יצחק

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א!

יישר כח גדול על התשובות.

שאלה: ידוע שממזר ת”ח קודם לכהן גדול ע”ה, וצ”ב לפי”ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו.

שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ”ב, איך דר ר”ג עימו והא כתיב “הרחק משכן רע”.

שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.

וצ”ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.

שאלה: שבת דף יד: “אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו – גזרו וקבלו מינייהו.

 וצ”ב, כיצד משמאי והלל – לא קבלו, ומהתלמידים – קבלו.

שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ”ב, מה נפק”מ בזה, שבתחילת הגזירה – היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח”כ לשרוף?

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב – היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.

וצ”ב, אמאי לא נקט רש”י אף דמעותיו דזב.

שאלה: רש”י שבת יד: ד”ה “ובי”ח דבר נחלקו”.

פירש, דבאותן י”ח דבר שגזרו – היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.

ולכך פסקו כמותם.

משמע, שבשאר מקומות בש”ס – אין ב”ש רוב, אלא ב”ה הם הרוב.

וא”כ צ”ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח’ סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.

וצ”ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.

שאלה: מגילה יד: “אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו”.

ובהגהות הגר”א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.

שאלה: שבת טו.

“וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת – ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה – ממעט על יד מעת לעת”.

וצ”ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.

שיאמרו את דעתן – ותו לא מידי.

שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.

וכתב בביאור הלכה עיין בפמ”ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א’ כלל לתפילין ביטל מ”ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו’ עיין שם.

ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.

ועיין בספר א”ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א”ע ממצות תפילין כל היום.

ויל”ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.

שאלה: מנחות מד.

“זה מתן שכרו בעה”ז, ולעה”ב איני יודע כמה”.

ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא “זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה”, וצ”ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.

שאלה: נאמר הרבה בגמרא “כרכי הים”.

איה מקומם?

שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.

האם בכל מקום שכתוב “את” זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא “את”, נראה הפסוק משונה.

וא”כ – מה הכלל בזה?

בתודה גדולה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: ידוע שממזר ת”ח קודם לכהן גדול ע”ה, וצ”ב לפי”ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו’.

תשובה: מה שמכבדים גם כהן ע”ה בעליה לתורה לפני ת”ח אינו מעיקר הדין אלא מפני דרכי שלום.

כמש”כ השו”ע או”ח סי’ קל”ה סעי’ ד’ המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, וכתב המ”ב סקי”א, ר”ל אף דהרבה ראשונים סוברין דלא נעשה תקנה זו להקדים עם הארץ לפני החכם מ”מ המנהג כהפוסקים שסוברין דלענין קריאת התורה בביהכ”נ מפני דרכי שלום לא חילקו בזה עכ”ל.

וכתב הזרע יצחק בפ”ה דגיטין וז”ל, גמ’ שאני רב הונא וכו’ מיכף הוו כייפי ליה עיין בפי’ הרמב”ם במשניות ומריהטא דלישנא משמע דאם בש”ה ת”ח קודם לכהן ולא כתב תנאי דמיכף הוו כייפי דאין כמותו בכל המקומות וקשה דהא בגמרא קאמר דדוקא משום דמיכף הוו כייפי וי”ל דהרמב”ם מפרש דר’ אמי ור’ אסי הוו בב”ה דרב הונא והא דקאמר חשיבי דא”י להגדיל חשיבותם לא לומר דשם היו אז והא דקאמר מיכף הוו כייפי ליה ר”ל דהיה חכם מאותם הכהנים שהיו מצוים והב”י א”ח סי’ קל”ו כתב בדעת הרמב”ם דלאו דוקא חכם יותר מן הכהנים המצויין שם אלא צריך שיהיה גדול יותר אפילו מכהנים שבמקום אחר ע”ש.

ולפ”ז א”ש מאי דאיתא בסוגיין מיכף הוו כייפי אבל צריך ליישב תחילת לשונו בשאין שם חכם גדול ממנו וכו’ משמע ממנו דוקא וכן מ”ש קצתם יותר חכמים מקצתם וצ”ל דלאו דוקא דכל עצמו דהרמב”ם לא בא אלא לגנות המנהג דאפילו כהן ע”ה קודם דבהא כ”ע מודו דהא חייב מיתה למאן דמפרש הך בקריאת התורה ועיין בסוף מגילה [דף כ”ח ע”א] ובתוס’ דידן [בד”ה אפילו] ודע דלפי פשיטות דברי הרמב”ם כדכתיבנא ניחא בפשיטות מתני’ דהוריות [פ”ג מ”ח ובש”ס הוא בדף י”ג ע”א] שהביא הוא דקתני בזמן שכולם שוין אבל אם היה ממזר ת”ח קודם לכ”ג ע”ה דקשה דיוקא דרישא אסיפא דמרישא משמע טעמא דשוין הא אם היו קצתם יותר חכמים מקצם כל מי שהוא חכם ביותר קודם ומסיפא משמע דוקא ע”ה דאינו חכם כלל אלא דהתירוץ מבואר דאמרינן הא אינן שוין נעשה כע”ה כאורחין בכל דוכתא דק’ דיוקא דרישא אסיפא אבל לדרך ב”י דאפילו חכמים קצתם מקצתם בעינן דליכא דכותיה בכל מקום קשה דיוקא דרישא דמשמע דאם אינן שוין סגי וי”ל דשוים דקתני לאו דוקא אלא כל שאינו גדול דליכא דכותיה שוין וסיפא דוקא ע”ה ולשאר פוסקים כבר יישב שם הב”י מתני’ דהוריות ע”ש.

עכ”ל.

שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ”ב, איך דר ר”ג עימו והא כתיב “הרחק משכן רע”.

תשובה: כנראה שהיו סיבות אחרות שהוצרך לדור שם ולא היה בידו להוציא את הצדוקי משכונתו.

שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.

וצ”ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.

עי’ בעירובין מ”ו ב’ ומ”ז ב’ באיזה אופנים מותר לכהן לצאת לחו”ל, ומ”מ באופן רגיל לסתם יציאה אסור.

שאלה: שבת דף יד: “אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו – גזרו וקבלו מינייהו.

וצ”ב, כיצד משמאי והלל – לא קבלו, ומהתלמידים – קבלו.

תשובה: עברו כבר שנים מן הפעם הראשונה והיה יותר מודעות לקיים גזירה זו, א”נ מאחר שהיו רוב חכמי הדור יחד במושב ובמנין משא”כ שמאי והלל בלבד שאע”פ שהיו גדולי הדור מ”מ היו רק שניים.

שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ”ב, מה נפק”מ בזה, שבתחילת הגזירה – היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח”כ לשרוף?

תשובה: נפק”מ לבית דין שאינו גדול כשלמה המלך שאינו יכול לבטל גזירה זו כלל, ואי הוה סבירא לן דידים אין תחילת גזירתן ע”י שלמה המלך לשריפה אלא ע”י ב”ד אחר, א”כ כדי לבטל סגי בב”ד שגדול מאותו ב”ד וא”צ שיהיה גדול בחכמה ובמנין מב”ד של שלמה המלך.

וכמו”כ הוא נפק”מ לפרש סוגיא דהתם בגמ’ בשבת – מה גזרו תלמידי ב”ש וב”ה.

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב – היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.

וצ”ב, אמאי לא נקט רש”י אף דמעותיו דזב.

תשובה: באמת אין חילוק בין דמעת עינים לשאר הנך, כמבואר בכריתות י”ג א’ ונדה נ”ה ב’ ורמב”ם פ”י מהל’ טואו”כ ה”ה, אבל רש”י נקט דברים המצויין, דרוק ומ”ר מצויין תמיד, וכן זוב אע”ג דבסתם בנ”א אינו מצוי מ”מ בזב עצמו מצוי.

שאלה: רש”י שבת יד: ד”ה “ובי”ח דבר נחלקו”.

פירש, דבאותן י”ח דבר שגזרו – היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.

ולכך פסקו כמותם.

משמע, שבשאר מקומות בש”ס – אין ב”ש רוב, אלא ב”ה הם הרוב.

וא”כ צ”ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.

תשובה: מ”מ היכא דמסתבר טעמיה של המיעוט הרשות ביד בתראי לפסוק כמיעוט היכא דלא עמדו למנין, אבל היכא דעמדו למנין וקבעו הלכה א”א להכריע כנגדם, ולכן בשאר התורה יש רוב אבל לא עמדו למנין, ולכן צריך בת קול, משא”כ הכא יש רוב ועמדו למנין ולכן ברוב כאן א”צ בת קול.

ואי’ בירוש’ שהיו הורגין בהן בתלמידי ב”ה כדי שלא יכנסו למקום שעמדו למנין, אע”פ שבאמת היה בעולם רוב ב”ה, מ”מ אלו שעמדו למנין והכריעו את ההלכה היו הרוב מב”ש, ואיתא בגמ’ שבת שם שאותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל.

ועי’ בתשוה”ג הרכבי סי’ ר”נ שכתבו ז”ל, בזה”ל, אלא כי מאשר שנוי והיה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה הדבר קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל מראין הדברים שהרבה מישראל חברו עם שמאי על הלל אותו היום וגבר בהן שמאי מאד.

והיה הלל צריך בדברים שהיה נושא ונותן עמו להראות כאילו הוא תובע ללמוד וכאדם שהוא שואל להתלמד.

ולולא כן לא היו מניחין אותו אותן החברים שחברו עליו להתגבר עליו.

והוצרך הלל להמאיך את נפשו ולכפוף את עצמו כדי שיצאו הדברים ולא יוכל שמאי להימנע מלהשיב עד שהראה את הרבים כי קנט שמאי והשוה את המדה שהיה מאז חולקה.

כי מעיקרה היה חולק בין בוצר למוסק ודחקו הלל בתשובה עד שקנט והשוה ביניהן ונראה כי בטלו דבריו.

ולולי [ע”ב] שכפף עצמו הלל לא יכל לזאת מאשר חברו עם שמאי שלא כדת כמי שעשו את העגל שלא כדת עכ”ל.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח’ סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.

וצ”ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.

תשובה: יתכן שחזר בו, ויש שכתבו ליישב הקושיא, יעוי’ במעשה רוקח ועלי תמר ומחנה יהודה בחיבורו פי”ג מהל’ תרומות ה”ו [ראה מפרשי היד החזקה מהדורת עוז והדר].

שאלה: מגילה יד: “אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו”.

ובהגהות הגר”א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.

תשובה: עי’ בתוס’ שם התמיהות שיש בגמ’ שם, וגם המפרשים טרחו ליישב אמאי לא נחשב לדוד לחטא [שהרי לא נזכר לדוד חטא זה מלבד חטא בת שבע].

שאלה: שבת טו.

“וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת – ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה – ממעט על יד מעת לעת”.

וצ”ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.

שיאמרו את דעתן – ותו לא מידי.

תשובה: אפשר שהיו יכולים לטעות בכוונתם שבאו לבאר את דעת אחד מן החולקים דלעיל.

שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.

וכתב בביאור הלכה עיין בפמ”ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א’ כלל לתפילין ביטל מ”ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו’ עיין שם.

ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.

ועיין בספר א”ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א”ע ממצות תפילין כל היום.

ויל”ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.

תשובה: מנא לן שלא היו חולי מעים או עכ”פ במצב שקשה לשמור את זה, דהדורות היום חלושין מאוד, וא”ז תליא בחכמה ובכשרון, אלא בבריות גופא מי שגופו חזק כא’ הגיבורים אשר בארץ, ועובדא ידענא בא’ מגדולי עולם בדור האחרון ששאלוהו אם צריך ע”פ דין להניח כל היום [מי שיכול] ואמר שכן, אע”פ שהוא עצמו לא הניח.

שאלה: מנחות מד.

“זה מתן שכרו בעה”ז, ולעה”ב איני יודע כמה”.

ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא “זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה”, וצ”ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.

תשובה: בגמ’ בברכות שם נזכרו כמה דברים שעליהם נאמר עין לא ראתה, וא”כ אי”ז פרט שרק ע”ז אלא יתכן שבכל דבר שמתן שכרו גדול משאר דברים ע”ז אמרינן עין לא ראתה אלהים זולתך, וגם בגמ’ שם איכא למ”ד דס”ל שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים עצמן עין לא ראתה וגו’, ופליגא דמ”ד במקום שבע”ת עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, וא”כ אפשר דלדידה אפכא הוא דקרא דעין לא ראתה מיירי בבע”ת, וברמב”ם נפסק כהמ”ד השני, וצ”ב.

שאלה: נאמר הרבה בגמרא “כרכי הים”.

איה מקומם?

תשובה: יש אולי השערה שהיינו איי אירופה או צרפת, ראה בספר ירושתינו באחד הקבצים.

שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.

האם בכל מקום שכתוב “את” זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא “את”, נראה הפסוק משונה.

וא”כ – מה הכלל בזה?

תשובה: בחז”ל נראה דאן דדריש את דריש לזה כמעט בכל דוכתא, ורק היכא דהוה ס”ד שלא לחלק ביניהם את יוכל לחלק, עי’ מגילה ב’ ב’.

ומה שכתבת מצד שהפסוק משונה הנה השפה המדוברת אצלינו כיום אינה ממש עם כל פרטיה של לה”ק של המקרא, ודרך המקרא לקצר בתיבת את במקום שאין מוכרח לאשמעינן מידי לדעה זו.

בכבוד רב

***

קרא פחות

{יום א’ כ”ד כסלו ערב חנוכה תשע”ו
כולל יששכר באהליך מודיעין עילית}

ת”ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרה”ר ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, וכתבו התוס’ שם, וז”ל, מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה”ר אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה ב’ פתחים צריכה ב’ נרות ואמרי’ נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר עכ”ל התוס’.

והקשה הג”ר אליעזר יהודה פינקל (ר”מ דמיר) צע”ק לשיטת התוס’ דס”ל שצריך להדליק בפתח החצר, א”כ מ”ש זה שדר בעליה אמאי לא ידליק בחצר.

וצ”ל דחצירות העליה לא היו פונות לרה”ר, ואורחא דמילתא נקט, וא”כ צ”ע דהו”ל לאשמעינן דאף כל מי שאין דלתו פתוחה לרה”ר ידליק בחלון עכ”ל.

תשובה הנה עיקר מש”כ רבינו שליט”א דמיירי כשאין העליה פתוחה לא לחצר ולא לרה”ר, כ”כ בב”י סי’ תרע”א, והובא שם במ”ב סקכ”ג ושעה”צ סקכ”ז, ולא מבעיא למאן דס”ל שא”א להדליק בחלון כשיש לו פתח לחצר או לרה”ר (עיין שבות יצחק הל’ חנוכה פ”ב עמ’ ל”ג), אלא גם למ”ד דשרי (עיין חוט שני עמ’ שי”ב, ובס’ תורת המועדים על שונה הלכות סי’ תרע”א סקי”ג), מ”מ כאן לא מיירי בכה”ג אלא באופן שא”א וכנ”ל, ולתרץ קושיא זו נראה שבזמנם היה האופן המצוי והקרוב ביותר, שתהא דירה שאינה פתוחה לא לחצר ולא לרה”ר, היה בכה”ג בדר בעליה, אבל כל סתם דירה היתה פתוחה לחצר, ולהכי אשמעינן דבר הרגיל.

ולפי הסברא הנ”ל שהזכרתי דבכל גוני שרי להדליק בחלון א”ש טפי, די”ל דהשתא אתי לאשמעינן ג”כ קולא במי שדר בעליה שא”צ לטרוח לירד למטה, משא”כ אי אשמעינן בהדיא דמיירי רק באופן שא”א להדיק בחצר לא ידעינן לקולא זו.

קרא פחות

שאלה

שלו’ וברכה למעכת”ר הרה”ג שליט”א

מעשה באדם שעבר דירה לרחוב סמוך, וחלק מהדואר מגיע עדיין לכתובתו הישנה.

א’ השכנים [מהבנין שזה עתה עזב] לוקח את הדואר ומעבירו לתיבת הדואר החדשה של השכן – בכתובת הנוכחית.

האם מלבד מצוות החסד שעושה מקיים גם מצוות השבת אבידה?

תודה רבה וגוט שבת

***

תשובה

בע”ה

‏יום שישי י”ג אלול תשע”ו

שלום וברכה

לכאורה דבר פשוט הוא שמקיים בזה גם מ”ע של השבת אבידה, בפרט שזהו גם השבת אבידה כפשוטו שמציל הדברים מאיבוד, והנה בהרבה מקומות בגמ’ מבואר שכל דבר שמציל מאיבוד מקיים בזה מ”ע של השבת אבידה, וכדאי’ בסנהדרין ע”ג א’ שהחיוב לרפאות חולה נלמד מדין השבת אבידה, יעוי’ להג”ר אשר ווייס שליט”א בספרו מנחת אשר על התורה פ’ כי תצא שהאריך להביא הרבה מקומות שמצינו כן, ולכן לא נאריך בזה כעת, אכן יש להתבונן בזה ב’ דברים, שלכאורה לפום ריהטא אם חסרים ב’ דברים הללו אין קיום מצות השבת אבידה, וכדלהלן:

הנה ראשית כל ידוע מה שחידש הנתיה”מ סי’ קמ”ח סק”א, שבדבר שאין בו שוויות ממונית לסתם בנ”א אין בזה חיוב השבת אבידה, ולמשל מי שמצא ברחוב נעל בודדת או עדשה של משקפים שסתם בנ”א אין להם מה לעשות בזה אין בזה חיוב ששל השבת אבידה, וכמש”כ אאמו”ר הגאון שליט”א בספרו שערי משפט שער אבידה ומציאה, אלא שהוספתי לפני לפני מע”כ אאמו”ר שליט”א שלכאורה יש בזה משום מצוה מכל מקום עכ”פ, משום שלמאבד עצמו יש בזה שוויות, והעתיק כן אאמו”ר שליט”א הדברים לדינא שם, דעכ”פ יש בזה משום ועשית הישר והטוב וכו’.

וכן מבואר בשו”ת בית יצחק אה”ע סי’ פ”ז סק”ז, שכתב לגבי דרכון דמכיון שאין ראוי למכרו אין בזה מצות השבת אבידה.

א”כ אם נניח שחברת החשמל או הטלפון שולחת פרוספקט של חשבון החשמל החודשי, וזה יכול להועיל מאוד לבעלים, משום שאם ישנם תקלות בחשבונית יש לשים לב אליהם [ומשאר הטעמים], ויהודי בעל לב טוב יביא את המכתב אליו הביתה, הרי מכתב זה אינו שוה לבני האדם שום ערך ממוני.

והנה בודאי שרגש האדם נוטה לומר שיהיה חיוב השבת אבידה כל היכא שהשני נפסד מן החפץ שאבד ממנו, אך מצד דין השבת אבידה, כבר בגמ’ ממעטינן כל מה שאינו ממון מהשבת אבידה ואפילו שטרות מכיון שאין גופן ממון.

אכן החזו”א בחו”מ ב”ק סי’ ו’ סק”ג חלק על דברי הנתה”מ, וכן הביא בקונטרס משפט האבדה ועוד שכן דעת הגר”מ פינשטין והגרי”ש אלישיב, וכן דעת האול”צ חו”מ סי’ ד’, שדעת דסגי שלבעלים הוא שוה פרוטה על מנת לחייב בהשבה.

והנה כתב הרמב”ם (הלכות אבידה טו, א): “כל המוצא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה, אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה; ואם יבוא ליטלנה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חברו בידו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו; ואם היה דבר שיש לו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימנה.

ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה.

ואפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו” עכ”ל.

לפי דברי הרמב”ם הללו לכאורה בדבר שהוא דרך הינוח אין מצות השבת אבידה, [ולא עיינתי כעת אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, והגרי”י פישר בספר אבן ישראל על הרמב”ם שם נראה דנקט בפשיטות שהוא דין דאורייתא], ולכן אם מוצא דבר שהוא ממש דרך הינוח לכאורה אין חילוק בין אם האדם עצמו הניח או אחר הניח בשבילו, אם הוא יודע שהוא אמור לקחת הדבר, אא”כ ממש לא יודע לבעלים שזה נמצא שם, או שזה עלול לבוא לידי פסידא בכל מקרה שכיח, (כגון שיש במעטפה כסף גלוי שזה עלול להגנב ע”י עו”ש נכריים וכדו’), שבזה יש ג”כ השבת אבידה מהטעם שכבתי למעלה.

אכן יש לדחות דכל דברי הרמב”ם הוא באופן שאין ברור מי הוא הבעלים, ובאופן כזה נמצא שאם הוא מטריח הבעלים לבקש סימנים זה ממש לחינם, משא”כ באופן שברור מי הוא הבעלים והוא הולך בעצמו להביא להם אולי בזה אין טעם הזה.

ומאידך גיסא אפשר דבענינינו א”צ לטעם הזה דבענינינו בלאו הכי אינו אבוד שברור למי נאבד ואין כאן אבידה כלל, אבל היכא שיש צד שיש אבידה שנמצא במקום שאין יודעים של מי זה ע”ז היה מקום לומר שצריך להחזירו וע”ז אמרי’ דמכיון שהוא בדרך הינוח אין כאן אבידה, אבל כאן בלאו הכי אין לזה צורת אבידה.

כמו כן אם תיבת הדואר עצמה היא מקום שהבעלים עובר שם מדי יום יתכן שאין בזה משום השבת אבידה, שהרי הבעלים עצמם עובר שם ויכול ליטול את זה וצ”ע, [והנה ממכתבך נראה שאין תיבת הדואר נעולה, אבל אם תיבת הדואר נעולה אלא שהיהודי יש לו מפתח לפתוח לכאורה בזה אין כאן השבת אבידה].

אכן אמר לי מו”ח הגר”ד בלומנטל שליט”א דהמציאות בכל זה היא שאדם אינו הול לתיבת הדואר של דירתו הקודמת לחפש שם דואר, וממילא הו”ל כאבוד ממנו, כל עוד שאין ידוע שהאדם הולך לחפש דואר.

וראיתי בספר השבת אבידה כהלכתה [פיינהנדלר] פי”ב עמ’ קט”ז, שכתב בשם מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א וז”ל, המוצא מכתב חתום בידי הדואר יתנו לאדם שאליו מופנה המכתב, ומצוי הדבר שהדוור טועה ומניח בתיבת הדואר של פלוני מכתב המיועד לאחר, וחייב להעביר המכתב למוטב ככל השבת אבדה, ואם אינו מכירו יחזיר לשולח.

אם אין המכתב חתום ע”י הדואר יכניסו בתיבת המכתבים, כדי שיגיע לאדם שאליו מיועד המכתב עכ”ל.

ומה שהזכיר שיש בזה חיוב השבת אבידה כנראה שמדובר באופן שיש כאן שוויות ממונית או אפילו בספק מקרה כזה, ואולי משום דאמרינן שבסתם מכתב יש שוה פרוטה עכ”פ לבעלים, וכדעת הפוסקים דבשו”פ לבעלים סגי כדי לחייב.

לסיכום הדברים יש כאן מצות חסד ואהבת לרעך כמוך, אבל מצות השבת אבידה יש כאן רק אם המכתב שוה פרוטה [ושטרות אינן בכלל השבת אבידה] וי”א דבעינן שיהיה שוה פרוטה בשוק, ודעת רוב האחרונים דסגי ששוה פרוטה לבעלים כדי לחייב במצות השבת אבידה, ורק אם זה אבוד מן הבעלים, ולא אם הבעלים אמור לבוא לקחת או שיודע שזה כאן.

שבת שלום

***

קרא פחות

שאלה – קי”ל בכ”מ (חולין קלג א’, תענית ז’ א’) שאין ללמד לתמיד שאינו הגון, וק’ מדגרסי’ באבות דרבי נתן (נוסחא א ריש פ”ג), והעמידו תלמידים הרבה, שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים.

תשובה – הרבה עמדו בזה, וכבר הצבתי קושיא זו בעצם חיבורי ‘אורח חכמים’ על דרכי הלימוד, והבאתי שם מ”ש המשנה הלכות בזה, ועתה אביא כל לשונו וז”ל [שו”ת משנה הלכות חלק ח סימן רמז]:

ונראה דזהו נמי מחלוקת ר”ג (ברכות כ”ח) שהיה ר”ג מכריז כל תלמיד שאינו תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ובשעה שהעבירוהו מגדולתו ומניהו לראב”ע לנשיא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס ואתוספו ארבע מאה ספסלי וחד אמר שבע מאה ספסלי והנה התם פליגי רק אי בעי תוכו כברו דר”ג הכריז כל שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ”ד והעמיד שומר על זה (וי”א דהיה אליהו הנביא) ורבנן פליגי עליה וסלקוהו לשומר הפתח והעלו אפילו מי שאין תוכו כברו כלומר שלא בדקו אי היה תוכו כברו אבל כל שברו ג”כ לא היה ראוי לכ”ע לא נכנס דבחוץ היה נראה עכ”פ מעשיו סתומים אבל אם היה רשע בן תרבות רעה דאז גם הברו שלו כלומר החיצוניות לא היה טוב לכ”ע לא נכנס וז”פ ע”כ.

ובפתח עינים להחיד”א על אבות שם העיר דלכאורה מדברי בית הלל נשמע שמלמדים לכל אדם ואפי’ ידענו בו שאינו הגון, וזה דלא כרבן גמליאל ודלא כרבי אלעזר בן עזריה בברכות שם, שלא נחלקו אלא במי שלא נודע לנו מה טיבו, אבל בידוע שאינו טוב לכו”ע אין מלמדים.

ויעו”ש מה שהעלה לפרש שלבית הלל מלמדים כל אחד משום שהמאור שבתורה יחזירו למוטב, ועיי”ש במה שהביא מפירוש הרשב”ץ על אבות שם.

וגם אני הקטן כתבתי ברשימות לחלק כעי”ז דכל מי שאין בו דבר אפיקורסות, אלא שבא מרקע שנכשל ביצרו ועתה רוצה ללמוד תורה, בודאי אם ילמד תורה יוכל להשיבו למוטב כמ”ש בירוש’ פ”ק דחגיגה ה”ז הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה [נ”י שהשאור שבה] יחזירם למוטב.

משא”כ מי שיש בו ריח אפיקורסות ולומד ע”מ לקנטר אין לו תקוה כ”כ וכל כה”ג חשיב תלמיד שאינו הגון.

ובשדי חמד (כללים מערכת האלף סי’ רמד כרך א עמ’ 56) תמה על החיד”א שהוא עצמו תמה על הפרי חדש { עמ”ש בברכי יוסף באו”ח סי’ קנו אות ג על הפרי חדש שכתב שיש להכניס לבית המדרש אפי’ תלמיד שידוע לכל שאין תוכו כברו, ועיי”ש מה שתמה עליו.

}ואסר להכניס כל תלמיד לביהמ”ד, ובתירוצו על בית הלל כתב שיש להכניס כל תלמיד, וכדברי הפרי חדש.

וכתב השדי חמד, ורצה לומר שאין מלמדים רק למי שמעשיו מקולקלים, אבל לבעל גאוה מלמדים דאינו בגדר של מעשיו מקולקלים, עיין שם.

[עיין שו”ת יחל ישראל סי’ ב’ מ”ש בזה].

ובמאירי באבות (פ”א מ”א), “והעמידו תלמידים הרבה”, ולא אמרו שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון אלא במי שמידותיו מגונות, שזה בודאי ראוי להרחיקו הרחקה יתירה, עכ”ל.

לפ”ד יש חילוק באיזה חטאים עבר ואם יש בו מידות רעות, דאם פחז עליו יצרו ועבר לתיאבון על מאכלות אסורות או עריות וביאות אסורות, כמו הרשעים בזמנינו, עדיין יש תקוה שישוב לצורו ולקונו, ויראה את התענוג הגדול שיש בקיום תו”מ יותר מעונג כל ההבלים הללו, משא”כ אם מידותיו רעות בעצם, ובכלל זה אם מרדן בטבעו ושונא את החכמים טפי ולומד ע”מ לקנטר כמו שמצויים כאלו, הו”ל כתלמיד שאינו הגון שכן אין לו תקוה כ”כ.

וז”ל שו”ת מנחת יצחק חלק ג סימן צח: אך בעיקר הדברים נראים לכאורה דברי התוס’ גם להלכה למעשה, דהיכא דהכוונה להחזירם בתשובה ליכא איסור, וכדאיתא להדיא (באבות דר”נ סופ”ב), דאמרו ב”ה, לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים עיין שם.

קרא פחות

{בס”ד עש”ק פרשת תולדות א’ כסלו תשע”ו פה קרית ספר יע”א}

מה שהקשה ע”ד הגמ’ ספ”ק דמגילה י”ז א’ על ענישת יעקב בשנים שפירש מאביו, דהרי היה בציוי אמו בס”פ תולדות, דכתיב ושלחתי ולקחתיך משם, והרי עדיין לא שלחה לקרותו.

תשובה כיון שהיה מחוייב מצד כבוד אביו לשוב ולקיים בו מצות כיבוד כדין, לא נפטר ע”י מה שאמרה לו אמו ושלחתי ולקחתיך משם, דהרי כבוד אב קודם לכבוד אם.

וראיתי עתה שכבר עמד ע”ז המשך חכמה בפרשת ויצא וז”ל, וינהג את כל מקנהו וכו’ לבא אל יצחק אביו.

מה שאמר “אל יצחק”, ולא הזכיר רבקה שעדיין היתה בחיים, משום שהיא אמרה “ושלחתי ולקחתיך משם” (בראשית כז, מה), וכל זמן שלא שלחה אליו, הרי מחלה לו כבודה.

אבל יצחק אמר רק “וקח לך משם אשה” (שם כח, ב), ולכן הרי לא מחל על כבודו, ומפני כן הלך “אל יצחק אביו” ודו”ק, ע”כ.

וע”ע שו”ת עטרת פז (חלק א כרך א – אורח חיים סימן י).

וראה בתשובתו של הג”ר נתן גשטטנר (בקובץ כרם שלמה שנה ט’ קו’ א’ ע’ לה), וז”ל: אף כשהבן הוא בריחוק מקום, חייב במצות כיבוד אב ואם, וכדמוכח במגילה (טז ב) דיעקב אבינו נענש על שהתעכב בבית לבן ולא קיים מצות כיבוד אב, עיין שם רש”י ד”ה יעקב, והוא בטו”ז (סי’ ר”מ סקט”ו), אלא שאם האב והאם מסכימים שבנם ישהה בריחוק מקום נמצא שמחלו על כבודם ומהני, וכדקיי”ל בשו”ע (סי’ ר”מ סי”ט) דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.

ועיין מהרש”א מגילה שם שהקשה דאמאי נענש יעקב אבינו כיון דיצחק ורבקה שלחוהו ללבן ונמצא שמחלו על כבודם, ואכמ”ל.

ובקושית המהרש”א הנ”ל דהרי הוריו ציוו עליו שיברח.

ועוד הקשה בספר מרפסין איגרא (על בראשית ע’ קפט): הלא הישארותו בבית אביו היתה כרוכה בסכנת נפשות, ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ואדם שמכניס עצמו לסכנת נפשות – עוון חמור הוא בידו.

וכתב שם ליישב בזה, וז”ל, אכן, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול.

אך כל זה לענין העונש של הבן, שבמקום שאביו מחל על כבודו הוא פטור מעונש אם לא כיבד את אביו, אבל מכל מקום עדיין נשאר עליו מצוה, והעובר על מצוה של כיבוד אב חייב בדיני שמים אף אם אביו מחל לו על כבודו.

וכן מבואר בספר חסידים סימן תקעג.

ולכן אף שיצחק מחל על כבודו ורצה שיעקב יעזוב את ביתו וילך לחרן, בכל זאת נענש יעקב בדיני שמים, על כך שלא כיבד את אביו באותם שנים ששהה בבית לבן.

ועוד כתב ה”ר אמ”י מארקסון נ”י (הובא בס’ דעה”ד במגילה שם) ליישב לפי”ד החיד”א שכתב בשמחת הרגל (לסוכות) שאדם העוסק בכל ימות החול לפרנסתו { א”ה העתקתי לשון התרצן בלא לגרוע מדבריו, אך יש לידע שלא מיירי כאן על אדם שביכולתו ללמוד כל הזמן [כפי שהדבר אפשרי בזמנינו], אלא באדם שבאמת א'נ'ו'ס.

[גם הסוגריים במקור].

}, אם כאשר מגיע שבת ויו”ט ויומא דפגרא עוסק בתורה, נחשב לו כאילו עסק בתורה כל ימיו, כיון שעוסק מתי שיכול.

אבל אם מבטל בימים הק’ הללו, נחשב לו כמבטל מת”ת בכל ימות השבוע.

(ושמעתי שהח”ח פי’ לפי”ז את המשנה אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, שנחשב כמבטל הרבה).

כמו כן בני”ד, יעקב אבינו נסע ללבן במצות או”א.

אולם ברגע שהתעכב בדרכו, ולא מיהר לשוב אל הוריו, נחשב לו שגם מה שנסע לא היה עבור מצות אביו ואמו, אלא כאילו נסע לצורך עצמו עכ”ל התרצן הנ”ל, ויתכן שיש צורך במקור לחדש דברים כעי”ז.

[והנה בס’ הנ”ל כתב מאיזה ספרים ליסד דבב”נ עיקר הכיבוד הוא האם, ואי נימא שיש כיבוד מדינא גם באב בב”נ, (עמש”ש בשם הגרח”ק), צ”ע דתיפוק ליה דהיא והוא חייבין בכבוד האב, וכה”ג דנו הפוסקים על עאבי אביו ואכה”מ, ודברי לעיל אתיין דלא כהיסוד הנ”ל].

קרא פחות

{בס”ד יום ב’ נר ראשון של חנוכה כ”ה כסלו תשע”ו
מודיעין עילית}

שאלה – גרסי’ ברפ”ב דשבת כ”א ב’, וכבתה אין זקוק לה ורמינהו מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא דאי לא אדליק מדליק וא”נ לשיעורה ע”כ.

וכתבו התוס’ ד”ה דאי לא אדליק מדליק, אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר”י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי, ומ”מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא עכ”ל.

ומבואר דס”ל שיש פלוגתא בין שינויי דהגמ’.

וכן פסק השו”ע באו”ח סי’ תרע”ב ס”ב, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא וכו’, ומיהו ה”מ לכתחלה אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק מדליק והולך כל הלילה ואם עבר כל הלילה ולא הדליק אין לו תשלומין ע”כ.

ובמשנ”ב סקי”א כתב שמדליק עד עה”ש בברכה.

וצ”ע דלהנ”ל יוצא שהוא פלוגתא בין לישנות שבש”ס, וספק דרבנן לקולא, וא”כ היה לו לפטור אחר הזמן, וכ”ש ברכה דקי”ל ספק ברכות להקל, וא”כ מנא ליה להמ”ב שמברך אז.

תשובה הנה מה שכתב המ”ב בברכה, כבר הורו כבר גדולי הפוסקים, הגריש”א { שבות יצחק חנוכה פ”ד עמ’ פ”ג, פניני חנוכה פ”ח עמ’ ק”ס-קס”א, אשרי האיש ח”ג פל”ז ס”ד.

}והגרנ”ק { חוט שני חנוכה פי”ט, עמ’ שי”ז.

}, דכ”ז רק בזמן שהיו מדליקין בפנים שהיה ההיכר אז לבני הבית, ומעיקר הדין גם לאידך לישנא א”צ להחמיר כמ”ש התוס’ שם וז”ל, ולר”י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים ע”כ, וכ”כ הטור שם, וכן פסק הרמ”א, וסיים ומ”מ טוב ליזהר גם בזה”ז, וא”כ בדיעבד ודאי שיוכל להדליק בברכה, ואין כאן ספק ברכות אלא ודאי ברכות.

[ולענין מתי נגמר הזמן למדליקין בחוץ, עיין שם ושם].

וז”ל המג”א סק”ו [שהוא מקור המ”ב] כל הלילה, בב”י כתוב דהוי ספיקא דדינא ואם כן משמע שאין לברך, אבל מדסתם בש”ע משמע דעתו שיברך, ורש”ל כתב דוקא עד חצות וא”כ אחר חצות אין לברך, ובהג”מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי’ עד עמוד השחר עכ”ל, וכן נ”ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם עכ”ל, והנה ממסקנת המ”א נראה לכאורה ג”כ דמיירי על זה”ז, וי”ל דדברי הב”י שהוא ספיקא דדינא היינו כשמדליקין בחוץ, וכמו שפסק השו”ע סי’ תרע”א ס”ה שיש להדליקו בחוץ, ומה שסתם השו”ע להדליק ולא פי’ אם בברכה או לא, שמא משום דלא פסקא שהרי המדליקין בפנים מברכין { כל מה שקצרתי ‘מדליקין בפנים’ ו’מדליקין בחוץ’, כונתי מי שדינו כך, ולא דמי שבא”י כיום ירצה להדליק בפנים ישתנה דינו שיוכל לברך, ומיהו י”א דשרי להדליק כיום בפנים ג”כ, ולפי דעתם גם אם מדליק בחוץ אם נראה בתוך הבית דינו כתוך הבית לקולא לענין שיכול לברך גם אחר הזמן.

}.

וכן מבואר ג”כ בפר”ח [שהוא מקור המ”ב ג”כ] דרק במקום שמדליקין בפנים יכול לברך כל הלילה.

וגם דברי רש”ל עד חצות ג”כ קאי על הזמן שמדליקין בפנים, וסברתו שעד אז חשיב פרסומי ניסא לבני הבית, ע”ש בפר”ח.

ומה שתמה כת”ר מ”ט ל”א ספק דרבנן להקל, להנ”ל מיושב, כיון שאין כאן ספק דרבנן אלא ודאי דרבנן, ומ”מ לענין אם צריך להדליק עכ”פ בלא ברכה מי שמדליק בחוץ, כתב הפר”ח שם וז”ל, ומיהו אי בעי לברוכי או לא הויא פלוגתא שהתוספות (שבת כ”א ב’ ד”ה דאי) כתבו בשם הר”י פורת דכיון דאיכא תרי שינויי בגמרא שם לשינויא דאי לא אדליק מדליק משמע דדוקא עד שתכלה רגל מן השוק ומשם ואילך עבר הזמן ולשינויא בתרא הוי לשיעור השמן וכיון דברייתא לא מיירי בזמן ההדלקה א”כ מסתמא הויא כל הלילה שכל דבר שזמנו בלילה כשר כל הלילה כדתנן בפרק שני דמגילה (כ’ ב’) ידליק מספק וכן משמע מדברי הרא”ש (שבת פרק ב סימן ג) ומשמע ודאי דלענין ברכה כיון דהוי ספיקא ספק ברכות להקל אבל בעיקר ההדלקה ראוי להדליק אע”ג דספיקא דרבנן להקל משום פרסומי ניסא אבל איכא ליכא למימר דמשום דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה יש להחמיר בו דהא כל בעייא דלא איפשטא במידי דרבנן נקטי להו רבוותא בפשיטות להקל עכ”ל.

ויעויין במ”ב סי’ תרפ”ז סקי”א די”א שפרסומי ניסא דוחה אפילו מצוה מה”ת, וכן צריך לשאול או למכור כסותו לזה משום פרסומי ניסא כמ”ש בר”מ ושו”ע ר”ס תרע”א ובנו”כ.

וע”ע בב”ח המובא בשעה”צ סי’ תרע”ב סקט”ו.

קרא פחות

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב”ם בשם “הנשר הגדול”.

שאלה: “תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו’ אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! – אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכו’ אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך! – אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ע אמאי נכנס בן עזאי הרי כבר ר”ע נכנס לרבי יהושוע ולימדו לבן עזאי שהרי אמר לו עד כאן וכו’, וא”כ מה צורך היה לו נמי להכנס.

שאלה: תוס’ מגילה דף לא: ד”ה ראש חודש, הביאו דברי רב החובל, מי הוא זה.

שאלה: מ”ב (סי’ תפט ס”ק כ’) “ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך”: מה הדין אם במקום לומר “היום כך וכך לעומר”, אמר “הזמן הזה כך וכך לעומר”, האם יצא.

שאלה: מדוע לא הובא בש”ס ופוסקים דין “פרע ולא מל את המילה כאילו לא פרע ולא יצא”.

שאלה: סעיף ה’, “אין מברכין במוצאי שבת על נר שלא שבת מעבירה”.

צ”ב אמאי נכתבה הלכה זו דוקא בנר ולא גם בבשמים, כגון בשמים שנקטפו בשבת וכו’, והוא הדין לכל המצוות אם לא שבתו מעבירה.

שאלה: מה הדין בטמא דבעי טבילה וירדו עליו גשמים, האם נטהר כאילו טבל, דהא מדין לבוד כל הטיפות מחוברים ואיכא ארבעים סאה ויותר, ואם לאו מאי טעמא.

שאלה: “ברגע קטן עזבתיך” (נ”ד ז’).

צ”ב הא רגע של ה’ הוא פחות מיום אחד של הקב”ה, שהוא אלף שנה.

אם כן, כיצד נמשכת גלותנו כבר יותר מאלף שנה.

שאלה: מה הדין במסתפק אם צריך לברך איזה ברכה, וחבירו כעת מברך ברכה אחרת, האם יכול לצאת מדין שומע כעונה כל הברכה ללא סיומה, ואת הסיום יברך בעצמו מה שרוצה.

שאלה: מה הדין בהנ”ל אם מסתפק אם בירך העץ וכדו’ וחבירו מברך שהכל, האם יש עניין לשמוע ברכת שהכל, שלכה”פ ישמע ברכת שהכל שהוא פוטר הכל.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פ”א לכל החיים ולומר כל ברכות הנהנין שאברך אני מכיוון על כל החדרים שנמצאים באותו בית.

שאלה: בהנ”ל אם מתנה שכל ברכות הנהנין שאברך יפטרו כל המאכלים שברכתם שווה שנמצאים בבית אפי’ שלא לפניו, האם מהני.

יישר כח גדול

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בע”ה כ”ז חשון תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב”ם בשם “הנשר הגדול”.

תשובה: לא שמעתי בזה דבר, אבל יעוי’ במדרש אסתר פנים אחרים פ”א ‘הנשר הגדול, שהיה כנפיו פרושים על כל העולם כולו’, ואולי ג”כ הרמב”ם שהיו הרבה מקומות סרים למשמעתו והיו כנפיו פרוסות למרחקים קראו לו כן.

שאלה: “תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו’ אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! – אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכו’ אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך! – אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ע אמאי נכנס בן עזאי הרי כבר ר”ע נכנס לרבי יהושע ולימדו לבן עזאי שהרי אמר לו עד כאן וכו’, וא”כ מה צורך היה לו נמי להכנס.

תשובה: אביא בזה ל’ הס’ פרחי כהונה על הגמ’ שם וז”ל, תניא בן עזאי אומר וכו’.

מקשים דהא כבר אמר לר”ע ע”כ העזת פניך ברבך ואם היה זה אחר ששמע מר”ע דללמוד תורה מותר אם כן למה צריך להכנס לבית הכסא הלא כבר שמע אותם מר”ע.

ויתכן דבן עזאי שכח מה הם הג’ דברים שלמד ר”ע מר’ יהושע לאחר זמן רב הלכך נכנס לבית הכסא לזכור אותם ואין לומר שהיה לו לשואלו מה הם הג’ דברים שלמדת מרבך דהא תקשה בפשט הש”ס אמאי לא שאל ר”ע מרבו וכן בן עזאי מר”ע איך סדר ההנהגה בבית הכסא אלא ודאי דללמוד תורה אין שום קפידא ומה לי שאלה בפה או רואה בעיניו מיהו ר”י ס”ל דכיון שהיה יכול לשואלו מה הם הג’ דברים מיקרי עזות פנים.

ולא דמי לר”ע שנכנס ולא שאלו איך סדר ההתנהגות בבית הכסא דאפשר שלא יאמר לו כולם וישכח איזה דברים הלכך נכנס וראה הכל בעיניו אבל בן עזאי בקל היה יכול לשאול מה הם הג’ דברים ולפיכך הקשה לו עד כאן העזת וכו’ ואעפ”כ משני ליה תורה היא וכו’.

ובזה ניחא מאי דק”ל על ר”י דמסתמא שמע להך עובדא דר”ע שנכנס וכו’ וא”כ מאי מקשה ע”כ וכו’ ולפמ”ש א”ש דידע לה שפיר אלא דס”ל דיש לחלק ביניהם וכאמור.

ועוד י”ל דמה שנכנס אחר ר”ע הוא לראות דעת ר”ע גופיה דשמא איהו פליג ארביה מכח שראה אח”כ רבים חולקים עליו ואפ”ה ראה שעודנו בסברתו.

ועוד י”ל דעובדא דר”ע היה בא”י ובן עזאי נסתפק אם זה דוקא בא”י או אפילו בחו”ל דלא שמיע ליה סברת ר”ע שאמר לעיל בכ”מ אין נפנין מזרח ומערב ועובדא דבן עזאי היה בחו”ל וידע דדעת ר”ע לאסור אפילו בחו”ל והני ב’ דינים אמרם ב”ע אגב גררא אף על גב שהיה יודעם מקודם [א”ה ולענ”ד נראה יותר נכון לומר דעובדא דבן עזאי שנכנס אחרי ר”ע היה קודם מה שסיפר ר”ע שנכנס אחרי ר’ יהושע ומה שהקשה ב”ע לר”ע ע”כ העזת וכו’ אף על פי שגם הוא עשה כן ללמוד תורה לא הקשה אלא לשמוע מפיו של ר”ע רבו אם הוא מותר בשביל ללמוד וכסברת עצמו או יש לו לשאול איך התנהגות בית הכסא.

ומה שסידר בעל הגמרא מעשה דרבי עקיבא קודם מעשה דבן עזאי הוא משום שכן הוא סדר המעשיות דבן עזאי היה האחרון שלמד מר’ עקיבא שהוא היה הראשון שנכנס אחרי ר’ יהושע, המקי”ש].

עכ”ל.

עוד אביא בזה מה שמצאתי, ביפה עינים כתב שבן עזאי נכנס אחר שסיפר לו רבי עקיבא על מה שראה אצל רבי יהושע, כי עדותו של רבי עקיבא היתה על הנהגות בית הכסא שביהודה [כפירוש רש”י ד”ה אחר], ואילו בן עזאי נכנס אצל רבי עקיבא בחו”ל, כי רצה לראות אם גם שם אסור בין מזרח למערב, וראה רש”ש.

והמלבי”ם [ארצות החיים ג ו] כתב שבן עזאי סבר שיתכן כי רבי יהושע לא קנח בימין משום שלא היה הולך ד’ אמות בלי תפילין [יומא פו א], וכיון שאחזן בימינו נגד לבו היה אסור לקנח בימין [כדלעיל כג א], אך רבי עקיבא אחזו בבגדו, ורצה לראות אם גם הוא יזהר בכך, ויהיה ראיה שהאיסור בעצם הקינוח בימין.

וביד דוד כתב שכיון ששמע מרבי עקיבא שמותר להכנס כי הוא למוד דיני התורה, וחשש שיש עוד פרטים שיש בהם חשש איסור, והם פשוטים בעיני רבי עקיבא ולכן לא פירטם לו, וצריך לראותם כדי ללמוד.

שאלה: תוס’ מגילה דף לא: ד”ה ראש חודש, הביאו דברי רב החובל, מי הוא זה.

תשובה: זהו אחד מן החכמים בזמן הראשונים שהורה, והתוס’ לא ביארו מי הוא זה מפני כבודו, משום שרצו לומר שהוא אומר שלא כהוגן, ולכך קראו לו ‘רב החובל’ כלומר שהוא מורה שלא כהלכה.

שאלה: מ”ב (סי’ תפט ס”ק כ’) “ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך”: מה הדין אם במקום לומר “היום כך וכך לעומר”, אמר “הזמן הזה כך וכך לעומר”, האם יצא.

תשובה: מסברא נראה שראוי לחשוש צריך לחזור ולספור, דזמן הוא משמעות גם להרבה זמן, כמו שאומרים ‘ספה”ע בזמן הזה דרבנן’, ומ”מ יש לדחות דכשאומר כך וכך ימים א”כ מוכחא מילתא ש’זמן’ כונתו ליום הזה, ורק כשאינו אומר אלא כך וכך ימים לעומר בזה אין משמעות, דהרי הט”ז לא הביא ראיה לדבריו שהעיקר הוא לספור היום, אלא רק כתב שאם השיב לחבירו כך וכך ימים לעומר ולא השיב לו היום כך וכך ימים לעומר לא יצא יד”ח, דעיקר המצוה הוא לומר היום, וא”כ כל היכא שמוכחא כונתו סגי וצ”ע.

אכן לשון הגר”ז סי’ תפ”ט ס”ז, אם לא אמר היום אלא מנה סתם כך וכך ימים לעומר לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולספור בברכה דכיון שאמר כך וכך ימים הרי לא ספר את עצם היום הזה שהוא עומד בו והתורה אמרה תספרו חמשים יום שתספור היום עצמו שיאמר היום כך וכך עכ”ל, ומדבריו נראה שזהו פי’ הכתוב תספרו חמישים יום שצריך לומר דוקא יום וצ”ע.

ולענין ברכה יתכן שיש לצרף דעת הפוסקים שבלא אמר היום יצא (עי”ש בשעה”צ סקכ”ה), ואף שהמ”ב לא סבירא ליה כך מ”מ עכ”פ בכה”ג לא יברך, ועי’ בכה”ח סקנ”ג שחשש לדעה זו לכתחילה, ומ”מ למעשה יש לשאול חכם.

שאלה: מדוע לא הובא בש”ס ופוסקים דין “פרע ולא מל את המילה כאילו לא פרע ולא יצא”.

תשובה: הוא מילתא דפשיטא שאם לא מל לא יצא שכ”כ בתורה הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית יז, י), וכתיב וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר (בראשית יז, יד), ולא הוצרכו לפרשו, וכמו”כ אינו כ”כ בפועל שיפרע ולא ימול.

שאלה: סעיף ה’, “אין מברכין במוצאי שבת על נר שלא שבת מעבירה”.

צ”ב אמאי נכתבה הלכה זו דוקא בנר ולא גם בבשמים, כגון בשמים שנקטפו בשבת וכו’, והוא הדין לכל המצוות אם לא שבתו מעבירה.

תשובה: אביא בזה מה שכתב בס’ רשימות שיעורים ברכות נ”ב ב’, ומשם יהיה אפשר ללמוד לענינינו, וז”ל:

רש”י ד”ה משום דלא שבת.

וז”ל ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה עכ”ל.

יש לעיין מדוע נחשב נר של עכו”ם כנר שנעבדה בו עבירה דהרי העכו”ם אינו מצווה במצות שבת, ומאי שנא מנר של חולה דמברכין עליו משום דשבת ממלאכת עבירה.

ונראה דיש ב’ מחייבים לברך ברכת הנר במוצאי שבת: א) על בריאת האש דנבראת במוצאי שבת, ולפי”ז ברכת הנר הויא חלות דין ברכת הראייה, ב) על ההיתר שחל להדליק אש בחול, וברכת הנר הריהי קיום בברכת הבדלה.

ונראה דמדין ברכת הבדלה צריך לברך על נר שנתקיימה בו מצות שביתה ממלאכה בשבת ועתה חל בו היתר מלאכה במוצ”ש.

ולפיכך אין מברכין על נר של עכו”ם דלית ליה קיום שביתה דאינו מצווה על שביתת השבת.

ואפילו אם במציאות לא עשה בו העכו”ם מלאכה אין מברכין עליו מדלא קיים בו מצות שביתה.

וכן משמע מהא דקיימא לן דמברכין על עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום בבית ישראל כדמבואר ברש”י (ד”ה שהיתה דולקת והולכת), וז”ל מערב שבת בבית ישראל עכ”ל.

ומשמע דאילו היתה עששית דולקת כל היום בבית עכו”ם ולא נעשה בה מלאכה אין מברכין עליה.

והטעם משום דלא נתקיים בו קיום שביתה.

משא”כ בנר של חולה דנתקיים בו קיום שביתה, ולפיכך מברכין עליו עכ”ל.

ולפ”ז שמבואר שגם בשבת הוא דין מצד שעתה הותר [ולא רק ביו”כ הוא מדין זה] א”כ א”ש מ”ט הוא דין מיוחד בנר ולא בבשמים ובשאר מצות, ועל אף שבשאר מצוות יש ג”כ גדים של מצוה הבאה בעבירה מ”מ הם גדרים אחרים מגדרי נר ששבת.

שאלה: מה הדין בטמא דבעי טבילה וירדו עליו גשמים, האם נטהר כאילו טבל, דהא מדין לבוד כל הטיפות מחוברים ואיכא ארבעים סאה ויותר, ואם לאו מאי טעמא.

תשובה: אין מי גשמים מטהרין אלא באשבורן כמבואר ביו”ד סי’ ר”א, היינו בבריכה קבועה בקרקע, ועי’ חגיגה י”ט א’ ורש”י שם, ובלאו הכי לבוד לא נשנה אלא במחיצות הלכה למשה מסיני וא”א לומר לבוד בכל דבר.

שאלה: “ברגע קטן עזבתיך” (ישעיה נ”ד ז’).

צ”ב הא רגע של ה’ הוא פחות מיום אחד של הקב”ה, שהוא אלף שנה.

אם כן, כיצד נמשכת גלותנו כבר יותר מאלף שנה.

תשובה: בכמה מפרשים מבואר שענין הרגע הוא לעומת התשועה שתהיה אחר כך, דהיינו שמכיון ואח”כ תהיה תשועה גדולה א”כ נראה כאילו היה עד כה רגע אחד, וכמ”ש הרד”ק וז”ל, אף על פי שארכו ימי הגלות כולם יהיו נחשבים כרגע קטן כנגד הרחמי’ בחרי קצף, ואדוני אבי ז”ל פירש שיהיו גדולים כשאקבצך, ובי”ת ברגע ר”ל בימים שעזבתיך אותם הימים הם רגע כנגד ימי הטובה, וכתב המלבי”ם, ברגע קטן עזבתיך.

דע כי העזיבה הזאת תחשב כאילו לא נמשכה רק רגע קטן לעומת גודל התשועה אח”כ כי ברחמיך גדולים אקבצך ע”כ, וכ”כ המצו”ד, ברגע קטן עזבתיך – העזבון שעזבתיך לא היה רק רגע קטן מול הקבוץ שאקבצך כי ברחמים גדולים תהיה ותתמיד לאורך ימים ע”כ (ועי’ פרי צדיק פר’ בחוקותי).

והאלשיך כתב ד’ברגע קטון עזבתיך’ ר”ל שע”י פעולה של רגע אחד עזבתיך, שהקערה נהפכה על פיה לרעה ברגע קלוש, וז”ל, ברגע קטון עזבתיך בלבד, והוא ברגע השליטו ית’ את האויבים בבית המקדש, כמאמר רז”ל במדרש איכה רבתי, שאמר הקדוש ברוך הוא אם איני מסתלק אין האויבים נכנסים כו’, ואז באותו רגע התחזקו ויבאו, כד”א פתאום נטשו אוהלי רגע יריעותי, ומיד חזרה שכינה עמהם, כי גלו לבבל שכינה עמהם, הרי כי לא היו רק כאשה עזובה וכמו רגע בלבד עכ”ל האלשיך.

שאלה: מה הדין במסתפק אם צריך לברך איזה ברכה, וחבירו כעת מברך ברכה אחרת, האם יכול לצאת מדין שומע כעונה כל הברכה ללא סיומה, ואת הסיום יברך בעצמו מה שרוצה.

תשובה: הנה בענין לצאת בברכה חציה בשמיעה וחציה באמירה דעת הרע”א מהד”ק סי’ ז’ שיוצא, והובא בביאור הלכה סי’ רע”א ד”ה דאתקש, וכ’ הקה”י ברכות סי’ י”א שכן מוכח גם מדברי המ”ב סי’ תר”צ סקי”ט, וכן נראה שכך דעתו מדבריו במ”ב סי’ קפ”ג סקכ”ו [שונה”ל סי’ רי”ג ס”א, ועי”ש עוד מה שציין לעוד מדברי המ”ב], ודעת החזו”א או”ח סי’ כ”ט סק”ו שלא יוצא.

לענין לצאת בברכה אחרת שאינה אותה הברכה ששומע, יתכן לתלות זה במחלוקת הראשונים בברכות י”ב א’ בענין פתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, ובשו”ע פסק בדיעבד להקל בזה עכ”פ בברכות דרבנן עי”ש במ”ב, אמנם יש לדחות דגם להמחמירין שם [באופן שלא אמר עדיין נוסח חמרא] היינו שהיה בדעתו באופן גמור לזה, אבל אם חבירו מברך ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אדעתא דברכה אחת ומכוין מעיקרא שבתיבות אלו מכוין בשביל חבירו לברכה שהוא צריך, בזה לא שמענו להחמיר.

ומאידך גם להמקילין שם צ”ע כאן.

ואביא בזה מה שכתב בשו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ כ’ וז”ל, ודאתינן להכא נלענ”ד דהנה השערי תשובה הביא בסי’ רי”ד מהברכ”י שאם אחד אכל מזונות ושתה יין דאע”פ שכולל את שניהם בברכת מעין שלש, מ”מ יכול שפיר להוציא גם את מי שאכל מזונות לבד, והיינו משום דיכול השומע לכוין לצאת מה שנוגע לו ולא איכפת ליה במה שמוסיף המברך לעצמו.

וחושבני דה”ה נמי שאם המברך אכל מזונות והשומע שתה יין שהוא ג”כ יכול לצאת בברכתו של המברך, אלא שבמקום שהמברך אומר על המחיה ועל הכלכלה יאמר השומע על הגפן ועל פרי הגפן וכן בחתימה, ויכול שפיר לצאת חובת הברכה מקצתה בשמיעה ומקצתה באמירה, כמו במקרא מגילה וכדומה שיוצאין שפיר גם אם הוא על ידי שיתוף של שמיעה וקריאה, וכן מבואר בתשו’ רע”א סי’ ז’ שכתב כן להדיא גם לענין ברכה דנשים שאינן מבינות לשון הקודש יכולין שפיר לצאת ידי קידוש ע”י זה שיאמרו יחד עם המקדש נוסח האמצעית של הברכה, והפתיחה והחתימה יוצאות שפיר בשמיעה בלבד דהמעט הזה מבינות בלשון הקדש, וסובר בפשיטות דיכולין לצאת בשיתוף של שמיעה ודיבור וה”נ גם כאן.

אולם החזו”א בהל’ ברהמ”ז סי’ כ”ט סק”ו תמה אהא דמבואר כאן ברע”א דשפיר נפיק בשמיעת חצי ברכה, מהא דהסכימו הפוסקים לדעת הרי”ף בברכות מ”ו ע”א לענין ברהמ”ז, דאם אין אחדש שיודע לברך ברכה שלמה אין מחלקין ברכה אחת לשנים, והיינו משום דאין יוצאין במה ששומע מכל אחד רק חצי ברכה עיין שם.

אך נלענ”ד דשאני התם גבי ברהמ”ז דכיון שכל אחד מברך חצי ברכה אין ע”ז שם של ברכה, ולכן אמרינן חצי ברכה מזה וחצי ברכה מזה לאו כלום הוא, משא”כ בקידוש הן אמנם שאם המקדש יאמר רק הפתיחה והחתימה כדי להוציא את השומע, שפיר נראה דלאו כלום הוא אף אם השומע יאמר בעצמו את האמצעית, כיון שלא שמע כלל מהמקדש ברכה הואיל ואמר רק פתיחה וחתימה בלבד, אשר אין ע”ז שם של ברכה, שהרי אף אם גם שח הבוצע בין ברכה לטעימה נחלקו האחרונים ואיכא דס”ל דלא עלתה ברכה גם לשומע, דכיון דנתברר שהמברך הפסיק והפסיד ברכתו נעשה כאילו השומע לא שמע כלל ברכה, ואף דאנן לא קיי”ל הכי, היינו משום דסו”ס שמע ממנו ברכה שלמה, ולפיכך לא אזדא הברכה אלא מהמברך שהפסיק ולא מהשומע, משא”כ בכה”ג ששמע מהמברך רק חצי ברכה, שפיר נקטינן כהרי”ף דאין זה חשיב כשומע ברכה כיון ששמע מכל אחד רק חצי ברכה.

ואם כנים אנו בזה נלענ”ד דלפי”ז במי שמסופק אם בירך ברכת המוציא או לא שיכול לשמוע מאחר שמברך על היין או מברך להתעטף בציצית, והיינו שיכוין לשמוע ממנו רק את הפתיחה בלבד ואילו המוציא לחם מן הארץ יאמר השומע בעצמו ויצא מקצתו בדיבור ומקצתו בשמיעה, ואף להסוברים שאם פתח אדעתא דחמרא וסיים בשיכרא לא עלתה לו ברכה, היינו מפני שלא כוון יפה ולכן אין זו ברכה, משא”כ הכא זה שמברך על היין מכוון יפה וגם השומע מכוון יפה וכיון דזכרון אחד לשניהם מה טעם לא תעלה לזה ולזה, אלא שמעולם לא שמענו חדוש גדול זה, אך אפשר דהרע”א ז”ל נתכוין רק להתיבות שבאמצע הקידוש אבל לא בעיקר הברכה וצ”ע עכ”ל.

שאלה: מה הדין בהנ”ל אם מסתפק אם בירך העץ וכדו’ וחבירו מברך שהכל, האם יש עניין לשמוע ברכת שהכל, שלכה”פ ישמע ברכת שהכל שהוא פוטר הכל.

תשובה: לפו”ר נראה שיש ענין בזה, דלפי הצד שבאמת לא בירך א”כ עובר איסור לצד הזה, וכעת שמברך שהכל אע”פ שאינו לכתחילה מ”מ אינו עובר איסור, וכ”ש דשעת הדחק כדיעבד דמי, וזה עדיף מלברך חצי חצי כהאופן הקודם שאין דינו ברור כנ”ל.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פ”א לכל החיים ולומר כל ברכות הנהנין שאברך אני מכיוון על כל החדרים שנמצאים באותו בית.

תשובה: לעצם ענין תנאי מובא על החזו”א שכשנאמר לפניו על תנאי לעשות בק”ש לענין זמן ק”ש לכל החיים [שאם קורא בלא ברכות בסוזק”ש של המג”א בתנאי שהלכה כהמג”א] שזה לא מופקע לומר שמועיל.

 ומ”מ שמא לענין ברכה א”א לומר תנאי מפעם אחרת מכיון שבברכה הוא יותר ענין של דעת מאשר ענין של תנאי בני גד ובני ראובן.

ומ”מ לענין הליכה מחדר לחדר בזמנינו יש הרבה פוסקים שכתבו שבזמנינו נשתנה דעת סתם בנ”א בזה מזמן המ”ב, דאף שבזמנו היה צריך דעת לזה ובלא זה הו”ל כאין דעתו לכך [בהקדמת סי’ קע”ח], מ”מ בזמנינו נשתנו הגדרים ברגילות בזה, עי’ שבות יצחק שבת פ”כ סי’ ד’ סק”א, צהר אהל ברוך עמ’ תמ”ז הערה ה’, ביצחק יקרא על המ”ב שם, חידושי בתרא להגרח”פ שינברג סי’ קע”ח סקכ”ח, וע’ שבט הלוי ח”א סי’ ר”ה על סי’ קע”ח.

שאלה: בהנ”ל אם מתנה שכל ברכות הנהנין שאברך יפטרו כל המאכלים שברכתם שווה שנמצאים בבית אפי’ שלא לפניו, האם מהני.

תשובה: נראה דמועיל, כן נראה בסי’ ר”ו ס”ה ועי”ש בהגהות רע”א ובמ”ב סי’ קע”ה סק”ד.

בהצלחה רבה

***

קרא פחות