יצחק

לכבוד הרב הגאון ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: פ’ לך לך “ויאמר אברהם וכו’ לו ישמעאל יחיה לפניך”, (י”ז, י”ח).

שאלה: תהלים (פ”ד, י”א) “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי”, ופרש”י “כי טוב יום – אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר”: וצ”ב מנין לרש”י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א’ בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

שאלה: קימ”ל דאסור להכין משבת ליו”ט.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב”ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו’ מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע”ז וכו’.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס”ב), “אמר ר’ יוסי בן חלפתא לר’ שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

שאלה: “שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה”.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח “ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה”.

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה יום ד’ ז’ כסלו תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרון אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: פ’ לך לך “ויאמר אברהם וכו’ לו ישמעאל יחיה לפניך”, (י”ז, י”ח).

תשובה: זוהי טענת הרמב”ן ז”ל על רש”י וז”ל, יחיה לפניך – פירש רש”י יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (לעיל יז א), פלח קדמי.

ואיננו נכון, בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם עכ”ל.

אמנם עי’ בשפ”ח על רש”י שם, שכתב בשם הנחלת יעקב וז”ל, וא”ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה א) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

וי”ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר”ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה עכ”ל, ולפי דבריו שמבואר שהתפלל גם שיחיה אתי שפיר, דהתפילה עשתה מחצה והועיל לו על דבר אחד מתוך ב’ דברים שנתפלל.

וכ”כ הרא”ם שם בפירוש, והרי כאן שתי בקשות: האחת, שיחיה.

והשני, שיחיה ביראתו, שאם לא כן ‘יהיה לפניך’ מיבעי ליה.

וה’ לא השיב לו רק על הבקשה הראשונה להיותה מתיחסת לבשורת הבנים משרה, ואמר: שמה שהבטחתיך משרה אקיימנו, וגם מה שבקשת על ישמעאל שיחיה, שמעתיך (פסוק כ).

אבל הבקשה השנית, שאינה מתייחסת עם בשורת לידת שרה, לא הוצרך להשיב לו, או שמא מפני שידע שעתיד לצאת לתרבות רעה לא רצה לבשרו על הרעה.

ולכן מה שטען הרמב”ן ז”ל על דברי הרב ואמר: “ואיננו נכון בעבור שאמר (פסוק כ) ‘ולישמעאל שמעתיך'”, אינה טענה עכ”ל הרא”ם.

ורבינו הט”ז בספרו דברי דוד עה”ת כתב: ונ”ל לתרץ שבאמת עשה ישמעאל תשובה לבסוף, כדפירש”י סוף חיי שרה וזהו מרומז במלת ‘שמעתיך’, דלכאורה מיותר הוא, כיון שאמר: הנה ברכתי אותו, בודאי שמע תפלתו, אלא דמרמז על היראה.

והא דלא אמר זה רק ברמז לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ע”כ אין להזכירו כי אינם בידו אלא שהש”י רמז לו שיהי’ כך בבחירתו של ישמעאל עכ”ל.

שאלה: תהלים (פ”ד, י”א) “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי”, ופרש”י “כי טוב יום – אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר”, וצ”ב מנין לרש”י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א’ בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

תשובה: הנה יש ראשית כל להתבונן, דהרי דוד המלך ע”ה דיבר בדרך ההפלגה, דבאמת אין הבדל בזה בין אלף ימים לאלף שנים וגם לא לאלף אלפי שנים, דלעולם יהיה טוב יום אחד בחצרות ה’ מכל מה שיהיה, וכעין מה שאמרו ז”ל במס’ אבות יפה שעה אחת וכו’ [ועי’ תורת המנחה פ’ פקודי עמ’ 347], ויעוי’ ברד”ק שכתב, כי טוב יום בחצריך מאלף.

טעם כי, על אשר התפלל לקרב המשיח ובנין הבית.

אמר טוב לי יום אחד בחצריך ולמחר אמות, משאחיה אלף ימים או שנים ואני בארץ נכריה ע”כ.

אבל מ”מ יל”ע על רש”י דהו”ל לפרש פשטות המקרא, והרי פשטות המקרא הוא אלף ימים, דהרי סליק מדכתיב ‘יום’ אחד ולא נזכר כאן שנים כלל בפסוק.

ואולי רש”י סובב עה”פ בתהלים צ’ ד’, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, ומבואר בגמ’ סנהדרין צ”ז א’ דיומו של הקב”ה אלף שנה, ולכן האלפים של העולם כגון אלף השביעי ואלף השמיני הם כיום אחד, ואלף השביעי הוא יום שבת, ולפ”ז כוונת הכתוב כאן כך, דהנה אם אהיה בחציריך דהיינו בעוה”ב תחת כנפי השכינה וכידוע שבכל מקום שאינו כדור הארץ אין שם עניני ה’זמן’, וממילא שם בעוה”ב יהיה חשוב ג”כ יום אחד, ואם יש ב’ אפשרויות לפנינו, הא’ שאהיה בעוה”ב יום אחד, או שבאותו הזמן אהיה בעוה”ז ויהיה משך הזמן שאהיה אלף שנים אפ”ה עדיפא לי להיות בחציריך.

ויש לחדד ביאור הדבר עוד ע”י מעשה שהיה בב’ בני אדם אחד נשאר בזה העולם וא’ עלה לחלל, ולאחר זמן כמה שנים אותו שהיה בזה העולם גדל הרבה וזה שהיה בחלל היו בעיניו אפשר כימים אחדים וגם גופו לא גדל כ”כ, וכ”ז מטעם שמחוץ לזה העולם אין מושג הזמן כפי שהוא כאן, ולכן מה שיוכל להיות בחציריך יום אחד יהיה בזה העולם אלף שנה וקל להבין.

ולפ”ז פי’ רש”י כאן שאלף היינו שנים, וכ”ז ילפי’ מקרא דהתם, מאחר ושם נתבאר איזה אלף וכאן לא נתבאר איזה אלף, וילמוד סתום מן המפורש.

כ”ז י”ל בדרך אפשר בביאור מקור דברי רש”י.

שאלה: קימ”ל דאסור להכין משבת ליו”ט.

תשובה: עיין במשנ”ב סי’ תקל”ג סקי”ט, ומולח הכל במועד – ר”ל דלא דמי לס”ג דלא שרי ללקטם כדי לכבשם התם שאני דמכובשים אינם ראוים לאכול במשך איזה ימים וא”כ הוא רק הכנה לימי החול משא”כ בדגים אפשר ע”י הדחק לסחוט ולאכול וא”כ אפשר דיהנה מזה גם ביום טוב ולאו לצורך חול בלחוד טרח עכ”ל.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב”ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו’ מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע”ז וכו’.

תשובה: מ”מ היה לו כח בחירה שהיה באפשרותו לנהוג כראוי, וגם אם תמצא לומר שלא היה יכול לגמרי, מ”מ בודאי שהוא הרשיע יותר ממה שהיה מוכרח מצד טבעו.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס”ב), “אמר ר’ יוסי בן חלפתא לר’ שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”.

תשובה: בקשו פניו היינו היכן ששכינתו שורה דהיינו בא”י.

וז”ל רבינו בחיי בראשית ב’, והוסיף עוד ואמר: ומפניך אסתר, כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב: (תהלים כד, ו) “מבקשי פניך”, (תהלים כז, ח) “את פניך ה’ אבקש” (תהלים קה, ד) “בקשו פניו תמיד”, וזהו שהזכיר: ויצא קין מלפני ה’, כלשון האמור ביונה הנביא: (יונה א, ג) “ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'”, שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא עכ”ל, וכידוע שיונה ברח מא”י.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

מקור ענין זה הביא הסמ”ע סי’ ג’ סקי”ג [הלשון המובא כאן הוא ע”פ המהרי”ו עצמו], בתשובת מהרי”ו סימן קמ”ו כתב למהר”ש ז”ל, ואם תשמ’ לעצתי ולדידי צייתת לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם.

ואמרו פרק זה בורר כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין לא היו יושבין בדין אא”כ שיודעין מי ישב עמהם.

ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתי’ אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו’, נאם הקטן יעקב וויילא עכ”ל המהרי”ו.

ומהר”ח פלאג’י ברוח חיים (ר”ס ג) כ’ אחר ד’ מהרי”ו, וכבר שמעתי מפ”ק מוה”ר הגדול מהר”י מאיו ז”ל, שהיה אומר, כי ממוני הזמן לפעמים מכריחים להרב המו”ץ שיפסוק נגד הש”ע.

בענין שאלתך כמדומה שהמציאות היא שאינם תמיד הפכים בכל הדברים, ואולי הכונה שבדברים ובנושאים מסוימים הם בודאי הפכים, ואומרים בשם גדולי הדור הקודם [האור שמח והצפנת פענח] שהיו דברים שסמכו שתהיה דעת הבע”ב היפך דע”ת, אמנם אין סיפרי מעשיות מדויקים שאפשר לסמוך עליהם.

שאלה: “שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה”.

תשובה: כתב הספורנו שמות ל”ה כ”ו, טוו את העזים.

מעל העזים, כדבריהם ז”ל (שבת עד ב, צט א) למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא”ה ובחלב ובזולתם ע”כ.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח “ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה”.

תשובה: מבואר בספר פרקי רבי אליעזר פרק י”ד שלבושו של אדם הראשון בגן עדן היה עור של ציפורן, וענן כבוד מצופה עליו.

וכיון שחטא, נפשט עור הציפורן מעליו, וראה עצמו ערום, ונסתלק ענן הכבוד מעליו ע”כ.

א”כ היה לבוש.

כמו”כ הצניעות אינה תמיד מסתיימת רק בלבוש, אלא היא מידה נעלה הטבועה בכל מנהגי האדם ובכל אבר ואיבר, וכמו דחזינן שגם על הבגדים המגולים אמר לה שתהיה צנועה (ועי’ יומא ט’), וע”ע בפ”ק דמגילה דגרסי’ בשכר צניעות שהיתה בה ברחל וכו’ ולא מדובר על צניעות בלבוש, וכן כל הסוגיא שם.

בכבוד רב וכט”ס

***

{עש”ק פ’ וישלח ע”ו}

מה שהקשה כת”ר מ”ט היה טענה על יעקב שלא השיא את דינה לעשו שהיתה מחזירתו למוטב, דהרי לא היה לעשו חלק בארץ.

תשובה לא הבנתי קושייתו כלל, דמי הזכיר כאן חלק בארץ, דאטו אם לא היה לו נכסים היתה מקובלת הנהגתו יותר, וכ”ש שהיו לו נכסים הרבה כמ”ש בתוה”ק ס”פ וישלח כי היה רכושם רב וגו’, ומה בכך אם לא היה לו חלק בארץ, והיא אשה בכלל שלעולם לא יהא לה חלק בארץ.

וג”כ אם היה עשו חוזר למוטב היה נכנס ג”כ בגדר האומה הנבחרת, שמתחילה בירר לו שלא יהא האומה הנבחרת, וברח מפני שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, וכבר הארכתי בזה במקו”א, ומה שהביא ממ”ש ביבמות ק’ ב’ לא תנסיב עכו”ם ושפחה דלא ליזיל זרעך בתרך, לא הבנתי קושייתו, דלא היה כאן לא גויה ולא שפחה, והו”ל להביא מה שארז”ל כי ביצחק ולא כל יצחק, דעשו אינו בכלל זרע אברהם, אך גם זה יש לדחות דאי משום הא הו”א דלא דוקא למעוטי עשו דעשו היה לו עוד תקוה לשוב וכנ”ל, אלא שמבנו או מבן בנו היה א’ עכ”פ שלא יהיה מן הזרע הנבחר לקיים כי ביצחק, ומיהו גם בלא זה ל”ק וכנ”ל.

ותו לא הבנתי דאדמקשה מצד זה, עדיפא ליה להקשות יותר מזה דאטו היתה דינה מחוייבת לינשא לצורר כזה בשביל שתחזירו למוטב, ושמא אינה אוהבת את הנהגתו, אטו יש חיוב להנשא לו כדי להחזירו למוטב.

ותו הרי כבר הזהירו חז”ל שלא להתחבר לרשע אפילו כדי להחזירו למוטב (עיין מכילתא דר”י ומכילתא דרשב”י ר”פ יתרו), כ”ש שלא להינשא עמו.

אלא הטענה היתה על יעקב שלא היה לו לערב עצמו בדבר, ואם היתה דינה מתרצית בדבר לא היה לו למחות בכח, וגם דמותר לו לדבר על לב דינה שלא להינשא עמו, אך מ”מ לא היה לו למנוע הדבר בכח.

ואחר כ”ז שמעתי מהגרמ”מ קארפ שליט”א שאמר ע”ז בשם הגרא”מ שך זצוק”ל שצדיקים נענשים גם כשעושים מה שצריכים לעשות, והיינו שכ”ז היה עונש לפי גודל דרגתו של יעקב אבינו, וביאר שעונש יעקב היה על מה שנטל את לאה שהיתה זיווגו של עשו, וכבר כתבו כתובה, ולכך היה עליו טענה שהסתיר את דינה ממנו.

מוצ”ש פ’ צו אור לי”ח אדר ב’ ע”ו

לכבוד גיסי החביב הבה”ח אברהם נ”י

{בענין שאלתו אם מותר לעשות תזמורת בכלי נגינה בשמחת בר מצוה עם סיום מסכת בימי ספירת העומר.

}

תשובה

הנה ל’ המ”ב גבי ריקודין ומחולות הוא שאסור לעשות ריקודין ומחולות של רשות, ומשמע דשל מצוה שרי, ואע”ג דכלי זמר בסעודת תנאין אסר בערוה”ש סי’ תצ”ג ס”ג כדין ריקודין ומחולות כמ”ש המ”א סק”א, מ”מ הגרי”ש (באשרי האיש מועדים עמ’ תל”ג) התיר בסיום מסכת, ואע”פ שאין רגיל לעשות כן בשאר סיומים אפ”ה שרי, לפי שאין גבול לשמחת התורה, [ויעויין מה שהובא משמו במ”ב מהדורת דרשו סי’ תצ”ג גבי ריקודים ומחולות בהכנסת ספר תורה שיעשה כן רק בשעת הצורך].

אכן הגר”ח קניבסקי בתשובתו לידידי הרב יוסף שלמה אפשטין (בקונטרס ישא ברכה) כתב שאין ראוי, ודקדק לומר שאין ראוי ולא שיש בזה איסור מצד הדין, אכן כאן בענינינו שיש גם שמחת בר מצוה יתכן דלא מיירי בזה הגרח”ק, כיון שבשמחת בר מצוה נהוג לעשות בלא”ה.

והרי אפילו על שמחת בר מצוה בלא סיום כתב הרש”ל ביש”ש ב”ק פ”ז סי’ ל”ז הובא במ”א סי’ רכ”ה סק”ב דאין לך סעודת מצוה גדול מזה שנותנין שבח והודאה וכו’ והביא לזה הרבה סמוכין.

(ובעצם סעודת תנאים שהחשיבו הנו”כ כאן לזה כסעודה שאינה סעודת מצוה, אע”ג דבעלמא פעמים החשיבו סעודה זו לסעמ”צ, (עיין בחק יעקב סי’ תמ”ד ס”י), מ”מ נראה דקילא מבר מצוה ועכ”פ מסעודת מסכת).

אבל ראיתי חכ”א (פעמי יעקב י”א תשנ”ה עמ’ נ”ה) שהעלה לאסור בזה, דדוקא סעודת מצוה כנישואין דעת הפוסקים להתיר, ולא כל סעודה שיש בה מצוה כסעודת בר מצוה.

אבל בקובץ מבית לוי (ניסן תשנ”ח פסקי הלכות עמ’ פ”ז סק”ג) ראיתי שכתב, ויש להמנע מנגינה בכלי שיר גם בסעודת מצוה, כגון הכנסת ס”ת, סיום הש”ס וכדומה עכ”ל.

ובשו”ת מנחת יצחק ח”א סימן קיא כתב וז”ל, נשאלתי, אם מותר לעשות בימי הספירה סעודת מרעים עם כלי זמר, בלא ריקודים ומחולות, לטובת מגבית לדבר מצוה.

תשובה הנה זה אין ספק דהמנהג שלא להתענג מכלי זמר בימי הספירה, וגדול כח המנהג, עד די”ל דנוגע באיסור דאורייתא דהוי כמו נדר, וכו’, וע”כ אף אם יהיה מנהג זה של איסור כלי זמר בימי הספירה, רק תוספת חומרא, על המבואר בש”ע ונו”כ (בסי’ תצ”ג), די לנו, שלא להתירם מטעם הנ”ל.

אמנם באמת, כבר הובא מנהג זה, בכתבי הדע”ק (הביאו בהגהות מהרש”ם הנדפס בס’ אורחת חיים סי’ תצ”ג) לענין נשואין בל”ג בעומר, דכ’ דיש להקדים א”ע, ולעשות גם הסעודה ביום ל”ג, ושלא לעשות ריקודים וכלי זמר בליל ל”ד עיין שם, הרי אף בנשואין, והתחיל בהיתר בל”ג בעומר, דעתו להחמיר, וכ”ש בשל רשות.

ולדעתי הוי איסור כלי זמר, בכלל מה דאיתא במג”א (סי’ תצ”ג סק”א), דכתב דאסור לעשות ריקודין ומחולות, בימי הספירה, ואף דלא הזכיר כלי זמר, מ”מ כלי זמר הוי כל שכן, דהוי שמחה יתירה, מריקודין ומחולות, עכ”ל המנח”י.

וע”ש באריכות ולא העתקתי כל לשונו, ומ”מ מבואר בדבריו שהחמיר בזה טובא עי”ש.

ולעצם השאלה אם בשמחת בר מצוה בלבד מותר לנגן בכלי שיר, ראיתי עוד באול”צ ח”ג פי”ז סק”א, שאלה.

האם מותר לנגן בכלי שיר בברית מילה או בבר מצוה בימי העומר.

תשובה.

מותר לנגן בכלי שיר בברית מילה או בבר מצוה בימי העומר ע”כ.

היוצא מכ”ז דהרוצה להקל בדבר בודאי יש על מי לסמוך, ובפרט דבמנהג איירינן, ולא באיסור דאורייתא או באיסור דרבנן, ויש כאן ב’ טעמים לצרף להיתר, א’ משום הסיום וא’ משום שמחת בר המצוה, [ויתכן לצרף ג”כ שהאיסור לנגן בכלי זמר לא נזכר להדיא בדברי הפוסקים על ספה”ע, אם כי יתכן שזה אינו ראיה, עיין בדברי המנ”י הנ”ל], אכן המחמיר ודאי תבוא עליו ברכה.

שאלה

שלו’ וברכה למעכת”ר הרה”ג שליט”א

מעשה באדם שעבר דירה לרחוב סמוך, וחלק מהדואר מגיע עדיין לכתובתו הישנה.

האם מלבד מצוות החסד שעושה מקיים גם מצוות השבת אבידה?

תודה רבה וגוט שבת

***

תשובה

בע”ה

‏יום שישי י”ג אלול תשע”ו

שלום וברכה

לכאורה דבר פשוט הוא שמקיים בזה גם מ”ע של השבת אבידה, בפרט שזהו גם השבת אבידה כפשוטו שמציל הדברים מאיבוד, והנה בהרבה מקומות בגמ’ מבואר שכל דבר שמציל מאיבוד מקיים בזה מ”ע של השבת אבידה, וכדאי’ בסנהדרין ע”ג א’ שהחיוב לרפאות חולה נלמד מדין השבת אבידה, יעוי’ להג”ר אשר ווייס שליט”א בספרו מנחת אשר על התורה פ’ כי תצא שהאריך להביא הרבה מקומות שמצינו כן, ולכן לא נאריך בזה כעת, אכן יש להתבונן בזה ב’ דברים, שלכאורה לפום ריהטא אם חסרים ב’ דברים הללו אין קיום מצות השבת אבידה, וכדלהלן:

הנה ראשית כל ידוע מה שחידש הנתיה”מ סי’ קמ”ח סק”א, שבדבר שאין בו שוויות ממונית לסתם בנ”א אין בזה חיוב השבת אבידה, ולמשל מי שמצא ברחוב נעל בודדת או עדשה של משקפים שסתם בנ”א אין להם מה לעשות בזה אין בזה חיוב ששל השבת אבידה, וכמש”כ אאמו”ר הגאון שליט”א בספרו שערי משפט שער אבידה ומציאה, אלא שהוספתי לפני לפני מע”כ אאמו”ר שליט”א שלכאורה יש בזה משום מצוה מכל מקום עכ”פ, משום שלמאבד עצמו יש בזה שוויות, והעתיק כן אאמו”ר שליט”א הדברים לדינא שם, דעכ”פ יש בזה משום ועשית הישר והטוב וכו’.

וכן מבואר בשו”ת בית יצחק אה”ע סי’ פ”ז סק”ז, שכתב לגבי דרכון דמכיון שאין ראוי למכרו אין בזה מצות השבת אבידה.

א”כ אם נניח שחברת החשמל או הטלפון שולחת פרוספקט של חשבון החשמל החודשי, וזה יכול להועיל מאוד לבעלים, משום שאם ישנם תקלות בחשבונית יש לשים לב אליהם [ומשאר הטעמים], ויהודי בעל לב טוב יביא את המכתב אליו הביתה, הרי מכתב זה אינו שוה לבני האדם שום ערך ממוני.

והנה בודאי שרגש האדם נוטה לומר שיהיה חיוב השבת אבידה כל היכא שהשני נפסד מן החפץ שאבד ממנו, אך מצד דין השבת אבידה, כבר בגמ’ ממעטינן כל מה שאינו ממון מהשבת אבידה ואפילו שטרות מכיון שאין גופן ממון.

אכן החזו”א בחו”מ ב”ק סי’ ו’ סק”ג חלק על דברי הנתה”מ, וכן הביא בקונטרס משפט האבדה ועוד שכן דעת הגר”מ פינשטין והגרי”ש אלישיב, וכן דעת האול”צ חו”מ סי’ ד’, שדעת דסגי שלבעלים הוא שוה פרוטה על מנת לחייב בהשבה.

והנה כתב הרמב”ם (הלכות אבידה טו, א): “כל המוצא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה, אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה; ואם יבוא ליטלנה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חברו בידו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו; ואם היה דבר שיש לו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימנה.

ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה.

ואפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו” עכ”ל.

לפי דברי הרמב”ם הללו לכאורה בדבר שהוא דרך הינוח אין מצות השבת אבידה, [ולא עיינתי כעת אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, והגרי”י פישר בספר אבן ישראל על הרמב”ם שם נראה דנקט בפשיטות שהוא דין דאורייתא], ולכן אם מוצא דבר שהוא ממש דרך הינוח לכאורה אין חילוק בין אם האדם עצמו הניח או אחר הניח בשבילו, אם הוא יודע שהוא אמור לקחת הדבר, אא”כ ממש לא יודע לבעלים שזה נמצא שם, או שזה עלול לבוא לידי פסידא בכל מקרה שכיח, (כגון שיש במעטפה כסף גלוי שזה עלול להגנב ע”י עו”ש נכריים וכדו’), שבזה יש ג”כ השבת אבידה מהטעם שכבתי למעלה.

אכן יש לדחות דכל דברי הרמב”ם הוא באופן שאין ברור מי הוא הבעלים, ובאופן כזה נמצא שאם הוא מטריח הבעלים לבקש סימנים זה ממש לחינם, משא”כ באופן שברור מי הוא הבעלים והוא הולך בעצמו להביא להם אולי בזה אין טעם הזה.

ומאידך גיסא אפשר דבענינינו א”צ לטעם הזה דבענינינו בלאו הכי אינו אבוד שברור למי נאבד ואין כאן אבידה כלל, אבל היכא שיש צד שיש אבידה שנמצא במקום שאין יודעים של מי זה ע”ז היה מקום לומר שצריך להחזירו וע”ז אמרי’ דמכיון שהוא בדרך הינוח אין כאן אבידה, אבל כאן בלאו הכי אין לזה צורת אבידה.

כמו כן אם תיבת הדואר עצמה היא מקום שהבעלים עובר שם מדי יום יתכן שאין בזה משום השבת אבידה, שהרי הבעלים עצמם עובר שם ויכול ליטול את זה וצ”ע, [והנה ממכתבך נראה שאין תיבת הדואר נעולה, אבל אם תיבת הדואר נעולה אלא שהיהודי יש לו מפתח לפתוח לכאורה בזה אין כאן השבת אבידה].

אכן אמר לי מו”ח הגר”ד בלומנטל שליט”א דהמציאות בכל זה היא שאדם אינו הול לתיבת הדואר של דירתו הקודמת לחפש שם דואר, וממילא הו”ל כאבוד ממנו, כל עוד שאין ידוע שהאדם הולך לחפש דואר.

וראיתי בספר השבת אבידה כהלכתה [פיינהנדלר] פי”ב עמ’ קט”ז, שכתב בשם מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א וז”ל, המוצא מכתב חתום בידי הדואר יתנו לאדם שאליו מופנה המכתב, ומצוי הדבר שהדוור טועה ומניח בתיבת הדואר של פלוני מכתב המיועד לאחר, וחייב להעביר המכתב למוטב ככל השבת אבדה, ואם אינו מכירו יחזיר לשולח.

אם אין המכתב חתום ע”י הדואר יכניסו בתיבת המכתבים, כדי שיגיע לאדם שאליו מיועד המכתב עכ”ל.

ומה שהזכיר שיש בזה חיוב השבת אבידה כנראה שמדובר באופן שיש כאן שוויות ממונית או אפילו בספק מקרה כזה, ואולי משום דאמרינן שבסתם מכתב יש שוה פרוטה עכ”פ לבעלים, וכדעת הפוסקים דבשו”פ לבעלים סגי כדי לחייב.

לסיכום הדברים יש כאן מצות חסד ואהבת לרעך כמוך, אבל מצות השבת אבידה יש כאן רק אם המכתב שוה פרוטה [ושטרות אינן בכלל השבת אבידה] וי”א דבעינן שיהיה שוה פרוטה בשוק, ודעת רוב האחרונים דסגי ששוה פרוטה לבעלים כדי לחייב במצות השבת אבידה, ורק אם זה אבוד מן הבעלים, ולא אם הבעלים אמור לבוא לקחת או שיודע שזה כאן.

שבת שלום

***

בית דין שטעו והרגו את הנפש בשבת

א) מה שהקשה ע”ד ס’ החינוך מצוה קי”ד, שכתב וז”ל, ואם עברו וציוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם אם יש עדים והתראה נסקלין בשוגג מביאים חטאת לכפרה ע”כ.

וקשה דהא קי”ל טעה בדבר מצוה פטור (שבת קל”ז א’).

תשובה יעויין ברמב”ם שפסק בפ”ב מהל’ שגגות ה”ח דבאשתו נדה בעל חייב גם אם נתכוין לעשות מצוה כיון דהו”ל למשיילה, כדעת ר’ יוחנן פסחים ע”ב ב’, וכתב הכ”מ, ורבינו שסתם וכתב דבאשתו חייב נראה שסובר דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה תו לא צריכי לאוקמי בהני אוקמתי אלא בכל גוונא חייב כיון דלא בזיז מינה ה”ל לשיולה עכ”ל.

א”כ ה”נ גבי ב”ד שטעו אפשר דמדהו”ל ללמוד ולא למדו לא חשיבי כטועין בדבר מצוה, דזיל קרי בי רב, ומעין זה משמע בפ”ב דשבועות י”ח א’ על ת”ח ע”ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.

כמו”כ מה דקי”ל בגמ’ ור”מ שם גבי תנוקות יעויין עוד בכ”מ דזהו דוקא אם נתנה שבת לידחות אצלו עכ”פ בתינוק אחר, משא”כ הכא.

אין מעמידין פרנס על הציבור אא”כ נמלכין בציבור

ב) מה שהקשה עמ”ש בברכות נ”ה א’, אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר ראו קרא ה’ בשם בצלאל אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה הגון עליך בצלאל אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן אמר לו אף על פי כן לך אמור להם הלך ואמר להם לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן עכ”ל.

והקשה כ”ת, דכיון שהיה בצלאל בן י”ג כמ”ש בסנהדרין ס”ט ב’, א”כ סברא הוא שהיה שואל הציבור משא”כ באדם מבוגר שמא א”צ לשאול הציבור.

תשובה מסתבר דמ”מ נער בן י”ג שהי”ל רוה”ק ונתמנה מפי הקב”ה ומ”ר ע”ה עדיף מאדם בן מ’ שלא נתמנה על ידן.

והדברים פשוטים למבין.

ויעויין במאירי שם שכתב וז”ל, דרך צחות אמרו ראו קרא ה’ בשם בצלאל וכו’ אמר לו הב”ה למשה לך אמור להם לישראל הגין עליכם בצלאל וכו’, והלשון תמוה, מ”ט הוסיף כאן דרך צחות הרי זוהי גמ’ ערוכה, אלא היינו דפשיטא שגבי בצלאל בעצם לא היה שייך בכלל להמלך ע”ז, והר”ז כמו שנבוא להמלך האם לקיים איזה מצוה מן התורה או איזה מאמר ה’, אלא דכ”ז רמז בעלמא.

האם מותר שהנשים יבואו לשמוע ד”ת

ג) מה שהקשה הגר”ד פאלק ע”ד הספורנו ס”פ ויקהל שכתב שהנשים באו לשמוע ד”ת, והרי אסור ללמד בתו תורה.

תשובה הנה ע”כ התרגום חולק ע”ז שתרגם דאתיין לצלאה, וי”ל דדברי הספורנו אתיא כאידך מ”ד דפליג ע”ז בגמ’ בסוטה שם.

{בס”ד יום ב’ נר ראשון של חנוכה כ”ה כסלו תשע”ו
מודיעין עילית}

שאלה – גרסי’ ברפ”ב דשבת כ”א ב’, וכבתה אין זקוק לה ורמינהו מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא דאי לא אדליק מדליק וא”נ לשיעורה ע”כ.

וכתבו התוס’ ד”ה דאי לא אדליק מדליק, אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר”י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי, ומ”מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא עכ”ל.

ומבואר דס”ל שיש פלוגתא בין שינויי דהגמ’.

וכן פסק השו”ע באו”ח סי’ תרע”ב ס”ב, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא וכו’, ומיהו ה”מ לכתחלה אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק מדליק והולך כל הלילה ואם עבר כל הלילה ולא הדליק אין לו תשלומין ע”כ.

ובמשנ”ב סקי”א כתב שמדליק עד עה”ש בברכה.

וצ”ע דלהנ”ל יוצא שהוא פלוגתא בין לישנות שבש”ס, וספק דרבנן לקולא, וא”כ היה לו לפטור אחר הזמן, וכ”ש ברכה דקי”ל ספק ברכות להקל, וא”כ מנא ליה להמ”ב שמברך אז.

תשובה הנה מה שכתב המ”ב בברכה, כבר הורו כבר גדולי הפוסקים, הגריש”א { שבות יצחק חנוכה פ”ד עמ’ פ”ג, פניני חנוכה פ”ח עמ’ ק”ס-קס”א, אשרי האיש ח”ג פל”ז ס”ד.

}והגרנ”ק { חוט שני חנוכה פי”ט, עמ’ שי”ז.

}, דכ”ז רק בזמן שהיו מדליקין בפנים שהיה ההיכר אז לבני הבית, ומעיקר הדין גם לאידך לישנא א”צ להחמיר כמ”ש התוס’ שם וז”ל, ולר”י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים ע”כ, וכ”כ הטור שם, וכן פסק הרמ”א, וסיים ומ”מ טוב ליזהר גם בזה”ז, וא”כ בדיעבד ודאי שיוכל להדליק בברכה, ואין כאן ספק ברכות אלא ודאי ברכות.

[ולענין מתי נגמר הזמן למדליקין בחוץ, עיין שם ושם].

וז”ל המג”א סק”ו [שהוא מקור המ”ב] כל הלילה, בב”י כתוב דהוי ספיקא דדינא ואם כן משמע שאין לברך, אבל מדסתם בש”ע משמע דעתו שיברך, ורש”ל כתב דוקא עד חצות וא”כ אחר חצות אין לברך, ובהג”מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי’ עד עמוד השחר עכ”ל, וכן נ”ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם עכ”ל, והנה ממסקנת המ”א נראה לכאורה ג”כ דמיירי על זה”ז, וי”ל דדברי הב”י שהוא ספיקא דדינא היינו כשמדליקין בחוץ, וכמו שפסק השו”ע סי’ תרע”א ס”ה שיש להדליקו בחוץ, ומה שסתם השו”ע להדליק ולא פי’ אם בברכה או לא, שמא משום דלא פסקא שהרי המדליקין בפנים מברכין { כל מה שקצרתי ‘מדליקין בפנים’ ו’מדליקין בחוץ’, כונתי מי שדינו כך, ולא דמי שבא”י כיום ירצה להדליק בפנים ישתנה דינו שיוכל לברך, ומיהו י”א דשרי להדליק כיום בפנים ג”כ, ולפי דעתם גם אם מדליק בחוץ אם נראה בתוך הבית דינו כתוך הבית לקולא לענין שיכול לברך גם אחר הזמן.

}.

וכן מבואר ג”כ בפר”ח [שהוא מקור המ”ב ג”כ] דרק במקום שמדליקין בפנים יכול לברך כל הלילה.

וגם דברי רש”ל עד חצות ג”כ קאי על הזמן שמדליקין בפנים, וסברתו שעד אז חשיב פרסומי ניסא לבני הבית, ע”ש בפר”ח.

ומה שתמה כת”ר מ”ט ל”א ספק דרבנן להקל, להנ”ל מיושב, כיון שאין כאן ספק דרבנן אלא ודאי דרבנן, ומ”מ לענין אם צריך להדליק עכ”פ בלא ברכה מי שמדליק בחוץ, כתב הפר”ח שם וז”ל, ומיהו אי בעי לברוכי או לא הויא פלוגתא שהתוספות (שבת כ”א ב’ ד”ה דאי) כתבו בשם הר”י פורת דכיון דאיכא תרי שינויי בגמרא שם לשינויא דאי לא אדליק מדליק משמע דדוקא עד שתכלה רגל מן השוק ומשם ואילך עבר הזמן ולשינויא בתרא הוי לשיעור השמן וכיון דברייתא לא מיירי בזמן ההדלקה א”כ מסתמא הויא כל הלילה שכל דבר שזמנו בלילה כשר כל הלילה כדתנן בפרק שני דמגילה (כ’ ב’) ידליק מספק וכן משמע מדברי הרא”ש (שבת פרק ב סימן ג) ומשמע ודאי דלענין ברכה כיון דהוי ספיקא ספק ברכות להקל אבל בעיקר ההדלקה ראוי להדליק אע”ג דספיקא דרבנן להקל משום פרסומי ניסא אבל איכא ליכא למימר דמשום דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה יש להחמיר בו דהא כל בעייא דלא איפשטא במידי דרבנן נקטי להו רבוותא בפשיטות להקל עכ”ל.

ויעויין במ”ב סי’ תרפ”ז סקי”א די”א שפרסומי ניסא דוחה אפילו מצוה מה”ת, וכן צריך לשאול או למכור כסותו לזה משום פרסומי ניסא כמ”ש בר”מ ושו”ע ר”ס תרע”א ובנו”כ.

וע”ע בב”ח המובא בשעה”צ סי’ תרע”ב סקט”ו.