משה

{עש”ק פ’ בשלח ע”ו}

האם היו ישראל צמאים למים כשבא עמלק עליהם

א) מה שהקשה דכתיב (שמות י”ז ו’) שהכה משה בצור ורק אחר כך כתיב ויבא עמלק, ומאידך רש”י כתב בדברים גבי זכירת עמלק ואתה עיף בצמא דכתיב ויצמא שם העם וכו’, וצ”ע הרי כבר הכה משה בצור.

תשובה ראשית י”ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה, וכשיש לנו הכרח לומר שהיו צמאים דהרי כתיב עיף, והיינו בצמא (עי’ בפ”ח דיומא), א”כ שבקיה לקרא ואימא שזה היה אח”כ.

עוי”ל שגם אם היה כך שמשה כבר הביא מקור מים מ”מ שמא עדיין לא היה מצוי להם המים מיד עד אחר שיציינו הנשיאים את מקומות המים, כמ”ש רז”ל עה”פ במחוקק במשענותם, ולבנתים כבר בא עמלק.

עוד י”ל דהרי דרכו של עולם שכאשר אדם בא למצב של איבוד עשתונות הוא נותר במצב זה גם אח”כ בזמן שכבר יצא מן המצב, ולכך גם אחר שמצאו מים היו טרודין ועיפין.

ולפ”ז מה דקי”ל ביומא שם שעיף היינו בצמא, אין הכונה שזהו תרגום המילה, אלא עייפות היא תוצאת הצימאון.

א”נ ואתה עיף ויגע אינו טעם לביאת עמלק שהיו יגעים, אלא משום שהיו יגעים כבר מעיקרא, לכך באו לידי רפיון ידים וניסו את הקב”ה, וע”ז בא עמלק, ומ”ש ואתה עיף ויגע היינו שזה גרם.

האם לא היו ישראל מספרין בלשון מצרי

ב) מה שהקשה ע”ד הרשב”ם שכתב ד’ויאמרו בני ישראל מן הוא’ (ט”ז ט”ו) היינו ‘מי הוא’ בל’ מצרי שהיו רגילין בו, והקשה שהרי לא שינו את לשונם כמ”ש בבמ”ר י”ג כ’ ועוד.

תשובה הנה הראשונים באופן כללי בפירושיהם עה”ת לא דקדקו תמיד לפרש אחר דברי רז”ל, אך כאן עצם דברי הרשב”ם כבר נזכרו במכילתא ויראו בני ישראל ויאמרו איש וגו’.

כאדם שאומר לחבירו מה הוא, כך אמרו ישראל מן הוא.

וכ”כ בלק”ט שהיה ל’ מצרי שהיו רגילין בו וכנ”ל, ובא”ע כתב עוד שכך הוא גםבל’ ישמעאל.

ומה שהקשה מהבמ”ר הנ”ל, הנה יש מדרשות חלוקות בזה ויעויין גם בפסדר”כ פסקא בחדש השלישי (יב) איתא בזה”ל: א”ר נחמיה מהו אנכי לשון מצרי הוא למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנישבה בנו ועשה ימים הרבה אצל השבויין לבש נקמה אביו והלך אצלו והביאו ובא להשיח עמו בלשונן של שבויין כך הב”ה עשו ישראל במצרים כל אותן השנים ולמדו שיחתן של מצרים כשגאלן הב”ה ובא ליתן להם את התורה ולא היו יודעים לשמוע אמ’ הקב”ה הרי אני משיח להם בלשון מצרי אמ’ הקב”ה אנכי אנוך כך פתח להם הקב”ה בלשונם אנכי ה’ אלהיך עכ”ל.

אתה הראית לדעת כי יש מדרשות חלוקות בדבר זה, ושום תירוץ אחר לא יועיל בזה.

מ”ט לא נזכרו בתורה מכות שהיו על הים

ג) מה שהקשה כת”ר מ”ט לא נזכרו בתורה כל מכות שעל הים כשם שנזכרו מכות שהיו במצרים, וכ”ש דעדיפי מינייהו מכות שבים כמ”ש בהגש”פ [וכ”ה במכילתא ובשמות רבה ובזהר].

תשובה נ”ל דהעיקר מה שנזכרו עשרת המכות בתורה, הוא מחמת כל קידוש השם שהיה בתהליכי מכות הללו, כמ”ש ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי שמי בכל הארץ, וכתיב למען תספר וגו’ את אשר התעללתי במצרים וגו’, וכן כמה מקראות המראין זה, משא”כ מכות שבים שהיו בלא התראות והודאות כמו ה’ הצדיק וגו’, וכמו ולכו נא הגברים ועבדו את ה’ וכדו’, להכי לא פירט הכתוב כ”כ אלא כללן יותר ומיהו בדרשות דרשינן למכות שהיו להם כמו מכת חשך דרשי’ במכילתא עיין שם.

כך נראה לי, ולא מצאתי הדבר מפורש.

מ”ט לא נזכר בתורה מעיקרא שעלו עצמות שאר שבטים ממצרים

ד) מה ששאל הג”ר שמואל ליבוביץ בהא דדרשי’ במכילתא מזה אתכם, מלמד שאף עצמות שאר שבטים עלו עמו, מ”ט לא נזכר ענין זה של אתכם כשהשביע יוסף לאחיו, ורק השתא כשעלו עצמותיו בפ’ בשלח נזכר זה.

תשובה נראה כי מוטב להזכיר ענין זה אחר שהוא התקיים, מאשר להזכיר קודם שהתקיים הדבר, בפרט שיוסף היה ברי לו שיעלו את עצמות שאר השבטים וביקש שיעלו גם את עצמותיו, והרי לפי המצב שהיה עד עתה לא היתה נראית המציאות כ”כ שיצליחו להעלות עצמותיהם, ולכן מוטב להזכיר זאת כשכבר נתקיימה תוחלתן.

במ”ש באברהם ויהי כאשר הקריב

ה) מה שהקשה הג”ר מרדכי ויסנשטרן במ”ש רש”י עה”פ ופרעה הקריב שהיל”ל קרב, אלא שהיה מקריב עצמו קודם עמו, וא”כ מ”ט באברהם דכתיב ויהי כאשר הקריב, והרי שם ליכא לפרש כן.

תשובה יעויין באלשיך שעמד על שאלה זו שם, וז”ל, ובזה נבא אל הענין והוא בשום לב אל הזכירו שם אברם באומרו וירד אברם מצרימה כי אחר שבפסוק הקודם נזכר היה די יאמר וירד מצרימה ויחזור אל שמו הנזכר ואין לומר כי על היות פרשה פתוחה בין פסוק לפסוק לא סמך אל הקודם כי הלא בראש פרשת וירא שאומר וירא אליו ולא אמר אל אברהם הוא כי סמך אל אברהם הנזכר בשלהי פרשה הקודמת ועוד אומרו ויהי כאשר הקריב שראוי לדקדק על דרך רבותינו ז”ל על ופרעה הקריב קרב לא נאמר וכו’.

וכתב שם לתרץ וז”ל, ועל כן ויהי כי הקריב

וכתב קרב לא נאמר כי אם הקריב כי הקריב עמו אוכלוסים הנפש אשר עשו בחרן ורבים מעמי הארץ המתיהדים ומתלוים עמו ועל כן מ”ש ויאמר אל שרי אשתו היה הנה נא ידעתי כו’ אמרי נא כו’ אך לא שוב אחור כי מי יכלכל כל העם הנלוים אליו לגמול חסד אתם אם היה שב ממקום השובע ואז ויאמר אל שרי אשתו אל תאשימני שהבאתיך אל מקום מסוכן שיקחוך כי הלא הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את כלומר שאילו ידעתי מקודם לא באתי הנה ע”כ.

וגם אם לא שייך לפרש לשון הקרבה על אברהם, אך הנה במכילתא כאן ישנם עוד ביאורים על הקריב, ע”ש ובמכילתא דרשב”י, ושמא עכ”פ שייך לבאר חלק מן הביאורים על אברהם, גם אי נימא דבפרעה שייך לבאר לשון הקרבת קרבן ובאברהם תהא לזה משמעות אחרת, דהעיקר הוא דנימא ששנוי הלשון בא ללמד על איזה ענין.

ויעויין עוד בבראשית רבה דדריש ממ”ש ויהי

ויעויין כאשר הקריב שהושוה אברהם לישראל, דגבייהו נמי כתיב ופרעה הקריב, ומייתי שם כמה ענינים שנאמרו גבי אברהם ונשנו אח”כ גבי ישראל, שמעשה אבות סימן לבנים, ואפשר דלזה גופא נכתב בלשון זה, כדי לדמות הענין לישראל, ומאידך גבי ישראל גופייהו מה שנאמר כן הטעם הוא מטעם אחר.

{בס”ד יום ג’ עיו”כ תשע”ו }

שאלה – הקשה הגאון ר’ עזריאל אויערבאך שליט”א, הנה בסוף תענית אמרי’ דביו”כ היו יוצאות בנות ירושלים למחולות משום שהוא יום שנתנו בו לוחות אחרונות, וצ”ע א”כ על מה יש סמך למנהגינו שנוהגין עניני שמחה בתורה בשבועות ולא ביו”כ.

תשובה – יש לראות דהנה באמת כבר במסכת פסחים דף סח ע”ב רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, ומבואר כבר בגמ’ דעיקר השמחה הי’ בשבועות, ודוחק לומר שרק בשבועות הי משום שרק אז יכול היה לאכול.

ובאמת בג’ רגלים נצטוינו בשמחה, כל חד מהטעם דילי’, וטעם השמחה בשבועות הוא משום קבלת התורה וכנ”ל, אך ביו”כ לא נצטוינו כ”כ בשמחה, והגם שיש קצת ראיות שיש שום שמחה ביו”כ, מ”מ אי”ז מצות היום ולא ע”ש השמחה נקבע יום זה.

ובאמת היה נראה לי הטעם לפי אין שמחה בלא אכילה ושתיה כדאי’ במו”ק ט’ ב’, ובפ”ב דסוכה כ”ה ב’, ואח”ז מצאתי כך במס’ סופרים פי”ט ה”ד: ביום הכיפורים אין מזכירין בו יום טוב, שאין יום טוב ביום צום, אלא אומרים, ביום מקרא קודש הזה, ביום צום העשור הזה, ביום מחילת העון הזה; וחותם, מוחל וסולח לעוונותינו ולעונות עמו ישראל ברחמים ומכפר על פשעיהם מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום צום הכיפורים והזמנים ומקראי קודש.

ואין מזכירין בו לא מועד ולא שמחה, שאין שמחה בלא אכילה, וכן כתבו עוד ראשונים.

והנה לפום ריהטא היה נראה לומר דבאמת היה צריך שמחה ביו”כ, ורק כיון דאין אכילה ושתיה [כיון שהוא יום כפרה] ממילא אין שמחה כ”כ.

ויש להוסיף דגם אם היה בו דין שמחה מ”מ כיון דבעינן כפרה לא ישמח מדי, וכן הזכירו הפוסקים שלא לשמוח מדי ביו”כ ואף בר”ה שהוא יו”ט ויום אכילה ושתי’, מ”מ לא ישמח אז יותר מדי, וכ”ז הוא מה”ט.

אכן י”ל דמעיקרא דמילתא לא היה דין שמחה כ”כ ביו”כ כמו בו’ סיון, כיון שמתן לוחות האחרונות היו כעין מחזיר גרושתו [דאין בזה דין שמחה כ”כ עיין במו”ק ט’], וביותר הנה כיון שלוחות ראשונות היו הרבה יותר בשלמות ביחס ללוחות אחרונות, פשוט שכאשר אנו מקבלין את לוחות האחרונות אין שמחתינו שלמה.

וכמ”ש בעירובין דף נ”ד, אלמלא לא נשתברו לוחות ראשונות אין אומה ולשון שולטת בישראל, וז”ל האלשיך פרשת כי תשא, וידוע כי מכללם הלוחות, אשר אין ספק אצלי כי לא על לוחות ראשונות ידבר כי אותם מעשה אלהים היו רוחניים בתכלית שלא נתגשמו עד רדתם אל הר סיני.

וכמו שאמרו ז”ל (שיר השירים רבה א ב ב) שהדברות שדבר ה’ בסיני היו הולכים ונחקקים למעלה בלוחות, שנאמר (תהלים כט ז) קול ה’ חוצב להבות אש, הרי שקראו את הלוחות להבות אש יורה שרוחניות בתכלית היו.

ומה גם לספר הזוהר (יתרו פד א – ב) שהפליגו במעלת רוחניותם העליון, ואינן כדברים שנבראו בין השמשות.

לכן ודאי אין אומרם ז”ל שהלוחות נבראו בין השמשות אלא בלוחות שניות שהיו בעלי רוחניות מלובשים גשמות מעין העולם השפל כמדובר עכ”ל.

ובאלשיך שיר השירים פרק ב כתב, ועל דרך זה אחשוב הוא כוונת רבותינו ז”ל, גם שהוא בענין אחר, והוא כי אמרו במדרש (שיר השירים רבה ב טז) שמאלו תחת לראשי אלו לוחות ראשונות, וימינו תחבקני אלו לוחות אחרונות, עד כאן.

והלא יקשה, כלפי לייא יכנה את הראשונות לשמאל ואת השניות לימין, ונהפוך הוא כי הלא רבה קדושת הראשונות מהאחרונות.

אך יאמר, כי הוא יתברך עם שגרמנו אבדן ראשונות, וידחה הוא יתברך אותם מאתנו בהפריח האותיות, כמאמרם ז”ל (ילקוט שמעוני שצג) כי ראה משה אותיות פורחות ועל כן שיברם, ואמר לו הוא יתברך יישר כחך ששיברת (בבא בתרא יד א), עם כל זה לא היתה דחייתו יתברך אותנו דחיה גמורה, כי הלא אחרי כן צוה למשה על השניות, אך אין זה, רק שהיתה שמאל דוחה בענין סילוק הראשונות, וימין מקרבת באחרונות, וזהו שמאלו וכו’ אלו לוחות ראשונות, כי בהם היתה שמאל דוחה, וימינו וכו’, אלו וכו’, כי בהם היתה ימין מקרבת.

וכן מבוארים דברי ר”א שאמר (עירובין נ”ד) מ”ד חרות על הלוחות אלמלא לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, וכ’ בס’ הכתב והקבלה פרשת כי תשא, כי כיון שהיה הכל מפורש ומבואר על הלוחות, הנגלה והנסתר, ההלכות והאגדות, לולא שגרם החטא לשבירת הלוחות היה הכל מבורר לעיני כל הדורות, ולא היה לנו שום ספק ביסודותי’ ובפרטותי’.

וכן אי’ בירוש’ דבלוחות ראשונות הי’ כתוב בין דבור לדבור כללותיה ופרטותיה של תורה, וכן אי’ בשמות רבה שאלמלא קבלו ישר’ רק לוחות ראשונות לא היו שוכחין כלום ולא היו חוזרין על תלמודן, ובפ”ק דע”ז דף ה’ א’ אי’ שלא היו מתים דחרות ממה”מ.

והגם דאי’ במשנת רבי אליעזר פרשה יד עמוד 265-266, ארבע מדות היו לוחות אחרונות יתירות על הראשונות.

לוחות ראשונות לא נעשה להן ארון קודם הורדתן, שנ’ ואעש ארון עצי שטים, והיו דומין ככלה נכנסת בתוך חופתה.

לוחות הראשונות לא נא’ בהן (כי) טוב, [אבל לוחות האחרונות נאמר בהן טוב, שנא’] למען ייטב לך.

(ד”א) [ו]מפני מה לא נאמר בהן טוב בלוחות ראשונות, מפני שגלוי וידוע לפניו שהן עתידין להשבר.

לוחות ראשונות לא היה מבהיק בהן קלסטר פניו שלמשה, אבל לוחות האחרונות הבהיק בהן קלסטר פניו שלמשה.

לוחות ראשונות ירדו ומצאו ישראל באותו מעשה, אבל לוחות אחרונות ירדו וקבלום כל ישראל בצום ובתחנונים ובתפלה ובתשבחות.

לפי שמיום שבאו ישראל לאותו מעשה עיינו עצמן כמנודין, לא רחצו, ולא שמשו מטותיהן, ולא שינו כסותן, שנ’ וישמע העם את הדבר הזה ויתאבלו, עד שנתבשרו שמחל להן הקדוש ברוך הוא.

ובמדרש שמות רבה פרשת כי תשא פרשה מו: ואמר לו הקדוש ברוך הוא אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה”ד (איוב יא) ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה, ומבואר דלדעת המשמות רבה לוחות שניות עדיפי.

וכ”א במדרש תנאים לדברים פרק ה ולמען ייטב לך גדולים הן לוחות שניות יתר מן הראשונות שהשניות נאמר בהן טוב שנ’ ולמען ייטב לך והראשונות לא נאמר בהן טוב.

ואף דלכאו’ פליגי הנך ב’ דעות בחז”ל דחלק מן המדרשים משמע דס”ל לוחות ראשונות עדיפי וחלק ס”ל לוחות שניות עדיפי מ”מ נראה דלכו”ע עיקר העדיפות הי’ בלוחות הראשונות שהי’ מעשה אלוקים, ורק דהיו אילו דברים שהיו יותר בלוחות שניות.

והכי אשכחן כע”ז לגבי בית שני שהיה פחות מבית ראשון בהרבה דברים כדאי’ בספ”ק דיומא, ואף נזכר שם שאפי’ שכינה לא הי’ שם [והיינו בדרגות מסוימות, עיין בחידושינו שם], ומ”מ כתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה וכו’ האחרון מן הראשון, ומפרשי’ בגמ’ בפ”ק דב”ב דקאי אגובה או אשנים, וזהו כעין אותו המהלך וכנ”ל.

ויתכן דפליגי הנך מדרשים בפלוגתא דר”י ור’ אבהו בברכות אי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, או דאמרי’ כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבע”ת אבל צדיקים עצמן עין לא ראתה אלוקים זולתיך, וכאן גבי חטא העגל שהיו ישראל בתחילה מענין צדיקים ואח”כ בעלי תשובה כדאי’ בחז”ל שנתקבלה תשובתן [תדא”ז ועוד], וכמ”ש ואנכי עמדתי בהר וישמע אלי גם בפעם ההיא, ומ”מ לכו”ע אמר מרן הגראי”ל שטינמן שליט”א דבע”ת שחוזרין בתשובה יהא חסר להם מדרגתן הראשונה שלא יתקן עצמו לגמרי למה שהי’ מקודם, אחר שכבר נפל בחטא [ס’ צדיק כתמר יפרח], ולהכי מ”מ הי’ חסר שלא הי’ מעשה אלקים.

{בס”ד
מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א,
אחדשהוש”ת,
התגלגלה לידי שאלה הלכה למעשה: שכן השאיר שקית עם חפצים סמוך לדלת ביתו והמנקה של הבנין זרק אותה לפח האשפה הגדול (הצפרדע).

הואיל והציוד היה יקר לו הוא שלח את בנו לחטט בפח האשפה, והנה תוך כדי חיפוש מוצא שם הבן הרבה קונטרסים עם חידו”ת.

היו שם עשרות עשרות.

ואכן, שכנים סיפרו שבערב חג שכן אחר הניח ארגז עם כל הקונטרסים ליד דלת הכניסה הראשית ואותו מנקה (שאינו בן ברית) זרק גם את הארגז הזה לאשפה.

כעת שואל הבן שחיטט באשפה האם חלה עליו חובה לאסוף את כל הקונטרסים מפח האשפה?
מחד גיסא – לכאורה החיוב לגנוז את הקונטרסים מוטלת על בעליה ולא על הצדיק שנתקל בהם.

ושמא יש להגדיר זאת ג”כ כ’זקן ואינה לפי כבודו’ (אע”פ שכאן לא בדיני השבה עסקינן) – אך שמא יש ללמוד משם גם לנד”ד ד’פעמים שאתה מתעלם’.

מאידך גיסא – לכאורה גריע טפי ממקרה שבו רק היה שומע שנזרק הארגז, כי כאן הראה שעבור הציוד שלו היה מוכן להתבזות ולחטט באשפה, אז עבור ד””ת לא יהיה מוכן?? ובזה שכבר נכנס לפח אע”פ שאינו הבעלים של הקונטרסים – חייב א”ע לדאוג גם לד”ת.

אודה אם כת”ר יוכל להשמיע מדברותיו המחכימות בשאלה מעניינת זו שאירעה אצלינו הערב.

יישר כח גדול וברכת כט”ס,
יהודה}

תשובה

יום שני י”ז ניסן תשע”ו

פעיה”ק ירושלם תובב”א

לכבוד הרב יהודה משה נ”י

שלום וברכה

הנה ראשית מדבריך נראה כי לא קיימת כאן שאלה של השבת אבידה, דהיינו השכן שהניח את הדפים לא היה צריך אותם, אלא היה בדרך לזרוק אותם ג”כ { וכן כתב אלי השואל אח”כ: מדובר בקונטרסים שמישהו הפקיר במסגרת הנקיונות לפסח.

הוא הניח את הארגז בכניסה הראשית של הבנין במקום שברור שמיועד להפקר או לאשפה.

}.

יש לדעת כי השכן שהעמיד את הדפים באופן כזה עשה שלא כהוגן, וכמ”ש רש”י שבת דף קטו ע”א, כל כתבי הקדש טעונין טעונין גניזה – אסור להניחן במקום הפקר [ועיין בהג”ה או”ח סי’ של”ד סי”ב], ועיין משנה ברורה סימן א ס”ק ד שכתב, ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים וכותבים בהם שויתי ה’ וגו’ בן ד’ אותיות ושארי שמות וכו’, וכתב בש”ת בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג כי ע”פ הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי ותשתפכנה בראש כל חוצות וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם.

ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבה”כ לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית שאין שייך בזה טעם הנ”ל לית לן בה עכ”ל.

והקובעין בע”בלא טבלא יש למחות בידם כי ע”י הנרות שקובעין בעמוד בא ברוב העתים לידי מחיקת השם ח”ו עכ”ל המ”ב.

מה שרצית לצדד לפטור את האדם שחיפש מצד זקן ואינה לפי כבודו, הנה דין זה של זקן ואינה לפי כבודו לא שייך בדברים שאינם דיני ממונות שבין אדם לחבירו, והתוס’ שבועות ל’ א’ גבי דחיית מצוה מחמת כבוד הבריות, כתבו וז”ל, והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ”ש פריך וה”מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה וכו’, [ויעויין בגמ’ שהביאו התוס’ שם בפנים שלא נזכר סברא זו של אתיהיב למחילה], ומ”מ חזינן שדוקא בדבר דאתיהיב למחילה שייך פטור של זקן ואינה לפי כבודו, אבל באיסורא לא.

ואולי יש לדון בחיפוש באשפה דיש כאן גנאי גדול טפי כמו מת מצוה שהזכירו שם בתוס’, דבזה אמרינן בשב ואל תעשה שפטור גם באיסורא, אך מ”מ בענינינו מכיון שכבר ביזה עצמו בשביל חפצים שנזרקו לא נראה שיש כאן פטור כזה.

אכן לגופו של ענין, הנה דבר ידוע הוא שבזמנינו ישנה הפקרות בענין קדושת ד”ת, עד שתשתפכנה בראש כל חוצות, וכמעט א”א לעבור ברחוב מרכזי בלא לראות ע”ג הרצפה איזה כרוז של ד”ת או עלון או עיתוני מסחר וכדו’ שמפרסמים בהם ג”כ הלכות ותפילות וכו’, וכבר גילו דעתם כל גדולי ישראל מכל העדות והחוגים במכתבים רבים בכמה תקופות שיש למנוע מזה (נדפס בגנזי הקודש בנספחים, ויש עוד מכתבים שלא נדפסו שם).

ואמנם בחלק מן הדברים יש למקילים דעה יחידאה על מי לסמוך, וז”ל הגרי”ח זוננפלד בשו”ת שלמת חיים יורה דעה סימן קמג, [שאלה] בענין המודעות הנדבקין על הכותלים וכדומה, והדבר ידוע מראש כי כעבור איזה ימים נקלף חתיכות חתיכות ע”י נערים וכדו’ ועכ”פ אינן באין לידי גניזה כהלכה, וא”כ צ”ע על מה שאין נזהרין לערב ולהדפיס בהמודעות פסוקי תורה וכדומה ואפילו שם קודש מז’ שמות שאין נמחקים, ולא ידעתי אם יש בזה צד היתר או דהוי שגגה לרוב הטירדה.

וכתב, תשובה: יעיין שבת (ק”כ ע”ב) עשייה הוא דאסור [גרמא שרי] וכו’.

כלומר דבעצם אין איסור לדעתו בהדבקת מודעות כשיש חשש שיתבזו.

אבל צ”ע דבס’ קנ”ו ג”כ אסר הגרי”ח גופיה גרמא [הובא להלן], וכן מקרה זה של הדבקת מודעות אסר שם בסי’ קמ”ב, ומ”מ ראה מה שכתבנו להלן מהחת”ס.

אבל יש לדון האם ההולך האם יש לו להרים כל דף של ד”ת שיש ע”ג הרצפה, והנה אין חובה לבדוק כל עיתון או כרוז אם יש בו ד”ת [גנזי הקודש קמ”ב בשם הגריש”א, מוריה שנה כ”ב גליון ג’ ד’ עמ’ כ”ב בשם הגרח”ק], וגם בלאו הכי יש הפוטרים עיתונים מגניזה חמורה כדיני ספרים אלא דינם יותר קל מזה, וכן אם מכוסים בב’ כיסוין [ויש אלו הפוטרים לגמרי], אבל במקום שאכן רואה ד”ת על הרצפה האם יש חיוב להרים כל דף לגניזה.

והנה מדאורייתא אין חובה בזה אלא רק בזיון בידים אבל גרמא שרי, ואיתא בשבת דף קכ ע”ב, שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה’ אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי, וכתב בחידושי הריטב”א שם דמכל מקום איכא איסורא דרבנן.

ובשו”ת התשב”ץ ח”א סי’ ב’ כתב שלא הותר גרם מחיקה אלא במקום שהוא עומד להמחק, ועיין בענין זה בארוכה בשדי חמד כללים מערכת המ”ם כלל י”א, וע”ע בשד”ח בקונטרס באר בשדי מכתב י”ד דאף שמותר למחוק מ”מ אסור לבזות אף בגרמא.

וכן בשו”ע איתא יו”ד שם סעי’ י”ג דאסור לכתחילה לכתוב שם שלא בספר, דיוכל לבוא לידי בזיון.

הנודע ביהודה (מהדו”ת או”ח סי’ יז) תמה על כך שהשמיטו הפוסקים את הדין המבואר כאן דמחיקת השם ע”י גרמא שרי.

וכתב הנוב”י דסוגי’ זו נסתרת מכח הסוגי’ דמגילה (כו ע”ב) דאיתא דס”ת שבלה גוזנין אותו בקבר ת”ח, ומסקינן שם דצריך כלי חרס למען יעמוד ימים רבים וכן נפסק בשו”ע יו”ד (סי’ רפב), א”כ מוכח מהסוגי’ דמגילה דאסור לגרום מחיקת השם הואיל וצריך כלי חרס וסותר לסוגי’ דשבת וצ”ע, ומסיים הנוב”י, וידעתי שזה הוא קצת דוחק לומר דהפוסקים סמכו עצמם על דין זה.

אך לפי גודל התמיה לא ידעתי ליישב בדרך אחר, עכ”פ מוכח מזה דאסור לגרום מחיקת השם שלא לצורך מצוה וכו’ עכ”ד.

אכן לפי דברי הריטב”א כאן הכל מיושב, וגם אין כאן מחלוקת הסוגיות, מכיון דהגמ’ במגילה מיירי מצד הדין מה שצריך לעשות, משא”כ הגמ’ בשבת מיירי מדאורייתא.

ועיין בשו”ת אחיעזר (ח”ג סי’ מח ס”ק ב) שנדפסה שם תשובת חותנו הג”ר אלי’ אליעזר זצ”ל וכותב בתו”ד על הנוב”י הנ”ל: ולא הבנתי דבריו, דיותר הו”ל להביא גמרא דשבת י”ד דאמרינן דגזרו טומאה ידים על ספר משום שלא יצניעו ספר אצל תרומה ויבואו לידי פסידא, אלמא מפני גרמא רחוקה כזו גזרו טומאה אשר אפושי טומאה לא מפשינן (ביצה ז) וכש”כ שאסור גרמא קרובה, וע”ש שהאריך לחדש חילוקי דינים בזה, וברור שלא ראה דברי הריטב”א הנ”ל, וגם לא עקרינן תשובת הנוב”י מחמת תשובת חותנו דהגרח”ע, וא”כ יש איסור גרמא בכל גוני, ובכלל זה ג”כ שלא יניח השם בכלי שעלול להמחק שם לאורך ימים, אף שבעצם אי”ז ממש גרמא אלא שבאחריותו כשגונז הספר צריך להזהר שלא יהא באופן שעלול להמחק.

וכ”כ הג”ר יוסף חיים זוננפלד בשו”ת שלמת חיים יורה דעה סימן קנו וז”ל בשאלה, שבת (קט”ו ע”ב): מכאן אמרו, כותבי ברכות כשורפי תורה.

מעשה באחד שהיה כותב בצידן וכו’, נטל טומוס של ברכות ושקען בספל של מים וכו’ – גדול עונש האחרון מן הראשון, ע”כ.

והרי בין בכתיבתו בין מה שאח”כ שקעו במים לא היה כי אם גרמא, ולהלן (ק”כ ע”ב) אמרו: “עשיה הוא דאסור גרמא שרי”, וכן ביו”ד (סי’ רפ”ג ס”ד) דאסור לרקום פסוקים בטלית, הובא בשם שו”ת הרמב”ם, עי’ בב”י (שם סימן רפ”ד סק”ד) – הטעם משום דיכול לבוא בטלית מצוייצת לביהכ”ס, ואיך יביא כתבי הקודש במקום הטינופת, ע”כ.

והרי אינו אלא גרמא.

תשובה: פשיטא, לעשות לכתחילה כן אפילו ע”י גרמא שהוא אסור עכ”ל.

אכן בשו”ת חתם סופר חאו”ח סי’ ל”ב כתב דגרם דמחיקת שם ה’ שרי אפילו לדבר הרשות, ואף על גב דרש”י בחומש הביא בשם הספרי על הפסוק “לא תעשון כן לה’ אלוקיכם” שלא יגרמו עוונותיכם למקדש שיחרב, ומשמע דגרמא אסורה מדאוריתא, ההוא דרש אגדה הוא ואין למדין מן האגדה, עכת”ד.

אבל דבריו יחידאין נינהו, וכבר כתב בספר חסידים (מרגליות) סימן צז מעשה בחסיד אחד שצוה לבנו שלא יהנה יותר מדאי מן העולם ושלא יעברו עליו יותר משלשים יום בלא תענית וכשמת הוציאוהו מקברו והכוהו ונצטערו מאד על הדבר ובא בחלום בלילה לאחד ואמר לו מפני כשהייתי רואה ספרים נמחקים קרועים עם דפי ספרים לא הייתי קושרם יחד ומצניעם עכ”ל.

וכתב שם בברית עולם ושומר הברית והיינו דתנן וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות הכל לאתויי כגון החסיד הזה שהיה בצד מה מחלל התורה שלא חש לביזוי ספרים נמחקים וכו’ גופו דייקא מחולל שהוציאו גופו מקברו והכוהו ונתחלל הגוף אך זהו לכפר זה החטא נפשו בגן עדן מהתענג ומרוך.

וזה עצמו פירוש מורנו הרב מהר”י הכהן ז”ל במעשה המוכס והחסיד שנתחלפו המטות וכו’ כמ”ש בקונטרס חסדי אבות בס”ד ע”ש ודו”ק עכ”ל.

[וע”ע חזו”א ידים סי’ ח’ ס”ק י”ז וי”ח מה שחילק בדיני גרמא ושההתר בגרמא הוא רק לצורך מצוה].

ואמנם יש דין של כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, ובאחיעזר הנ”ל כתב דהיכא שיש בהם שמות רבים שאני ויש חיוב להצילן, משא”כ שם אחד דע”ז אמרינן דגרמא שרי, והנה גם דברי האחיעזר אזלי רק אם באמת יש הרבה שמות, אבל אם לא נכתבו שמות, וכמו מגילה שנכתבה בכל לשון שאינה מטמאה את הידים לכן י”א בגמ’ שם שא”צ להצילה מפני הדליקה שאין בה שמות (עיין תוס’ מגילה ט’ א’), וכן ספר איוב שנכתב בלשון תרגום א”צ גניזה [עיין שו”ת שלמת חיים יו”ד סי’ קל”ה קל”ו ג”כ שנראה שאין שמות בתרגום איוב], וגם להמחמירין בזה מ”מ מותר עכ”פ להניח במקום התורפה, אכן בר”ח בסוגיא בשבת פירש דמקום התורפה היינו שצריך גניזה, וכ”כ שם בשלטי גבורים, ובחזו”א יו”ד ריש סי’ קס”ד כתב דמקום התורפה היינו גניזה שלא בכלי חרס, דכיון שלא נכתב כדין א”צ כלי חרס [ועי’ או”ח סי’ ס’ סקט”ו].

והנה זה מדינא אין כותבין ורק משום עת לעשות כתבינן ולכאורה ה”ה כל חידו”ת בזמנינו כותבין רק משום עת לעשות לה’, א”כ בכל כה”ג יהא מותר עכ”פ להניחן במקום התורפה, אכן במ”ב סי’ של”ד סק”ל ושעה”צ שם כבר כתב דבזמנינו גם גמרא וכל הספרים חשובין ככתבי הקודש, דבזמנינו כיון שהותר לכתוב הכל והוי הכל בכלל כתבי הקדש, והוסיף הגרש”ז אויערבאך בשלחן שלמה סק”ח דכל הספרים היינו אפילו חידו”ת.

וכתב עוד דאע”פ שכתב החת”ס או”ח סי’ ר”ח שאם אין כונת המחבר לש”ש אין עת לעשות לה’, מ”מ אחרים חלקו ע”ז ולדעתם איסור זה נפקע לגמרי.

ונשוב לענינינו האם יש מקום להתיר בזמנינו שלא יצטרך לאסוף כל דפי ד”ת שרואה ברחוב שהרי יתבטל מלימודו וממעשיו עי”ז, והנה לגבי קריעה על קללה מן הגוי גרסינן בסנהדרין דף ס ע”א, דאמר רבי חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים ע”כ, ופרש”י בזמן הזה – שאנו בגלות ואין אימת בית דין מוטלת עליהם לדון חייבי מיתות.

נתמלא כל הבגד קרעים – לפי שהדבר תדיר, לפי שאין מתיראין מבית דין ע”כ.

וכן הביא שם המאירי מהירושלמי, מהו לקרוע בזמן הזה ר’ חזקיה ור’ ירמיה בשם ר’ יוחנן משרבו הגדפנים פסקו מלקרוע ע”כ.

ודין ישראל מומר כגוי כמ”ש בהג”ה יו”ד סי’ ש”מ סל”ז, [והב”ח חולק].

ויש לדון לפ”ז לדעת ההג”ה במקום שהישראל נפרצו בדבר והתחילו מברכין ל”ע, דלכאורה במקום הזה לא יהא דין של קריעה על ברכת ה’ גם לא על ברכת ישראל, דכולן מומרין לדבר זה, ושיך בזה טעם הגמ’ שכל הבגד מתמלא קרעים, ויש לדון במקום שהישראל נפרצו ומשליכין ד”ת ארצה בראש כל חוצות, אם אפשר לפטור את העובר שלא יצטרך להרים כל ד”ת, ויש לחלק דבקריעת בגד הביזוי גמר נגמר וא”א למונעו ורק שלא חייבו לקרוע את הבגד, אב בד”ת המושלכי ארצה הביזוי מתמשך בכל עת, וא”כ יש להגביהן ע”מ למנוע את המשך הבזיון, וצ”ע.

ולגבי לימוד התורה בזמן שירת הנשים, כתבו הפוסקים, והביא דבריהם במשנה ברורה סימן עה ס”ק יז וז”ל, ומ”מ אם הוא בדרך בין העכו”ם או בעיר והוא אנוס שא”א לו למחות, כיון דלא מצינו דמקרי ערוה מדאוריית’ מותר לקרות ולברך, דאל”כ כיון שאנו שרויין בין העכו”ם נתבטל מתורה ותפלה, וע”ז נאמר עת לעשות לד’ הפרו תורתך אך יתאמץ לבו לכוין להקדושה שהוא עוסק ולא יתן לבו לקול הזמר ע”כ.

וגם כאן הרי אי”ז איסור דאורייתא עכ”פ לדברי הריטב”א ופשטות דברי הגמ’, א”כ אולי נימא כאן ג”כ עת לעשות לה’ דהרי א”א לאסוף בכל שעות היום הד”ת מרחובות קריה.

וראיתי בספר גנזי הקודש עמ’ קמ”ב לגבי הרואה דפי פסוקים והלכות וכתבי הקדש הטעונים גניזה אסור לדרוך עליהם וראוי לאוספם, ואם רבים המה אין חיוב לאוספם, וכתב שם בסק”ו, דנתי לפני הגרי”ש אלישיב בשאלה קשה זו, ואמר שלדרוך ע”ז אסור, ואם אינם רבים ויכול להרימם ינהג כן, אך א”א לומר שיעזוב תלמודו ויאסוף דפים כאלו בחוצות קריה, [והוסיף המחבר: והוא בכלל עת לעשות לה’ הפרו תורתך], ולכן צידד שמאחר שאינם באשפה אלא רק מוטלים ברחוב ומאחר שרבים המה אפשר להקל שלא לאוספם, אך הזהיר מלדרוך עליהם, ושאלתיו אם אפשר להקל מצד שמתחילה הודפסו על דעת לזרקם ברחוב וזוהי צורת הפרסומת, ואמר שקשה להקל מצד זה כי לא משנה דעת המדפיס עכ”ד הגרי”ש.

ועי”ש עוד מה שכתב בדעת הגרי”ש.

וכתב עוד, וכששאלתי להגר”נ קרליץ שליט”א על בעיה זו אמר שקשה לענות על זה.

היוצא מכל זה דבאופן שרואה דפי ד”ת רבים על הרצפה ויקח זמן לאוספן א”צ לאוספן, אך באשפה הגרי”ש לא התיר, ומ”מ יתכן שיוכל לצלצל לשכן שהשאיר את הכתבים במקום שמעיקרו לא היה מותר לו להשאיר שם, ויקח כעת את האחריות בעצמו או ע”י פועל להוציא את הדברים מן האשפה.

הלכות ברכות

לכבוד הרב הגאון ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: פ’ לך לך “ויאמר אברהם וכו’ לו ישמעאל יחיה לפניך”, (י”ז, י”ח).

ופרש”י: יחיה ביראתך.

ואח”כ אמר לו ה’: “ולישמעאל שמעתיך וכו’ והפריתי וכו’.

וצ”ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

שאלה: תהלים (פ”ד, י”א) “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי”, ופרש”י “כי טוב יום – אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר”: וצ”ב מנין לרש”י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א’ בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

שאלה: קימ”ל דאסור להכין משבת ליו”ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב”ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו’ מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע”ז וכו’.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס”ב), “אמר ר’ יוסי בן חלפתא לר’ שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”.

וצ”ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

שאלה: “שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה”.

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח “ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה”.

וצ”ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא”כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה יום ד’ ז’ כסלו תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרון אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: פ’ לך לך “ויאמר אברהם וכו’ לו ישמעאל יחיה לפניך”, (י”ז, י”ח).

ופרש”י: יחיה ביראתך.

ואח”כ אמר לו ה’: “ולישמעאל שמעתיך וכו’ והפריתי וכו’.

וצ”ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

תשובה: זוהי טענת הרמב”ן ז”ל על רש”י וז”ל, יחיה לפניך – פירש רש”י יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (לעיל יז א), פלח קדמי.

ואיננו נכון, בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם עכ”ל.

אמנם עי’ בשפ”ח על רש”י שם, שכתב בשם הנחלת יעקב וז”ל, וא”ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה א) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

וי”ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר”ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה עכ”ל, ולפי דבריו שמבואר שהתפלל גם שיחיה אתי שפיר, דהתפילה עשתה מחצה והועיל לו על דבר אחד מתוך ב’ דברים שנתפלל.

וכ”כ הרא”ם שם בפירוש, והרי כאן שתי בקשות: האחת, שיחיה.

והשני, שיחיה ביראתו, שאם לא כן ‘יהיה לפניך’ מיבעי ליה.

וה’ לא השיב לו רק על הבקשה הראשונה להיותה מתיחסת לבשורת הבנים משרה, ואמר: שמה שהבטחתיך משרה אקיימנו, וגם מה שבקשת על ישמעאל שיחיה, שמעתיך (פסוק כ).

אבל הבקשה השנית, שאינה מתייחסת עם בשורת לידת שרה, לא הוצרך להשיב לו, או שמא מפני שידע שעתיד לצאת לתרבות רעה לא רצה לבשרו על הרעה.

ולכן מה שטען הרמב”ן ז”ל על דברי הרב ואמר: “ואיננו נכון בעבור שאמר (פסוק כ) ‘ולישמעאל שמעתיך'”, אינה טענה עכ”ל הרא”ם.

ורבינו הט”ז בספרו דברי דוד עה”ת כתב: ונ”ל לתרץ שבאמת עשה ישמעאל תשובה לבסוף, כדפירש”י סוף חיי שרה וזהו מרומז במלת ‘שמעתיך’, דלכאורה מיותר הוא, כיון שאמר: הנה ברכתי אותו, בודאי שמע תפלתו, אלא דמרמז על היראה.

והא דלא אמר זה רק ברמז לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ע”כ אין להזכירו כי אינם בידו אלא שהש”י רמז לו שיהי’ כך בבחירתו של ישמעאל עכ”ל.

שאלה: תהלים (פ”ד, י”א) “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי”, ופרש”י “כי טוב יום – אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר”, וצ”ב מנין לרש”י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א’ בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

תשובה: הנה יש ראשית כל להתבונן, דהרי דוד המלך ע”ה דיבר בדרך ההפלגה, דבאמת אין הבדל בזה בין אלף ימים לאלף שנים וגם לא לאלף אלפי שנים, דלעולם יהיה טוב יום אחד בחצרות ה’ מכל מה שיהיה, וכעין מה שאמרו ז”ל במס’ אבות יפה שעה אחת וכו’ [ועי’ תורת המנחה פ’ פקודי עמ’ 347], ויעוי’ ברד”ק שכתב, כי טוב יום בחצריך מאלף.

טעם כי, על אשר התפלל לקרב המשיח ובנין הבית.

אמר טוב לי יום אחד בחצריך ולמחר אמות, משאחיה אלף ימים או שנים ואני בארץ נכריה ע”כ.

אבל מ”מ יל”ע על רש”י דהו”ל לפרש פשטות המקרא, והרי פשטות המקרא הוא אלף ימים, דהרי סליק מדכתיב ‘יום’ אחד ולא נזכר כאן שנים כלל בפסוק.

ואולי רש”י סובב עה”פ בתהלים צ’ ד’, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, ומבואר בגמ’ סנהדרין צ”ז א’ דיומו של הקב”ה אלף שנה, ולכן האלפים של העולם כגון אלף השביעי ואלף השמיני הם כיום אחד, ואלף השביעי הוא יום שבת, ולפ”ז כוונת הכתוב כאן כך, דהנה אם אהיה בחציריך דהיינו בעוה”ב תחת כנפי השכינה וכידוע שבכל מקום שאינו כדור הארץ אין שם עניני ה’זמן’, וממילא שם בעוה”ב יהיה חשוב ג”כ יום אחד, ואם יש ב’ אפשרויות לפנינו, הא’ שאהיה בעוה”ב יום אחד, או שבאותו הזמן אהיה בעוה”ז ויהיה משך הזמן שאהיה אלף שנים אפ”ה עדיפא לי להיות בחציריך.

ויש לחדד ביאור הדבר עוד ע”י מעשה שהיה בב’ בני אדם אחד נשאר בזה העולם וא’ עלה לחלל, ולאחר זמן כמה שנים אותו שהיה בזה העולם גדל הרבה וזה שהיה בחלל היו בעיניו אפשר כימים אחדים וגם גופו לא גדל כ”כ, וכ”ז מטעם שמחוץ לזה העולם אין מושג הזמן כפי שהוא כאן, ולכן מה שיוכל להיות בחציריך יום אחד יהיה בזה העולם אלף שנה וקל להבין.

ולפ”ז פי’ רש”י כאן שאלף היינו שנים, וכ”ז ילפי’ מקרא דהתם, מאחר ושם נתבאר איזה אלף וכאן לא נתבאר איזה אלף, וילמוד סתום מן המפורש.

כ”ז י”ל בדרך אפשר בביאור מקור דברי רש”י.

שאלה: קימ”ל דאסור להכין משבת ליו”ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

תשובה: עיין במשנ”ב סי’ תקל”ג סקי”ט, ומולח הכל במועד – ר”ל דלא דמי לס”ג דלא שרי ללקטם כדי לכבשם התם שאני דמכובשים אינם ראוים לאכול במשך איזה ימים וא”כ הוא רק הכנה לימי החול משא”כ בדגים אפשר ע”י הדחק לסחוט ולאכול וא”כ אפשר דיהנה מזה גם ביום טוב ולאו לצורך חול בלחוד טרח עכ”ל.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב”ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו’ מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע”ז וכו’.

תשובה: מ”מ היה לו כח בחירה שהיה באפשרותו לנהוג כראוי, וגם אם תמצא לומר שלא היה יכול לגמרי, מ”מ בודאי שהוא הרשיע יותר ממה שהיה מוכרח מצד טבעו.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס”ב), “אמר ר’ יוסי בן חלפתא לר’ שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”.

וצ”ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

תשובה: בקשו פניו היינו היכן ששכינתו שורה דהיינו בא”י.

וז”ל רבינו בחיי בראשית ב’, והוסיף עוד ואמר: ומפניך אסתר, כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב: (תהלים כד, ו) “מבקשי פניך”, (תהלים כז, ח) “את פניך ה’ אבקש” (תהלים קה, ד) “בקשו פניו תמיד”, וזהו שהזכיר: ויצא קין מלפני ה’, כלשון האמור ביונה הנביא: (יונה א, ג) “ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'”, שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא עכ”ל, וכידוע שיונה ברח מא”י.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

מקור ענין זה הביא הסמ”ע סי’ ג’ סקי”ג [הלשון המובא כאן הוא ע”פ המהרי”ו עצמו], בתשובת מהרי”ו סימן קמ”ו כתב למהר”ש ז”ל, ואם תשמ’ לעצתי ולדידי צייתת לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם.

ואמרו פרק זה בורר כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין לא היו יושבין בדין אא”כ שיודעין מי ישב עמהם.

ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתי’ אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו’, נאם הקטן יעקב וויילא עכ”ל המהרי”ו.

ומהר”ח פלאג’י ברוח חיים (ר”ס ג) כ’ אחר ד’ מהרי”ו, וכבר שמעתי מפ”ק מוה”ר הגדול מהר”י מאיו ז”ל, שהיה אומר, כי ממוני הזמן לפעמים מכריחים להרב המו”ץ שיפסוק נגד הש”ע.

בענין שאלתך כמדומה שהמציאות היא שאינם תמיד הפכים בכל הדברים, ואולי הכונה שבדברים ובנושאים מסוימים הם בודאי הפכים, ואומרים בשם גדולי הדור הקודם [האור שמח והצפנת פענח] שהיו דברים שסמכו שתהיה דעת הבע”ב היפך דע”ת, אמנם אין סיפרי מעשיות מדויקים שאפשר לסמוך עליהם.

שאלה: “שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה”.

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

תשובה: כתב הספורנו שמות ל”ה כ”ו, טוו את העזים.

מעל העזים, כדבריהם ז”ל (שבת עד ב, צט א) למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא”ה ובחלב ובזולתם ע”כ.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח “ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה”.

וצ”ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא”כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

תשובה: מבואר בספר פרקי רבי אליעזר פרק י”ד שלבושו של אדם הראשון בגן עדן היה עור של ציפורן, וענן כבוד מצופה עליו.

וכיון שחטא, נפשט עור הציפורן מעליו, וראה עצמו ערום, ונסתלק ענן הכבוד מעליו ע”כ.

א”כ היה לבוש.

כמו”כ הצניעות אינה תמיד מסתיימת רק בלבוש, אלא היא מידה נעלה הטבועה בכל מנהגי האדם ובכל אבר ואיבר, וכמו דחזינן שגם על הבגדים המגולים אמר לה שתהיה צנועה (ועי’ יומא ט’), וע”ע בפ”ק דמגילה דגרסי’ בשכר צניעות שהיתה בה ברחל וכו’ ולא מדובר על צניעות בלבוש, וכן כל הסוגיא שם.

בכבוד רב וכט”ס

***

{כתב רש”י דברים פרק לב פס’ מח וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה – בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח (שם ז, יג) בעצם היום הזה בא נח וגו’, במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה.

אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה.

במצרים נאמר (שמות יב, נא) בעצם היום הזה הוציא ה’, לפי שהיו מצרים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם.

אמר הקדוש ברוך הוא הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה.

אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו.

אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום וכו’.

}

וצ”ע הא גבי מילת אברהם נזכר ג”כ בראשית יז כג בעצם היום הזה.

תשובה – בדקתי ברשימת המקומות שנאמר בתורה בעצם היום הזה ומצאתי י”ד מקומות במקרא שנאמר לשון זה, ומיהו י”ל דדוקא בתורה ולא בנביאים וכתובים, וכבר נשארו בידינו רק י”א מהן, וגם השתא י”ל דוקא כשנאמר בלשון סיפור דברים ולא בלשון ציווי, וגם י”ל דכל המקומות הכפולין כמו יציא”מ לא נזכרו ב’ הפעמים, וא”כ נשארה בזאת רק הקושיא מאברהם ולפ”ז צ”ע.

{והנה דברי רש”י הם מן הספרי פיסקא של”ז, ושם נזכרו רק ג’ מקומות כפי שכתב רש”י, אכן ראיתי במדרש תנאים (לדברים פרק לב פס’ מח), דשם איתא לדרשא זו, ונזכר שם ג”כ קרא דאברהם, וז”ל, וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה בארבעה מקומות הוא אומ’ בעצם היום הזה: בנח הוא אומ’ (ברא’ ז יג) בעצם היום הזה: באברהם הוא אומר (שם יז כו) בעצם היום הזה במצרים הוא אומר (שמות יב מא) בעצם היום הזה: וכאן הוא אומ’ בעצם היום הזה: מה ראה לומר בנח בעצם היום הזה אלא אמר הקדוש ברוך הוא אם נכנס נח לתיבה בלילה עכשו כל דורו אומ’ כך מכך לא היינו יודעים בו שאלו היינו יודעים לא היינו מניחים אותו להיכנס ולא עוד אלא שהיינו נוטלין כשילין וקרדומין ומבקעין עליו את התיבה לכן אמ’ הקדוש ברוך הוא הרני מכניסו בחצי היום ומי שיש בו כוח יבא וימחה שנ’ בעצם היום הזה בא נח: מה ראה לומר באברהם בעצם היום הזה אלא אמ’ הקדוש ברוך הוא אם מל אברהם עצמו בלילה עכשיו כל דורו אומר אלו ראינוהו לא הנחנוהו לכך אמ’ הקדוש ברוך הוא בעצם היום הזה נמול אב’ ודי רגשה ליה ימלל: מה ראה לומר במצרים בעצם היום הזה אלא אמ’ הקדוש ברוך הוא אם מוציא אני את ישראל ממצרים בלילה עכשו המצרים אומ’ כך מכך לא היינו יודעים בהם שאלו היינו יודעין בהם לא היינו מניחין אותן לצאת ולא עוד אלא שהיינו נוטלין סייפים ומגנים ועושים עמהם מלחמה לכך אמ’ הקדוש ברוך הוא הריני מוציאן בחצי היום ומי שיש לו כוח יבוא וימחה שנ’ בעצם היום הזה הו’ ה’ את בני ישראל מא’ מצ’: מה ראה לומר במשה בעצם היום הזה אלא אמ’ הקדוש ברוך הוא אם נכנס למערה בלילה עכשו ישראל אומ’ כך מכך לא היינו יודעים בו שאלו היינו יודעים בו לא היינו מניחים אותו להיכנס אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והעלה לנו את הבאר והגיז לנו את השליו ועשה לנו כמה נסים וגבורות היינו מניחים אותו להיכנס לכך אמ’ הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום ומי שיש בו כוח יבוא וימחה לכך נאמ’ וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה לאמ’ עכ”ל.

וא”כ לגירסת המדרש תנאים לק”מ.

}

והנה הרמב”ן פרשת אמור הזכיר ספרי זה ע”ש ואח”כ הזכיר את ענין עצם דאברהם ג”כ, וז”ל: הזכיר הכתוב “בעצם היום הזה” בענינים נגזרים לעתים מזומנים, אמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו’, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים (שמות יב מא), וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים (דברים לב מח מט).

והטעם באלו, מפני שיתכן שהכניס נח בתיבה קודם לכן הרבה מן החיה והעוף, וכן יתכן שיצאו מקצת ישראל ממצרים קודם לכן וביום ההוא נגמר הענין, וכן קודם ליום ההוא היתה צואה למשה רבינו בעלייה ההיא וביום ההוא עלה, לכך פירש הכתוב בכולן שהיו בגוף היום ההוא, לא שהותחל בהם מתחילה ונשלם ענינם ביום ההוא רק הכל היה בגוף היום הזה.

וכן בעצם היום הזה נמול אברהם וגו’ (בראשית יז כו), שנמולו עם רב ביום אחד להגיד זריזותו במצות.

וכן נראה לי עוד כי עצם כל דבר, כחו ותקפו, נגזר מלשון כחי ועוצם ידי (דברים ח יז), עוז ותעצומות (תהלים סח לו), וכן זה ימות בעצם תומו (איוב כא כג), בתוקף שלמותו, ובעבור שהעצמות מוסדות הגוף ותקפו יקראו כן.

והנה כעצם השמים לטוהר (שמות כד י), שטהרת הדבר שראו ברורה וחזקה כחוזק טוהר השמים.

ולכך יזכיר בימים הנזכרים “עצם היום”, כי הענין בהם בעצמם לא בדבר אחר נוסף בהם, שהוא הקרבנות אשר יקריבו בהם.

וכן אמר אונקלוס, בקרן יומא הדין, בקרנו של יום בגופו וכחו, מלשון וכל קרני רשעים אגדע (תהלים עה יא), מגני וקרן ישעי (ש”ב כב ג), כי בעבור שהכוח בקרנים יקראו גוף הדבר קרנו, ובלשון חכמים (תרומות פ”ז מ”א) משלם את הקרן ואינו משלם את החומש.

ויש גורסין בתרגום בכרן בכ”ף, והכל אחד, כי בכתוב כובע וקובע שוים, וישתמשו חכמים בכל לשון עכבה בכ”ף נגזר מולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד) ויאמרו מתקשט מן תכשיטין, ואמרו קרסמוה נמלים (פאה פ”ב מ”ז) מן יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד).

והנאמר במקומות הנזכרים “בעצם היום הזה” גם כן פירושו בכח היום ההוא, שהם ענינים לא יעשו ביום אחד כמנהגו של עולם, לפיכך אמר כי כל החיה וכל הבהמה וכל העוף וכל רומש על האדמה נאספו בכוח היום ההוא בגזרת האל עליהם כי פיו הוא צוה ורוחו הוא קבצן, וכן לא יאספו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ויצאו כאיש אחד מארץ מצרים, רק בכח היום הנגזר עליו כן מפי עליון, וכן בענין משה רבינו להגיד כי ביום שנצטוה בשירה וכתבה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט) ויכל לדבר את כל הדברים האלה (שם לב מה) נגזר עליו שיעלה בכח היום ההוא שהגזרה בו אל הר העברים ואמר וזאת הברכה ועלה שם, והוא ענין ראוי לימים רבים אבל נעשה בכוחו ועצומו של יום.

וכן מילת שלש מאות ושמנה עשר איש ביום אחד בבית אברהם מה’ הוא.

ואמר יחזקאל (ב ג) המה ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה, להכניס היום בכלל ההוא.

וכן “עד עצם היום הזה” דחדש, שהוא עד ועד בכלל, כי גוף הדבר כחו ותקפו עכ”ל.

ועיין בביאורינו לפסיקתא דר”כ פ’ ויהי בחצי הלילה מה שהוכחנו שם בדעת הפסיקתא שיציאת מצרים היתה בבקר ע”ש.

וכתב בשו”ת מגדנות אליהו חלק א סימן כב והמהרש”ם בספרו תכלת מרדכי עה”ת [פ’ לך לך בקונטרס נר מצוה אות ד’] כתב ליישב מנהג העולם שאין נזהרין למול מיד בבוקר, וכתב שבאברהם אבינו כתוב [בראשית י”ז כ”ו] בעצם היום הזה נמול אברהם וכו’, וכתב שבעצם היום פירוש בזמן גבורת היום שהוא בחצות עיין שם.

ועיין מש”כ על דבריו מוח”ז הגאון ז”ל בספרו מכתם לדוד עה”ת שם.

ומצאתי להגאון האדרת ז”ל בספרו זהב שבא על תוס’ הרשב”א עמ”ס פסחים [נ”ח א’ ד”ה ועבדינן] שהעיר על חכם אחד שרצה לומר כדברי המהרש”ם, שבגמ’ מנחות [ס”ח א’] דרשינן דהאיר המזרח מתיר את איסור חדש מבעצם היום, ומשמע דעצם היום היינו משמתחיל היום ע”ש, ואכ”מ להאריך בכ”ז.

עכ”ל הס’ הנזכר.

ואפשר די”ל לחומר הקו’ דמסברא י”ל שהקדים אברהם למול כדכתיב וישכם אברהם בבקר וה”ה הכא, דמהתם ילפי’ בפסחים פ”ק לזריזין מקדימין למצוות, וכ”ש אברהם גופיה, דהרי למילה ג”כ ילפי’ דזריזין מקדימין למצות, וא”כ אברהם נמי אם נאמר לו מתחילת היום או בלילה בודאי הקדים למול בבקר, ולהכי לא בעי לאתויי לה, דס”ל לעיקר דבעצם היינו בחצות אכן דוקא היכא דלא מוכח קרא איפכא, וכמו דביו”כ דכתיב בעצם היום הזה ג”כ ל”א דרק בחצות מחוייב לצום, עיין רמב”ן שם, ולהכי לא מייתי אלא ג’ מקומות.

ומיהו אינו ברור לי לפי’ זה מנ”ל דנאמר לו בלילה או בתחילת היום, דשמא נאמר לו קודם חצות ואז מיד מל דזריזין מקדימין למצוות, אבל ל”ק כ”כ דגם מספיקא לא כללו בג’ מקומות, דלא כלל אלא ג’ מקומות הודאיין.

{בע”ה כ”ו שבט ע”ו}

כתב רש”י בשמות כ”ד י”ג, ויקם משה ויהושע משרתו לא ידעתי מה טיבו של יהושע בכאן ואומר אני שהיה התלמיד מלוה את הרב עד מקום הגבלת תחומי ההר שאין רשאי לילך משם והלאה ומשם ויעל משה לבדו אל האלהים ויהושע נטה שם אהלו כל ארבעים יום שכן מצינו כשירד משה וישמע יהושע את קול העם ברעה להלן לב יז למדנו שלא היה יהושע עמהם.

ולשון הרמב”ן ועל דעתי היה יהושע מכלל שבעים הזקנים כי אין בישראל שבעים זקנים ראויים לקרבה אל האלהים יותר ממנו וכאשר פירש משה מהם היה מלוה את רבו עד הגבול ואל תקשה עלי ממאמר רבותינו בענש הזקנים האלו בתבערה תנחומא בהעלותך טז כי יאמרו כן על כלן חוץ מיהושע לפי שהיה ראוי למראות אלהים ולכל נבואה עכ”ל.

והקשה כת”ר דגרסי’ ביומא ע”ה ב’ ע”ו א’, דבר אחר לחם אבירים אכל איש זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל כתיב הכא איש וכתיב התם קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, ופרש”י, זה יהושע שעלה עם משה עד תחומי ההר שנאמר שמות כד ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר סיני והמתין לו יהושע שם כל ארבעים יום שנאמר וישמע יהושע את קול העם ברעה למדנו שלא היה עמהם ושם היה יורד לו מן כנגד כל ישראל עכ”ל רש”י שם.

א”כ היאך חלק כאן הרמב”ן על פרש”י.

תשובה לא זכיתי להבין הקושיא בכאן, דהרי בגמ’ ביומא לא נזכר שום טעם בדבר למה ירד לו מן כנגד כל ישראל, דאפשר הוא משום ששקול צדיק כנגד כל ישראל (עיין במכילתא דרשב”י שמות ט”ו א’), או מטעם אחר, ומנ”ל להקשות על הרמב”ן בזה מטעם שכתב רש”י.

ומה שהקשה סתירה בפרש”י שבתחילה נסתפק בזה, אינו מוכרח דשמא אח”כ סבר שהוא פי’ נכון וודאי, ומצינו הרבה סתירות.

קרא פחות

{בע”ה י”ד תשרי תשע”ו ערב סוכות}

סוכה שאולה בירושלים למ”ד לא נתחלקה לשבטים

שאלה – הקשה הג”ר יעקב דוד אילן בשם אביו, הנה מפורש בנחמיה ז’ שבנו סוכות בירושלים, והנה למ”ד לא נתחלקה ירושלים לשבטים (יומא יב, א) קשה, אי ס”ל סוכה שאולה פסולה (סוכה לא, א), וצ”ל דהנידון רק על הסכך, ובקרקע אין חסרון סוכה שאולה.

תשובה – לכבוד הרב יעקב דוד אילן שליט”א הנה ז”ל הגמ’ במסכת סוכה דף לא ע”א תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין אמר רב נחמן מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ורבי אליעזר לטעמיה דאמר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא אבל גזל עצים וסיכך בהן דברי הכל אין לו אלא דמי עצים עכ”ל.

ומבואר שם דהנידון גם על הקרקע, דקאמר קרקע אינה נגזלת, וא”כ ע”כ צ”ל דר”א דס”ל סוכה שאולה פסולה, ס”ל דנתחלקה ירושלים לשבטים.

ואע”ג דהמ”ב סי’ תרלז סק”ח ביאר מ”ש קרקע אינה נגזלת על העצים מ”מ אין כונתו לאפוקי מקרקע, דהרי הנידון גם על המסכך ברה”ר [וע”ש בס”ק שאח”ז].

{אכן לתרץ שסוכות שעשו לא היו בירושלים עצמה אלא חוצה לה, זה לא שייך דמפורש כן בקראי שהיה בירושלים ממש, [נחמיה פרק ח, יד-יז]: (יד) וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה’ ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי: (טו) ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב: (טז) ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים: (יז) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד: עכ”ל.

}

שו”ר דכבר עמד ע”ז במלבי”ם נחמיה פרק ח וז”ל, אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג, זה דבר זר מאד שישראל לא עשו סכות מימי יהושע ועד עתה כמ”ש לקמן כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן, וכמו שהתפלאו ע”ז בערכין (דף ל”ב).

ונראה לפמ”ש הרמ”א בא”ח סי’ תרל”ז שאין לעשות סוכה ברה”ר, א”כ כיון דקיי”ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לא נמצא שם רה”י כמו דאין משכירים בתים בירושלים מפני שאינו שלהם, א”כ לא יכלו לעשות שם סוכה, ובאשר בימי עזרא קנו שנית את א”י בחזקה וקדשוה התנו הב”ד שיעשו סכות בירושלים ובשאר רה”ר, וכמ”ש בתוספתא (דב”ק פ”ו) שתנאי ב”ד שיהיו מסככים ברה”ר, ור”ל שזה התנו ב”ד של עזרא באותו זמן שאל”כ לא היו יכולים לעשות סכות בירושלים, ומבואר בפי’ שעשאום בחצרות בית האלהים וברחוב שער המים שהוא רה”ר, ממש, והתוספתא מדברת בא”י ששם היה תנאי ב”ד של עזרא בעת שקדשו את הארץ, אבל בחו”ל לא הותנה, בפרט במקום עכו”ם.

וכמו שחקר בזה במג”א שם, והנה גם יהושע היה יכול לתקן תקנה זו בעת שקדש את הארץ בפעם הראשון שאז היה ביד ב”ד להנחיל את הארץ ע”מ כן שמקום הסוכה תהיה רה”י תמיד, ויהושע לא עשה כן ומימיו עד עזרא לא עשו כן בני ישראל היינו לא ישבו בסוכה הנעשית ברה”ר, וכן בימי דוד ושלמה לא נעשו סוכות בירושלים מטעם הנ”ל מפני שלא נתחלקה לשבטים, ומ”ש ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם, שיודיעו גם ביתר ערים יוכלו לעשות סכות ברה”ר, ובזה נבין מ”ש בערכין שם שמ”ש כי לא נעשה כן מימי יהושע בן נון היינו שעזרא קדש את הארץ פעם שניה, ואיך נוציא זה מהלשון כי לא עשו מימי יהושע כן?, רק שמזה בעצמו מבואר שעזרא קדש את הארץ מחדש והיה כח בידו להתנות תנאים כמו בימי יהושע, ומזה מוכיח בגמרא שם דקדושה ראשונה לא קדשה לע”ל עכ”ל.

ויש להסתפק אם אמר דבריו גם לדעת ר”א, ואת”ל דאזיל גם כדעת ר”א א”ש, כיון שתנאי ב”ד היה להקנות המקום לבעל הסוכה כל ז’ ימות החג.

{ויה”ר שנזכה לישב בסוכות עורו של לויתן
}

בענין תשבו כעין תדורו

שאלה – הקשה הג”ר עקיבא קיסטר ר”מ בישיבת יד אהרן, דאי’ בשו”ע או”ח סי’ תרל”ט ס”ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

וכתב הרמ”א הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ”ג והגהות אשיר”י).

ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ”כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג”כ (א”ז והגהות אשיר”י פרק הישן ומרדכי פ”ב מיימוני פ”ו ומהרי”ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור”ן והרא”ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת”ה סי’ צ”ה).

אכן בסימן תרמ סעיף ד כתב הרמ”א ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא”א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי’ בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן) ע”כ.

ומשמע לפו”ר דגם בלילה הראשונה לא יצא.

{ובשו”ע (סימן תרלג סעיף ט) היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים ע”כ.

וצ”ע דהו”ל להרמ”א לחלק בזה בלילה הראשונה.

ובשולחן ערוך (סימן תרלד ס”א) איתא, סוכה שאין בה שבעה על שבעה, פסולה; ולענין גודל, אין לה שיעור למעלה.

וצ”ע כנ”ל.

}

תשובה – נראה לחלק בין דבר שהוא בעצם הסוכה ככל הנך, לבין גשמים שהם דבר חיצוני ואינו קבוע דבזה אין פוסלין הסוכה.

ונ”ל להוכיח ד”ז מדברי המ”ב תרל ס”א שכתב על ריח רע, דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ”ש בסימן תרכ”ט סי”ד אם לא שהוא ר”ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ”ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה”כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ”ז שם (כדלעיל סי’ ע”ט ס”ב עי”ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם.

ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג”כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל”ז בביאור הלכה סוף ד”ה וכן בקרקע שהיא של רבים עכ”ל.

והנה לכאורה דבריו שכתב לפסול סוכה כזו נסתרין מגמ’ ערוכה במסכת סוכה דף כו ע”א רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ע”כ.

ומבואר מתוך הדברים להדיא שאין כאן פסול בסוכה אלא פטור של מצטער.

ואם תאמר דכיון שהדפנות עצמן פגומין גרע, זה לא יתכן דבכ”מ מבואר שרק הסכך הוא הסוכה ולא הדפנות.

[עיין רש”י ור”ן ריש סוכה].

ובפרט דיש משמעות שלרצפת הסוכה יש ג”כ מקום בסוכה כיון דסוכה ללא רצפה פסולה, ולהכשירה צריך לתקן לה רצפה תוך כ’.

ולפמ”ש ניחא דיש חילוק בין היכא שעשה הסוכה בכשרות והריעותא לא קביעא לבין היכא שדפנות הסוכה עשה כך שהריעותא קבוע בסוכה, ולא נולד אח”כ.

והנה נחלקו האחרונים בזמן שיורדין הגשמים שכ’ הצפנת פענח שאז אין זה זמן סוכה כלל, ואמנם בשו”ת שבט הלוי כתב שיפרוש ניילון ע”ג הסכך ויקיים עכ”פ לדעת ר”ת מצות סוכה [א”ה ולדעת החזו”א שקוף בלא”ה נידון כאויר], ודברי הצ”פ לא עינתי בפנים אכן נראה דלא אזלי כדעת הרמ”א הנ”ל וג”כ אין דבריו מכוונים כדעת הסברא שכתבתי, וכן כתבו הגר”א ועו”פ לפסוק כהדעות דפליגי.

אכן יש להקשות על שי’ השה”ל מלשון השו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קצד וז”ל, ואיני מבין ללישנא קמא לא יטיח רצפת הסוכה באותה קרקע לבנה ואם כבר הטיח יסיר או יעשה לעצמו סוכה אחרת.

דקיימא לן כחכמים (כ”ז ב’) דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד ודוחק לומר שדווקא בי”ט שרא ליה ולא בחול המועד, ועוד הלא ר”ת מתיר לפרוס סדין תחתיה מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו.

וא”כ גם מפני הגשמים יפרוס שטיחי עורות על שולחנו שלא תסרח מקפתו ולא יפנה הסוכה.

ושמא י”ל התורה התירה לעשות סוכה מפסולת גורן ויקב ומינה ילפינן דכל גדולי קרקע כשירים לסכך בנסרים ד’ על ד’.

אי לאו משום גזרת תקרה דאתי למימר מה לי לישב בסוכה המסוככת בנסרים מה לי לישב תחת תקרת הבית אם היא בנסרים מקורה.

וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה.

וגם אם סוכה המצלת מן הגשמים פסולה, איך יאמר מה לי נסרים מה לי תקרת הבית והלא תקרת הבית מנצלת מן הגשמים.

וסוכתו צריך לעשותה שלא תציל מן הגשמים אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה.

ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים עכ”ל.

וצ”ל דאיהו עיקר הדין קאמר, אבל מ”מ אפשר שיש מה”מ בזה.

אחר זה ראיתי דכבר נחתי הפוסקים לחלק בענין דלעיל, ואינן לפני כעת, עיין בבכורי יעקב סי’ תרמ סקי”ג ואג”מ או”ח ח”ו סי’ מ”ג.