מנהגי אבלות

איני יודע אם יש מקור ברור לזה, אבל יש שציינו לזה לדברי הגמ’ בנדרים מא ע”ב ובמפרש שם לענין בורדם או בורדס שהיא חולי שיש סכנה להזכירה, (והוא רק למפרש שם אבל לא לפירוש התוס’), וכן ציין לזה בנשמת אברהם על יו”ד סי’ שלח סק”ב, ובבן יהוידע שם כ’ דהממונים על חולי זה מידתם שמכבידים החולי כששומעים בני אדם אומרים אותו ושלכך רז”ל הקפידו שלא לומר צרעת אלא דבר אחר.

וכן בספר טעמי המנהגים עמ’ תקע כ’ בשם המאור הגדול שלא להזכיר שם המגפה עי”ש, וציינו סמך לזה גם בפי’ הרמב”ן על נחש הנחושת עי”ש, וכן בשו”ת מהרי”ט ח”ב אה”ע סי’ יד כ’ שהצרעת נקראה דבר אחר מפני חומר שיש בה לא רצו להזכירה בשמה.

וכבר העירו שהרבה חליים אחרים נזכרו בגמ’ ובדברי רז”ל, ואפשר דבצרעת שהיא דבר טומאה הרחיקו משפתותיהם יותר על דרך פסחים ג ע”א, ואולי רק בכתיבה הקילו וכשהיו מוציאין בפה היו מוציאין בכינוי על דרך יככה בשבועות דף לו שהיו אומרים בכינוי.

ויתכן לומר שעיקר הקפידא שלא להוציא המחלה בשמה היה מחשש שמא יאמרוה באופן שיפתחו פה לשטן או בלשון קללה וכיו”ב עי’ ברכות ס לענין פתיחת פה לשטן וכן בהרבה מקומות ברז”ל מצינו שקודם שאדם נענש הוא מוציא הדברים בפיו, כמו שאמרו עה”פ לא נעלה, וכמ”ש בזוהר פ’ דברים על מה שהוציאה חוה לשון מיתה ואז יכול היה לה הנחש, וכן כנגע נראה לי ולא נגע שלא לפתוח פיו לשטן (תי”ט נגעים פי”ב מ”ה).

ויתכן עוד שיש בזה לשון נקיה שלא להוציא דבר מגונה מפיו, וצל”ע למה מחלה הוא פחות מגונה מסרטן, דאם סרטן הוא מגונה מחמת שמבשר על חולי א”כ מחלה ג”כ, ואולי משום שהבעל חי סרטן (שעל שמו נקרא המחלה) הוא בעל חי טמא, ומבואר בפסחים דף ג’ שצדיק אינו אומר זנב הלטאה, וכן נזהרו חז”ל לקרוא לחיה רביעית דבר אחר ולא בשמה.

ואאמו”ר שליט”א לא ניח”ל במה שכתבתי שצרעת הוא דין מיוחד בטומאה וכתב לי יש צרעת רוחני עם הפרשה של טומאה ויש בש”ס הרבה צרעת מחלתי שתוקף את עור האדם ואח”כ מערכת העצבים שלו ואח”כ האיברים מתנמקים מחלה זו לא קשור לצרעת מטמא עכ”ל.

ויעוי’ בברכות ה ע”ב לעניין נגעים דשם משמע שהוא אותו צרעת שהיה גם בזמן הגמ’ רק שבבבל לא היו נוהגים דיני שילוח, ואולי שם הוא רק על נגעים ודבר אחר בגמ’ הוא ענין אחר.