מילה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום וברכה

שאלה: תהלים פרק קה (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם, וצ”ב, וכי כמה מלכים היו, הרי היה רק פרעה מלך.

שאלה: ידוע ששם משקה הוא רק בשבעה משקין, ושאר מי פירות מקרי זיעה בעלמא חוץ מיין ושמן.

וצ”ב, מקרא להדיא – “אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני”, דמילת אשקך קאי נמי על עסיס רימוני.

שאלה: מה הדין האומר על אחד משני אנשים לשון הרע, דהיינו שאומר שאחד מ-ב’ אנשים אלו גנב וכד’.

האם מקרי לשון הרע, באופן שאי אפשר לברר מיהו מביניהם.

שאלה: מדוע לא מצינו שהתפלל אברהם אבינו ע”ה על בנים כמו שיצחק התפלל.

שאלה: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

שאלה: תרומות פ”ו מ”ה: “אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר”, ופירש הר”ב ומן ההפקר – לאחר שזכה בו”.

וצ”ב מה כוונתו במה שכתב “לאחר שזכה בו”.

שאלה: מה הפשט במהרש”א בחידושי אגדות מסכת נדרים דף לב ע”א “גדולה מילה כו’ שנאמר כי ע”פ הדברים האלה כרתי גו’.

ר”ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי’ פ”ד מיתות ודו”ק”: מדוע כל זמן שלא מל – אסור ללמוד תורה ולשמור שבת.

שאלה: שולחן ערוך הלכות קריאת שמע סימן נח ס”א ומצווה מן המובחר לקוראה כוותיקין, וצ”ב הטעם – הרי זריזין הוי דאורייתא, וסמיכת גאולה לתפילה – לאו דאורייתא היא.

שאלה: ירושלמי שבת פרק א “תנא ר’ יהושע אונייא תלמידי ב”ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב”ה”, מה הפשט בזה שהגיעו עד כדי שפיכות דמים.

שאלה: האם הותיקין המדקדקים שקראו ק”ש בנץ, קוראים ק”ש דשחרית ג”כ אחרי הנץ החמה, כדי לצאת דיעות הראשונים דס”ל דזמן ק”ש הוא דווקא אחר הנץ.

שאלה: איך האבן עזרא היה עני ומתאונן על מצבו, כידוע? האם לא נתן מעשר? והא “עשר בשביל שתתעשר”.

שאלה: אמרינן: כל הקודם לארץ – קודם לברכה.

שמעתי מידידי דרך דרש, דהיינו: כל הקודם לארץ – שהוא ענו ושפל ברך – הוא קודם לברכה ממעל.

האם דרש זה אמיתי?

שאלה: בתרומות פז מ”ב, משמע שם בהר”ב, שכהנת שנישאת לפסולים – אפילו נתגרשה, אסורה לאכול בתרומה.

וצ”ב, מאי שנא מכהן שנשא פסולים, דכיוון שגרשן – חזר לאכול בתרומה.

שאלה: כהן שנשא גרושה, שדינו ככהן חלל שאסור בתרומה – האם זה מדאורייתא?

בברכת יישר כח גדול

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום וברכה

שאלה: תהלים פרק קה (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם:וצ”ב, וכי כמה מלכים היו, הרי היה רק פרעה מלך.

תשובה: מצינו בכ”מ שהמשנה למלך קרוי מלך ג”כ.

שאלה: ידוע ששם משקה הוא רק בשבעה משקין, ושאר מי פירות מקרי זיעה בעלמא חוץ מיין ושמן.

וצ”ב, מקרא להדיא – “אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני”, דמילת אשקך קאי נמי על עסיס רימוני.

תשובה: אמנם משקה סתמא הוא מז’ משקין אבל היכא שנאמר בפירוש משקה של פירות אי”ז סתירה, וכמו שאמרו בברכות ל”ה א’ כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי.

שאלה: מה הדין האומר על אחד משני אנשים לשון הרע, דהיינו שאומר שאחד מ-ב’ אנשים אלו גנב וכד’.

האם מקרי לשון הרע, באופן שאי אפשר לברר מיהו מביניהם.

תשובה: לא ראיתי דבר ברור בזה, ואולי יש לחלק בין מקרים, ובמקרה שלך יותר מסתבר שלא להתיר.

שאלה: מדוע לא מצינו שהתפלל אברהם אבינו ע”ה על בנים כמו שיצחק התפלל.

תשובה: הכניס צרה לשרה.

ראה ב”ר עא ב.

שאלה: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

תשובה: עיין ע”ז לט ב’.

שאלה: תרומות פ”ו מ”ה: “אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר”, ופירש הר”ב ומן ההפקר – לאחר שזכה בו”.

וצ”ב מה כוונתו במה שכתב “לאחר שזכה בו”.

תשובה: דאפילו לאחר שזכה בו וכבר איננו הפקר עכשיו גם כן אסור.

שאלה: מה הפשט במהרש”א בחידושי אגדות מסכת נדרים דף לב עמוד א “גדולה מילה כו’ שנאמר כי ע”פ הדברים האלה כרתי גו’.

ר”ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי’ פ”ד מיתות ודו”ק”: מדוע כל זמן שלא מל – אסור ללמוד תורה ולשמור שבת.

תשובה: אמנם נכון שאי’ בזהר שלא ילמד לערל וכו’, אבל המהרש”א בודאי אין כונתו לזה דפשוט וברור שמחוייב לשמור שבת, ומהרש”א התכוין למש”כ בפ’ ד’ מיתות על גוים שנקראו ערלים כדתנן בנדרים, שהם אסורין ללמוד תורה ולשמור שבת כמש”כ בסנהדרין שם, והכונה שהגרות הוא ע”י המילה, וקיצר בזה מאימת המלכות.

ולכן סיים ‘ודוק’.

שאלה: שולחן ערוך הלכות קריאת שמע סימן נח ס”א ומצווה מן המובחר לקוראה כוותיקין, וצ”ב הטעם – הרי זריזין הוי דאורייתא, וסמיכת גאולה לתפילה – לאו דאורייתא היא.

תשובה: מבואר בתה”ד ועוד פוסקים דכל היכא שאפשר לעשות המצוה בהידור יותר אחר כך אין בזה זריזין מקדימין.

וראה עוד בסו”ס לבושי צדקה.

שאלה: ירושלמי שבת פרק א “תנא ר’ יהושע אונייא תלמידי ב”ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב”ה”, מה הפשט בזה שהגיעו עד כדי שפיכות דמים.

תשובה: שמעתי פעם מידידי ר’ ראובן כהן דבר נכון שבאמת הת”ח תלמידי ב”ש שמימיהן אנו שותין הם בודאי לא הרגו ומי שהרג היה בני החצרות התלמידים שלא היה להם ירא”ש, ואנשי המחלוקת הנדבקין לתלמידי חכמים, ויש להוסיף דבאמת בסוף זמן בית שני היה רפיון באיסור רציחה, כמבואר בגמ’ רפ”ב דיומא ובמתני’ סוף סוטה ובאריכות בספר יוסיפון והדברים ברורים.

שאלה: האם הותיקין המדקדקים שקראו ק”ש בנץ, קוראים ק”ש דשחרית ג”כ אחרי הנץ החמה, כדי לצאת דיעות הראשונים דס”ל דזמן ק”ש הוא דווקא אחר הנץ.

תשובה: קי”ל כעיקר כמו הדעות שסוברין שק”ש קודם הנץ, כמו שפסק בשו”ע, אבל העיר הגר”ש דבליצקי שמ”מ אם עושה כהנה”ח הנראה מרויח שעכ”פ לפי הצד שהנה”ח המישורי הוא האמת מרויח בזה דעות ראשונים הללו, משא”כ אם נוהג כהמישורי אינו מרויח להצד שהנראה הוא האמת.

שאלה: איך האבן עזרא היה עני ומתאונן על מצבו, כידוע? האם לא נתן מעשר? והא “עשר בשביל שתתעשר”.

תשובה: איתא בתנא דבי אליהו כל ת”ח שעוסק בתורה ואינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו שאינו מתעשר כדי שלא להבטל מן התורה עי”ז.

וגם בעשירות יש עשירות דתורה, ועיין קידושין מט ע”ב, ומרן הקה”י אמר שהעשירות שהובטחו על הסנדקאות הוא זכה לזה בספרים, ומרן הגרח”ק אמר שזכה לזה בצאצאיו.

שאלה: אמרינן: כל הקודם לארץ – קודם לברכה.

שמעתי מידידי דרך דרש, דהיינו: כל הקודם לארץ – שהוא ענו ושפל ברך – הוא קודם לברכה ממעל.

האם דרש זה אמיתי?

תשובה: כדי לפרש כך במאמר הלזה היה צריך שיהיה דחק בפירוש האמיתי כדי שנצטרך לפרש כן, אמנם הדבר הוא נכון, וכן הוא אומר בקשו את ה’ כל ענוי ארץ.

שאלה: בתרומות פז מ”ב, משמע שם בהר”ב, שכהנת שנישאת לפסולים – אפילו נתגרשה, אסורה לאכול בתרומה.

וצ”ב, מאי שנא מכהן שנשא פסולים, דכיוון שגרשן – חזר לאכול בתרומה.

תשובה: אי’ בסוטה כ”ג ע”ב, כהנת מתחללת, כהן אין מתחלל.

מנלן, דאמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו, זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל.

שאלה: כהן שנשא גרושה, שדינו ככהן חלל שאסור בתרומה – האם זה מדאורייתא?

תשובה: הנני להביא ממש”כ הגר”י זילברשטין שליט”א בחשוקי חמד בכורות מה ע”ב, כתב השו”ע (סימן קכח סעיף מ) כהן שנשא גרושה לא ישא את כפיו, וכתב במג”א (ס”ק נד) שהוא פסול מדרבנן שחכמים קנסוהו שלא יעלה לדוכן, וכן כתב בשו”ע הרב (סנ”ג) וכן כתב במשנ”ב (ס”ק קמז) שפסול מדרבנן לכל דבר שבכהונה.

אמנם בחת”ס (ח”ו סימן יב) כתב שמתחילה אמרתי דפשיטא יותר מביעא בכותחא שהנושא נשים בעבירה דפסול לעבודה איננו אלא קנס מדרבנן, דהיכי רמיזא בתורה למיפסליה, אך שבתי וראיתי שבשו”ת הרא”ם (סימן נט) כתב שהוא פסול מדאורייתא לכל קדושת כהונה מדכתיב וקדשתו ודרשינן ביבמות (דף פח ע”ב) ‘וקדשתו’ דפנו [הכהו] וקדשהו על כרחו ופרש”י שאם נשא נשים האסורים לו יכפנו בי”ד להוציא, ש”מ מלשון זה כל זמן שלא כפוהו אינו מקודש מן התורה.

וראה מה שכתב בזה הגרי”ש אלישיב בהסכמתו לספר ‘בן לאשרי’ (הוברמן, ח”ב), ע”כ מהחשוקי חמד, וראה שם עוד בזה.

***

קרא פחות

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש בפיוט לברית מילה הרחמן הוא ישלח לנו משיחו, ואח”כ: הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק (והיינו אליהו הנביא), וצ”ב סדר הדברים דהרי אליהו יבוא קודם למשיח.

דהרי בגמ’ עירובין מ”ג ב’ אי’ והא לא אתא אליהו מאתמול וכו’, ומבואר שאין הסדר כך.

תשובה – שאלה גדולה היא, וכבר עמדו הרבה על שאלה זו [ואביא בזה מה שראיתי בס’ הדעה”ד שם], ובסידור אוצר התפילות בפי’ דובר שלום תי’ בזה בב’ אופנים: א) מאחר ויבואו שני משיחים בן יוסף ובן דוד, יתכן שאליהו יבוא אחר משיח בן יוסף וקודם משיח בן דוד.

ב) “כהן צדק” אינו אליהו הנביא, שהרי בסוכה (נ”ב ע”ב) נמנו ארבעה חרשים (אומנים): משיח בן דוד, משיח בן יוסף, אליה, וכהן צדק.

הרי לנו שכהן צדיק אינו אליהו, (ועיי”ש מה שפירש רש”י).

ורצה לומר דכהן צדק בהקשר של הפיוט לבירת מילה הוא פנחס, ועפ”י מדרש שוח”ט (מזמור מ”ז) מתבאר, שמלבד אליהו יהיה עוד אחד שיטול חלק בתהליך הגאולה, וזה עפ”י הכתוב “הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי”.

לדעת ה”דובר שלום” הכוונה לפנחס.

לפי”ז בתחילה חשיב “ישלח לנו משיחו”, ואח”ז “ישלח לנו כהן צדק” הוא פנחס דאתי בסוף יומא אחרי המשיח, עיין שם בכל פירושו.

בקובץ אורייתא (כרך י”ט ע’ תלב – ג) הביא בזה תירוצים מכמה ת”ח: הרב משה אונגר כתב כי גם “הרחמן הוא ישלח לנו משיחו”, הכוונה לאליהו הנביא.

מאחר ואליהו הוא כהן, אפשר לכנותו משיח כי הוא ככה”ג הנמשח בשמן.

את דבריו סמך על סוף הפיסקא “לבשר בשורות טובות וניחומים”, ומכמה מקומות משמע שזה תפקידו של אליהו.

סיים המשיב הנ”ל את תירוצו באומרו “ואל תתמה למה ייחד לאליהו ב’ הרחמן, שהרי גם לאביו ולאמו יחד הפייט ב’ הרחמן, הראשון והשני”.

לאחר מכן כתב לנו המשיב הנ”ל כי מצא שהדבר כמעט מפורש בפרקי דרבי אליעזר פכ”ט שקורא לאליהו משיח, ואף שהרד”ל שם גריס אחרת, אין צורך בכך וכו’.

משיבים אחדים ציינו, כי אמנם אליהו יקדים את בוא המשיח, ברם מאחר ובברית מילה עסקינן, הלא אליהו בעצמו המכונה “מלאך הברית” כבר נמצא בברית, ע”כ אין צורך להתפלל שהקב”ה ישלח לנו את אליהו, כי הוא כבר נמצא.

אלא רק מבקשים שימלא שליחותו לנחמנו תוך כדי הופעתו של המשיח.

[ועיין עוד לקמן בביאור הדברים].

הרב אברהם ישעיהו רודרמן כתב שאולי נתכווין הפייטן להבליע שמו בתוך הפיוט, ומאחר ששמו היה “אברהם כהן צדק”, לפיכך הקדיש את הרחמן האחרון לשם משפחתו “כהן צדק”.

[א”ה והבקי בפיוטים יוכל לדעת כי יש טעם בדברים].

גם הוסיף הלה לתרץ שאפשר שקודם מבקשים על התכלית – משיח, ורק לאחר מכן על האמצעי המבשר את התכלית – אליהו.

הרב ישראל גולדברג ועוד, תירצו דהנה ב”כרתי ופלתי” – בקונטרס בית הספק כתב דמה דאליהו יבוא קודם למשיח זה בגאולה של “בעתה”.

אבל בגאולה של “אחישנה” אז מדלג על ההרים ויבוא משיח ללא כל צורך במבשר קודם.

עיין שם מה שיישב את דברי הרמב”ם.

הוסיפו המתרצים הנ”ל והראו מקום לספר “כלי חמדה” עה”ת פר’ שמיני שהביא את הכרתי ופלתי וכתב: ורגיל אני לומר עפי”ז מה שייסד הפייטן בנוסח הרחמן לברית מילה שמקודם מתפלל הרחמן הוא ישלח לנו משיח הולך תמים וכו’, ואח”כ הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק וכו’, והוא שינוי הסדר.

אמנם לדעת הכו”פ אתי שפיר, דמקודם אנו מתפללין על הגאולה של “אחישנה” ואז יבוא משיח בלי בשורת אליהו הנביא מקודם, ואח”כ מתפללים שאם לא נזכה לזה, נזכה עכ”פ לגאולה ד”בעתה” ויבוא אליהו לבשר לנו הגאולה, עכ”ל.

לאחר זאת ביאר הכלי חמדה כפי שכתבו משיבים אחדים מעצמם לעיל, אך באופן מבואר יותר, דמכיון שאליהו כבר נמצא בברית שהרי הוא מלאך הברית, אין צורך לבקשו שיבוא, אלא מנצלים עובדה זו ומתפללים שיבוא המשיח מיד, אך בכל אופן גם אם ח”ו לא נזכה לכך, מבקשים שהקב”ה יממש את תהליך הגאולה הרגיל וזה ע”י שישלח לנו קודם כל את הכהן צדק – אליהו, שיבשר על תחילת הגאולה.

ע”כ.

[וראה עוד בקובץ זכור לאברהם [חולון] תשנ”ז תשנ”ח, שס”ח שצ”א].

קרא פחות

בס”ד

‏מוצאי שבת פ’ וילך ו’ תשרי תשע”ז

א) הנה קי”ל באמירת אשרי שצריך לכוין בפסוק פותח את ידיך, כמו שכתב בשו”ע או”ח סי’ נ”א ס”ז וז”ל, צריך לכוין בפסוק פותח את ידך (תהילים קמה, טז), ואם לא כוון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת.

ויש להסתפק האם הכונה המחויבת צריכה להיות על כל מילה ומילה בפני עצמה, או שמועיל וסגי במה שמכוין את עיקר הענין שהקב”ה זן ברחמיו את כל ברואיו.

ב) ויתכן לפי הספק הנ”ל תהיה נפק”מ: אם לא כיון כראוי את המילה ‘רצון’, האם יצא יד”ח, או לא.

דהנה נחלקו המפרשים מה הכונה ומשביע לכל חי רצון, ברש”י כתב [תהלים קמה, טז] וז”ל, ומשביע לכל חי רצון – כדי פרנסתו הוא משביע את טובו ואת רצונו ואת ברכתו.

רצון – אפיימנ”ט בלעז עכ”ל.

ומבואר בדבריו דמש”כ ‘רצון’ פירושו רצונו של הקב”ה שהוא טובו והשפעתו.

וכן כתב המלבי”ם שם וז”ל, ושיעור הכתוב הרצון פותח את ידך ומשביע לכל חי, מציין את הרצון כעצם מופשט, שהרצון הוא הפותח את ידי ה’, שע”י הרצון יפתח ידיהם לתת ולהשפיע בידים פתוחות מלאות טוב, ואז ישביע לכל חי בשביעה יתירה, וזה יהיה בעת רצון שאז הרצון גורם פתיחת הידים ברב טוב ובשביעה.

והמלבי”ם שם בביאור המילות ביאר עוד את הענין לפ”ז וז”ל, פותח, מלת רצון הוא נושא המאמר, והוא הפועל הפותח ידי ה’ ובזה סר הלחץ הגדול בכתוב הזה שבא נסתר ונוכח ביחד עכ”ל.

אמנם ברד”ק שם כתב, ‘רצון, כל אחד לפי רצונו’, וכן כתב במצודת דוד, אתה פותח את ידך ומשביע לכל חי לפי רצונו ותאותו וכעי”ז כתב באבן עזרא שם, ‘וטעם רצון מה שיספיק להם’.

ויעויין עוד בצל”ח (ברכות דף ד’ ב’) שכתב וז”ל, ופסוק פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון יש לנו בו דקדוק, דהוה ליה למימר ומשביע לכל חי מזון, או שובע, מהו לשון משביע רצון.

ואומר אני שדבר זה אמר דוד כלפי מי שמזונותיו מצומצמים בדוחק ובעוני, שהקב”ה נותן וחונן לו דיעה לשמוח בחלקו, ואיזה עשיר השמח בחלקו [אבות פ”ד מ”א], ואין לך מדה טובה כמדת ההסתפקות, ולקמן סוף פרק שני [י”ז ע”ב] אמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו’, דוק בדבריהם שלא אמרו וחנינא אין לו אלא קב חרובין, אבל אמרו די לו בקב חרובין, שהיה לו בזה די והותר, וקיבל זה ברצון כאדם שיש לו די כל צרכו.

וזהו שרמז בפסוק זה פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, שישביעו במה שנתן לו בדעתו שישמח בחלקו, ויהיה זה כאילו נתמלא כל רצונו עכ”ל, והוא פרוש חדש ב’רצון’ שהקב”ה יפעל שישמח בחלקו כדי שיתמלא רצונו.

ג) ואולי יהיה נפק”מ לפ”ז אם נניח שההלכה כרש”י וסיעתו שרצון קאי על השפעת הקב”ה, א”כ מה הדין אם כיון כהרד”ק וסייעתו שרצון קאי על רצון האיש, וכן להיפך, אם נניח שההלכה כהרד”ק וסיעתו ש’רצון’ קאי על רצון האיש, מה יהיה הדין אם כיון שרצון קאי על האדם.

[אכן היה מקום לומר דלכו”ע אם כיון עכ”פ אחד מהפירושים יצא יד”ח, ולא היה מקום לדון אלא באופן שכיון פירוש שהוא ודאי לא נכון – האם בזה יצא יד”ח או לא, וכן אם לא כיון כלל את המילה רצון, אלא רק את כוונת הפסוק בכללות.

אבל מ”מ הפשטות היא שאם האמת כאחד מהפירושים לא יצא יד”ח כהפירוש השני אם נימא שצריך לכוין בכל מילה בפנ”ע].

ד) והנה לענין פסוק ראשון של ק”ש נחלקו הפוסקים האם צריך לכוין כל מילה ומילה בפסוק ראשון או לא.

וזקני הרעק”א ז”ל בכתב וחותם על פ”ב דברכות נקט להקל בזה, ויש מהפוסקים שהחמירו בזה, ועי’ במג”א סי’ ס’ ס”ה ובמ”ב שם סקי”א, שאולי נראה מדבריהם שסברו להחמיר בזה, ועיין בהערות על ספר ‘תורת רבי עקיבא אייגר’ בברכות שם (מהדורת המאור) מה שהביא בזה דבעצם זהו מחלוקת ראשונים בענין ק”ש.

ויש לדון להסוברים שבק”ש יש לכוין בכל מילה ומילה, מה הדין בכונת פסוק פותח את ידיך.

ה) והנה בטעם מה שצריך לכוין בפסוק פותח את ידיך, כתב במשנה ברורה על השו”ע שם ס”ק ט”ו וז”ל, צריך לכוין – שעיקר מה שקבעו לומר תהלה לדויד בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שהוא משגיח על בריותיו ומפרנסן עכ”ל.

ומקור המשנ”ב ציין שם בשעה”צ לטור.

והנה לשון הטור הוא, וצריך לכוין בתהלה לדוד דא”ר אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג”פ מובטח לו שהוא בן העולם הבא ויותר יכוין בפסוק פותח את ידך שעיקר מה שקבעוהו לומר בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שמשגיח על בריותיו ומפרנסן עכ”ל.

ואמנם נתבאר כאן הטעם שצריך לכוין טפי בפסוק זה, אבל לא נתבאר בדבריו החילוק בין שאר המזמור לפסוק זה, דהטור לא הזכיר אלא שצריך לכוין בכל תהלה לדוד ויותר בפסוק זה, ומסתמא היה משמע שאם יש דין לחזור על חסרון כונה הדין היה בכל המזמור, ואם לא היה דין לחזור לא יהיה חילוק בין פסוק זה לכל המזמור שלא ציוה הטור אלא על תוספת כוונה בפסוק זה.

והנה מקור כל הפוסקים באמירת תהלה לדוד בכל יום ובהתייחסות העקרית לפסוק פותח את ידיך, הוא מדאיתא בברכות ד’ ב’ וז”ל, אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא מאי טעמא אילימא משום דאתיא באל”ף בי”ת נימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין אלא משום דאית ביה פותח את ידך נימא הלל הגדול דכתיב ביה נתן לחם לכל בשר אלא משום דאית ביה תרתי עכ”ל.

וגם בזה יש להתבונן, דהנה למסקנת הגמ’ יש ב’ סיבות במה שאומרים תהלה לדוד דוקא ולא מזמור אחר, סיבה הא’ היא משום שנאמרה בא”ב, וסיבה שניה היא משום שיש בה פסוק פותח את ידיך, וא”כ צ”ע מנא לן שדין זה של כוונה היא בפסוק פותח את ידיך, ואם משום שנתקן לומר תהלה לדוד בגללה, א”כ הרי כל המזמור נתקן לומר משום דאתיא בא”ב, וזהו הטעם השני בגמ’, וא”כ יהא צריך לכוין בכולה.

אלא שטעם הפוסקים הוא דהטעם של פותח את ידיך הוא דבר שקשור יותר לבקשת רחמים ולכן שייך יותר לכוונה, וצ”ל דהפוסקים סבירא להו דסברא היא שמכיון שזה שייך לבקשת רחמים ממילא בודאי שהכונה מעכבת, משא”כ הטעם של אל”ף בי”ת הוא טעם הקשור יותר לצחות הלשון ולכן אינו לעיכובא בכונה.

כך צ”ל.

אכן יל”ע ממש”כ המג”א והמשנ”ב בסימן א [מ”ב סקי”ג] לגבי פרשת המן והעקידה וז”ל, ואין די באמירה אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ד’ וכן מה שאמרו בגמרא כל האומר תהלה לדוד ג’ פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה”ב ג”כ באופן זה עכ”ל, וכ”ה בפי’ רבינו בחיי עה”ת פרשת צו.

[והיינו, שעל ידי האמירה בכוונת הלב, יכיר קצת מחסדי הבורא, ומגדלותו של השי”ת, ועל ידי זה יהיה חרד על דבר ה’ וישמור את עצמו מן החטא.

וישוב בתשובה מכל חטאיו, ועל ידי זה יזכה לחיי העולם הבא.

מחצית השקל שם].

וא”כ כל הכונה מעכבת ולא רק פסוק פותח את ידיך.

[ואין לתרץ ולומר דשם מיירי המ”ב במש”כ לזכות לחיי העוה”ב וכאן מיירי המ”ב על עצם החיוב לומר תהלה לדוד עם הכונה של פסוק פותח את ידיך, אין לומר כן, דהרי עיקר הכונה בפסוק פותח את ידיך ג”כ נלמד מן הגמ’ של כל האומר תהלה לדוד בכל יום וכו’, ואין עוד מקור אחר בגמ’ לחיוב אמירת תהלה לדוד חוץ מן הגמ’ שם, ומשם למדו הפוסקים דין זה, וא”כ מה שמחוייב כדי לזכות לעוה”ב הוא החיוב לכל אדם].

אכן הגם שבטור לא נתבאר חיוב זה [אלא רק הטעם שהביא המ”ב ולא עצם החיוב לכוין בפסוק זה ואם לא אמר מחזירים אותו] מ”מ המקור לזה הוא ממה שכתב ברבינו יונה על הרי”ף ברכות דף כ”ג א’ וז”ל, וכיון שעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק להודיע גבורותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא כוון צריך לחזור ולאמרו פעם אחרת ונראה שאע”פ שלא כוון בכולו כיון שכיון בפסוק של פותח את ידך סגי ליה בהכי כיון שעיקר האמירה היא בעבור זה הפסוק.

מפי מורי הרב נר”ו עכ”ל, וכן הביא הב”י והפרישה שם.

ו) למעשה לעניננו יותר נראה שדי לכוין את הענין, דהרי בגמ’ מבואר דהיה סגי לנו לומר הלל הגדול ודי בזה משום שיש בו פסוק נותן לחם לכל בשר, ורק משום שיש בתהלה לדוד סדר אל”ף בי”ת אומרים תהלה לדוד, וכמו הטעם המבואר במ”ב שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שהוא משגיח על בריותיו ומפרנסן.

***

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי יעקב משה סילבר שליט”א

יישר כח עצום על התשובות המשמחות

גם הפעם אשמח לתשובות באריכות נועם כמובן לפי זמן כת”ר ומקווה אני שאינני מטריח ואם כן נא הודעני

שאלה: ע”ז כא.

“מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר, אי הכי, בתים נמי איכא תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממזוזה, אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר הוא”, וצ”ב דג”כ מעשר זה חובה כשהשדה שלו, ושזה לא שלו לא חייב.

ואינני מבין חילוק של חפצא וגברא.

שאלה: שם: כ.

“לא תחנם – לא תתן להם חן”, האם האיסור דוקא בפני הגוי, וכששומע שאומרים עליו כך.

שאלה: שם: כ: “כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו”, האם זה כפשוטו ממש שזורק הטיפה לפיו.

שאלה: שם: כ.

“ואף ר”ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, וכו’ בכה – דהאי שופרא בלי עפרא”, וצ”ב איך בוכה על יופי, הרי שקר החן והבל היופי.

שאלה: שם: יח: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים – זה אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו, ובדרך חטאים לא עמד – שלא עמד בעמידת סדום, שחטאים היו, ובמושב לצים לא ישב – שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו”, וצ”ב וכי זה שבחו, ורציתי לומר שכוונת הגמ’ לענין השכר שלא רק שיקבל שכר על מה שהיה צדיק, אלא יקבל גם על מה שלא היה רשע כמותם, האם נכון.

וכעין פירוש הגר”א על דין וחשבון.

שאלה: רש”י ע”ז לא: ד”ה החמיץ מותר – “יין מגתו חדש”, וצ”ב מדוע כתב רש”י חדש, הרי כל יין מגתו חדש הוא.

שאלה: שם: לא: “ישן – מותר, אין מניחו ליישן; החמיץ – מותר, אין מניחו להחמיץ”, צ”ע אמאי לא הובא דין זה ברמב”ם וטור ושו”ע.

שאלה: שם: כא.

“ובחו”ל מוכרין וכו’.

מאי טעמא? כיון דמרחק לא גזרינן”.

וצ”ב דיש מקומות קרובים לא”י.

שאלה: שם: כא.

“מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר”, וצ”ב מהיכן לומדים שאסור להפקיע עצמו ממצוה.

ומשמע בגמ’ שהוי איסור דאו’.

שאלה: האם מותר לברך בהבדלה שני ברכת בשמים על כמה סוגי בשמים כגון עשבי ועצי, או דהוי הפסק.

שאלה: פ’ חקת “ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה וכו’ ישרף” (י”ט, ה’), מה מרבין בד’ אתין אלו.

שאלה: במצות מילה, האם המצוה זה להיות מהול, או עצם מעשה המילה, או שתיהן.

שאלה: פ’ חקת “ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו” (כ’, כ”ח), מה מרבין בג’ אתין אלו.

שאלה: בזהר כתוב לפעמים רזין ולפעמים רזי דרזין, מה ההבדל בניהם, הרי סוד זה סוד, ומה אפשר יותר.

שאלה: האם כל רגע שמהול מקיים מצוה.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב וכט”ס

קבלתי שאלותיך שוב, להלן התשובות:

שאלה: ע”ז כא.

“מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר, אי הכי, בתים נמי איכא תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממזוזה, אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר הוא”, וצ”ב דג”כ מעשר זה חובה כשהשדה שלו, ושזה לא שלו לא חייב.

ואינני מבין חילוק של חפצא וגברא.

ת.

לפי’ הר”ש משאנץ [הובא בחי’ רבינו יונה] מבואר דהכונה דסבירא לן כמ”ד שהקרקע חייבת והגוי לא מפריש, אם כי הרבה ראשונים חלקו על פירוש זה בכוונת הסוגיא כאן.

ולהחולקים עי’ בתוס’ שבשדה הישראל מפקיע בידים ולא רק במכירה, ע”י שזורע שדה זו, ועיין עוד שם, וברשב”א מה שחילק באופ”א דבשדה יש נזק ללוי שאינו מקבל המעשרות.

שאלה: שם: כ.

“לא תחנם – לא תתן להם חן”, האם האיסור דוקא בפני הגוי, וכששומע שאומרים עליו כך.

ת.

פשטות הגמרא שם ושו”ע יו”ד סי’ קנא סי”ד שבכל גוני אסור גם שלא בפניו, רק אם מכוין לשבחו של הקב”ה.

שאלה: שם: כ: “כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו”, האם זה כפשוטו ממש שזורק הטיפה לפיו.

ת.

התורת חיים שם כתב וז”ל, ושמא הוא רמז לארס נחש הקדמוני אשר גרם המיתה לעולם.

כי מלאך המות הוא סמאל אשר רכב על הנחש ע”כ.

שאלה: שם: כ.

“ואף ר”ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, וכו’ בכה – דהאי שופרא בלי עפרא”, וצ”ב איך בוכה על יופי, הרי שקר החן והבל היופי.

ת.

היופי הוא שבח להקב”ה.

ועי’ יסודות הבית וקדושתו לאאמו”ר במאמר היופי עמ’ פב.

שאלה: שם: יח: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים – זה אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו, ובדרך חטאים לא עמד – שלא עמד בעמידת סדום, שחטאים היו, ובמושב לצים לא ישב – שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו”, וצ”ב וכי זה שבחו, ורציתי לומר שכוונת הגמ’ לענין השכר שלא רק שיקבל שכר על מה שהיה צדיק, אלא יקבל גם על מה שלא היה רשע כמותם, האם נכון.

וכעין פירוש הגר”א על דין וחשבון.

ת.

גם יקבל שכר וגם זהו שבחו שכן היה נסיון גדול שהגיע במקורו ממשפחת עובדי ע”ז וכולם סביבו היו עוע”ז ובודאי שהיה אמור להמשיך כמהום בדרך הטבע, והוא פירש מהם מדעת עצמו, וגם כשהיו לו נסיונות במשך השנים הוא לא נפל מדרכו ואמונתו.

שאלה: רש”י ע”ז לא: ד”ה החמיץ מותר – “יין מגתו חדש”, וצ”ב מדוע כתב רש”י חדש, הרי כל יין מגתו חדש הוא.

ת.

בא לפרש מהו יין מגתו.

שאלה: שם: לא: “ישן – מותר, אין מניחו ליישן; החמיץ – מותר, אין מניחו להחמיץ”, צ”ע אמאי לא הובא דין זה ברמב”ם וטור ושו”ע.

ת.

עיין ב”י יו”ד סי’ קטז מה שציין לדברי הרמב”ם מה שפסק מגמ’ זו.

 ועי”ש בפר”ח סק”א.

שאלה: שם: כא.

“ובחו”ל מוכרין וכו’.

מאי טעמא? כיון דמרחק לא גזרינן”.

וצ”ב דיש מקומות קרובים לא”י.

ת.

נתנו גדר בזה לפי רוב המקומות, משא”כ סורי’ שאינו סותר את הגדר אם יחלקו בינו לבין חו”ל, מאחר ובלאי הכי דינו חלוק משאר חו”ל לענין הרבה דברים, אבל בתוך חו”ל עצמו אין מחלקין.

שאלה: שם: כא.

“מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר”, וצ”ב מהיכן לומדים שאסור להפקיע עצמו ממצוה.

ומשמע בגמ’ שהוי איסור דאו’.

ת.

לפי’ ר”ש משאנץ דלעיל ניחא.

וגם לשאר הדיעות עיין מה שהבאתי שם בשם הרשב”א.

שאלה: האם מותר לברך בהבדלה שני ברכת בשמים על כמה סוגי בשמים כגון עשבי ועצי, או דהוי הפסק.

ת.

לפי מה שכתב הריטב”א בפסחים נד ע”א שמעיקר הדין אחרי שבירך על הבשמים קודם הבדלה אסור לברך שוב בהבדלה שמוציא לבני ביתו, וז”ל, נראה לי שאין ברכת הבשמים בחזרה זו דההיא ברכת הנהנין הוא וכבר יצא, ולא דמי לברכת היין של קידוש (ר”ה כ”ט ב’), דהתם קידוש גורר אותה לעשותה חובה מה שאין כן בזה דאפשר להבדלה בלא עצי בשמים, ואף על פי שחוזר ומריח בו מ”מ נראה כאוכל לבטלה כדי שיברך, אבל מה אעשה שכבר נהגו העולם לחזור ולסדר ברכת עצי בשמים להוציא בניו ובני ביתו, ויש לי לומר דכשחוזר ומריח אינו נראה כמריח לבטלה כיון שעושה כך להוציא אחרים והנאה חשובה היא זו מפני גרם מצוה שמוציא אחרים עכ”ל.

ולפ”ז לא מבעיא לדעתו שיהיה אסור, אבל גם מה שכתב לתרץ את המנהג לא שייך כאן.

ויש לדון להלכה בזה [ועיין חזו”א סי’ ל”ה סק”ז], אבל בודאי לכתחילה לא אריך לעשות כן מחמת הריטב”א ומה דלא נהוג לא נהוג והבו דלא לוסיף עלה.

ויש עוד לציין דלפי מנהגינו בני אשכנז כדעת המג”א והמ”ב שהמנהג לומר בהבדלה מיני בשמים גם על מה שברכתו בורא עצי בשמים, כדי שלא יבואו ע”ה לברך עצי על דבר שברכתו מיני ובירכו לבטלה, לפ”ז בודאי לא יהא נידון כאן.

שאלה: פ’ חקת “ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה וכו’ ישרף” (י”ט, ה’), מה מרבין בד’ אתין אלו.

ת.

עין ספרי כאן דלר’ ישמעאל דרשינן ריבוי אחר ריבוי.

שאלה: במצות מילה, האם המצוה זה להיות מהול, או עצם מעשה המילה, או שתיהן.

ת.

יש כמה משמעויות שיש מצוה בכל רגע, כמו במנחות מ”ג ועוד, וראה בשו”ת מהר”ח או”ז (בסימן י”א וסימן קפ”ג) שכתב דמצות עשה דמילה מתחילה בעצם “עשייתה”, אולם נמשכת על האדם כל ימי חייו מחמת היותו מהול, והיינו דלא מיבעיא דעצם עשייתה הוי “מצוה”, אלא אף במה דהוי מהול בכל רגע ורגע ה”ז ממשיך מצותו תמיד.

ועוד יש בזה נידון באחרונים, עיין חידושי הגר”ח הלוי ע”ז כז ע”א, שפת אמת בכורות מט ע”ב, שיעורי הגר”ש רוזובסקי מכות יד ע”א אות תיב.

ועוד רבים.

ופשטות הוא שיש ב’ פרטים במצוה זו.

שאלה: פ’ חקת “ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו” (כ’, כ”ח), מה מרבין בג’ אתין אלו.

ת.

לא ראיתי דבר ברור בזה, ועיין בספרי זוטא [כ”ז י”ג], ר’ סימאי אומר הרי הוא אומר ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו מלמד שהעמיד משה את אהרן על הסלע והיה מפשיטו בגדי כהונה עד שנמצא לבוש בגדי שכינה אמר משה אשרי אדם שראה לו כן בחייו ע”כ, ולפ”ז ניחא דיש לומר דאת בגדיו מרבה שהיו לאהרן בגדים אחרים, וזה לא הפשיטן משה.

שאלה: בזהר כתוב לפעמים רזין ולפעמים רזי דרזין, מה ההבדל בניהם, הרי סוד זה סוד, ומה אפשר יותר.

ת.

כמו בכל דבר ששייך דרגות, ומשל לדבר סודות המלוכה והממשלה של מלכותא דארעא שיש להם סודות שאין מגלין אלא לצנועין, ויש להם סודי סודות, שאין מגלין אפילו לצנועין גרידא אלא רק לחשיבי דמלכותא, ואף יש סודות שאין יודעין מהם אלא אחד או שניים הראויים לדבר זה.

ומ”מ הזוהר שבידינו מחובר מהרבה חיבורים כידוע, ולכן יש שינויי סגנונות לפעמים ביניהם.

שאלה: האם כל רגע שמהול מקיים מצוה.

ת.

ראה מה שכתבנו לעיל במכתב זה.

בכבוד רב וכט”ס

***

קרא פחות

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

כתב בס’ פנים יפות בראשית פרק יז, ומה שהקשו המפרשים כיון שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה, א”כ מפני מה לא קיים מצות מילה קודם שנצטוה, נראה באיסור חובל נאסר גם בני נח כדפירש רש”י [לעיל ט, ה] בפ’ אך את דמכם לנפשותיכם לחובל דם עצמו, וה”ה חובל בכלל, כדאיתא בסוף פרק החובל [צא ב] דלאו דוקא קטלה, אלא אפילו חבלה בעצמו, וא”כ לא היה רשאי בשביל החומרא שהחמיר על עצמו במה שלא נצטוה לדחות איסור חובל, ומטעם זה לא הניחוהו בני דורו שלא האמינו בנבואתו לדחות ולעבור על איסור חובל.

והוקשה לכת”ר שליט”א דיש להוכיח מדברי התוס’ ביבמות דף עא ע”ב וז”ל, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו – ומ”מ אברהם פרע מילתן אף על גב דלא נצטווה כדאמר בב”ר (פ’ (ס”ד) [מ”ז]) דאפי’ עירוב תבשילין קיים וא”ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא עכ”ל.

וא”כ אם היה בזה איסור חובל א”כ איך פרע עצמו.

עוד הקשה כת”ר דהנה כתב הגרי”ז לתרץ על קו’ המפרשים הנ”ל דכיון שלא נצטוה לא היה ע”ז חלות ערלה שתחול המילה.

וק’ א”כ איך עשה פריעה דעל עור הפריעה לא היה מצווה.

תשובה – נראה דאחר שנצטוה היה בזה יותר שייך להקרות שמהדר במעשה המצוה וכבר אי”ז איסור חבלה אבל כשאינו מצווה ועושה כלל לא מהני לזה שאחרים היו מצטווין ע”ז.

וכן יש לתרץ על מה שהקשה ע”ד הגרי”ז דכיון שכבר נצטוה על המילה היה שייך להדר במילה שהפריעה היא בירור המילה והיא הידור בגוף המילה משא”כ קודם שנצטוה.

קרא פחות

שאלה

לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו’ כש”ת

רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

רציתי לשאול י”ג חקירות חדשות שחנני ה’ יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.

ואשמח שכת”ר שליט”א יכתוב לי תשובות בס”ד

האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?

כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם ?

אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך ?

אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות, ?

האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה ?

האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות ?

האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות, ?

בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע”ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע”ש].

?

בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי, ?

אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.

?

אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ?

ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש, ?

אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה, ?

בברכת כהנים באהבה כעתירת

גמליאל הכהן רבינוביץ

מח”ס “גם אני אודך”

ו”פרדס יוסף החדש” על המועדים.

תשובה

בע”ה כ”ג סיון תשע”ח מודיעין עילית

לכבוד החכם המפורסם כמוהר”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א

שלו’ רב

בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות וכו’.

והנני להציג שאלותיכם כאו”א מהם כמות שהם, ולאחמ”כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס”ד [אין לפסוק הלכה למעשה].

א, האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?

ת.

כתב בביאור הלכה (סי’ רכ”ה ס”ג ד”ה פרי חדש) לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש על אילן מורכב, וז”ל, כתב הבאר היטב בשם הלכות קטנות (ח”א סי ס) דעל פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכין עליו, לפי שבתחלתו נעשה נגד מצות הבורא, ובתשובת שאילת יעב”ץ (סימן סג) חולק על זה דלעינן בריות נאות אף על הממזר יברך ואין לך הרכבה פסולה יותר ממנו עיין שם, עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ ע”ז בספר חשוקי חמד [פסחים קיא ע”א] וז”ל, ומסתבר דאין חילוק בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו ששניהן הן ברכות השבח, וכמו שמותר להודות להקב”ה בברכת שהחיינו על דבר הנעשה בעבירה, מסתבר דגם בברכת האילנות, וכן כתב בשו”ת מנחת יצחק (חלק ג סימן כה) שברכת שהחיינו וברכת שככה לו בעולמו ובברכת שלא חיסר שווים בזה עכ”ל החש”ח הנ”ל השייך לענינינו, [ותשובתו זו נדפסה ג”כ בקובץ קול התורה סז תשס”ט], ומסיק שם לענין מורכב שיש בזה ספק ברכות, וגם לענינינו אע”פ שאין כל הספיקות שיש לענין מורכב עי”ש, מ”מ מידי ספק לא נפקא.

אמנם הגרח”ק שליט”א [מעשה חמד תשובות בסוה”ס אות יג] סבר דהלכתא כהיעב”ץ שמברך.

ובאופן שהוא רק ספק היה מקום יש לצרף כאן ס”ס וגם אם לא ניטע בשבת רק נעבד יש מקום לומר שהפירות היו גדלים גם בל”ז.

אבל בעצם הנידון אם ספק ספקא שייך בברכות, המשנ”ב סו”ס רט”ו [סק”כ] נקט שאין ס”ס בברכות, אמנם בשעה”צ ס”ס ר”ז משמע שיש ס”ס גם בברכות לענין צירוף דעות, וכן הפשטות בכוונת השעה”צ ר”ס ר”י עי”ש, ונראה דאע”פ שספק מציאות אין מצטרף לס”ס מ”מ ספק דעות לענין צירוף דעות יש מקום להקל.

ואי נימא שעיקר הדין כהיעב”ץ ורק חיישי’ משום חומרא דלא תשא מ”מ י”ל דעכ”פ בספק יש לנהוג כמותו ויל”ע.

ב, כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם?

ת.

זוהי שאלה השייכת בכל הברכות, וידוע מה שדנו ונחלקו בזה הרבה מרבוותא, וכבר האריכו בזה במקומו, אם כי הסברא דחיישי’ לדבר מטונף המפסיק כאן לא שייך במקרה כזה ע”פ רוב, אבל עיקר הנידון על גלי הקול שנחלקו בו האחרונים מה גדרו אם נחשב ששומעים מפיו או לא, זה שייך גם כאן, ולכן בודאי מוטב שלא יעשו כן.

ג, אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך?

ת.

הרי כל ק”ש שאונן פטור ממנה היא ק”ש שאינו יכול לקרוא ביום שלאחריו, דזהו מעוות שאינו יכול לתקון כמ”ש חז”ל, וכל שכן ברכת האילנות שאין חובה לחזר אחר אילנות כדי לברך.

וכן ברכת הנהנין שהאונן פטור הרי על מאכל זה ששאר כל אדם היה מחוייב לברך עליו והוא אינו מברך, הנה הרי כשכבר לא יהיה אונן הרי לא יוכל לברך ברכה זו, ואם יאכל מאכל אחר זוהי חיוב חדש וברכה חדשה, ולא מצינו שהתירו בכה”ג.

[וכמובן שאין דברינו לפי אותן דעות הסוברות שיכול לחייב עצמו לברך ואינו אלא פטור].

ד, אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות?

ת.

לגוף הענין של ברכת האילנות באונן עיין לעיל, ולענין צדקה יש להביא מש”כ בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ צא סק”ד) וז”ל, נסתפקתי אם אונן חייב בצדקה לעניים, דאע”ג שיש גם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ובל ישוב דך נכלם, מ”מ שומר אבידה הרי פטור מריפתא לעניא והיינו משום דכל היכי דליכא בעשה של נתון תתן פקע גם הלאו וא”כ אולי גם אונן פטור מזה, ורק אם נותן לעי”נ של המת מסתבר דכמו שמותר לומר קדיש כך גם מותר גם בזה, וממילא יתחייב גם בפורים במתנות לאביונים ע”כ.

ה, האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה?

ת.

דעת רוה”פ כמ”ש התה”ד דלא אמרינן זריזין מקדימין במצוות שיכול לקיימן בהידור אחר כך, וראה מכתב מכמה גדולים הנדפס בסו”ס לבושי צדקה של ר”צ הכהן.

ו, האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות?

ת.

לפני חילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, יש ג’ דברים דלפו”ר א”א לפקפק בהם, הראשון שבכל מצוות שיכול להקדים עשייתן יש זריזין מקדימין למצוות, מלבד מצוות מסוימות שיש ענין לאחרם ואינן ענין לכאן.

ב’ שדין זה של זריזין מקדימין למצוות הוא רק הידור במצוה ואינו חיוב כלל, ויש ברכות מסויימות שאמרו שאין מחזרין אחריהם, כמו שאמרו אין מחזרין אחר הנר במוצאי שבתות, אע”פ שזה פשוט שמי שמחזר אחר הנר יטול שכר מן השמים, רק אמרו שכשתקנו ברכה זו לא תקנו בשביל שיחזרו אחריהם, וכ”ש שלא יחזרו להקדים, וגם ברכות שאין חיוב להתחייב בהם מי שממהר להתחייב בהם יטול שכרו מן השמים, אע”פ שאינם דומים ממש למצוות שכבר מחוייב בהם כמו מצוות מילה, שבזה זריזין מקדימין הוא יותר רמיא על האדם אע”פ שאינו חיוב כלל.

והדבר הג’ שיש לציין לפ”מ שיובא להלן מהתה”ד שכל דבר שיש הידור כשיתקיים אח”כ מאחר אותו לקיימו בהידור, ולכן גם אם מותר לברך באדר מ”מ אין מקדימין באדר מכיון שע”פ הסוד מברכין בניסן, וכן כל כה”ג.

ועוד דבר אחד יש לציין שלפעמים יש דברים חשובים טפי מלהקדים לברכה זו, דהנה מי שתורתו אומנותו ומעיקר הדין פטור מן התפילה רק שמתפלל מכל מיני טעמים שהובאו בפוסקים וכדי שלא ילמדו ממנו עמי הארץ, א”כ הרי הוא אינו מחוייב כלל להדר ולחפש להתחייב בברכת האילנות ואפשר דמוטב לו לעסוק בתורתו במקום לחזר אחר ברכה זו, וכשיזדמן יברך, ובגמ’ ושו”ע איתא היוצא בימי ניסן וכו’ ולא נזכר שצורת המצוה היא להדר אחר דבר זה.

ז, האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות?

כמ”ש בתשובה ה.

ח, בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע”ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע”ש]?

ת.

גם אם נקבל סיפור זה כמו שאירע, מ”מ גם אם המקרה אירע פ”א דבר כזה קשה לאסור מחשש שמא יארע שוב דבר כזה, וגם אם לברוא דבר על ידי ספר יצירה אסור בשבת מ”מ זה באופן שאמור לפעול ע”י פעולתו, אבל כאן שאי”ז ממש פעולתו הוא יותר קל ואינו מתכוין ואי”ז פסיק רישא והוא גרמא בעלמא והוא במקום מצוה והחשש שדבר כזה יקרה שוב הוא מעט רחוק.

ולגוף הענין שעבדו עגלא תלתא כל מעלי שבתא ולא בשבתא ממש [סנה’ סז ע”ב] אינו ראי’ גמורה שאסור לברוא בס”י בשבת, די”ל שרצו להכינו ולתקנו בצורה טבעית, דרק מה שלא היה להם עשו בדרך נס [כמ”ש בדברי חלומות להר”צ הכהן אות ו], ואין נהנין ממעשה נסים, ועי’ רש”י תענית כה ע”א, ועוד שאם יברא משבת אינו מן המוכן כדמוכח בעירובין ריש דף מ”ו עיין שם.

שוב ראיתי שכבר כתב הרשב”א בתשובה [ח”א סי’ אלף תי”ג] שמה שבראו בע”ש הוא מחמת שביום הששי היה מצליח יותר משאר ימי השבוע עי”ש, ולפ”ז אין ראיה שאסור בשבת.

ובגמ’ סנהדרין דף קא ע”א, לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ופירש”י שעושה כן כדי שלא יזיקו, וקמ”ל שאין בכך משום צידה, ועי’ מ”ב (סי’ שכ”ח ס”ק קמ”ג) שאע”פ שע”י הלחש אין הנחש יכול לזוז ממקומו ואפשר לצודו, מ”מ מותר הואיל ואין זה צידה טבעית, ובספר גזע ישי (מ”ע א’ אות א’, העתקתי ענין זה מספר דף על הדף) כתב לענין אם מותר לברוא בשבת אדם ע”י ספר יצירה ע”פ צירוף שמות הקודש, והעלה לאסור, ול”ד לההא דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, דשאני התם דאין דרך צידה בכך, אבל זה דרכו בכך.

ועי’ בשו”ת כרם חמד (או”ח סי’ ג’) שהקשה על ספר גזע ישי הנ”ל דהיכן מצינו מלאכה כזו במשכן, ואפילו תולדה ל”ה דבעינן תולדה דומיא לאב, ואם באנו לאסור הלימוד בספר יצירה בשבת, גם לימוד שאר דברים שבקדושה יאסר בשבת, כי ידוע שע”י לימוד התורה נבנה עולמות, ואין לחלק בין דבר רוחני ונעלם, לדבר גשמי ונגלה, דמאי נפקא שניהם תורה, אלא ע”כ דמותר אף על גב דהוי פס”ר שנבנה ע”י לימודו עולמות, מ”מ פ”ר מותר בדבר שעיקר איסורו מדרבנן, עכת”ד.

ומ”מ בין למר ובין למר נמצא שאין איסור בנידון דידן.

ויש להביא עוד מ”ש בספר תורת משה להחתם סופר (פ’ ויקהל) שמביא בשם האחרונים בישוב קושית הרא”ש (פסחים פרק ע”פ) דאי נימא דמשה מת בשבת איך כתב י”ג ספר תורה באותו יום, דנכתבו מעצמם ע”י השבעה וכדומה ע”כ הותר בשבת, וכתבו המפרשים להעיר כיון דהדיבור היה הכרחי שוב גם מלאכה שע”י דיבור אסור ואיך שרי לעשות מלאכה ע”י השבעה ולענין שבות בודאי שאין נפ”מ אי נעשית ע”י עכו”ם או ע”י כח אחר כיון דסוף סוף נעשית מחמתו.

ועיין מה שדנו בזה בארץ צבי ח”ב סי’ ט, ובחשוקי חמד שבת צד ע”א וסנה’ קיא ע”א.

והנני להביא עוד מה שראיתי שכתב חכם א’ [ולא בדקתי כל המקורות בפנים], כתב בשו”ת הלכות קטנות ח”ב (סי’ צט), שההורג נפש ע”י שם או כישוף, אפשר שכיון שבדיבורו עביד מעשה הו”ל דומיא דמימר, וכזורק חץ להרוג, וע”ז נאמר חץ שחוט לשונם.

והחיד”א הביא את דבריו בספרו דבש לפי (מע’ מ אות ה’), ע”ש.

וכ”כ הרב מעשה רוקח (פכ”ד מהלכות שבת ה”ז), שההורג ע”י הזכרת שם המפורש בשבת, כמו שהרג משה רבינו את המצרי, מקרי אב מלאכה לחייבו, שהוצאת נפש הוא, והוי תולדה דשוחט, ומה לי על ידי סייף וכיו”ב, ומה לי ע”י שם, הא קי”ל דעקימת שפתיו הוי מעשה וצ”ע, ע”כ.

ט, בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי?

ת.

אם נתקיימה בו מצוות שביעית יש מקום לומר דעדיף לברך עליו וכמ”ש הפוסקים להשתמש בשיירי נרות של בהכנ”ס הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה וכו’, ולמדו זה מעירוב שאמרו ע”ז כן בגמ’, ומאחר שדבר זה הוא הידור ולא מצד הדין להכי נראה שאפשר לקיים הידור זה גם בדבר שהמצוה שנתקיימה בו עדיין הוא רק שב ואל תעשה, ואם גם פירותיו הספיקו לקיים בהם מצוות שלהם יתכן שהאילן נחשב שעשו בו מצוה אבל זה כבר יותר מסתבר דלא.

י, אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.

?

ת.

מסתבר שיצא, שהרבה מהקדמונים לא דקדקו בנוסחאות כה”ג, והדוגמאות לברכות המקוצרות המובאות בכמה מקומות בש”ס ופוסקים הם מקוצרין בהרבה מאשר רק חסרון תיבה זו, ולכן אין לו לחזור ולברך.

יא-יב, אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש?

ת.

ב’ שאלות אלו מענין אחד הם, ודנו בזה כבר וכן הגרח”ק שליט”א, ועיין שקל הקודש (ציון ההלכה הל’ קידוש החודש פ”ב ס”ק לח) מה שהביא בשם הריטב”א, וכמדומה שבפועל לא חוששים העולם לחשש הנ”ל, וכן יצא מדברי הגר”ח [בע”פ] לענין קידוש לבנה למעשה, וממילא לוותר על ראיה ראשונה בשביל זה קשה לומר, וכן לטרוח לעשות בשביל זה הסרת משקפיים לכאורה הוא בגדר השתדלות מרובה.

והנני להביא לו מה שמצאתי בספר ליקוטים [ולא בדקתי מקורותיו בפנים] לענין קידוש לבנה שכתב וז”ל, כתב בשו”ת הלק”ט חלק א’ (סימן צט), שראיה דרך זכוכית ראיה מעלייתא היא, וכן כתב המהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול (סימן נ’), ובשו”ת שבות יעקב שם, ובברכי יוסף (סימן רכד), ובשערי תשובה (סימן תכו אות א’), ובבן איש חי (פרשת ויקרא אות כג), ועוד אחרונים.

וכמבואר ד”ז בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ הנ”ל.

ואם יכול לברך ברכת הלבנה בעד חלון של זכוכית, בשו”ת שבות יעקב חלק א’ (סימן קכו) כתב להתיר בזה, וכן כתב בשו”ת קול אליהו חלק ב’ (סימן יז), ובספרו כסא אליהו (סימן תכו).

וכן כתב בברכי יוסף (סימן רכד אות א’, וסימן תכו אות ד’), ובספרו מחזיק ברכה (אות קפה), שאם יש לו מיחוש יכול לברך דרך החלון.

ואם מצטער מהרוח, כגון שהוא קצת חולה וירא שלא יזיקנו, ושמא יעבור הזמן, יכול לברך כשרואה אותה מן החלון דרך זכוכית, ובלבד שיראנה מאירה ובהירה.

והו”ד בספר שמח נפש (דף קג), ובכף החיים (אות יט).

ע”כ.

יג, אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה?

ת.

אם מיירי בטבילה לקריו יש מקום לדון בזה, אבל אם הכונה לטבילה של תוספת קדושה בלבד לכאורה אין לזה מקור ברור מצד הדין לדחות כל דבר שיש בו הידור, ודבר זה לברך עכ”פ לכתחילה בפעם הראשונה נזכר להדיא בפוסקים, והרי לא נימא דכל מי שינהיג לעצמו הנהגה ידחה הדין מחמת הנהגתו.

בכבוד רב הצלחה רבה וכט”ס

ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה

 

קרא פחות