יצחק

{עש"ק פ' וישלח ע"ו}

מה שהקשה כת"ר מ"ט היה טענה על יעקב שלא השיא את דינה לעשו שהיתה מחזירתו למוטב, דהרי לא היה לעשו חלק בארץ.

תשובה לא הבנתי קושייתו כלל, דמי הזכיר כאן חלק בארץ, דאטו אם לא היה לו נכסים היתה מקובלת הנהגתו יותר, וכ"ש שהיו לו נכסים הרבה כמ"ש בתוה"ק ס"פ וישלח כי היה רכושם רב וגו', ומה בכך אם לא היה לו חלק בארץ, והיא אשה בכלל שלעולם לא יהא לה חלק בארץ.

וג"כ אם היה עשו חוזר למוטב היה נכנס ג"כ בגדר האומה הנבחרת, שמתחילה בירר לו שלא יהא האומה הנבחרת, וברח מפני שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, וכבר הארכתי בזה במקו"א, ומה שהביא ממ"ש ביבמות ק' ב' לא תנסיב עכו"ם ושפחה דלא ליזיל זרעך בתרך, לא הבנתי קושייתו, דלא היה כאן לא גויה ולא שפחה, והו"ל להביא מה שארז"ל כי ביצחק ולא כל יצחק, דעשו אינו בכלל זרע אברהם, אך גם זה יש לדחות דאי משום הא הו"א דלא דוקא למעוטי עשו דעשו היה לו עוד תקוה לשוב וכנ"ל, אלא שמבנו או מבן בנו היה א' עכ"פ שלא יהיה מן הזרע הנבחר לקיים כי ביצחק, ומיהו גם בלא זה ל"ק וכנ"ל.

ותו לא הבנתי דאדמקשה מצד זה, עדיפא ליה להקשות יותר מזה דאטו היתה דינה מחוייבת לינשא לצורר כזה בשביל שתחזירו למוטב, ושמא אינה אוהבת את הנהגתו, אטו יש חיוב להנשא לו כדי להחזירו למוטב.

ותו הרי כבר הזהירו חז"ל שלא להתחבר לרשע אפילו כדי להחזירו למוטב (עיין מכילתא דר"י ומכילתא דרשב"י ר"פ יתרו), כ"ש שלא להינשא עמו.

אלא הטענה היתה על יעקב שלא היה לו לערב עצמו בדבר, ואם היתה דינה מתרצית בדבר לא היה לו למחות בכח, וגם דמותר לו לדבר על לב דינה שלא להינשא עמו, אך מ"מ לא היה לו למנוע הדבר בכח.

ואחר כ"ז שמעתי מהגרמ"מ קארפ שליט"א שאמר ע"ז בשם הגרא"מ שך זצוק"ל שצדיקים נענשים גם כשעושים מה שצריכים לעשות, והיינו שכ"ז היה עונש לפי גודל דרגתו של יעקב אבינו, וביאר שעונש יעקב היה על מה שנטל את לאה שהיתה זיווגו של עשו, וכבר כתבו כתובה, ולכך היה עליו טענה שהסתיר את דינה ממנו.

{בע"ה נר ה' לחנוכה עש"ק פ' מקץ ער"ח טבת תשע"ו}

מה שהקשה איך ראה פרעה בחלומו שיבלים דקות בולעות שיבלים עבות, הא אמרי' בברכות נ"ה ב', אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סלקו ואיבעית אימא מהכא ורעיוני לבבך תנדע אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא.

ופרש"י, הרהורי לבו, מה שהוא מהרהר ביום, רעיונך מחשבותיך, וכן כל לשון רעיון שבמקרא אינו לשון רצון אלא לשון מחשבה וזה יוכיח ורעיוניה יבהלוניה דניאל ד' וכי רצונו של אדם מבהלו אלא מחשבותיו מבהלין אותו.

דקלא דדהבא, דבר שלא הורגל לראות ולא הרהר בו מעולם.

קופא דמחטא, נקב המחט ע"כ.

תשובה הנה על עצם הקו' יש לדעת דבגמ' לא מנו כל הדברים שאין אדם רגיל לראותן, אלא רק כעין ב' דברים הללו שא"א שאדם יחשוב עליהן, ומסתמא ישנם עוד דברים שא"א שאדם יחשוב עליהן, אבל באמת יתכנו חלומות שאינם מציאותיים, ויש להתבונן בהוה ובמציאות, שרוב החלומות שלנו הנם דברים שאינם מציאותיים, והיינו דשייך שאדם יחשוב גם על דברים לא מציאותיים, ומה שנזכר בגמ' הם דברים שאין אדם מעלה אותם על דעתו, זהו לאמיתו של דבר, אבל בענינינו עיקר התירוץ הוא דכמה מיני חלומות יש; יש חלומות ע"י מלאך ויש חלומות ע"י שד, כמ"ש בגמ', ויש חלומות מהרהורי לבו, עיין עוד במהרש"א שהבאתי בתשובה לעיל, וכתב ר"י החסיד בעל הספר חסידים שאם תרצה לעשות שא' יחלום חלום תבוא אליו לפני קומו, ותלחש באזנו את דבר החלום והוא יחלום אותו, ויש עוד חלומות שבאין ע"י עשנים של מאכלות, כמ"ש הספרים וכן אמרו חכמי הטבעיים, ואין כלל גמור על כל החלומות שצריכין שיהיו מהרהורי לבו, אלא דעיקר החלומות הם ע"י הרהורי הלב, וגם מה שעיקרן ע"י מאכל או לחישת שד, מכל מקום הלך החלום ודרכו מתנווט ע"י האדם ומחשבותיו.

אבל אה"נ חלום הבא ע"י מלאך והוא כעין נביאות, ודאי שייך שיהיו בו אפי' דברים שאין האדם חושב עליהן.

אבל בגמ' לא הזכירו זה, משום שחלום זה אינו מצוי, וגדר הימצאות חלום זה הוא 'נס', ר"ל שאינו המציאות הטבעית.

ופעמים שנזכר בחז"ל אין כו' אלא וכו', ואין הכונה שאין יוצא מן הכלל, וכל בלשונות האחרים ג"כ כמו כל העושה וכו', שאין הכונה תמיד לכל מי שעושה ללא יוצא מן הכלל.

וכן אמר הגריש"א על הלשון בהלכה 'חייב' שאין תמיד הכונה שהוא חיוב גמור.

ותהלה לאל מצאתי כביאורינו ממש [בתירוץ השני] בפי' המלבי"ם ז"ל כאן וז"ל, לא ראיתי כהנה בל יאמר רעיונך על משכבך סליקו כמ"ש אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו עז"א לא ראיתי כהנה כמ"ש מעולם לא חזי אדם פילא דמעיילא בקופא דמחטא ע"כ.

ר"ל דזה גופא היה לפרעה ההוכחה שחלומו היה אמתי ממה שראה דבר זה, א"כ בודאי לא היה רק מהרהורי לבו.

אחר שכתבתי כ"ז עיינתי בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ד, ולפו"ר נראה דמה שכתבתי הוא מחלוקת האחרונים, בין הט"ז לתשובת חינוך בית יהודה, וז"ל השבו"י, מי שחלום לו חלום מג' חלומות והרהר בו ביום אי מחויב להתענות או לא.

תשובה, הא מילתא כבר אמורה בספר ט"ז א"ח סימן רפ"ח ס"ק ג' שכתב וז"ל ונראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו לחלום אח"כ אין כאן שייכו' לומ' מן השמי' הראוהו אלא הרהר גרם לו וכמעשה דפ' הרוא' א"ל שבור מלכא לשמוא' אמרית' דחכימ' טוב' אימ' לי מה חזינ' בחלמא פי בלילה הבאה וא"ל דחזא רומא ושבו לך וטחנו בך קשיית' ברחיים דדהבא הרהר כולי יומא וחזי הרי דבהרהור תליא מילתא ואין בזה הוראה מן השמים ע"כ לא יתענה בשבת בזה כנלע"ד עיקר למעלה עכ"ל הט"ז ולפי הראיה שהביא משמע דאף בחול אין להתענות תענית חלום כשהרהר בה בו ביום רק בשבת ס"ל שאסור להתענות לה"ק לא יתענה בו בשבת דהיינו איסורא איכא ובתשובת חינוך בית יהודא סי' ג' כתב וז"ל מה שאמרו רבים שאם מהרהר עליהם מבע"י שאין להתענות עליהם לא ידעתי הסמך שיש לאלו הדברים בגמר' ובפוסקי' ואדרבה יש להביא ראיה דמצינו בגמרא פ' הרואה אמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו והביא שם מעשים לראיה ואין להביא ראיה מדאית' התם הבא על א"א בחלום מובטח לו שהוא בן העה"ב וה"מ דלא ידע ולא הרהר בה מאורת' דש"מ שאינו מתקיים אם הרהר בה התם טעמא אחרינא איכא לפי שחוטא בהרהור איך יאמר שהוא בן עולם הבא ע"כ אין בידי להקל והמיקל עליו להביא ראיה וכתב שם בהג"ה דבחול יש להחמיר ולהתענות משא"כ בשבת דאין ספק סכנה מוציא מידי ודאי ולעד"נ עיקר כדעת הט"ז דבשבת אסור ובחול א"צ להתענות כשהרהר בו באותו יום וכדמייתי הט"ז ראיה ברורה מהאי דפ' הרואה בעובדא דשבור מלכא ומהא דאמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו אין סתירה כלל דודאי אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו וכדאמר רבא תדע דלא מחזי לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופה דמחטא דהיינו דבר שלא הרהר ולא ראה מעולם ודאי אין מראין לו וכן משמע להדיא מלשון פרש"י שם ברכות דף נ"ה ע"ב והא דאמרינן הבא על א"א בחלום מובטח לו שהוא בן עוה"ב והוא דלא הרהר בה מאורתא אבל מ"מ צ"ל שהרהר בה פעם אחת דאל"כ לא היה רואה כן בחלום כיון שאין מראין לו אלא מהרהורי ליבא נמצא שאין כאן סתירה בסוגית אלו דהיכי שהרהר בו באותו היום אין צריך להתענות כלל דהרהור יום ודאי גורם אבל לא הרהר באותו יום אף ע"פ שהרהר בו פעם אחרת הוי חלום גמור וצריך להתענות בו אם הוא מאותן חלומות שצריך להתענות בו, נ"ל הקטן יעקב, עכ"ל השבו"י.

אכן נראה עתה להביא ראיה ברורה לדברינו מדברי התשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח וז"ל, ומה שראוי לדקדק בזה הוא בענין החלומות דרך כלל במאמרי התלמוד כי הידיעה בכללים קודמת בטבע ובסדר לידיעה בפרטים וראינו כי יש מקומות שחכמינו ז"ל חוששין להם ויש מקומו' שאין חוששין להם כלל וראוי לנו לחזר אחר טעמי הענין כי ידיעת הדבר בסבותיו היא ידיעה שלימה ובלא ידיעת הסבות אינה ידיעה רק מחשבה וכשיעלו בידינו הטעמים יתבררו ויתלבנו ויצרפו הדברים במה היתה החטאת הזאת בענין דרושנו אשר אנחנו הולכים סביבו אמנם המקומות אשר ראינום שהם חוששין לחלומו' הוא זה המקום אשר עליו הי' זה המשא והמתן והוא שנדהו בחלום המוזכר בראשון מנדוים [צ"ל מנדרים ח' ע"א], וכן במקומות אחרי' מפורשי' באחרון מברכות, וביבמו' בפ' האש' רבה צ"ג ע"ב אחזיקו אקריין קנה רצוץ מאי לאו הכי קאמרי הנה בטחת לך על משענת קנה הרצוץ לא הכי קאמרי ליה קנה רצוץ לא ישבר וכו' עד לאמ' יוציא משפט אמנם במקומות שאין חוששין להם כלל הוא מה שהוזכר בפ' זה בורר ל' ע"א שאמרו שם הרי שהי' מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו בא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקו' פלוני הם זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והרי כאן סתיר' מפורשת ואפשר היה לפרש שאין בה סתיר' ובכל מקום ראוי לנו לסמוך על החלום בין לענין נדר בין לענין מעשר שני וענינים אחרים אם הוא עצמו חלם החלום אבל אם אחר חלם לו אין לו לסמוך על חלומו בשום מקום זהו שאמרו בא בעל החלום כלומר האיש החולם חלום אמר לו כן ולפי פי' זה יש לסמוך על החלומות אם הם חלמו אותם אבל אם אחרים חלמו להם אין לסמוך עליהם כלל והתבאר טעות המתענין לפי זה אחר שאחר חלם להם והם לא חלמו אבל מכיון שאמרו זה הי' מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והוא מאמר כללי לכל חלומות אי אפשר לפרש כן ויש לנו עכ"ל התשב"ץ.

ושם בתשובה קכ"ט כתב וז"ל, אמנם מצד מה שהתירם מהנדוי אחר שנתקיים התנאי והתענו לא טעה כלל שאם היו צריכין היתר אם לא התענו אפילו התענו לא נפטרו כלל וזהו מתבאר ממה שאמרו שם בגמר' נדרים ח' ע"א אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי שמתוניה ושרו ליה בחלמיה מאי אמר ליה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ודעתם לומר שחלום זה קצתו צודק וקצתו בלתי צודק ולענין הנדוי נחוש לו ולענין ההיתר לא נשגיח בו כלל כי אין זה החולם נביא שיצדק בכל דברי חלומו ואפילו נאמר שצדק במקצתו אינו מחוייב שנאמר שצדק בכלו וזה על מה שהשרישו שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים וכן בנדון הזה מה שראה החולם שאם לא יתענו יהיו מנודין צדק במה שאמר יהיו מנודים ולא צדק בהטלת התנאי ודעת בעל החלום הוא שיהיו מנודים בין יתענו בין לא יתענו ונתבאר בלא ספק שלא טעה מזה הצד אמנם מצד מה שהזקיקם להיתר והם לא חלמו ולא נאמר להם הנדוי בזה נראה ודאי שהוא כדבריך שאין לו סמך בתלמוד בזה כלל אלא שבני אדם הם חוששין לזה לפי שעונש הנדוי הוא גדול ממה שמצינו בנדויו של יהודה מכות י"א ע"ב ועל הספק הם רוצים להיו' ניתרין ואתה שמעת את שמע החכם הרופא דון טדרוס אבן דאוואר נ"ע שהיה מחשובי קהל קלעת איוב שהיא עיר ואם בישראל ויצק מים על ידי הרב ר' יצחק בר ששת זלה"ה ובהיותי מתגורר בבית מורי חמי הרב ר' יונה ז"ל בארגון ראיתי שאמר לו מורי חמי ז"ל כדברים האלה דון טדרוס הנה חלמתי חלום שהייתי אומר לך קבע עתים לתורה שאם לא תקבע עתים לתורה אנדה אותך מיד נרתע לאחוריו ואמר לו אדוני התירני בעשרה אמר לו חמי מורי הרב ז"ל אינך צריך חדא שאתה לא חלמת ומפני חלומי אינך צריך התרה ועוד כי לא נדיתי אותך אלא אמרתי לך שאנדה אם לא תעשה כן ויאמר לו אעפ"כ התירני ונתקבצו כלנו בבית המדרש הרב ז"ל ובנו הרב שלמה ז"ל והחכם ר' משה גבאי ז"ל ויתר החברים ואני והתרנוהו ואולי נאמר שיש לחוש וצריך היתר ויש לסמוך זה ממה שאמרו ז"ל ברכו' נ"ה ע"ב ג' חלומו' מתקיימי' ואחד מהם חלום שחלמו לו אחרים והרי אביי מת מפני חלומו של רבא (שם נ"ו ע"א) וכן אשתו של רבא ובניה בפתרון חלומו של בר הדיא (ברכות שם נ"ו ע"א) וכן כמה מעשים באיכה רבתי (פ"א) וכן בירוש' במס' מעשר שני כיוצא בזה וכיון שהשרישו לנו שזה המנדה בחלום הוא שלוחו של מקום וכמו שאמרו לשמותי שויוה שליח וכו' מה לי אם אותו השליח אמר שליחותו אל המנודה עצמו או לאחרי' אדרבה נראה שיותר קשה הוא כשחלמו לו אחרים ולא כשחלם הוא לעצמו שלפי שהוא נזוף הרבה לשמים הראו חלום זה לאחר ולא לו וכדאמרינן בחולין בפ' הזרוע קל"ג ע"א אקריוה לרב ספר' בחלמיה מעדה בגד ביום קרה וכו' ואמרו שם דכלפי רבא אקריוה והקשו ולקריוה לרבא והשיבו נזוף הוא אלא שהי' לו להתיר העשר' שהתירו הצבור בעשרה אחרים שהם התירו לצבור ולא התירו לעצמן איני יודע אם עשה כן ואחר זה מצאתי בהלכו' גדולו' שכתוב שם שאפילו חלמו לו אחרים צריך היתר וז"ל והיכ' דחזא בחלמ' דקא משמתינן ליה צריך בי עשרה דתנו הלכתא דשרו ליה ואפילו חזו ליה אשה או עבד בחלמיהו עכ"ל זכינו להסכים לדעתו ז"ל וכן מצאתי בשאלתות בפ' וישב ומזה השורש שהשרישו לנו שהמנודה הוא שליח ואפשר שיתערב בין החלום דברים בטלים עשיתי מעש' באיש אחד בא אלי ואמר לי שהוא חלם חלום שהוא הי' מבזה זקן אחד והוקש' הדבר לאבי אביו של החולם ההוא ונדוהו והאיש שנתבזה והמנדה היה היו מתים ואמרתי שצריך היתר והחברים שהיו שם אמרו הרי זה לא נתבזה והמנדה אין לו כח לנדות שהרי הוא מת אמרתי להם זה נתנדה בשליחותו של מקום ושנדוהו אבי אביו מפני בזיון שעשה כל זה דברים בטלים שאם לא תאמרו כן אם הי' המנדה עם הארץ היה צריך היתר וזה לא נזכר והתרנוהו בי' זה עלה בידי בענינים אלו עכ"ל.

ומבואר דיש ב' מיני חלומות, וז"ל משנה הלכות חי"ב סי' קי"ב, ולפענ"ד הנה דבר זה מפורש בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח וקכ"ט שמחלק בין ממון לאיסור דבאמת יש חלום שבא ע"י מלאך והוא חלום אמתי ויש חלום שבא החלום ברוב ענין והוא חלום של הבל וכמו שאמרו בגמ' ברכות נ"ה ע"ב ר' שמואל בר נחמני אר"י אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא וע"ש מעשה דר' יהושע עם הקיסר וכיון שיש שני מיני חלומות ואין יודע כדת מה החלום הזה אשר חלם ולכן הדין כך בספיקא דאיסורא אזלינן לחומרא ובספיקא דממונא אזלינן לקולא דאין הולכין בממון אחר הרוב וכו' עכ"ל.

ומבואר ג"כ דיש ב' מיני חלומות, ומעולם לא נאמרו דברי רבא הללו על חלום שע"י מלאך.

והנה ראיתי שהחכם ר"י אברבנאל האריך בזה הרבה, וממש אין שייך להציג כאן אפי' רובע דבריו, כי רבו מאוד, ומ"מ לא אפטור לזה בכדי ואביא כאן התחלת הדברים, וז"ל, השאלה הא' אם החלומות כלם הם משפע העליון והודעתו אם לא ואם תאמר שהחלומות כלם שיחלמו בני אדם הפועל בהם הוא השכל הפועל או הגרמים השמימיי' המשפיעים על הכח המדמה בלבד כמו שביארו החוקרים הנה יפלו על זה ספקות מהם מה שיורה עליו הנסיון בכל יום שיחלום אדם פעמים רבות חלומות שאין להם ענין כלל והם מהרכבות הדמיון מהיותו מתהפך בתחבולותיו פעם מפני המזג כי בהתגבר האדומה יחלום כאלו ישליכוהו בגו אתון נורא יקידתא ובהתגבר עליו הלבנה יחלום שנפל במים אדירים וכדומה לזה עד שבעבורו יקחו הרופאים פעמים אותות בחלאים מפאת החלומות ופעמים שממה שיתעסק האדם ביום יחלום בלילה וכמו שאמז"ל בפרק הרואה ברכות כה אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו אמר רבא תדע לך לא מחזי לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא אמר ליה קיסר לרבי יהושע אמריתו דחכמיתו טובא אמור לי מה דחזינא בחילמאי אמר ליה חזית דאתו פרסאי ושבו לך ורעו בך שקצי בחוטרא דדהבא הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא וכן אמר שם נו שמואל לשבור מלכא מה יחלום והרהר בו כל היום וחלם כן בלילה וכל זה מורה שהחלומות אינם משפע עליון כי אם מהרכבות הדמיון עצמו כפי הליחות והמחשבות עד שמפני זה אמר שלמה כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברי' ששם החלום שם נרדף לכסיל ואמר כי ברוב חלומות והבלים ודברי' הרבה וישעיהו אמר כי כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו וכאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה כן יהיה המון כל הגוים ירמי' כג וירמיה אמר הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר וגו' ואמר אל תשמעו אל חלומותיכם וזכריה אמר זכריה י' ד' כי התרפי' דברו און וחלומות השוא ידברו הבל ינאמון והפסוקים האלו כלם מורים כי החלומות הבל המה ודבר שאין בו ממש וכן בדברי חז"ל דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין ובפרק הרוא' אמרו שכל החלומות הולכים אחר הפה ואם היו משפע עליון איך יהפך אותם פה הפותר כרצונו אלא שהחלומות עצמם אין בהם דבר אמת ואם אמרנו הצד המנגד ר"ל שהחלומות השוא ידברו וששקר המה ודברים דמיוניי' כוזבי' ג"כ יפלו על זה ספקות מהם הנסיון שעינינו הרואות בכל יום אנשים יחלמו דברי' עתידין ויצאו כלם לפועל ויתקיימו ומפני זה כתב הפלוסוף בחוש והמוחש שהיה דעת הקדמונים שהנבואה תבא מהאל והחלומות מהמלאכים והקסם מהשדי' והנה התורה העידה שבאה הודעה אלדית לאבימלך בחלום הלילה על דבר שרה וכן ללבן על דבר יעקב והשוה הכתוב ענין החלומות לנבואה באמרה דברים י"ג א' כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגדעון עשה לנצחון מלחמתו אות בחלום אשר שמע שהי' מספר אדם לחברו במחנה האויבים וכן נתקיים החלום ההוא וענין שאול שאמר שלא ענהו השם בחלומות גם באורים גם בנביאים ואליהו שאמר כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום בחזיון לילה וגו' וכו' ע"כ תחילת דבריו, ושאר דבריו תמצא באריכות בפנים בפ' מקץ.

ואכן היה מקום להקשות על הדברים, דהרי שר המשקים אמר לפרעה ויהי כאשר פתר לנו כן היה, ומזה ילפי' בגמ' בפ"ט דברכות שכל החלומות הולכין אחר הפה, וא"כ אי"ז מן החלומות הרומזין אלא מן החלומות הנקבעין ע"י הפה של מי שנולד במזל זה כמ"ש התוס' שם, וכמו שכבר הארכנו במקו"א, והרי שר המשקים יעץ כ"ז לפרעה, וא"כ משמעות המקרא שלא היה זה מן החלומות הרומזין, אלא היה תלוי בדברי הפותר, אכן זה אינו, דבהדיא כתיב את אשר האלהים עושה הראה את פרעה, שהיה זה מן החלומות הרומזין, אבל שר המשקים לא ידע זאת.

[אבל אין לתרץ ששר המשקים טעה אף בחלום של עצמו שבאמת לא נפתר רק ע"י הפה, אלא שכך היה הרמז, אין לומר כן, דהרי מדבריו ילפי' בגמ' שכל החלומות הולכין אחר הפה, ומ"ש רז"ל שכ"א מהם חלם פתרונו של חבירו אפשר דההוא פליגא, א"נ גם בחלום התלוי בפתרון יש איזה רמז מעיקרו אם ישכיל הפותר לפותרו לפי המכוון, ועיין בדברי המהרש"א שהבאתי בתשובה שם].

אכן אם נאמר שהם היו סבורין שחלום פרעה היה מן החלומות ההולכין אחר הפה לפ"ז יש להתבונן מ"ט לא נעתר פרעה לכל פתרונות החרטומים, שאמרו פתרונות שונים כמ"ש בב"ר ר"פ מקץ, ועיין באורך בס' הישר שם, דהרי היו סבורין שהוא חלום ההולך אחר הפה, וגם לדעת התוס' דבעינן א' מבני המזל שיכול לפתור חלומות, אטו בכל החרטומים והחכמים ופותרי החלומות שבמצרים הכשפנית לא היה אחד מבני המזל הזה, ואפשר דאה"נ, אך י"ל עוד דמ"מ בעינן שיפתור דבר הדומה לחלום לפי כללים ידועים, ופרעה הוה קים ליה שכל מה שפתרו לא היה מן הכללים (עי' בשפ"ח ובמפרשים), ומ"ש אח"ז גבי יוסף שאמר עליו איש אשר רוח אלהים בו, י"ל דפרעה תלה שאם יודע לפתור חלומות כך, שמא יוכל לפתור גם חלומות אמתיים שהם רמזין.

ולפי הצד שכתבתי שבכל חלום שבא לרמז שייך ג"כ פתרון כנ"ל, י"ל דרעה הבין שיוסף בא כאן לעיקר המכוון בחלום כאן.

א"נ דרק שר המשקים היה סבור כן, אבל פרעה הוה קים ליה שזהו חלום של אמת שע"י מלאך, דלדידיה י"ל דניכרין דברי אמת.

ואכן אע"פ שהעמדתי שהיה חלום פרעה ע"י מלאך, ועכ"פ היה חלום של אמת, מ"מ בודאי היה בחלום גם דברים שבאו מהרהורי לבו, דאין חלום בלא דברים בטלים, וז"ל מדרש לקח טוב [המכונה פסיקתא זוטרתי] ר"פ מקץ, אמרו רבותינו ז"ל אין חלום בא אלא מתוך הרהור האדם תדע דלא חזי אינש פילא דעיילא בקופא דמחטא כלומר דבר שאי אפשר אין אדם רואה לפי שאינו מהרהר עליו אין רואהו בחלום אבל פרעה היה מהרהר על היאור שהרי אומר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט ג) לפיכך ראה והנה עומד על היאור שהוא עומד על אלוהו ע"כ.

וכ"כ במדרש שכל טוב שם, [ועיין גם בפי' הגרש"ר הירש ז"ל].

{בס"ד מודיעין עילית יום ג' לסדר תולדות תשע"ו} מה שהקשה במה שאנו אומרים בתחילת תפילת שמו"ע הפסוק (תהלים נא יז) ה' שפתי תפתח, דק' חדא דהעיקר הוא הכונה ואמאי מתפללין על השפתים, דהו"ל להתפלל על הלב.

ועוד הק' דמהו ופי יגיד תהלתך, כיון שרוב התפילה אינן אלא בקשות.

תשובה כתוב בסידור הגר"א אישי ישראל, בשיח יצחק ריש שמונ"ע וז"ל, וכ׳ עוד המ״צ ותקנו לומר ה׳ שפתי תפתח לפי שצריך האדם להלביש חרדה בבואו לפני מלך גדול ונורא.

עד שמרוב הפחד לא יהי׳ לו פתחון פה לדבר, ואח"ז הביא שם ל' האלשיך ר"פ ואתחנן [מלבד מה שנביא לקמן] וסיים וזה שתקנו לנו אנשי כנה"ג לומר בתחילת התפילה ה' שפתי תפתח, כי מרוב הפחד והמורא והבושה לא אוכל לפתוח שפתי, והראני מה שאדבר לפניך כי מעצמי אני ירא לגשת ולבקש מלפניך, או לתאר לך שבח או תהילה, רק שהדבר אשר תשים אתה בפי אותו ישמור פי להגידם עכ"ל.

והדברים מבוארים יותר בסידור הגר"א לרבי נפתלי הירץ ובס' הגאון, שעל האדם הבא להתפלל יש ללבוש אימה ופחד, עד שיהא כאלם לא יפתח פיו מרוב חיל ומורא, וע"ז תקנו ה' שפתי תפתח, ר"ל ע"י נס יפתח הקב"ה שפתיו ויתפלל, ע"ש בס' הנזכר מה שהביא המעשה בזה.

אכן הנהגה זו תיתכן רק לצדיקים וחסידים שבכל דור ודור, או אף רק לחסידים הראשונים משנים קדמוניות, אך יש זה באופ"א גם לדידן ע"פ מ"ש בכתר ראש להגר"ח מולוז'ין עמ"ש הקדמונים (ר"ל בחובת הלבבות) תפילה בלא כונה כגוף בלא נשמה שאע"פ שאינה כקרבן בהמה, מ"מ הו"ל כמנחה שהיא קרבן שאין בו רוח חיים, ומדבריו מבואר שעיקר העיקרים בתפילה הוא להתפלל, ר"ל להוציא הדברים בפה, והכונה היא תוספת הדבר, וממילא שייך שפיר מה דאשכחן שתקנו לבקש רק על הפה והשפתים.

ועוד יש לידע כי חובה גמורה לו לאדם לידע מה הוא הולך ואומר לפני ה', כדאיתא בס' קהלת, אל תבהל אל פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דברך מעטים, ולכך צריך להתפלל שיהיו הדברים שגורים בפיו, שאוי לו לאדם שמדבר בפני המלך ואינו יודע מהו מדבר.

ובר"פ ואתחנן כתב האלשיך, וז"ל, וגם על זה פקח עיניו עזרא הסופר ובית דינו, וישימו פתח דברינו בכל תפלה, פסוק אדני שפתי תפתח כו' להעיר לבב אנוש על ככה, שהחי יתן אל לבו לפני מי הוא עומד, כי צריך לבקש מאתו יתברך יודיענו מה נאמר לו.

ובזה ישקיף וירא לשית לבו ונפשו אל הדברים אשר ידבר נאותים אל קונו, ולא יחטיא.

והמה בחרו בפסוק הלזה, שהוא מכוון ומיוחד אל הענין שהוא שם אדנות, אשר הוא פתח שער התפלות, וממנו נבקש פתוח יפתח שערי שפתותינו, בדרך נכון לבא תפלתינו בפתחי שערי תפלה לאל עליון גואלנו עכ"ל.

ועוד מצאתי בס' פנים יפות לבעל ההפלאה ז"ל, בר"פ ואתחנן וז"ל, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר.

י"ל מלת לאמר על דרך שאחז"ל [ברכות ד ב] המתפלל צריך שיאמר בתחלה ה' שפתי תפתח, וענינו כי התפלה היא כאילו עומד בהיכל המלך ומבקש מן המלך, ואם יחשוב האדם באמיתת מחשבתו גדולת הבורא אשר סביביו נשערה מאוד, ויכיר בשפלות האנושי יאחזהו הפחד והרעדה לאין תכלית עד כי יהיה כאלם לא יפתח פיו, לולי העזר מאת ה' לפתוח פיו וז"ש [ישעיהו סה, כד] טרם יקראו ואני אענה, שצריך עזר מאת הבורא להיות התפלה שגורה בפיו כמו שיבואר עוד, וזה שתקנו לומר בתחלה ה' שפתי תפתח שצריך להתפלל בתחלה שיענה ה' שיוכל להתפלל, וז"ש עוד הם מדברים ואני אשמע, כיון שהתפלה היא שגורה מאת הבורא ודאי תפלתו מקובלת כמ"ש ר' חנינא [ברכות לד ב] אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, וז"ש דהמע"ה [תהלים יז, ו] אני קראתיך כי תענני אל הט אזנך לי וגו', דהיינו כיון שזה שאני קראתיך הוא בעזרתך כי תענני שאוכל להתפלל לפניך, ע"כ הט אזנך לי כיון שתפלתי שגורה ממך, וז"ש ואתחנן אל ה' בתחלה שיענני ה' שתהיה שגורה בפי לאמר עכ"ל, ומבואר גם בדבריו ענין זה שיש להתפלל שתהיה התפילה שגורה בפי.

ודרך חדשה ראיתי בדרשות ר"י אבן שועיב (פ' ויהי ביום השמיני), וז"ל, ואמרו כי זה הוא מנוסה, וכל שכן המתפלל שצריך לכוין אם ירצה שיועיל לו, ועל זה תקנו בתחלת התפלה ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.

שהוא ההגיון החצוני, ולבסוף יהיו לרצון אמרי פי שהוא ההגיון הפנימי, ואם הוא מחשב בדברים עולמיים היאך יאמר והגיון לבי, ואולי ההגיון הוא מתועב ומשוקץ לשם ית' עכ"ל.

ולפי דבריו מבואר דסגי בזה שמתפלל יהיו לרצון וכו' דממילא ש"מ שהתפלל בכונה.

ובענין הקושיא הב' הנה כתב האלשיך על הפסוק בתהילים שם, וז"ל, ה' שפתי תפתח כו'.

אפשר יאמר ענין רבי חייא ובניו (בבא מציעא פה ב) שבאמרם משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא, טרם ישאלו רק בהזכרה בלבד שלא היו עדין שואלים רוח וגשם רק מגידים שבחו של מקום בלבד.

וזה יאמר שתים תעשה עמי, אחד שאתה שפתי תפתח שתלמדני ותעזרני להתפלל.

ועוד שנית, שלא תצריכני עד אשאל רק בעוד שפי יגיד תהלתך בלבד, שאומרי שאתה משיב הרוח ותשיב זיקא, וההיקש בכל שאר הדברים.

או יאמר, וימשכו כל שאר המקראות, כי אחרי אומרו את כל הטובה אשר שאל, נוסף על מחילת חטא וסליחת עון ופשע, אמר במה אקדם ה' להחזיק לו טובה על זה.

אם אמרתי לשבחו בכל מיני גדולות, מלבד שאם אבא לספר, יאמרו לי סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך (ברכות לג ב).

עוד אני מוסיף ואומר כי אין צריך לומר תהלות רבות, כי אפילו אין בי כח לאחת, כי ה' צריך ששפתי תפתח כדי שפי יגיד תהלתך שהיא תהלה אחת, ומה גם עתה רבות, אשר שאלתי מאתך ותקיימם עכ"ל.

ונראה עוד דכיון שאמרו ז"ל בברכות ל"ב א' לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל, א"כ א"ש מה שיש לנו מתחילה להתפלל על אפשרותינו לומר השבח, כיון שכעת אנו אוחזים בכך, ועדיין לא באנו לידי אמירת הבקשות, ויתכן שזהו כונת הרוקח בפירושי סידור התפילה [מד; מה] בריש שמונ"ע, (עמוד שיד; שטו), וז"ל, ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך אנו מבקשין לפני המלך הגדול ה' שפתי תפתח כמו שכתוב ושפתי רננות יהלל פי, שמנענע בשפתיו, כך שכתב, ואומר שפתי תפתח שלא אשגה בתפילתי, ואז פי יגיד תהילתך.

יסדיר אדם שבחו [של הקדוש ברוך הוא] ואחר כך יתפלל, זהו ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך עכ"ל.

{בס"ד מוצש"ק לסדר נח תשע"}

מה שכתב כת"ר להקשות ע"ד התוס' גיטין ז' א' ד"ה עטרות חתנים - פירש בקונטרס עטרה ממש ואין נראה דאמר עלה בפ"ב דסוטה (דף מט:) לא שנו אלא של ורד ושל הדס אבל של קנים ושל חילת מותר ואין דרך לעשות עטרה משל קנים אלא עטרות שעושים כעין כיפה ובראש כל אדם דקאמר לאו דווקא בראש ממש אלא למעלה מראש ובמס' מדות (ספ"ג דף לו.

) דתנן העטרות שבחלונות פירשו נמי הגאונים כעין כיפות מוזהבות שעושין בחלונות ולא הויא כלילא דדהבא כההיא דבמה אשה (שבת דף נט:) דקאמר נפוק כמה כלילי בנהרדעא ודווקא לחתנים אסרו דומיא דעטרות כלות דמפרש בסוטה (דף מט:) דהיא עיר של זהב ובפרק במה אשה (דף נז.

) אמר לא תצא אשה בעיר של זהב מכלל דבחול שרי אלא דוקא חתנים וכלות אסרו משום שמחה יתירה כדאמרי' התם נמי (ב"ב ס:) זה אפר מקלה שבראש חתנים עכ"ל.

וקשה למ"ש בביהגר"א אה"ע נ"ה סק"ט דזהו החופה דידן דא"כ יהא אסור לעשות חופה דידן.

תשובה - הנה באמת כ"כ כבר במהרש"ל שם על התוס' נ"ב פי' שיושב בה החתן ע"כ, אכן אפשר דהמהרש"ל ס"ל שהוא כעין מושב פרטי עבור החתן ולא חופה שלמה דידן.

אכן ראיתי בשו"ת מנחת יצחק שדן בכל מאי דשייך בביהגר"א הזה, ולכן יש להביא כאן לשונו, וז"ל (ח"ה סי' ל' ס"ק י"א, י"ב, י"ג וי"ד), ועוד יש דברים בגו, לאסור כל שינוי ממנהג שלנו בחופה, בהקדם דחופה בסדינים מקורו טהור בדברי הירושלמי, דהנה (במס' סוטה מ"ט ע"ב) איתא, תנא אף על חופת חתנים גזרו, מאי חופת חתנים, זהורית המוזהבית, תניא נמי הכי (תוספתא פט"ו), אלו הן חופת חתנים זהורית המוזהבית, אבל עושה פפירות ותולה בה כל מה שירצה עכ"ל, ובירושלמי (שם פ"ט הט"ו) איתא, נפלה עטרת ראשינו (איכה ה'), אלו הן עטרות חתנים זו זהורית המוזהבית וכו', אלו הן חופת חתנים סדינים מצוירים וסהרוני זהב תלוים בהם, תני אבל עושה הוא אפיפיירות ותולה בהם כל מין שירצה עכ"ל, (ודברי הירושלמי אלו מובאים בדברי העיטור שם, במש"כ, ובירושלמי בסוכה אלו הן חופת חתנים סדינים המצוירים וכו' עיין שם, אך יש ט"ס וצ"ל ובירושלמי בסוטה וכו', כמ"ש בביאור הגר"א (שם א"ע סי' נ"ה ס"ק ט') עיין שם), וסיים בביאור הגר"א שם, בזה"ל, אבל מ"מ עשיית החופה הוא בסדינים וכו', כמין כיפה הנ"ל בירושלמי, וזה ג"כ חופה שלנו, לפי שאצלנו אף הוא לאחר נשואין דרים בבית אביה, לפיכך מוציאה האב מרשותה לחצר בית הכנסת, ושם קובעין החופה בסדינים וכו' עכ"ל, הרי דחופה שלנו בסדינים, יסודו בקודש בדברי הירושלמי הנ"ל.

וכיון שבאנו לזה, שוב שייך בזה כל הדינים דגזרו בזמן הזה בחופת חתנים המבואר בש"ס בבלי וירושלמי שם, וביותר, לפי מה שמשוה בביאור הגר"א שם (בתחילת דבריו) את דברי הש"ס בבלי וירושלמי הנ"ל, דבבבלי איתא, מאי חופת חתנים, זהורית המוזהבית, ובירושלמי איתא כן בעטרות חתנים, זו זהורית המוזהבית כנ"ל, וכתב ע"ז הגר"א, דמ"מ חד ענינא הוא, וציין לדברי רש"י (סוטה מ"ט ע"ב ד"ה זהורית), ותוס' גיטין (ז' ע"א ד"ה עטרות), ורצונו לומר, דרש"י כתב שם שמעמידין אותה כעין כיפה, והתוס' כתבו דעטרות עושין כעין כיפה, ובראש כל אדם לאו דוקא עיין שם, וא"כ הכל חד ענינא, וכתב הגר"א והוא חופה שלנו עיין שם, אם כן, אף מה שאיתא שם שגזרו בעטרות חתנים שייך בחופה שלנו.

והנה מה דנוגע למה דגזרו בעטרות חתנים, מבואר הכל בדברי הטור (או"ח סי' תק"ס) בשם הרמב"ן והרמב"ם, ובש"ע (שם סעי' ד') ונו"כ שם, אמנם י"ל כיון דחופה שלנו נעשה להחתן והכלה יחד, יש לזה דין עטרות כלות, שהקילו יותר בעטרות כלות כמבואר שם, ומ"מ כמה דברים החמירו גם בעטרות כלות, וכבר דחקו בפמ"ג וא"ר שם, במה שמקילים כהיום באיזה דברים בכלות, ועי' מ"ב שם, ומ"מ בודאי אין להקל יותר ממה שראינו וקבלנו מאבותינו ורבותינו ונהגו כן בדורות שלפנינו, אבל בשינוי חוץ מזה, נכנסנו לפרצה דחוקה, שיש לחוש להעברת הגבול שגזרו ואסרו בזמן הזה.

ובהצטרף כל הנ"ל, יש בזה עוד איסור רבה בביטול המנהג, ממ"נ, או משום ההלכה דיריעה הוי לעיכובא מטעמים הנ"ל, או אף אם יש עוד מקום לטעון בזה, אז קולתו חומרו, דכיון דכבר קיבלו אבותינו עליהם דיריעה דוקא, לצאת שיטות הנ"ל, הרי הוי גדר לדבר תורה, מצוה או איסור, ויש בזה משום נדר, ואין לו התרה, וכמבואר בפר"ח שם באריכות, וכמ"ש כה"ג בתש' חת"ס (חי"ד סי' ק"ז), עפי"ד המג"א (או"ח סי' תקנ"א סק"ז), ושם (בח"ס או"ח סי' קכ"ב) הוסיף, דאין להתיר מנהג ראשונים, אף שלא נתפשט, דאדרבה, עלינו להוסיף גדרים וסייגים, כי הדור פרוץ במילואו בעוה"ר, ומכש"כ בזה, שנעשה בגזירת עירין פתגמין ומאמר קדישין ת"ח, ומנהג שנתפשט בעיר ומדינה, ומכ"ש לבניהם, דאין להם היתר בשום אופן עיין שם, (ולפי מש"כ הח"ס שם להוכיח מדברי הש"ס ורש"י (מכות דף כ"ב ע"ב), דאין התרה לבנים, בנדר שבא להם ע"י האבות, ואין סתירה לזה מירושלמי (פסחים) שם, דמיירי במנהג בטעות, ועפי"ד המהרי"ק (שורש קמ"ד) שהביא הפר"ח שם ע"ש, מיושב הערת המנ"ח בקובץ מנחה (מצוה שס"ח) על המל"מ (פ"ב מהל' נזירות הי"ג) ע"ש), ובנידון דידן, כלהו איתניהו בה, דנתיסד ע"פ גזירת עירין פתגמין, גדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים כנ"ל, ומשום גדר לדבר תורה, וגם נתפשט, לא רק בעיר או מדינה, אלא בכל העולם, וא"כ מאן ספין ומאן חשוב ומאן רקיע למעקר תקנתא דא ח"ו עכ"ל המנח"י.

ואיני יודע אם כל דבריו מוכרחין ולא זכיתי לראותן כעת בעיון הראוי, אכן ז"ל הירושלמי שם, אילו הן חופות חתנים סדינים מצויירין וסהרוני זהב תלויין בהם תני אבל עושה הוא אפיפיירות ותולה בהן כל מין שירצה ע"כ, ופי הר"מ בפ"ו דכלאים מ"ג, אפיפירות, הם השבכות שעושים מן הקנים ומן הזמורות כדי שיתפשט עליהם העריס, וכעי"ז כתב בפי"ז דכלים.

וברא"ש כלאים שם בנין של עצים מסודרים כמין סכך שתי וערב.

ואפשר שלא כל מיני החופות נכללו בזה והגר"א כונתו רק שבצורה זו ישנה חופה (ועיין במאמרו של הגרב"ש המבורגר ב'בית חופה'), ושמא האיסור לדעת הגר"א הוא אם עושה לזה בצורה מסוימת כעין כיפה, ולזה נקראת עטרה, ובדוחק עוד שייך לומר דלהגר"א אנן עבדי' כדעת רש"י [ולפ"ז התוס' ביומא י"ג ב' פליגי על התוס' בגיטין], אכן העיקר נראה כמ"ש.

{כ"ז לא כתבתי בעיון הראוי כלל ואין לסמוך על הדברים.

}

{יום א' ערב חנוכה ע"ו
מודיעין עילית}

כתב הב"י או"ח סי' תרפ"ג, כל שמונת ימי חנוכה גומרין את ההלל - וכתוב בשבלי הלקט סי' קע"ד, שהטעם משום דחלוק בנרותיו כל יום חלוק משלפניו הרי הוא כחג שחלוק בקרבנותיו, ועוד טעם אחר, לפי שהנס נתחדש בכל יום, ועוד שהרי קוראים בנשיאים ובכל יום נשיא שלו חלוק משל חבירו, אם כן כל נשיא צריך לגמור ההלל על קרבנותיו ואין ראוי לחדש קריאה בלא קריאת ההלל ע"כ.

ותמה כת"ר מה ענין הלל דחנוכה שנקבעה חנוכה על נס המנורה, כמ"ש שבת כ"א ב' ורש"י שם, לענין קרבנות הנשיאים.

ועוד הרי חילוק הנרות הוא למהדרין מן המהדרין, ומה ענין הקרבנות שבכל יום יש דין אחר לקרבן.

תשובה הגם שעיקר ההלל בחנוכה אינו על הנשיאים, אלא על הודיית נס פך השמן כדמשמע בגמ' שם, מ"מ השמחה היא גם בעבור הנשיאים, וכמו שכתב הרמ"א סי תר"ע, וי"א שיש קצת מצוה ברבוי הסעודות משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח ע"כ, וכתב המ"ב, ר"ל בכ"ה בכסליו כדאיתא במדרש דמלאכת המשכן נגמר בכ"ה בכסליו אלא שהמתין הקב"ה בהקמה עד ניסן שנולד בו יצחק ואמר הקב"ה עלי לשלם לכסליו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי וגם שם בימי אנטיוכוס טמאו ההיכל ועשו חנוכת הבית בשמנה ימים אלו בבית עכ"ל.

ומקור דבריו הם מהא"ר, וז"ל { על לשון הלבוש שם.

}, דבאותן ימים וכו', דברי תימה הן דבמדבר היה בניסן ככתוב בפרשת פקודי (שמות מ יז), ורמ"א (ס"ב) לא כתב לתיבת שבמדבר, וי"ל בחנוכה שבימי חשמונאים (מלבושי יו"ט סק"ד), ובאמת שכבר כתבתי בס"ק א' כן מכל מקום נ"ל כוונת הלבוש כדאיתא במדרש (פסיקתא רבתי פרשה ו אות ה) דמלאכת המשכן נגמר בכ"ה בכסליו אלא שהמתין בהקמה עד ניסן שנולד בו יצחק ואמר הקב"ה עלי לשלם לו לכסליו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי ע"כ וא"כ דין ימים אלו כאילו היה חנוכת המזבח שבמדבר ע"כ.

וז"ל הפסיקתא שם, אמר רבי חנינא בעשרים וחמשה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן שהקימו משה אחד בניסן כמה שכתוב וביום החודש הראשון באחד לחדש תקים משכן אהל מעד (שמות מ' ב') וכו', ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה מלאכה בו, לאו, מהו ותשלם אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו מה שילם לו הקדוש ברוך הוא חנוכת בית חשמונאי ע"כ.

וי"ל דתקנו ההלל וההודאה בחנוכה דומיא דחנוכת הנשיאים, דלמדין חנוכה מחנוכה, וז"ל הפסיקתא רבתי פ' ב', מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל' א'), שבע חנוכות הם, חנוכת ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים (בראשית ב' א') ואין ויכלו אלא לשון חנוכה דכתיב ותכל כל עבודת (שמות ל"ט ל"ב), חנוכת משה דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים (במדבר ז' א'), וחנוכת הבית דכתיב מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל' א'), וחנוכת בית שני שנאמר והקריבו לחנוכת בית אלהא וגו' (עזרא ו' י"ז), וחנוכת החומה שנאמר ובחנוכת חומת ירושלים (נחמיה י"ב כ"ז), וזו של עכשיו של בית חשמונאי, וחנוכת העולם הבא שאף היא יש בה נרות כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו' (ישעיה ל' כ"ו) עכ"ל.

ומה שהקשה כת"ר שלא יתקנו כנגד המהדרין, לא הבנתי מה נתקשה בזה, דמנ"ל שלא תקנו כנגד המהדרין, ובגמ' קאמר דילפי' מפרי החג, אכן ראיתי שהפמ"ג כתב להקשות כן ולפ"ז צ"ל שאי"ז עיקר הטעם, וכן המ"ב לא העתיק טעם זה, ומ"מ י"ל לפי מה שנתבאר באחרונים שמצות המהדרין בחנוכה היא מעיקר תקנתה (עיין בית הלוי עה"ת לחנוכה ד"ה והמהדרין, שוע"ר סי' רס"ג קו"א סק"ה, כלי חמדה פ' וישב סק"ד ד"ה אמנם מחורתא בשם השפ"א).

שאלה

לכבוד מו"ר הרה"ג שליט"א

אחדשה"ט

א"ד מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה - כך היה דרכו של ריש לקיש כשהיה ר' יוחנן אומר דבר בבית המדרש היה שוהה מלהשיב עד שיגמר רבי יוחנן כל צרכו וכל טעם דבריו ואח"כ היה חולק עליו ובתוך כך יצא רבי יצחק "זה" מבהמ"ד ולא שמע אם נחלק עליו, איכא דאמרי מישתי הוה שתי - ריש לקיש "מיא" בבי מדרשא כי אמרה ר' יוחנן להא מילתא.

א) מה כוונת רש"י (בסוף ד"ה א"ד) בתיבת זה וצ"ע.

ב) מנ"ל לרש"י ששתה ר"ל מים וצ"ע.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

א.

יל"ע אם תרצה לומר שבא לחדש דבר בזה, דבפשטות דיבר כלשון בנ"א כאומר ר' יצחק הנ"ל, בפרט שבברייתות ובגמ' מצינו כמה בשם ר' יצחק.

ב.

איני יודע אם כוונת רש"י דוקא לאפוקי משאר משקין, דפשטות דבריו לא דיבר אלא בהוה, או דכונתו שגם שאר משקין בכלל מים, ועי' בלשון הערוה"ש או"ח סי' קנח.

***

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
מדוע לא תוקן ברכה מיוחדת על מצוות סיפור יציאת מצרים כמו על אכילת מצה ומרור בליל הסדר?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי,
הקטן אהרן}

תשובה

בע"ה יום ד' ה' ניסן ע"ו

לכבוד הרב אהרן נ"י

ע"ד מה ששאלת מ"ט אין מברכין על מצות סיפור יציאת מצרים, ושאלה נאה היא, ודנו בה הפוסקים.

כתב הר"ד אבודרהם [עמוד רכ] למה אין מברכין על אמירת הגדה כמו במקרא מגילה, דהא מצות עשה הוא שנאמר [שמות יג, ח] והגדת לבנך.

וי"ל דבמה שאומר בתחילה בקידוש זכר ליציאת מצרים יצא, וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ה' ח"ד בשם רבינו פרץ [ועיקר דין זה כ"כ הפר"ח תע"ג סק"ו והובא במנ"ח מצוה כ"א].

וכעי"ז תירצו המאירי ברכות י"ב ב' ושבלי הלקט סי' רי"ח, לפי שיוצאים ידי חובת הברכה בברכות קריאת שמע של ערבית, שבהן אומרים "אמת ואמונה" וחותמים בברכת "גאל ישראל".

ומ"ש כל שלא אמר ג' דברים בפסח לא יצא יד"ח היינו למצוה מן המובחר כראוי, אבל יצא יד"ח מה"ת, כ"כ הר"ן פסחים כ"ה ב' מדה"ר ד"ה כל, ובמאירי פסחים קט"ז א' כתב וז"ל, ר"ג אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ר"ל שלא הפליג בספור זה בכדי הראוי אא"כ פירש טעמן של שלש אלו ואלו הן פסח מצה ומרור ויזכיר מקרא הראוי בהן בטעם כל אחת מהן פסח יפרש טעמו על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנא' ואמרתם זבח פסח הוא לה' וכו' עכ"ל.

אכן י"א דבעינן אמירת ג' הדברים לעיכובא, והם הראב"ן ומחז"ו ורשב"ץ [בפי' ההגדה על רבן גמליאל אומר וכו'], וכ"כ הק"ס פ"ז מהל' חמץ ומצה בדעת הרמב"ם.

והרשב"א תירץ על השאלה הנ"ל שהיא מצוה שאין לה קצבה ידוע ואפילו בדיבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא, אבל כל המרבה הרי זה משובח, ויתכן שכונתו למ"ש בחידושי הלכות למהרש"א מקרלין (שאלה ו) מצות סיפור יציאת מצרים אין לה שיעור ידוע, שאף בדיבור אחד יוצא ידי חובה, אלא שכל המרבה הרי זה משובח, לכן אין מברכים על מצוה זו, שכן בשעת הברכה כשהזכיר המצוה כבר יצא ידי חובת המצוה, והרי כל הברכות צריך לברך עליהן עובר לעשיית המצוה, [והובאו דברי האבודרהם והרשב"א בא"ר סי' רע"ג סקל"ד].

ובשבלי הלקט סימן ריח תירץ בשם ה"ר בנימין שברכת "אשר גאלנו" שמברכים בסוף אמירת ההגדה היא ברכה על מצות סיפור יציאת מצרים; וקבעוה בסוף לפי שאם היה מברכה בתחילה לא היה יכול להתחיל מן השעבוד אחר שהזכיר ענין הגאולה.

ובשו"ת הרא"ש כלל כ"ד סי' ב' כתב, וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה.

הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן; כגון הפרשת בכורות וכל המועדים.

שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים.

ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים).

ודעת הפמ"ג או"ח סי' תע"ד משב"ז סק"א, שיוצאין ידי חובת סיפור יציאת מצרים בליל פסח גם בהרהור, ואמם רוב אחרונים חולקין ע"ז, כמ"ש במנ"ח מצוה כ"א ובשו"ת חת"ס או"ח סי' ט"ו, וכן מבואר בחינוך מצוה ש"ל, [ואיני נכנס לדין הזכרת יציא"מ בשאר ימות השנה, ועיין בזה בשו"ת בית יעקב סי' קל"ה, ובשו"ת ישועות יעקב או"ח סו"ס ס"ז], ובאמת הפמ"ג גופיה ג"כ בהקדמתו לאו"ח פתיחה כוללת להל' ק"ש כתב דבליל פסח לא יוצא יד"ח בהרהור, אך מ"מ לפמ"ש הוא בסי' תע"ד שיוצא בהרהור כתב שם דלכך לא יברך ע"ז כיון שאין מברכין על מצוה שבהרהור, וז"ל, הא דאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על ד' כוסות ועל הגדה, עיין בפוסקים תירוצים על זה, עיין אליה רבה [סימן] תע"ג [ס"ק] ל"ד.

ובמקום אחר [סימן תלב משבצות זהב אות א] כתבנו למאן דאמר [ברכות כ, ב] הרהור כדיבור דמי הוה כביטול חמץ וקריאת שמע ג"כ אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו, דברכות לא שייכים לקריאת שמע.

ומגילה פרסום, וודאי ע"י הרהור לא יצא עכ"ל, וכ"כ גם הב"י סי' תל"ב לגבי הברכה על ביטול החמץ וז"ל, ואם תאמר יברך על ביטול חמץ ויש לומר משום דביטול הוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב עכ"ל.

ויעויין מ"ש עליו בשו"ת האלף לך שלמה [השמטות סי' מ'] על דברי הפמ"ג, וז"ל, הנה הראשונים הקשו דלמה אין מברכין ברכה על סיפור יציאת מצרים ועיין בספר מעשה נסים להגאון מליסא מ"ש בזה ואני בחבורי מעשי ידי יוצר כתבנו בזה.

אך ראיתי בפמ"ג שכתב כיון דהרהור כדבור דמי לכך אין מברכין עליו כמו בק"ש וכו' ודבריו תמוהין בזה דודאי בסיפור יצי"מ לא מהני בהרהור דאינו דומה לשאר מצות התלוין בדיבור דדוקא היכא דכתיב דיבור לבד בזה אמרינן דהרהור כדיבור דמי אבל ביצי"מ כתיב והגדת לבנך הרי בעינן שתהי' הגדה הראוי' לאחרים ובהרהור אינו נשמע לאחרים כלל ואינו יוצא בהרהור בזה וז"פ ונכון עכ"ל.

והמהר"ל מפראג בספר גבורות ה' (סוף פרק סב) תירץ כעין דברי הפמ"ג, שעיקר מצות סיפור יציאת מצרים הוא בלב, שצריך להבין מה שמספר, ועל מצוה שבלב אין מברכים, אם כי לא כתב שיוצא יד"ח בכך, אלא שזוהי עיקר הכונה במצוה, וכתב וז"ל, ואם תאמר למה אין מברכים על הגדה, שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים, והיה לנו לברך על המצוה הזאת? ויראה, כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב, דצריך להבין מה שאמר ואם לא כן לא הוי מידי, וכיון דהעיקר הוא הלב לא שייך בו ברכה, דברכה מברכים רק על דבר שהעיקר שלה הוא מעשה עכ"ל.

וז"ל הגר"י זילברשטין בספר חשוקי חמד פסחים קט"ז ב', והנה החינוך (מצוה כא) כתב דנשים חייבות במצות סיפור יציאת מצרים, וכבר הקשו עליו הרבה מפרשים דהא הוי מצות עשה שהזמן גרמא.

והנה בנו של הכלי חמדה (בקונטרס אחרון על הכלי חמדה אות א) הביא בשם השפת אמת דלכן אין מברכים על סיפור יציאת מצרים משום דהוי מצוה שכלית, ולכן יתכן דנשים חייבות בה, הגם דהוי זמן גרמא כיון דמה שנשים פטורות ממצות עשה גרמא ילפינן מתפילין, ותפילין הוי חוב, משא"כ במצות שכליות אף שהוי הזמן גרמא, נשים חייבות, יעו"ש.

וע"ש עוד בחשוקי חמד מה שכתב.

ויעויין מה שהובא בשפת אמת כרך ג פסח תרמ, דגם ללא הציווי המיוחד לספר ביציאת מצרים היינו בעצמנו צריכים לקיימו, שהרי אמרו חז"ל (פסחים קטז, א): "עבד דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא בעי לאודויי ולשבוחי", ולכן אין מברכים על הסיפור, שכן לא שייך לומר "וציונו" על מצוה שהיינו מקיימים גם ללא ציווי עכ"ד.

 {שלום וברכה
בנידון הברכה על סיפור יציאת מצרים אציין למעכ"ת דבר פלא שראיתי בשיחות הרב מטאלנא (קונטרס 'דברות קודש' (פסח תשע"ד), בשיחה ליו"ט פסח תשס"ח): בכל לילי פסחים קודם מעריב, הנני חוזר על דברי הפני מנחם, שאמר לי שמצוה לפרסם את דברי אביו האמרי אמת, שאמר ליישב קושית הראשונים והאחרונים אמאי אין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים, שהיא מצוה מן התורה בכל זמן כמו שאמר הכתוב (שמות יג, ח) 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'.

והאריכו הראשונים והאחרונים ביישובים רבים לקושיא זו.

והיה רגיל הפני מנחם לומר בשם אביו האמרי אמת, שאמר שהוא עצמו מכוין בברכת ההלל שאומרים אחר התפילה למנהג ספרד ומקהלות החסידים, לצאת בה ידי חובת ברכת המצוות על סיפור יציאת מצרים, ובברכה זו שאומרים אקב"ו לקרוא את ההלל, והיינו להודות ולהלל ולשבח ולפאר ולרומם על כל הניסים שעשה עמנו, בזה יוצאים ידי"ח ברכה על קיום המצוה החביבה של סיפור יצי"מ.

וכמו כן היה מכוין בברכת ההלל, לפטור את ההלל שאומרין בעת הסעודה, ואמר לי הפני מנחם בשנים קדמוניות שמצוה לפרסם דברים אלו, למען נדע את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, שהיא הלכה לרבים שראוי לכל אחד ואחד לנהוג כן.

אשמח אם תמצאו דעות נוספות הסוברות כן.

ב.

בענין השיטה שיוצאים יד"ח הברכה ע"י ברכת אשר גאלנו שבסוף אמירת ההגדה, אציין שהחתם סופר בס' תורת משה (להגדה של פסח) כותב לחדש דבר נורא בעניין קדושת וכוח מעלת אמירת ההגדה, בהקדם קושיית המפרשים, על שום מה אין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, כמו שמברכים על כל מ"ע דאורייתא.

ויש מן המפרשים שתירצו, שיוצאים ידי חובת הברכה בברכת אשר גאלנו שאומרים לאחר סיפור יציאת מצרים.

אמנם - כותב החתם סופר - אכתי תיקשי לך מדוע מברכים זאת אחר אמירת ההגדה, הרי שנינו (פסחים ז, ב) שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן.

וכותב שם החת"ס ליישב ומחדש, כי הנה כמו שחייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כמו"כ חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עובד עבודה זרה, כמו שאומרים בסדר ההגדה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

ובהיות כן, לפני שאומר את ההגדה הריהו בבחי' גוי ועובד ע"ז ולכך אינו יכול לברך על סיפור יציאת מצרים, שהרי אינו יכול לומר אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, מאחר שעדיין אינו מצווה ועומד, וע"ד שאמרו חז"ל בגר שטבל, שמברך ברכת הטבילה רק אחר הטבילה, שהרי קודם הטבילה אינו יכול לומר וציוונו, כמו"כ הכא שרק לאחר שאומר ההגדה ומספר ביציאת מצרים הריהו כגר שטבל לשם גירות ואו אז יכול לברך על סיפור יציאת מצרים, עכתוד"ק.

ונמצאנו למדים מדבריו הקדושים דבר נורא, שאף אדם ששרוי לפני סיפור יציאת מצרים במצב שפל ביותר וכעובד ע"ז, מ"מ לאחר שמספר ביציאת מצרים הריהו כבריה חדשה וכקטן שנולד דמי, והדברים נוראים.

בברכת פסח כשר ושמח}

[ומה שלא כתבו לתרץ על הזכרת יציא"מ שבהלל, שלכך אין מברכין על זה שוב, הנה מנהג כמה מהראשונים היה לא לומר הלל בליל פסח, ועכ"פ י"ל שהזכירו דבר השוה בכל שכולם אומרים ולא לבסס תירוצם על הלל שלא כולם נהגו לומר], וגרסינן עוד בברכות י"ד ב', והא בעי לאדכורי יציאת מצרים, ומשני דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך עכ"ל, ונ"מ גם לנשים שנוהגות בבוקר לומר רק חלקים מן התפילה ומכללן יציא"מ, שאם אומרות הלל באחד הימים כגון בר"ח, באותו יום כנראה שאין מחוייבות [מעיקר הדין] לומר עוד פסוק של יציא"מ, מכיון שנזכר כבר בהלל.

ולענין ברכה מסתבר שיוצאים בכל נוסח שמובן מה כונתו, ונוסח ברכת הלל שהיה בידי הראשונים היה ג"כ לגמור את ההלל, ולא הקפידו בזה מלשנות [שמא לא יגמור וי"א שבכה"ג מברך לבטלה], ומ"מ יתכן שזכירת יציאת מצרים אין מצותה רק בהודאה אלא גם בהזכרת הדבר עצמו להבין שאנו משועבדים למי שהוציאנו ממצרים, אבל גם לצד זה י"ל דכשאומר לקרוא את ההלל כונתו להלל הידוע, [וכן פשוט מדברי הראשונים שהעלו את החשש הנ"ל בברכת לגמור את ההלל], א"כ מכיון שיש הזכרת יציא"מ בהלל אפשר שכ"ז כלול בכונתו בברכה, ויל"ע, וטוב שהבאת הכרעה בזה.

תוד"ה מעיקרא) והרא"ש בפרק קמא דפסחים (ז: סוף סי' י) ובסוף פרק שלשה שאכלו (נא.

סי' לד), והטור סי' קנ"ח, ואע"ג שבשאר דברים לא חששו, ובפרט דקי"ל הנוטל ידיו לפירות הר"ז מגסי הרוח, אע"ג דבע"כ מיירי רק כשאין ידיו מטונפות כמ"ש הפוסקים, וא"כ סתמא דמילתא שאין הידים מטונפות, אפ"ה כאן חששו לזה גבי נט"י שיברכו כיון דפעמים אין ידיו מטונפות ולא עיינתי בזה כעת, ובפשוטו י"ל דכיון שיודע שנוטל כעת ידיו מסיח דעת מלשמור קצת קודם או שנוגע במקומות המכוסים, אבל יש לומר עוד דמכיון שבודאי נוטל ידים ע"כ מהיות טוב אמרינן דיברך רק כשיהיו ידיו בודאי נקיות, משא"כ בסתם ידים דעלמא שכשרות לברכה וללימוד תורה, ולפ"ז יובנו דברי הח"ס כאן דאע"ג דבשאר ברכות לא חיישינן לזה, ואפילו ברכת קידוש דליל הסדר גופא לא חשו לזה, היינו משום דסברא זו הרי אינה מעיקר הדין והיכא דלא אפשר יכול לברך גם קודם שאומר ההגדה, אבל בהגדה גופא כיון שיכול לומר את ברכתה של ההגדה לאחריה עדיף משום מהיות טוב, ומ"מ דברי הח"ס נאמרו דרך דרוש ואין אנו בקיאין איך ללמוד מאגדה להלכה ומהלכה לאגדה.

---

 

(מהשואל הראשון)

 {בס"ד
שלו' רב לכבוד הרב שליט"א
למדתי את התשובה והיא יפה וברורה להפליא.

נשאלת השאלה, האם שייך כאן בכלל ברכה למצווה שהיא מתמדת כמו בסיפור ביצ"מ למרות החיוב המיוחד בליל הסדר? הרי תמיד צריך להלל ולהודות לה' יתברך על הניסים התמידיים, כמו שאנו אומרים בתפילת נשמת: "ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות (נסים ונפלאות) שעשית עם אבותינו ועימנו, (מלפנים) ממצרים גאלתנו".

}

[חינוך מצוה כ"א, רמב"ם עשין קנ"ז, סמ"ג מ"א, סמ"ק קמ"ד], ויש עוד מן הראשונים שהוסיפו ג"כ מצות זכירת יציאת מצרים של שאר ימות השנה כמצוה בפני עצמה [רשב"ץ זוהר הרקיע אות כ"ו, סמ"ק סי' ק"י, ועיין במנ"ח שם מ"ש בדעת הרמב"ם שהשמיט מצות זכירת יציא"מ של שאר ימות השנה כמ"ע בפ"ע, ועיין עוד בזה בצל"ח ברכות י"ב ב', ובדברי הגר"ח סולוביציק הנדפסין בס' הזכרון אש תמיד עמ' קצז, שו"ת בית יצחק או"ח סי' י"ב סק"ב], אכן הנה במצוות ספור יציא"מ יש תוספת בעניניה על עיקר מצות ההודאה הכללית, וכמו שנביא לשונות הראשונים בזה, כדלהלן:

ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.

משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח.

ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו.

ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו זכר ליציאת מצרים, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות אל היש שהם עליו, ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם עכ"ל.

והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה ע"כ.

הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ.

וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול.

וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה.

ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם.

ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ.

להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים.

אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה.

ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון.

והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה.

אין למצוה זו משמעות זולתי: להיות מכשיר להגשמת ולהבטחת קריאת כולם וחינוך כולם - הווה אומר, קידוש כולם - לעבודת ה' ולתורתו.

אולם אין זה כי אם, כפי שראינו, הוצאתה לפועל של הכוונה שמאחורי "פטר רחם", לפיה נתפש קידוש הבכור כקידוש הרחם, ועל ידו - כקידוש הילדים הבאים אחריו עכ"ד.

קרא פחות