כסף

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א,
אחדשהוש”ת,
הנה שאלה מצויה שנשאלתי כבר כ”פ בחג הזה והייתי שמח לשמוע את דעת כת”רו עליה.

הרי מצדו – ודאי שאינו צריך לו וישמח לבערו, רק שלכאורה אם יבערו הרי שמערער לכאורה על המכירה כי באמת חמץ זה שייך לנכרי ואם מבערו אולי גוזלו ואולי בכלל מקלקל את כל תוקף המכירה?
מאידך, שמעתי פעם שבשטר המכירה עם הנכרי יש סעיף שמה שנקח מהחמץ – יתקזז עם התשלום של הנכרי, וממילא שמא חמץ זה שמבקש לשרוף יהיה בכלל סעיף זה?
יישר כח גדול על תשובתו המחכימה וברכת כל טוב סלה,
יהודה}

‏שאלה

יום שלישי י”ח ניסן תשע”ו

לכבוד הרב יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

קבלתי את שאלתו הנאה, ויש כאן לדון הן מצד גזילה והן מצד שמכניס לרשותו דבר חמץ, וכמ”ש הבה”ל סי’ תמ”ו ד”ה בביתו וז”ל, כתב הריב”ש בסי’ ת”א מצא חמץ בר”ה אסור לו להגביהו דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע”ש טעמו ולא דמי להא דשרינן (לעיל בסימן ש”ח סי”ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר הבלתי נראה משא”כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי”ש והעתיקו הפוסקים דבריו עכ”ל, וא”כ אולי אין להגביה דבר שאינו שלו, ובשלמא המוצא חמץ בביתו שורפו, אך המוצא חמץ בביתו שאינו שלו הרי יש חשש שמגביהו.

והנה בשאלה זו של המוצא חמץ בביתו דן המקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד [להגרצ”פ פראנק] ואכן מסיק מצד גזילה שכיון שהחמץ הנשאר בבית הוא קנינו של הנכרי יתכן שאם מצא חמץ במועד לא נכון לשרפו אלא יצניענו עם שאר החמץ שמכר לגוי [ואינני יודע איזה שטר מכירה היה למקראי קדש ואם היום יש נוסח שונה, ויעויין בקצש”ע סי’ קי”ד סי”ג שהביא נוסח שטר מכירת חמץ בזה”ל, ואני מודה בהודאה גמורה שהשכרתי לו המרתף והחדר הנזכר לעיל, והקניתי לו כל המטלטלין הנזכרים לעיל בכל מיני קנינים המועילים, באיזה מהם שיהיה הקנין חל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה בלי שום טענה ומענה.

ורשות בידו לעשות בכל הנזכר לעיל ככל חפצו ורצונו.

למכור וליתן במתנה ולהשכיר בלי שום מוחה.

וכן יש רשות בידו ליקח מיד כל הנזכר לעיל לביתו.

ואף אם ישאיר אותם כאשר המה שמה מעתה הכל הוא באחריותו של הקונה, ואין עלי שום אחריות ואפילו אחריות אונס, ונתתי לו דריסת הרגל דרך חצרי ודרך ביתי, לילך להמרתף ולהחדר הנזכר לעיל המושכרים לו.

וכן אם ירצה בתוך משך ימי השכירות למכור מהמטלטלין לאיש אחר לכל הבאים מדעתו.

לכולם יש להם דריסת הרגל, גם מסרתי לו את המפתחות מן המרתף ומן החדר הנזכר לעיל.

נעשה בכל אופן היותר מועיל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה.

י”ד ניסן תרל”ד.

ראובן ב”ר שמעון עכ”ל.

ובזה לא נזכר תנאי כזה, וכן בנוסח שטר מכירת חמץ בח”ס ליקוטים קובץ תשובות סי’ ט”ז בשם ר”נ אדלר לא נזכר תנאי כזה.

ואמנם בזמנינו יש המוסיפים תנאי כזה, ויעויין באול”צ ח”ג פ”ט הערה ד’ מה שדן בהשלכות של תנאי זה].

אכן השבט הלוי זצ”ל בח”ח סי’ קט”ז אחר שדן בכל האפשרויות העומדות באופן זה שמצא חמץ של גוי בביתו בפסח, כתב וז”ל, וגם אם רוצה לשרפו במקומו אני מסופק עכ”פ אם שייך כאן נזק גוי, או גזלת גוי דלפי הנהוג אם דאנו מחשבים קנין זה דחמץ קנין גמור ואסור לבטלו בכללו וכיו”ב מכ”מ פשוט דלפי המציאות אין דעת הגוי להנות ממש מן החמץ אלא דעתו לקנותו כהלכה, ולהיות מוכן לחזור ולמכרו כהלכה לישראל, וגם אם נתן הגוי כסף ע”ז שיקבלו בחזרה אם לא יקנה מכ”מ שריפת חתיכת חמץ וכיו”ב שמצא הישראל בפסח לא יגרע מאומה ויקבל אותו סכום כסף בין ישנו חמץ זה הנמצא או אינו, ובפרט כיון דהגוי לא ידע כלל מזה, ואין זה ענין כלל לענין גוי אינו מוחל אפי’ פחות משוה פרוטה שהעיר כ”ת דהתם עכ”פ גם פחות משוה פרוטה גורם לו נזק, וישראל מוחל וגוי אינו מוחל, משא”כ הכא דאינו ניזק בזה כלל ע”פ רוב וכיון שלא גורם לו נזק, א”כ גם בשל גוי שייך כעין מחילה, ופשוט דזה אהני רק לענין דיעבד כה”ג שצריך לשרוף וגם שרף, לא לקחת ממנו לכתחלה אפי’ דבר קטן שמכר לו וזה פשוט.

ולמעשה כתב, מכ”מ אם אין רוצים לסמוך ע”ז שכתבתי בעניי דרך צדוד הלכה, ראוי לסמוך על דרך השני’ להגביהו ולהכניסו לרשות גוי הנמכר בלא”ה עכ”ל השבט הלוי.

וכן דן שם בח”ו סימן נג עוד וז”ל, [ודבריו שם הם תשובה על דברי הרב הכותב בקובץ מבית לוי ח”ט תשנ”ו עמ’ קנ”ט ואילך], “שוב העיר כב’ ממש”כ הבה”ל או”ח סי’ תמ”ו בשם הריב”ש סי’ ת”א לענין ליטלו להגביהו ע”מ להכניסו לחדר שהחמץ שם דגם אי אין דעתו לקנותו נמי קונהו בהגבהה, ושוב כ’ כב’ דיש לחלק דהתם איירי בחמץ של הפקר אלא דכ’ דקשה לחלק בין חמץ של הפקר לשל אחר כיון דבלא”ה אין דעתו לקנותו – הנה המעיין בריב”ש יראה שיש מקום לחלק, דדברי הריב”ש אינם כהילכתא בלא טעמא אלא דבחמץ של הפקר כיון דלולא איסור חמץ הפקר מסתמא קונה דזוכה מן ההפקר גם הכא עובר אעפ”י שמצד איסור חמץ ודאי אין דעתו לקנות – משא”כ בחמץ של אחרים שיש לו בעלים דגם לולא איסור חמץ אין דעתו ויכלתו לקנות.

ובדרך זה גם בשל הפקר אינו עובר מה”ת כיון דסו”ס איסור חמץ מעכב רצונו לקנות”.

“ומש”כ כבודו נ”י – דנפלא בעיניו מש”כ הביה”ל דפתח דעובר מה”ת וסיים לחלק בין גחלת וקוץ בר”ה והכא בחמץ בר”ה דהכא מינכר והכא לא מינכר, וכ”ת הפליא דכיון דפתח באיסור תורה ליכא שום סברא רק הכא מה”ת והכא דרבנן כמבואר בריב”ש.

הנה אין הצדק אתו דהבה”ל הכי כוונתו ג”כ רק מקצר בלשונו ומש”כ ואפילו אין דעתו וכו’ – ור”ל כדרך השני של הריב”ש דכיון דאין דעתו לקנות אין עובר מה”ת מכ”מ איכא לחלק בין זה לקוץ בר”ה.

ומש”כ כב’ לדחות דעת הסוברים שיכול להגביהו ולדעתו אין עצה רק לאבדו במקומו – או להגביהו ע”י גוי – בודאי ע”י גוי עדיף אבל אם זה בלתי אפשרי העיקר לענ”ד דיאמר בפה מלא שאין דעתו לקנותו ויגלה דעתו במפורש ובכה”ג העיקר – דגם בחמץ מהני – דהרי הפוסקים גם גבי חמץ מלאים דאיסורא לא ניחא לי’ דליקני ועיין או”ח סי’ תמ”ח ס”ב בפוסקים ועוד ויעשה כל טצדקי שלא ליגע בחמץ עצמו” עכ”ל השבט הלוי שם.

וכעת ראיתי עוד בחוט שני (שבת ח”ב עמ’ שט”ז קובץ ענינים סי’ ט”ו) מהגרמ”מ לובין בשם הגרנ”ק שליט”א, וז”ל, המוצא חמץ בפסח איתא בשו”ע סי’ תמ”ו ס”א ביו”ט כופה עליו כלי ובחול המועד שורפו, נראה שאם עשה מכירת חמץ לגוי כנהוג ומצא בפסח חמץ ודאי ראוי לשרפו ולא לסמוך על המכירה, שלא כדאי לסמוך על המכירה שאולי חסר קצת בסמיכות דעת במכירה וכו’, ומצד חשש גזל עכו”ם יש להסדיר עמו להתפשר להרב המוכר ע”ז עכ”ל.

לסיכום ענין זה הוא נידון בפוסקים, והגם שנחלקו בזה המקראי קדש והשה”ל, גם במקראי קדש לא הכריע בודאות להחמיר, וגם השה”ל עצמו שם בח”ט אין ברור אם כונתו שיסמכו עליו למעשה להקל לשרוף.

ועל כן הנוהג מכירת חמץ מעיקר הדין ואינו מבער את כל החמץ שברשותו אפשר להגביהו ולהניחו היכן שנמצאים שאר דברי החמץ מכיון שאין לו מה להפסיד בכך, [שדברי הריב”ש לא שייכי הכא כמ”ש השבה”ל], אבל מי שאינו מוכר את חמצו לגוי ונוהג לקיים את המכירה מספק אחר שכבר מבער את כל חמצו, הנה כעת יזדקק לסמוך על המכירה, שהרי אם אינו סומך על המכירה בודאי שצריך לבער, ואולי יש לחלק כאן בין גלוסקא יפה לבין פירורין מכיון שעל פירורין נראה בגמ’ שאין חשש שלא מועיל הביטול בזה, ובזה לא היה צריך כלל לבוא למכירה [וע”ע מה שכתבתי אמש בשם הגרש”ז אוירבך בענין פירורין], ורק בגלוסקא יפה חיישינן שלא מועיל הביטול עכ”פ כעת כשמוצא, ובזה בודאי צריך לבוא למכירה על מנת שלא יחשב כמי ששהה חמץ ברשותו בפסח, ובזה אם יש סעיף בשטר המכירה כדיני התנאים באופן המועיל שמה שישתמש בחמץ לא נכלל במכירה [או שכעת יבקש רשות מהגוי לשרוף], הרי יכול לשרוף בכל גוני, אך באם אין לו האפשרות לשרוף כעת ברשות הגוי בזה נכנס לב’ צדדים, או לסמוך על השה”ל ולשרוף, או להשהות את החמץ בביתו היכן שמוכר את החמץ ולסמוך בזה על המכירה.

קרא פחות

בענין השאלה שמעוניין לשלם שכר פעולה לִמְתַּכְנֵת הָאֲתַר שהנך מקים סכום גבוה יותר (3000) בתשלומים, במקום לשלם סכום נמוך (2500) מידית, בעוד הסכום הגבוה הוא המחיר האמיתי והסכום הנמוך הוא מוזל יותר מהמקובל בשוק.

ולפי מה ששמעתי חלק מן הכסף הולך ישירות לחברה על נפח האתר, וחלק הולך ישירות לַמְתַּכְנֵת על פעולת הַתִּכְנוּת.

לאחר בירור הענין יחד עם מורה הוראה יצא כך:
הכסף ההולך ישירות לחברה הוא כסף על שכירות של נפח חודשי, ואין בעיה להוסיף עליו כסף כדי שיהיה בתשלומים.

דבר זה נכון בקשר למשלם עד סוף תקופת פעולת ההטבה, כלומר עד סוף השנה, שאז מסתימת פעולת השכירות.

ולא לתשלומים שיחלו אחר תקופת ההטבה.

עוד הוסיף מורה ההוראה, כי אם החברה מוזילה את המחיר של הנפח פחות מהמחיר המקובל למי שמשלם מראש, יש בזה בעיה של ריבית, אם משלמים לפני תקופת התחלת ההטבה.

ולכן אם התשלום הוא קטן יותר מהתשלום המקובל בשוק יש להתחיל ולשלם את התשלום בתחילת תקופת ההטבה ולא לפני כן.

הכסף על הַתִּכְנוּת שהוא מסתיים בתום פעולת הַתִּכְנוּת א”א לשלם אותו אחר כך בתשלומים מכיון שהתשלום מסתיים בתום הַתִּכְנוּת.

העצה לכך היא לעשות שטר היתר עיסקא על הכל וראוי לעשות היתר עיסקא גם עם החברה המספקת, כך ניתן לפטור את הבעיות הנ”ל, [מכיון שבאופן כללי העיסקא מורכבת].

יתכן שלא יהיה צורך בהיתר עיסקא אם הַמְתַּכְנֵת עצמו הוא המשווק של הנפח, והוא אמור לקחת את הכסף לעצמו בתור סוחר בניית אתרים, וּלְהִתְחַשֵּׁב עם החברה בפני עצמו.

במצב כזה יש לברר את פרטי העיסקה, ויתכן שניתן להחשיב את כל הפעולה בבת אחת כעיסקת שכירות ולהתיר את כל התשלומים, רק לפי מה שהבנתי מדבריכם בענינינו לא מדובר באופן כזה.

ובכל אופן ממולץ לעשות היתר עיסקא.

מורה הוראה נוסף הוסיף פיתרון להקל, להשאיר דבר אחד מתכנות האתר לסוף התשלומים, ולהתנות במפורש שתוספת חמש מאות השקלים הנוספים יהיו עבור תוספת הזו האחרונה, במצב זה אין חשש של ריבית, מכיון ששכר הפעולה מסתיים בסוף הפעולה, ואין כאן הארכת זמן.

הוסיף עוד הנ”ל שבקשר לתשלום עבור החברה של הנפח, שעל בעל האתר לשלם, אין אפשרות שהמתכנת ישלם עבורו מראש כדי שהלקוח יחזיר לו את אותו הכסף בתשלומים עם תוספת עבור ההלואה, שכן זו ממש ריבית, והעצה לזה שיתנו את הכסף עבור פעולת תיכנות שתהיה רק בסוף התשלומים כנ”ל בקטע הקודם, וכן אם יעשו הצדדים היתר עיסקא וכנ”ל.

אח”ז דברתי עם מורה הוראה נוסף, והצעתי לפניו את הפטור שהזכרתם, שהכסף הנוסף ניתן רק היות והעובד הוא אברך ולא היה ניתן על העבודה אם לא היה מדובר באברך.

והסיק שניתן לומר לאברך שהתשלום הוא 2500 ₪ בתשלומים ואילו 500 ₪ נוספים יהיו ‘צדקה’ עבור שהוא אברך ללא קשר לעבודה והשבנו שוב על שאלה חוזרת לבקשת תוספת ביאור: בעיקרון זה מספיק, ואין צורך בתנאי נוסף.

אך מכיון והתענינת שאבאר שוב את דברי מורי ההוראה הנוספים, אבאר עוד:
א.

מורה ההוראה הראשון הציע לעשות היתר עיסקא וכך להפטר מכל החששות.

ב.

מורה ההוראה השני הציע שהמתכנת לא ישלים את מלאכתו, וישאיר לבינתים דבר אחד אחרון שלא ישלים בעבודתו לבינתים, ואז עוד מותר להוסיף לו כסף על התשלומים [כך ידוע בהלכה שעל שכר פעולה אפשר להוסיף ריבית כל זמן שהפעולה לא נגמרה], ובלבד שיאמר מפורש שהחמש מאות הנוספים הם תוספת על הדבר האחרון הנ”ל.

הוספה לאחר זמן
לגוף הנידון האם שייך בפועל ריבית יעוי’ בדרכי תשובה מה שהביא דעות בזה דיש צד שאין ריבית בדבר שהחיוב לשלם בזמן הוא מחמת ביומו תתן שכרו, ומיהו אי משום סברא זו גופא לא הבנתי דבכל הלוואה יש חיוב לשלם בזמן שקיבל עליו ונתבקש לשלם שלא יהיה בכלל לוה רשע ולא ישלם.

קרא פחות

הנה בעלונים המחולקים חינם, ומופצים כצורתם ומתכונתם, בד”כ לא נראה שיש לחשוש שבעלי העלונים הללו מקפידים שלא יפרסמו אחרים את דבריהם, זה פשוט לכאורה.

וכמו”כ עלונים או קבצים הניתנים בתשלום ויש המפיצים אותם חינם, אותם המפיצים הם חינם עושים שלא כדין, ואצ”ל אם מפיצים אותם בתשלום, ויש נידון בפוסקים באופן שא’ הדפיס ש”ס והשני הדפיס ש”ס ג”כ בלא להשתמש בעבודתו של הראשון, האם נקרא גזלן, עיין להגאון מהר”מ בנעט זצ”ל, בשו”ת פרשת מרדכי סי’ ז’, ובשו”ת שרידי אש חלק א סימן קמה.

וכתב בשו”ת ח”ס ח”ה חו”מ סי’ ע”ט, וז”ל, מזה נ”ל בכל מלאכת שמים דאיכא למיחש לאיתרשולי ולא שייך קנאת סופרים תרבה חכמה אין להתיר להזיק חברו אדרבא יש להחמיר ולאסור טפי למגדר מלתא ומכ”ש היכי דעי”ז מזלזל הפרגמטי’ והסוחרי’ מפסידים מקחם דע”כ לא אמרי’ זכור לטוב וכו’, וכתב עוד שם, והנה הנהיגו רבותינו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים לגזור חרמא ושמתו’ על מדפיסי’ ספרים שלא ישיגו גבול מדפיסי’ הראשונים על זמן מה ובדקתי בספרים ומצאתי הסכמה קרוב למאתים שנים ונרא’ שהתחיל זה אחר שהדפיס מהר”ם פאדוה ספרי רמב”ם שלו והשיג נכרי אחד גבולו וגזר רמ”א גזירתו כמבואר בתשוב’ מכאן ואילך החלו לגדור בפני פורצי פרץ ורגולי לכתוב בהסכמה שלא יהי’ שלוחי מצוה ניזוקין.

וס”ל שם שאין בהדפסת ספר שהדפיסו אחר משום יורד לאומנות חבירו, ורק להרים קרן התורה תיקנו כן, וע”ע להלן בדברי התשוה”נ.

ובסוף התשובה שם הראשונה הנ”ל כתב, וא”כ בשארי מדפיסי’ כ”ש במי שהוציא דבר חדש ובתנאי שלא יהי חי’ תורה ופסקי הלכות שאסור ליטול שכר וליהנות ממנו בעה”ז אבל מגיהי ספרים ופוסקי טעמי’ דמותר ליטול עליהם שכר וכו’ עכ”ל.

חזינן שהתיר עכ”פ חידושי תורה להדפיס שלא ברשות המדפיסן, אבל הגהות שהגיהו ספרים, וכן המטעים דבריו במעשיות ואיורים וכדו’ באופן שאין איסור ליטול עליהן שכר מדין ד”ת, אסור להדפיסו שלא ברשות המדפיס הקודם, וע”ש בעיקר הדין מה שאסור להדפיס שוב ספר שהדפיס ראשון כגון ש”ס וכדו’ עי”ש וכהיום לא נהגו להחמיר בזה כ”כ, שכן הטעמים שהזכיר לא שייכי כ”כ, שכתב לאסור משום שאין קונים כמעט ספרים עי”ש בכל הדברים ומ”ש על מחזורים [לא מוגהים], ורק אם הדפיס אחד כת”י חדש או בהגהה מדוקדקת בזה ודאי יש להחמיר גם היום, ומיהו ראיתי בספר זכויות יוצרים שהביא שם מה שמצא שאם אין המחבר הראשון מעוניין להדפיס שוב את החיבור [וכגון שכבר סיים למכור באופן שאין מפסיד אותו בהדפסת הספרים], בכה”ג אין איסור של השגת גבול, וע”ע בספר הנ”ל בכל עניני זכויות יוצרים, עם פסקי דינים מגדולי ההוראה, ואין הספר הנ”ל תח”י.

ובעיקר הענין הנ”ל באדם המעתיק חומר מד”ת שכתב חבירו, ללא רשותו, מצאנו שנהגו היתר בדבר, וכבר בהרבה חיבורים של הראשונים חזינן שחלק גדול מן החיבור הוא העתקה מחיבור אחר שקדם לו, בין חיבורים עה”ת, ובין חיבורים על הש”ס, ביאורים חידושים ופסקים וכו’, ובחלקם שייך לדחות שנעשה באופן שיודע שהוא על דעת כן, וכמו תוס’ הרא”ש שנכתב ע”פ תוס’ שאנץ, וכן רשב”א וריטב”א שנכתבו על יסוד הרמב”ן, אכן בחלקם לכאורה לא שייך למימר הכי, ואמרו בתוספתא דב”ק פרק ז’ הי”ג הובא בש”ך סי’ רצ”ב סקל”ה, המתגנב אחר חבירו והולך ושונה פרקו אעפ”י שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי ינוב וכו’ סוף דבר שמתמנה פרנס על הציבור וכו’.

וכתב השו”ע חו”מ סי’ רצ”ב סעיף כ’ וז”ל, המפקיד ס”ת אצל חבירו, גוללו פעם אחת לי”ב חדש.

ואם כשהוא גוללו פתחו וקרא בו, מותר, אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא.

והוא הדין שאר ספרים.

וברמ”א שם, וכמו שאסור לקרות ממנו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות, והני מילי בעם הארץ אבל ת”ח שאין לו ספר כיוצא בזה מותר לקרות ולהעתיק ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו עכ”ל.

והמקור לזה הוא במרדכי ב”מ סי’ רצ”ב בשם ספר המקצועות שכתב (הובא גם בש”ך חושן משפט ס”ק לה) וז”ל שם המפקיד ס”ת אצל חבירו גולל כל י”ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות דמרע לי’ לפקדון וה”מ בבור וע”ה אבל חבר ות”ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה שלא ברשות והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכין הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות אצל שולחני דכשהן מותרין משתמש בהן ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד”ת והעתיקן עכ”ל.

ויעו”ש בש”ך דאף אם מקפיד בפירוש שלא ישתמש בו מהני טעם דלא יבוזו להתיר לו להעתיק, ואף דלקרוא בו אסור אם לא הסכים, אך להעתיק שרי מטעם זה, והסמ”ע שם תלה זה בב’ הטעמים במרדכי אי מיירי בסתמא או גם באופן שאמר לו בפירוש שלא יעתיק.

וכתב שם בביאור הגר”א ס”ק מו, וה”מ כו’ כי כו’.

כנ”ל ס”ז במעות דחילוק בין שולחני לבע”ה מיהו דוקא בשאין מקפיד כמש”ש דוקא מותרין כו’ וז”ש כי ודאי כו’ אבל בידוע שמקפיד אסור מיהו במקום ביטול תורה מותר בכל עת כמש”ו וכן אמר במרדכי שם ואיתא במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד”ת והעתיקן ובתוספתא פ”ז דב”ק המתגנב מאחר חבר כו’.

א”כ הגר”א פסק כהש”ך במקום ביטול תורה דגם כשבידוע שאין מסכים מותר.

ובאמת צ”ב מהו היתר זה, ואם הוא מדברי קבלה ממש דלא יבוזו או תנאי ב”ד הוא שא”א לאסור על חבירו להעתיק ד”ת, כדי שלא יבואו להעלים ד”ת זמ”ז, אם קבלה היא נקבל, או דלמא דמדאורייתא הוא, כיון דכתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים, ודרשינן מה אני בחינם אף אתם בחינם, וכ”ש שאין רשות לבעל הספר להעלים את הספר מחבירו, ועל יסוד זה כתב בספר חסידים שכל מי שגילה לו הקב”ה דבר ואינו כותבה לאו שפיר עביד ע”ש, דאיסורא רמיא עליה להעלים הד”ת המחודש שעמו משאר ישראל, אע”ג שזוהי טירחא לכותבה מ”מ רמיא עליה, ולהכי כתב הח”ס הנ”ל שבחדו”ת א”צ רשות בשביל להעתיק.

ועיין שו”ת ציץ אליעזר חלק יח סימן פ.

ויעויין עוד בספרי עם סגולה חלק א’ סי’ ב’ מה שהבאתי מהגרש”ז אוירבך זצ”ל להתיר העתקת תוכנה לצורך אישי כשאין בדעתו לקנות, ועי”ש עוד מה שהבאתי מהגרח”ק שליט”א להתיר להדפיס שוב עבודת הגהות וציונים שנעשתה ע”י קונסרבטיבים, שכתב ע”ז ‘א”צ רשות מבהמות’.

וכתב בשו”ת בצל החכמה (ח”ד סי’ פד) וז”ל: לשאלת כבהדר”ג שליט”א בנוגע לחדושי תורה בפלפול והלכה של רב גאון וצדיק זצ”ל שכנראה הקפיד שלא להדפיסם, ועל כן מונעים יורשיו את עצמם מלהדפיסם והדפיסו רק מכתביו במוסר בהדרכה ודברי חסידות ודעת כבהדר”ג שליט”א שידפיסו גם כתביו בפלפול והלכה ודן ממש”א (יומא ד’ ב) אמר ר”מ וכו’ מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמור, ומביא משו”ת בית יצחק (חיו”ד ח”ב סי’ ע”ה) ושו”ת מהרי”א אסאד (חיו”ד סי’ שי”ט), ודעת מעכ”ת דלא מיבעיא חדושי תורה שהשיב בכתב לזולתו בודאי כבר יצא מתח”י ואין לו בעלות עליהם שלא לפרסמם, אלא גם שאר חדושי תורה שנשארו בכתב מותר לפרסמן בדפוס זת”ד מעכ”ת שליט”א, ורצונו לשמוע חו”ד העני’ וכו’.

ואחר שהאריך לדון בזה לפי דעתו דעתו כתב, מעתה בנד”ד גם אם יהיו חדושי התורה של הגה”צ המנוח הנ”ל ביד יורש אחד בלבד ונאמר דבכה”ג בדבר רשות שייך דרך ארץ של תורה שהוא בבל יאמר גם בכתב, מ”מ בנד”ד כיון שדבר מצוה הוא לפרסם חדושי תורה הנ”ל לזכות מחברו וגם כדי לזכות בהם את הרבים, בודאי נדחית דרך ארץ של תורה מפני מצוה זו וכמש”כ.

על כן מטעם זה לא נלענ”ד לאסור הדפסתו של ח”ת הנ”ל.

וע”ש עוד שהאריך הרבה בזה.

וכעת ראיתי תשובה ערוכה בתשובות והנהגות ח”ד סימן שט וז”ל, קבלתי שאלתו אודות החוקים בענין “זכות היוצרים” שסידרו שרושמים פטנט במשרד הפטנטים ואז אסור לאחרים להשתמש בו, ורוצה הממציא לאסור להעתיק מה שלוקח אפילו לב”ב או תלמידיו, ושואל מהו דין תורה להעתיק כשאינו למטרת רווח.

והנה בעיקר הדין אם יש זכות מדינא בזה למנוע את חבירו מלהעתיק וכדו’, בשו”ת חתם סופר חלק ח”מ (סימן מ”א) ועוד בח”ו (סימן נ”ז) כתב שאין בהדפסת ספר שהדפיסו אחר משום יורד לאומנות חבירו, או תקנת מערופיא, רק מכיון שמיום התגלות הדפוס שצריך לזה הוצאה מרובה, אי אפשר להכניס עצמו להדפיס ספר אלא אם נקיטא ליה שוקא, לכן, להרים קרן התורה תיקנו כן.

ולפ”ז כאן בנידון דידן לא שייך טעם זה ויש להקל.

ונראה שגם משום דינא דמלכותא דינא ליתא, דאף דבמקום שישנו תועלת בדינם להנהגת המדינה אמרינן דינא דמלכותא דינא וכמבואר בהרמ”א חו”מ שס”ט, מ”מ נראה דאף בחו”ל דאמרינן דינא דמלכותא דינא וכנ”ל, יש לומר שזה רק כשלעיקר התקנה יש יושר וצדק כמו לאסור למכור במקומו, אבל מה שאסרו להעתיק כלל אין שום יושר בזה כלל.

ויתכן דאף שבעיקר התקנה שלהם אסרו זאת, אין זה אלא מס שפתים לבד, אבל גם לדידהו עיקר הקפידא היא שלא לקפח את פרנסת הממציא שראוי לעודדו, ולא קפדי כשאינו מקפחו לגמרי אלא רק מונע ממנו מעט רווח כשנוגע ליחידים ממש.

וגם בא”י שאין כאן דינא דמלכותא דינא, מ”מ יש לפעמים כח משום מנהג העיר שנוהג גם בארץ ישראל כשהוקבע ע”י נציגי הציבור בעיר כדין תורה, וכמבואר בב”ב (ח ב) שרשאין בני העיר להתנות על המדות והשערים, ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן, וכן בב”ק קטז: איתא שאפילו נגד דין תורה מועיל, ומ”מ היינו כשיש בדבר חוסר יושר כמו לקפח את פרנסתו, והיינו שמעתיק כדי למכור לאחרים, אבל כשמעתיק לעצמו לבד או לתלמידיו בבית הספר, שרוצה הממציא לאסור להעתיק לעצמם כדי להכריח את כולם לקנות את ספרו וכדו’, אין זה יושר וצדק ולא אזלינן בכגון דא בתר דידהו, [ובזה בכל אופן לא נעשית התקנה ע”י נציגי העיר כד”ת].

ומיהו אם מהמצאה זו באה כל פרנסתו, אפילו מעט אסור, דיכול לומר לו פסקת לחיותי וכמבואר בב”ב כא: שמרחיקים מצודות הדג מן הדג ביהיב סיירא, וכאן גם כן אם זהו פרנסתו נראה שאסור לאחר להשתמש בהמצאה שלו, אבל כשזוהי חברה גדולה (פירמא) ואין כל פרנסתם מזה, או שכבר השיג הממציא מספיק רווח מהמצאתו, אין מקום לאסור להשתמש בו כשמעתיק לעצמו.

ומה שיש מוכרים המפרשים במכירתם לאסור להעתיק מדין שיור, דהיינו דנעשה של הקונה לכל דבר חוץ מלהעתיק גם לעצמו, או לצורך לימוד התלמידים, שבזה משאיר המוכר בעלות לעצמו לעכב, מ”מ נראה ברור שלא נתכוונו המוכרים לשיור כפשוטו, אלא סמכו על החוק הבין לאומי, ולזאת אין לחשוש וכנ”ל.

ואין לחשוש שהוא בגדר תנאי דהיינו שנמכר ע”מ שישתמש רק לעצמו בתנאי שאם ימכרנו אז בטל קנייתו למפרע, מלבד שאם זה חל כך, אז יש חשש ריבית אם אין מנכין לו דמי שימוש, גם המוכר בודאי לא נתכוין לתנאי ממש.

ולפי זה בנידון שאלתו, אם זהו פטנט השייך לפירמא או שהממציא סידר פטנט וקיבל כבר את מלוא טירחו ועמלו ואין זה עכשיו לחיותו, נראה שאם אינו מוכר, מותר להעתיק בחנם לעצמו וכדו’, ואין לנו למונעו אפילו לעניני חול וכ”ש לקודש, ובלבד שהמקבל ממנו גם כן לא ימכור, וכ”ש אם שייך הפטנט לעכו”ם או למומר שהאיסור לגביו הוא רק לגזול ממנו ממש, ואפילו אבידתו מותר ליקח, א”כ כה”ג שספק אם בכלל יש לאסור, אם הוא באופן שאין חשש חלול השם שעובר על חוקים המקובלים, נראה להתיר וכמ”ש.

שוב שמעתי עדות בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל שאסר להעתיק למכור, אבל לעצמו התיר להעתיק אף שנרשם על זה פטנט וכמ”ש ואין להממציא כח לאסור.

ולפי זה למעשה אסור להדפיס ספר של אחר כדי למכור, אבל אם מעתיק לעצמו ולתלמידיו דף או כמה דפים שצריך ללימוד ואינו מרויח בזה כסף, אם המו”ל ישראל כשר ופרנסתו דחוקה מאד ראוי להמנע מכך אם זה פוגע בו, אבל בפירמא או שיש להממציא פרנסה ברווח והמעתיק לא מרויח בזה, מותר.

עד כאן לשון התשובות והנהגות הנ”ל.

וראיתי כעת עוד תשובות והנהגות כרך א סימן תתכט לענין הקלטת ד”ת בלא רשות הדרשן, שכתב להתיר ע”פ דברי הש”ך והגר”א הללו כיון שיש בזה ביטול תורה.

וע”ש מ”ש כל פרטי הדינים בזה.

אבל בניגונים וכדו’ צריך לשאול רשות ע”ש.

קרא פחות