מילה

בס”ד

‏מוצאי שבת פ’ וילך ו’ תשרי תשע”ז

א) הנה קי”ל באמירת אשרי שצריך לכוין בפסוק פותח את ידיך, כמו שכתב בשו”ע או”ח סי’ נ”א ס”ז וז”ל, צריך לכוין בפסוק פותח את ידך (תהילים קמה, טז), ואם לא כוון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת.

ויש להסתפק האם הכונה המחויבת צריכה להיות על כל מילה ומילה בפני עצמה, או שמועיל וסגי במה שמכוין את עיקר הענין שהקב”ה זן ברחמיו את כל ברואיו.

ב) ויתכן לפי הספק הנ”ל תהיה נפק”מ: אם לא כיון כראוי את המילה ‘רצון’, האם יצא יד”ח, או לא.

דהנה נחלקו המפרשים מה הכונה ומשביע לכל חי רצון, ברש”י כתב [תהלים קמה, טז] וז”ל, ומשביע לכל חי רצון – כדי פרנסתו הוא משביע את טובו ואת רצונו ואת ברכתו.

רצון – אפיימנ”ט בלעז עכ”ל.

ומבואר בדבריו דמש”כ ‘רצון’ פירושו רצונו של הקב”ה שהוא טובו והשפעתו.

וכן כתב המלבי”ם שם וז”ל, ושיעור הכתוב הרצון פותח את ידך ומשביע לכל חי, מציין את הרצון כעצם מופשט, שהרצון הוא הפותח את ידי ה’, שע”י הרצון יפתח ידיהם לתת ולהשפיע בידים פתוחות מלאות טוב, ואז ישביע לכל חי בשביעה יתירה, וזה יהיה בעת רצון שאז הרצון גורם פתיחת הידים ברב טוב ובשביעה.

והמלבי”ם שם בביאור המילות ביאר עוד את הענין לפ”ז וז”ל, פותח, מלת רצון הוא נושא המאמר, והוא הפועל הפותח ידי ה’ ובזה סר הלחץ הגדול בכתוב הזה שבא נסתר ונוכח ביחד עכ”ל.

אמנם ברד”ק שם כתב, ‘רצון, כל אחד לפי רצונו’, וכן כתב במצודת דוד, אתה פותח את ידך ומשביע לכל חי לפי רצונו ותאותו וכעי”ז כתב באבן עזרא שם, ‘וטעם רצון מה שיספיק להם’.

ויעויין עוד בצל”ח (ברכות דף ד’ ב’) שכתב וז”ל, ופסוק פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון יש לנו בו דקדוק, דהוה ליה למימר ומשביע לכל חי מזון, או שובע, מהו לשון משביע רצון.

ואומר אני שדבר זה אמר דוד כלפי מי שמזונותיו מצומצמים בדוחק ובעוני, שהקב”ה נותן וחונן לו דיעה לשמוח בחלקו, ואיזה עשיר השמח בחלקו [אבות פ”ד מ”א], ואין לך מדה טובה כמדת ההסתפקות, ולקמן סוף פרק שני [י”ז ע”ב] אמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו’, דוק בדבריהם שלא אמרו וחנינא אין לו אלא קב חרובין, אבל אמרו די לו בקב חרובין, שהיה לו בזה די והותר, וקיבל זה ברצון כאדם שיש לו די כל צרכו.

וזהו שרמז בפסוק זה פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, שישביעו במה שנתן לו בדעתו שישמח בחלקו, ויהיה זה כאילו נתמלא כל רצונו עכ”ל, והוא פרוש חדש ב’רצון’ שהקב”ה יפעל שישמח בחלקו כדי שיתמלא רצונו.

ג) ואולי יהיה נפק”מ לפ”ז אם נניח שההלכה כרש”י וסיעתו שרצון קאי על השפעת הקב”ה, א”כ מה הדין אם כיון כהרד”ק וסייעתו שרצון קאי על רצון האיש, וכן להיפך, אם נניח שההלכה כהרד”ק וסיעתו ש’רצון’ קאי על רצון האיש, מה יהיה הדין אם כיון שרצון קאי על האדם.

[אכן היה מקום לומר דלכו”ע אם כיון עכ”פ אחד מהפירושים יצא יד”ח, ולא היה מקום לדון אלא באופן שכיון פירוש שהוא ודאי לא נכון – האם בזה יצא יד”ח או לא, וכן אם לא כיון כלל את המילה רצון, אלא רק את כוונת הפסוק בכללות.

אבל מ”מ הפשטות היא שאם האמת כאחד מהפירושים לא יצא יד”ח כהפירוש השני אם נימא שצריך לכוין בכל מילה בפנ”ע].

ד) והנה לענין פסוק ראשון של ק”ש נחלקו הפוסקים האם צריך לכוין כל מילה ומילה בפסוק ראשון או לא.

וזקני הרעק”א ז”ל בכתב וחותם על פ”ב דברכות נקט להקל בזה, ויש מהפוסקים שהחמירו בזה, ועי’ במג”א סי’ ס’ ס”ה ובמ”ב שם סקי”א, שאולי נראה מדבריהם שסברו להחמיר בזה, ועיין בהערות על ספר ‘תורת רבי עקיבא אייגר’ בברכות שם (מהדורת המאור) מה שהביא בזה דבעצם זהו מחלוקת ראשונים בענין ק”ש.

ויש לדון להסוברים שבק”ש יש לכוין בכל מילה ומילה, מה הדין בכונת פסוק פותח את ידיך.

ה) והנה בטעם מה שצריך לכוין בפסוק פותח את ידיך, כתב במשנה ברורה על השו”ע שם ס”ק ט”ו וז”ל, צריך לכוין – שעיקר מה שקבעו לומר תהלה לדויד בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שהוא משגיח על בריותיו ומפרנסן עכ”ל.

ומקור המשנ”ב ציין שם בשעה”צ לטור.

והנה לשון הטור הוא, וצריך לכוין בתהלה לדוד דא”ר אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג”פ מובטח לו שהוא בן העולם הבא ויותר יכוין בפסוק פותח את ידך שעיקר מה שקבעוהו לומר בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שמשגיח על בריותיו ומפרנסן עכ”ל.

ואמנם נתבאר כאן הטעם שצריך לכוין טפי בפסוק זה, אבל לא נתבאר בדבריו החילוק בין שאר המזמור לפסוק זה, דהטור לא הזכיר אלא שצריך לכוין בכל תהלה לדוד ויותר בפסוק זה, ומסתמא היה משמע שאם יש דין לחזור על חסרון כונה הדין היה בכל המזמור, ואם לא היה דין לחזור לא יהיה חילוק בין פסוק זה לכל המזמור שלא ציוה הטור אלא על תוספת כוונה בפסוק זה.

והנה מקור כל הפוסקים באמירת תהלה לדוד בכל יום ובהתייחסות העקרית לפסוק פותח את ידיך, הוא מדאיתא בברכות ד’ ב’ וז”ל, אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא מאי טעמא אילימא משום דאתיא באל”ף בי”ת נימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין אלא משום דאית ביה פותח את ידך נימא הלל הגדול דכתיב ביה נתן לחם לכל בשר אלא משום דאית ביה תרתי עכ”ל.

וגם בזה יש להתבונן, דהנה למסקנת הגמ’ יש ב’ סיבות במה שאומרים תהלה לדוד דוקא ולא מזמור אחר, סיבה הא’ היא משום שנאמרה בא”ב, וסיבה שניה היא משום שיש בה פסוק פותח את ידיך, וא”כ צ”ע מנא לן שדין זה של כוונה היא בפסוק פותח את ידיך, ואם משום שנתקן לומר תהלה לדוד בגללה, א”כ הרי כל המזמור נתקן לומר משום דאתיא בא”ב, וזהו הטעם השני בגמ’, וא”כ יהא צריך לכוין בכולה.

אלא שטעם הפוסקים הוא דהטעם של פותח את ידיך הוא דבר שקשור יותר לבקשת רחמים ולכן שייך יותר לכוונה, וצ”ל דהפוסקים סבירא להו דסברא היא שמכיון שזה שייך לבקשת רחמים ממילא בודאי שהכונה מעכבת, משא”כ הטעם של אל”ף בי”ת הוא טעם הקשור יותר לצחות הלשון ולכן אינו לעיכובא בכונה.

כך צ”ל.

אכן יל”ע ממש”כ המג”א והמשנ”ב בסימן א [מ”ב סקי”ג] לגבי פרשת המן והעקידה וז”ל, ואין די באמירה אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ד’ וכן מה שאמרו בגמרא כל האומר תהלה לדוד ג’ פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה”ב ג”כ באופן זה עכ”ל, וכ”ה בפי’ רבינו בחיי עה”ת פרשת צו.

[והיינו, שעל ידי האמירה בכוונת הלב, יכיר קצת מחסדי הבורא, ומגדלותו של השי”ת, ועל ידי זה יהיה חרד על דבר ה’ וישמור את עצמו מן החטא.

וישוב בתשובה מכל חטאיו, ועל ידי זה יזכה לחיי העולם הבא.

מחצית השקל שם].

וא”כ כל הכונה מעכבת ולא רק פסוק פותח את ידיך.

[ואין לתרץ ולומר דשם מיירי המ”ב במש”כ לזכות לחיי העוה”ב וכאן מיירי המ”ב על עצם החיוב לומר תהלה לדוד עם הכונה של פסוק פותח את ידיך, אין לומר כן, דהרי עיקר הכונה בפסוק פותח את ידיך ג”כ נלמד מן הגמ’ של כל האומר תהלה לדוד בכל יום וכו’, ואין עוד מקור אחר בגמ’ לחיוב אמירת תהלה לדוד חוץ מן הגמ’ שם, ומשם למדו הפוסקים דין זה, וא”כ מה שמחוייב כדי לזכות לעוה”ב הוא החיוב לכל אדם].

אכן הגם שבטור לא נתבאר חיוב זה [אלא רק הטעם שהביא המ”ב ולא עצם החיוב לכוין בפסוק זה ואם לא אמר מחזירים אותו] מ”מ המקור לזה הוא ממה שכתב ברבינו יונה על הרי”ף ברכות דף כ”ג א’ וז”ל, וכיון שעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק להודיע גבורותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא כוון צריך לחזור ולאמרו פעם אחרת ונראה שאע”פ שלא כוון בכולו כיון שכיון בפסוק של פותח את ידך סגי ליה בהכי כיון שעיקר האמירה היא בעבור זה הפסוק.

מפי מורי הרב נר”ו עכ”ל, וכן הביא הב”י והפרישה שם.

ו) למעשה לעניננו יותר נראה שדי לכוין את הענין, דהרי בגמ’ מבואר דהיה סגי לנו לומר הלל הגדול ודי בזה משום שיש בו פסוק נותן לחם לכל בשר, ורק משום שיש בתהלה לדוד סדר אל”ף בי”ת אומרים תהלה לדוד, וכמו הטעם המבואר במ”ב שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שהוא משגיח על בריותיו ומפרנסן.

***

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

כתב החוה”ל בפתיחה לשער הביטחון והבוטח בה’ לא יחסר ממנו מזונותיו בכל עת וכו’, וק’ דהא אמרי’ בב”ק ס’ ב’ רעב בעיר פזר רגליך, והנה בר”מ פ”ה ממלכים ה”ט כתב דאף שמותר מן הדין לצאת מא”י לחו”ל אם חזק שם הרעב, מ”מ מחלון וכליון נענשו ע”ז.

וכתב תלמיד הרשב”א בתורת המנחה ח”א עמ’ מ”ב דאעפ”כ יצא אברהם מצרימה משום פקו”נ, וק’ מדברי החוה”ל הנ”ל.

תשובה – דברי החוה”ל אינם מוקשים משום שמ”ש שאין סומכין על הנס אין כונת החוה”ל שאין החסיד עושה שום השתדלות ע”ז, אלא שיודע בלבו שלא יארע לו שום נזק אך אם מתעלם מן המציאות הר”ז שופך דמים, ואינני הראשון בזה המחדש דברים אלו.

ומה שיש להעיר ע”ד התוה”מ הוא שנתחדש בדבריו שהיה א”א מקפיד גם על דברים שאינן חיוב אלא גם על מה שנתבאר בר”מ שם שהוא רק לא מדת חסידות, ובפשטות רק על דברים שהן חיוב כגון ע”ת הקפיד.

עוד יש לדון שהרי אז לא נתקדשה עדין א”י וא”כ לא היה כלל מקום לחשוש לאיסור זה, וכמו דאשכחן לגבי מילה שלא מל וביאר הגרי”ז זצ”ל משום שלא חל ע”ז עדיין שם ערלה, ובאמת שם הוא חידוש של הגרי”ז אך כאן הפשטות היא כך לכאורה ודברי התה”מ חידוש.

אכן אפשר שאינו מתייחס אלא לציוו שהיה לאברהם ללכת אל הארץ אשר אראך ולא לקדושת א”י.

{אכן כעת בדקתי במקור הדברים וראיתי כי לא לכאן ולא לכאן, והוא ז”ל לא קאי על ל’ הר”מ כלל, וז”ל בתורת המנחה (פרשת לך לך – דרשה ח עמוד מ”ב), ואל תתמה מאחר שהתבונן אברהם בקדושת המקום הזה וראה בראיה ברורה תועלת המקום הזה, היאך מלאו לבו לצאת ממנו, כמו שנאמר עליו מיד ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו’.

אל תתמה, שכבר גילה הכתוב הסיבה, שהיה רעב בארץ, כי כבד הרעב בארץ, ולא יצא עד שהגיע לשערי מות, ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וחי בהם ולא שימות בהם, ויש לאדם לבחור ברע כדי שינצל מרע קשה ממנו.

כן עשה אברהם כשראה שלא היה יכול לסבול כובד הרעב כי כבד הרעב מאד, יצא וירד למצרים להחיות את נפשו ואת כל נפשות ביתו עכ”ל, ומה שהזכיר פקו”נ הוא רבותא דמילתא אבל אה”נ לא היה כאן לא מצות ישיבת א”י, ולא מידת חסידות של לא לצאת מא”י מחמת רעב, אלא רק מצד קדושת המקום מצד הקדושה שהיה זה כבר קודם, ולא יצא אברהם אלא משום שנזקק, וביותר שהיה פקו”נ.

}

{.

.

.

בתפלת} לעיל מינה כתב דתפילת השל”ה היא לקוחה מסידור רש”ס.

{אבות על בנים לערב ראש חודש סיון, ישנו טעות בההעתקה, במילה אחת.

האם אתה יודע מה זה אהבה חיצונית, ואהבה פנימית.

בנוסחאות המקובלות מבקשים על הצאצאים ש’יעבדוך באהבה ויראה פנימית, לא יראה חיצונית’.

ובמקור, בסידור רבי שבתי, ישנו עוד מילה אחת, שנשמט מפני הכפילות.

ואחר שמחזירים את זה, יש לזה פנים חדשות והבנה מחודשת: ‘ויעבדוך באהבה וביראה, יראה פנימית ולא יראה חיצונית’.

הראיתי תיקון זה לחברי ורבני מכון ‘מעשה רוקח’, לפני כמה שנים, ואכן מאז תיקנוהו בסידורים ‘עבודת השם’ שבהוצאתם.

וראוי לפרסם תיקון זה, לשלימות פירוש המילות וכו’.

יעקב י.

}

תשובה

בע”ה כ”ח אדר ב’ התשע”ו

לכבוד הרב יעקב י.

ישנו מושג של יראת הרוממות ויראת העונש, ובספרים נזכר ענין זה של יראה טבא ויראה בישא, הנה ראשית כל ישנה דעה בחז”ל (סוטה כ”א ב’) שהפרוש מיראת העונש אינו אדם ישר יעו”ש, והגם שלא קי”ל הכי דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה של”ש שמתוך של”ש בא לשמה, מ”מ יראת הרוממות היא דרגא אחרת, וענין יראת הרוממות מבואר בספרי הרמח”ל, והוא ענין של יראה מתוך הערכה [משל שמעתי מהרב אריה שפירא מו”ל הרמח”ל ע”ס המועדים עם הערותיו, דומה לאדם שיש בידו סכום אגדי של כסף, הרי אין לו פחד מעצם הכסף, אך יש לו רגש של משמעות למה שבידו, שיודע שניתן לשנות בזה דברים].

עוד בענין הנ”ל

וכתב אלי שוב בזה”ל:

 {ביראה, יש יראה פנימית ויראה חיצונית, אבל באהבה לא מצינו כן לע”ע.

ובנוסח הנדפס בסידורים, נראה כאילו גם על אהבה מבקשים כן.

ואחרי ההגהה מהמקור רואים אכן, שהענין של פנימית וחיצונית, קאי רק על יראה, ולא על אהבה.

}

תשובה

יתכן כי נפלה טעות בשל”ה, אך יתכן כי השינוי נעשה מהשל”ה עצמו, וגם אם נעשה בלא מתכוין, אך עכ”פ היה לשל”ה כונה בזה, ובענין אהבה חיצונית { אח”ז העיר הנ”ל עוד דמ”מ מ”ט נאמר בתפילת השל”ה אח”כ לא יראה חיצונית, ומיהו י”ל שעל אהבה א”צ לכפול שוב דלא אהבה חיצונית, כיון דאהבת השכר גריעא טפי מיראת העונש, וא”צ לומר שוב שאין כונתינו במ”ש אהבה פנימית שיעבוד את ה’ מתוך אהבת השכר, אבל על יראת העונש אנו צריכין להתפלל שלא יעבוד את ה’ מתוך יראת העונש, וגם מ”ש יראה פנימית עדיין י”ל דאתא לאפוקי יראה שאינה אמיתית, כך י”ל כונת השל”ה בתפילתו כי היכי דלא נשוי ליה טועה, אכן מ”מ גם אם נימא שנפל שינוי בהעתקת התפילה, מ”מ ראוי לתקן כמו שכתוב בסידור רש”ס, שהרי השל”ה סמך עליו ורצה להעתיק את תפילתו ממש, וקצת דוחק לומר שהשל”ה שינה בדוקא את הנוסח.

}עיין בגמ’ סוטה שציינתי שם ת”ר שבעה פרושין הן וכו’, פרוש מאהבה פרוש מיראה אמרו ליה אביי ורבא לתנא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי’ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ופרש”י, פרוש מאהבה – מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות הבורא.

מיראה – של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש”י כאשר צוונו ה’ אלהינו וסוף השכר לבא וע”ש עוד בתוס’ הרא”ש.

ובחידושי הרשב”א מסכת מגילה דף כה ע”ב כתב וז”ל, דילמא אתי למיעבד מאהבה ומיראה.

פי’ מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכונו לאהבת השם וליראתו והוו להו כגוים שאם יבאו עליהן יסורין מתחרטין, אבל העושה מאהבה ומיראה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור כדאמר בריש פ”ק דראש השנה (ד’ א’) האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור, וההיא דמס’ סוטה (כ”ב ב’) דפרוש מאהבה פרוש מיראה דכותה היא שאינן פורשין אלא מאהבה ומיראה ממש וקוראין תגר, ומ”מ צדיק גמור לא הו’ צדיק מיהא הוי וכדאסיקנא התם לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן.

ובדרשות הר”ן (הדרוש החמישי בסגנון אחר) שאל בזה כמה שאלות, וכתב לתרץ וז”ל, ותשובת כל אלו השאלות, כי העובד מיראה שני מינים.

האחד שיעבוד השם יתברך כדי שישיגנו הגמול, וייטיב השם יתברך לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפשו פן ישיגנו השם יתברך על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים וכליון הממון וזולתו מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו, וזהו שאמר עליו פרוש מאהבה פרוש מיראה, או שהוא מכלל העוסקין במצות שלא לשמן.

והחלק השני, שתקבל הנפש זכרון רוממותו יתברך וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש, ומצויין בה בכל עת, ונעצרים וחרוצים בלב, ותקבל הנפש בזה מורא גדול, ובושה וצניעות מצויין בה בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה’, כאשר ירא העבד את רבו, והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיעו עונש בשביל [ביטול] מצותו.

וכבר הזהיר איוב בפסוק אחד, משבח את עצמו שכבר השיג את אלו הפעולות, אמר (איוב לא כג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל.

ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא שיראת השם יתברך יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה תרוייהו צדיקי גמורי אתון אלא מר מאהבה ומר מיראה.

וכבר רמז זה רש”י ז”ל בפירושיו (סוטה לא.

ד”ה לאלפים) בדרך קצרה כמנהגו.

ועל זאת המדרגה מן היראה אמר במסכת עבודה זרה (כ ב) יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, כי אחרי זאת המעלה ראוי שישיג מעלת החסידות.

ומה שיש בין יראת חטא לחסידות, נתבאר בפרק כל כתבי (שבת קכ א), אמר במשנה ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ועושים עמו חשבון אחר השבת, והקשו בגמרא חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו, אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן, אמר ליה רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי, אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה לאיתהני מאחריני ובחנם נמי לא ניחא ליה ליטרח, והכי קתני אם היו פיקחים דידעין דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת.

הנה ביארו שמי שיש עליו יראת שמים, יתחייב להניח כל ענין אשר איננו נכון לפני השם יתברך, ויקיימהו כאשר צוה, לא שיוסיף עליו.

וזהו אומרם לא ניחא ליה למיתהני מאחריני, ובחנם לא ניחא ליה ליטרח.

אבל מדת החסידות הוא שיחפוץ ויאהב המצות עד שיהדר אותם בכל כחו ויחמוד כל דרך נאה, אף על פי שאם לא יעשה אותו לא ימצא בידו פעל מגונה ולא מעשה אשר אינו נכון.

ותגיע מדת החסידות מרוב החפץ בעבודה, כמו שנאמר (תהלים קיב א) במצותיו חפץ מאד.

והחלק הזה הוא חלק העובד מאהבה, כי החפץ במצוות בתכלית החפץ, יגיע לאהוב השם יתברך, והאוהב המצות אוהב השם יתברך באמת.

כבר אמרו בספרי (ואתחנן על הכתוב דברים ו ו) לפי שנאמר (דברים שם ה) ואהבת את ה’אלהיך, איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר (שם ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

הנה אמרו שמי שאוהב המצות ומשים אותם תמיד על לבו הוא אוהב השם יתברך, ולפיכך עובד מאהבה הוא בכלל מדת החסידות, וזהו שמנו אותה (ע”ז כ ב) שלישית ליראת חטא, וזהו שלא הזכיר בכל אלו המדרגות עובד מאהבה, ולפיכך הסכים ר’ פנחס בן יאיר (שם) שהחסידות גדולה מכולן, כמו שנאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וכו’, ורוח הקדש גדולה מכולן, רוצה לומר שמי שהגיע למדרגת החסידות ראוי לבא מיד לידי רוח הקדש שתשרה עליו שכינה, כמו שהוכיח מן הכתוב (תהלים פט כ) אז דברת בחזון לחסידך עכ”ל דרשות הר”ן שם, וע”ש בכל הדברים.

ובפי’ האברבנאל דברים פרק י כתב וז”ל, אבל אמתת הענין הזה כלו אצלי הוא כפי מה שאומ’ הנה העבוד’ אליו ית’ אצלנו ראוי’ ומחוייב’ בבחינת החסדי’ אשר קבלנו ממנו ית’.

אם המציאות וההויות בבריא’.

ואם השמיר’ וההתמד’ במציאות.

ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התור’ וירושת הארץ ושאר הטובו’ אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט.

ומפאת ההטב’ הזאת אשר הגדיל ה’ לעשות עמנו נתחייבנו לאהב’ אותו.

ומתוך האהב’ ההיא לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו כי היתה העבודה והאהבה שנים במאמר ואחד במציאות.

כהתאחדות הכח והפעל שהאהבה אליו הוא הכח הנמצא בנפש המסתבכת בה והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו.

ומלבד האהבה הראויה אליו לעבדו עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כ”כ מחסדים והטבות.

הנה יש לנו א”כ עם האלוה ית’ חיוב האהבה לעבוד את עבודתו וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם לשנצטרך בזה סכלתנו וחכמה יתירה.

כ”א מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד שיודע אותם כל אדם.

ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו שהקב”ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם.

וימשך ג”כ מהיראה והשמירה מהחטא.

ההנצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם.

הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להש”י.

האחת כעל כל אשר גמלנו הש”י בבריאה.

ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא.

ושנית מתקות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה.

ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו באבות פ”א אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

ר”ל שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם.

לא לתקות השכר שיעשה ויתן בעתיד.

כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קבל במה שעבר ולכן לא ישים אליו לבו ולא יירא מפניו כ”א בעבור השכר העתיד לבא.

וכאמרם בפ”ק דע”כ דף י”ט במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו.

וכן יצא לנו מזה ג”כ שני מיני היראה אליו ית’ אם שלירא מפניו ר”ל מלהקציפו.

כי אחר שהיטיב עמנו כ”כ מהטובות אין ראוי שנכעיסהו במעשינו.

ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו.

לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו כ”א בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהוה מהשכר או מהעונש.

ואל המינים השנים הנזכרי’ רצוני לומר מהאהבה והיראה רצוני לומר אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבא.

אמרו במסכת סוטה (דף כ”ח) ריש פרק נוטל כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה.

פרוש מאהבה פרוש מיראה.

ופרש”י מאהבת השכר ומיראת העונש שהם ב’ המיני’ האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי שאינם מינים שלמים כראשונים ולכן היו שניהם שלא לשמה להיותם בבחינת העתיד אם לקבול השכר בעבור האהבה.

ואם להנצל מהעונשים בעבור היראה.

ואינם בבחינת החסדים והטובות אשר עשה עמנו ית’ שהיא הבחינה השלמה.

ועם זה תבין מה שארז”ל (סוטה דף לא) מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה.

איכא מאי דתנא דבי ר’ שמעון בן אלעזר.

גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור והקשה רש”י שם היאך מיראה תלוי לאלף דור והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה.

ותירץ דההיא דלעיל היא מיראת המקום.

ואין הכונה ביראת המקום יראת המעלה כמו שפירשו הרב רבינו ניסים.

אבל המה כוונו לחקור ולדעת בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד כמו שפירשתי מה יהיה ההפרש בין העוסק מאהב’ לעוסק מיראה כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שאמרו במסכת סוטה שלהי פרק נוטל אין לך אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במדת הקדוש ברוך הוא בלבד.

ולמה א”כ עשתה התורה שתי מצות לאהבה את הש”י וליראה מלפניו.

והיתה התשובה שגדול העושה מאהבה והגדולה היא שהאהבה עניינה החייב ר”ל הדבקות בהש”י לעבוד עבודתו.

ואמנם היראה ענינה השלילה ר”ל ההשמר מהחטא.

ולהיות החיוב גדול מהשלילה וכו’ ע”ש בכל מה שהאריך.

קרא פחות

{וירא
אור ליום ו’ י”ז מרחשון עש”ק וירא תשע”ו}

שאלה – בס’ פענח רזא עה”ת בראשית י”ח ב’ [מבעלי התוס’] כתב, דמה שנסתפק אברהם במילה שהוצרך ליטול עצה ע”ז, הוא שנסתפק באיזה איבר הוא, ואם לעשות ביום או בלילה.

והקשה כת”ר מאי נסתפק אברהם, הרי קי”ל שאף מילה שלא בזמנה אינה נעשית אלא ביום, כדאי’ ברמב”ם פ”א מהל’ מילה ה”ח ושו”ע יו”ד סי’ רס”ב ס”ב.

תשובה – הנה אברהם נסתפק גם באיזה איבר הוא כמ”ש הפ”ר גופיה, וכדאי’ במדרשים (עי’ תנחומא ס”פ לך), ותמהני מ”ט לא נתקשה כת”ר גם בזה.

אלא דהביאור בזה שלא היה מוכרח אאע”ה לידע כל הדינים מתחילה, והכל בא לו ע”י עמל ובירור, והגם דאי’ במדרשים שהיה יודע כל התורה מעצמו, וכדאי’ במדרש ב”ר ותנחומא שנעשו לו ב’ כליותיו כמין ב’ רבנים והיה יודע כל התורה, מ”מ בודאי היה צריך יגיעה ועמל על כל תורתו וכמו שהלך לישיבת שם ועבר כדי ללמוד תורה כסדר, ולא בעפעף עין נכנסה כל התורה ונתישבה בלבו.

ותדע דמצות מילה גופה לא ידע עד דגילה לו הקב”ה את טיבה, וגם פרטי המילה הוצרך ליגעה כדי להבינם, וגם במקום המילה הנ”ל ביארו חז”ל שם איך חישב אאע”ה היכן הוא המקום האמור להיות שם מצות מילה.

ונראה עוד דקושיא מעיקרא ליתא, דהרי איכא למ”ד ביבמות ע”ב ב’ בזמנו אין נימולין אלא ביום שלא בזמנו נימולין ביום ובלילה, וכן אוקמו תוס’ בקידושין כ”ט א’ את דברי הגמ’ שם.

וא”כ אפי’ דנימא דאאע”ה פשט כהלכתא אך מ”מ מדוע שלא יסתפק מעיקרא אם הלכה כמר או כמר, דאם לדידן יש ב’ דעות בזה ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, א”כ מסתמא עכ”פ היה לו לאאע”ה מתחילה ספק בזה עד שהכריע לעצמו מה יש לנהוג למעשה.

ויש להוסיף דע”כ הפענח רזא לא ס”ל כהדרוש שכתב כאן הפנים יפות דכיון שהיה מילת גירות כו”ע מודו שזמנה ביום, א”נ בזה גופא נסתפק אאע”ה עד שהכריע כהלכה וכנ”ל.

אכן מה שהקשה כת”ר מדברי רש”י בראשית פרק יז פסוק כג דכתיב התם, וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים, ופרש”י בעצם היום, בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, עכ”ל, ומבואר שהצווי היה ביום ממש כדכתיב בקרא דעשייה.

אכן אפשר דלא לכו”ע נצטוה אברהם בכך, דהא קרא דוביום לא כתיב אלא בפ’ תזריע אחר מ”ת, והפענח רזא ס”ל דמ”ש שמל אברהם בעצם היום הזה כאשר דיבר היינו שמיד מל ולא שהה, וכמ”ש בשכל טוב (בובר) בראשית פרשת לך לך פרק יז סימן כג בעצם היום הזה.

לא שהה אברהם וגם הם לא עיכבו וכולן נזדרזו לקיים המצוה ביום שנצטוה.

כאשר דבר אתו.

כלומר כאותו חלום שדבר אתו אלהים, דהיינו ביום הפסח עכ”ל.

ומבואר שלא משום שהיה כאן ציווי דוקא ביום.

ומה שבכל זאת בסופו של דבר הכריע שהמילה תהא ביום היינו שהבין בדעתו ע”י כליותיו שהיו נובעות חכמה שמילה לדורות היא ביום, ורצה ללמוד שעה מדורות, ולא שיהא מחוייב בזה דהרי היה קודם מ”ת ולא נצטוה בפרטי מצות מילה, וכמ”ש התוס’ פ”ח דיבמות שלא נצטוה בפריעה, וה”ה ביום שלא נאמר לאברהם לפמשנ”ת, אלא שקיים כל מה שנצטוו אח”כ וכמו שקיים אפי’ עירוב תבשילין כדאי’ ביומא כ”ח ב’, וגם פריעה עשה מטעם זה עיין בתוס’ שם.

א”נ מה שבכל זאת העדיף לעשותו ביום הוא משום המשך הדברים שכתב רש”י שם, בעצם היום – בו ביום שנצטוה, וכו’, לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הלצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום עכ”ל, והיינו דמכיון שהיה מצווה ועומד היה ראוי לו לעשות כך מיד אע”פ שהיה דורו רשע, וע”ז נסתפק דשמא עדיף לעשותו בלילה שלא יהא בזיון למצוה אך לבסוף הכריע דאדרבה ביום עדיף.