ וממילא גם בענייננו בעקיבו האיסור הוא אפי’ בבגד דק כל שאין בגד עבה.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ עד סק”ד דמשמע שיש ב’ דינים של ערוה בתפילה, דיש אם רואה את הערוה או לבו רואה את הערוה, (ולבו רואה את הערוה י”א שהוא דרבנן), ויש איסור של ערותו מגולה שאז אסור אפי’ באופן שאין לבו רואה את הערוה, ודין עקיבו (או איבריו) נוגע לפי מה שנתבאר לולי דברי התוס’ הוא כעין דין לבו רואה את הערוה שגופו נמצא במקום שיש ערוה ופסול לקרות ק”ש במצב כזה, אבל בדברי הראב”ד כאן נתחדש דין שלישי דכיון שיש כאן הרהור הרי הוא במקום ערוה (ויעוי’ בב”י בהל’ תפילין מה שהביא לענין איסור הנחת תפילין בשעת הרהור), ובאמת הרהור נזכר בסוגי’ של אשתו בדף כד ע”א הנ”ל, אבל שם הוא באופן שיש ערוה בפני האדם, אבל לא מצד שהאדם יש לו הרהור מערותו של עצמו, וכאן בראב”ד נזכר גם ענין הרהור דערות עצמו.

אולם שם בסוגי’ הנ”ל שנזכר הרהור נזכר שם ג”כ ענין נוגע בער’ חבירו, ואולי יש לומר דכל ענין נוגע בערות חבירו הוא ג”כ מצד הרהור ולא מצד שעומד במקום ערוה, וכן משמע ברש”י כד ע”א ד”ה ואפילו אשתו וד”ה אשתו כגופו, וממילא מה שהזכיר הטור נוגע בערות חבירו וגם ע”ז הזכיר את טעם הראב”ד חזי’ שגם זה יש בו הרהור.

נמצא דיש מקום לומר ג’ טעמים בזה, או דלומר דהאיסור מחמת שגופו במקום הערוה כעין איסור לבו רואה ערותו או רואה ערות חבירו, (וכך צ”ל בודאי להשיטה בגמ’ שעקיבו רואה את הערוה אסור כמו לבו, וגם לדידן היה צריך לגזור כמבואר שם שהתירו רק משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, ומאידך גיסא יש לומר דכיון שלא נתנה תורה למלאכי השרת אין גזירת רואה כלל אלא רק גזירת נוגע מאחד מהטעמים דלהלן), או דלומר שהוא גזירה במקום נוגע, וא”כ בסופו של דבר הוא משום הרהור, וכ”ה דעת התוס’, או דלומר שהוא משום חימום ואז הוא כעין איסור נגיעה ביד ממש וכ”ה דעת הראב”ד.

ולמעשה היוצא מכל דברי הראשונים ששללו את הטעם הראשון הנ”ל, וגם בטור משמע כנ”ל שאיסור נוגע בער’ חבירו הוא ג”כ מצד הרהורא.

אבל צ”ע דאם יש הרהור בעקיבו כמו בידו למה נזכר האיסור רק בדיני ק”ש שלא יקרא, ומיהו עי’ נדה יג גבי תנא דבי ר’ ישמעאל, ואמנם שם נזכר לגבי הנאה וכאן נזכר אפי’ בנגיעה גרידא.
 

ויעוי’ בב”י בשם הא”ח בשם הראב”ד שכ’ בענייננו דהפסק מכנסיים יועיל, ולפ”ז משמע ג”כ שכל הפסק בגד יועיל וכדלעיל, ואין לומר דהראב”ד סובר שגם בנגיעה בידו מועיל הפסק בגד גרידא, דהרי המקור לזה הוא מהגמ’ נדה שם שרק הפסק מטלית עבה מותר.

ויל”ע דשי’ הראב”ד הובאה בפשיטות בטור ולכאורה יוצא לשיטתו שאין כל בגד מועיל, אלא רק מה שיועיל לענין נגיעה, ואף גם בדעת התוס’ אולי י”ל כן כמשנ”ת, וגם דברי התוס’ הובאו בב”י, ולפ”ז מש”כ השו”ע בגד ומה שהביא הב”י בשם הראב”ד מכנסים לפי מה שנתבאר שהוא דוחק גדול לומר שהכונה למטלית עבה, וממילא צ”ע.

וכמו”כ עדיין צ”ע דאם התוס’ סוברים שאיבריו נוגעין בערו’ אינו מטעם הרהור מה יעשו עם הגמ’ בדף כד הנ”ל דמבואר שנוגע בערות חביר הוא מטעם הרהור, וגם בב”י מה שהביא על דברי הטור שהביא טעם הדין בשם התוס’ בפשטות לא למד שטעם התוס’ חולק על הטעם שהביא הטור בשם הראב”ד.

ויתכן לומר אבחנה בזה להלכה דביד החשש להרהור הוא קרוב ולכן ביד האיסור הוא תמיד משום הרהור, אבל כאן באיבריו החשש הוא רחוק, ולכן מכיון שגדר ודרגת ההרהור כאן הוא קלישתא לכן התוס’ נקטו דכאן האיסור הוא רק מחמת גזירה, ואין כוונת דבריהם לסתור לרעיון הדברים שנזכר בדף כד שגדר האיסור הוא איסור של הרהור, ולכן אין כאן סתירה לדברי הראב”ד שהאיסור הוא שמא יבוא לידי חימום, אבל מ”מ מאחר שהחשש כאן הוא רחוק לכן לא אסרו לגמרי שלא בשעת ק”ש ותפילה כשאין מתכוון להרהור ומלבד זה גם אפשר שלא אסרו בהפסק בגד כיון שעכשיו החשש לחימום הוא הרבה יותר רחוק, גם להראב”ד שעיקר החשש שמא יבוא לידי הרהור וגם להתוס’ שעיקר החשש שמא יגע בידיו אפשר שלא גזרו לגמרי וכפשטות לשון השו”ע.

קרא פחות
דרבנןנדהקריאת שמעתפילין
0
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

מכתב למרן שליט”א (ח”ב ב)  {מוצש”ק מטו”מ ע”ג לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה”ג שליט”א. אם אוכל לרשום כמה דברים שנתקשיתי בעניותי. } א) בתוספתא כלאים פ”ה ה”ד ובירוש’ פ”ח ה”ב איסי בן יהודה אומ’ אסור לרכב על הפרדה מק”ו, ...קרא עוד

מכתב למרן שליט”א (ח”ב ב)

 {מוצש”ק מטו”מ ע”ג
לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה”ג שליט”א.

אם אוכל לרשום כמה דברים שנתקשיתי בעניותי.

}

א) בתוספתא כלאים פ”ה ה”ד ובירוש’ פ”ח ה”ב איסי בן יהודה אומ’ אסור לרכב על הפרדה מק”ו, נתקשיתי מסו”ס ישעי’ ס”ו והביאו את כל אחיכם בצבים ובפרדים, ומי משתבח קוב”ה במידי דאיסורא.

 {תשובת מרן שליט”א: פירדה מששת ימי בראשית היתה כמ”ש בירו’ כלאים פ”ח ה”ב} היינו הירושלמי שהובא בשאלה, ור”ל דכך י”ל עפמ”ש שם על ענין אחר, אף דפסוק זה בעצם לא נזכר שם.

 {.

}

ב) בב”ק נ”א א’ כי יפול הנופל ממנו ולא בתוכו וכ”פ בש”ע חו”מ תכ”ז ד’ היתה רה”ר גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה, נתקשיתי ממש”ל ספ”ק ט”ו ב’ שלא יגדל אדם כלב רע וכו’ ובהר”מ פי”א מהל’ רוצח ה”ד דאף בור שברשותו צריך לעשות לו חוליא י’ טפחים, וא”כ ברה”ר גבוה ת”ל מצד תקלה.

 {תשובת מרן שליט”א: התורה מיעטה.

}

ג) דעת רש”י פסחים ס”ג סע”ב והר”ח (ישועות מלכו פ”א מק”פ) והיראים (הוב”ד בלקו”ה) בשוחט הפסח על החמץ כל בני החבורה עוברים, ולהחינוך מ’ פ”ט מי שיש בידו חמץ חמץ לוקה, ונתקשיתי דהא באמת הו”ל לאו שאין בו מעשה כמש”ש התוס’, ואי משום מעשה השוחט הא פסח מדין שליחות כמבואר בקידושין מ”א ב’ והרי שחיטת פסח על החמץ עבירה היא ואשלב”ע וכ”מ שהק’ התורי”ד, ובאמת קשה לכל הנך שיטות וכן להר”מ בסה”מ דבעל החמץ לוקה הרי לא עשה מעשה.

 {תשובת מרן שליט”א: התורה ריבתה.

}

ד) בב”י או”ח סי’ תקנ”א כתב הלשון דאפילו מלאכה ממש אינה אסורה אלא בט”ב עצמו מן הדין וכ”ש משא ומתן דקיל טפי ודי שנאסור עצמו וכו’ עכ”ל.

ויל”ע דהרי לדעת התוס’ ביבמות מ”ג א’ דאסור מו”מ קודם ט”ב ומלאכה לא שמענו לאסור כלל, א”כ מבואר דיתכן שמו”מ חמיר ממלאכה, והב”י הרי מיירי לכו”ע, ואולי מניעת מו”מ לגמרי קאמר דוקא, דקיל ממלאכה.

 {תשובת מרן שליט”א: הוא רק חומרא בעלמא} לא הבנתי הכונה, ואם אזיל על סוף התשובה צ”ל דמפרש שמניעת מו”מ לגמרי היא חומרא בעלמא.

 {.

}

ה) ברש”י ב”ק צ’ א’ ‘צרם’ – משך ובבכורות שמעתי לשון פוגם עכ”ל, נתקשיתי דלקמן צ”ה א’ איתא הצורם אוזן פרתו של חברו פטור, ובודאי מיירי דפגם דבלא”ה מה שייך לחייבו, וכן בבכורות גבי מומין אם לא פגם איזה מום יש במשיכת האוזן.

 {תשובת מרן שליט”א: בא ע”י משיכתו ממילא} כלומר שהחילוק בין ב’ הפירושים ברש”י האם עיקר הלשון צורם אזיל על המשיכה, והפגימה ממילא הויא, או דהעיקר על הפגימה עצמה.

 {.

}

ו) בירושלמי תרומות פ”ח ה”ג (דף מ”ג א’) איתא דאסור ליתן פיתא תחות שיחיא, ולגירסת הר”מ (פי”ב מהל’ רוצח ושמיה”נ ה”ה) היינו פס ידו, והלום שמעתי בשם חכ”א שכל הטובל דינו כטובל כלי דרך פיו וצריך לשפשף בבית שחיו דבל”ז אולי לא יכנסו המים, ולפי שאם הוא חומרא יתירה יצא שכרו בהפסדו מצד הירושלמי הנ”ל, רציתי לידע דעת רבינו מרן שליט”א אם רו”ח נוחה מחומרא זו או שאין לה מקום.

 {תשובת מרן שליט”א: מצוה אין מזיקה.

}

קרא פחות
אףהתורהחמץמצהנדהנהנהערבפסחשבתשינהתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{כ”ד ניסן תשע”ה בס”ד} לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רבינו הגדול רשכבה”ג שליט”א באתי בזה לפני כבוד הדר”ג בכמה דברים שנתקשיתי בעניי, אם יוכל לכתוב לי דעתו דע”ת ויניח את דעתי. {א. הנה החזו”א באו”ח סי’ ק”מ חקר אם ...קרא עוד

{כ”ד ניסן תשע”ה בס”ד}

לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רבינו הגדול רשכבה”ג שליט”א

באתי בזה לפני כבוד הדר”ג בכמה דברים שנתקשיתי בעניי, אם יוכל לכתוב לי דעתו דע”ת ויניח את דעתי.

{א.

הנה החזו”א באו”ח סי’ ק”מ חקר אם קודם יצי”מ ומ”ת קדשו ע”פ הראיה או חשבו ע”פ החשבון, ולא פשטה, והעתיק מרן שליט”א דבריו בסתמא בספרו הגדול שקל הקדש הלכות קידוש החודש פ”ה ה”ג סקי”ב, וכפל דבריו בבהה”ל פ”ד ה”ד די”ל דאז קדשו ע”פ הראי’ כו’ עכ”ל, והצעתי לפני מרן שליט”א במכתב דהרי תלמוד ערוך הוא בידינו בירו’ פ”א דר”ה ה”ג דגרסי’ התם לשעבר אלה מועדי ה’ כו’, [ועוד אי’ שם לשעבר רבות עשית וכו’, וכ”ז איתא גם בפס”ר ופסדר”כ פ’ החדש].

והשיבני מרן שליט”א בכי”ק: יש”כ.

}

והנה אח”ז ראיתי דבאמת לא דבר ריק הוא, ובשמות רבה פרש’ בא בפ’ החדש הזה לכם אי’, תני עשה ירח למועדים א”ל לדוד עד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה”ד החדש הזה לכם, ואי’ בשכל טוב (בראשית ל”ד כ”ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה, ומאידך בפרדר”א פ”ח פליג עכ”ז באריכות, וכאן הבן שואל שהרי הכל גלוי לפניו וגם בודאי מחמת ענותנותו כ’ אלי כנ”ל, וא”כ הדרא קו’ לדוכתה, והשתא מיהא מ”ט לא העתיק כ”ז בחיבורו.

תשובת מרן שליט”א: יפה העיר ויש”כ.

{ועיין עוד במש”כ בס’ הר אפרים על המדר”י שם.

ובמה שכתבתי בחיבורי על המכילתא דרשב”י ריש פרק י”ב – מסכתא דפסחא בפתיחתא.

ב.

כתב מרן שליט”א בספרו תשובות הגר”ח ח”ב סי’ תתרס”ז בדין ג’ כתות בק”פ, דמה יהיה הדין אם יחיד לא שחט עם הג’ כתות כדין, אם מותר אחר כך לשחוט הפסח ביחיד, והשיב ע”ז מרן שליט”א: כמדומה ששוחט.

[וכ”כ במנחת שלמה בפסחים ס”ד ובספר הליקוטים על הרמב”ם פ”א מק”פ בשם ס’ ביתה יוסף].

}

והנה בפסחים פרק תמיד נשחט [דף ס”ד ב’] גבי ג’ כתות, מספקא לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה, הלכך בעינן שלש כתות של שלשים שלשים בני אדם, דאי בבת אחת הא איכא ואי בזה אחר זה הא איכא ע”כ.

ופרש”י או בזה אחר זה – שלש כתות של עשרה עשרה, הלכך שלש כתות בעינן, דילמא בזה אחר זה קאמר, ושל שלשים בעינן דילמא בבת אחת קאמר – ואינו יכול לשוחטו בפחות משלשים עכ”ל.

ולפ”ד מתבאר דלפי הצד בגמ’ דבעי’ ג’ כתות בב”א א”א לשחוט בפחות מל’, [וכ”מ לכאו’ מדברי הגמ’ בסוגי’ אח”כ על חמשין].

וז”ל הצל”ח שם, ואי אפשר לעשות הפסח בפחות משלשים בני אדם, אפי’ יהיה כמה כתות זה אחר זה צריך בכל פעם שלשים בני אדם, וא”כ הוצרכה העזרה להיות ננעלת פן יכנסו כל כך הרבה עד שישארו בחוץ פחות משלשים ולא יהיו אלו יכולים לעשות הפסח כלל וכו’.

וא”כ לדעת הרמב”ם שכתב בפ”א דאם היו פחות מחמשים לא ישחטו, א”כ ה”ה ביחיד שבא אחר ג’ כתות לכאורה שלא ישחט, וצ”ע.

תשובת מרן שליט”א: יתכן שהוא המשך.

{יש להעיר על דבריו דבגמ’ שם מבואר שכדי להחשיב שיצטרפו צריך שימתינו בפנים, וישנם דעות בראשונים דבעינן שימתינו מלשחוט, ולפ”ד אם שחטו אינם יכולים להצטרף אף אם עומדים שם, ותליא בגירסאות הגמ’ שם, (עיין בחיבורי זבח פסח על הרמב”ם הל’ קרבן פסח פ”א שהבאתי הדעות בזה), וא”כ בענינינו דמיירי בסתמא צ”ע שיתאפשר לצרף בסתם.

}

ג.

מרן שליט”א בספרו הגדול דרך אמונה הל’ מתנ”ע פ”ז סקל”ח, הכריע כדעות הראשונים דערום שאמר כסוני לאו ערום ממש קאמר, ונתקשיתי בדעה זו, דהנה גרסי’ בירושלמי פאה פ”ח ה”ו, רבי בא בר זבדי אמר איתפלגין רב ורבי יוחנן חד אמר מדקדקים בחיי נפשות וחרנא אמר אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו, ואע”ג דקי”ל מיהא כמ”ד מדקדקין מ”מ שמעינן דבכה”ג פליגי שכך הוא הפשטות שאינו לבוש, ואפ”ה מדקדקין.

תשובת מרן שליט”א: אין לבוש כראוי.

{יש להעיר על דבריו, דהמפרשים שם ביארו ‘מפני מילתו של אברהם אבינו’ ר”ל שהוא מגולה, משום שאין לו בגדים לכסותו, וזהו הביאור הפשוט בירוש’ כמ”ש, ואפשר שזוהי גופא כונת מרן שליט”א דס”ל לעיקר כהמפרשים שלא ביארו כפשוטו.

}

ד.

כתב רש”י שבת י”ג א’, שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ”ח א’), עכ”ל.

ואמנם עיקר הענין של שנה בקירוב בשר שכך הוא הדרך מבואר בגמ’ שבת שם, אבל מנ”ל לרש”י שיוציא ויתן כתובה קאי גם ע”ז, דבכתובות שם מבואר להדיא דמיירי על שעת תשמיש, וז”ל הגמ’ שם: תני רב יוסף, שארה זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן, מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ונותן כתובה, עכ”ל.

ולפ”ז צ”ע מנ”ל לרש”י הא, [וכן ראיתי ב’ערכי תנאים ואמוראים’ לחד מן קמאי שכתב לפרש כרש”י מהגמ’ דכתובות כנ”ל, וגם זה צ”ע].

תשובת מרן שליט”א: היינו הך.

{כונתו דהכל כלול במצות עונה, וגם השינה בקירוב בשר היא חלק ממצות עונה, ויש להעיר דהנה בגמ’ בשבת שם מבואר דאין דרך כלל לישן בלא קירוב בשר ושינה בלא קירוב בשר חשיב שינוי והיכר, ומאידך מצות עונה לרוב בנ”א אינו בכל יום, אלא רק לכגון רב שמואל בר שילת שהי”ל תנאים מיוחדים כמ”ש בכתובות.

ואי איתא שזה כלול במצות עונה הו”ל למתני’ לפרש חיוב זה שהרי הוא חיוב חוץ מחיוב התשמיש ואף יותר תדיר ממנו, וכי היכי דחשיב התם אוכלת בלילי שבת.

}

ה.

בענין כלה שפירסה נדה דאיתא בפ”ק דכתובות ד’ א’ שאסורה ביחוד, כתב בספר נתיבות לשבת דגם אסור לבעלה להסכל ביופיה, [והביאו דבריו בס’ בדי השלחן הל’ נדה, ובאוצר הפוסקים באה”ע, ובס’ מנהג ישראל תורה חלק אהע”ז בענין חופת נדה].

ודבריו צ”ע דהתם בכתובות גרסי’ וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל’ יום, ופרש”י התם (גבי אבילות לעיל מינה), אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה, וה”נ אמרי’ בפ”ח דיומא ע”ח ב’ גבי יוה”כ.

וז”ל התו’ הרא”ש, וכעי”ז בפסקיו פ”א סי’ ו’, אין מונעין תכשיטין מן הכלה כלומר אם אירע לכלה אבל בתוך שלשים לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין ואפי’ בתוך שבעה לאבלה כדי שלא תתגנה על בעלה דכל שלשים של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה, ע”כ.

והנה ע”ז אמרו במסכת שבת ס”ד ב’, זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים, ואם מותר לה להתקשט שלא תתגנה על בעלה א”כ כ”ש דשרי לי’ להביט בה.

[וכה”ג ביותר אשכחנא דמש”ה אפי’ בהסתכלות בא”א בכתו’ י”ז א’ אי’ למאן דשרי].

ולפ”ז צ”ע דדברי הס’ הנזכר הן היפך שיטת הש”ס.

תשובת מרן שליט”א: היא צריכה שלא תתגנה, והוא צריך לא להסתכל וזה שלא לצורך { מייתור לשונו משמע דס”ל למרן שליט”א הכי אליבא דהלכתא, ולא רק לתרץ הדעה הנ”ל.

}.

{ז”ל הב”י יו”ד סי’ קצ”ה, ומ”מ משמע דבשאר מקומות שאין דרך לכסותן מותר להסתכל בהן וכן נראה ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה וממה שכתב הרמב”ם בפרק כ”א מהלכות איסורי ביאה (ה”ד) מותר אדם להביט באשתו נדה ואף על פי שהיא ערוה ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה ע”כ.

}

ומבואר מדבריו שלמד ההיתר להסכל באשתו נדה הוא ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה, ולפ”ז ה”ה גם בזמן חופת נדה שמתקשטת כנ”ל, מותר לו להסתכל בה.

{ו.

ז”ל המהרש”א חגיגה י”ג ב’, מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, ולפי שהיה ישעיה בן כרך ונתגדל בירושלים בין מלכים כדאמרינן [מגילה י’ ב’] דאמוץ ואמציה אחים הוו והיה רגיל במלכותא דארעא, לא היה מתמיה נמי כ”כ במלכותא דרקיעא, משא”כ יחזקאל שהיה בן כפר מהכהנים אשר בענתות ולא היה רגיל גם במלכותא דארעא, ולכך תמה כ”כ במלכותא דרקיעא, עכ”ל, ותמוה, דאה”נ ענתות זה היה עירו של ירמיה כמש”ש א’ א’, אבל לא אשכחן ביחזקאל, וגם לא מצאתי הצעיר כן בדרז”ל, [ולפו”ר משמע בחז”ל דרק ירמיה היה מענתות ולא יותר, עיין סנהדרין צ”ה א’ ובריש האיכ”ר ופסדר”כ פי”ג, ומיהו זה יש לדחות].

}

תשובת מרן שליט”א: ירמי’ הי’ תלמיד צפני’ שהי’ נכד של ריק?? (חזקי’?) המלך כמש”כ בס’ בשער המלך דף ל”ד א’ {אין הדברים ברורים.

ונ”ב עיין צפניה פרק א, א דבר ה’ אשר היה אל צפניה בן כושי בן גדליה בן אמריה בן חזקיה בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה.

}.

קרא פחות
הלכות קידוש החודשנדהפסחקידוששבת
0
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

מכתב למרן שליט”א (ח”ב)  {אור לנר ו’ דחנוכה א’ דר”ח טבת תשע”ה לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה”ג שליט”א} א) בפסחים צ’ א’ ומעות שבידו חולין שע”מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן, ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא ...קרא עוד

מכתב למרן שליט”א (ח”ב)

 {אור לנר ו’ דחנוכה א’ דר”ח טבת תשע”ה
לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה”ג שליט”א}

א) בפסחים צ’ א’ ומעות שבידו חולין שע”מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן, ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא הוי מוקמינן לה בקדשים קלים ואליבא דר”י הגלילי דאמר קדשים [קלים] ממון בעלים הוא, אבל בפסח לא משייר איניש, הא קתני בהדיא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן, אימא שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן { ר”ל דהנה המעות שקונין בהן מינוי בפסח הם חולין, ופי’ אביי משום שמשייר בקדושת המעות כשמקדישן, אבל לא משייר בקדושת הקרבן, ולהכי מתרץ הכי מילתיה דרבי בברייתא לפרש ג”כ דמיירי על המעות.

}, וק”ל דבמכילתא דרשב”י הגירסא בדברי רבי ‘שמתחילה לא לקחו אלא ע”מ כן’, פי’ להפסח, וכאן ליכא לשנויי דמיירי על המעות { דבשלמא גירסת הברייתא שבגמ’ שייך לתרצה, אך גירסת המדרשב”י קשה לשנותה כ”כ.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: למה לא} ע”ע בחיבורי על המכילתא דרשב”י מש”ש.

 {.

}

ב) בהגמ’ הנזכר.

לעיל מינה איפליגו רבא ור’ זירא ליקח חלוק וטלית ממעות הפסח, [וז”ל הגמ’ שם, רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן רבה ורבי זירא חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי דכיון דתקנתא דפסח הוא כגופא דפסח דמי כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ורבי סבר כיון דהכשירו דפסח הוא כגופא דפסח דמי וחד אמר במצה ומרור נמי כולי עלמא לא פליגי דכתיב (שמות יב-ח) על מצות ומרורים יאכלוהו דכיון דמכשירין דפסח נינהו כפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק ליקח בו טלית רבנן סברי מהיות משה אמר רחמנא החייהו לשה ורבי סבר החיה עצמך משה].

ונחלקו רש”י והרמב”ם אי מיירי על מעות שמקבל המוכר תמורת המינוי, או על מעות שנשארו ללוקח אחר שקנה חלקו, (לפי מה שפירשו הלח”מ והר”י קורקוס), וקשה לי על דעת הר”מ מהא דמקשי בגמ’ אח”ז תיכף מחלוקתם, וז”ל, ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא הוי מוקמינן לה בקדשים קלים ואליבא דר”י הגלילי דאמר קדשים [קלים] ממון בעלים הוא אבל בפסח לא משייר איניש הא קתני בהדיא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן אימא שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן עכ”ל, ומדקאמר הכי מוכח דעד השתא איירינן על מעות שניתנו תמורת הפסח, דאל”כ הרי עד השתא נמי מיירי במעות, ולא היה לו להקשות כך { ר”ל דכיון דמדברי מחלוקתן של רבא ור”ז מבואר דס”ל שהשיור במעות ולא בפסח, א”כ מהו הלשון ולאביי דאמר וכו’, הרי ע”ז גופא מיירו האמוראים עד כאן, וכל הסוגיא עד השתא אזלא לפ”ז, ומ”ט קשה רק על אביי.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: הוא אמר בהדיא} ר”ל דעדיפא לן מ”מ להקשות על מאן דאמר הכי בהדיא, וי”ל עוד בכונתו דאף שדעת הרמב”ם דלהאמת אפליגו רבא ור”ז ג”כ בזה, מ”מ לולי דברי אביי מצינן לאוקמי פלוגתייהו כדעת רש”י, ורק למסקנא מוקמינן דבריו בכה”ג.

 {.

}

ג) איתא במכילתא דרשב”י פ’ בא פי”ב, ויקחו – מלמד שכל אחד ואחד לוקח לעצמו, האם יש מכאן ראיה לדברי הגרי”ז בהל’ קרבן פסח שצריך מעשה קנין למי שרוצה להתמנות [וכ”כ בפסקי תוס’ קידושין סי’ פ’].

ואם לא – א”כ מהי כונת המכילתא דרשב”י { מו”ר השיבני אח”כ עוד בענין זה, ועיין מ”ש בחידושי על המכילתא דרשב”י.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: מצותו בכך [אבל אין ראיה שמעכב].

}

ד) במש”כ בפ”ב דב”מ כ”ו ב’ על המשאיל ארנקי דלא מסמנא מילתא { ר”ל שהמשאיל ארנקו לחברו אי”ז סימן טוב, שנראה כמשאיל מזלו.

}, האם זהו ג”כ במשליך לאשפה או מי שנשבר ארנקו.

 {תשובת מרן שליט”א: דוקא במלא מעות לפנים.

}

ה) הרש”ש בב”ב קס”ט ב’ תמה על הרשב”ם שפי’ הבא לידון בשטר ובחזקה – חזקת ג’ שנים, ובהמשך הסוגיא כתב שאמר לו לך חזק וקני, ומשמע ששינה דעתו בפי’ החזקה, ולכאו’ תמיהת רש”ש אין לי לזה מובן, דודאי כיון שנפסל שטרו צריך טענה אחרת לתרץ החזקת ג’ שנים, וכמו שפי’ רמב”ן שיש לו טענת כסף, כך פי’ רשב”ם שיש לו טענת לך חזק וקני, ובזה מאמת החזקת ג’ שנים, וצ”ע.

 {תשובת מרן שליט”א: יאמר שלא ידע} פירוש שלא ידע את דברי הרמב”ן, אך עיקר הקושיא כאן היא מן הסברא, ויל”ע.

 {.

}

ו) מ”ש מ”ב ובבה”ל סי’ קכ”ה דיש לומר הכל בשוה קדוש וברוך עם הציבור, ודן אם ש”ץ צ”ל דוקא עם הציבור, לא הבנתי דברמב”ם מבואר בסדר התפילות שכל סדר הקדושה הוא הארכת ברכת אתה קדוש של הש”ץ, והרי הכל ברכה א’, וכיון שאומרים צבור הקדושה מאי נ”מ היכן הם אוחזים אם באותו פסוק או לא.

 {תשובת מרן שליט”א: לכתחילה צריך שוה.

}

ז) בתו”כ ר”פ קדושים, מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, ופי’ הר”ש והראב”ד שלא נשנו כסדר משנה אהרן תחילה וכו’  {ז”ל הגמ’ שם, ת”ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן נמצא ביד הכל ארבעה ע”כ.

}(עירובין נ”ד ב’) אלא הכל בב”א, וכן עשה מ”ר על ר”פ תרומה ור”פ הפסח ע”כ, וק”ל דלגבי פרשת הפסח ילפינן להדיא במכילתא דרשב”י שנאמרה כסדר משנה הנ”ל, ואח”ז אמר התם דברו וכו’ מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, ושניהן נשנו שם בסתמא { א”ה שוב נראה דאולי באמת אתיא הנ”ל רק לר”א דהתם.

}, וא”כ מבואר שאי”ז סותר, דיתכן שנאמר גם כסדר משנה וגם כהקהל עם הנשים והטף.

 {תשובת מרן שליט”א: מחלוקת התנאים} ר”ל דב’ תנאי נינהו ופליגי ב’ הברייתות אהדדי.

 {.

}

ח) ידידי ר”מ הכהן הלברשטט אמר לי שאמר לו מרן הגרנ”ק דדין נודר בשעת צרה הוא רק באופן שא”א ליתן צדקה כעת, כגון שמהלך במדבר ובאו עליו ליסטים, וק”ל דעיקר נודר בשעת צרה ילפי’ בב”ר פ”ע ובתוס’ רפ”ק דחולין מיעקב, ושם עכ”פ חלק מנדרו יכל לקיים עתה, ומבואר דאי”ז מוכרח שיהא באופן שא”א לקיים, וכן ראיתי אח”ז שכתב הח”ס שם בתוס’ להדיא לפרש בזה הא דיעקב דגם מה שיכול לקיים כעת.

וכן מבואר בריטב”א נדרים י’ א’ שכתב דבנו חולה הו”ל כנודר בשעת צרה, וכן ראיתי שכתבו גם בשו”ת מהר”ם מינץ סו”ס ע”ט, וביותר להדיא בשפ”א ביו”ד ס”י ר”ג ס”ה דאדרבה באופן שיש לו עתה טפי שרי.

ולפ”ז לא הבנתי פסקו של הגרנ”ק שליט”א.

 {תשובת מרן שליט”א: הכל לפי היכולת.

}

ט) בחגיגה י”ג ב’ גבי כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה אלא וכו’ בן כפר וכו’, התוס’ לא ניח”ל כפרש”י וכנראה משום דלא משמע שהיתה נבואת יחזקאל פחותה, [וכדאמרי’ במכילתא מס’ דשירתא פ”ג ראתה שפחה כו’], וק”ל ממ”ש במכילתא דרשב”י רפי”ב ר’ נחמיה אומר כתחלה היה דבר עם הנביאים בכ”מ (פי’ אף בח”ל) מה ת”ל הי’ הי’ דבר ה’ אל יחזקאל אלא מלמד שלא היתה רה”ק תדירה עליו.

לפה”נ מבואר שאכן היתה דרגת נביאותו פחותה.

 {תשובת מרן שליט”א: זה מעלה שא”צ רוה”ק על כל דבר אלא מבין מעצמו.

}

י) בתו”כ בהר פ”א ה”ז יליף השרשה לאורז ודוחן מקרא, ובירושלמי שביעית פ”ב ה”ה מבואר להדיא דברייתא זו היא בתחליף לסברא דרבה בר”ה י”ג ב’ ההובא שם בשם ר’ חונא בר’ חייא (וכמש”ש ג”כ מרן שליט”א), והיינו דלרבה ור”ח בר”ח ילפי’ שביעית מסברא דשיייכא במעשר בעיקר [ומזה ילפינן שביעית], ולתו”כ ילפינן מעשר מקרא דגבי שביעית, כן מבואר מדברי הירושלמי, אבל הר”ש כתב דרבה מיירי במעשר והתו”כ מיירי בשביעית ולא ילפי’ מהדדי וזהו כהתי’ השני בתוס’ שם, וצ”ע דבירוש’ מבואר לא כן.

 {תשובת מרן שליט”א: הכל בכלל} לא זכיתי להבין התירוץ.

 {.

}

 

קרא פחות
אףהלכות קידוש החודשהנביאיםחולהכסףמשהמשנהנדהנחמיהפסחקידושקידושיןרבישבת
0
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

בית דין שטעו והרגו את הנפש בשבת א) מה שהקשה ע”ד ס’ החינוך מצוה קי”ד, שכתב וז”ל, ואם עברו וציוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו ...קרא עוד

בית דין שטעו והרגו את הנפש בשבת

א) מה שהקשה ע”ד ס’ החינוך מצוה קי”ד, שכתב וז”ל, ואם עברו וציוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם אם יש עדים והתראה נסקלין בשוגג מביאים חטאת לכפרה ע”כ.

וקשה דהא קי”ל טעה בדבר מצוה פטור (שבת קל”ז א’).

תשובה יעויין ברמב”ם שפסק בפ”ב מהל’ שגגות ה”ח דבאשתו נדה בעל חייב גם אם נתכוין לעשות מצוה כיון דהו”ל למשיילה, כדעת ר’ יוחנן פסחים ע”ב ב’, וכתב הכ”מ, ורבינו שסתם וכתב דבאשתו חייב נראה שסובר דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה תו לא צריכי לאוקמי בהני אוקמתי אלא בכל גוונא חייב כיון דלא בזיז מינה ה”ל לשיולה עכ”ל.

א”כ ה”נ גבי ב”ד שטעו אפשר דמדהו”ל ללמוד ולא למדו לא חשיבי כטועין בדבר מצוה, דזיל קרי בי רב, ומעין זה משמע בפ”ב דשבועות י”ח א’ על ת”ח ע”ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.

כמו”כ מה דקי”ל בגמ’ ור”מ שם גבי תנוקות יעויין עוד בכ”מ דזהו דוקא אם נתנה שבת לידחות אצלו עכ”פ בתינוק אחר, משא”כ הכא.

אין מעמידין פרנס על הציבור אא”כ נמלכין בציבור

ב) מה שהקשה עמ”ש בברכות נ”ה א’, אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר ראו קרא ה’ בשם בצלאל אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה הגון עליך בצלאל אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן אמר לו אף על פי כן לך אמור להם הלך ואמר להם לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן עכ”ל.

והקשה כ”ת, דכיון שהיה בצלאל בן י”ג כמ”ש בסנהדרין ס”ט ב’, א”כ סברא הוא שהיה שואל הציבור משא”כ באדם מבוגר שמא א”צ לשאול הציבור.

תשובה מסתבר דמ”מ נער בן י”ג שהי”ל רוה”ק ונתמנה מפי הקב”ה ומ”ר ע”ה עדיף מאדם בן מ’ שלא נתמנה על ידן.

והדברים פשוטים למבין.

ויעויין במאירי שם שכתב וז”ל, דרך צחות אמרו ראו קרא ה’ בשם בצלאל וכו’ אמר לו הב”ה למשה לך אמור להם לישראל הגין עליכם בצלאל וכו’, והלשון תמוה, מ”ט הוסיף כאן דרך צחות הרי זוהי גמ’ ערוכה, אלא היינו דפשיטא שגבי בצלאל בעצם לא היה שייך בכלל להמלך ע”ז, והר”ז כמו שנבוא להמלך האם לקיים איזה מצוה מן התורה או איזה מאמר ה’, אלא דכ”ז רמז בעלמא.

האם מותר שהנשים יבואו לשמוע ד”ת

ג) מה שהקשה הגר”ד פאלק ע”ד הספורנו ס”פ ויקהל שכתב שהנשים באו לשמוע ד”ת, והרי אסור ללמד בתו תורה.

תשובה הנה ע”כ התרגום חולק ע”ז שתרגם דאתיין לצלאה, וי”ל דדברי הספורנו אתיא כאידך מ”ד דפליג ע”ז בגמ’ בסוטה שם.

 

קרא פחות
התורהיצחקמשהנדהשבתתשובה
0