שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב הרה”ג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א
ידוע שמי שלא קרא קר”ש בתוך זמנה, הוא מנודה מלפני ה’ ח”ו.

כמה זמן נידוי זה?
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,}

תשובה

בע”ה

לכבוד ידידי היקר אהרן נ”י

התקבלתי שאלתך והריני להשיב על השאלה

הנה מקור הדברים מן הזוהר פרשת בלק קפ”ו א’, וז”ל, רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא מטו לההוא אתר דכפר סכנין, דהוה תמן רב המנונא סבא אתארחו באתתא דיליה דהוה לה ברא חדא זעירא וכל יומא הוה בבי ספרא ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא, חמא לון לאלין חכימין, א”ל אמיה קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן, קריב לגבייהו עד לא קריב אהדר לאחורא, א”ל לאמיה לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו ק”ש והכי אולפי לי כל מאן דלא קרי ק”ש בעונתיה בנדוי הוא כל ההוא יומא, שמעו אינון ותווהו ארימו ידייהו ובריכו ליה, אמרו ודאי הכי הוא ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לון צרכייהו והוו מתאחרן לאזדווגא ולאהוה ב”נ לאשתדלא עלייהו ואנן אשתדלנא בהו ולא קרינן ק”ש בעונתיה ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה, אמרו ליה ברי במה ידעת, א”ל בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו, תווהו עכ”ל, והובא באלשיך פ’ ויגש פמ”ה, ובשו”ת רב פעלים להבן איש חי ח”ב או”ח סי’ י”ב ד”ה עוד כתב, ומבואר שיש בזה משום נידוי אם אינו קורא ק”ש בזמנה.

וביאר החיד”א בניצוצי אורות שם שלא הרגיש בהם הריח של מצות ק”ש, ומה שלא ביאר החיד”א שהרגיש בהן את רוח הטומאה של העבירה אע”פ שלסברתו של הינוקא שלא קראו ק”ש לכאורה היתה צריכה הרוח טומאה להיות קיימת, ה”ט שהרי לא היה ריח זה כיון דאליבא דאמת לא עברו איזה איסור כיון שבאמת היו פטורין, ולכך לא היתה כלל רוח טומאה שם.

[ונ”ל שרצה החיד”א לדחות בזה הראיה שהביא בשו”ת שה”ל ח”א סי’ ר”ה שכתב, “סימן ק”ח ט”ז סק”א מביא דעת הדרישה דעוסק בצרכי צבור א”צ להשלים והט”ז סובר דחייב להשלים ויסוד מחלוקתם הוא אי הוי פטור גמור כאילו קרא כבר או דיש חיוב אלא דא”א לקיימו ומ”מ חייב ויש להביא ראי’ מזוה”ק ריש פרשת בלק וכו’ ע”כ מוכח כהט”ז דאינו פטור גמור כאלו קרא כבר דא”כ לא הי’ מורח בבגדייהו” עכ”ל, ועיין שו”ת להורות נתן ח”ח סי’ ל”ג סקט”ז ד”ה ויש].

והנה שאלת מה הן ההשלכות של נידוי זה, ונראה שמלבד מה שלא נזכר בגמ’ ובפוסקים, וא”כ אין לנו לחדש בנידוי זה כ”כ דינים, מלבד זאת יש לדמותו ג”כ למ”ש בפסחים קי”ג ב’, שבעה מנודין לשמים אלו הן מי שאין לו אשה וכו’ ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו והמונע מנעלים מרגליו ויש אומרים אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה עכ”ל, והנה זה פשוט ומבואר דכל הנך שנזכרו כאן בנידוי אין דינן ככל שאר מנודין שנתנדו ע”פ חכם, וכן ברמב”ם ה’ ת”ת וביו”ד סי’ של”ד נזכרו כ”ד דברים שחייבין עליהן נידוי, והדברים הללו לא נזכרו שם, וכ”ש שלא נזכר ענין זה של מי שלא קרא ק”ש, ומלבד זאת הרי עכ”פ רוב הדברים צריכין מי שינדה ולא חיל הנידוי מעצמו, וכ”ש ק”ש.

וגם כמעט לא מצינו שיהא הנידוי רק יום א’, ורק בנזיפה אשכחן הכי בפ”ג דמו”ק א”כ אי”ז נידוי ככל דיני הנידויין { ואגב אציין מה שנשאל הגרי”ח זוננפלד (שלמת חיים או”ח סי’ ג’, והובא שם ג”כ בהנהגות ופסקים, מקורות וציונים, השכמת הבוקר ונטילת ידים, בהערה), על מה שכתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער י’ פ”א) בשם הספרים הקדושים (והוא מזהר ויקרא כ”ג א’), דמי שאינו קם בחצות הוא בנידוי ר”ל, דהא בגמ’ פסחים (קיג, ב) מנו שבעה מנודין לשמים ולא חשבו למי שאינו קם בחצות, והשיב דמשום קושי’ אין לנו לדחות מה שנמצא כתוב מגדולים זי”ע.

}.

ומה שנזכר בזוהר שם שלא רצה להתקרב אליהם, אפשר דאי”ז מצד מה שהחזיק אותם למנודים שאסור להתקרב ד”א אליהן, אלא מצד שסבר שיש רוח טומאה עליהן כיון שהם בנידוי לשמים, וע”ד מ”ש ישעי’ ס”ה, הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ, וכמו שפי’ האלשיך שם וז”ל, ואומרים בלכתם בדרך לפוגע בהם, קרב אליך אל עצמך אל תגש בי כי קדשתיך, כלומר ירא אני פן תכשל בחטא טומאה, כי אני לנתי בקברים ונטמאתי לכן אל תגש בי כי אטמאך, וזהו קדשתיך כד”א היגע איש בבשר קדש היקדש, שהוא כאומרו היטמא, והוא להורות כי חסיד ומדקדק במצות, הוא שמזהיר את חבירו בל יטמא בו עכ”ל, היינו שמכיון שיש עליהן רוח טומאה לא יקרב אליו כדי שלא יטמא ממנו.

ולכן ג”כ במעשה כאן בזוהר לא רצה להתקרב אצלם לפי מה שהיה סבור שהם רשעים, אבל לא שהיה להם דיני מנודה שאסור להתקרב אליהן ד”א.

ומה ששאלת עד מתי הוא הנידוי, מבואר בזוהר שם שזהו כל אותו היום, ודוקא אותו היום.

ומ”מ עליו לשוב בתשובה שלמה על מה שא קרא ק”ש, ובמס’ ברכות אמרו חכמים שכל מי שלא קרא ק”ש פ”א דומה כאילו לא קרא ק”ש מימיו.

שנזכה לעשות רצון ה’ תמיד

כמה פרטי דינים בענין הנ”ל

שאלה מהשואל כהמשך לתשובה הנ”ל

 {בס”ד
א.

הקט’}

תשובה

א.

כן, ובס’ חיי עולם [ע”ש פכ”ז ואילך] למרן הסטייפלר זצ”ל מבואר עוד שע”י החטאים עלול לבוא למחשבות כפירה הבאים לו כעונש על החטאים.

ב.

המשמעות לזה ג”כ מבחינת אחרים שלא יתקרבו אליו באותו היום, כמובא במעשה בזוהר שם שהבאתי במכתב הקודם, והמשמעות לזה מבחינת המנודה היא ג”כ שאין לו עת רצון באותו הזמן ולכן ראוי שאת עיקר עסקיו וכדו’ לא יעשה באותו היום, מכיון שההצלחה תהיה ממנו והלאה, (יעוי’ תענית ל’ סע”א).

ג.

אכן בזהר כתוב שתפילת המנודה אינה נשמעת כל מ’ יום.

אכן זהו בנידוי קבוע, אך בנידוי כזה גם את”ל דשייכא הקללה, אך מ”מ נראה דקללה זו שייכת רק ביום של הנידוי, ומ”מ על מנת שיתקבלו תפילותיו מעתה כתפילת צדיק ולא כתפילת חוטא עליו לשוב בתשובה ותשובתו תתקבל.

זה עלול לקרוא לכל אדם.

ד.

רק לאותו היום, כמבואר בזוהר שהבאתי במכתב שלפני כן.

בהצלחה

שאלה

בוקר טוב.

בשבת היתה הפסקת חשמל של שעתיים ולכן המזגן והפלטה בבית כנסת ובבית איחרו בשעתיים.

כששני המכשירים היו כבויים הרמתי עוד שיניים כדי שהם יעבדו שעתיים מוקדם יותר כדי לאזן על הפסקת החשמל.

האם נהגתי כהלכה?

***

תשובה

שלום רב

יש מחלוקת הפוסקים האם איסור חשמל הוא מצד בונה או שהוא מצד מבעיר, לדעת החזו”א האיסור הוא מצד בונה וגם בשעה שהחשמל סגור אסור לשנות המתג, אכן לדעת הגרש”ז אוירבך כמדומה שמבואר שאין איסור בכיוון שעון שבת עכ”פ באופן זה.

בכבוד רב

***

תגובה שנתקבלה על ענין לכוין בשבת שעון שבת כשהחשמל אינו פועל

במש”כ, “לכוין שעון שבת בזמן שהחשמל לא עובד בשבת – שאלה בוקר טוב.

יש להעיר על מה שכתב שלדעת מרנא בעל החזו”א זיע”א דהאיסור הוא מצד בונה וגם בשעה שהחשמל סגור אסור לשנות המתג, ומשמעות דבריו דאף בזה מטעם בונה נגע בה, אי”ז ברור כלל, דיעו’ בציץ אליעזר חלק ו’ סימן ה’ בתשובתו להגר”ר הכהן קוק זצ”ל עמש”כ לו הגאון השואל כדברי מר, והשיבא הגרא”י ולדנברג זצ”ל דאין טעמו של החזו”א כמילתא בלא טעמא וסוד ה’ ליראיו שאין לחלק בין חשמל מנותק לשאינו מנותק אלא כל טעמו שהוא בונה וסותר משום שעל ידי הפתיחה מעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות ולכך נחשב כעושה כלי, ובסגירה הוא מפסיק את זרם הכלי וסותר הכלי מתכונתו, ולכן הוה כסותר בשבת, וכמו שכתב במכתבו להגרש”ז אויערבך זצ”ל (שהביאו הגרא”י בח”ג סי’ ט”ז פ”ח אות ה’) “דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה” וכל זה דוקא כאשר בפתיחתו ובסגירתו הוא מפעיל או מפסיק את הזרם שבכך סותר או ממיתו מחיותו, אך כאשר הזרם מופסק אינו עושה מאומה ולא שייך לבא על כך מדין בונה או סותר, ואי”ז אלא כפתיחת וסגירת דלת בשבת, והוסיף שלכן אין להאמין למי שיאמר בשמו של החזו”א ששמע כך ממנו בעל פה, ובודאי טעה השומע או לא הבין, וכ”כ גם בשש”כ פי”ג אות ל”ג והערה קי”ב משמיה דמרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל, וכוונו בכך לסתור את שמוסר הגרי”נ קופרשטוק זצ”ל בספרו מאורות נתן פרק ו’ אות ד’ דהסכים עמו החזו”א דבלחיצת כפתור אף כשאין בזה הדלקה וכבוי יש משום בונה וסותר, הביא דבריו הגרי”י וייס זצ”ל במנחת יצחק ח”ג סי’ ל”ז.

אשמח לתשובה וכו’.

א.

הכהן מודיעין עילית

***

תשובה

בע”ה ו’ שבט ע”ז

לכבוד הג”ר א’ הכהן שליט”א

שלום רב וכט”ס

יעוי’ בס’ ארחות רבינו ח”א עמ’ קמ”ג [ובדפו”ח עמ’ רס”ו] מה שהביא מהחזו”א ששמע מחבר הספר מפי קדשו, שיש בזה תיקון מנא בחיבור חוטי חשמל גם כשאין זרימת חשמל, ולפי מה שהביא הגריש”א נראה שלמד מזה שלדעת החזו”א יש בזה תיקון מנא דאורייתא בונה וסותר, ראה במ”ב מהדורת דרשו על מ”ב סי’ רע”ז סק”ד, מה שהביאו משבו”י גרמא פט”ז סוף אות ב’.

וכן כתבו בשם החזו”א באופן פשוט בשו”ת אול”צ ח”ב פמ”א תשובה ב’, וס’ מאורות נתן חשמל בשבת פ”ו אות ז’ והכל כפי עדות שהבאתם ג”כ בשם החזו”א כנ”ל.

הדברים בדעת החזו”א גם על חשמל סגור יתכן שראיתי גם בכתבי שיחות הרב גלינסקי שהביא בזה מעשה שהיה עם החזו”א והגאב”ד דפוניבז’ ואינו תח”י.

באופן כללי אפשר ליישב את הדיוק מן המכתב דמש”כ ממות לחיים הכונה שאפשר לעורר את הדבר ממות לחיים ע”י שמשנה את המצב, ואטו כל בונה הבניין נגמר בשעת המלאכה, דהבנין רק מתמשך והתועלת תבוא אליו כשיסיים את הדברים ורק עשה כאן מעשה שמכשיר החפץ לפעולה ע”י הרכבת החלקים, שהכשיר כאן מצב חדש, ואטו אם נימא שצריך שיפעל בפועל ורק אז יחשב בונה, א”כ היכן מצאנו ענין כאן בהלכות בונה, דאיך יוכל החזו”א לחדש ענין חדש עם הגדרות חדשות בהל’ בונה, אלא דבאמת שייך לומר בכוונתו שגם שינוי מצב והכשרה למצב חדש שייך להחשב בונה.

[ואעיר עוד שגם בדעת הגרשז”א בדעת החזו”א ראיתי סתירות בזה בשמו, אלא שאין לי פנאי כעת להתיישב בדבר].

בהצלחה רבה וייש”כ על תגובתו

***

בית דין שטעו והרגו את הנפש בשבת

א) מה שהקשה ע”ד ס’ החינוך מצוה קי”ד, שכתב וז”ל, ואם עברו וציוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם אם יש עדים והתראה נסקלין בשוגג מביאים חטאת לכפרה ע”כ.

וקשה דהא קי”ל טעה בדבר מצוה פטור (שבת קל”ז א’).

תשובה יעויין ברמב”ם שפסק בפ”ב מהל’ שגגות ה”ח דבאשתו נדה בעל חייב גם אם נתכוין לעשות מצוה כיון דהו”ל למשיילה, כדעת ר’ יוחנן פסחים ע”ב ב’, וכתב הכ”מ, ורבינו שסתם וכתב דבאשתו חייב נראה שסובר דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה תו לא צריכי לאוקמי בהני אוקמתי אלא בכל גוונא חייב כיון דלא בזיז מינה ה”ל לשיולה עכ”ל.

א”כ ה”נ גבי ב”ד שטעו אפשר דמדהו”ל ללמוד ולא למדו לא חשיבי כטועין בדבר מצוה, דזיל קרי בי רב, ומעין זה משמע בפ”ב דשבועות י”ח א’ על ת”ח ע”ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.

כמו”כ מה דקי”ל בגמ’ ור”מ שם גבי תנוקות יעויין עוד בכ”מ דזהו דוקא אם נתנה שבת לידחות אצלו עכ”פ בתינוק אחר, משא”כ הכא.

אין מעמידין פרנס על הציבור אא”כ נמלכין בציבור

ב) מה שהקשה עמ”ש בברכות נ”ה א’, אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר ראו קרא ה’ בשם בצלאל אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה הגון עליך בצלאל אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן אמר לו אף על פי כן לך אמור להם הלך ואמר להם לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן עכ”ל.

והקשה כ”ת, דכיון שהיה בצלאל בן י”ג כמ”ש בסנהדרין ס”ט ב’, א”כ סברא הוא שהיה שואל הציבור משא”כ באדם מבוגר שמא א”צ לשאול הציבור.

תשובה מסתבר דמ”מ נער בן י”ג שהי”ל רוה”ק ונתמנה מפי הקב”ה ומ”ר ע”ה עדיף מאדם בן מ’ שלא נתמנה על ידן.

והדברים פשוטים למבין.

ויעויין במאירי שם שכתב וז”ל, דרך צחות אמרו ראו קרא ה’ בשם בצלאל וכו’ אמר לו הב”ה למשה לך אמור להם לישראל הגין עליכם בצלאל וכו’, והלשון תמוה, מ”ט הוסיף כאן דרך צחות הרי זוהי גמ’ ערוכה, אלא היינו דפשיטא שגבי בצלאל בעצם לא היה שייך בכלל להמלך ע”ז, והר”ז כמו שנבוא להמלך האם לקיים איזה מצוה מן התורה או איזה מאמר ה’, אלא דכ”ז רמז בעלמא.

האם מותר שהנשים יבואו לשמוע ד”ת

ג) מה שהקשה הגר”ד פאלק ע”ד הספורנו ס”פ ויקהל שכתב שהנשים באו לשמוע ד”ת, והרי אסור ללמד בתו תורה.

תשובה הנה ע”כ התרגום חולק ע”ז שתרגם דאתיין לצלאה, וי”ל דדברי הספורנו אתיא כאידך מ”ד דפליג ע”ז בגמ’ בסוטה שם.

שאלה

לכבוד הרה”ג הרב עקיבא משה סילבר שליט”א!

יישר כח על התשובות.

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי – שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר – זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו – יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

שאלה: מבואר ברש”י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ”ב – א”כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח”כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון – כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן – אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין – אלא אלו ואלו מטהרין.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב “גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם”.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב “ואפי’ הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו’ ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר”.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

תשובה: בד”כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה’ סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה”ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו’ לחו’ לעשות המצוה וא”כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה י”ג טבת ע”ז

לכבוד הרב אהרון אריה כהן שליט”א

שלו’ רב

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי – שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר – זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו – יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

תשובה

שאלה זו שאלתי להגרח”ק שליט”א, עיין מה שכתב לי בתשובות הנדפסות בסו”ס שו”ת עם סגולה חלק א’.

[ואעתיק כל מה שכתוב שם: כתב רש”י שבת י”ג א’, שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ”ח א’), עכ”ל.

ושאלתי לפני מרן שליט”א דבגמ’ שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט”א בזה”ל: ‘היינו הך’, ר”ל דכ”ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ’ שבת שם מבואר דישנין כ”כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ”א אינו בכל יום, וא”כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א”כ מה ראיית רש”י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ”פ הו”ל למחשביה במתני’ בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי”ל אוכלת ממש כמ”ד הכי כתובות ס”ה ב’ (ר”מ פי”ב ה”ב, ש”ע סי’ ע’ ס”ב).

תשובת מרן שליט”א: אם מותר סגי.

וה’ יראנו נפלאות מתורתו].

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

תשובה: כעי”ז שאלתי להגרח”ק שליט”א על יואב דאמרי’ בסנהדרין דאיהו לא דרש אכין ורקין וכו’ [שעי”ז טעה והרג את אבנר ועמשא], וכתב לי היה ת”ח גדול והיה לו להבין.

אכן כאן אי”ז דומה ממש דהרי כאן יש מקום לשיטה זו, ומ”מ מכיון שלא נפסקה ההלכה כן היה אסור לו להקל כסברתו, ובפרט שלא נזכר עליו שהגיע להוראה אלא שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש וכו’.

שאלה: מבואר ברש”י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ”ב – א”כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח”כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון – כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן – אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

תשובה: בענין נגיעה באוכלין קודם שהופרשו תרו”מ עי’ שהבאתי המ”מ בזה בתשובתי הנדפסת בגליון עם סגולה מהאחרונים להרב שיינברגר מירושלים, זו שאלתי שריפה אם באמת לא נטמא קודם שהופרש מחויבין ליזהר שלא ליגע בו.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין – אלא אלו ואלו מטהרין.

תשובה: הכונה שלא היו צריכין לגזור גזירה על זה.

אע”פ שודאי אינו הגון.

ויעוי’ בס’ ליקוטי שלמה הלכות ממרים פרק ב ה”ט שכתב וז”ל, שצ”ל בשר עוף מן התורה מותר דאל”כ עוברים על בל תוסיף.

בספר שבילי דוד חוקר ע”פ דין האו”ח סי’ קפ”ח דלא יאמר בברכת המזון לאחר ברכה ג’ אמן בקול רם שלא יזלזלו בברכה ד’ וכן בשבת י”ד ע”א אלו יאמרו אלו ואלו מטהרין הלא אדרבה צריך לדעת מה אסור מן התורה ומה מדרבנן מצד בל תוסיף עכ”ל.

ועי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ צ’, ועיין בשבת דף י”ד בטעם שגזרו טומאה בבא ראשו ורובו במים שאובין דא”ר ביבי א”ר אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין התחילו ועשאום קבע ואמר אביי שהקבע היה שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין והקשה עליו רבא מאי נ”מ הא קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, שלכאורה תמוה מה היה טעמיה דאביי שלא אמר כרבא שהיה טעותם לומר שרק השאובין מטהרין, ואף אם נימא דאביי סובר דגם בשביל זה שטועין לומר שאלו ואלו מטהרין נמי יש לגזור אף שאין זה מכשול בדין הטומאה, משום דהוא עכ”פ מכשול לעבור על בל תוסיף לשיטת הרמב”ם פ”ב מממרים ה”ט, ורבא סובר דכיון שאינו מכשול בדין הטומאה אין לגזור, אבל עכ”פ צריך טעם למה לא אמר אביי הטעות דאמר רבא שיותר יש לגזור.

וצריך לומר משום שטעות זה דאמר רבא הוא דבר שאין לטעות מסברא דאם המים שאובין לבדן מטהרין הרי יקשה להם מפני מה הצריכו לטבול במי מערה הסרוחין, ולכן הוכרח אביי לומר שהטעות היה רק שצריך תרוייהו מי מערה ומים שאובין, ולחדש מזה שגם בשביל איסור בל תוסיף יש לגזור טומאה, ורבא מצד שלא מסתבר לו שיגזרו טומאה בשביל איסור בל תוסיף הוכרח לומר דהיה הטעות שרק השאובין מטהרין ואין צורך למי המערה כלל, ואף שאין מקום לכאורה לטעות בזה דהרי ראו שהצריכו לטבול במי המערה, מוכרחין לומר דרבא סובר שבשביל שלא רצו לילך למים הסרוחים אף לרגע אמרו בסברת עצמן דאין צורך למי המערה אף שהוא נגד מה שראו בעיניהן והראשונים טעו, או שחפשו תירוצים של מה בכך אף שידעו שאינו כלום, וגם אפשר שמתחלה היו משקרין לומר שטבלו גם במי המערה והם לא טבלו כלל אלא בשאובין עד שנשכח מהם עיקר הדין דצריך לטבול במקוה שבקרקע עכ”ל.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב “גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם”.

תשובה: בגמ’ שם מבואר גם כן דעריות מחמדתן יותר עיין שם, ויש לומר דלא זו אף זו קתני, כלומר דתני החידוש בסיפא.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב “ואפי’ הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו’ ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר”.

תשובה: בחולין ס”ט סע”א מבואר שהכל נלמד מן הפסוקים יעוי”ש.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

תשובה: בד”כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה’ סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה”ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו’ לחו’ לעשות המצוה וא”כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

תשובה: הנה מעיקרא לפני שאנו אומרים לו לעשות את המצוה נניח שהכסף היה בידי השני הרי היינו אומרים לשני להביא את הכסף בתורת מתנה מספק דהרי זה ספק דאורייתא, ולכן אמרו ביניהם ע”ז דכאיב ליה כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועיין להגר”י זילברשטין במאמרו האם אפשר לצאת ידי חובה במצות, שבי”ד פסקו ‘המוציא מחבירו עליו הראיה’, חשוקי חמד ב”מ ו’ ב’.

***