מילה

שאלה

שלו’ וברכה אל מע”כ שליט”א.

הערב, יומ”ד רבא של רבינו הק’ בעל חפץ חיים זי”ע, נתקשיתי לענ”ד בהבנה בספרו הקדוש, ואשמח אם יוכל כב’ להאיר עיני, וזכותו הק’ תגן עלינו אמן.

בכלל ב’- דין לשון הרע באפי תלתא הלכה ט’ כתב רבינו, דכל ההיתר דאפי תלתא הוא בהאמירה כמות שהיא, אבל להוסיף תיבה או להטעים הדבר בפני השומע זה ודאי אסור בכל גונא וכו’ דבזה מוכח שמקבל דבר זה לאמת וזה אסור לכו”ע בכל גוני וגו’.

ולכאו’ יל”ד, דהרי אפי’ לא הוסיף ולא הטעים, בזה שמספר זה לאחר זה כבר ניכר שמקבל את הלשה”ר, ומה הוספת מילה או הטעמה מוכיחה יותר שמקבל דבר זה לאמת, וכי אם לא הוסיף או לא הטעים לא מוכח שקיבל זה לאמת?

ועוד שם בהמשך על אדם שעשה רע בנעוריו וכו’ כתב בסוה”ד דלא שייך בזה הכלל של אפי תלתא אף שדבר זה מפורסם בפי כל אחרי שע”פ אמת אין עליו שום גנאי בזה וכו’.

ולכאו’ יל”ד, דאם אין עליו שום גנאי בזה, מה איסור לשה”ר בזה [וא”ת דיכול לגרום לו נזק אלהבא, נימא דמיירי דל”ש בזה] ולפעמים אפי’ אדרבה, אדם זה ראוי לשבח ולהערכה שנטש חיי שעה ובחר בחיי עולם ושבח הוא לו.

ובענין אחר.

בגמ’ ברכות ד’ ב’ לגבי תפילת ערבית- אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וכו’.

מ”ט נקטי’ בית הכנסת ולא בית המדרש דזהו מקום הלימוד.

[ואת”ל דסיפא קאי ומתפלל וכו’ עדיין צ”ע]

ברכה והצלחה כוח”ט וכט”ס

***

התשובות בקצרה

א.

יתכן שמדובר באופן שאומר שכך שמע ממאן דהוא שאירע כך, ולא שאומר שידוע לו שזה אירע.

ב.

אסור לספר בגנות אדם גם אם הדבר נחשב כגנאי רק בעיני האנשים אף שבאמת אינו גנאי.

ג.

מכיון שהוא עומד להתפלל שם בבית הכנסת, לכן הוא לומד באותו המקום לפני התפילה, וראה בהרחבה בפנים התשובה.

תשובה

בע”ה כ”ד אלול ע”ו

א.

י”ל דמיירי באופן שאומר שכך אמרו לו, ובאופן כזה אם מוסיף על הדברים נראה שמחזיק מהדברים, אבל אם אינו מוסיף על הדברים אי”ז אלא סיפור דברים שכך פלוני אמר ולא שודאי הוא כך.

ומ”מ אין כונת החפץ חיים שלא לכלול באיסור גם באופן שלא אמר באופן זה, אלא רק ר”ל שבאופן הזה יש יותר משמעות שמחזק דבריו אם מוסיף פרטים.

ב.

כוונת הח”ח שלפי האמת אין בזה שום גנאי, אבל אצל בני אדם יש בזה גנאי, ואין כל האנשים מסתכלים על הצד הטוב שעזב את מעשיו, ומכיון ואצל בני אדם יש בזה גנאי א”א לספר.

דס”ל להח”ח שהתירא דאפי תלתא הוא בתנאי שהדבר אירע שאם הדבר לא אירע אין התירא דאפי תלתא, וכמו”כ יש תנאי שהאדם עומד במצב זה עדיין, ואם האדם אינו עומד בזה עדיין הרי זה כאילו מספרים עליו דבר שאינו מיוחס לו מכיון שבהסתכלות בני האדם גם מי שחזר בו אח”כ יש לו פגם.

ויש לדמות זה למשל למי שאוכל מאכל שאנשים מאוד מתעבים אותו, אך הוא אוהב מאכל זה, ובעיני בני אדם זה מעורר גיחוך לאכול מאכל זה, ממילא מי שיספר עליו שאכל מאכל זה עובר באיסור לה”ר, אף שבאמת אין בזה שום חשש של איסור, ויתכן שאדרבה הנ”ל מכוין לשם שמים לבריאות גופו, מ”מ מכיון שזה מעורר גיחוך וזלזול הו”ל לה”ר, וע”ז הדרך אפשר לדמות זה להרבה דברים.

ג.

יתכן שגם בזמנם – כמו שהוא בזמנינו כעי”ז – אמנם מקום המיועד רק לתורה נקרא בהמ”ד, אבל מקום המיועד גם לתורה וגם לתפילה נקרא בהכנ”ס, ולכן מקום זה שמיועד גם לקרות או לשנות וגם להתפלל נקרא בהכנ”ס.

ולשון המאירי, מעתה מי שבא מן השדה לא יאמר אלך לביתי ואוכל מעט או אשתה מעט או אישן מעט ואח”כ אתפלל שמא ימשך ותתבטל המצוה אלא ילך לבית הכנסת יקרא או ישנה עד שיגיע זמן ק”ש וכשיגיע זמנה יקרא ויתפלל וילך ויאכל וכו’, היינו שהוא כבר בבהנ”ס כדי להתפלל, אלא שרוצה לקרות ולשנות עד שתתחיל התפילה.

ואע”פ שמשמע באחרונים שלא היה בערב ממש, עי’ בב”ח סי’ תל”א לתירוץ הראשון, ובמג”א סי’ רל”ב סק”ח, וכ”כ בדעת תורה למהרש”ם או”ח סי’ רל”ח דמיירי קודם שהגיע זמן ק”ש, וכן מבואר בשו”ת ויחי יעקב חאו”ח סי’ ט’, מ”מ הרי מדובר שממתין לבינתים באותו המקום עד התפילה.

וביותר – דהנה אם אדם רוצה לקרות ולשנות בבהכנ”ס תבוא עליו ברכה, אבל אם אדם הולך לבהמ”ד כדי להתפלל, זה לא יתכן שהרי צריך מנין עשרה כדי להתפלל, ועכ”פ לכתחילה, ולכן אינו הולך לבהמ”ד כדי להתפלל, משום שאין שם מנין של עשרה שמתפללים שם, ולכן שפיר אם רוצה גם לשנות וגם להתפלל הולך לבהמ”ד, [ובגמ’ ספ”ג דמו”ק דף כ”ט א’ משמע שהת”ח הולכים מבהכנ”ס לבהמ”ד כדי ללמוד שם, אבל אי”ז קושיא, דדוקא ת”ח שכל קביעותן בתורה הולכים למקום מיוחד בשביל זה, אבל אדם הבא מן השדה ורוצה לשנות קצת יכול לעשות כן בבהכנ”ס, ופוק חזי מה המציאות בכל זה].

ועוד נראה הטעם מה שצריך שיקרא וישנה דוקא בבהכנ”ס ולא בבית המדרש ולא בשום מקו”א, דהנה הב”ח (או”ח סי’ תלא) הביא מש”כ מהרי”ו בהל’ פסח שאסור לעשות מלאכה וללמוד תורה קודם ק”ש ותפילת ערבית, והקשה עליו הב”ח מהגמ’ דידן דמבואר דאם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה ואח”כ קורא ק”ש ומתפלל.

ותירץ הב”ח בב’ אופנים, אופן א’ די”ל דכאן מיירי קודם שהגיע זמן ק”ש וכמש”כ ברבינו יונה ולכן שרי, ועוד כתב הב”ח לחלק דדוקא כשהולך לבהכ”נ התירו, דליכא למיחש שמא יטרד בלימודו וישכח לקרות ק”ש ולהתפלל שהרי ע”כ הוא בא לביתו לאכול ולישן, אבל בביתו אסור לו ללמוד וכו’ וכן נ”ל עיקר.

ע”כ.

וע”ש במג”א סי’ רל”ב סק”ח, שחולק על תי’ השני של הב”ח, אבל מ”מ לתירוץ השני של הב”ח הנ”ל מובן מ”ט צריך שישנה דוקא שם בבהכנ”ס שעומד להתפלל שם ולא במקום אחר.

וכן בשו”ת אלף המגן (סי’ יח) האריך ליישב ד’ הב”ח, שמותר ללמוד לפני ק”ש ותפלת ערבית אם לומד בבהכ”נ, ולא אסר מהרי”ו ללמוד אלא ביחיד שרגיל להתפלל תמיד בבהכ”נ, ובפעם ההיא לא התפלל בביהכ”נ, לכן אסור לו ללמוד שמא ישכח, אבל בבהכ”נ או יחיד שמתפלל לעולם בביתו, מותר לו ללמוד קודם ק”ש ותפלת ערבית ע”כ.

עוד אפשר ליישב לפי מה שכתב במשנה ברורה (סי’ רלה ס”ק יז) דמלשון הגמ’ כאן מוכח, דיש מצוה ללמוד לפני אמירת ק”ש בערבית “אם רגיל לשנות שונה וקורא ק”ש” וכו’ ע”כ.

והטעם הוא כדי לעמוד בתילה מתוך ד”ת כמ”ש בירושלמי ריש ברכות ועי’ בגמ’ ברכות דף ל”א ר”פ אין עומדין, וגם הגר”א בביאורו כתב הטעם שקורין ק”ש שוב עם הברכות למי שכבר קרא אותה קודם לכן הוא גם מטעם הירושלמי הנ”ל והובא במ”ב לעיל.

ולפ”ז מובן מ”ט נאמר שקורא ושנה בבהכ”נ, כדי שיעמוד בתפילה מתוך ד”ת.

בכבוד רב

***

{בע”ה }

עש”ק פר’ ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ”ק

{פה קרית ספר יע”א}

ע”ד מה שהקשה כת”ר מדברי רש”י בראשית פרק כה פסוק כב רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת.

דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות עכ”ל.

ומאידך איתא בתנא דבי אליהו זוטא פי”ט { א”ה רק אציין שהפרקים הללו שבתד”א זוטא אינן מן התד”א, וכמבואר בדברי הערוך שהתדא”ז המקורי קצר מן התדא”ז שלנו, אלא שנוסף מן הפרדר”א, וכן הרמח”ל במס”י סדר ויכוח הביא מאמר זה בשם הפרדר”א, וכן המדרש הנקרא בראשית רבתי לר’ משה הדרשן, פרשת תולדות עמ’ 104, העתיק מאמר זה תני ר’ אליעזר כשהיו וכו’, היינו שזהו מפרקי דר”א.

}וז”ל, אמרו כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר [לו] יעקב לעשו, עשו אחי שנים אנחנו לאבינו ושני עולמות יש לפנינו העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה משא ומתן לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העוה”ב אינו כן בכל מדות הללו, רצונך טול אתה העוה”ז ואני אטול העוה”ב, מנין שכך הוא, שנאמר מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כ”ה ל”א) כשם שהיינו אומרים בבטן, [מיד כפר עשו בתחיית (במתים) [המתים], מה חיים שיש בהם רוח ונשמה מתים, שמתו מנין שיחיו], באותה שעה נטל עשו בחלקו העוה”ז [ונטל] יעקב העוה”ב [בחלקו], עכ”ל.

והקשה כת”ר, חדא מ”ט פרש”י שהיו מריבין בנחלת ב’ העולמות, כיון שחילקו אותו ביניהם, ואם המריבה היתה קודם החלוקה, מ”ט לא הזכיר זה המדרש, ובלאו הכי וכי יעקב רצה עוה”ז, ואם היה רק על עוה”ב א”כ מהו ‘שני העולמות’, וגם אינו מובן מה רצו שהיו מריבין בנחלת העוה”ב, הרי אינו תלוי אלא במעשי האדם ע”כ דבריו.

תשובה ראשית כל יש לידע דלעולם לא שייך להקשות סתירה בין ב’ מדרשים, אלא דאפושי פלוגתא לא מפשינן, והיכא דאיכא לתרוצי מתרצינן, ונראה אה”נ יתכן שבתחילה היו מריבין בנחלת ב’ העולמות, ולאחמ”כ הושוו וחלקו ביניהן, והמדרש אינו עשוי להזכיר מה שהיה קודם ההסכם שעשו.

והדבר ידוע שכאשר ישנו הסכם ע”פ רוב קדם לזה ויכוח או מריבה שהיתה, ולא הוצרך להזכיר זאת, ומצאתי כדברינו בס’ פענח רזא לא’ מן הראשונים בעלי התוס’ בפרשת וישלח, וז”ל שם, ויפצר בו ויקח, הפציר בו כ”כ מפני כי בבטן אמם כשנחלקו בנחלת ב’ עולמות הושוו יחד שיטול עשו עוה”ז ויעקב עוה”ב וכו’ ע”כ, ומבואר מלשונו שהיו מריבין ומכח זה הושוו יחד.

ומשה”ק אם יעקב דרש גם עוה”ז, התשובה לזה ברורה דאה”נ, דע”י שיהא ליעקב כל צרכיו בעוה”ז יוכל לעבוד עבודת הקודש בלי טירדא, משא”כ אם כל הזמן יעמול ביגיעו להשיג פת לחם ולהנצל מצרות וכו’, זה בודאי מבטלו מן העבודה.

וז”ל הרמב”ם הלכות תשובה פ”ט ה”א, מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה’ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית.

כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות.

אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו’.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה’ וגו’, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה’ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה’ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

ושם בהלכה ב, ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה’, ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, עכ”ל הרמב”ם, והדברים מאירים וברורים.

וגם מה שבירכו יעקב מטל השמים ומשמני הארץ וכו’, היינו שיוכל לעסוק בתורה, וזהו יעבדוך עמים, וכמ”ש באמרי בינה דרוש ב לשבת הגדול וז”ל, וקבל יעקב ברכת עוה”ב כמ”ש בהע”ק ויברכהו ויתן לך אלקים מטל השמים שהשפע לא יהי’ ברב רק כמו טל שלא יקלקלו אותו אח”כ בהדרגה ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושלא יהי’ העושר שמור לו לרעתו יעבדוך עמים וכו’ היא במד’ הגבוה שמלאכתו יהי’ נעשת ע”י אחרים עכ”ל.

והנה במה ששאל מהו מריבין בנחלת ב’ העולמות, אי נימא דעיקר הויכוח מצד יעקב היה על העוה”ב, ומה שייך מריבה בכ”ז, הנה המס”י הביא דברי התד”א הללו, ופתח שם פתח להבין הדברים, עי”ש שהאריך לבאר ענין ב’ הדעות הרווחות בעולם, האם העיקר הוא העוה”ב וכל מה שנברא בעוה”ז הוא לצורך העוה”ב, או שהעיקר הוא העוה”ז, והביא שם מאמר זה לבאר שאנו בני יעקב בדעת הזו שהעיקר הוא עה”ב.

ויש להביא בזה עוד מ”ש רז”ל על הפסוק (יהושע פרק כד פסוק ד) ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים, שירדו לפרוע שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, ועשו לא רצה, ולכן לא נטל חלק בארץ.

וכן אמרו רז”ל עוד בבראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פב סימן יג), וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, ר’ אליעזר אמר מפני שטר חוב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, ר’ יהושע בן לוי אמר מפני הבושה עכ”ל.

וכתב רש”י (בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק ז), ומדרש אגדה (פסוק ו) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת (טו יג) כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.

ומפני הבושה, שמכר בכורתו ע”כ.

והענין בזה הוא שהיה כאן תכנית אלהית בהשתלשלות גילוי היחוד בבריאה, והיה זה מוטל על זרע יצחק, ולקח זה יעקב בחפץ לב לירד למצרים, ומאידך עשו נמלט מבעוד מועד אל הר שעיר, וזהו המכוון הפנימי בדברים דלעיל שנטל יעקב העוה”ב ועשו העוה”ז.

וז”ל האלשיך על יהושע שם, וזהו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, כי גם זה בנו בצד מה יקרא.

והענין יהיה מה שכתוב אצלנו במקומו, כי צאת עשו ברחם אחד ובפעם אחת עם יעקב, והיותו גם הוא מרבקה הוא שלמות ליעקב.

כי הלא ראוי ליצחק לעשות כאברהם לקחת שפחה כהגר להטיל בה זוהמא תחלה ואחר כך יצא יעקב, לא היה אפשר כי נתקדש בעולה תמימה, ומשמנה ימים נרצה על ידי מילה לקרבן לה’, ואיככה אחרת כהגר יקח לו זולת בת זוגו.

על כן מה עשה הוא יתברך, הביא את עשו בן יצחק ויעקב בכרס אחד בבת אחת בבטן רבקה, וכל אחד מבחינתו זו נפש קדושה וזה לא, וכל אחת שאבה הבחינה שלה, עשו בן יצחק שאב בבטן רבקה בחינה שלו שבזרע יצחק, ויעקב שאב בחינת הקדושה, וכמאמר רבותינו ז”ל בפסיקתא, כי איך יצא עשו בן יצחק אדמוני.

כי אם בהיותו בבטן רבקה שתה כל דם נדות אמו.

והוא מאמרנו זה, כי הדם נדות הוא נמשך מצד אחר והוא שאב את הכל, ועל דרך זה הוא מה ששאב מבחינת הזרע.

ויובנו בזה מאמרי רבותינו ז”ל רבים ונכבדים.

כלל הדברים, כי בבחינת תועלת יעקב בהיות עשו בן יצחק עמו שם, לשתשאר בחינת הקדושה שלמה וגדולה ליעקב, והיא הנאה רבה וגדולה ליצחק, להוציא את יעקב זך, להוציא ממנו מטה שלמה.

על כן גם שניהם בנים ליצחק יקראו, נוסף על שגם עשו מרבקה היה כמדובר.

ואין זה רק מהבחינה הנזכרת, כי לפי האמת אין נקרא זרע לאברהם וליצחק כי אם ביעקב, וכמאמרם ז”ל (נדרים לא א) כי ביצחק ולא כל יצחק.

והראיה, כי הנה ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.

ולמה זה נטל ירושתו מיד, וזה ירד למצרים להשתעבד הוא ובניו.

אך אין זה רק על כי ביעקב ובניו בלבד מתקיים זרע אברהם ויצחק, ולא בעשו לבד.

על כן מקרא שכתוב (בראשית טו יג – יד) כי גר יהיה זרעך כו’ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שהוא לרשת נחלת הארץ אינו כי אם ביעקב בלבד, אך עשו בן יצחק, הבלתי נקרא זרעך, לא פורע חוב אביו ולא נוחל נחלתו, רק על היותו בן מחלצי יצחק ומרבקה אשתו לא יצא קרח מלינתן לו מקום ירושה מאז, הוא שעיר.

וזהו ואתן לעשו כו’ ויעקב ובניו ירדו מצרים עכ”ל הק’.

וראיתי כעת בפי’ המהר”ל גור אריה על רש”י שם, וז”ל, מריבים בנחלת שני עולמות.

יש מקשים למה היו עתה מריבים בתוך הבטן בשני עולמות, ועוד אם האחד נצח השני – וכי יקח בבטן העולם ממנו, ועוד עולם הבא – אשר יחפוץ ויבחר בו השם הוא הקדוש ויקרב אותו לו (עפ”י במדבר טו, ה).

וכתב עוד, ויש לך לדעת כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם, כי בטן אמם הוא דבר אחד משותף לשני דברים שהם מתנגדים זה לזה, ולפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים – אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים בצד עצמם, ואין עמידה להם, כך יעקב ועשו.

אם כי מצד הטבע היו אפשר להיות יחד אין עיקר האדם הטבע, ולפיכך אף בבטן אמם היו מתרוצצים ומתנגדים זה לזה.

ולא שהתנגדות הוא להם מצד עצם מציאתם בעולם הזה, שאם כן כל זמן שאין להם מציאות בעולם הזה ויצאו לאויר העולם – לא היה ראוי שיהיה נמצא התנגדות הזה, אבל מצד שם מציאות מה הם מתנגדים.

ולפיכך אמרו (ילקו”ש תולדות רמז קי) כי ההתנגדות בבטן אמם קודם מציאותם בעולם הזה – מורה על המריבה בעולם הזה ובעולם הבא.

וכאשר היו בבטן אמם, המורה על השתוף ביניהם שהרי בטן אמם כולל אותם, ואין שתוף ביניהם, לכך היו מתרוצצים, כי עצם מציאות יעקב מצד מציאות מה שיש לו – לא מצד המציאות שיש לו בעולם הזה, רק מצד שם מציאות מה – מתנגד לעשו, וכן עצם מציאות עשו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם בשלימות, רק במה שיש לו מציאות מה – מתנגד ליעקב, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם קודם שלימות המציאות בעולם הזה היו מתרוצצים.

ודבר זה – מה שהם מתנגדים מצד מציאות מה – (ו) הוא המריבה בשתי עולמות.

שכל התנגדות שיש לשני דברים היינו שכל אחד רוצה לדחות את השני בעבור שהוא מתנגד אל מציאותו, ויעקב ועשו שהיו מתנגדים בבטן אמם טרם יצאו לאויר עולם המציאות – אם כן כל אחד ואחד רוצה שיהיה לו כלל המציאות, שהוא עולם הזה והעולם הבא, וידחה המתנגד לו.

הארכנו לבאר זה להראות הפלגת דברי חכמים.

ומכל מקום יש לך רמז כי עשו הגיע לחלקו מן המריבה – עולם שיש בו גנאי וחרפה, ולפיכך הוא ראשון לרחם, שהוא יצא ראשונה, ואליו הוא קרוב.

ויעקב רחוק ממנו מצד שהוא מסולק מן הטנופת, וקרוב לעולם הנכבד, והוא יצא אחרונה עכ”ל המהר”ל.

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
השתתפתי היום לאחר צאת יום טוב במעמד שעוד לא ראיתי עד כה,
לאחר צאת יום טוב בזמן רגיל התקיימה הבדלה ע”י ניגון (זמר ברמקולים עם כלי נגינה).

א.

האם ציבור יוצא ידי חובת הבדלה באופן הזה?
ב.

אני מוציא את השבת לפני זמן ר”ת והבדלתי בתפילה: “אתה חוננתנו” – האם היה מותר לי לשמוע זמר ברמקולים עם כלי נגינה?
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת שבוע טוב ומבורך ומועדים לשמחה
הקט’ אהרון}

תשובה

יום שני ז’ סיון תשע”ו

שלום רב

הנה בענין שאלתך יש כמה דברים לדון ולהתבונן, ראשית כל אם ההבדלה עצמה נשמעה מרמקול ולא מפיו של המברך עצמו – בענין ברכות ותפילות וקריאת המגילה מרמקול או ממכשיר שמיעה או מפטיפון או מטלפון כבר דנו הפוסקים, והחזו”א קצת הסתפק בזה והורה שבאופן שא”א לצאת באופן רגיל ישמע מכלי חשמלי, ורוה”פ נקטו שא”א לצאת בזה, וכתבו שאי”ז קולו של המבדיל אלא קול של המכשיר המחקה את המבדיל, והו”ל כקול תוכי המשמיע את הקול ששומע (מהרש”ם בדע”ת סי’ תרפ”ט ס”ב, שו”ת מנח”ש ח”א סק”ט וח”ב סי’ י”ח, מנח”י ח”א סי’ ל”ז בשם הגר”י הענקין דחשיב קול הברה ולא קול).

וגם האג”מ (או”ח ח”ב סי’ ק”ח וח”ד סי’ קכ”ו) שנקט שיוצאים ע”י רמקול מ”מ הורה שלא יעשו כן (וע”ש ח”ד סי’ צ”א סק”ד).

וכן בשו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ פ”ד כתב שיש להמנע מכך.

א”כ השאלה היא לא להבא אלא על מה שכבר אירע.

והנה בפוסקים דנו עוד מצד שיוכל ריח רע להפסיק בין המשמיע לשומע, אבל כאן לא שייך מכיון שהיה באותו חדר עם המשמיע, אכן מ”מ לטעם הנ”ל שהזכרתי יש לברר איך היתה המציאות, האם היה יכל לשמוע את קולו של המבדיל ורק שהיה חוץ מזה רמקול, או שרק ע”י הרמקול יכל לשמוע, [ומצד הסברא הנ”ל אינו מעלה ואינו מוריד אם היה באותו החדר או לא, והעיקר אם יכל לשמוע או לא].

אכן גם אם היה יכול לשמוע בלא זה, יש לברר האם הרמקול ביטל את קול המבדיל, למשל לו יצוייר שהיה רמקול של אדם אחר בשעה שהבדילו האם אותו הרמקול היה מבטל את קולו של המבדיל, וגם כעת האם הרמקול של המבדיל עצמו ביטל את קולו או לא.

[אכן במקום שיש תערובת בין קול הרמקול לקול האדם יש שהקילו בזה, עי’ הליכות והנהגות הגרי”ש פורים עמ’ 14, הגרצ”פ פרנק במכתב הו”ד במנח”י ח”ב סי’ קי”ג ומקראי קדש פורים סי’ י”א].

והנה מכיון שיש פוסקים בעניננו דס”ל שיצא אולי אפשר לסמוך עליהם להדעות דס”ל הבדלה על היין דרבנן, מכיון שכבר הבדיל בתפילה באתה חוננתנו ויצא יד”ח הדאורייתא, אך יש מן הפוסקים דס”ל שהבדלה היא מדאורייתא, כמו שהביא המ”ב סי’ רצ”ו סק”א לגבי הבדלה של שבת, והפמ”ג בא”א סק”ט הביא דבשטמ”ק ביצה ד’ ב’ משמע דלהסוברים שהיא מדאורייתא גם ביו”ט היא מדאורייתא, וא”כ יתכן שהיה מקום לפ”ד לשוב ולהבדיל, אכן בדעת המ”א יל”ע אם ס”ל דבמוצאי יו”ט הבדלה מדרבנן לכו”ע [עי’ במ”ב מהדורת דרשו ר”ס תצ”א], אך כעת כבר א”א מכיון שאין תשלומין להבדלה דיו”ט כמבואר במ”ב סי’ רצ”ט סקט”ז, אמנם כתב שם שצידד הרע”א שביום שלאחר יו”ט רשאי להבדיל.

בפרט שאינו דבר מוסכם בפוסקים שאין תשלומין, ועמ”ש בעמ”ס ח”א לגבי הבדלה אחר ר”ה בצום גדליה.

ולהבא כאשר נתקל במקום שעושים הבדלה ברמקול יאמר עם המבדיל, עיין במ”ב שאם א”א לשמוע כל הקידוש יאמר מילה במילה עם המקדש [ויזהר לומר בשוה עמו], ויתכן שצריך לכתחילה לשתות מעט לפי מ”ש אלי הגרח”ק שהוא מטעם צירוף בין השותים בקידוש.

ב) בענין מה שיש כלי נגינה בשעת ההבדלה, הנה אם מה ששואל מצד תרי קלי לא משתמעי, כמ”ש בר”ה כ”ז א’, ושתי חצוצרות מן הצדדים ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע וכו’ עכ”ל, עיקר ענין תרי קלי לא משתמעי הוא באופן שיש ב’ קולות שיכול או שצריך לצאת משניהם יחדיו, אבל באופן שרק בקול אחד צריך לצאת והאחד אינו מן הענין כלל, יש לדון בזה [באופן שהקול המעכב אינו קול של אותו המכוון לצאת אלא קול של אדם אחר], וחזינן שמעשים שבכל יום שקורין קריאה”ת גם כשיש קול המעכב כגון ממנין אחר הסמוך, אע”ג דקי”ל בשו”ע סי’ קמ”א ס”ב ובמ”ב שם דגם בקריאה”ת אמרינן ב’ קלי לא משתמעי כמבואר בר”ה שם ומגילה כ”א ב’, ואמר לי הגרמ”מ קארפ שליט”א דבנידון דידן שהיה זה ע”י כלי זמר עם ההבדלה בודאי אמרינן שזהו להנעים הקול של ההבדלה, ואי”ז כקול נפרד מן ההבדלה, וכמו הניגון בשירת הלוים בבהמ”ק שהיה להנעים השיר של יום.

ג) בענין אם מותר למי שמקפיד על זמן ר”ת לשמוע כלי נגינה מאדם שאינו מקפיד כר”ת, הנה ז”ב שהנוהג כר”ת אינו צריך לאפרושי מאיסורא למי שאינו נוהג כן, בפרט שעיקר ההלכה הנהוגה כאן ברוב הקהילות הוא דלא כדעת ר”ת, ובפרט שניכר ממכתבך שהנך נוהג כר”ת בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, ומותר גם לשמוע כלי נגינה אלו כל עוד שאינך מנגן בעצמך.

ולזה א”צ לומר אתה חוננתנו וגם אם לא אמר כלל אתה חוננתנו יכול לשמוע כלי שיר ממי שכבר הוציא שבת.

שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה

מאת עקיבא משה סילבר

שאלה

לכבוד הרב סילבר שליטא

שלום וברכה

יש לי כמה הערות על מסכת עבודה זרה ואשמח בתשובה, אבקש סליחה עבור הטירחא אבל תורה היא וללמוד אני צריך וכו’.

א) דף סד: רש”י ד”ה הרי הוא כעובד כוכבים דכיון דלא מל חשוד הוא לכל התורה.

וקשה, הרי מבואר בגמרא שקיבל עליו לקיים כל המצות חוץ מאכילת נבילות וא”כ מהיכא תיתי שלא מל.

ועוד קשה מדוע נקט מילה דוקא.

וצריך עיון.

ב) דף סה.

אזל אשכחיה דיתיב כו’ וקיימן זונות ערומות קמיה כו’

לכאורה צריך לומר שרבא ובר שישך יצאו מן המרחץ כדי לדבר, דאם לא כן תמוה שהרי יש איסור הסתכלות (אולם לא משמע כן מלשון הגמרא) וצריך עיון מדוע לא העירו המפרשים בזה.

ג) דף סה.

רש”י ד”ה של אותו הדרך – אפילו הוא מהלך ג’ ימים.

ויש לעיין מדוע כתב רש”י ג’ ימים דוקא, הרי בפשטות אין שיעור לזה והול”ל כמה ימים.

וצריך עיון קצת.

ד) דף סה: רש”י ד”ה מתני’ ידיחם – במים, ואם היו מבוקעות אסורות.

ויש להעיר מה כוונת רש”י במש”כ במים.

ומה בא לאפוקי.

וביותר קשה מה כוונתו במה שסיים ואם היו כו’ מדוע העתיק לשון מתניתין.

וצריך עיון בזה.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

לכבוד מע”כ שליט”א

שלו’ רב

אבוא בזה על מכתבך אחת לאחת בזה אחר זה וכדלהלן:

א) דף סד: רש”י ד”ה הרי הוא כעובד כוכבים דכיון דלא מל חשוד הוא לכל התורה.

וקשה, הרי מבואר בגמרא שקיבל עליו לקיים כל המצות חוץ מאכילת נבילות וא”כ מהיכא תיתי שלא מל.

ועוד קשה מדוע נקט מילה דוקא.

וצריך עיון.

תשובה: קודם כל שבקיה דדחיק הוא וע”כ צ”ל דכל לאו דוקא ואין למדין מן הכללות, וכן דחוק דברי הר”ן שהעתיק פרש”י וע”כ צריך להעמיד בזה.

ועיין שו”ת אמרי יושר להגר”מ אריק ח”ב סי’ ק”ל.

והריני להביא עוד בזה מ”ש בספר ברכת שי, אע”פ שלא דקדקתי אחר דבריו וז”ל, ורש”י ד”ה הריהו כעובד כוכבים פירש דכיון דלא מל חשוד הוא וכו’ ובפשטות קאי אכולהו תנאי דרישא ואף אאחרים וקשה הא לדידהו קיבל ע”ע כל מצוות האמורות בתורה ומילה יש בה אף צד כרת ואמאי לא מל ומזה הי’ נראה דס”ל דהא דקתני הכא שקיבל ע”ע כל מצוות ר”ל כל מצוות לא תעשה אבל לא מצוות עשה ושו”ר שכ”כ מרן החז”א בסימן ס”ה אכן בתורת חיים וביד אפרים סל”ט ובביאוה”ל ס”ס ד”ש הנ”ל מבואר דהי’ פשוט להם ל”כ עכ”ל.

ב) דף סה.

אזל אשכחיה דיתיב כו’ וקיימן זונות ערומות קמיה כו’, לכאורה צריך לומר שרבא ובר שישך יצאו מן המרחץ כדי לדבר, דאם לא כן תמוה שהרי יש איסור הסתכלות (אולם לא משמע כן מלשון הגמרא) וצריך עיון מדוע לא העירו המפרשים בזה.

תשובה: צ”ל שהם היו לצדדין והוא היסב את פניו.

וראיתי שבגוך הקושי המונח כאן הרגיש ר”י ענבל במאמרו [וקיצור ממנו נדפס בהמעיין 215 ודבר זה לא ראיתי בקיצור שם], אם כי מאמר הזה נכתב במיוחד לקרב התועים ולא לדידן.

ג) דף סה.

רש”י ד”ה של אותו הדרך – אפילו הוא מהלך ג’ ימים.

ויש לעיין מדוע כתב רש”י ג’ ימים דוקא, הרי בפשטות אין שיעור לזה והול”ל כמה ימים.

וצריך עיון קצת.

תשובה: במשפט הלשון כל ג’ הוא לשון ריבוי שכולל כל הריבוי כמו שכתב הגר”א על קדוש קדוש קדוש.

ובאופן אחר ראיתי בס’ ביני עמודי [אהבת שלו’] וז”ל, הא דנקט רש”י ג’ ימים נראה כי אין דרך חמר להתרחק יותר ממהלך ג’ ימים כדמוכח מהא דעונת חמרים היא אחת בשבוע [כתובות סא], ואם הולך יותר מג’ ימים חזרתו היא ג”כ יותר מג’ ימים ובשבת אי אפשר לילך, נמצא שנעדר מביתו יותר מז’ ימים ובשטמ”ק [ב”מ ע”ט ב’ ד”ה מכאן] כ’ רבנו יהונתן שמוליך רק מזונות דרך ההליכה ולא לדרך חזרה ע”כ משם.

ד) דף סה: רש”י ד”ה מתני’ ידיחם – במים, ואם היו מבוקעות אסורות.

ויש להעיר מה כוונת רש”י במש”כ במים.

ומה בא לאפוקי.

וביותר קשה מה כוונתו במה שסיים ואם היו כו’ מדוע העתיק לשון מתניתין.

וצריך עיון בזה.

תשובה: אפשר דבא למימר שיש משקין שלא יועילו להדחה, ולא עיינתי כעת בפרטי הדין.

בשאלתך השניה על דברי רש”י אפשר שבא לאפוקי מגירסא אחרת כמצוי בדברי הראשונים ובפרט בפירוש המיוחס לרש”י על בראשית רבה כנודע, אם כי לשעה לא ראיתי גירסא אחרת בזו.

בהצלחה רבה וכט”ס

‏***

{בע”ה כ”ח שבט תשע”ו
מודיעין עילית}

היאך ראו מצרים את ישראל בשבת הגדול שהיה מכת חשך

א) מה שהקשה שלפי חשבונו זמן שבת הגדול היה במכת חשך, א”כ אינו מובן מה שארז”ל שהיו מצריים רואין השה לקרבן פסח ומעיהן מתחתכות, שהרי לא ראו איש את אחיו במכת חשך.

תשובה לא ראו איש את אחיו, אבל את ישראל ראו.

ואם יתפלא השואל עלי מהיכן אני ממציא חידושי אגדות האלו, אביא בזה מה שארז”ל כן להדיא, וז”ל (מכילתא דרשב”י שמות י”ד), ויהי הענן והחושך ענן לישר’ וחושך למצ’ את מוצא שכל מי שנתון באפילה רואה מי ששרוי באורה והיו מצ’ שרויין באפילה וישר’ שרויין באורה כענין שנא’ לא ראו איש את אחיו וגומ’ (שמ’ י כג) מיכן את מוצא לעתיד לבוא אומ’ קומי אורי כי בא אורך וגומ’ ואומ’ כי הנה החושך וגומ’ (ישע’ ס ב) ולא עוד אלא שהיו המצריים שרויין באפילה ורואין את יש’ שהן שרויין באורה ואוכלין ושותין ושמחין והיו מזרקין בהן חצים ואבני בלסטא והיה מלאך וענן מקבלן כענין שנא’ אל תירא אברם אנכי מגן לך וגומ’ (בר’ טו א) ואומ’ אלקי צורי אחסה בו וגומ’ (ש”ב כב ג) ואומ’ כל אמרת אלוה צרופה וגומ’ שם לא ולא קרב זה אל זה כל הלילה היה מצרי עומד אין יכול לישב יושב אין יכול לעמוד טעון אין יכול לפרוק פרוק אין יכול לטעון והיה ממשש באפילה שנא’ וימש חושך (שמ’ י כא) עכ”ל, והנה מכת חשך שעל הים היתה חמורה מזו שהיתה בארץ מצרים, ואם בה ראו את ישראל ה”ה שראו גם בראשונה, ובפרט דבמדרש עצמו הרי משוה ביניהם כמבואר מתוכו, וא”כ היו שוין זל”ז.

הנחת תפילין בחול – מ”ט לא סגי באות דמילה

ב) מה שהקשה הג”ר דוד פאלק מדברי הרוקח ריש הל’ שבת, שכתב דבשבת אין מניחין תפילין משום שהשבת אות ליציא”מ משא”כ בחול שאין אות ליציא”מ דמילה אינה אות ליציא”מ ולכך מניחין תפילין שהן אות ליציא”מ, וקשה הרי גם מילה מלו ישראל כדי שיגאלו.

תשובה מ”מ עיקרו לא נתקן בשביל זה, ואי”ז טעם המצוה ולא דמי לתפילין ושבת שהם זכר ליציאת מצרים.

{.

.

.

בתפלת} לעיל מינה כתב דתפילת השל”ה היא לקוחה מסידור רש”ס.

{אבות על בנים לערב ראש חודש סיון, ישנו טעות בההעתקה, במילה אחת.

האם אתה יודע מה זה אהבה חיצונית, ואהבה פנימית.

בנוסחאות המקובלות מבקשים על הצאצאים ש’יעבדוך באהבה ויראה פנימית, לא יראה חיצונית’.

ובמקור, בסידור רבי שבתי, ישנו עוד מילה אחת, שנשמט מפני הכפילות.

ואחר שמחזירים את זה, יש לזה פנים חדשות והבנה מחודשת: ‘ויעבדוך באהבה וביראה, יראה פנימית ולא יראה חיצונית’.

הראיתי תיקון זה לחברי ורבני מכון ‘מעשה רוקח’, לפני כמה שנים, ואכן מאז תיקנוהו בסידורים ‘עבודת השם’ שבהוצאתם.

וראוי לפרסם תיקון זה, לשלימות פירוש המילות וכו’.

יעקב י.

}

תשובה

בע”ה כ”ח אדר ב’ התשע”ו

לכבוד הרב יעקב י.

ישנו מושג של יראת הרוממות ויראת העונש, ובספרים נזכר ענין זה של יראה טבא ויראה בישא, הנה ראשית כל ישנה דעה בחז”ל (סוטה כ”א ב’) שהפרוש מיראת העונש אינו אדם ישר יעו”ש, והגם שלא קי”ל הכי דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה של”ש שמתוך של”ש בא לשמה, מ”מ יראת הרוממות היא דרגא אחרת, וענין יראת הרוממות מבואר בספרי הרמח”ל, והוא ענין של יראה מתוך הערכה [משל שמעתי מהרב אריה שפירא מו”ל הרמח”ל ע”ס המועדים עם הערותיו, דומה לאדם שיש בידו סכום אגדי של כסף, הרי אין לו פחד מעצם הכסף, אך יש לו רגש של משמעות למה שבידו, שיודע שניתן לשנות בזה דברים].

עוד בענין הנ”ל

וכתב אלי שוב בזה”ל:

 {ביראה, יש יראה פנימית ויראה חיצונית, אבל באהבה לא מצינו כן לע”ע.

ובנוסח הנדפס בסידורים, נראה כאילו גם על אהבה מבקשים כן.

ואחרי ההגהה מהמקור רואים אכן, שהענין של פנימית וחיצונית, קאי רק על יראה, ולא על אהבה.

}

תשובה

יתכן כי נפלה טעות בשל”ה, אך יתכן כי השינוי נעשה מהשל”ה עצמו, וגם אם נעשה בלא מתכוין, אך עכ”פ היה לשל”ה כונה בזה, ובענין אהבה חיצונית { אח”ז העיר הנ”ל עוד דמ”מ מ”ט נאמר בתפילת השל”ה אח”כ לא יראה חיצונית, ומיהו י”ל שעל אהבה א”צ לכפול שוב דלא אהבה חיצונית, כיון דאהבת השכר גריעא טפי מיראת העונש, וא”צ לומר שוב שאין כונתינו במ”ש אהבה פנימית שיעבוד את ה’ מתוך אהבת השכר, אבל על יראת העונש אנו צריכין להתפלל שלא יעבוד את ה’ מתוך יראת העונש, וגם מ”ש יראה פנימית עדיין י”ל דאתא לאפוקי יראה שאינה אמיתית, כך י”ל כונת השל”ה בתפילתו כי היכי דלא נשוי ליה טועה, אכן מ”מ גם אם נימא שנפל שינוי בהעתקת התפילה, מ”מ ראוי לתקן כמו שכתוב בסידור רש”ס, שהרי השל”ה סמך עליו ורצה להעתיק את תפילתו ממש, וקצת דוחק לומר שהשל”ה שינה בדוקא את הנוסח.

}עיין בגמ’ סוטה שציינתי שם ת”ר שבעה פרושין הן וכו’, פרוש מאהבה פרוש מיראה אמרו ליה אביי ורבא לתנא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי’ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ופרש”י, פרוש מאהבה – מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות הבורא.

מיראה – של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש”י כאשר צוונו ה’ אלהינו וסוף השכר לבא וע”ש עוד בתוס’ הרא”ש.

ובחידושי הרשב”א מסכת מגילה דף כה ע”ב כתב וז”ל, דילמא אתי למיעבד מאהבה ומיראה.

פי’ מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכונו לאהבת השם וליראתו והוו להו כגוים שאם יבאו עליהן יסורין מתחרטין, אבל העושה מאהבה ומיראה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור כדאמר בריש פ”ק דראש השנה (ד’ א’) האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור, וההיא דמס’ סוטה (כ”ב ב’) דפרוש מאהבה פרוש מיראה דכותה היא שאינן פורשין אלא מאהבה ומיראה ממש וקוראין תגר, ומ”מ צדיק גמור לא הו’ צדיק מיהא הוי וכדאסיקנא התם לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן.

ובדרשות הר”ן (הדרוש החמישי בסגנון אחר) שאל בזה כמה שאלות, וכתב לתרץ וז”ל, ותשובת כל אלו השאלות, כי העובד מיראה שני מינים.

האחד שיעבוד השם יתברך כדי שישיגנו הגמול, וייטיב השם יתברך לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפשו פן ישיגנו השם יתברך על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים וכליון הממון וזולתו מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו, וזהו שאמר עליו פרוש מאהבה פרוש מיראה, או שהוא מכלל העוסקין במצות שלא לשמן.

והחלק השני, שתקבל הנפש זכרון רוממותו יתברך וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש, ומצויין בה בכל עת, ונעצרים וחרוצים בלב, ותקבל הנפש בזה מורא גדול, ובושה וצניעות מצויין בה בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה’, כאשר ירא העבד את רבו, והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיעו עונש בשביל [ביטול] מצותו.

וכבר הזהיר איוב בפסוק אחד, משבח את עצמו שכבר השיג את אלו הפעולות, אמר (איוב לא כג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל.

ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא שיראת השם יתברך יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה תרוייהו צדיקי גמורי אתון אלא מר מאהבה ומר מיראה.

וכבר רמז זה רש”י ז”ל בפירושיו (סוטה לא.

ד”ה לאלפים) בדרך קצרה כמנהגו.

ועל זאת המדרגה מן היראה אמר במסכת עבודה זרה (כ ב) יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, כי אחרי זאת המעלה ראוי שישיג מעלת החסידות.

ומה שיש בין יראת חטא לחסידות, נתבאר בפרק כל כתבי (שבת קכ א), אמר במשנה ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ועושים עמו חשבון אחר השבת, והקשו בגמרא חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו, אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן, אמר ליה רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי, אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה לאיתהני מאחריני ובחנם נמי לא ניחא ליה ליטרח, והכי קתני אם היו פיקחים דידעין דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת.

הנה ביארו שמי שיש עליו יראת שמים, יתחייב להניח כל ענין אשר איננו נכון לפני השם יתברך, ויקיימהו כאשר צוה, לא שיוסיף עליו.

וזהו אומרם לא ניחא ליה למיתהני מאחריני, ובחנם לא ניחא ליה ליטרח.

אבל מדת החסידות הוא שיחפוץ ויאהב המצות עד שיהדר אותם בכל כחו ויחמוד כל דרך נאה, אף על פי שאם לא יעשה אותו לא ימצא בידו פעל מגונה ולא מעשה אשר אינו נכון.

ותגיע מדת החסידות מרוב החפץ בעבודה, כמו שנאמר (תהלים קיב א) במצותיו חפץ מאד.

והחלק הזה הוא חלק העובד מאהבה, כי החפץ במצוות בתכלית החפץ, יגיע לאהוב השם יתברך, והאוהב המצות אוהב השם יתברך באמת.

כבר אמרו בספרי (ואתחנן על הכתוב דברים ו ו) לפי שנאמר (דברים שם ה) ואהבת את ה’אלהיך, איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר (שם ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

הנה אמרו שמי שאוהב המצות ומשים אותם תמיד על לבו הוא אוהב השם יתברך, ולפיכך עובד מאהבה הוא בכלל מדת החסידות, וזהו שמנו אותה (ע”ז כ ב) שלישית ליראת חטא, וזהו שלא הזכיר בכל אלו המדרגות עובד מאהבה, ולפיכך הסכים ר’ פנחס בן יאיר (שם) שהחסידות גדולה מכולן, כמו שנאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וכו’, ורוח הקדש גדולה מכולן, רוצה לומר שמי שהגיע למדרגת החסידות ראוי לבא מיד לידי רוח הקדש שתשרה עליו שכינה, כמו שהוכיח מן הכתוב (תהלים פט כ) אז דברת בחזון לחסידך עכ”ל דרשות הר”ן שם, וע”ש בכל הדברים.

ובפי’ האברבנאל דברים פרק י כתב וז”ל, אבל אמתת הענין הזה כלו אצלי הוא כפי מה שאומ’ הנה העבוד’ אליו ית’ אצלנו ראוי’ ומחוייב’ בבחינת החסדי’ אשר קבלנו ממנו ית’.

אם המציאות וההויות בבריא’.

ואם השמיר’ וההתמד’ במציאות.

ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התור’ וירושת הארץ ושאר הטובו’ אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט.

ומפאת ההטב’ הזאת אשר הגדיל ה’ לעשות עמנו נתחייבנו לאהב’ אותו.

ומתוך האהב’ ההיא לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו כי היתה העבודה והאהבה שנים במאמר ואחד במציאות.

כהתאחדות הכח והפעל שהאהבה אליו הוא הכח הנמצא בנפש המסתבכת בה והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו.

ומלבד האהבה הראויה אליו לעבדו עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כ”כ מחסדים והטבות.

הנה יש לנו א”כ עם האלוה ית’ חיוב האהבה לעבוד את עבודתו וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם לשנצטרך בזה סכלתנו וחכמה יתירה.

כ”א מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד שיודע אותם כל אדם.

ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו שהקב”ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם.

וימשך ג”כ מהיראה והשמירה מהחטא.

ההנצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם.

הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להש”י.

האחת כעל כל אשר גמלנו הש”י בבריאה.

ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא.

ושנית מתקות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה.

ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו באבות פ”א אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

ר”ל שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם.

לא לתקות השכר שיעשה ויתן בעתיד.

כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קבל במה שעבר ולכן לא ישים אליו לבו ולא יירא מפניו כ”א בעבור השכר העתיד לבא.

וכאמרם בפ”ק דע”כ דף י”ט במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו.

וכן יצא לנו מזה ג”כ שני מיני היראה אליו ית’ אם שלירא מפניו ר”ל מלהקציפו.

כי אחר שהיטיב עמנו כ”כ מהטובות אין ראוי שנכעיסהו במעשינו.

ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו.

לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו כ”א בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהוה מהשכר או מהעונש.

ואל המינים השנים הנזכרי’ רצוני לומר מהאהבה והיראה רצוני לומר אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבא.

אמרו במסכת סוטה (דף כ”ח) ריש פרק נוטל כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה.

פרוש מאהבה פרוש מיראה.

ופרש”י מאהבת השכר ומיראת העונש שהם ב’ המיני’ האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי שאינם מינים שלמים כראשונים ולכן היו שניהם שלא לשמה להיותם בבחינת העתיד אם לקבול השכר בעבור האהבה.

ואם להנצל מהעונשים בעבור היראה.

ואינם בבחינת החסדים והטובות אשר עשה עמנו ית’ שהיא הבחינה השלמה.

ועם זה תבין מה שארז”ל (סוטה דף לא) מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה.

איכא מאי דתנא דבי ר’ שמעון בן אלעזר.

גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור והקשה רש”י שם היאך מיראה תלוי לאלף דור והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה.

ותירץ דההיא דלעיל היא מיראת המקום.

ואין הכונה ביראת המקום יראת המעלה כמו שפירשו הרב רבינו ניסים.

אבל המה כוונו לחקור ולדעת בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד כמו שפירשתי מה יהיה ההפרש בין העוסק מאהב’ לעוסק מיראה כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שאמרו במסכת סוטה שלהי פרק נוטל אין לך אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במדת הקדוש ברוך הוא בלבד.

ולמה א”כ עשתה התורה שתי מצות לאהבה את הש”י וליראה מלפניו.

והיתה התשובה שגדול העושה מאהבה והגדולה היא שהאהבה עניינה החייב ר”ל הדבקות בהש”י לעבוד עבודתו.

ואמנם היראה ענינה השלילה ר”ל ההשמר מהחטא.

ולהיות החיוב גדול מהשלילה וכו’ ע”ש בכל מה שהאריך.

קרא פחות

יום רביעי י”א אלול תשע”ו

לכבוד הגאון ר’ ישראל מאיר וייל שליט”א, מורה צדק בבית ההוראה של הגאון רבי מרדכי גרוס שליט”א

נתעוררתי בכמה דברים שכתב רומעכת”ר שליט”א כעת בגליון מאיר דרך, והנה כת”ר שליט”א כתב כמה דברים שרגילים ללמד לתשב”ר ולפי דברי כת”ר אין ללמדם מכיון שאין ההלכה כן, וכמו שהאריך בדבריו שם, ועתה באתי:

א) מה שכתב שכהיום ההדלקת נר חנוכה היא בפתח הבנין או בחלון, ורק במקרים נדירים לשיטות מסוימות ההדלקה בפתח הדירה, ולכן אין ללמד לתלמידים שההדלקה היא בפתח הבית או בחלון, – נתעוררתי דהנה דעה רווחת באלו מגדולי ההוראה בזמנינו בדעת החזו”א שאפשר להדליק בפתח הבית לבנין, ולפעמים רצה מרן הגרח”ק שליט”א להורות בישיבת ארחות תורה דאף בפתח החדר של הישיבה למסדרון ידליק לפתח החדר כנ”ל, [אלא שאח”כ חזר בו פ”א בענין זה כפי ששמעתי, אבל בסתם בית כמדומה דפשיטא ליה שיכול להדליק בפתח הדירה].

וראה ספר נר חנוכה בתחילתו אות ח’, תורת המועדים סי’ תרע”א ס”ק י”ג ואילך, ארחות רבינו ח”ג עמ’ י”א, משנ”ב מהדורת דרשו סי’ תרע”א סקכ”ב.

ב) מה שכתב שמנהג אכילת הסופגניות אינו מובא בפוסקים, הנה כבר נודע שמנהג זה הובא להדיא באגרת רבי מימון הדיין אביו של הרמב”ם, ואולי כונתו דלגבי משקל מאכלי חלב קיל כיון שלא הובא בנו”כ של השו”ע.

ג) מה שכתב שאין שום קשר בין ט”ו בשבט לז’ המינים, הנה יש דעות בראשונים [דעת הריטב”א ב”מ פ”ח בשם הראב”ד ועוד] שרק ז’ המינים חייבין בתרו”מ מדאורייתא, וא”כ לדידהו דין ט”ו בשבט נכון רק לז’ המינים מדאורייתא.

ויעוי’ בספר מועד לכל חי סי’ ל’ סעי’ ח’, שכ’ להדיא דיש נוהגים לאכול בעיקר פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם א”י, וכ”כ במאמר המנהגים למהר”ם חאגיז שנוהגים לאכול בט”ו בשבט פירות מז’ המינים, הובא במאמר הג”ר יהושע כ”ץ אב”ד סערדאהל (צהר ד תשנ”ט עמ’ רי”ז), ויעויין בקונטרס חמשה עשר בשבט להרב שלום פרידמן.

והנה מה שנראה מדברי מעכ”ת בפשיטות שרוצה לומר שאין שום טעם וקשר לקרוא לזה חג ארץ ישראל, ונראה מתוך דבריו עוד שאין ענין לאכול פירות א”י על פני פירות חו”ל, לא הבנתי דעיקר הנידון והנפק”מ בתרו”מ בט”ו בשבט הוא על פירות א”י, ואדרבה הספרים שהזכירו ענין ט”ו בשבט כיום דין עליהם עליהם יצאה התמיה, שכן עצרת יום הדין לאילנות, עי’ למשל בס’ שנות חיים מקו”ח סי’ ל”א אות א’ מה שתמה בזה.

ד) מש”כ עוד מע”כ, וז”ל, נוהגים למזוג כוס חמישית וקוראים אותו ‘כוס של אליהו הנביא’ לעורר האמונה בגאולה.

ומלבד זאת, פותחים את הדלת להראות שהלילה הוא ליל שימורים ואין אנחנו מפחדים משום דבר.

אבל לא פותחים את הדלת לאליהו הנביא, ולא כתוב שהוא נכנס לבתים בליל הסדר עכ”ל.

ואמנם יש לציין כדבריו [בין היתר] דבר חידוש מה שמצינו מש”כ מהר”ז מבינגא מחותנו ותלמידו של המהרי”ל בחידושי פסחים י”ג א’, במש”כ מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי יו”ט מפני הטורח, כלומר טורח היה להתעסק עמו ולא מצי להכין לצורך יו”ט ושבת, והנה ראיתי יש בני אדם בליל הפסח שמוזגין כוס מיוחד ומעמידין על השלחן ואומרים שזה הכוס לאליהו הנביא, ולא ידעתי מאין זה הטעם, ונראה דהטעם יוצא מהכא, שאם יבא אליהו הנביא בליל פסח כאשר אנו מקוים ומחכים לו בזה הלילה וצריך גם הוא לכוס, דאפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מד’ כוסות, ואי לא הוי כוס מוכן לשם, א”כ צריכים אנו להתעסק לו בכוס ודילמא ימנע מסדר של פסח וכו’ עכ”ל.

אכן עי’ מש”כ המהר”ם חאגיז בספר ברכת אליהו בתשובות בסופו מהמהרמ”ח, [ובסו”ס שו”ת שתי הלחם], שכתב תוך דבריו, אין כאן ספק כי בא יבא ברכה אליהו הנביא ז”ל בכל בתי ישראל לראות קיום המצוה אחת שהוא שתים פסח ומילה שהם מקיימים [ר”ל חג הפסח ומצות מילה שמקיימים בכל רגע], ויעלה לנו השמימה להמליץ בעד כלל ופרט למהר ולהחיש גאולם ופדיון נפשם בגאולה האחרונה עכ”ל.

וכתב בערוך השלחן סי’ ת”פ, יש נוהגין לעמוד מהסיבה בשעה שפותחין הדלת לומר שפוך חמתך ולומר ברוך הבא.

ומבואר לכאורה כפי השגור בפי כל.

ה) עוד יש להעיר על מה שכתב רומעכת”ר שליט”א, דאין לקרוא לחג השבועות חג הבכורים על שם שהתחילו להביא אז את הביכורים, אלא על שם שהיו מביאין מאז שתי הלחם שהם מתבואה חדשה, שע”ש זה נקרא החג הזה חג הבכורים.

אולם יש לציין מה שכתב ברש”י סנהדרין דף י”א ב’ בסוגיא דמעברין ניסן משום פירות האילן, וז”ל, ועל פירות האילן – אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת – מעברין, שעצרת זמן הבאת ביכורים דכתיב (במדבר כח) וביום הביכורים, ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת עכ”ל.

ואולם בודאי שביכורים פשטות המקראות הכוונה לשתי הלחם, ע”ש בסנהדרין ברמ”ה וערל”נ, וברש”י עה”ת, ועי’ מנחות פ”ד א’ ב’ ורש”י שם, אבל מ”מ כך מבואר בדברי רש”י בסנדהרין שזהו גם הטעם שנקרא חג זה חג הבכורים על שם שאז מתחילין להביא הבכורים, וכן מבואר בראשונים והמפרשים על רש”י שם שזוהי כונתו.

וכתב בשיעורי ר’ שמואל בסנהדרין שם וז”ל, אבל תוס’ בד”ה או דילמא כתבו בא”ד וכן פירות האילן וחג הקציר בכורי מעשיך עכ”ל, מבואר מדבריהם דזהו דין דאורייתא דילפינן מהך קרא דבעינן שיהא ראוי להביא בכורים בעצרת עכ”ל הגרש”ר, וע”ש מה שכתב ע”ז.

וממילא אין שום חסרון ללמד כך לתלמידים מאחר וזהו דעת רש”י ותוס’.

ואגב אורחן נעיר מה דס”ל למעכ”ת שלא ללמד לתלמידים פירושים ודרשות שאינם דעת רוב המפרשים, דהנה ידוע שדרך רש”י עה”ת בכל מקום שזהו הפשט הברור טפי גם כל מה שאינו להלכה, וזה ברור, וכמ”ש ג”כ המהר”ל בגור אריה פ’ בראשית שדרך רש”י עה”ת כשיש מחלוקת במדרש לפרש פ”א כך ופ”א כך, וחזי’ שלא היה בזה קפידא כלל לפרש דלא כהלכתא, וע”ע בהנהגות הר”ח מולוז’ין שכתב בדומה לזה על פרש”י להש”ס.

***

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
בהגש”פ כתוב בפירוט מכות מצרים: “דם, צפרדע, כנים .

.

.

, מכת בכורות”,
א.

מדוע רק במכת בכורות כתוב מכת בכורות ובשאר המכות לא נכתב המילה מכת?
ב.

מדוע מכת כינים נכתבה באגדה בצורה כזאת “כנים” בלי האות י’ בין הכ’ לבין נ’?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

בע”ה יום ראשון ט”ז ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

א.

ראיתי שעמד ע”ז הרב משה ש.

וז”ל, ראה מדרש הגדה שהמילה ‘בכורות’ אין בה שום משמעות של מכה, ולכן הוסיף בה ‘מכת’.

ובהגדת מרדכי ובמרבה לספר פירשו עפ”י המדרש הידוע המובא בתוס’ שבכורי מצרים הכו את אבותם כדכתי’ למכה מצרים בבכוריהם, ושלא נפרש שהכוונה למכה שהביא את הבכורות עליהם כפי שהביא עליהם ‘דם’, ‘צפרדע’ וכו’ לכן אמר מכת בכורות – היינו המכה שהבכורות בעצמם הוכו עכ”ל.

והנה מצינו דבמכת בכורות נאמרו דברים שלא היו בשאר המכות, וכמ”ש רש”י ס”פ וארא ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, וכ”ה להדיא במכילתא דרשב”י פ’ בא ושם כמדומה שלא יועיל שום תיקון [אע”ג שברש”י יש שהגיהו מכת בַּכּוּרוֹת].

וכן מצינו שמכל עשר המכות שהכה ה’ את המצרים לא הוזכרה בהלל הגדול אלא מכת בכורות: “למכה מצרים בבכוריהם”.

לפי שמטרת המכות היתה לעשות שפטים במצרים, כמו שנאמר (בראשית טו, יד): “וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי”.

אבל מכת בכורות באה כדי שיוציא פרעה את ישראל ממצרים, כמו שנאמר: “אמת ממצרים גאלתנו.

.

.

ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת”.

ולכן בהלל הגדול, שנאמר על עצם יציאת מצרים, מזכירים את מכת בכורות בלבד (הגדת מבית לוי בשם הגרי”ז מבריסק).

וכמו”כ מצינו שמתחילה קודם שהוזהרו על שאר המכות כבר הזהיר על מכת בכורות, כמ”ש ד’ ב’ הנה אנכי הורג את בנך בכוריך.

וראה עוד בחידושי הגרי”ז סימן ריב הגדה של פסח: אלו עשה בהם שפטים וכו’ ולא הרג בכוריהם דיינו.

וצ”ב דלכאורה “בשפטים” נכלל כל עשרת המכות וממילא מכת בכורות בכללם.

ונראה דהנך איתא ב”לך לך” (ט”ו י”ד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ובפרש”י דן אנכי בעשר מכות, וכן ב”וארא” (ז’, א’) ראה נתתיך אלקים לפרעה, פירש”י שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, והיינו דהמכות היו מדין ומשפט על העבדות שהעבידו את בני ישראל (וכמוש”כ על פסוק זה בפ’ וארא ע”ש), אבל במכת בכורות מבואר בשמות (ד’ כ”ג) שלח את בני ויעבדני ותאמן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והיינו דמכת בכורות היתה עבור מה שלא שלחו את בני ישראל ממצרים, וכיון שמשני טעמים היו ע”כ כתבם לחוד עכ”ל.

ב.

מה ששאל מ”ט כתוב כנים חסר יו”ד, א”א לומר בבירור שיש כאן דבר מכוון מבעלי ההגדה, ויתכן שהוא דבר מקרי מן הסופרים שלפנינו, ובהגדש”פ בנוסחאות אחרות כתוב ‘כנם’, וגם במקורות אחרים [חוץ מהגדש”פ] ברוב המקומות כתוב כנים ולפעמים כתוב כנם, ובתוה”ק שמות ח’ י”ג כתיב כנים, ולפעמים כתוב כנם בתוה”ק, [ומ”מ בעל ההגדה כתב יו”ד אחר הנו”ן כדרך הכתיבה שלנו בכל ל’ רבים].

ומה שבלשון חכמים נקרא כינה, אמנם בלשון חכמים בהרבה דברים יש שהוסיפו יו”ד, אך ע”פ לשון תורה אין יו”ד אחר הכ”ף, וגם קצת בדברי חז”ל, וכמו במס’ דר”א פרק היוצא ה”ג איתא ההורג כנה וכו’, ואמנם גם בזה א”א לדעת בבירור שכך יצא מתח”י חז”ל, וכל המכיר כתבי יד יודע עד כמה הסופרים עשו כבתוך שלהם לפחות בדברים כאלה.

וז”ל המנחת שי שמות פרק ח’ י”ב, והיה לְכִנִּם בכל ארץ מצרים: דין לחוד חס’ יו”ד, וכל שאר כנים באורית’ דקריא נו”ן דידיה בחירק מלא יו”ד בתריה, הרמ”ה ז”ל.

ובמדרש לקח טוב [א”ה וכן במדרש שכל טוב], והיה לְכִנִם חסר יו”ד כתיב, כי נחסר מדעת החרטומי’ עשיית הכנים יותר משאר המכות, והוא שאמרו רבותינו ז”ל שאין השד יכול לבראת פחות מכשעורה, ענין אחר לפי שכל עפר היה לכנים, והחרטומי’ עומדי’ על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בארץ, ולעולם כל זמן שאין המכשף נוגע רגליו בארץ אין מועיל כלום במעשיו, לפיכך ולא יכלו עכ”ל.

ומ”מ לא התייחס לחסרון היו”ד הראשון מכיון שכך היא כתיבתו, וע”ע במפרשים ובאב”ע ובמלבי”ם מה שכתבו על הכתיב כנם ובפירוש מילה זו ע”פ הדקדוק, אבל על חסרון היו”ד הראשון בכנים לא דברו.

מוצ”ש פ’ צו אור לי”ח אדר ב’ ע”ו

לכבוד גיסי החביב הבה”ח אברהם נ”י

{בענין שאלתו אם מותר לעשות תזמורת בכלי נגינה בשמחת בר מצוה עם סיום מסכת בימי ספירת העומר.

}

תשובה

הנה ל’ המ”ב גבי ריקודין ומחולות הוא שאסור לעשות ריקודין ומחולות של רשות, ומשמע דשל מצוה שרי, ואע”ג דכלי זמר בסעודת תנאין אסר בערוה”ש סי’ תצ”ג ס”ג כדין ריקודין ומחולות כמ”ש המ”א סק”א, מ”מ הגרי”ש (באשרי האיש מועדים עמ’ תל”ג) התיר בסיום מסכת, ואע”פ שאין רגיל לעשות כן בשאר סיומים אפ”ה שרי, לפי שאין גבול לשמחת התורה, [ויעויין מה שהובא משמו במ”ב מהדורת דרשו סי’ תצ”ג גבי ריקודים ומחולות בהכנסת ספר תורה שיעשה כן רק בשעת הצורך].

אכן הגר”ח קניבסקי בתשובתו לידידי הרב יוסף שלמה אפשטין (בקונטרס ישא ברכה) כתב שאין ראוי, ודקדק לומר שאין ראוי ולא שיש בזה איסור מצד הדין, אכן כאן בענינינו שיש גם שמחת בר מצוה יתכן דלא מיירי בזה הגרח”ק, כיון שבשמחת בר מצוה נהוג לעשות בלא”ה.

והרי אפילו על שמחת בר מצוה בלא סיום כתב הרש”ל ביש”ש ב”ק פ”ז סי’ ל”ז הובא במ”א סי’ רכ”ה סק”ב דאין לך סעודת מצוה גדול מזה שנותנין שבח והודאה וכו’ והביא לזה הרבה סמוכין.

(ובעצם סעודת תנאים שהחשיבו הנו”כ כאן לזה כסעודה שאינה סעודת מצוה, אע”ג דבעלמא פעמים החשיבו סעודה זו לסעמ”צ, (עיין בחק יעקב סי’ תמ”ד ס”י), מ”מ נראה דקילא מבר מצוה ועכ”פ מסעודת מסכת).

אבל ראיתי חכ”א (פעמי יעקב י”א תשנ”ה עמ’ נ”ה) שהעלה לאסור בזה, דדוקא סעודת מצוה כנישואין דעת הפוסקים להתיר, ולא כל סעודה שיש בה מצוה כסעודת בר מצוה.

אבל בקובץ מבית לוי (ניסן תשנ”ח פסקי הלכות עמ’ פ”ז סק”ג) ראיתי שכתב, ויש להמנע מנגינה בכלי שיר גם בסעודת מצוה, כגון הכנסת ס”ת, סיום הש”ס וכדומה עכ”ל.

ובשו”ת מנחת יצחק ח”א סימן קיא כתב וז”ל, נשאלתי, אם מותר לעשות בימי הספירה סעודת מרעים עם כלי זמר, בלא ריקודים ומחולות, לטובת מגבית לדבר מצוה.

תשובה הנה זה אין ספק דהמנהג שלא להתענג מכלי זמר בימי הספירה, וגדול כח המנהג, עד די”ל דנוגע באיסור דאורייתא דהוי כמו נדר, וכו’, וע”כ אף אם יהיה מנהג זה של איסור כלי זמר בימי הספירה, רק תוספת חומרא, על המבואר בש”ע ונו”כ (בסי’ תצ”ג), די לנו, שלא להתירם מטעם הנ”ל.

אמנם באמת, כבר הובא מנהג זה, בכתבי הדע”ק (הביאו בהגהות מהרש”ם הנדפס בס’ אורחת חיים סי’ תצ”ג) לענין נשואין בל”ג בעומר, דכ’ דיש להקדים א”ע, ולעשות גם הסעודה ביום ל”ג, ושלא לעשות ריקודים וכלי זמר בליל ל”ד עיין שם, הרי אף בנשואין, והתחיל בהיתר בל”ג בעומר, דעתו להחמיר, וכ”ש בשל רשות.

ולדעתי הוי איסור כלי זמר, בכלל מה דאיתא במג”א (סי’ תצ”ג סק”א), דכתב דאסור לעשות ריקודין ומחולות, בימי הספירה, ואף דלא הזכיר כלי זמר, מ”מ כלי זמר הוי כל שכן, דהוי שמחה יתירה, מריקודין ומחולות, עכ”ל המנח”י.

וע”ש באריכות ולא העתקתי כל לשונו, ומ”מ מבואר בדבריו שהחמיר בזה טובא עי”ש.

ולעצם השאלה אם בשמחת בר מצוה בלבד מותר לנגן בכלי שיר, ראיתי עוד באול”צ ח”ג פי”ז סק”א, שאלה.

האם מותר לנגן בכלי שיר בברית מילה או בבר מצוה בימי העומר.

תשובה.

מותר לנגן בכלי שיר בברית מילה או בבר מצוה בימי העומר ע”כ.

היוצא מכ”ז דהרוצה להקל בדבר בודאי יש על מי לסמוך, ובפרט דבמנהג איירינן, ולא באיסור דאורייתא או באיסור דרבנן, ויש כאן ב’ טעמים לצרף להיתר, א’ משום הסיום וא’ משום שמחת בר המצוה, [ויתכן לצרף ג”כ שהאיסור לנגן בכלי זמר לא נזכר להדיא בדברי הפוסקים על ספה”ע, אם כי יתכן שזה אינו ראיה, עיין בדברי המנ”י הנ”ל], אכן המחמיר ודאי תבוא עליו ברכה.

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום וברכה

שאלה: תהלים פרק קה (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם, וצ”ב, וכי כמה מלכים היו, הרי היה רק פרעה מלך.

שאלה: ידוע ששם משקה הוא רק בשבעה משקין, ושאר מי פירות מקרי זיעה בעלמא חוץ מיין ושמן.

וצ”ב, מקרא להדיא – “אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני”, דמילת אשקך קאי נמי על עסיס רימוני.

שאלה: מה הדין האומר על אחד משני אנשים לשון הרע, דהיינו שאומר שאחד מ-ב’ אנשים אלו גנב וכד’.

האם מקרי לשון הרע, באופן שאי אפשר לברר מיהו מביניהם.

שאלה: מדוע לא מצינו שהתפלל אברהם אבינו ע”ה על בנים כמו שיצחק התפלל.

שאלה: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

שאלה: תרומות פ”ו מ”ה: “אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר”, ופירש הר”ב ומן ההפקר – לאחר שזכה בו”.

וצ”ב מה כוונתו במה שכתב “לאחר שזכה בו”.

שאלה: מה הפשט במהרש”א בחידושי אגדות מסכת נדרים דף לב ע”א “גדולה מילה כו’ שנאמר כי ע”פ הדברים האלה כרתי גו’.

ר”ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי’ פ”ד מיתות ודו”ק”: מדוע כל זמן שלא מל – אסור ללמוד תורה ולשמור שבת.

שאלה: שולחן ערוך הלכות קריאת שמע סימן נח ס”א ומצווה מן המובחר לקוראה כוותיקין, וצ”ב הטעם – הרי זריזין הוי דאורייתא, וסמיכת גאולה לתפילה – לאו דאורייתא היא.

שאלה: ירושלמי שבת פרק א “תנא ר’ יהושע אונייא תלמידי ב”ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב”ה”, מה הפשט בזה שהגיעו עד כדי שפיכות דמים.

שאלה: האם הותיקין המדקדקים שקראו ק”ש בנץ, קוראים ק”ש דשחרית ג”כ אחרי הנץ החמה, כדי לצאת דיעות הראשונים דס”ל דזמן ק”ש הוא דווקא אחר הנץ.

שאלה: איך האבן עזרא היה עני ומתאונן על מצבו, כידוע? האם לא נתן מעשר? והא “עשר בשביל שתתעשר”.

שאלה: אמרינן: כל הקודם לארץ – קודם לברכה.

שמעתי מידידי דרך דרש, דהיינו: כל הקודם לארץ – שהוא ענו ושפל ברך – הוא קודם לברכה ממעל.

האם דרש זה אמיתי?

שאלה: בתרומות פז מ”ב, משמע שם בהר”ב, שכהנת שנישאת לפסולים – אפילו נתגרשה, אסורה לאכול בתרומה.

וצ”ב, מאי שנא מכהן שנשא פסולים, דכיוון שגרשן – חזר לאכול בתרומה.

שאלה: כהן שנשא גרושה, שדינו ככהן חלל שאסור בתרומה – האם זה מדאורייתא?

בברכת יישר כח גדול

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום וברכה

שאלה: תהלים פרק קה (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם:וצ”ב, וכי כמה מלכים היו, הרי היה רק פרעה מלך.

תשובה: מצינו בכ”מ שהמשנה למלך קרוי מלך ג”כ.

שאלה: ידוע ששם משקה הוא רק בשבעה משקין, ושאר מי פירות מקרי זיעה בעלמא חוץ מיין ושמן.

וצ”ב, מקרא להדיא – “אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני”, דמילת אשקך קאי נמי על עסיס רימוני.

תשובה: אמנם משקה סתמא הוא מז’ משקין אבל היכא שנאמר בפירוש משקה של פירות אי”ז סתירה, וכמו שאמרו בברכות ל”ה א’ כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי.

שאלה: מה הדין האומר על אחד משני אנשים לשון הרע, דהיינו שאומר שאחד מ-ב’ אנשים אלו גנב וכד’.

האם מקרי לשון הרע, באופן שאי אפשר לברר מיהו מביניהם.

תשובה: לא ראיתי דבר ברור בזה, ואולי יש לחלק בין מקרים, ובמקרה שלך יותר מסתבר שלא להתיר.

שאלה: מדוע לא מצינו שהתפלל אברהם אבינו ע”ה על בנים כמו שיצחק התפלל.

תשובה: הכניס צרה לשרה.

ראה ב”ר עא ב.

שאלה: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

תשובה: עיין ע”ז לט ב’.

שאלה: תרומות פ”ו מ”ה: “אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר”, ופירש הר”ב ומן ההפקר – לאחר שזכה בו”.

וצ”ב מה כוונתו במה שכתב “לאחר שזכה בו”.

תשובה: דאפילו לאחר שזכה בו וכבר איננו הפקר עכשיו גם כן אסור.

שאלה: מה הפשט במהרש”א בחידושי אגדות מסכת נדרים דף לב עמוד א “גדולה מילה כו’ שנאמר כי ע”פ הדברים האלה כרתי גו’.

ר”ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי’ פ”ד מיתות ודו”ק”: מדוע כל זמן שלא מל – אסור ללמוד תורה ולשמור שבת.

תשובה: אמנם נכון שאי’ בזהר שלא ילמד לערל וכו’, אבל המהרש”א בודאי אין כונתו לזה דפשוט וברור שמחוייב לשמור שבת, ומהרש”א התכוין למש”כ בפ’ ד’ מיתות על גוים שנקראו ערלים כדתנן בנדרים, שהם אסורין ללמוד תורה ולשמור שבת כמש”כ בסנהדרין שם, והכונה שהגרות הוא ע”י המילה, וקיצר בזה מאימת המלכות.

ולכן סיים ‘ודוק’.

שאלה: שולחן ערוך הלכות קריאת שמע סימן נח ס”א ומצווה מן המובחר לקוראה כוותיקין, וצ”ב הטעם – הרי זריזין הוי דאורייתא, וסמיכת גאולה לתפילה – לאו דאורייתא היא.

תשובה: מבואר בתה”ד ועוד פוסקים דכל היכא שאפשר לעשות המצוה בהידור יותר אחר כך אין בזה זריזין מקדימין.

וראה עוד בסו”ס לבושי צדקה.

שאלה: ירושלמי שבת פרק א “תנא ר’ יהושע אונייא תלמידי ב”ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב”ה”, מה הפשט בזה שהגיעו עד כדי שפיכות דמים.

תשובה: שמעתי פעם מידידי ר’ ראובן כהן דבר נכון שבאמת הת”ח תלמידי ב”ש שמימיהן אנו שותין הם בודאי לא הרגו ומי שהרג היה בני החצרות התלמידים שלא היה להם ירא”ש, ואנשי המחלוקת הנדבקין לתלמידי חכמים, ויש להוסיף דבאמת בסוף זמן בית שני היה רפיון באיסור רציחה, כמבואר בגמ’ רפ”ב דיומא ובמתני’ סוף סוטה ובאריכות בספר יוסיפון והדברים ברורים.

שאלה: האם הותיקין המדקדקים שקראו ק”ש בנץ, קוראים ק”ש דשחרית ג”כ אחרי הנץ החמה, כדי לצאת דיעות הראשונים דס”ל דזמן ק”ש הוא דווקא אחר הנץ.

תשובה: קי”ל כעיקר כמו הדעות שסוברין שק”ש קודם הנץ, כמו שפסק בשו”ע, אבל העיר הגר”ש דבליצקי שמ”מ אם עושה כהנה”ח הנראה מרויח שעכ”פ לפי הצד שהנה”ח המישורי הוא האמת מרויח בזה דעות ראשונים הללו, משא”כ אם נוהג כהמישורי אינו מרויח להצד שהנראה הוא האמת.

שאלה: איך האבן עזרא היה עני ומתאונן על מצבו, כידוע? האם לא נתן מעשר? והא “עשר בשביל שתתעשר”.

תשובה: איתא בתנא דבי אליהו כל ת”ח שעוסק בתורה ואינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו שאינו מתעשר כדי שלא להבטל מן התורה עי”ז.

וגם בעשירות יש עשירות דתורה, ועיין קידושין מט ע”ב, ומרן הקה”י אמר שהעשירות שהובטחו על הסנדקאות הוא זכה לזה בספרים, ומרן הגרח”ק אמר שזכה לזה בצאצאיו.

שאלה: אמרינן: כל הקודם לארץ – קודם לברכה.

שמעתי מידידי דרך דרש, דהיינו: כל הקודם לארץ – שהוא ענו ושפל ברך – הוא קודם לברכה ממעל.

האם דרש זה אמיתי?

תשובה: כדי לפרש כך במאמר הלזה היה צריך שיהיה דחק בפירוש האמיתי כדי שנצטרך לפרש כן, אמנם הדבר הוא נכון, וכן הוא אומר בקשו את ה’ כל ענוי ארץ.

שאלה: בתרומות פז מ”ב, משמע שם בהר”ב, שכהנת שנישאת לפסולים – אפילו נתגרשה, אסורה לאכול בתרומה.

וצ”ב, מאי שנא מכהן שנשא פסולים, דכיוון שגרשן – חזר לאכול בתרומה.

תשובה: אי’ בסוטה כ”ג ע”ב, כהנת מתחללת, כהן אין מתחלל.

מנלן, דאמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו, זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל.

שאלה: כהן שנשא גרושה, שדינו ככהן חלל שאסור בתרומה – האם זה מדאורייתא?

תשובה: הנני להביא ממש”כ הגר”י זילברשטין שליט”א בחשוקי חמד בכורות מה ע”ב, כתב השו”ע (סימן קכח סעיף מ) כהן שנשא גרושה לא ישא את כפיו, וכתב במג”א (ס”ק נד) שהוא פסול מדרבנן שחכמים קנסוהו שלא יעלה לדוכן, וכן כתב בשו”ע הרב (סנ”ג) וכן כתב במשנ”ב (ס”ק קמז) שפסול מדרבנן לכל דבר שבכהונה.

אמנם בחת”ס (ח”ו סימן יב) כתב שמתחילה אמרתי דפשיטא יותר מביעא בכותחא שהנושא נשים בעבירה דפסול לעבודה איננו אלא קנס מדרבנן, דהיכי רמיזא בתורה למיפסליה, אך שבתי וראיתי שבשו”ת הרא”ם (סימן נט) כתב שהוא פסול מדאורייתא לכל קדושת כהונה מדכתיב וקדשתו ודרשינן ביבמות (דף פח ע”ב) ‘וקדשתו’ דפנו [הכהו] וקדשהו על כרחו ופרש”י שאם נשא נשים האסורים לו יכפנו בי”ד להוציא, ש”מ מלשון זה כל זמן שלא כפוהו אינו מקודש מן התורה.

וראה מה שכתב בזה הגרי”ש אלישיב בהסכמתו לספר ‘בן לאשרי’ (הוברמן, ח”ב), ע”כ מהחשוקי חמד, וראה שם עוד בזה.

***

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש בפיוט לברית מילה הרחמן הוא ישלח לנו משיחו, ואח”כ: הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק (והיינו אליהו הנביא), וצ”ב סדר הדברים דהרי אליהו יבוא קודם למשיח.

דהרי בגמ’ עירובין מ”ג ב’ אי’ והא לא אתא אליהו מאתמול וכו’, ומבואר שאין הסדר כך.

תשובה – שאלה גדולה היא, וכבר עמדו הרבה על שאלה זו [ואביא בזה מה שראיתי בס’ הדעה”ד שם], ובסידור אוצר התפילות בפי’ דובר שלום תי’ בזה בב’ אופנים: א) מאחר ויבואו שני משיחים בן יוסף ובן דוד, יתכן שאליהו יבוא אחר משיח בן יוסף וקודם משיח בן דוד.

ב) “כהן צדק” אינו אליהו הנביא, שהרי בסוכה (נ”ב ע”ב) נמנו ארבעה חרשים (אומנים): משיח בן דוד, משיח בן יוסף, אליה, וכהן צדק.

הרי לנו שכהן צדיק אינו אליהו, (ועיי”ש מה שפירש רש”י).

ורצה לומר דכהן צדק בהקשר של הפיוט לבירת מילה הוא פנחס, ועפ”י מדרש שוח”ט (מזמור מ”ז) מתבאר, שמלבד אליהו יהיה עוד אחד שיטול חלק בתהליך הגאולה, וזה עפ”י הכתוב “הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי”.

לדעת ה”דובר שלום” הכוונה לפנחס.

לפי”ז בתחילה חשיב “ישלח לנו משיחו”, ואח”ז “ישלח לנו כהן צדק” הוא פנחס דאתי בסוף יומא אחרי המשיח, עיין שם בכל פירושו.

בקובץ אורייתא (כרך י”ט ע’ תלב – ג) הביא בזה תירוצים מכמה ת”ח: הרב משה אונגר כתב כי גם “הרחמן הוא ישלח לנו משיחו”, הכוונה לאליהו הנביא.

מאחר ואליהו הוא כהן, אפשר לכנותו משיח כי הוא ככה”ג הנמשח בשמן.

את דבריו סמך על סוף הפיסקא “לבשר בשורות טובות וניחומים”, ומכמה מקומות משמע שזה תפקידו של אליהו.

סיים המשיב הנ”ל את תירוצו באומרו “ואל תתמה למה ייחד לאליהו ב’ הרחמן, שהרי גם לאביו ולאמו יחד הפייט ב’ הרחמן, הראשון והשני”.

לאחר מכן כתב לנו המשיב הנ”ל כי מצא שהדבר כמעט מפורש בפרקי דרבי אליעזר פכ”ט שקורא לאליהו משיח, ואף שהרד”ל שם גריס אחרת, אין צורך בכך וכו’.

משיבים אחדים ציינו, כי אמנם אליהו יקדים את בוא המשיח, ברם מאחר ובברית מילה עסקינן, הלא אליהו בעצמו המכונה “מלאך הברית” כבר נמצא בברית, ע”כ אין צורך להתפלל שהקב”ה ישלח לנו את אליהו, כי הוא כבר נמצא.

אלא רק מבקשים שימלא שליחותו לנחמנו תוך כדי הופעתו של המשיח.

[ועיין עוד לקמן בביאור הדברים].

הרב אברהם ישעיהו רודרמן כתב שאולי נתכווין הפייטן להבליע שמו בתוך הפיוט, ומאחר ששמו היה “אברהם כהן צדק”, לפיכך הקדיש את הרחמן האחרון לשם משפחתו “כהן צדק”.

[א”ה והבקי בפיוטים יוכל לדעת כי יש טעם בדברים].

גם הוסיף הלה לתרץ שאפשר שקודם מבקשים על התכלית – משיח, ורק לאחר מכן על האמצעי המבשר את התכלית – אליהו.

הרב ישראל גולדברג ועוד, תירצו דהנה ב”כרתי ופלתי” – בקונטרס בית הספק כתב דמה דאליהו יבוא קודם למשיח זה בגאולה של “בעתה”.

אבל בגאולה של “אחישנה” אז מדלג על ההרים ויבוא משיח ללא כל צורך במבשר קודם.

עיין שם מה שיישב את דברי הרמב”ם.

הוסיפו המתרצים הנ”ל והראו מקום לספר “כלי חמדה” עה”ת פר’ שמיני שהביא את הכרתי ופלתי וכתב: ורגיל אני לומר עפי”ז מה שייסד הפייטן בנוסח הרחמן לברית מילה שמקודם מתפלל הרחמן הוא ישלח לנו משיח הולך תמים וכו’, ואח”כ הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק וכו’, והוא שינוי הסדר.

אמנם לדעת הכו”פ אתי שפיר, דמקודם אנו מתפללין על הגאולה של “אחישנה” ואז יבוא משיח בלי בשורת אליהו הנביא מקודם, ואח”כ מתפללים שאם לא נזכה לזה, נזכה עכ”פ לגאולה ד”בעתה” ויבוא אליהו לבשר לנו הגאולה, עכ”ל.

לאחר זאת ביאר הכלי חמדה כפי שכתבו משיבים אחדים מעצמם לעיל, אך באופן מבואר יותר, דמכיון שאליהו כבר נמצא בברית שהרי הוא מלאך הברית, אין צורך לבקשו שיבוא, אלא מנצלים עובדה זו ומתפללים שיבוא המשיח מיד, אך בכל אופן גם אם ח”ו לא נזכה לכך, מבקשים שהקב”ה יממש את תהליך הגאולה הרגיל וזה ע”י שישלח לנו קודם כל את הכהן צדק – אליהו, שיבשר על תחילת הגאולה.

ע”כ.

[וראה עוד בקובץ זכור לאברהם [חולון] תשנ”ז תשנ”ח, שס”ח שצ”א].

בס”ד

‏מוצאי שבת פ’ וילך ו’ תשרי תשע”ז

א) הנה קי”ל באמירת אשרי שצריך לכוין בפסוק פותח את ידיך, כמו שכתב בשו”ע או”ח סי’ נ”א ס”ז וז”ל, צריך לכוין בפסוק פותח את ידך (תהילים קמה, טז), ואם לא כוון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת.

ויש להסתפק האם הכונה המחויבת צריכה להיות על כל מילה ומילה בפני עצמה, או שמועיל וסגי במה שמכוין את עיקר הענין שהקב”ה זן ברחמיו את כל ברואיו.

ב) ויתכן לפי הספק הנ”ל תהיה נפק”מ: אם לא כיון כראוי את המילה ‘רצון’, האם יצא יד”ח, או לא.

דהנה נחלקו המפרשים מה הכונה ומשביע לכל חי רצון, ברש”י כתב [תהלים קמה, טז] וז”ל, ומשביע לכל חי רצון – כדי פרנסתו הוא משביע את טובו ואת רצונו ואת ברכתו.

רצון – אפיימנ”ט בלעז עכ”ל.

ומבואר בדבריו דמש”כ ‘רצון’ פירושו רצונו של הקב”ה שהוא טובו והשפעתו.

וכן כתב המלבי”ם שם וז”ל, ושיעור הכתוב הרצון פותח את ידך ומשביע לכל חי, מציין את הרצון כעצם מופשט, שהרצון הוא הפותח את ידי ה’, שע”י הרצון יפתח ידיהם לתת ולהשפיע בידים פתוחות מלאות טוב, ואז ישביע לכל חי בשביעה יתירה, וזה יהיה בעת רצון שאז הרצון גורם פתיחת הידים ברב טוב ובשביעה.

והמלבי”ם שם בביאור המילות ביאר עוד את הענין לפ”ז וז”ל, פותח, מלת רצון הוא נושא המאמר, והוא הפועל הפותח ידי ה’ ובזה סר הלחץ הגדול בכתוב הזה שבא נסתר ונוכח ביחד עכ”ל.

אמנם ברד”ק שם כתב, ‘רצון, כל אחד לפי רצונו’, וכן כתב במצודת דוד, אתה פותח את ידך ומשביע לכל חי לפי רצונו ותאותו וכעי”ז כתב באבן עזרא שם, ‘וטעם רצון מה שיספיק להם’.

ויעויין עוד בצל”ח (ברכות דף ד’ ב’) שכתב וז”ל, ופסוק פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון יש לנו בו דקדוק, דהוה ליה למימר ומשביע לכל חי מזון, או שובע, מהו לשון משביע רצון.

ואומר אני שדבר זה אמר דוד כלפי מי שמזונותיו מצומצמים בדוחק ובעוני, שהקב”ה נותן וחונן לו דיעה לשמוח בחלקו, ואיזה עשיר השמח בחלקו [אבות פ”ד מ”א], ואין לך מדה טובה כמדת ההסתפקות, ולקמן סוף פרק שני [י”ז ע”ב] אמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו’, דוק בדבריהם שלא אמרו וחנינא אין לו אלא קב חרובין, אבל אמרו די לו בקב חרובין, שהיה לו בזה די והותר, וקיבל זה ברצון כאדם שיש לו די כל צרכו.

וזהו שרמז בפסוק זה פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, שישביעו במה שנתן לו בדעתו שישמח בחלקו, ויהיה זה כאילו נתמלא כל רצונו עכ”ל, והוא פרוש חדש ב’רצון’ שהקב”ה יפעל שישמח בחלקו כדי שיתמלא רצונו.

ג) ואולי יהיה נפק”מ לפ”ז אם נניח שההלכה כרש”י וסיעתו שרצון קאי על השפעת הקב”ה, א”כ מה הדין אם כיון כהרד”ק וסייעתו שרצון קאי על רצון האיש, וכן להיפך, אם נניח שההלכה כהרד”ק וסיעתו ש’רצון’ קאי על רצון האיש, מה יהיה הדין אם כיון שרצון קאי על האדם.

[אכן היה מקום לומר דלכו”ע אם כיון עכ”פ אחד מהפירושים יצא יד”ח, ולא היה מקום לדון אלא באופן שכיון פירוש שהוא ודאי לא נכון – האם בזה יצא יד”ח או לא, וכן אם לא כיון כלל את המילה רצון, אלא רק את כוונת הפסוק בכללות.

אבל מ”מ הפשטות היא שאם האמת כאחד מהפירושים לא יצא יד”ח כהפירוש השני אם נימא שצריך לכוין בכל מילה בפנ”ע].

ד) והנה לענין פסוק ראשון של ק”ש נחלקו הפוסקים האם צריך לכוין כל מילה ומילה בפסוק ראשון או לא.

וזקני הרעק”א ז”ל בכתב וחותם על פ”ב דברכות נקט להקל בזה, ויש מהפוסקים שהחמירו בזה, ועי’ במג”א סי’ ס’ ס”ה ובמ”ב שם סקי”א, שאולי נראה מדבריהם שסברו להחמיר בזה, ועיין בהערות על ספר ‘תורת רבי עקיבא אייגר’ בברכות שם (מהדורת המאור) מה שהביא בזה דבעצם זהו מחלוקת ראשונים בענין ק”ש.

ויש לדון להסוברים שבק”ש יש לכוין בכל מילה ומילה, מה הדין בכונת פסוק פותח את ידיך.

ה) והנה בטעם מה שצריך לכוין בפסוק פותח את ידיך, כתב במשנה ברורה על השו”ע שם ס”ק ט”ו וז”ל, צריך לכוין – שעיקר מה שקבעו לומר תהלה לדויד בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שהוא משגיח על בריותיו ומפרנסן עכ”ל.

ומקור המשנ”ב ציין שם בשעה”צ לטור.

והנה לשון הטור הוא, וצריך לכוין בתהלה לדוד דא”ר אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג”פ מובטח לו שהוא בן העולם הבא ויותר יכוין בפסוק פותח את ידך שעיקר מה שקבעוהו לומר בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שמשגיח על בריותיו ומפרנסן עכ”ל.

ואמנם נתבאר כאן הטעם שצריך לכוין טפי בפסוק זה, אבל לא נתבאר בדבריו החילוק בין שאר המזמור לפסוק זה, דהטור לא הזכיר אלא שצריך לכוין בכל תהלה לדוד ויותר בפסוק זה, ומסתמא היה משמע שאם יש דין לחזור על חסרון כונה הדין היה בכל המזמור, ואם לא היה דין לחזור לא יהיה חילוק בין פסוק זה לכל המזמור שלא ציוה הטור אלא על תוספת כוונה בפסוק זה.

והנה מקור כל הפוסקים באמירת תהלה לדוד בכל יום ובהתייחסות העקרית לפסוק פותח את ידיך, הוא מדאיתא בברכות ד’ ב’ וז”ל, אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא מאי טעמא אילימא משום דאתיא באל”ף בי”ת נימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין אלא משום דאית ביה פותח את ידך נימא הלל הגדול דכתיב ביה נתן לחם לכל בשר אלא משום דאית ביה תרתי עכ”ל.

וגם בזה יש להתבונן, דהנה למסקנת הגמ’ יש ב’ סיבות במה שאומרים תהלה לדוד דוקא ולא מזמור אחר, סיבה הא’ היא משום שנאמרה בא”ב, וסיבה שניה היא משום שיש בה פסוק פותח את ידיך, וא”כ צ”ע מנא לן שדין זה של כוונה היא בפסוק פותח את ידיך, ואם משום שנתקן לומר תהלה לדוד בגללה, א”כ הרי כל המזמור נתקן לומר משום דאתיא בא”ב, וזהו הטעם השני בגמ’, וא”כ יהא צריך לכוין בכולה.

אלא שטעם הפוסקים הוא דהטעם של פותח את ידיך הוא דבר שקשור יותר לבקשת רחמים ולכן שייך יותר לכוונה, וצ”ל דהפוסקים סבירא להו דסברא היא שמכיון שזה שייך לבקשת רחמים ממילא בודאי שהכונה מעכבת, משא”כ הטעם של אל”ף בי”ת הוא טעם הקשור יותר לצחות הלשון ולכן אינו לעיכובא בכונה.

כך צ”ל.

אכן יל”ע ממש”כ המג”א והמשנ”ב בסימן א [מ”ב סקי”ג] לגבי פרשת המן והעקידה וז”ל, ואין די באמירה אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ד’ וכן מה שאמרו בגמרא כל האומר תהלה לדוד ג’ פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה”ב ג”כ באופן זה עכ”ל, וכ”ה בפי’ רבינו בחיי עה”ת פרשת צו.

[והיינו, שעל ידי האמירה בכוונת הלב, יכיר קצת מחסדי הבורא, ומגדלותו של השי”ת, ועל ידי זה יהיה חרד על דבר ה’ וישמור את עצמו מן החטא.

וישוב בתשובה מכל חטאיו, ועל ידי זה יזכה לחיי העולם הבא.

מחצית השקל שם].

וא”כ כל הכונה מעכבת ולא רק פסוק פותח את ידיך.

[ואין לתרץ ולומר דשם מיירי המ”ב במש”כ לזכות לחיי העוה”ב וכאן מיירי המ”ב על עצם החיוב לומר תהלה לדוד עם הכונה של פסוק פותח את ידיך, אין לומר כן, דהרי עיקר הכונה בפסוק פותח את ידיך ג”כ נלמד מן הגמ’ של כל האומר תהלה לדוד בכל יום וכו’, ואין עוד מקור אחר בגמ’ לחיוב אמירת תהלה לדוד חוץ מן הגמ’ שם, ומשם למדו הפוסקים דין זה, וא”כ מה שמחוייב כדי לזכות לעוה”ב הוא החיוב לכל אדם].

אכן הגם שבטור לא נתבאר חיוב זה [אלא רק הטעם שהביא המ”ב ולא עצם החיוב לכוין בפסוק זה ואם לא אמר מחזירים אותו] מ”מ המקור לזה הוא ממה שכתב ברבינו יונה על הרי”ף ברכות דף כ”ג א’ וז”ל, וכיון שעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק להודיע גבורותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא כוון צריך לחזור ולאמרו פעם אחרת ונראה שאע”פ שלא כוון בכולו כיון שכיון בפסוק של פותח את ידך סגי ליה בהכי כיון שעיקר האמירה היא בעבור זה הפסוק.

מפי מורי הרב נר”ו עכ”ל, וכן הביא הב”י והפרישה שם.

ו) למעשה לעניננו יותר נראה שדי לכוין את הענין, דהרי בגמ’ מבואר דהיה סגי לנו לומר הלל הגדול ודי בזה משום שיש בו פסוק נותן לחם לכל בשר, ורק משום שיש בתהלה לדוד סדר אל”ף בי”ת אומרים תהלה לדוד, וכמו הטעם המבואר במ”ב שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שהוא משגיח על בריותיו ומפרנסן.

***

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי יעקב משה סילבר שליט”א

יישר כח עצום על התשובות המשמחות

גם הפעם אשמח לתשובות באריכות נועם כמובן לפי זמן כת”ר ומקווה אני שאינני מטריח ואם כן נא הודעני

שאלה: ע”ז כא.

“מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר, אי הכי, בתים נמי איכא תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממזוזה, אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר הוא”, וצ”ב דג”כ מעשר זה חובה כשהשדה שלו, ושזה לא שלו לא חייב.

ואינני מבין חילוק של חפצא וגברא.

שאלה: שם: כ.

“לא תחנם – לא תתן להם חן”, האם האיסור דוקא בפני הגוי, וכששומע שאומרים עליו כך.

שאלה: שם: כ: “כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו”, האם זה כפשוטו ממש שזורק הטיפה לפיו.

שאלה: שם: כ.

“ואף ר”ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, וכו’ בכה – דהאי שופרא בלי עפרא”, וצ”ב איך בוכה על יופי, הרי שקר החן והבל היופי.

שאלה: שם: יח: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים – זה אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו, ובדרך חטאים לא עמד – שלא עמד בעמידת סדום, שחטאים היו, ובמושב לצים לא ישב – שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו”, וצ”ב וכי זה שבחו, ורציתי לומר שכוונת הגמ’ לענין השכר שלא רק שיקבל שכר על מה שהיה צדיק, אלא יקבל גם על מה שלא היה רשע כמותם, האם נכון.

וכעין פירוש הגר”א על דין וחשבון.

שאלה: רש”י ע”ז לא: ד”ה החמיץ מותר – “יין מגתו חדש”, וצ”ב מדוע כתב רש”י חדש, הרי כל יין מגתו חדש הוא.

שאלה: שם: לא: “ישן – מותר, אין מניחו ליישן; החמיץ – מותר, אין מניחו להחמיץ”, צ”ע אמאי לא הובא דין זה ברמב”ם וטור ושו”ע.

שאלה: שם: כא.

“ובחו”ל מוכרין וכו’.

מאי טעמא? כיון דמרחק לא גזרינן”.

וצ”ב דיש מקומות קרובים לא”י.

שאלה: שם: כא.

“מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר”, וצ”ב מהיכן לומדים שאסור להפקיע עצמו ממצוה.

ומשמע בגמ’ שהוי איסור דאו’.

שאלה: האם מותר לברך בהבדלה שני ברכת בשמים על כמה סוגי בשמים כגון עשבי ועצי, או דהוי הפסק.

שאלה: פ’ חקת “ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה וכו’ ישרף” (י”ט, ה’), מה מרבין בד’ אתין אלו.

שאלה: במצות מילה, האם המצוה זה להיות מהול, או עצם מעשה המילה, או שתיהן.

שאלה: פ’ חקת “ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו” (כ’, כ”ח), מה מרבין בג’ אתין אלו.

שאלה: בזהר כתוב לפעמים רזין ולפעמים רזי דרזין, מה ההבדל בניהם, הרי סוד זה סוד, ומה אפשר יותר.

שאלה: האם כל רגע שמהול מקיים מצוה.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב וכט”ס

קבלתי שאלותיך שוב, להלן התשובות:

שאלה: ע”ז כא.

“מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר, אי הכי, בתים נמי איכא תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממזוזה, אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר הוא”, וצ”ב דג”כ מעשר זה חובה כשהשדה שלו, ושזה לא שלו לא חייב.

ואינני מבין חילוק של חפצא וגברא.

ת.

לפי’ הר”ש משאנץ [הובא בחי’ רבינו יונה] מבואר דהכונה דסבירא לן כמ”ד שהקרקע חייבת והגוי לא מפריש, אם כי הרבה ראשונים חלקו על פירוש זה בכוונת הסוגיא כאן.

ולהחולקים עי’ בתוס’ שבשדה הישראל מפקיע בידים ולא רק במכירה, ע”י שזורע שדה זו, ועיין עוד שם, וברשב”א מה שחילק באופ”א דבשדה יש נזק ללוי שאינו מקבל המעשרות.

שאלה: שם: כ.

“לא תחנם – לא תתן להם חן”, האם האיסור דוקא בפני הגוי, וכששומע שאומרים עליו כך.

ת.

פשטות הגמרא שם ושו”ע יו”ד סי’ קנא סי”ד שבכל גוני אסור גם שלא בפניו, רק אם מכוין לשבחו של הקב”ה.

שאלה: שם: כ: “כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו”, האם זה כפשוטו ממש שזורק הטיפה לפיו.

ת.

התורת חיים שם כתב וז”ל, ושמא הוא רמז לארס נחש הקדמוני אשר גרם המיתה לעולם.

כי מלאך המות הוא סמאל אשר רכב על הנחש ע”כ.

שאלה: שם: כ.

“ואף ר”ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, וכו’ בכה – דהאי שופרא בלי עפרא”, וצ”ב איך בוכה על יופי, הרי שקר החן והבל היופי.

ת.

היופי הוא שבח להקב”ה.

ועי’ יסודות הבית וקדושתו לאאמו”ר במאמר היופי עמ’ פב.

שאלה: שם: יח: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים – זה אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו, ובדרך חטאים לא עמד – שלא עמד בעמידת סדום, שחטאים היו, ובמושב לצים לא ישב – שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו”, וצ”ב וכי זה שבחו, ורציתי לומר שכוונת הגמ’ לענין השכר שלא רק שיקבל שכר על מה שהיה צדיק, אלא יקבל גם על מה שלא היה רשע כמותם, האם נכון.

וכעין פירוש הגר”א על דין וחשבון.

ת.

גם יקבל שכר וגם זהו שבחו שכן היה נסיון גדול שהגיע במקורו ממשפחת עובדי ע”ז וכולם סביבו היו עוע”ז ובודאי שהיה אמור להמשיך כמהום בדרך הטבע, והוא פירש מהם מדעת עצמו, וגם כשהיו לו נסיונות במשך השנים הוא לא נפל מדרכו ואמונתו.

שאלה: רש”י ע”ז לא: ד”ה החמיץ מותר – “יין מגתו חדש”, וצ”ב מדוע כתב רש”י חדש, הרי כל יין מגתו חדש הוא.

ת.

בא לפרש מהו יין מגתו.

שאלה: שם: לא: “ישן – מותר, אין מניחו ליישן; החמיץ – מותר, אין מניחו להחמיץ”, צ”ע אמאי לא הובא דין זה ברמב”ם וטור ושו”ע.

ת.

עיין ב”י יו”ד סי’ קטז מה שציין לדברי הרמב”ם מה שפסק מגמ’ זו.

 ועי”ש בפר”ח סק”א.

שאלה: שם: כא.

“ובחו”ל מוכרין וכו’.

מאי טעמא? כיון דמרחק לא גזרינן”.

וצ”ב דיש מקומות קרובים לא”י.

ת.

נתנו גדר בזה לפי רוב המקומות, משא”כ סורי’ שאינו סותר את הגדר אם יחלקו בינו לבין חו”ל, מאחר ובלאי הכי דינו חלוק משאר חו”ל לענין הרבה דברים, אבל בתוך חו”ל עצמו אין מחלקין.

שאלה: שם: כא.

“מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר”, וצ”ב מהיכן לומדים שאסור להפקיע עצמו ממצוה.

ומשמע בגמ’ שהוי איסור דאו’.

ת.

לפי’ ר”ש משאנץ דלעיל ניחא.

וגם לשאר הדיעות עיין מה שהבאתי שם בשם הרשב”א.

שאלה: האם מותר לברך בהבדלה שני ברכת בשמים על כמה סוגי בשמים כגון עשבי ועצי, או דהוי הפסק.

ת.

לפי מה שכתב הריטב”א בפסחים נד ע”א שמעיקר הדין אחרי שבירך על הבשמים קודם הבדלה אסור לברך שוב בהבדלה שמוציא לבני ביתו, וז”ל, נראה לי שאין ברכת הבשמים בחזרה זו דההיא ברכת הנהנין הוא וכבר יצא, ולא דמי לברכת היין של קידוש (ר”ה כ”ט ב’), דהתם קידוש גורר אותה לעשותה חובה מה שאין כן בזה דאפשר להבדלה בלא עצי בשמים, ואף על פי שחוזר ומריח בו מ”מ נראה כאוכל לבטלה כדי שיברך, אבל מה אעשה שכבר נהגו העולם לחזור ולסדר ברכת עצי בשמים להוציא בניו ובני ביתו, ויש לי לומר דכשחוזר ומריח אינו נראה כמריח לבטלה כיון שעושה כך להוציא אחרים והנאה חשובה היא זו מפני גרם מצוה שמוציא אחרים עכ”ל.

ולפ”ז לא מבעיא לדעתו שיהיה אסור, אבל גם מה שכתב לתרץ את המנהג לא שייך כאן.

ויש לדון להלכה בזה [ועיין חזו”א סי’ ל”ה סק”ז], אבל בודאי לכתחילה לא אריך לעשות כן מחמת הריטב”א ומה דלא נהוג לא נהוג והבו דלא לוסיף עלה.

ויש עוד לציין דלפי מנהגינו בני אשכנז כדעת המג”א והמ”ב שהמנהג לומר בהבדלה מיני בשמים גם על מה שברכתו בורא עצי בשמים, כדי שלא יבואו ע”ה לברך עצי על דבר שברכתו מיני ובירכו לבטלה, לפ”ז בודאי לא יהא נידון כאן.

שאלה: פ’ חקת “ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה וכו’ ישרף” (י”ט, ה’), מה מרבין בד’ אתין אלו.

ת.

עין ספרי כאן דלר’ ישמעאל דרשינן ריבוי אחר ריבוי.

שאלה: במצות מילה, האם המצוה זה להיות מהול, או עצם מעשה המילה, או שתיהן.

ת.

יש כמה משמעויות שיש מצוה בכל רגע, כמו במנחות מ”ג ועוד, וראה בשו”ת מהר”ח או”ז (בסימן י”א וסימן קפ”ג) שכתב דמצות עשה דמילה מתחילה בעצם “עשייתה”, אולם נמשכת על האדם כל ימי חייו מחמת היותו מהול, והיינו דלא מיבעיא דעצם עשייתה הוי “מצוה”, אלא אף במה דהוי מהול בכל רגע ורגע ה”ז ממשיך מצותו תמיד.

ועוד יש בזה נידון באחרונים, עיין חידושי הגר”ח הלוי ע”ז כז ע”א, שפת אמת בכורות מט ע”ב, שיעורי הגר”ש רוזובסקי מכות יד ע”א אות תיב.

ועוד רבים.

ופשטות הוא שיש ב’ פרטים במצוה זו.

שאלה: פ’ חקת “ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו” (כ’, כ”ח), מה מרבין בג’ אתין אלו.

ת.

לא ראיתי דבר ברור בזה, ועיין בספרי זוטא [כ”ז י”ג], ר’ סימאי אומר הרי הוא אומר ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו מלמד שהעמיד משה את אהרן על הסלע והיה מפשיטו בגדי כהונה עד שנמצא לבוש בגדי שכינה אמר משה אשרי אדם שראה לו כן בחייו ע”כ, ולפ”ז ניחא דיש לומר דאת בגדיו מרבה שהיו לאהרן בגדים אחרים, וזה לא הפשיטן משה.

שאלה: בזהר כתוב לפעמים רזין ולפעמים רזי דרזין, מה ההבדל בניהם, הרי סוד זה סוד, ומה אפשר יותר.

ת.

כמו בכל דבר ששייך דרגות, ומשל לדבר סודות המלוכה והממשלה של מלכותא דארעא שיש להם סודות שאין מגלין אלא לצנועין, ויש להם סודי סודות, שאין מגלין אפילו לצנועין גרידא אלא רק לחשיבי דמלכותא, ואף יש סודות שאין יודעין מהם אלא אחד או שניים הראויים לדבר זה.

ומ”מ הזוהר שבידינו מחובר מהרבה חיבורים כידוע, ולכן יש שינויי סגנונות לפעמים ביניהם.

שאלה: האם כל רגע שמהול מקיים מצוה.

ת.

ראה מה שכתבנו לעיל במכתב זה.

בכבוד רב וכט”ס

***

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

כתב בס’ פנים יפות בראשית פרק יז, ומה שהקשו המפרשים כיון שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה, א”כ מפני מה לא קיים מצות מילה קודם שנצטוה, נראה באיסור חובל נאסר גם בני נח כדפירש רש”י [לעיל ט, ה] בפ’ אך את דמכם לנפשותיכם לחובל דם עצמו, וה”ה חובל בכלל, כדאיתא בסוף פרק החובל [צא ב] דלאו דוקא קטלה, אלא אפילו חבלה בעצמו, וא”כ לא היה רשאי בשביל החומרא שהחמיר על עצמו במה שלא נצטוה לדחות איסור חובל, ומטעם זה לא הניחוהו בני דורו שלא האמינו בנבואתו לדחות ולעבור על איסור חובל.

והוקשה לכת”ר שליט”א דיש להוכיח מדברי התוס’ ביבמות דף עא ע”ב וז”ל, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו – ומ”מ אברהם פרע מילתן אף על גב דלא נצטווה כדאמר בב”ר (פ’ (ס”ד) [מ”ז]) דאפי’ עירוב תבשילין קיים וא”ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא עכ”ל.

וא”כ אם היה בזה איסור חובל א”כ איך פרע עצמו.

עוד הקשה כת”ר דהנה כתב הגרי”ז לתרץ על קו’ המפרשים הנ”ל דכיון שלא נצטוה לא היה ע”ז חלות ערלה שתחול המילה.

וק’ א”כ איך עשה פריעה דעל עור הפריעה לא היה מצווה.

תשובה – נראה דאחר שנצטוה היה בזה יותר שייך להקרות שמהדר במעשה המצוה וכבר אי”ז איסור חבלה אבל כשאינו מצווה ועושה כלל לא מהני לזה שאחרים היו מצטווין ע”ז.

וכן יש לתרץ על מה שהקשה ע”ד הגרי”ז דכיון שכבר נצטוה על המילה היה שייך להדר במילה שהפריעה היא בירור המילה והיא הידור בגוף המילה משא”כ קודם שנצטוה.

שאלה

לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו’ כש”ת

רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

רציתי לשאול י”ג חקירות חדשות שחנני ה’ יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.

ואשמח שכת”ר שליט”א יכתוב לי תשובות בס”ד

האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?

כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם ?

אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך ?

אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות, ?

האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה ?

האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות ?

האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות, ?

בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע”ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע”ש].

?

בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי, ?

אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.

?

אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ?

ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש, ?

אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה, ?

בברכת כהנים באהבה כעתירת

גמליאל הכהן רבינוביץ

מח”ס “גם אני אודך”

ו”פרדס יוסף החדש” על המועדים.

תשובה

בע”ה כ”ג סיון תשע”ח מודיעין עילית

לכבוד החכם המפורסם כמוהר”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א

שלו’ רב

בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות וכו’.

והנני להציג שאלותיכם כאו”א מהם כמות שהם, ולאחמ”כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס”ד [אין לפסוק הלכה למעשה].

א, האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?

ת.

כתב בביאור הלכה (סי’ רכ”ה ס”ג ד”ה פרי חדש) לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש על אילן מורכב, וז”ל, כתב הבאר היטב בשם הלכות קטנות (ח”א סי ס) דעל פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכין עליו, לפי שבתחלתו נעשה נגד מצות הבורא, ובתשובת שאילת יעב”ץ (סימן סג) חולק על זה דלעינן בריות נאות אף על הממזר יברך ואין לך הרכבה פסולה יותר ממנו עיין שם, עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ ע”ז בספר חשוקי חמד [פסחים קיא ע”א] וז”ל, ומסתבר דאין חילוק בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו ששניהן הן ברכות השבח, וכמו שמותר להודות להקב”ה בברכת שהחיינו על דבר הנעשה בעבירה, מסתבר דגם בברכת האילנות, וכן כתב בשו”ת מנחת יצחק (חלק ג סימן כה) שברכת שהחיינו וברכת שככה לו בעולמו ובברכת שלא חיסר שווים בזה עכ”ל החש”ח הנ”ל השייך לענינינו, [ותשובתו זו נדפסה ג”כ בקובץ קול התורה סז תשס”ט], ומסיק שם לענין מורכב שיש בזה ספק ברכות, וגם לענינינו אע”פ שאין כל הספיקות שיש לענין מורכב עי”ש, מ”מ מידי ספק לא נפקא.

אמנם הגרח”ק שליט”א [מעשה חמד תשובות בסוה”ס אות יג] סבר דהלכתא כהיעב”ץ שמברך.

ובאופן שהוא רק ספק היה מקום יש לצרף כאן ס”ס וגם אם לא ניטע בשבת רק נעבד יש מקום לומר שהפירות היו גדלים גם בל”ז.

אבל בעצם הנידון אם ספק ספקא שייך בברכות, המשנ”ב סו”ס רט”ו [סק”כ] נקט שאין ס”ס בברכות, אמנם בשעה”צ ס”ס ר”ז משמע שיש ס”ס גם בברכות לענין צירוף דעות, וכן הפשטות בכוונת השעה”צ ר”ס ר”י עי”ש, ונראה דאע”פ שספק מציאות אין מצטרף לס”ס מ”מ ספק דעות לענין צירוף דעות יש מקום להקל.

ואי נימא שעיקר הדין כהיעב”ץ ורק חיישי’ משום חומרא דלא תשא מ”מ י”ל דעכ”פ בספק יש לנהוג כמותו ויל”ע.

ב, כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם?

ת.

זוהי שאלה השייכת בכל הברכות, וידוע מה שדנו ונחלקו בזה הרבה מרבוותא, וכבר האריכו בזה במקומו, אם כי הסברא דחיישי’ לדבר מטונף המפסיק כאן לא שייך במקרה כזה ע”פ רוב, אבל עיקר הנידון על גלי הקול שנחלקו בו האחרונים מה גדרו אם נחשב ששומעים מפיו או לא, זה שייך גם כאן, ולכן בודאי מוטב שלא יעשו כן.

ג, אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך?

ת.

הרי כל ק”ש שאונן פטור ממנה היא ק”ש שאינו יכול לקרוא ביום שלאחריו, דזהו מעוות שאינו יכול לתקון כמ”ש חז”ל, וכל שכן ברכת האילנות שאין חובה לחזר אחר אילנות כדי לברך.

וכן ברכת הנהנין שהאונן פטור הרי על מאכל זה ששאר כל אדם היה מחוייב לברך עליו והוא אינו מברך, הנה הרי כשכבר לא יהיה אונן הרי לא יוכל לברך ברכה זו, ואם יאכל מאכל אחר זוהי חיוב חדש וברכה חדשה, ולא מצינו שהתירו בכה”ג.

[וכמובן שאין דברינו לפי אותן דעות הסוברות שיכול לחייב עצמו לברך ואינו אלא פטור].

ד, אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות?

ת.

לגוף הענין של ברכת האילנות באונן עיין לעיל, ולענין צדקה יש להביא מש”כ בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ צא סק”ד) וז”ל, נסתפקתי אם אונן חייב בצדקה לעניים, דאע”ג שיש גם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ובל ישוב דך נכלם, מ”מ שומר אבידה הרי פטור מריפתא לעניא והיינו משום דכל היכי דליכא בעשה של נתון תתן פקע גם הלאו וא”כ אולי גם אונן פטור מזה, ורק אם נותן לעי”נ של המת מסתבר דכמו שמותר לומר קדיש כך גם מותר גם בזה, וממילא יתחייב גם בפורים במתנות לאביונים ע”כ.

ה, האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה?

ת.

דעת רוה”פ כמ”ש התה”ד דלא אמרינן זריזין מקדימין במצוות שיכול לקיימן בהידור אחר כך, וראה מכתב מכמה גדולים הנדפס בסו”ס לבושי צדקה של ר”צ הכהן.

ו, האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות?

ת.

לפני חילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, יש ג’ דברים דלפו”ר א”א לפקפק בהם, הראשון שבכל מצוות שיכול להקדים עשייתן יש זריזין מקדימין למצוות, מלבד מצוות מסוימות שיש ענין לאחרם ואינן ענין לכאן.

ב’ שדין זה של זריזין מקדימין למצוות הוא רק הידור במצוה ואינו חיוב כלל, ויש ברכות מסויימות שאמרו שאין מחזרין אחריהם, כמו שאמרו אין מחזרין אחר הנר במוצאי שבתות, אע”פ שזה פשוט שמי שמחזר אחר הנר יטול שכר מן השמים, רק אמרו שכשתקנו ברכה זו לא תקנו בשביל שיחזרו אחריהם, וכ”ש שלא יחזרו להקדים, וגם ברכות שאין חיוב להתחייב בהם מי שממהר להתחייב בהם יטול שכרו מן השמים, אע”פ שאינם דומים ממש למצוות שכבר מחוייב בהם כמו מצוות מילה, שבזה זריזין מקדימין הוא יותר רמיא על האדם אע”פ שאינו חיוב כלל.

והדבר הג’ שיש לציין לפ”מ שיובא להלן מהתה”ד שכל דבר שיש הידור כשיתקיים אח”כ מאחר אותו לקיימו בהידור, ולכן גם אם מותר לברך באדר מ”מ אין מקדימין באדר מכיון שע”פ הסוד מברכין בניסן, וכן כל כה”ג.

ועוד דבר אחד יש לציין שלפעמים יש דברים חשובים טפי מלהקדים לברכה זו, דהנה מי שתורתו אומנותו ומעיקר הדין פטור מן התפילה רק שמתפלל מכל מיני טעמים שהובאו בפוסקים וכדי שלא ילמדו ממנו עמי הארץ, א”כ הרי הוא אינו מחוייב כלל להדר ולחפש להתחייב בברכת האילנות ואפשר דמוטב לו לעסוק בתורתו במקום לחזר אחר ברכה זו, וכשיזדמן יברך, ובגמ’ ושו”ע איתא היוצא בימי ניסן וכו’ ולא נזכר שצורת המצוה היא להדר אחר דבר זה.

ז, האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות?

כמ”ש בתשובה ה.

ח, בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע”ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע”ש]?

ת.

גם אם נקבל סיפור זה כמו שאירע, מ”מ גם אם המקרה אירע פ”א דבר כזה קשה לאסור מחשש שמא יארע שוב דבר כזה, וגם אם לברוא דבר על ידי ספר יצירה אסור בשבת מ”מ זה באופן שאמור לפעול ע”י פעולתו, אבל כאן שאי”ז ממש פעולתו הוא יותר קל ואינו מתכוין ואי”ז פסיק רישא והוא גרמא בעלמא והוא במקום מצוה והחשש שדבר כזה יקרה שוב הוא מעט רחוק.

ולגוף הענין שעבדו עגלא תלתא כל מעלי שבתא ולא בשבתא ממש [סנה’ סז ע”ב] אינו ראי’ גמורה שאסור לברוא בס”י בשבת, די”ל שרצו להכינו ולתקנו בצורה טבעית, דרק מה שלא היה להם עשו בדרך נס [כמ”ש בדברי חלומות להר”צ הכהן אות ו], ואין נהנין ממעשה נסים, ועי’ רש”י תענית כה ע”א, ועוד שאם יברא משבת אינו מן המוכן כדמוכח בעירובין ריש דף מ”ו עיין שם.

שוב ראיתי שכבר כתב הרשב”א בתשובה [ח”א סי’ אלף תי”ג] שמה שבראו בע”ש הוא מחמת שביום הששי היה מצליח יותר משאר ימי השבוע עי”ש, ולפ”ז אין ראיה שאסור בשבת.

ובגמ’ סנהדרין דף קא ע”א, לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ופירש”י שעושה כן כדי שלא יזיקו, וקמ”ל שאין בכך משום צידה, ועי’ מ”ב (סי’ שכ”ח ס”ק קמ”ג) שאע”פ שע”י הלחש אין הנחש יכול לזוז ממקומו ואפשר לצודו, מ”מ מותר הואיל ואין זה צידה טבעית, ובספר גזע ישי (מ”ע א’ אות א’, העתקתי ענין זה מספר דף על הדף) כתב לענין אם מותר לברוא בשבת אדם ע”י ספר יצירה ע”פ צירוף שמות הקודש, והעלה לאסור, ול”ד לההא דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, דשאני התם דאין דרך צידה בכך, אבל זה דרכו בכך.

ועי’ בשו”ת כרם חמד (או”ח סי’ ג’) שהקשה על ספר גזע ישי הנ”ל דהיכן מצינו מלאכה כזו במשכן, ואפילו תולדה ל”ה דבעינן תולדה דומיא לאב, ואם באנו לאסור הלימוד בספר יצירה בשבת, גם לימוד שאר דברים שבקדושה יאסר בשבת, כי ידוע שע”י לימוד התורה נבנה עולמות, ואין לחלק בין דבר רוחני ונעלם, לדבר גשמי ונגלה, דמאי נפקא שניהם תורה, אלא ע”כ דמותר אף על גב דהוי פס”ר שנבנה ע”י לימודו עולמות, מ”מ פ”ר מותר בדבר שעיקר איסורו מדרבנן, עכת”ד.

ומ”מ בין למר ובין למר נמצא שאין איסור בנידון דידן.

ויש להביא עוד מ”ש בספר תורת משה להחתם סופר (פ’ ויקהל) שמביא בשם האחרונים בישוב קושית הרא”ש (פסחים פרק ע”פ) דאי נימא דמשה מת בשבת איך כתב י”ג ספר תורה באותו יום, דנכתבו מעצמם ע”י השבעה וכדומה ע”כ הותר בשבת, וכתבו המפרשים להעיר כיון דהדיבור היה הכרחי שוב גם מלאכה שע”י דיבור אסור ואיך שרי לעשות מלאכה ע”י השבעה ולענין שבות בודאי שאין נפ”מ אי נעשית ע”י עכו”ם או ע”י כח אחר כיון דסוף סוף נעשית מחמתו.

ועיין מה שדנו בזה בארץ צבי ח”ב סי’ ט, ובחשוקי חמד שבת צד ע”א וסנה’ קיא ע”א.

והנני להביא עוד מה שראיתי שכתב חכם א’ [ולא בדקתי כל המקורות בפנים], כתב בשו”ת הלכות קטנות ח”ב (סי’ צט), שההורג נפש ע”י שם או כישוף, אפשר שכיון שבדיבורו עביד מעשה הו”ל דומיא דמימר, וכזורק חץ להרוג, וע”ז נאמר חץ שחוט לשונם.

והחיד”א הביא את דבריו בספרו דבש לפי (מע’ מ אות ה’), ע”ש.

וכ”כ הרב מעשה רוקח (פכ”ד מהלכות שבת ה”ז), שההורג ע”י הזכרת שם המפורש בשבת, כמו שהרג משה רבינו את המצרי, מקרי אב מלאכה לחייבו, שהוצאת נפש הוא, והוי תולדה דשוחט, ומה לי על ידי סייף וכיו”ב, ומה לי ע”י שם, הא קי”ל דעקימת שפתיו הוי מעשה וצ”ע, ע”כ.

ט, בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי?

ת.

אם נתקיימה בו מצוות שביעית יש מקום לומר דעדיף לברך עליו וכמ”ש הפוסקים להשתמש בשיירי נרות של בהכנ”ס הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה וכו’, ולמדו זה מעירוב שאמרו ע”ז כן בגמ’, ומאחר שדבר זה הוא הידור ולא מצד הדין להכי נראה שאפשר לקיים הידור זה גם בדבר שהמצוה שנתקיימה בו עדיין הוא רק שב ואל תעשה, ואם גם פירותיו הספיקו לקיים בהם מצוות שלהם יתכן שהאילן נחשב שעשו בו מצוה אבל זה כבר יותר מסתבר דלא.

י, אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.

?

ת.

מסתבר שיצא, שהרבה מהקדמונים לא דקדקו בנוסחאות כה”ג, והדוגמאות לברכות המקוצרות המובאות בכמה מקומות בש”ס ופוסקים הם מקוצרין בהרבה מאשר רק חסרון תיבה זו, ולכן אין לו לחזור ולברך.

יא-יב, אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש?

ת.

ב’ שאלות אלו מענין אחד הם, ודנו בזה כבר וכן הגרח”ק שליט”א, ועיין שקל הקודש (ציון ההלכה הל’ קידוש החודש פ”ב ס”ק לח) מה שהביא בשם הריטב”א, וכמדומה שבפועל לא חוששים העולם לחשש הנ”ל, וכן יצא מדברי הגר”ח [בע”פ] לענין קידוש לבנה למעשה, וממילא לוותר על ראיה ראשונה בשביל זה קשה לומר, וכן לטרוח לעשות בשביל זה הסרת משקפיים לכאורה הוא בגדר השתדלות מרובה.

והנני להביא לו מה שמצאתי בספר ליקוטים [ולא בדקתי מקורותיו בפנים] לענין קידוש לבנה שכתב וז”ל, כתב בשו”ת הלק”ט חלק א’ (סימן צט), שראיה דרך זכוכית ראיה מעלייתא היא, וכן כתב המהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול (סימן נ’), ובשו”ת שבות יעקב שם, ובברכי יוסף (סימן רכד), ובשערי תשובה (סימן תכו אות א’), ובבן איש חי (פרשת ויקרא אות כג), ועוד אחרונים.

וכמבואר ד”ז בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ הנ”ל.

ואם יכול לברך ברכת הלבנה בעד חלון של זכוכית, בשו”ת שבות יעקב חלק א’ (סימן קכו) כתב להתיר בזה, וכן כתב בשו”ת קול אליהו חלק ב’ (סימן יז), ובספרו כסא אליהו (סימן תכו).

וכן כתב בברכי יוסף (סימן רכד אות א’, וסימן תכו אות ד’), ובספרו מחזיק ברכה (אות קפה), שאם יש לו מיחוש יכול לברך דרך החלון.

ואם מצטער מהרוח, כגון שהוא קצת חולה וירא שלא יזיקנו, ושמא יעבור הזמן, יכול לברך כשרואה אותה מן החלון דרך זכוכית, ובלבד שיראנה מאירה ובהירה.

והו”ד בספר שמח נפש (דף קג), ובכף החיים (אות יט).

ע”כ.

יג, אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה?

ת.

אם מיירי בטבילה לקריו יש מקום לדון בזה, אבל אם הכונה לטבילה של תוספת קדושה בלבד לכאורה אין לזה מקור ברור מצד הדין לדחות כל דבר שיש בו הידור, ודבר זה לברך עכ”פ לכתחילה בפעם הראשונה נזכר להדיא בפוסקים, והרי לא נימא דכל מי שינהיג לעצמו הנהגה ידחה הדין מחמת הנהגתו.

בכבוד רב הצלחה רבה וכט”ס

ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה