כלים

ישתדל לברר הדברים, ואם יתברר שרוב מחזיקי המניה גוים דעת הרבה פוסקים (אם כי לא כולם) להקל בזה.

מקורות:
לכאורה גם אם נסמוך על רוב (שרוב בעלי הבנקים בעולם מסתמא אינם יהודים) ואולי יש לדמותה לדין השבת אבדה בעיר שרובה גוים, מ”מ כמו שכבר העירו שבמקרה רגיל א”א להסתמך על רוב זה, מכיון שבכל דבר שאפשר לברר לא סמכי’ על רוב כמבואר בכללי ספקות להש”ך ובמ”מ שהביא שם.

וכמובן שבמקרה שהבירור הוא מורכב מדי שעלול למנוע את כל ההשקעה במקרה שיצריך בירור יש לברר בכל מקרה לגופו לפי הענין מתי נכלל בהגדרת א”א לברר דמצינו במקומות שהבירור הוא מורכב מדי שאינו מוגדר כדבר שאפשר לבררו.

יעוי’ בספר תקנת הריבית להג”ר יעקב לנדא עמ’ לה שהביא עדות מאחד מגדולי הרבנים בארה”ב שלאחרונה התברר שהבנק השלישי בגודלו בניו יורק המחזיק כ10,000 עובדים רוב בעלי המניות שלו הינם יהודים עכ”ד, וראה גם בסדר הריבית פכ”ה ס”ל [ועי”ש עוד ובהמשך דבריו מה שהביא שם] שכידוע קיימים בנקים בחו”ל שישראל מחזיקים בחלק ניכר ממניות הבנק, וכמובן שאין במקרה יחיד להפקיע את רוב העולם דאטו בנק פלוני רובא דעלמא הוא אבל היכא שאפשר לברר צריך לברר ע”פ הלכה ולכל הפחות לברר אצל אלו שביררו ההיבטים הטכניים בנושא ויודעים מה הם ההשקעות הידועות ומפורסמות כבעייתיות (ואפשר להעזר במענה של גלאט הון כדי לקבל הכוונה טכנית כיצד לברר את הדברים).

וראיתי (בספר הבית בכשרותו) דלגבי ברכה על טבילת כלים הגרנ”ק החמיר בזה לחשוש ללא תשא שלא לברך מחמת חשש למניות של ישראל, ואולי טעמו משום דאפשר לברר ממילא כל עוד שלא בירר אינו יכול לברך, או אפשר דטעמו משום דבלא תשא מחמרי’ יותר בספקות כמ”ש רוב האחרונים לענין בדיקת הציצית, ומנהג העולם לברך על כלי שהגיע ממפעל בחו”ל ולא חששו לזה.

ומ”מ לעיקר הנידון לגבי חברה שיש בה שותפים גוים אינו מוסכם לכו”ע שמותר להלוות לחברה כזו בריבית אא”כ אין יהודים כלל בחברה (ואולי אכן רוב החברות בחו”ל אין כלל יהודים בחברה אבל הוא רוב מצומצם יותר), מצינו ג’ שיטות באחרונים כמו שהביא בספר תקנת הריבית שם:
דיש דעה באחרונים דאם רוב בעלי המניות הם גוים הוא מותר ואם רוב ישראל אסור (עי’ במקורות שהובאו בתקנת הריבית שם, ובברית יהודה פ”ל סעי’ טז יח האריך בזה ומסיק דרוב הפוסקים מקילים בזה, ועל זה סומכים בחו”ל בבנקים בלי היתר עיסקא כמ”ש בקנין דעה ח”ב עמ’ רכב, ועי’ תשובות והנהגות ח”ב סי’ תכא, ואולם עי’ ‘ מנח”י ח”ג סי’ א וח”ו סי’ עז, ואולם עי’ עוד שם ח”ד סי’ א), וכיום שהמיעוט אינם משפיעים על המניות הוא יותר קל (עי’ קובץ תשובות ח”ג סי’ קכד ואג”מ אה”ע ח”א סי’ ז, ותשוה”נ שם, אף דלענ”ד סברא זו צריכה תלמוד דהרי כל הכרעה בכל מקום מורכב מרוב ומיעוט, ואטו כל קבוצת מיעוט תיחשב כאינה בעלים, וצריך דקדוק דאולי חלק מדברי הפוסקים מיירי בעיקר כשיש אחד שמחזיק ברוב המניות, אבל כלל דברי הפוסקים שדנו בסברא זו לא הגבילו הנידון רק באופן זה, ואולי לגבי מה שהישראלים אסורים בריבית והם מיעוט לענין זה חשובים כמאן דליתא כיון שבזה הגוים ודאי לא יסכימו לזה, ועדיין צ”ע דגם אם אין להם זכות הצבעה בזה אבל מאחר ויש להם זכות הצבעה בדברים אחרים למה אינו נחשב כבעלים ודוחק לומר דמצד שההלוואה אינה על דעתם נגעו בה דסו”ס גם הם מקבלים כאן אגר נטר, ויל”ע), ויש אומרים דבכל גוני אסור ויש אומרים דבל גווני מותר (והוא דעת שואל ומשיב מהדו”ק ח”ג סי’ לא).

ולגוף מה שהביא שם בשם הגר”ד לנדו (מנחת דבר מצוה קה) לדמות דין זה לדין עיר שרובה גוים שפטורה ממזוזה ביומא יא, לא זכיתי להבין דכאן יש בו כדי חלוקה ולכל אחד יש חלק בחלק מהכסף, והעושה עסקא עושה עסקא עם כולם, משא”כ מזוזה אין שער נפרד לכל אחד מיושבי העיר ואדרבה אם נחלק את השער בין יושבי העיר נמצא שאין כאן שער כשר למזוזה.

ואמנם יש כמה צירופים כאן, דיש שאלה של חברה בע”מ שהאג”מ ח”ב סי’ סג הקיל בזה והגריש”א נקט דהמיקל יש לו על מה לסמוך (עי’ בשמו בספר הנ”ל וכן בהישר והטוב, אבל בקנין דעה טעם ריבית ח”ב הביא משמו דאפי’ בריבית דרבנן אסור), ועי’ דרכי תשובה, אבל רבו החולקים על סברת האג”מ וגם מסברא אם אינו ריבית דאורייתא כיון דאין כאן מלווה מ”מ למה לא יאסר מדרבנן מחמת שהוא מוגדר כאגר נטר (ובקובץ הישר והטוב כתבו אריכות דברים ומ”מ דעות הפוסקים בזה, וראה גם דעות הפוסקים שהביא בברית יהודה פ”ב הערה יט וקונטרס תקנת הריבית במסחר ובפיננסים עמ’ קכה ושאר המ”מ שציין שם), וגם יש הסברא של מניות כנ”ל, וכן יש צד של ביטול ברוב כמו שציין שם בתקנת הריבית בשם הגרי”ס [עי’ שם שדן דאולי בכסף ממוחשב אינו שייך], וכן יש הצירופים שהזכיר השו”מ שם, והם צירופים דחוקים מאוד דדעת רש”י בהיתר הלוואה לשליח לא נפסקה להלכה (עי’ סי’ קס סט”ז) וברירה בדאורייתא לא אמרי’, ולכן רוב האחרונים לא הסכימו לדברי השו”מ בזה.

ועי’ עוד אריכות דברים בנידון זה בקונטרס תקנת הריבית במסחר ובפיננסים להרב הנ”ל עמ’ לד ועמ’ קכז ועמ’ קס ועמ’ רכד ועוד שקונטרס זה נועד לברר הרבה מעניינים אלו.

לגבי מה שהערת מצד קבוע וקבוע שאינו ניכר לכאורה אין כאן קבוע כיון שהנידון הוא על כספם ולא על האנשים עצמם [א”ה כוונתי במה שכתבתי כאן הוא משום דיש כאן כבר פריש], וכדין השבת אבידה כנ”ל.

ובקשר להערתך, אני מסכים שכשידוע שיש בנק אחד פסול (בבעלות ישראל ללא היתר עיסקא) בעיר חשיב קבוע, אבל כאשר באים לדון במדינה פלונית (למשל מדינת צרפת) האם הכל פסול מצד כספי ישראל שמעורבים במשק של המדינה, הנה מאחר ועדיין לא התברר שיש כאן בנק אחד פסול שרוב כספו שייך לישראל, אלא רק באים לדון מצד כספי ישראל שמעורבים במשק שמא הצטבר בבנק אחד רוב המניות מממון ישראל, כמדומה שאין כאן קבוע, דהרי הספק נולד אחר שהכסף יצא מידיהם של הישראל הקבועים ואילו לגבי הבנקים עצמם אין שום בנק בצרפת (דרך משל) שידוע לנו שרובו ממון ישראל.

ושם גבי ט’ חנויות לעולם יש כאן ריעותא כי ידוע לך שיש חנות טריפה, משא”כ כאן לא ידוע לך על שום בנק פסול ולא הוקבע איסורא, וכל מה שתבוא לאסור הוא רק מצד כספי ישראל המעורבים כאן שיש בכחם לאסור את הבנק אם רוב כספי הבנק מהם.

ויש לציין עוד דשם הנידון ברובא דאיתא קמן וכאן הנידון ברובא דליתא קמן, ואמנם מבואר בסוגיות דאיסור קבוע הוא גם כנגד רובא דליתא קמן, עי’ נזיר יב ע”א וגיטין סד ע”א וע”ע פנ”י כתובות טו ע”א ד”ה מדאורייתא, אבל עדיין צל”ע על מיעוטא דליתא קמן (ר”ל כשבאים לאסור מצד מיעוט איסורא דליתא קמן) האם אומרים בזה קבוע.

ועי’ ש”ך ופמ”ג בסי’ קי ושפ”ד סקי”ד, אבל עיקר הנידון שם הוא על מה שלא היה ניכר האיסור בזמן מקח אלא אח”כ ומ”מ עכשיו הוא ניכר, וע”ע פנ”י והפלאה וחת”ס בכתובות טו ע”א ובש”ש שער ד פרק כב ואילך.

ונראה דעיקר מה שרוב הפוסקים לא דנו ברובא דליתא קמן אם שייך בזה קבוע משום דבד”כ ברובא דליתא קמן הספק נולד אחר שפירשו כגון כשאין דלתות מדינה נעולות בכתובות שם או שנבעלה בפרשת דרכים כמ”ש הטור סי’ ו בשם הרמב”ם, ומאי אמרת דאיהי פרשה למדינה אחרת א”כ הוא דבר שאפשר לבררו לאיזה מדינה פרשה, שאז יהיה רובא דאיתא קמן, ומבואר בסוגי’ שם דבנידון שם אזלינן בתר רוב האנשים כאן ולא בתר רובא דעלמא (ועי’ בפנ”י שם למה לא דנו מצד רובא דעלמא), וממילא אינו מצוי כ”כ מקרה דרובא דליתא קמן שנולד הספק בזמן הקבוע וא”א לברר אם יש כאן קביעות איסור או לא.

ובפשוטו כל דין רובא דליתא קמן מסתמך על מה שאין קבוע באיסור שאינו לפנינו, למרות שאין כמעט דבר שמותר מכח רובא דליתא קמן שאין ממנו איסור קבוע באיזה מקום, (ועי’ בפמ”ג הנ”ל מש”כ בשם הצמח צדק הקדמון סי’ לב לענין הלוקח חיטים מן השוק), ולא מיבעיא להמקילים בקבוע שאינו ניכר דלא הוקבע איסורא מעיקרא, אלא אפי’ להמחמירים בקבוע שאינו ניכר יש מקום לומר דברובא דליתא קמן לא מתחשבים בכלל בקבוע כיון שאינו לפנינו ואין בו כח קבוע להשפיע על הנידון שלנו, אולם ראיתי בספר שמעתתא דקבוע שמעתתא ו’ שהאריך בזה והביא הרבה מ”מ לכאן ולכאן, עי’ מה שהביא שם משו”ת רע”א מהדו”ת סי’ קג סקי”א מה שדן בדומה לשאלה הזו (לענין איך לא חיישי’ שכל בהמה ספק טריפה מחמת קבוע) ומה שהביא משערי יושר שער ד פי”ב ששם נקט כדברינו דברובא דליתא קמן לא אמרי’ כל קבוע כחמצה על מחצה דמי, ועי”ש בשמעתתא דקבוע עוד הרבה מ”מ בנידון זה.

ויש להוסיף עוד על הדברים דבאמת א”צ להביא ממרחק לחמנו מהשבת אבידה, דבלאו הכי הניד”ד דומה לדין בשר הנמצא ולא לדין בשר הניקח דמבואר בזה דלא חשיב קבוע אלא כשלקח בעצמו, רק דהשבת אבדה הוא מעין המקרה כאן שהספק מצד בעלות על דבר ממוני מצד דיני בעלות ממון (ר”ל דינים המשתנים מכח מי הוא הבעלים על הממון) ואזלי’ בתר רוב בעלי ממון אבל אה”נ דאין ענין להביא דוקא משם.

וע”ע ברמ”א ביו”ד סי’ קי ס”ו דאם נתערבה תרנגולת טריפה בכשרות ונמצא ביצה ביניהן הביצה מותרת אע”ג דהתרנגולים חשובים ולא מתבטלים לגבי ביצה אזלי’ בתר רובא, והטעם משום שפירש ממילא מן הקבוע, וכמו שנתבאר לעיל מינה אפי’ על הבע”ח גופייהו (וע”ע לעיל ס”ב), וכמבואר בכמה סוגיות דכשהספק אחר הפרישה אינו בכלל קבוע, עי’ בפ”ח דיומא בסוגיא דמפולת ובזבחים, וכן ברמ”א בסי’ קיד ס”י ובש”ך שם סקי”ט בספק נותנין בו יין דמותר לקנות מגוי בשוק כיון שכבר פרש מביתו הלכך הו”ל פרש מן הקבוע ואזלי’ בתר רובא ואינו אסור אלא בלוקח מן הבית או מחנות קבועה, ונראה לפ”ז דפירש מחנות לחנות קודם שנולד הספק, כגון בעיר שיש בה חנות שמוכרת טריפה ולקח ממנה ראובן בשר ומכרה בחנות בעיר שאין בה חנות מוכרת טריפה וקנאה שמעון כיון שפרש קודם שנולד הספק ג”כ אזלי’ בתר רובא אע”פ שנקנה בחנות [עכ”פ אם לא נחשיב למפרע שנולד הספק מעיקרא, ועי’ בפמ”ג סי’ קי הנ”ל], (ומה שהצריך בבהגר”א שם גבי תרנגולת שאין תערובת בביצה היינו לצאת הדעות דביצה היא דבר חשוב ולא בטל מה שלא שייך בניד”ד).

עוד הוספה

לענין מה שהערת שוב על בנקים או חברות השקעה שהאפשרות ליצור קשר עמהם הוא מול המחשב.

הנה ראשית כל כולנו מסכימים שעצם העובדה שהתקשורת היא מול המחשב ולא על ידי שליח כמו בימי קדם כמובן שאינו משנה את הדין של קבוע שהגדרתו לגבי כל מקום ומקום לפי קביעות האיסור שיש בו, לדוגמה אם ידוע לך שיש בנק או חברת השקעות בבעלות ישראל בפריז חשיב קבוע לגבי פריז להחשיב הבנקים בפריז כבנקים של ספק איסור, ומאידך גיסא בנקים בשאר מדינות ועיירות אינם נאסרים מחמת זה גם שיש סבירות שגם בהם יש בנקים או חברות בבעלות ישראל.

אבל במקרה שאיקבע איסורא בבנק אחד מתוך כל העולם כולו, כגון שנודע בבירור שיש בנק במקום אחד בעולם בבעלות ישראל ולא נודע היכן הוא (ולא ניתן להתחקות אחר הידיעה) כאן נכנסים לנידון האם אומרים איקבע איסורא ברובא דליתא קמן דתליא בפלוגתא דרבוותא.

ולו יצוייר שיש במחשב שיש רשימה אחת של כל הבנקים בעולם (ואיני יודע המציאות בזה אם הוא אפשרי) ויודעים שבנק אחד מתוך רשימה זו הוא בבעלות ישראל, ואין יודעים איזהו, אני מודה שמסתבר לומר דכאן כבר חשיב רובא דאיתא קמן, מכיון שכל הבנקים נמצאים כרגע לפנינו.

לגבי הנידון הנוסף שעוררתם על חברת השקעות שהיא בבעלות ישראל אך רוב המניות מכורות לגויים, האם חשיב של ישראל או של גויים, אציין שעיקר הנידון שדיברתי לעיל בתשובה הוא בענין המניות של החברות עצמם, האם מניות של ישראל אוסרים את הבנק רובו או מיעוטו, ולא האם מניות של גוים מתירים את הבנק כאשר הבעלים הוא ישראל.

והנה אקדים לנידון זה שאיני בקי במציאות מה בדיוק התפקיד והסמכות של מייסד ומנהל חברה כאשר בפועל המניות בבעלותם הקניינית של אנשים אחרים, אלא שכידוע שהחלטות החברה או התאגיד בד”כ מתקבלות על ידי חברי דירקטוריון וחברי ועדה ומשרד מנכ”ל שכירים שפועלים בשליחות החברה או בשליחות בעלי המניות בחברה, ומסתמא שהמייסד אין לו שום כח של בעלים בזה, עכ”פ כיום כשאין לו גם שום אחריות על החברה, וצל”ע המציאות והדין בזה.

ואה”נ שהנידון על מניות יוצר ממילא נידון עקיף לענייננו דלו יצוייר שאכן כך הוא המציאות שיש לנו רשימה של בנקים (או חברות השקעה) וידוע שיש מתוך רשימת הבנקים שיש בנקים ששייכים לישראלים ומאידך גיסא לא ידוע על בנקים שרוב הכסף שבהם שייך לישראל, אז אכן יהיה הדין דאם מה שבעלות החברה של ישראל אוסר את הבנק אזי חשיב כמו דאיקבע איסורא ברשימת בנקים זו, ואם רק מה שרוב מניות בבעלות ישראל אוסר את הבנק לא יהיה חשיב כמו איקבע איסורא.

וכתבתי לזה תשובה חדשה [ד”ה מה הדין בנק שהמנהל וכו’ https://shchiche.
com/122309 ] ונתבאר שם שהסכמת הרבה אחרונים שאין בעלים אוסר ככל שאין לו לא שליטה ולא אחריות ולא בעלות קניינית על המניות.

אסור.

מקורות: לכאורה לפי מה שפסק השו”ע ביו”ד סי’ קפא שיש לחוש לדעת הרא”ש לאסור אפי’ במספרים כעין תער לגלח פאת הראש, דס”ל דגילוח גם בלא השחתה אסור, א”כ יש לאסור גם בהסרה בלייזר שכן פעולה על ידי מכונה נקט החזו”א (ע”פ הרמב”ן דחרישה) שנחשב כפעולת האדם בעצמו, ואע”פ שיש לדחות דא”א ללמוד השחתה בלא גילוח מגילוח בלא השחתה דהרי קרן לייזר לפי מה שהתבאר בתשובה אחרת הוא השחתה בלא גילוח, אעפ”כ נראה שיש לאסור בזה, דהרי בפיאות הראש לא נאמר לא גילוח ולא השחתה אלא לא תקיפו פאת ראשכם, ומזה למד הרא”ש לאסור גילוח בלא השחתה שישנו בכלל הקפה, וא”כ ה”ה השחתה בלא גילוח ישנו בכלל הקפה.

ויעוי’ בב”י שם שכתב להביא ראי’ להרא”ש וז”ל, וכן משמע בגמרא דקאמר ואיזהו סוף ראשו זה המשוה צלעיו לאחורי אזניו ופדחתו ולא פירש בו גילוח של השחתה כמו בזקן עכ”ל, ומבואר מזה דכל הגדרת האיסור הוא נטילת השיער ולא גילוח שיש בו השחתה.

אולם לפי מה שביאר הב”י אחר זה את דברי התוספתא לפי שי’ הרא”ש אפשר דיש ללמוד דבעי’ גילוח שיש בו השחתה, דקאמר בתוספתא ואינו חייב עד שיטלנו בתער וקאי על פיאות הראש, ודחה הב”י דמיירי במספריים כעין תער, וא”כ מספריים כעין תער הוא גילוח שאין בו השחתה ומנ”ל בהשחתה בלא גילוח, אבל באמת מהתוספתא אין ראי’ להיפך, דהרי נמצא לפי הב”י דהתוספתא בא לאפוקי רק במספריים כשמשאיר עיקרי השערות (כדי לכוף ראשון לעיקרן דבמקפיד על זה אינו כעין תער יעוי’ בפת”ש להלן בשם הנוב”י, וכן מבואר ברמב”ם הל’ נזירות פ”ה הי”א שהם הניח כדי שיכוף ראשו לעיקרו אין זה כעין תער, ועי’ קרן אורה נזיר מא ע”א ד”ה והרמב”ם) שבזה בא התוספתא לומר שאינו חייב, וא”כ התוספתא לא בא לאפוקי לייזר, דגם ליזר הוא כעין תער שמעביר עיקרי השיער אע”פ שאינו כעין תער.

וכן מבואר בתוס’ שבועות ב ע”ב (דאזלי בשי’ הרא”ש) דגם השחתה בלא גילוח כמלקט ורהיטני אסור בפאת הראש.

ולענין פיאות הזקן דיברתי בזה בתשובה נפרדת.

הרחבה בענין שיטת החתם סופר בסוגיא

מה שציין כת”ר לדברי השו”ת חת”ס ביו”ד סי’ קלט שכתב להתיר לסרק פיאות הראש במסרק אע”פ שמשיר נימין המדולדלות, דלא כהרעק”א, הנה מלבד מה שעצם קולתו של החת”ס היא חידוש לאסור מספריים כעין תער ולהתיר תלישה, והראיות שהביא שם הם מחודשות דלא נמצא להדיא בראשונים שהביא שם להתיר כן לפי הדעות האוסרות מספריים כעין תער, ובפרט מה שחידש דאפי’ מלקט ורהיטני שאסור לשי’ התוס’ בפיאות הראש ומלקט ורהיטני הוא דרך תלישה לכמה ראשונים, מ”מ יתירו התוס’ תלישה ביד או במסרק, שהוא חידוש גדול מאוד, ומלבד שהרעק”א חולק על כל זה והוא בדאורייתא, אמנם גם אם נימא שהמנהג כשי’ החת”ס בזה, מ”מ קולתו של החת”ס לא שייכת כאן כלל אחר בירור דבריו וכמו שיתבאר.

ראשית כל משום שהחת”ס מצרף שם לגבי סירוק דעת הרמב”ם שאינו לוקה אלא אם כן מסיר כל שער הפיאה, עי”ש שכתב דלהרמב”ם יהיה מותר מצד שאינו מסיר את כל הפיאה ולהסמ”ג יהיה מותר מצד שאינו עושה דרך גילוח, ואולם כ”ז בסירוק שאינו מסיר הכל, אך זה לא שייך בלייזר שהיא הסרה כללית שכך עובד ההסרה של לייזר היום, עי”ש בתוך דבריו שתלה את חידושו הזה (להתיר באופן שאינו דרך גילוח) רק בדעת הסמ”ג ולא בדעת הרמב”ם, ובאופן של סירוק התיר רק ממה נפשך מצד שגם להרמב”ם יהיה מותר כיון שאינו מסיר הכל וכנ”ל.

ועוד שהחת”ס ג”כ הזכיר שם דברי התוס’ בריש שבועות [ב ע”ב] שגילוח בלא השחתה והשחתה בלא גילוח אסור, (שהם סוברים כהרא”ש דמחמיר במספריים כעין תער כמו שפתח החת”ס התשובה לפי שיטת הרא”ש הזו, והתוס’ אתיין כשי’ הרא”ש, רק שנוסף בדבריהם שגם השחתה בלא גילוח אסור, דהזכירו בדבריהם מלקט ורהיטני), ורק הזכיר שם על דברי התוס’ שתלישה קיל מגילוח בלא השחתה של מספריים כעין תער או מהשחתה בלא גילוח של מלקט ורהיטני, ולהלן יתבאר אם דעתו לפסוק כהתוס’ בזה.

ובראשית דבריי אציין ביאור כוונתו של הח”ס בתשובתו שם, דהנה הקשה הח”ס על הת”כ דמאחר שיש ב’ לשונות במקרא לענין השחתה בלא גילוח ולהיפך, א”כ למה ממעטי’ השחתה שאין בה גילוח ולהיפך ולא מרבינן לתרוייהו במקום זה, ומכח זה כתב כדלהלן, דהנה יש להקשות למה פירטה התורה ענין גילוח והשחתה (בב’ המקראות בזקן) ולא הזכירה הכל יחד לא תסיר לכך ממה שפירטה התורה לא תשחית ולא יגלחו ש”מ לאסור רק בצירוף שניהם, אבל הקשה דעדיין קשה שמא מה שלא כתבה התורה לא תסיר משום דלעולם רצון התורה לכלול גם גילוח בלא השחתה וגם השחתה בלא גילוח אבל אעפ”כ לא כתבה התורה לא תסיר משום דרצון התורה שלא לכלול מריטה ולהכי לא כתבה לא תסיר שלא יהיה משמע מריטה (אלא לשון גילוח והשחתה), כך הקשה הח”ס על הקושי’ למה לא כתיב לשון לא תסיר, ודחה קושי’ זו דזה פשיטא שמריטה לעולם אינו בכלל האיסור כלל בכל לשון שיהיה כתוב אלא אם כן תפרש התורה לאסור מריטה עכ”ד, ומכח זה הוכיח הח”ס דמריטה דהיינו תלישה ודאי אינו בכלל האיסור.

ויל”ע בכוונת החשבון, דלמה לא נימא דבכל גוני מריטה יהיה אסור רק אם נאסר השחתה בלא גילוח, אבל אם לא נאסר השחתה בלא גילוח לא יהיה אסור, ויהיה תלוי איסור מריטה באיסור השחתה בלא גלוח, וממילא לא שייך להקשות כנ”ל שמא הטעם שלא נכתב לא תסיר הוא משום שבא למנוע מהמשמעות של מריטה, דשמא כלל לא בא למנוע מהמשמעות של מריטה (היינו לפי המבואר שהתורה היתה צריכה לכתוב לא תסיר אם באנו לכלול השחתה בלא גילוח וגילוח בלא השחתה ה”ה שלא באנו למנוע מריטה), ונקודת ההתחלה שהזכיר החת”ס שזה פשוט שגם אם לא היה שום מיעוט אלא רק פסוק אחד שלא תסיר הכולל הכל עדיין היינו ממעטים מריטה, שעל נקודת התחלה זו תלוי כל החשבון.

ונראה הביאור הפשוט בכוונת החת”ס דזה לא שהיה פשוט לנו כנקודת התחלה שהמריטה אינה בכלל האיסור, אלא על מה שנטען שאם רצון הקב”ה לכלול גילוח בלא השחתה והשחתה בלא גילוח הי’ לכתוב לא תסיר, ע”ז טען דמהיכי תיתי לה, דהא ניחא אם רצון הקב”ה לכלול גם גילוח בלא השחתה וגם השחתה בלא גילוח וגם מריטה, אבל אם נימא דרצון הקב”ה לעולם לכלול גילוח בלא השחתה ולהיפך אבל אין רצון התורה לכלול מריטה א”כ לא הוה סגי בלא לכתוב לשונות דגילוח והשחתה, וממילא הדרא קושי’ לדוכתיה דכבר אין לטעון לא לכתוב רחמנא לא גילוח ולא השחתה אלא לא תסיר בלבד (שמכח טענה זו רצינו לטעון שהטעם שנכתב גילוח והשחתה הוא כדי לומר דרק בצירוף תרווייהו יש איסור), דיש טעם אחר למה לא נכתב לא תסיר וכנ”ל.

אבל השתא דאמרי’ שמריטה אינו בכלל האיסור כלל (גם אם הוה כתיב לא תסיר ומכח משמעותיה דקרא וכמשנ”ת) ניחא למה כן אפשר לטעון שהו”ל לכתוב לא תסיר וממילא טענינן דמדהו”ל לכתוב לא תסיר וכתב גילוח והשחתה ש”מ דבעי’ תרווייהו כדי לאסור ע”כ הביאור בדבריו.

והשתא נבוא לענייננו דהרי בסופו של דבר כל הבנין לחלק בין מריטה (תלישה) לשאר הסרות מתבסס בסופו של דבר על מה שלגבי קרחה יש פסוק מפורש לאסור מריטה, אבל לגבי עניינים אחרים לא כתב כן.

וכמו שביאר בהמשך דברי החת”ס דגם מה שטען החת”ס דילפי’ פאת הראש מפאת הזקן להתיר תלישה בפאת הראש, מ”מ היינו דוקא לענין תלישה, ולא לענין מספריים כעין תער שנתבארו בתוס’ [שבועות ב ע”ב] ורא”ש ותה”ד בשם גליון תוס’ לאסור וכהגדרתו שיש בהם “קצת השחתה” משא”כ תלישה.

ומשמע לכאורה בדבריו דכ”ש לענין מלקט ורהיטני שבזה הוה פשיטא להו להתוס’ שם יותר לאסור בפאת הראש, ולא נתבאר להדיא הטעם בדבריו למה “השחתה עם קצת גילוח” עדיף מ”גילוח עם קצת השחתה” אם לא דנימא דמר’ אליעזר [דמכות כא ע”א עי”ש] נשמע לרבנן שיש יותר מקום להחשיב דבר שאינו גילוח כגילוח מלהחשיב דבר שאינו השחתה כהשחתה, עכ”פ זה נתבאר בדבריו שאם יש גילוח או השחתה (אחד מהם) זה אסור.

וזה מבואר להדיא בדבריו ע”ד התוס’ כנ”ל דגם השחתה בלא גילוח אסור רק שתפס שתלישה אינו דרך השחתה כלל כל שאינו עושה כן דרך מלקט ורהיטני, ולא נתבאר שם ההגדרה המדוייקת לזה, דהרי גם מלקט ורהיטני לדעת חלק מהראשונים נעשה על ידי תלישה, ולא משמע שבא להתיר רק תלישה במסרק שאינו דרך השחתה כלל (שאינו מתכוון להשחית ומשחית רק קצת), דאדרבה משוה שם לעיל מינה מריטה לתלישה (כמו שהבאתי למעלה דבריו), ואולי מלקט ורהיטני עושים עבודה יסודית יותר, (וחשבתי אחר כך דההבדל השורשי והיסודי והמהותי בין עבודה עם מלקט ורהיטני לבין מריטה כדרך אבלים ותלישה במסרק הוא האם עושה כאן דרך גילוח או דרך של דבר אחר, דמלקט ורהיטני אף שהם כלים שמועדים לדברים אחרים לכמה ראשונים מ”מ עושה כאן פעולה של החלקת העור במקום גידול השיער אבל במסרק אינו עושה כאן פעולה זו כלל אלא סירוק בלבד וכן מריטה במקום צער וכיו”ב אינו עושה פעולת אומן ותיקון כלל של הסרת השיער והקפת הראש אלא פעולה אקראית בעלמא, ועדיין צל”ע ההגדרה המדוייקת בזה אם הכונה שצריך כוונת תיקון או דרך תיקון), מ”מ לפי מה שנתבאר בדבריו שהשחתה בלא גילוח אסורה ורק תלישה אינה השחתה, לפ”ז איזה טעם נימא דלייזר אינה השחתה.

ומ”מ מה שכתב בסוף דבריו דאין הלכה כתוס’ ורא”ש אלא כגליון תוס’ (דנקט שם שמספריים כעין תער חשוב כתער לענין פאת הראש והזקן) יש לדון מחדש לפי זה מה יהיה הגדר בניד”ד בטעם מה שמספריים כעין תער חשובין כתער ובפשטות הוא משום שקצת השחתה סגי אבל זה ברור דבעי’ גילוח שיש בו השחתה כדי לאסור דא”כ מלקט ורהיטני יהיה אסור וזה אינו כמ”ש במשנה בפ”ג דמכות וגמ’ שם כא ע”א, ולכאורה לפי סברא זו יש מקום לשמוע להתיר מכיון שלייזר אינו גילוח כלל כמשנ”ת ע”פ הב”י והנוב”י לענין משחת הסרת שיער בזקן, ולהכי סיים שם החת”ס “וא”כ אין שום הו”א לאסור תולש” כיון שאין בזה גילוח כלל ולא נאסר דבר בפיאות הראש יותר מפיאות הזקן לדעת החת”ס בדעת הגליון תוס’, וכיון שהשחתה בלא גילוח כמו מלקט ורהיטני שרי בזה (היינו בפאת הראש כמו בפאות הזקן לדעת החת”ס בדעת הגליון תוס’) כ”ש דתלישה שלדעת החת”ס הוא נחשב פחות השחתה ממלקט ורהיטני כמו שהזכיר החת”ס כן בדבריו בדעת התוס’.

וצע”ק דהן סברות הפוכות דבשם התוס’ כתב שהשחתה בלא גילוח יותר פשוט לאסור מגילוח שיש בו קצת השחתה, (ולעיל התחבטתי בביאור הדבר), ואילו בשם גליון תוס’ יוצא לכאורה להיפך.

ומ”מ זה בלאו הכי אין להתיר דהרי השו”ע פסק כתוס’ ורא”ש, וגם להחת”ס הרי עיקר הנפק”מ לפסוק כגליון תוס’ הוא להחמיר במספריים כעין תער בזקן, אבל לענין השחתה בלא גילוח בפיאות הראש למה לא נחמיר בדאורייתא לאסור כתוס’ ורא”ש, ואם משום דמשמע בחת”ס שנקט כן גם לקולא לפסוק כגליון תוס’ מדמסיים שם שלפי הגליון תוס’ אין שום הו”א לאסור תולש, הרי כן נקט איהו גופיה גם בדעת התוס’ להתיר תולש, וא”כ מנא לן שהיה מסתמך בזה רק על הגליון תוס’ לחוד להתיר תלישה בפאת הראש אם היה נגד התוס’ ורא”ש, וממילא מנא לן שיתיר על סמך זה השחתה בלא גילוח בפאת הראש ע”פ ביאורו בגליון תוס’ גנגד התוס’ והרא”ש.

(ואיני רגיל מספיק בסגנונו של החת”ס, אבל לא הביא שם הרבה סיבות וראיות לדחות שי’ הפוסקים התוס’ והרא”ש ושו”ע ורמ”א (סי’ קפא ס”י) מהלכה ולהקל בדאורייתא כנגדם לענין הנוגע להשחתה בלא גילוח בפיאות הראש, וכן דעת רבינו ירוחם וסמ”ק ואגודה בשם ר”י כמו שהביאו בב”י וב”ח שם, אבל אכן הביא שם החת”ס ג’ רבוותא שמחמירים במספריים כעין תער בזקן והם הגליון תו’ ואולי גם התה”ד (התה”ד רק נקט שנכון להחמיר לסברת הגליון תוס’ שלא לספר במספריים אבל לא הכריע כמותו בנפק”מ שיווצרו מדבריו לקולא) והמפרש דנזיר ודחיית פירוש התוס’ שכ”ז מספיק להחמיר בדאורייתא כנגד תוס’ ורא”ש ושו”ע ורמ”א, ובפרט יש להוסיף שמה שמשמע שם בריש התשובה שלקח דברי הרמב”ם בחשבון ההיתר של תלישת פיאות אע”פ שהוא לגמרי אינו סובר כגליון תוס’ לא בפאת הראש ולא בפאת הזקן, אבל אם נימא שלקח בחשבון כל השיטות בסוגי’ שהם הרמב”ם והרא”ש וגליון התוס’ להתיר לפי כולם תלישה ניחא שמבאר והולך לפי כל אחת מדעות אלו להתיר תלישה, אלא דבאמת לשונו שכ’ שמה שאנו תופסים לאסור בפאת הראש מספריים כעין תער לאו מטעם התוס’ והרא”ש אתינן עלה אלא מטעם הגלין תוס’ וכו’, זה אינו ברור אבל יש לפרש לחומרא וכנ”ל).

ועוד דמשמע בריש התשובה לענין סירוק שחושש לדעת הרמב”ם ומחשבו בסוגי’ ומשמע שלפי מה שנקט בדעת הרמב”ם שם לא יתיר לענייננו בהסרה בלייזר עי”ש (מלבד מה שעצם מה שחישב דברי הרמב”ם מוכיח שלא פסק כהפסקי תוס’ לקולא [נפק”מ כנ”ל לחשוש לפסק השו”ע והרמ”א כהתוס’ והרא”ש] מלבד זה גם עצם דברי הרמב”ם לא יתירו לעניננו), וכמו שביארתי לעיל בתחילת ביאור דברי החת”ס, וק”ל.

נמצא מכל זה דאין להתיר גם לפי החת”ס.

(ויש להוסיף עוד על כ”ז במאמר המוסגר דאפי’ אם היה צד דלפי שי’ הגליון תוס’ יהיה מותר לגלח בלייזר פיאות הראש (היינו לפי מה שפלפל החת”ס בשיטתם ואינו מפורש בדבריהם כלל), מ”מ הרי הגליון תוס’ אוסרין לגלח הזקן במספריים כעין תער דהיינו שיעור של פחות מכדי שיכוף ראשו לעיקרו, ובשם הסטייפלר הובא שהשיעור הוא חצי ס”מ, ומי שאינו מקפיד ע”ז כמו מנהג הרבה מקומות היום וכדעת השו”ע והרמ”א בודאי שלא יוכל לסמוך על שי’ הגליון תוס’ להקל מחמתם בדבר אחר, ומעצם המנהג ג”כ אפשר ללמוד שכיום לא חששו לשי’ הפסקי תוס’ בחלק מהמקומות וממילא הוא גם לחומרא).

ויש לציין עוד דלפי מה שנקט החת”ס העיקר להתיר בזה מחמת המנהג להתיר לסרוק פיאות הראש והזקן ומחמת רבוותא שנהגו כך, א”כ אם נשווה כ”ז לגבי המנהג לגבי משחת הסרת שיער על פיאות הראש [שבזה דנו הב”י והנוב”י והברכ”י בשיו”ב לגבי הזקן וזה מקור צד ההיתר להתיר הסרת שיער בלייזר בזקן כמו שהרחבתי בתשובה נפרדת], הרי כלל לא נהגו להסיר פיאות הראש למשעי במשחה אלא הזקן בלבד, ואדרבה ממה שהזכירו הנוב”י והפוסקים נידון זה על פאת זקן משמע לכאורה דסבירא להו שאין לעשות כן בפאת הראש אלא דוקא לענין פאת זקן שנאמר בו להדיא שאינו חייב אלא על גילוח שיש בו השחתה.

ובגוף מש”כ השיו”ב דהסרה בסם עדיף בזקן מהסרה במספריים כעין תער ניחא דבהסרה בסם יוצא דעת הגליון תוס’ שמודו דבהשחתה בלא גילוח מותר בזקן שהוא מפורש במשנה וגמ’ מכות כא ע”א לענין מלקט ורהיטני וכנ”ל, משא”כ בהסרה במספריים כעין תער שהזכירו הגליון תוס’ לאסור אפי’ בזקן, אבל לענין פיאות הראש לא יקל השיו”ב בהסרה בסם, כיון דלענין השחתה בלא גילוח בפאת הראש נזכר בתוס’ דשבועות הנ”ל לאסור.

ומ”מ לגבי מי שטוען קים לי כגליון תוס’ כפי מה שביאר בדעתם החת”ס וקים לי בכוונת החת”ס שהחת”ס מכריע כמותם להלכה גם לקולא אפשר שאין למחות בידו, עכ”פ אם משייר שערות שאינו נוגע בהן בלייזר כדי לצרף בזה גם דעת הרמב”ם שבכה”ג אינו עובר איסור כלל, ובלבד שהוא מחמיר גם בזקן שלא לגלח במספריים כעי תער אלא בלייזר או במשחה בלבד (שוב חזרתי בי ממה שכתבתי כאן אחר שמצאתי שגם הגליון תוס’ גופא לא כתבו אלא שנכון להזהר במספריים בזקן וממילא כל החשבון המיוסד על כל זה הוא רק ספק ולא ודאי וא”א להוציא ממנו שום קולא ולהלן הרחבתי בזה עוד אבל גם לפי ביאור החת”ס בדבריו הרי דברי הגליון תוס’ נאמרו רק בתורת ספק).

ולגוף דברי הגליון תוס’ צריך להוסיף תוספת ביאור בדבריו דמה שהזכיר שלא לגלח בחלק התחתון של המספריים, וכן אי’ בפסקי תוס’ שכך נהג א’ מבעלי התוס’ וכן פסק הרמ”א, זה אינו שייך כלל למה שחידש החת”ס בדעת הגליון תוס’, דאדרבה לפי דעה זו מספריים כעין תער מותרת בזקן ורק תער ממש אסור, וכמבואר ברמ”א דהטעם שאין לספר בחלק התחתון של המספריים משום דחיישי’ שמא יספר עם החלק התחתון לבד בלא החלק העליון וממילא הוא תער גמור, אבל דברי החת”ס אתיין על המשך דברי הגליון תוס’ שנקט שיש להחמיר יותר מהמנהג ולא לספר במספריים כלל בזקן, וע”ז ביאר החת”ס דדברי הגליון תוס’ בביאור דברי הסוגיות לפ”ז שסובר שיש איסור של מספריים כעין תער גם בזקן.

והנה עפר אנחנו תחת כפות רגלי אור העולם החת”ס אבל בעניותי לא זכיתי להבין דברי החת”ס בביאור דברי הגליון תוס’ דהרי מבואר בגליון תוס’ שם שלא עלתה על דעתו כלל לאסור מספריים כעין תער בזקן אלא אדרבה התיר להדיא לספר הזקן במספריים שאינן חדודות, ולא משום שאם אינן חדודות אין להם דין מספריים כעין תער, אלא משום שאם אינן חדודות לא יוכל לגזוז השיער בלא צירוף שתי הסכינים יחד וממילא אין חשש שישתמש רק בסכין התחתון (שאז הוא תער ממש כמו שנתבאר בכוונת המנהג שכתב לעיל מינה ושפסקו הרמ”א), אבל אם המספריים חדודות חיישי’ שמא יגזוזו השיער עם הסכין התחתון על הבשר בלבד שאז הוא תער גמור דאורייתא כיון שמגלח בסכין על בשרו, ולכן נקט שיש להזהר בזה, ולא נקט בלשונו איסורא כלל אלא שנכון להזהר (וגם מה שהביא הבדה”ב לשון איסור מהתה”ד לפנינו נזכר רק דיש מקום להחמיר).

היוצא מזה שיש כמה טעמים שלא לפרש בדעת הגליון תוס’ שסובר לאסור מספריים כעין תער בזקן מדינא, הא’ דבמתני’ אי’ ואינו חייב עד שיטלנו בתער ומבואר שם בגמ’ דבמספריים אינו חייב, וסתמא דסוגי’ מספריים הכוונה כעין תער כמ”ש הב”י ריש סי’ קפא, והב’ דלא נזכר בשום מקום בגמ’ לא בבלי ולא בירושלמי להדיא איסור כזה של מספריים כעין תער בזקן ומהיכא תיתי לה (ומש”כ בנזיר נח ע”ב מאי בתער כעין תער הוא אוקימתא לנידון דהתם והיכא דאתמר אתמר, ואדרבה משם יש להוכיח להיפך דמאחר ומבואר לענין דהתם שיש חילוק בין תער למספריים כעין תער א”כ אם אי’ דכאן הדין שווה א”כ מנא לן ומהיכי תיתי לה, וכ”ש הכא שהוא דין בגדרי גילוח ושם הוא רק דין בתוצאת הדבר), והג’ דנמצא שהגליון תוס’ חולק על כמעט כל הראשונים והם הרמב”ם והרי”ד והסמ”ק והסמ”ג והתוס’ והרא”ש ורי”ו בשם ר”י ואגודה, והוא דוחק גדול, והד’ דהרי הגליון תוס’ התיר מספריים שאין חדודות, והה’ דהגליון תוס’ לא הזכיר שיש איסור אלא נכון להזהר, ולפמשנ”ת ניחא דהוא רק הנהגה שלא לבוא לידי איסור תער.

וממילא מאחר ואין דעת הפסקי תוס’ להחמיר במספריים כעין תער מדינא ממילא כל הבנין בדבריו לומר שחולק על התוס’ והרא”ש בהשחתה בלא גילוח בפיאות אין לזה הכרח או ראי’.

ויש להוסיף בזה עוד כמה תמיהות שנתבארו במהלך התשובה, התמיהה ה’ דמבואר בכמה ראשונים שמלקט ורהיטני הוא דרך תלישה והוא מבואר בתוס’ שהוא אסור בפיאות הראש, ואעפ”כ נקט החת”ס בשיטתם להתיר תלישה, והוא צע”ג, ואולי החת”ס ראה דברי הראשונים שפירשו דמלקט ורהיטני הוא דרך החלקה ולא תלישה, וממילא לדידן יש לחוש לשאר ראשונים בזה ויל”ע, והתמיהה הו’ דלפי החת”ס נמצאו סברות הפוכות דלהתוס’ השחתה בלא גילוח חמור מגילוח בלא השחתה (וכך הסברא מסתברת יותר שכשהתוצאה היא כמו האיסור יותר נתפס לאסור מאשר במקרה שרק דרך הפעולה דומה לאיסור ולא התוצאה) ולפי הגליון תוס’ לפי מה שביארו החת”ס הוא להיפך, ויש בזה סברות הפוכות, והתמיהה הז’ דתמוה לומר שננקט לקולא בדאורייתא כדעת הגליון תוס’ נגד רוב בנין ומנין של הראשונים שאנו פוסקים כמותם בכל מקום כמשנ”ת, ואם נקטי’ כגליון התוס’ רק לחומרא הוא מובן יותר, (יש לציין דהגליון תוס’ נמצא גם בפסקי תוס’ וגם בתוס’ המכונים תוס’ שאנץ על המכות, וממילא מקורו מבעלי התוס’, ולכן לענין חומרא בודאי שיש מקום לסמוך על זה),

בגוף דברי השו”ע הנ”ל ההגדרה בזה דבשו”ע משמע שדעת התוס’ והרא”ש והסמ”ג ורי”ו ושא”ר היא חומרא שיש לחוש אליה וצריך לנהוג כמותה, בתורת חשש, (לא “וטוב” ולא “וראוי” ולא “ונכון” ולא “בעל נפש יחמיר”, אלא “ויש לחוש”), ולכן לא הגיה הרמ”א בזה כדרכו להביא להלכה דעות התוס’ והרא”ש ושא”ר במקומות שפוסק השו”ע כהרמב”ם, משום שכאן כבר השו”ע הזכיר דעת שאר הראשונים בזה, ויש להוסיף בביאור הדברים דזה פשיטא שכ”ש לדידן בני אשכנז צריך להחמיר כן מעיקר הדין מאחר שבכל מקום אנו חוששים לדעות נרחבות בראשונים עכ”פ כשהוא מדאורייתא, וקל להבין.
 

מותר ליהנות מהספר וגם להסתכל בתמונה.

מקורות: הנה התמונה עצמה לא נעשתה לע”ז ולכן דינה כמ”ש הרמ”א סי’ קמא ס”א על שתי וערב שנעשה לזכרון שמותר בהנאה, וראה קצש”ע בהשמטות הצנזורה (ויש לציין דבאופן שידוע שלא השתחוה יהיה מותר אפי’ לדעה האחרונה שהביא המחבר בסו”ס ב לענין צלם הנעבד הנמצא על כלי שאינו משמש לעבודתם בסתמא שאין ידוע אם נעבדו או לא, ואין צריך לומר להכרעת הרמ”א שם דלפי שיטתו שם אפי בסתמא אם נעבדו מותר כל שהוא על כלים שאין עשויין דרך כבוד כמו כאן), אבל הסתכלות לכאורה היה בעי’ מצד אל תפנו אל האלילים כמ”ש החינוך, וגם ספרי ע”ז, עי’ סנהדרין ק ע”ב ובראשונים שם, ושו”ע ורמ”א וש”ך ובהגר”א סי’ קלט סט”ו עי”ש, אבל יש לדון מדין ע”ז שבטלה.

והנה אי’ בשו”ע בהל’ ע”ז שבטלה ביו”ד סי’ קמו ס”י שאם הניחו את הע”ז בשעת שלום והלכו להם מותרת, ואפי’ בשעת מלחמה אם היו יכולים לחזור ולא חזרו מותרת, א”כ בענייננו שרוב הע”ז הללו נשכחו באובך הדורות וזה היה ע”י התפכחות עובדי הע”ז בהשתלשלות הדורות והזמנים, יעוי’ מש”כ הרמב”ם סוף הלכות מלכים, א”כ באופן כזה מבואר שמותר.

[אין הכוונה בקטע זה של התשובה לצורת שתי וערב אלא לצלמים שונים בלתי נודעים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות של מקומות כמצרים ואשור וכיו”ב].

ומ”מ צורת חמה ולבנה ודרקון יתכן שחמור יותר לפי דעה האחרונה ברמ”א סי’ קמט ס”ג, ובתשובה אחרת הרחבתי אם יש להחמיר בצבע בלבד ולענין מה נכלל בצורת חמה ולבנה.

ובגוף מה שהבאתי בשם החינוך על איסור הסתכלות שוב יתכן דבניד”ד יהיה מותר שהרי כ’ הש”ך ס”ס קמב סקל”ג בשם התוס’ והרא”ש צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מותר להסתכל בהן לראות נויין.

והעיר אחי רבי אליעזר שליט”א דמ”מ יש ענין של תוספת קדושה להתרחק עכ”פ מצורת שתי וערב גם כשאינו אסור ע”פ דין עכ”ד בקיצור (ועי’ כאן למטה הערתו בהרחבה).

ויש לציין בזה מה שהובא בספר תולדות יעקב על הסטייפלר שביקש מחברת החשמל לשנות את החוטים כדי שלא יהיה צורת שתי וערב, וכן יש לציין למה שהביא הב”י באו”ח סי’ לב להיזהר שלא יהיה צורת שתי וערב בקשר של תפילין, ומיהו בשם החזו”א הובא [כמדומני במנחת תודה] שכאן בא”י א”צ להיזהר כ”כ מריחוק משתי וערב שבאקראי שאינו לשם ע”ז, ויש לציין עוד בזה מה שהביאו הראשונים בע”ז מהירושלמי שם על מעשה בן דמא ויעקב עי”ש לענין להתרפאות בשם של ישו בן פנדירא, ולענין דברי הס”ח על התכופפות באמת הוא דינא דגמ’ ושו”ע שאסור להתכופף בפני ע”ז ואכמ”ל, ורוב דברי הפוסקים על שתי וערב הם במקום ובזמן שהיו נעבדים, ועי’ מה שכתבתי בשם החזו”א, וחלק מהתשובה שכתבתי כאן הוא מתייחס בעיקר לע”ז קדומות שכהיום בלתי ידועות, אבל עיקרי הדברים בתשובה זו שייכים על ע”ז עתיקות, שכהיום בלתי ידועות, אבל חלק מהדברים שייכים גם לתמונה של שתי וערב כמו שציינתי לדברי הרמ”א בשם הראשונים והקצש”ע בהשמטות לגבי צורת שתי וערב שלא נעשה לע”ז.

מברכים כיון שהוא כלי חשוב מאוד, ובודאי שיש בו שמחה, וכך הוא הדין שמברכים על כלים ג”כ ולא רק על בגדים כמ”ש במשנ”ב סי’ רכג סקי”ג ואכמ”ל.

ומכיון שהוא עשוי גם לשימוש בני הבית ויש להם טובה מזה לכן הברכה היא הטוב והמטיב ולא שהחיינ.

ואם השימוש הוא עבורו לבד הברכה היא שהחיינו וכ”כ באג”מ ח”ג סי’ פ.

ועשיר גדול שאין לו בזה שמחה כל כך כגון עשיר שיש לו כבר הרבה מכוניות לא יברך כמבואר במשנ”ב שם.

והטעם שברכב שמשמש לעצמו מברך שהחיינו ואם משמש גם לבני ביתו מברך הטוב והמטיב הוא משום דכל דבר שהיא טובה לאחרים ג”כ מברך הטוב והמטיב דהיינו הטוב לו והמטיב לאחרים, וכמו שמתבאר במשנ”ב סי’ רכג דבקנה כלים שהם לו ולבני ביתו מברך הטוב והמטיב, ולכן גם במכשירי חשמל שמברך עליהם שהחיינו אם קנה אותם לו ולבני ביתו מברך הטוב והמטיב, וכעי”ז מצאנו גם בירושה שמברך שהחיינו ואם יש לו אחים יורשים עמו מברך הטוב והמטיב.

אי אפשר.

מקורות:
לגוף ענין מקלחת בדרך שיחה ח”ב עמ’ תלד הובא מהגרח”ק בשם החזו”א שהחמיר שמקלחת אינו נחשב ט’ קבין מאחר וצריך שכל הט’ קבין יפלו בבת אחת, ואילו במקלחת הוא מפרד בין הרבה חורים, ומ”מ יש הרבה מפוסקי זמנינו (עי’ שבט הלוי ח”א סי’ כד ומנח”י ח”ג סי’ טו ועוד) שכן החשיבו מקלחת כט’ קבין ואף להחזו”א יכול באיזה שהוא דרך לקנות בחנות המיועדת לענינים אלו ראש למקחת שיועיל לשפוך את הכל מחור אחד.

וראיתי להגר”מ שטרנבוך שהעיר דכיון שהגזירה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, א”כ מאחר דמקלחת הוא בקלות א”כ אין מועיל, ולא זכיתי להבין דאם היה רק מקלחת אחת בעיר הרי הוה סגי מצד זה, א”כ מנ”ל לחדש גזירות כשיש מקלחת בכל בית, ומ”מ במאמר המוסגר אולי יש לציין דמטעם זה הזהיר ר”י החסיד שלא יהיה מקוה בבית וק”ל.

ובהלכות חג בחג הל’ ימים נוראים פכ”א הערה סב כתב בשם הגריש”א דט’ קבין מסילון המחובר לקרקע לא חשיב כנתינה דלא תקנו חז”ל בכה”ג, ומדבריו שם משמע שחשש שהוא כעין ט’ קבין בטבילה דמבואר בגמ’ ברכות כב דלא מהני וה”ה יש לזה חסרון כלי, ועי’ משנה הלכות ח”ג סי’ א-ז מה שהאריך בטעמים למה לא מהני מקלחת לט’ קבין.

עכ”פ לפי הצדדים והאופנים שמקלחת מועלת לט’ קבין נשאלתי האם יש פתרון במקלחת שצריך להחזיק את סילון המים בידו לצאת ידי ט’ קבין באופן זה.

וראיתי למי שרצה להביא ראיה ממה שיש שנקטו שאין מעכב חציצה בטבילת עזרא (ועי’ במטה אפרים סי’ תרו שהחמיר בזה עכ”פ לענין ט’ קבין, והמשנ”ב בסי’ פח הביא חלק מדברי המטה אפרים שם השייכים לדין זה), וצע”ק מה הלימוד משם, דאפי’ אם נימא דאין מעכב חציצה בין בטבילת עזרא ובין בט’ קבין אבל הרי פשיטא שבטבילת עזרא אם יטבול גופו לחצאין לא עשה כלום, דהרי מדאורייתא בעינן שייכנס כולו למים, רק דחציצה אינה מעכבת מן התורה, ואפי’ מדרבנן מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ ואעפ”כ אם היתה אפי’ שערה אחת חוץ למים לא עלתה לו טבילה.

וכי תימא שט’ קבין קיל יותר לעניינו הא מהיכי תיתי דהרי גם לענין טבילת עזרא לדידן מקילינן בחציצה ואעפ”כ בעי’ שיכנס כולו למים.

ועוד הביא שם לשון הפמ”ג או”ח סימן פ”ח מ”ז סק”א כתב וז”ל בעינן על כל גופו שלא יהא מקום שלא יבואו שם המים כמו טבילה ואיני יודע עכשיו מטילין ט’ קבין וכמעט מקצת גופו לא נגע כלל במים וכו’ עכ”ל, ומבואר להדיא דגם בט’ קבין בעי’ שיהיו על כל גופו, וכן הסכים באלף למטה במטה אפרים סי’ תרו לפרט זה בפמ”ג דבעי’ שיהיה רחיצת כל גופו ויגיע המים לכל גופו, (אם כי לא הצריך שבפועל יגיע המים לכל מקום בגוף אלא שיהיה רחיצה כנגד כל מקום בגוף סביב כל הגוף) וכ”כ בפשיטות בשו”ת ארץ צבי סי’ פט.

ויש לציין דמש”כ שם במטה אפרים ויזהיר לשופכים עליו שישפכו כנגד גופו ממש זה הביא המשנ”ב ממנו בסי’ פח, וכ”ז הוא מטעם הפמ”ג הנ”ל.

בספר טהרת התורה תשובה נד הובאה תשובת הגרח”ק שאם אחר הטלת הט’ קבין נשארו מקומות יבשים מסתבר שכשר, ואע”פ שהוא שלא כהס”ח והפמ”ג הנ”ל, ומ”מ האלף למטה סי’ תרו סק”ג מסכים שצורת הנתינה של הט’ קבין צריך שיהיה סביב כל גופו, רק שאם נשארו מקומות יבשים אינו מעכב, ודברי הגרח”ק אתיין כדבריו.

והנה ממה שהביא המשנ”ב בסי’ פח סק”ג דברי המטה אפרים שם שישפכו כנגד גופו ממש, ולא דברי הפמ”ג משמע שפסק בזה כהמטה אפרים ולא כהפמ”ג, ואמנם אלף המגן נדפס בזמן המשנ”ב בסוף המטה אפרים וגם אפשר דנקט מה שמוסכם לכו”ע ולא נחית לפרטים השנויים במחלוקת ולא בא להכריע בהם, דמה שצריך כנגד גופו ממש גם הפמ”ג מודה בזה.

ועדיין יש לדון מה הדין אם יכול תוך כדי הטלת המים מן המקלחת להעביר מיד ליד בלי הפסק הקילוח כך שלמעשה יבואו מים גם על ידיו האם בכה”ג כשר לפי מה שפסק הפמ”ג דבעי’ שיבואו כל המים על גופו וסגי בזה, או דבעי’ שבכל זמן הקילוח (דהיינו כל זמן שעדיין לא הגיע לט’ קבין ומשלים עדיין המים לט’ קבין) יהיו המים מוטלין על כל גופו.

ואם תמצי לומר דלא בעינן שיהיו המים בכל רגע על כל גופו עדיין יש לדון האם בעינן שלכה”פ יהיו על רוב גופו בכל זמן שרוצה לצרף או דסגי שבלא הפסק הקילוח משלים בסופו את ידו בלבד.

ומסתימת מה שדנו כמה מפוסקי זמנינו על ט’ קבין במקלחת יש משמעות קצת דעכ”פ לשיטתם (ולשיטת החזו”א איני יודע) לא צריך שיבואו כל הט’ קבין על כל גופו מתחילת ועד סופם, אלא לכל היותר סגי שבאו בס”ה בכל זמן נתינתם על כל גופו.

וז”ל הספר חסידים סי’ תתכח, אדם שאין לו מי שישפוך עליו ט’ קבין ואין לו כמו כן כלי עשוי שיהא נשפכים עליו בלא ידיו יכניס המים בכלי שלו וישימם על דבר גבוה וישפכו עליו וימהר להניח הכלי מידו וישים על זרועותיו ועל ידיו (ולא) (תיבת “ולא” כתב המפרש של הספר חסידים שנראה הוא ט”ס וכנלענ”ד) קודם שיכלו המים מן הראש כדי שירדו המים על זרועותיו ועל ידיו ולא שזהו בטוב כי ידיו וזרועותיו שמא לא ירד מים עליהם אלא טוב כלום מלא כלום ע”כ.

ומכיון שקיצר מאוד בלשונו וגם ראיתי שיש שהבינו אותו באופנים שונים הנוגעים לכמה הלכות ופרטי דינים היוצאים מדבריו, לכן ארחיב לבאר בזה כוונתו כנלענ”ד, וזה תורף דבריו, אדם בעל קרי שצריך טבילה ואין לו חבר שיוכל לשפוך עליו ט’ קבין וכמו כן אין לו כלי שעשוי באופן שיוכל לשפוך עליו הט’ קבין בלא שיצטרך להתעסק בזה בידיו (דהיינו היה להם כלי שהיה יכול להריק מים גם בלא התעסקות ידנית אבל אדם דידן אין לו הכלי הזה), העצה לאדם הזה היא שייקח כלי וימלאנו במים, ויניח הכלי במקום גבוה כגון ע”ג הכותל באופן יציב, ואז יעמוד בקרקע למטה מתחת הכלי ואז יתפוס את הכלי בידיו ויהפכנו כדי שישפכו עליו כל המים שבכלי, אבל ייזהר מאוד שמיד כאשר המים נשפכים, כבר אז לא יהיו ידיו תופסות בכלי אלא יהיו ידיו עם כל גופו תחת הכלי, וזהירות זו (לפי הגהת המפרש של הספר חסידים) צריכה שתהיה קודם שיכלו המים מן הראש, כלומר שבעוד שהמים מקלחין על ראשו יקלחו המים גם על ידיו, ולא שיעשה אותם כסדר בזה אחר זה, והטעם שיכניס ידיו וזרועותיו (היינו כל חלקי היד) תחת הכלי הוא כדי שיהיו המים מקלחין גם עליהם, ואע”פ שאין פתרון זה מספיק ברווח, כי יתכן שלא יעלה בידו שירדו מים על כל חלקי ידיו וזרועותיו כדין, מ”מ אף אם בסופו של דבר לא יעשה כלום עדיף כלום מלא כלום, כלומר עדיף שלפחות התאמץ ויצא בידו כלום ממה שאף לא יעשה את המאמץ לדבר זה, ע”כ ביאור דברי הס”ח.

ומשמע מדבריו דבעי’ שבפעם אחת יפלו המים על כל גופו, ועדיין יש להסתפק אם צריך שבכל זמן השפיכה של הט’ קבין יהיה כל גופו תחת הסילון, או שדי במה שיש בס”ה ט’ קבין ובחלק מהזמן כל גופו נמצא תחת הסילון.

ולפו”ר נראה דלפי סברתו של הס”ח שצריך שבכל זמן שפיכת הט’ קבין יהיה כל גופו תחת הסילון, דאל”כ מנין למד כל חילוקים אלו, אבל השתא לפי מה שביארתי בדעתו סברא הוא שיהיו הט’ קבין דומיא דטבילה שבזמן מעשה הטהרה יהיה כל גופו כלול במעשה.

ומש”כ קודם שיכלו המים מן הראש צע”ק הלשון דמשמע שלא הכל נשפך ברגע אחד ואעפ”כ סגי שכולל ידיו יחד עם ראשו.

עי’ במשנ”ב ונו”כ סי’ פח שא”א לצרף יותר מג’ כלים לט’ קבין, ויתכן ללמוד מזה שא”א גם לצרף מה ששופך על זרועו אחר כך למה ששפך על גופו וכאן גריע יותר מאחר שהפעם האחרונה ששופך אינו על כל גופו ואינו נתינת מים על גופו כלל, ומאידך גיסא יש גריעותא שם שהוא מחולק לכמה כלים משא”כ כאן שאותו קילוח לא נפסק, דמקור דינא דהפוסקים הוא בב”י שם ממתני’ פ”ג דמקוואות מ”ד ושם איתא בד”א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון, וכן הביא הב”י שם, ומבואר דא”צ הכל ביחד ממש, וכן הביא שם עוד הב”י מדברי רבינו יונה ברכות יג ע”ב מדה”ר רחיצת ט’ קבין צריך להטילם עליו בכלי שיוכל להריקם ממנו בלא שום הפסקה וכן מוכיח במשניות של טהרות עכ”ל, ומבואר מזה דא”צ הכל בבת אחת ממש, וכלשון הרמב”ם בפה”מ שהביא הב”י שם שיהיה שפיכתן מג’ כלים לפחות ואז יצטרפו ויטהר הבעל קרי ויטמא הטהור וכו’ עכ”ל (ולענין מה שכ’ הב”י להשיג על רבינו יונה דמשמע מדבריו שצריך הכל מכלי אחד, אינו בהכרח שבא להשיג על דבריו אלא על ההבנה בדבריו וכן ביד אהרן נקט דר”י לא בא לומר כפשט ההבנה הנ”ל בדבריו וכ”כ שם בשם מהר”ם מטיוולי, וכעי”ז מבואר במג”א סי’ תרו סקלט דגם רבינו יונה אין כוונתו דבעי’ כלי אחד דוקא דלא כהמשנה במקוואות שם).

ויעוי’ בחכמת שלמה באו”ח סי’ פח ס”א שדייק מדברי הגמ’ בגיטין טז ע”א על חציו בטבילה וחציו בנתינה דלפ”ז חצי בנתינה וחציו בנתינה פשיטא דמהני, ודבריו צע”ג, דהרי זה מפורש במתני’ דלא מהני בכה”ג בזאח”ז, וכמבואר בדברי כל הראשונים הנ”ל המובאים בב”י ובספר חסידים הנ”ל, ואילו אדרבה ספק הגמ’ בגיטין הוא כשהיה חציו בטבילה וחציו בנתינה בבת אחת, דאילו בזה אחר זה לא מהני כלל.