יצחק

{בס"ד אור לט"ו מרחשון תשע"ו הא סיהרא על מילואה}

לכבוד ידידי הנכבד אהוב למעלה ונחמד למטה שוקד ועמל בתוה"ק ומתעלה במעלות ביראה והעבודה הרב מ' הירשמן נ"י

{קבלתי מכתבו ותהי לי עונג לנפשי למזכרת בשורה ושמחה מכת"ר, זכרתי ימים מקדם עת שהיתי במחיצתו, ויה"ר שיעלה מעלה מעלה בדרכו הק'.

}

א) בענין מה שהקשה על הגמ' בכתובות ע"ב א' המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל יוציא ויתן כתובה דלמחר היא מתה ואין כל בריה סופדה וא"ד סופנה, דאם הכונה על צרכי הקבורה הרי הוא ויורשיו מחוייבין בזה, ואם הכונה על הלויה וההספד, אטו משום הכי יוציא ויתן כתובה.

תשובה - נראה דכונת הגמ' היא כפשטה ממש, וכמו דמייתי אח"ז דספד יספדוניה וכו', ר"ל שמה שלא תעשה כעת לא יעשו לה, והכונה על הספד וקבורה ממש כדפרש"י, וכן בריטב"א ושטמ"ק, וכ"כ רבינו יהונתן בשלמא לבית המשתה איכא נעל בפניה, כלומר שנועל דלת בפניה שאינה יכולה לשמוח בבית המשתה ועוד למחר היא עושה משתה ואין חברותיה באות אצלה.

אלא בית האבל מאי נעל בפניה איכא, כלומר איזו טענה יכולה לומר.

סופדה, כלומר אלא שמח[ו]ת שכנותיה במיתתה.

סופנה, מלשון מטמינה בקרקע מלשון חלקת מחוקק ספון [דברים ל"ג] דמתרגמינן משה ספרא רבא דישראל קביר.

דילוו ילווניה, העושה לויה לא מפסיד שכמו כן עושין בו והקרן קיימת לו לעולם הבא.

דטען יטענוניה, כלומר שנשא את המטה ישאו אתו על מטה בכבוד עכ"ל.

וכן איתא בתוספתא פ"ז ה"ד שלמחר תהא מוטלת ואין כל בריה סופנה, ומוטלת היינו בלא קבורה, עוד י"ל שיש בזה דרגות בקבורה וחוששת שבעלה יתן לה רק הצריך והמחוייב היינו תכריכין ובור קבורה ולא יותר, וגם בלא"ה מי יתבענו לדין אם לא ירצה, והרי אפילו מחיים אמרינן דאשה לאו בת מיקם בדינא ודיינא כ"ש לאחר מיתה, ופעמים שאין ב"ד מזומנין, וללישנא אחרינא ג"כ הכונה על הספד, כדפרש"י שם.

אכן מ"מ לאמתו של דבר יש לידע כי הרבה מן הדברים לגבי יוציא ויתן כתובה, וכן איפכא לגבי תצא שלא בכתובה, הם דברים שרוב בני אדם אין מגרשין נשותיהן עבור זה, וכן רוב נשים אינן רוצות לצאת עבור זה, כמו לגבי אשה שאינה מריחה, וכן בענין הטפח שם בדף ע"ה א' וגדולים מחברותיה וכו', ואפשר להביא הרבה דוגמאות בזה, אלא שחכמים קבעו באומדן דעתם ששייך בזה כח טענה בדיני ממונות אם תרצה לטעון שלא היתה מסכמת לינשא ע"ד כן.

משא"כ בשאר טענות שא"א לטעון כך מכל וכל.

ב) מה שנתקשה בדברי המשנ"ב סימן רמ"ז ס"ק י"ח לגבי מסירת מכתב דואר בשבת, שכתב וז"ל, ודע דליתן לו בשבת אסור לכו"ע אפילו בהולך מעצמו ואפילו קצץ לו שכר מבעוד יום עבור זה וע"כ אסור ליתן אגרת על הפאצט [דואר] בשבת [ומע"ש מותר דעל הפאצט הוי תמיד קצץ דאף אם אינו משלם כאן מ"מ יצטרך לשלם מי שנשתלח לו] אפילו במקום שיש עירוב ואפילו ע"י א"י אסור דבר זה [ולא מהני קציצה על שבת גופא] אך במקום הפסד גדול יש להתיר בכה"ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר ושלא במקום הפסד יש להחמיר אפילו בע"ש שלא ליתן לא"י האגרת שהוא יתן אותו על הפאצט בשבת ואפילו בקצץ שהרי מייחד מלאכתו על שבת [ח"א בכלל ג' ע"ש] עכ"ל.

ומשמע דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר של הדואר הו"ל שבות דשבות, ומאידך בעיקר דין זה כתב בסימן שז ס"ק כד, ודע דמה דקי"ל אמירה לא"י שבות הוא אפילו אם אומר לא"י שיאמר לא"י אחר לעשות לו מלאכה בשבת [הגאון מו"ה גרשון בעל עבודת הגרשוני] והחות יאיר בסימן נ"ג מצדד להקל בזה וכ"ש בדבר שאינו אלא משום שבות ועיין בספר החיים שכתב דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין ועיין לעיל במה שכתבתי ס"ק י"א דשייך גם כן הכא, עכ"ל.

ומשמע דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר תליא בפלוגתא, וא"כ איך סתם להתיר לעיל.

תשובה - הנה מלבד מה שאינו מן הנמנע שהמ"ב יסתום פ"א בדבר שהביא בו פלוגתא במקו"א, ומצוי דבר זה במ"ב, והכונה בדבר כזה הוא שמ"ב היה לו פשיטותא להלכה כא' מן הצדדין במחלוקת, וגם מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א השיבני פ"א כעי"ז על סתירה אחרת במ"ב [כמדו'], אכן כאן נראה שאין סתירה בזה, דהרי המ"ב שם מיירי על עיקר דין אמירה לנכרי שאסורה גם באופן שהוא שבות דשבות, אלא דס"ד שכאן אי"ז שבות דשובותכלל אלא דעדיפא מיניה טפי, ולכך קאמר המ"ב, דעכ"פ יש בזה איסור זה, משא"כ כאן מיירי במקום הפסד מרובה ובכה"ג קי"ל דשבות דשבות במקום מרובה שרי, וליכא מאן דפליג דל הו"ל כשבות דשבות.

ולחזק דברינו אביא כאן לשון הבאר היטב והחו"י שהביא המ"ב, וז"ל הבאר היטב ש"ז סק"ג, ואסור לומר לאינו יהודי שיאמר לאינו יהודי אחר לעשות לו מלאכה מוהר"ר גרשון ז"ל בשו"ת חו"י סי' מ"ט, ובסי' נ"ג ד' החו"י להקל וכ"ש בשבות, ע"ש, עכ"ל.

ומבואר דאין הנידון על מקום הפסד מרובה.

וז"ל החוות יאיר בסימן נ"ג שהזכיר המ"ב שם, וז"ל: אחר ד"ש הראוי אודיע למכ"ת שזה חודש ימים אשר בשכוני בראי חוץ לקהלתינו הוינא ובבואי הלום לשלום מצאתי את שאהבה נפשי ה"ה בג"י מאירת עינים כמעשה לבנת הספיר ועצם השמי' וענוותנותו תרבני במה שהרשני לומר לפניו אם דבריו נוחים ומקובלים בעיני בדברים הנוגעים לדינא ובפרט במ"ש בענין אמירה לגוי.

אלה הם קצות דבריו הנדברים מתוך ענוה לשמה וכבר כתבתי ושניתי שהם מקובלים ונוחי' כעולות מחים.

ברורים וצחים.

נקיים ומרוחים.

מבאר האמת לקוחים.

וממחצב השכל גוחים ומכל השגה בטוחים.

ואף אם באיזה דבר פרטי עלה ברעיוני לשדות קצת נרגא באיזה סברא והוכחה זחלתי ואירא לבא לפניו לסתור ח"ו דבריו ותליתי הגמגום בגמגומי והחסרון בחסרון הבנתי.

אבל זאת הפעם אשר מחל הרב על כבודו הרב אליו אשים דברתי ברצוא ושוב אחר בקשת המחילה ממקום שבא מכ"ת לעוררני בקול דודי דופק קול נעים קול משובח.

והוא מ"ש רוממות מכ"ת [ע"ל תשו' מ"ט] לאסור בשבת לומר לגוי שהגוי (וע' בת"ה סי' רצ"א הביאו רמ"א בהג"ה א"ה ס"ס ה' אם אין הגוי מסרסם רק אומר לגוי אחר וכו' ודוק) יאמר לגוי אחר לעשות מלאכה מסוגיא דפרק שואל ק"נ דבמסקנא מסיק שם בגמרא מקרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסורים חפצי שמים מותרים להתיר לשדך תינוקת לארס ועל התינוק ללמדו ספר וכתב הטור א"ח סי' ש"ו וז"ל והר"מ מרוטינבורג כתב דווקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשוכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור וכן הסכימו רוב הפוסקים ודייק מכ"ת מזה הא בדברי רשות אפי' בלי סכום מעות אסור וא"כ גם הא דתנן במשנה ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלי' בכה"ג מיירי ורב פפא מוקי ליה בחבר גוי ומתקיף לה רב אשי אמירה לגוי שבות ש"מ דאמירה לגוי לומר לגוי אחר אם רוצה להשתכר אסור ע"כ תמצית אמרי נועם דמכ"ת.

ומטיבותא דמכ"ת אמינא שאין זו ראיי' כלל שכבר בארתי בכתבי דאמירה לגוי לעשות דבר שהוא משום שבות לא קמבעיא לי שזה מחלוקת ישינה בין הפוסקים כמבואר בסי' ש"ז וזו היא ממש סוגיא הנ"ל דאחר דשכירות פועלים לו יהי בלא פסוק דמים אסור מקרא דממצוא חפציך וגו' מעתה מ"ש לא יאמר אדם לחבירו גוי לשכור לו פועלים הוי כאומר לגוי לעשות לו דבר שהוא משום שבות אפילו אם נאמר דקרא אסמכתא בעלמא הוא וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' דדבור דאסור הוא איסור דאורייתא יע"ש וכדבריהם מוכח בע"ד בש"ס ממה דמתקיף לה רב אשי על מ"ש ר"פ בחבר גוי אמירה לגוי שבות ואיכא לתמוה מה קשיא הא טובא קמ"ל דאפילו אמירה לגוי בדבר שאין בו מלאכה דאורייתא ממש אסור שהרי אכתי לא ידעינן רק במלאכה דאורייתא כדפי' רש"י מנכרי שבא לכבות וכו' אלא ע"כ ס"ל דגם שכירות פועלים מדאורייתא (וע"כ נאמר כך דלא תקשה סוגיא זו לדעת המתירין אמירה לגוי בדבר שבות) וכדבריהם משמע לי בסוגיא פרק הפועלים צ' וכ"ש לדעת רבינו ה"מ הש"ס לומר דקמ"ל לאסור אמירה לאמירה בעלמא דודאי קיל טפי אחר דאין בו מעשה כלל אלא ע"כ אין כאן רק אמירה אחת ומה שהגוי שוכר פועלים אינו ענין לאמירה מגוי לגוי רק אסור גמור ולכן נלע"ד דאסור אפילו לא בא לכלל מעשה כלל כגון שכרו לשמור פירות או ללקט מציאות דמה ששכרו הוא האיסור אי מדאורייתא כדעת התוס' הנ"ל או מדרבנן כדברי התוס' פרק כל כתבי קכ"א ומשם ג"כ ראי' עצומה לדברי לע"ד יע"ש ומוכח עוד כדברי ממה דמקשה בפ' שואל שם ודיבור מי אסור וכו' דקשה וכי לא ידע אמירה לגוי שבות אלא ע"כ דדבור דנפקא לן אסורי' מקרא לחוד ואמירה לגוי דאסרו חז"ל לחוד (וא"א לומר דמה שכתבו התוס' ודיבור מי אסור פירוש מן התורה דק"ל מה שהקשינו דוכי לית ליה אמירה לגוי שבות דא"כ קשה הרי במסקנא נשאר קיים זה לדברי התוס' דאסור מן התורה ומה זה שבות שארז"ל אלא ע"כ גם התוס' לא הסתפקו בזה כלל רק היה קשה להם דקארי לה מאי קארי ליה כפשיטא דלדבר מצוה שאני לכן פרשו דעל דיליף אסורי' מקרא מקשה ושפיר משני הש"ס דילפינין מקרא גופי' היתרא דדבר מצוה), וא"ת באמת לענין מה אסרו רז"ל אמירה לגוי לעשות מלאכה אם כבר למדנו דדבור אסור נ"ל דלא הרי זה כהרי זה דלא אסרה תורה רק מדבר דבר שהוא דרך בני אדם במשא ומתן למצוא חפציהם והוא השכירות אפילו לומר רק היה נכון עמי לערב ע"מ לשכרו דאחר דלשונו היה נכון משמע כך הוי בכלל ודבר דבר כמ"ש הרמב"ם וכ"ש אם שואלו אם רוצה להשתכר כמ"ש הר"מ ואחר שנאסר זה מעתה גם האמירה לגוי לעשות זה הוי אמירה לגוי מש"כ אמירה לגוי שבות דבכל מקום אינו ענין לזה דהוי ממש אמירה ותו לא כי אינו רק מדבר לגוי שיעשה דבר מה ואינו מזכיר לו שום תשלומין או שכירות או לשון דמשתמע כך דאע"פ דקרא סתמא אמר ודבר דבר מ"מ מדהקדים ממצוא חפציך לא נילף מינה רק דיבור שהוא דרך משא ומתן ומגזרת משא ומתן.

ומ"מ אסרו חז"ל אמירה לגוי בין לומר לו עשה מלאכה היום או עשה מלאכה מחר כמ"ש הר"ן מש"כ אמירה לגוי לאמר לגוי אחר אכתי לא איפשיטא אפילו אם הגוי השני עושה מלאכה דאורייתא בשבת וכ"ש אם אינו רק שבות וכ"ש אם אומר לגוי שיאמר לגוי או לישראל הדר אצלו שיעשה מלאכה פלונית למחר ואף כי מ"ש לחלק אינו רק סברת הכרס מ"מ הדבר מוכח ומוכרח מצד עצמו לחלק ביניהם ואם שגיתי אתי תלין משוגתי.

- עכ"ל החוו"י.

ולשון התשובה בסי' מ"ט שם כך היא, וע"ד מה שבדק לן מר אם אסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה בשבת ומתוך כותלי כתבו ניכר שדעתו נוטה להקל.

ולענ"ד שהוא אסור גמור וחילי דידי מהא דתנן בפ' שואל דף ק"ן ע"א לא ישכור פועלי' בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ע"כ ובגמרא אמרינן פשיטא מה לי הוא מ"ל חבירו.

אמר ר"פ חבירו נכרי מתקיף ליה רב אשי אמירה לנכרי שבות כו' ע"כ והפוסקים דייקי מכאן שאסור לאדם לומר לנכרי שישכור לו פועלים.

והנה נלע"ד מ"ש לא ישכור פועלים בשבת ר"ל שלא יאמר לפועלים ולשאול אותם אם ירצו להשתכר אעפ"י שלא הזכיר להם סכום מעות.

דהא איתא עוד התם תנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות דאמר קרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסור וחפצי שמים מותרי' ע"כ.

וכתב הטור בסי' ש"ו בשם מהר"מ מרוטינבורג וז"ל ודווקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור עכ"ל וכן דעת הרמב"ן ושארי גדולים עיין בב"י וכן פסק בש"ע.

א"כ משמע שדבר רשות אסור לומר לפועלים אם ירצו להשתכר אעפ"י שלא שכר ולא הזכיר להם סכום מעות וכיון שפירוש דמתניתין מ"ש לא ישכור פועלים ר"ל שלא יאמר להם אם רוצים להשתכר ממילא מ"ש ולא יאמר לחבירו (היינו נכרי) לשכור לו פועלים ר"ל נמי שלא יאמר לנכרי שיאמר לנכרי אחר אם רוצה להשתכר ממילא נשמע שאסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה והוא מה שרצינו בלי פקפוק ולענ"ד שאין לראי' זו שום פירכא.

גם מצד הסברא הוא אסור למ"ד שלחומרא יש שליחות לנכרי.

והנה לא הזכיר החוו"י בלשונו כלל לא ענין שבות דשבות במקום הפסד מרובה, ולא ענין שבות דשבות במקום מצוה, אלא רק דן בגדר איסור אמירה לנכרי גרידא אם הוא גם באופן שאומר לנכרי לומר לנכרי אחר.

ולהשביע עיניך עוד בדברי טעם אביא בכאן דברי שו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן י"ח שדן בכל זה, והרי הוא לפניך וז"ל, בנדון שלוח מכתב אקספרס בערב שבת בחו"ל בס"ד אור ליום ד' עשרה בטבת תשל"ב לפ"ק ירושלים עיה"ק ת"ו.

ע"ד שאלתו אם מותר לשלוח מכתב אקספרס ע"י הדואר בערב שבת בזמן שאי אפשר עוד שיוליכו המכתב קודם השבת אמנם הממונים והעובדים שם המה נכרים.

הנה העולם נוהגים היתר, והנראה שהיא עפ"י המבואר בתשו' שבות יעקב (ח"ב סי' מ"ב), שנשאל ע"ד הכתבים ששולחין בערב שבת על הבי דואר שקורין פאסט אי שפיר דמי, וכתב בזה ג' טעמי להיתרא, א' דהוי כמו קצץ, והישראל אינו אומר לו לילך בשבת, אדעתי' דנפשי' קעביד.

ב' אפילו בחנם שרי כה"ג, וכדאיתא בש"ע (או"ח סי' רמ"ז סעי' ה'), דאם הכותי הולך בעצמו למקום אחר והישראל נותן האגרת מותר בכל גווני, ג' אפילו אם הישראל בעצמו שולח הבי דואר על הוצאת עצמו שלא בזמנה להביא אגרת במקום פלוני ביום פלוני, וא"א לבוא שם באותו יום אלא א"כ שילך בשבת כי הדבר נחוץ לו, דהוי כאומר לו בפירוש שילך בשבת בשבילו, מ"מ יש לצדד היתר, אם אין הישראל עצמו מדבר עם הנכרי שהולך בשליחות רק עם האדון של הבי דואר, נמצא שהשליח עצמו אינו הולך אדעת ישראל רק בשביל אדונו והוי שבות דשבות, ועי' בתשו' חות יאיר (סי' מ"ד) שפסק להדיא בשבות דשבות לאמור להנכרי שיאמר לנכרי אחר דשרי, אכן שם (בסי' מ"ט) הביא בשם הגאון מהר"ג לדחות כ"ז ולאסור, מ"מ הא מבואר (בסי' ש"ז סעי' ה'), דאם יש לדבר צורך הרבה, מותר לומר לעכו"ם לעשותו, וא"כ כיון ששלח הבי דואר מעצמו ודאי הוא צורך הרבה בדבר ושרי בשבות עכת"ד.

ובזה י"ל דמכתב עקספרעס אף בנשלח בערב שבת אחה"צ דאין שהות להבי דואר לשלוח מע"ש, והוי כמצוה בפירוש לשלוח בשבת, מ"מ אם יש צורך גדול בדבר, יש ההיתר של השבו"י, אבל כל ההיתר האחרון חלש מאד, דהרי עיקר יסודו בנוי על המבואר (בסי' ש"ז), והרי שם התיר המחבר בש"ע רק בשבות דשבות, היינו דעיקר המלאכה ל"ה רק משום שבות, ואז מותר באמירה לנכרי, ומה שהביא הרמ"א שם יש מקילין אפילו במלאכה דאו', כבר כתב הרמ"א (בסי' רע"ו) דדיעה זו רק דיעה יחידאה, וגם בשבות ע"י א"י, כתב המג"א שם דדוקא במקום הפסד גדול יש להקל עיין שם, אמנם במכתב עקספרעס שייך גם טעם הב' דאינו הולך בשביל זה המכתב בלבד כמובן עכ"ל.

וע"ש בדבריו עוד בארוכה מ"ש להלכה בזה.

ג) מה שנתקשה בדברי הס"ח המובאים במ"ב סי' רט"ו סקי"ט בשם הא"ר ובסי' ה' סק"ג לגבי מי שהזכיר שם ה' לספר חסדי ה' שלא יפסיקוהו באמצע שלא יהא לבטלה, ומשמע שמותר להזכיר שם שמים כדי לספר חסדי ה', וכן מצינו שתקנו רבותינו תפילות עם אזכרות גם בדורות האחרונים, ומאידך גיסא קי"ל (שו"ע שם ס"ד) דכל ברכה שאינה צריכה עובר בלאו, ובפרט ק' לדעת התוס' שכל איסור ברכה לבטלה הוא רק מדרבנן דמ"ש שתיקנו את האיסור רק באופן שהוציא השם במטבע שטבעו בברכה.

ובעצם כל ענין ברכה לבטלה תמוה כיון שמדאוריתא לא היה ענין של ברכה עד שתקנו חז"ל.

ורצה כ"ת לייסד דרק בשמות הנמחקין מותר לשבח את הקב"ה ולבקש בקשות, אבל לא בז' שמות שבזה עובר בל"ת.

תשובה - עצם הדין שמותר לבקש בקשות פרטיות בשם ה', וגם בשמות שאין נמחקין זה כבר מבואר בדברי הפוסקים, וכ"כ החזו"א והגרשז"א, ובאמת י"א דמותר להוסיף אף ברכות ממש אם יודע כללי הברכות ושמעתי שכתב רש"י בספרו שמותר לחדש כל ברכה שירצה להודות לפי ה', והנה אף שהפוסקים נקטו לא כך, וכמו ברכת סומך נופלים שכתבו הפוסקים (הובא במ"ב ושוע"ר סי' מ"ו) שלא לברך כיון שלא נזכרה בגמ', אכן אשכחן כעי"ז בסוגיא דנדרים שבירך ר' יהודה ברוך שעטני מעיל, ובגמ' בברכות בירך רב יהודה האמורא בורא שמן ארצינו כיון דחביבא ליה א"י הגם שלא היתה זה ברכתו, ומיהו דברים הללו יש להן ברכה בעיקר ורק שינו אותם, ורבי יהודה דלעיל לטעמיה דכל יום תן לו מעין ברכותיו בכיצד מברכין ובלולב וערבה.

והנה בעצם בקושייתו האחרונה יתכן שנתכוין להקשות עוד, דמ"ט מה שתיקנו חז"ל לברך יצא מידי האיסור של ברכה לבטלה, ומה שלא תקנו לברכה יחשב ברכה לבטלה, ויש לידע דבאמת סברת התוס' ר"ה ל"ג א', מובנת מאוד [וכן דעת הריטב"א ר"ה כ"ט ב', והר"ן סוף ר"ה, ועתוס' מנחות ס"ו א' ד"ה זכר, ויתכן שכן דעת כל הראשונים המתירין לברך גם כאשר מחוייב רק מספק, כגון בעל החינוך], ודעת הרמב"ם שעובר בלא תשא יש להתיישב בה, ובאמת החזו"א רצה לומר דהרמב"ם מודה להתוס' בזה [וכן דעת החיי"א בנשמת אדם ח"א כלל ה'], אכן המ"א (סי' רט"ו) והמ"ב והרע"א והאחרונים נקטו בדעת הרמב"ם שעובר בלא תשא.

וביאור דבריהם ז"ל הוא דהנה בשבועת שוא מה שעובר בלא תשא הוא על מה שהזכיר שם ה', והענין הוא שכל דבר נעלה שיש לו חשיבות, וכמו שכתב השל"ה מסכת שבועות פרק תורה אור, אמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות (לג א), המברך ברכה שאינה צריכה עובר ב'לא תשא'.

והטעם, כי בהזכיר ישראל השם, בוקע כל הרקיעים, ומזדעזעות כל המרכבות, ומרעיש כל המלאכים הנושאים זו ההזכרה לחנם.

וזהו 'כי לא ינקה ה' את אשר ישא' וגו' (שמות כ, ז), רוצה לומר, הגורם להיות נשא בחנם על ידי מלאך עכ"ל.

והנה לעבור ע"ז צריך שיהא באופן שבוקע כל הרקיעים וכו', וזהו דוקא ע"י שבועה או ברכה או בהזכרת השם גרידא.

וכה"ג אשכחן לגבי קדיש שכתבו הפוסקים שאין להוסיף על הקדישים, וביארו פוסקי זמנינו הטעם בזה שהוא כמו ברכה שאינה צריכה, כיון שקדיש קדושתו נשגבה עד מאוד, ולא כל הרוצה משתמש בשרביטו של מלך.

ובעצם מה שרצה כת"ר ליסד חילוק בזה באומר בכינוי, יעויין בשו"ת הרע"א שביאר שאין חילוק בזה, דאם חל כאן ברכה כבר ממילא הו"ל ביזוי כבוד שמים.

מיהו החזו"א הנ"ל נטה לפקפק בזה ע"ש.

אחר הדברים והאמת ראיתי בשו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן ז שעמד על כ"ז באורך ע"ש ואביא בזה חלק מתשובתו שם, וז"ל, ונראה בביאור הדברים דמה שאמרה תורה לא תשבעו בשמי, ובתר הכי כתיב גם אלקיכם, אף על פי דשמי סתמא היינו בכל מקום השם המיוחד כמו ושמו את שמי דברכת כהנים וכמש"כ הרא"ש שבועות שם, לכן מפרשים אנו שכוונת הכתוב להשתמש בשמו של הקדוש ברוך הוא בשבועה, וזה ג"כ שמו, ולפיכך גם רחום וחנון וכדומה בכלל זה, וגם גילתה תורה דכל שמשתמש בשמו לישבע שבועה חשיב כמזכירו להדיא, וכשנשבע לשוא ולשקר עובר בלא תשא.

וניחא לפ"ז גם דברי הר"ן, ואפשר דגם מש"כ הרא"ש דהוא מדין יד כוונתו כיון דבלא"ה חשיב כהזכיר.

ובזה א"ש הא דלמדו מהכתוב נשבעתי ואקיימה דנשבעין לקיים המצוה כיון דבשבועה יש אזכרה, ואם אין נשבעין לקיים המצוה הרי הוא מזכיר ש"ש לבטלה כדכתבו הראשונים שם, וזהו מה שאמרו בירושלמי הנ"ל דכל נשבע לשקר עובר גם בעשה שהזכיר ש"ש לבטלה דכתיב ליראה את ד', משום דבכל אופן של שבועה, גם כשמזכיר רק חנון ורחום, אם היה בלשון שבועה ה"ז עצמו השתמשות בשמו של הקדוש ברוך הוא ונקרא זלזול לשמו יתברך שמזכירו לשוא ולשקר, ועובר גם בעשה.

ומעתה י"ל דראו חכמים שיש חשיבות לברכה כמו לשבועה, וכל המזכירה לבטלה לצורך ברכה עובר בלא תשא, ואף בהזכרה בלשון תרגום או בכינוי, כל שאומרו לשם ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא, ואף אילו היה הדין דמטבע הברכה אינה צריכה הזכרת השם ג"כ היה אסור לברך לבטלה כמו בשבועה בלי הזכרה.

ונראה עוד דגם אם יאמר בריך רחמנא לשם ברכה ולא סיים, אף על פי שבלא"ה אין זה ברכה, מ"מ כיון שהתחיל לאמרו לשם ברכה יש בזה משום לא תשא, וכדמוכח מנשבע לקיים את המצוה דאע"ג דאין השבועה חלה אפ"ה כיון דאומרו עכ"פ בלשון שבועה כדי לזרוזי נפשיה יש בזה משום הזכרת השם, וה"נ בברכה לבטלה אף על פי שהיא לבטלה ואין עליה שם של ברכה מ"מ יש בזה משום הזכרת ש"ש לבטלה גם אם אומר בה כינוי בלחוד, אלא דמ"מ בשבועה אם יאמר בלשון כינוי כגון שבותה שבוקה, נראה דדוקא אם יגמור שבועתו אז חשיב שפיר כמזכיר שם השם, משא"כ אם לא יגמור, כיון שלמעשה לא נשבע אינו נקרא מזכיר את השם, אולם הכינוי של רחמנא שפיר חשיב כמזכיר שם השם אף אם לא גמר את השבועה כמו לענין ברכה, משא"כ במזכיר ש"ש סתם לא בלשון ברכה דאינו עובר בלא תשא ואינו אסור אלא משום ליראה את ד', ולכן אם מזכירו בכינוי או בלעז מותר, ומצאתי בפירוש הרס"ג להגאון מהרי"פ ז"ל עשה א' עמ' מ"ב שכתב כדברינו, עי"ש בארוכה עכ"ל הגרש"ז אויערבך ז"ל במנחת שלמה.

{אדרוש שלומו ושלום אחי ורעי בני הישיבה הקדושה, ויהי רצון שתזכו לזיווג הגון בקרוב, ומוטב שתראה מכתב זה לשאר בני החבורה שיחיו}

למזכרת מאת מכרו

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכב הרה"ג ר' עקיבא משה סילבר שליט"א
ידוע שמי שלא קרא קר"ש בתוך זמנה, הוא מנודה מלפני ה' ח"ו.

ורציתי לשאול, א.

מהו הנידוי והמשמעות?
ב.

כמה זמן נידוי זה?
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,}

תשובה

בע"ה

לכבוד ידידי היקר אהרן נ"י

התקבלתי שאלתך והריני להשיב על השאלה

הנה מקור הדברים מן הזוהר פרשת בלק קפ"ו א', וז"ל, רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא מטו לההוא אתר דכפר סכנין, דהוה תמן רב המנונא סבא אתארחו באתתא דיליה דהוה לה ברא חדא זעירא וכל יומא הוה בבי ספרא ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא, חמא לון לאלין חכימין, א"ל אמיה קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן, קריב לגבייהו עד לא קריב אהדר לאחורא, א"ל לאמיה לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו ק"ש והכי אולפי לי כל מאן דלא קרי ק"ש בעונתיה בנדוי הוא כל ההוא יומא, שמעו אינון ותווהו ארימו ידייהו ובריכו ליה, אמרו ודאי הכי הוא ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לון צרכייהו והוו מתאחרן לאזדווגא ולאהוה ב"נ לאשתדלא עלייהו ואנן אשתדלנא בהו ולא קרינן ק"ש בעונתיה ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה, אמרו ליה ברי במה ידעת, א"ל בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו, תווהו עכ"ל, והובא באלשיך פ' ויגש פמ"ה, ובשו"ת רב פעלים להבן איש חי ח"ב או"ח סי' י"ב ד"ה עוד כתב, ומבואר שיש בזה משום נידוי אם אינו קורא ק"ש בזמנה.

וביאר החיד"א בניצוצי אורות שם שלא הרגיש בהם הריח של מצות ק"ש, ומה שלא ביאר החיד"א שהרגיש בהן את רוח הטומאה של העבירה אע"פ שלסברתו של הינוקא שלא קראו ק"ש לכאורה היתה צריכה הרוח טומאה להיות קיימת, ה"ט שהרי לא היה ריח זה כיון דאליבא דאמת לא עברו איזה איסור כיון שבאמת היו פטורין, ולכך לא היתה כלל רוח טומאה שם.

[ונ"ל שרצה החיד"א לדחות בזה הראיה שהביא בשו"ת שה"ל ח"א סי' ר"ה שכתב, "סימן ק"ח ט"ז סק"א מביא דעת הדרישה דעוסק בצרכי צבור א"צ להשלים והט"ז סובר דחייב להשלים ויסוד מחלוקתם הוא אי הוי פטור גמור כאילו קרא כבר או דיש חיוב אלא דא"א לקיימו ומ"מ חייב ויש להביא ראי' מזוה"ק ריש פרשת בלק וכו' ע"כ מוכח כהט"ז דאינו פטור גמור כאלו קרא כבר דא"כ לא הי' מורח בבגדייהו" עכ"ל, ועיין שו"ת להורות נתן ח"ח סי' ל"ג סקט"ז ד"ה ויש].

והנה שאלת מה הן ההשלכות של נידוי זה, ונראה שמלבד מה שלא נזכר בגמ' ובפוסקים, וא"כ אין לנו לחדש בנידוי זה כ"כ דינים, מלבד זאת יש לדמותו ג"כ למ"ש בפסחים קי"ג ב', שבעה מנודין לשמים אלו הן מי שאין לו אשה וכו' ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו והמונע מנעלים מרגליו ויש אומרים אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה עכ"ל, והנה זה פשוט ומבואר דכל הנך שנזכרו כאן בנידוי אין דינן ככל שאר מנודין שנתנדו ע"פ חכם, וכן ברמב"ם ה' ת"ת וביו"ד סי' של"ד נזכרו כ"ד דברים שחייבין עליהן נידוי, והדברים הללו לא נזכרו שם, וכ"ש שלא נזכר ענין זה של מי שלא קרא ק"ש, ומלבד זאת הרי עכ"פ רוב הדברים צריכין מי שינדה ולא חיל הנידוי מעצמו, וכ"ש ק"ש.

וגם כמעט לא מצינו שיהא הנידוי רק יום א', ורק בנזיפה אשכחן הכי בפ"ג דמו"ק א"כ אי"ז נידוי ככל דיני הנידויין { ואגב אציין מה שנשאל הגרי"ח זוננפלד (שלמת חיים או"ח סי' ג', והובא שם ג"כ בהנהגות ופסקים, מקורות וציונים, השכמת הבוקר ונטילת ידים, בהערה), על מה שכתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער י' פ"א) בשם הספרים הקדושים (והוא מזהר ויקרא כ"ג א'), דמי שאינו קם בחצות הוא בנידוי ר"ל, דהא בגמ' פסחים (קיג, ב) מנו שבעה מנודין לשמים ולא חשבו למי שאינו קם בחצות, והשיב דמשום קושי' אין לנו לדחות מה שנמצא כתוב מגדולים זי"ע.

}.

ומה שנזכר בזוהר שם שלא רצה להתקרב אליהם, אפשר דאי"ז מצד מה שהחזיק אותם למנודים שאסור להתקרב ד"א אליהן, אלא מצד שסבר שיש רוח טומאה עליהן כיון שהם בנידוי לשמים, וע"ד מ"ש ישעי' ס"ה, הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ, וכמו שפי' האלשיך שם וז"ל, ואומרים בלכתם בדרך לפוגע בהם, קרב אליך אל עצמך אל תגש בי כי קדשתיך, כלומר ירא אני פן תכשל בחטא טומאה, כי אני לנתי בקברים ונטמאתי לכן אל תגש בי כי אטמאך, וזהו קדשתיך כד"א היגע איש בבשר קדש היקדש, שהוא כאומרו היטמא, והוא להורות כי חסיד ומדקדק במצות, הוא שמזהיר את חבירו בל יטמא בו עכ"ל, היינו שמכיון שיש עליהן רוח טומאה לא יקרב אליו כדי שלא יטמא ממנו.

ולכן ג"כ במעשה כאן בזוהר לא רצה להתקרב אצלם לפי מה שהיה סבור שהם רשעים, אבל לא שהיה להם דיני מנודה שאסור להתקרב אליהן ד"א.

ומה ששאלת עד מתי הוא הנידוי, מבואר בזוהר שם שזהו כל אותו היום, ודוקא אותו היום.

ומ"מ עליו לשוב בתשובה שלמה על מה שא קרא ק"ש, ובמס' ברכות אמרו חכמים שכל מי שלא קרא ק"ש פ"א דומה כאילו לא קרא ק"ש מימיו.

שנזכה לעשות רצון ה' תמיד

כמה פרטי דינים בענין הנ"ל

שאלה מהשואל כהמשך לתשובה הנ"ל

 {בס"ד
א.

כב' הרב האם יוצא מן הדברים שמדובר בנידוי רוחני שיכול לגרום לאדם להטמא בחטאים?
ב.

ומה המשמעות מחינה מעשית?
ג.

האם ח"ו אין תפילת המנודה נשמעת וכו'?
ד.

לכמה זמן הנידוי?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.

הקט'}

תשובה

א.

כן, ובס' חיי עולם [ע"ש פכ"ז ואילך] למרן הסטייפלר זצ"ל מבואר עוד שע"י החטאים עלול לבוא למחשבות כפירה הבאים לו כעונש על החטאים.

ב.

המשמעות לזה ג"כ מבחינת אחרים שלא יתקרבו אליו באותו היום, כמובא במעשה בזוהר שם שהבאתי במכתב הקודם, והמשמעות לזה מבחינת המנודה היא ג"כ שאין לו עת רצון באותו הזמן ולכן ראוי שאת עיקר עסקיו וכדו' לא יעשה באותו היום, מכיון שההצלחה תהיה ממנו והלאה, (יעוי' תענית ל' סע"א).

ג.

אכן בזהר כתוב שתפילת המנודה אינה נשמעת כל מ' יום.

אכן זהו בנידוי קבוע, אך בנידוי כזה גם את"ל דשייכא הקללה, אך מ"מ נראה דקללה זו שייכת רק ביום של הנידוי, ומ"מ על מנת שיתקבלו תפילותיו מעתה כתפילת צדיק ולא כתפילת חוטא עליו לשוב בתשובה ותשובתו תתקבל.

זה עלול לקרוא לכל אדם.

ד.

רק לאותו היום, כמבואר בזוהר שהבאתי במכתב שלפני כן.

בהצלחה

שאלה

בס"ד

לכבוד הרה"ג עקיבא משה סילבר שליט"א שלום וברכה וכט"ס!

אחדשכתה"ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

א.

בגמרא סנהדרין צד ע"א כתבה וז"ל: לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון מאי במשמניו רזון אמר הקב"ה יבא חזקיהו שיש לו שמונה שמות ויפרע מסנחריב שיש לו שמונה שמות חזקיה דכתיב {ישעיה ט-ה} כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום והאיכא חזקיה שחזקו יה דבר אחר חזקיה שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים סנחריב דכתיב ביה {מלכים ב טו-כט} תגלת פלאסר {דברי הימים ב כח-כ} פלנאסר {מלכים ב יז-ג} שלמנאסר {מלכים ב טו-יט} פול {ישעיה כ-א} סרגון (סרגין) {עזרא ד-י} אסנפר רבא ויקירא והאיכא סנחריב שסיחתו ריב דבר אחר שסח וניחר דברים כלפי מעלה, עכ"ל הגמ'.

במה שכתבה הגמ' ששמונה שמות היו לו לחזקיהו ושמו חזקיה הוא לא שמו אלא נראה כך שהוא שם כינוי לחזקיה שחזקו י"ה או שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים.

האם כך ההבנה או שבאמת שמו היה חזקיה והגמרא רוצה לגלות מדוע נקרא כן ומביאה ב' טעמים לכך שהתגלגל שיקראו אותו הוריו כן.

ב.

וכן על סנחריב שנקרא סנחריב שסיחתו ריב או שסח וניחר דברים כלפי מעלה, האם כן קראו לו הוריו והגמרא מגלה מדוע התגלגל שנקרא כך באופן כזה מב' סיבות או שהוא רק שם כינוי.

ועוד חשבתי לעצמי שכאשר כותבים סיחתו או סח בסמ"ך הכוונה היא על שזה סיח באופן של מריבה ושיחה הוא לשון תפילה כמו ויצא יצחק לשוח בשדה.

אם זה נכון לומר כן שסח הוא לשון מריבה ושח הוא לשון תפילה.

ג.

 עוד בגמרא (שם), וז"ל: להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר לאפריקי ורבי חנינא אמר להרי סלוג אבל ישראל ספרו בגנותה של ארץ ישראל כי מטו שוש אמרי שויא כי ארעין כי מטו עלמין אמרו כעלמין כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין, עכ"ל הגמרא.

ונשאלת השאלה האם ידועים אלו המקומות להיכן הם גלו האם זה נכון שהרי סלוג הם הרים מושלגים וס' וש' מתחלפות ויהיה נקרא כך הרי שלוג מלשון שלג ואולי הם הרי האטלס שנמצאים בצפון אפריקה במרוקו.

וכן שוש האם הוא חבל סוס הנמצא במרוקו וידוע שבני מרוקו לפעמים מחליפים את הש' בס' ועל כן זה נקרא סוס.

ושמעתי שהמזג של אותו אזור במרוקו הוא כמו ארץ ישראל (הורי שיחיו הם משם).

וכן היכן נמצא המקום עלמין.

ומה הוא שוש תרי.

אשמח מאוד אם כת"ר יוכל להשיב לי על שאלותי אלו ושכמ"ה.

באהבה רבה

בברכת התורה ולומדיה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

מח"ס מריח ניחוח

עפולה.

***

תשובה

שלו' רב וכט"ס

גבי שאלה א' בפשטות להלומד הפשוט ע"ד פשט הוה משמע דאי"ז שם אלא כינוי, דאל"כ הוה להו ט' שמות וכן גבי סנחריב, ואמנם במהרש"א נמצא לשון דמשמע שהם שמות אבל י"ל דלאו דוקא נקט אלא לפרש דבר בלבד מאי דעסיק עי"ש.

ויעוי' ברש"ש שם שנתקשה בדבר שהוא עיקר ושורש דברי הגמ' וז"ל, והאיכא חזקיה שחזקו יה כו', ק"ל דהא כולהו שמותיו ג"כ אינם אלא תוארים ע"ש מאורעותיו.

וכמו כן קשה גבי סנחריב דהלא רבא ויקירא ודאי שמות תוארים הם עכ"ל, ומשמע דמפרש בתירוץ הגמ' דלעולם חזקי' הוא שם אלא שנקרא על שם המאורע ולא כשאר השמות, ועל זה מקשה הרש"ש דהרי גם שאר השמות הם על שם המאורעות.

והיה מי שיאמר שהשם חזקיה אינו שם קבוע כלל אלא שם תואר שניתן לו לפי שעה, אבל דוחק גדול לומר שבכל הנבואות וכם בס' ישעי' ומלכים וכן בס' משלי שנזכר אגב ובכל ספרי חז"ל נזכר בשם חזקי' סתמא ולא בא' מכל השמות הללו, ולמה נימא שדוקא שם חזקי' לא היה שם קבוע.

ולתרץ כ"ז וליתן גם פשיטותא ויישוב למעלתכם אעתיק דברי הרב אברבנאנל זכרונו לברכה, אף דאינו שייך לגמרי דהא עיקר דרוש שלו מדבר בהקב"ה, מ"מ אעתיק דבריו דמתפרשין גם על חזקי' גופי' כמבואר בדבריו [ישועות משיחו ח"ב, העיון הג', פ"ב], וז"ל, ושיהיה לפ"ז ענין "ויקרא שמו" מלשון גדולה ושררה, כמו "וקרא שם בבית לחם" (רות ד, יא) "ועשית לך שם" (דה"א יז, ח), אף כאן אמר על חזקיהו "ויקרא שמו" שהקב"ה יגדל שמו וטבעו בעולם עד "ואגדלה שמך" (בראשית יב, ב).

הנה א"כ אם נפרש השמות האלה על הקדוש ברוך הוא נכון הדבר, ואם נפרשם על חזקיהו כבר יפלו עליו מבלי עירעור, וכן במלך המשיח היוצא מחלציו ע"כ.

עי"ש באריכות דילי'.

ולפ"ז י"ל דאדרבה שם חזקי' היה שם העצם, ושאר השמות הכונה לשמו בעולם וגדולתו.

גבי שאלה ב' בכתבי הסופרים הקדמונים ראינו בהרבה מקומות שלא הקפידו בין שי"ן שמאלית לס' בכתיבה, ראה לדוגמא יומא פ"ח לגבי שליו דמפרשי' סלו, וראה בפסיקתא רבתי פ' ויהי ביום השמיני גבי הפסוק כמסמרות במקום ש' והדוגמאות הן לאין ספור כמדומני, וכבר רמזתי מזה בחיבורי פשר דבר על מדרש פתרון תורה פ' חוקת גבי בשבעת מעסי אדם חוטא, ועוד בס"פ בלק לא הקפדתי אני הקטן בדברי המדרש בין סיחה לשיחה עי"ש, ומיהו יעוי' מה שכתבתי שם בפשר דבר פרפרת על ענין סיחה שם ששייכת רק לענין שם.

גבי שא' ג' אני מבין שכל עצמו לשאול בשמות ערים ובזה איני מתמצא, אם כי דבר ראשון אני יכול לומר ששי"ן לפעמים נקראת בסי"ן וכן בשמות ערים עד הדורות האחרונים ותמצא אמשטרדם ובנבנשתי והאריכות בזה אך למותר.

 ויעוי' עוד במהרש"א ולפי דבריו מעיקרא דמילתא מוכח שהעיר שוש היא בשי"ן שמאלית ולא ימנית עי"ש.

ודבר שני אפשר להוסיף דלצורך חקירת הענין אולי יש מקום לבדוק אם ערים אלו הם בדרך למקומות שגלו שם בנ"י כמבואר בספ"ק דיבמות עי"ש, או לא, אף דאינו בהכרח דיש לומר שסיבב אותם על דרך נתיבותי עוה.

יזכה להגדיל תורה ולהאדירה

***

איתא בשבת כ"ג א', א"ר זירא מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי עכ"ל, הקשה הג"ר יצחק שורץ (ר"מ דסלבודקא) דמשמע דאף לכתחילה יכול לצאת בכך וא"צ לצאת בעצמו, מדנהג הכי ר"ז, ולכאורה צ"ע דמ"מ הברכות לא שמע ולא יצא ידי מצות הברכה.

ובשלמא לשיטות דאף כשהדליקו עליו בביתו יכול לברך על הראיה א"ש דהברכות לא יפסיד, [ובברכת המצות להדליק וכו', לא הוי חיוב ברכה מצד עצמו כמו שעשה נסים ושהחינו], אבל לשיטות דאם מדליקין עליו בביתו אינו מברך על הראיה, וכ"פ בטוש"ע, א"כ מפסיד הברכות, דבברכות אינו יוצא עכ"ל.

תשובה גם אם נימא דחשיב שאינו יוצא בברכות, מ"מ לק"מ, דהרי אף שישנה מצוה בברכה, ונוטל שכרו משלם ע"ז, מ"מ אפשר דאין מהדרין ע"ז, וכדאשכחן בנר של מוצ"ש שאין מהדרין עליו כדרך שמהדרין על המצות כמ"ש בברכות נ"ג, אע"ג שיכול להרויח ברכה עי"ז, וכ"ש ר"ז שתורתו אומנתו, ולא היה לו חיוב אלא מצד הנר חנוכה אבל השתא אינו מחוייב בברכה כיון שאינו מדליק, ועדיפא ליה שיוכל לעסוק בתורה בזמן זה, ולא גרע מכל מצוה שיכולה לעשות ע"י אחרים דאין מבטלין ת"ת ע"ז כמ"ש במו"ק בדף ט'.

ושמא כונת הרב הנ"ל למ"ש המ"ב בסי' תרע"ה סק"ט בשם הפמ"ג שיש למשלח לצאת בברכה, וז"ל, אשה מדלקת, פי' בעד כל בני ביתה, ואפילו איש יכול לעשות אותה שליח להוציאו אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה, ובדיעבד אם לא ענו אמן על הברכה ג"כ יצאו, וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה, לא בע"א ע"כ,.

ומשמע שיש חיוב נפרד עליו לצאת בברכת ההדלקה, וע"ז קשה דהרי ר"ז לא יצא בברכה.

אכן יש לעיין במה דמשמע דפשיטא ליה להשואל דחיוב הברכה הנ"ל הנזכרת במ"ב בשם הפמ"ג, זהו מצד חיובא דרמיא על המשלח הבעה"ב, אבל י"ל עוד דאי"ז מצד זה, אלא הוא אופן שיוכל לחייב את השליח בברכה, דבלא זה הו"ל ברכה לבטלה, וכדי שיוכל לברך צריך שיעמוד שם המשלח.

ובאמת צ"ב מה נשתנית מצוה זו דלא סגי שהשליח יברך לעצמו, דבשאר מצות כגון מעקה ומזוזה הברכה על השליח בלבד.

ועיין בזה בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' נ"ו אות ב') שהוא מצד חובת גברא על הבית, וכ"נ במג"א סי' תרע"ו סק"ד בשם הב"ח שכתב, מ"כ אדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה, אבל בענין אחר אין לברך כיון שהמצוה מוטל על גוף האדם ע"כ.

ואפשר דבאופן שיכול המשלח לברך כגון שהוא ג"כ מבני הבית [ובנד"ד אשתו היא, שהיא ג"כ כגופו כמ"ש המ"ב לעיל ע"ז], וכן ראיתי בשם הגריש"א (שבות יצחק נר שבת פ"י סק"א) דאם אין המשלח יכול לשמוע את הברכה, בכה"ג ידליק השליח בביתו ויכוין בברכתו לפטור את ההדלקה שיעשה אח"כ בביתו של המשלח.

ואף שפשטות דברי המ"ב הנ"ל שכתב 'לא בענין אחר', יתכן להיות משמע דבלא זה אינו יוצא יד"ח, אכן זה אינו, דבהדיא כתב המ"ב סי' תרע"ז סק"ב כי מדינא כשאשתו מדלקת נר חנוכה בביתו הוא יוצא ידי חובתו בהדלקתה אף שהוא במקום רחוק מביתו וא"צ שוב להשתתף אפילו בפריטי עכ"ל המ"ב שם, וא"כ מ"ש לעיל 'לא בענין אחר' ר"ל דבענין אחר לא יוכל לברך הברכה.

ויש להבין לפ"ז מ"ש בס' פסקי שמועות הל' חנוכה עמ' קכ"ה בשם בעל החוט שני, שאם הדליק ובירך ב' הברכות ולאח"כ שלחו חבירו להדליק עבורו, יברך שוב ב' הברכות עכ"ד, וצ"ל דמיירי כשחבירו שומע וכמו שנזכר לעיל בדברי המ"ב.

ויעויין בשבט הלוי ח"ח סי' קנ"ט מש"כ על יסוד דברי הב"ח הנ"ל, דיש ב' דינים בהדלקה חובת הגוף וחובת הבית ע"ש בארוכה, ודעתו דעמידת המשלח אינה מצד חובת הגוף של ההדלקה, דבזה ודאי מהני שליחות אף שלא בפניו ככל שליחות שבתורה, אלא שכאן יש מצוה גם על גוף האדם, והיא מצות ההודאה בברכת שעשה נסים שהיא באה מצד הראיה, ובזה מהני דהו"ל שומע כעונה ע"ש, וכתב בתו"ד וז"ל, והרי ידוע דאיכא בראשונים דעות דס"ל דאם אדם נמצא במקום שאין חייב להדליק כלל וגם לא נמצא בסביבה שלו נרות חנוכה כדי שיכול לברך על הראיה שחייב להדליק כדי לגרום עכ"פ ראית הנ"ח ולהודות על הנס בברכה ע"כ, ולפי דבריו י"ל דר"ז היה לו נרות אחרות לברך על הראיה, וגם להסוברים דא"א לברך על הראיה כשמדליקין בביתו [עיין במ"ב סי' תרע"ו], שמא לפ"ז יהני ג"כ כשישמע ממקום שהוא שם מי שיוציאנו בברכה זו.

וכמ"ש בשו"ע סי' תרע"ז שאם נמצא במקום שאין מדליקין אע"פ שמדליקין עליו בביתו מברך, וכתב הרמ"א בשם המרדכי שהוא מצד החיוב לראות את הנרות.

ואפשר נמי דכל מה שהמשלח צריך שיוציאוהו אינו נכון להפוטרין אותו מברכת הראיה, ויעויין בנו"כ (הובא במ"ב סקי"ד) שתמהו ע"ד השו"ע דלעיל בסי' תרע"ו פסק השו"ע דהרואה מברך רק אם לא הדליקו עליו בביתו, ופסק שם המ"ב למעשה שאין לנהוג כן להדליק בברכה, אא"כ יאמר שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו.

וכל זה ע"כ מיירי כשלא שמע המשלח הברכה, דאל"כ הרי כבר ראה נרות, וגם דא"כ הוי סגי ליה להמ"ב למימר שלא ישמע ברכות, ופשוט.

ומה שאכסנאי צריך לשמוע הברכות כמ"ש בסי' תרע"ז סק"ד, לדברי השה"ל א"ש דזהו חיוב מצד ההודאה שלו, [אבל אי נימא דזהו רק היכי תמצי לברך לא א"ש לכאורה מה שהאכסנאי צריך לשמוע הברכות, ומיהו י"ל דאי"ז חיוב כאן, ור"ז העדיף ללמוד בזמן זה וכנ"ל].

עש"ק הנ"ל ג' מרחשון ע"ו בס"ד

מה ששאלת ע"ד התוס' (בנדה נ' ב' ד"ה תרנגולתא בפי א') דס"ל דהנקבה של אותו המין מותרת וזכר שלו אסור, דהשתא כמה הכניס נח לתיבה, אי שבעה או שנים.

ורצה כת"ר לומר ע"ז איזה פלפול.

תשובה - ראשית כל יש ז"ל התוס' שם, תרנגולתא דאגמא - הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה ונקבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זה וזה גורם דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל כדפרישית ומיהו נראה עיקר ששני מינים הן והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה דיש להן סימני טהרה והמין שקורין תרנגול דאגמא אסור הזכר והנקבה דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה ועוד כיון דלא הוי מעופות טמאין הכתובין דבהנהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סימני טומאה אין לאסור עד שיהא בו כל ד' סימנים דמנשר ילפינן.

עכ"ל.

והנה התוס' לא ניחא להו כלל לפרש כן, וכמו שכתבו ומיהו נראה וכו' וזהו לשון של חזרה, וגם בחולין ס"ב ע"ב ד"ה תרנגולתא, הכריעו כחזרתם כאן ולא הזכירו צד שני, וכן הריטב"א כתב כן בשם ר"י, [ר"ל שהוא היה בעל התוס'], וא"י מה מטעם יש לחקור אחר ראשונות וקדמוניות אם התוס' לא ס"ל כך, וכ"כ הערל"נ שם בשם התוס', אכן שו"ר שהגרא"ו ז"ל בקובץ שמועות חולין סי' כ"ז נקט שכ"ד התוס' כמ"ש כת"ר והדרנא בי.

אכן אכתי נראה שאין כאן מקום לדון בזה כיון דבגמ' שם נקטו למסקנא דגם נקבתו אסורה דחזיוה דדרסא ואכלה, והנה נח פשיטא דעשה כפ"ד המסקנא שהכל עשה ע"פ רוה"ק וחכמה עליונה לידע מה טמא ומה טהור, וראיתי חכ"א (דברי יואל פ' נח ע' קל"ב) שכתב דרק אח"כ נעשה להיות עוף טמא כיון שנעשה דורס ע"י שהשחיתו בני האדם דרכם באותו דור, כמו שמצינו בדור המבול שהשחיתו דרכן ע"י הבנ"א, ובמחכת"ר, חדא כבר כתב רש"י חולין ס"ב ב' ע"ז חזיוה דדרסה ואכלה - ראוה חכמים שדורסת ואוכלת והיינו גירותא דאמרי' לקמן בפ' כל הבשר (חולין דף קט:) אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא שטעמו כטעמו ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (חולין דף סג:) שעוף טהור נאכל במסורת.

עכ"ל רש"י, ומבואר דהיה כאן טעות ממש ולא שנשתנה אח"כ.

ועוד א"כ בדור המבול כל הבהמות היו אסורות באכילה לפי דבריו, דכיון שהשחיתו המינים דרכן נעשו טמאים, ומיהו רש"י שם כתב שהכניס לתיבה רק מאותן שלא השחיתו, וא"כ צ"ל דאזלי' בתר הפרט ולא בתר המינים, ולפ"ז אם נמצא תרנגולתא דאגמא א' שלא השחיתה דרכיה כלל יהא מותר לאוכלה לפי דבריו, ואלו דברי תימה.

אכן ראיתי שבס' משך חכמה בראשית ז' ג' וז"ל, גם מעוף השמים שבעה (שבעה זכר ונקבה) לחיות זרע על (פני) כל הארץ.

'בטהורים הכתוב מדבר', רש"י.

והא דלא כתב בפירוש "מעוף הטהור", אתי שפיר לפי מה שכתבו התוספות בנדה דף נ' דתרנגולתא דאגמא, הזכר טמא והנקבה טהורה, יעוין שם.

אם כן, במין כזה צוהו להביא שבעה, מפני שאף שהזכר טמא, אכן הוא "לחיות זרע על (פני) כל הארץ", ובנקבה הנולדת תהיה טהורה.

וכן מדויק הפסוק, שכאן נזכר "לחיות זרע", ודו"ק ע"כ, אכן הדברים תמוהים כמ"ש.

וראיתי הובא מקובץ ירושלים (שי"ל בוורשא) תשובה מהג"ר יצחק זעליג מסוקולב זצ"ל אל הגאון ר' מנחם זעמבא זצ"ל, ובתו"ד כותב הרב מסוקולוב זצ"ל על דברי המשך חכמה הנ"ל: רשמתי בצדו: לפי ענ"ד דברי שגגה הם שהתוס' בחולין ס"א ע"א ד"ה "כל" כתבו שהדורס שהוא סימן טומאה נמסר להם מנח, הגם שמשמעות התוס' משמע שבעת שרצה להקריב מהם קרבנות בדק את כולם, אבל אחר שגם הטהורים באו מעצמם אל התיבה, וכלפי שמיא גליא מקודם שהיא דורסת, לא הי' באים כלל כיון דשניהם טמאים.

ור' פפא שלא הי' יודע אם דורסת אמר דעתו שהנקיבה טהורה בסימני', אבל אם הי' יודע וראה שהיא דורסת, בוודאי הי' חזר בו, כי נח מסר להם שכל עוף טהור אינו דורס כמ"ש התוס' שם וז"ב ואמת.

שנית לחיות זרע באמת די בשנים שנים מכל מין, כתחילת בריאתם שלא נברא יותר מזכר ונקיבה מכל מין, והטהורים שבאו שבעה, הי' כדי להקריב מהם קרבנות, ואם הזכר לעולם טמא למה באו הזכרים שבעה כנגד כל נקיבה די בזכר אחד.

ולפי דברי הילקוט שמעוני פ' נח אות נ"ג כי עד המבול הי' עופית טמאים רובא יותר מן הטהורים, ומעת המבול עשה ה' שיהיו הטהורים רוב, ועיין בזית רענן שם ובעופות דאגמא אין הטהורים רוב, דהזכרים שבהם לעולם טמאים.

שלישית אם הזכר טמא קיי"ל דאין הטהור מוליד מטמא, וגם בעופות כן הדין וכמ"ש הח"ס חיו"ד (סי' ע"ד), אך להטיל ביצים די באמת בחימום בעלמא, דחזינין שיש אפי' ספנא מארעא בלא זכר כלל, א"כ לא גרע מה שמחמם אותה הזכר של אגמא אפי' שיש לו כל סימני טומאה שתוכל מזה להטיל בצים, אבל חימום מאינו מינו של טהור שוב הרי רק כספנא מארעא דאינו מוליד.

ועוד בזה דבאמת בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"א בסופו מביא ראי' נכונה דאין הסימנים גורמים הטומאה, רק הסימנים מראים שהם ממין הטמא, וראייתו מבכורות ה' ע"ב בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, ובהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, חזינן דאין הסימנים מטמאים או מטהרים עיין שם.

ולכאורה לר' פפא שסובר בתרנגול דאגמא כיון דיש לו סימנים נשאר עוף טמא, ואף דהביצה טרם שיצא ממנה האפרוח בודאי מותרת באכילה כדין היוצא מהטהור, אעפ"כ אחר שנעשה אפרוח בסימני טומאה נאסר, ואפשר שזה באמת כונת קושיית התוס' שם שאיך יחלוק ר"פ על סתם משנה בכורות ה' ע"ב, וע"כ צ"ל כתי' התוס' שם דעוף תולדתו היא מהביצה, אשר נעשה מתחלה עפר לגמרי, וביאתו לעולם היא הוי' חדשה לגמרי של עתה, ואינו בכלל יוצא מהטמא או מהטהור לגמרי, ואין בו אלא התהוות חדשה של עתה, ע"כ אף שהתרנגולת ישבה על הביצים ויצא אפרוח זכר, ומסתמא ביצה זו שנעשה ממנה אפרוח זכר היא מין זכר בתחילתו, אלא שמותרת מטעם יוצא מן הטהור, והיא רק גרמה רק החימום שתסרח הביצה ותצא עוף של אינו מינה, שוב גם בזה הוי כספנא מארעא.

והרמב"ן בפ' תזריע [עהפ"ס] וילדה לפי דבריו שם שדוקא לידת אשה נותנת כח הזרע שהולד יוכל לזרוע אח"כ, ומביא טבעיות החכמים שספנא מארעא אינו מוליד, וכוונתו אפי' אם הלידה הוי מספנא מארעא.

וכן שמעתי מחכמי הטבע שאותם האפרוחים שנולדו מביצים ע"י מכונה של חימום, לא ע"י חימום תרנגולת אינם יכולים להוליד, ובחו"ל ישנם עופות כאלה לרוב עתה, והמעיין ברמב"ן היטב יראה שכוונתו על סוף הלידה ספנא מארעא לא על הולדת הביצים המוזכר בגמ'.

ואני מסופק אם איש הנולד ע"י ניתוח הבטן כנהוג עתה, אם יש לו כח זריעה של הולדה, כי בביצים השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אין הביצה הזאת יכולה להוליד כדאיתא ביצה ד' ו' ע"ב, ועדיין לא שאלתי בזה את חכמי הרופאים עכ"ד.

ובקובץ בית שמואל (סי' כ') כתב חכ"א ליישב קושיותיו של הרב דסוקולוב הנ"ל על המשך חכמה ואלו דבריו: מה שמקשה כ"ג דלחיות זרע די בשנים מכל מין וכו', ואם הזכר לעולם טמא והנקבה טהורה למה באו הזכרים שבעה כנגד כל נקבה די בזכר אחד עיין שם, לא קשה דהא הנקבות ראויין לבא שבעה, משום דראויין להקרבה, אז באו ג"כ הזכרים נמי שבעה, משום דזוג זוג באו בתיבה לא מצד עצמו, אלא דאם אחד מהם כמו הנקיבה באה להתיבה מצד הקרבה, באו הזכרים במנין שבעה מצד לחיות זרע על פני הארץ, וזה שמדייק הגאון לחיות זרע על פני הארץ.

גם מה שמקשה כ"ק, אם הזכר טמא איך טהור מוליד מטמא וכו' אמת דאינו מונע מלהטיל ביצים וכו' דהוי כספנא מארעא, אבל חימום מאינו מינו דאינו רק כספנא מארעא אינו מוליד עיין שם במאי דמאריך שם.

לא קשה.

דזה שטהור אינו מוליד מטמא, דוקא היכא דאינו במציאות כלל, אבל היכי דהם מין אחד כמו תרנגול ותרנגולת דאגמא, אף על גב דזה טמא וזה טהור מוליד, וכן טהורים אפילו דאם אינם מינם, אם הם טהורים מולידים זה מזה דנקראים מינו בזה שהם טהורים (כן מצינו לגבי דשילמ"ת דאינו בטל מטעם דהיתר בהיתר נקראין מין במינו, יעיי"ש בר"ן נדרים בפרק הנודר מן המבושל).

גם מה שמסתפק כ"ק אם איש הנולד ע"י ניתוח הבטן כנהוג עתה אם יש לו כח ההולדה, וראייתו מהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורים אין הביצה הזאת יכולה להוליד כדאיתא בביצה דף ו' ע"ב, לכאורה לא דמי, דהתם לא היו להביצים כח הולדה כלל, ולא נגמרה כחם לצאת לאויר העולם וביצים כמותם אין להם כח הולדה, אבל איש הנולד ע"י ניתוח הבטן.

הולד רוצה לצאת, אלא אדרבא מפני גדלו הרחם צר ואין יכול לצאת מן הבטן, ומשום זה מוכרח להוציאו ע"י ניתוח, לא גרע מולד שיצא מן הבטן מאליו שיכול להוליד ע"כ.

זה הבאתי מספר דעה"ד בנדה שם, וראה שם מה שהאריך בזה עוד.

יום ראשון כ"ג ניסן תשע"ו

לכבוד גיסי המופלג החתן הרב מאיר בלומנטל נ"י

א) ע"ד שאלתך שהנך חתן שיום חופתו הוא ל"ג בעומר, אם מתענה ואם צריך לומר ודוי.

הנה כתב המ"ב סי' תקע"ג סק"ז וז"ל, בניסן מתענה - דמה שזהירין שלא להתענות בניסן אינו אלא מנהג [ב"ח] ולפ"ז ה"ה ל"ג בעומר והימים שמר"ח סיון עד שבועות והימים שבין יוה"כ לסוכות אבל באסרו חג ובט"ו באב ובט"ו בשבט אינו מתענה כיון שהוזכר בגמרא [מ"א] ויש מקילין בכל הימים שא"א בהם תחנון עכ"ל, וציין בשעה"צ סק"א על היש מקילין הללו אליה רבה בשם נחלת שבעה עכ"ל.

א"כ יש כאן מחלוקת במ"ב כדת מה לעשות, וגם בקרב פוסקי זמנינו ראיתי חילוקי דעות בזה, הגרי"ש אלישיב בקובץ מבקשי תורה ח"ח קובץ ל"ז עמ' כ"א כתב שאפשר להקל, יתכן שהיקל משום שתענית זו אינה אלא מנהג, ובפרט שהדורות חלושין, והגרשז"א בהליכ"ש פי"א סכ"ב כתב כדברי המ"א שיתענה.

ב) ובענין וידוי ראיתי שעמד ע"ז ג"כ הפתחי תשובה (אה"ע סי' ס"א ססק"ט), וז"ל, וכ' בס' כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י"ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה"כ ונ"ל דאף בר"ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ"ד.

וכן ראיתי בהנהגות ופסקים הגרי"ח זוננפלד הל' קידושין ונישואין ס"ו, החתן מתוודה בתפילת מנחה אף בימים שאין חתן וכלה מתענים בהם, כגון ראש חודש וכדו', וכ"כ בספר יד יצחק (סי' ק"ג) שכן הוא המנהג בירושלים בזה, וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ק אה"ע סי' מ"ט) דכן עמא דבר, וכ"כ ב"שערים מצוינים להלכה" על קש"ע (סי' קמ"ז סק"ז), וכן בשו"ת עצי חיים או"ח סי' כ"ז, וכן בשולחן העזר ח"ב דף ט"ו ד' כתב דנתפשט המנהג בכל המקומות לומר וידוי.

וכן מבואר בס' עיון תפילה מהגה"ק בעל דעת קדושים דאין לדמות לתענית בר"ח שאסור להתענות, דשאני תענית דאסור בר"ח מדינא דגמרא ותענית חתן וכלה רק מנהגא, משא"כ לענין וידוי ואמירת תחנון דאינו אסור מדינא רק ממנהגא ולומר הוידוי לחתן ג"כ מנהג הוא ודוחה זה את זה, אבל דעת השבילי דוד אה"ע סי' ס"א שאין לומר וידוי, ועיין ביד יצחק שם ובילקוט הגרשוני ח"ב שו"ת סי' י"א, בשו"ת תורת יקותיאל או"ח סי' מ"ב, שהביאו כן בשם הגר"י אסאד שלא לומר וידוי.

וע"פ כ"ז יש לדון בענינינו.

ושלחתי השאלה להגרח"ק.

ובערוך השלחן (אה"ע שם סכ"א) כתב, וגם נהגו להתוודות בתפלת המנחה ובימים שאין מתענין א"צ להתענות ג"כ ודווקא ימים שהוזכרו בגמ' כמו ר"ח וחנוכה וכ"ש פורים ואסרו חג וט"ו באב וט"ו בשבט אבל ביומי ניסן מתענים וע' בא"ח סי' תקע"ג דגם בל"ג בעומר ושלשה ימי הגבלה ובין יוה"כ לסוכות מתענין ג"כ כיון דימים אלו אין נזכרין בגמ' עכ"ל, ואולי ט"ס נפל בדבריו ולפי הענין במקום להתענות צ"ל להתודות [ועיין שו"ת צמח יהודה ח"ה סי' י"ט].

ג) והנני להעיר עוד איזה דבר בענין נישואין בל"ג בעומר, שכתב בתורת המועדים [להרב קולדצקי נכד הגרח"ק] סי' תצ"ג סקט"ו, לענין חתן שמתחתן בא' מהימים המותרים מותר לו להסתפר כבר בע"ש אופרוף כיון שזה כעין יו"ט בשבילו [ובפרט אם הוא אחר ל"ג בעומר] [כ"כ הדגול מרבבה ושו"ת רבי ידידיה טיאה ווייל בנו של הקרבן נתנאל סי' מ'], ולפ"ז כ"ש שיהא מותר לו להסתפר בערב החתונה [דהיינו אם החתונה מתקיימת בר"ח סיון יהיה מותר לו להסתפר בכ"ט אייר], אבל הגרח"ק אמר לי שלמעשה אין להתיר להסתפר כלל [כיון שהמ"ב לא העתיקו], והטעם בזה משום שדוקא בעל ברית מותר לו להסתפר כיון שהיו"ט שלו לא ניתן לידחות התירו לו להסתפר, אבל חתונה שבידו לקבוע בתאריך אחר הוא הפסיד לעצמו עכ"ל.

ד) עוד אבוא להעיר בזה אם התחילו הנישואין בל"ג בעומר מותר לגמור בליל ל"ד (אג"מ אה"ע ח"א סי' צ', הגרח"ק תורת המועדים סי' תצ"ד סק"כ, דעת קדושים [אלא שבמקו"א החמיר בזה לכתחילה], הובא בארחות חיים בהגהות מהרש"ם, וכן בטעמי המנהגים בקו"א עמ' רנ"ב).

וצריך לגמור את השבע ברכות של החופה קודם השקיעה כדי שיהיה מותר להמשיך בליל ל"ד (אשרי האיש פס"ה סכ"ח), ובהליכ"ש שם הע' 81 כתב, בנישואין שהיו ביום ל"ג בעומר אמר רבינו דמלבד שתתחיל הסעודה מבעו"י, מוטב שיצא גם החתן מחדר הייחוד ביום כדי שיחלו אף הריקודים ביום ל"ג בעומר ואח"כ ימשיכו הסעודה והריקודים אף בלילה עכ"ל.

ואחרי שעשו החתונה בהיתר מותר גם לעשות את כל ז' ימי המשתה בריקודים ובכלי שיר, דכיון שכל האיסור לישא אשה הוא רק על החתן והכלה לבד וכשהם מותרים לישא מותרים גם את כל עניני השמחה והריקודים, לפיכך אין שום איסור על המוזמנים להיות שם ולשמוח בשמחתם (אג"מ ח"א סי' קנ"ט וח"ב סי' צ"ב, הגרח"ק בתורת המועדים שם).

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח).

ופרש"י: יחיה ביראתך.

ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'.

וצ"ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

שאלה: תהלים (פ"ד, י"א) "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", ופרש"י "כי טוב יום - אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר": וצ"ב מנין לרש"י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א' בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

שאלה: קימ"ל דאסור להכין משבת ליו"ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב"ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו' מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע"ז וכו'.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס"ב), "אמר ר' יוסי בן חלפתא לר' שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".

וצ"ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

שאלה: "שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה".

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח "ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה".

וצ"ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא"כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה יום ד' ז' כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח).

ופרש"י: יחיה ביראתך.

ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'.

וצ"ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

תשובה: זוהי טענת הרמב"ן ז"ל על רש"י וז"ל, יחיה לפניך - פירש רש"י יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (לעיל יז א), פלח קדמי.

ואיננו נכון, בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם עכ"ל.

אמנם עי' בשפ"ח על רש"י שם, שכתב בשם הנחלת יעקב וז"ל, וא"ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה א) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

וי"ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר"ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה עכ"ל, ולפי דבריו שמבואר שהתפלל גם שיחיה אתי שפיר, דהתפילה עשתה מחצה והועיל לו על דבר אחד מתוך ב' דברים שנתפלל.

וכ"כ הרא"ם שם בפירוש, והרי כאן שתי בקשות: האחת, שיחיה.

והשני, שיחיה ביראתו, שאם לא כן 'יהיה לפניך' מיבעי ליה.

וה' לא השיב לו רק על הבקשה הראשונה להיותה מתיחסת לבשורת הבנים משרה, ואמר: שמה שהבטחתיך משרה אקיימנו, וגם מה שבקשת על ישמעאל שיחיה, שמעתיך (פסוק כ).

אבל הבקשה השנית, שאינה מתייחסת עם בשורת לידת שרה, לא הוצרך להשיב לו, או שמא מפני שידע שעתיד לצאת לתרבות רעה לא רצה לבשרו על הרעה.

ולכן מה שטען הרמב"ן ז"ל על דברי הרב ואמר: "ואיננו נכון בעבור שאמר (פסוק כ) 'ולישמעאל שמעתיך'", אינה טענה עכ"ל הרא"ם.

ורבינו הט"ז בספרו דברי דוד עה"ת כתב: ונ"ל לתרץ שבאמת עשה ישמעאל תשובה לבסוף, כדפירש"י סוף חיי שרה וזהו מרומז במלת 'שמעתיך', דלכאורה מיותר הוא, כיון שאמר: הנה ברכתי אותו, בודאי שמע תפלתו, אלא דמרמז על היראה.

והא דלא אמר זה רק ברמז לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ע"כ אין להזכירו כי אינם בידו אלא שהש"י רמז לו שיהי' כך בבחירתו של ישמעאל עכ"ל.

שאלה: תהלים (פ"ד, י"א) "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", ופרש"י "כי טוב יום - אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר", וצ"ב מנין לרש"י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א' בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

תשובה: הנה יש ראשית כל להתבונן, דהרי דוד המלך ע"ה דיבר בדרך ההפלגה, דבאמת אין הבדל בזה בין אלף ימים לאלף שנים וגם לא לאלף אלפי שנים, דלעולם יהיה טוב יום אחד בחצרות ה' מכל מה שיהיה, וכעין מה שאמרו ז"ל במס' אבות יפה שעה אחת וכו' [ועי' תורת המנחה פ' פקודי עמ' 347], ויעוי' ברד"ק שכתב, כי טוב יום בחצריך מאלף.

טעם כי, על אשר התפלל לקרב המשיח ובנין הבית.

אמר טוב לי יום אחד בחצריך ולמחר אמות, משאחיה אלף ימים או שנים ואני בארץ נכריה ע"כ.

אבל מ"מ יל"ע על רש"י דהו"ל לפרש פשטות המקרא, והרי פשטות המקרא הוא אלף ימים, דהרי סליק מדכתיב 'יום' אחד ולא נזכר כאן שנים כלל בפסוק.

ואולי רש"י סובב עה"פ בתהלים צ' ד', כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, ומבואר בגמ' סנהדרין צ"ז א' דיומו של הקב"ה אלף שנה, ולכן האלפים של העולם כגון אלף השביעי ואלף השמיני הם כיום אחד, ואלף השביעי הוא יום שבת, ולפ"ז כוונת הכתוב כאן כך, דהנה אם אהיה בחציריך דהיינו בעוה"ב תחת כנפי השכינה וכידוע שבכל מקום שאינו כדור הארץ אין שם עניני ה'זמן', וממילא שם בעוה"ב יהיה חשוב ג"כ יום אחד, ואם יש ב' אפשרויות לפנינו, הא' שאהיה בעוה"ב יום אחד, או שבאותו הזמן אהיה בעוה"ז ויהיה משך הזמן שאהיה אלף שנים אפ"ה עדיפא לי להיות בחציריך.

ויש לחדד ביאור הדבר עוד ע"י מעשה שהיה בב' בני אדם אחד נשאר בזה העולם וא' עלה לחלל, ולאחר זמן כמה שנים אותו שהיה בזה העולם גדל הרבה וזה שהיה בחלל היו בעיניו אפשר כימים אחדים וגם גופו לא גדל כ"כ, וכ"ז מטעם שמחוץ לזה העולם אין מושג הזמן כפי שהוא כאן, ולכן מה שיוכל להיות בחציריך יום אחד יהיה בזה העולם אלף שנה וקל להבין.

ולפ"ז פי' רש"י כאן שאלף היינו שנים, וכ"ז ילפי' מקרא דהתם, מאחר ושם נתבאר איזה אלף וכאן לא נתבאר איזה אלף, וילמוד סתום מן המפורש.

כ"ז י"ל בדרך אפשר בביאור מקור דברי רש"י.

שאלה: קימ"ל דאסור להכין משבת ליו"ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

תשובה: עיין במשנ"ב סי' תקל"ג סקי"ט, ומולח הכל במועד - ר"ל דלא דמי לס"ג דלא שרי ללקטם כדי לכבשם התם שאני דמכובשים אינם ראוים לאכול במשך איזה ימים וא"כ הוא רק הכנה לימי החול משא"כ בדגים אפשר ע"י הדחק לסחוט ולאכול וא"כ אפשר דיהנה מזה גם ביום טוב ולאו לצורך חול בלחוד טרח עכ"ל.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב"ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו' מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע"ז וכו'.

תשובה: מ"מ היה לו כח בחירה שהיה באפשרותו לנהוג כראוי, וגם אם תמצא לומר שלא היה יכול לגמרי, מ"מ בודאי שהוא הרשיע יותר ממה שהיה מוכרח מצד טבעו.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס"ב), "אמר ר' יוסי בן חלפתא לר' שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".

וצ"ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

תשובה: בקשו פניו היינו היכן ששכינתו שורה דהיינו בא"י.

וז"ל רבינו בחיי בראשית ב', והוסיף עוד ואמר: ומפניך אסתר, כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב: (תהלים כד, ו) "מבקשי פניך", (תהלים כז, ח) "את פניך ה' אבקש" (תהלים קה, ד) "בקשו פניו תמיד", וזהו שהזכיר: ויצא קין מלפני ה', כלשון האמור ביונה הנביא: (יונה א, ג) "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'", שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא עכ"ל, וכידוע שיונה ברח מא"י.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

מקור ענין זה הביא הסמ"ע סי' ג' סקי"ג [הלשון המובא כאן הוא ע"פ המהרי"ו עצמו], בתשובת מהרי"ו סימן קמ"ו כתב למהר"ש ז"ל, ואם תשמ' לעצתי ולדידי צייתת לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם.

ואמרו פרק זה בורר כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין לא היו יושבין בדין אא"כ שיודעין מי ישב עמהם.

ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתי' אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו', נאם הקטן יעקב וויילא עכ"ל המהרי"ו.

ומהר"ח פלאג'י ברוח חיים (ר"ס ג) כ' אחר ד' מהרי"ו, וכבר שמעתי מפ"ק מוה"ר הגדול מהר"י מאיו ז"ל, שהיה אומר, כי ממוני הזמן לפעמים מכריחים להרב המו"ץ שיפסוק נגד הש"ע.

בענין שאלתך כמדומה שהמציאות היא שאינם תמיד הפכים בכל הדברים, ואולי הכונה שבדברים ובנושאים מסוימים הם בודאי הפכים, ואומרים בשם גדולי הדור הקודם [האור שמח והצפנת פענח] שהיו דברים שסמכו שתהיה דעת הבע"ב היפך דע"ת, אמנם אין סיפרי מעשיות מדויקים שאפשר לסמוך עליהם.

שאלה: "שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה".

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

תשובה: כתב הספורנו שמות ל"ה כ"ו, טוו את העזים.

מעל העזים, כדבריהם ז"ל (שבת עד ב, צט א) למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא"ה ובחלב ובזולתם ע"כ.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח "ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה".

וצ"ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא"כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

תשובה: מבואר בספר פרקי רבי אליעזר פרק י"ד שלבושו של אדם הראשון בגן עדן היה עור של ציפורן, וענן כבוד מצופה עליו.

וכיון שחטא, נפשט עור הציפורן מעליו, וראה עצמו ערום, ונסתלק ענן הכבוד מעליו ע"כ.

א"כ היה לבוש.

כמו"כ הצניעות אינה תמיד מסתיימת רק בלבוש, אלא היא מידה נעלה הטבועה בכל מנהגי האדם ובכל אבר ואיבר, וכמו דחזינן שגם על הבגדים המגולים אמר לה שתהיה צנועה (ועי' יומא ט'), וע"ע בפ"ק דמגילה דגרסי' בשכר צניעות שהיתה בה ברחל וכו' ולא מדובר על צניעות בלבוש, וכן כל הסוגיא שם.

בכבוד רב וכט"ס

***