יצחק

הנה בגמ’ ושו”ע מבואר דיש איסור הסתכלות בבגדי צבע של אשה שמכירה אפי’ שטוחין על הכותל, ובניד”ד יש מקום לטעון דכל מה שנאסר בבגדי צבע של אשה שמכיר הוא רק באופן רגיל אבל כאן שהם על אשתו יש מקום לטעון שנעקר מלהחשב בגד של אותה אשה שהרי כעת הם בגדי אשתו ואינם בכלל האיסור.

ויש להוסיף דהרואה בגד כשהוא על אדם אינו רואה את הבגד דוקא אלא בעיקר את מי שלבוש בו שהבגד טפל לו, ועי’ בבן יהוידע בריש מס’ נזיר (והובא גם בס’ נפלאים מעשיך בן איש חי אות לב) מה שכתב בזה דברים נפלאים.

ושאלתכם זו נזדמן לי ששאלתי את הגרש”צ רוזנבלט לפני זמן רב וכמדו’ שהשיב דמכיון שבפוסקים לא דברו מזה א”כ מסתימת דבריהם משמע שאין בזה איסור, ואיני זוכר בבירור.

ובגוף הנידון דידן יש לציין דעצם הענין לומר שבגד ששימש אשה אחת תיאסר לעולם לכל אשה ללבוש בביתה הוא מחודש מצד ההנהגה במציאות בזה ובפרט במקומות שהיו מאוד מצומצמים בבגדים ואף שא”א להביא ראיה מההוא חסידא שיצא לשוק במעיל אשתו בזמר למוצ”ש וגם לא מדיני השו”ע סי’ צג סכ”ה דיש לומר שכ”ז מיירי בבגדים שאין בהם איסור עי’ רש”י בע”ז שם, מ”מ הנהגה זו לומר שהבגד נאסר לעולם יש בזה קצת חידוש.

ויש להוסיף בנידון זה עוד דבאופן שהעבירה לגמרי הבגד במתנה לבני ביתו יש יותר מקום לשמוע בזה שכרגע כבר נחשב בגד דאשתו, ומ”מ יש לדון במקרה שאשה שמכירה נתנה הבגד לאשה אחרת שאינו מכירה וכעת הם שטוחין על הכותל אם יש בזה איסור או שמא נאמר דהאיסור הוא רק כל עוד שהוא בבעלותה.

ויש לציין דמ”מ כל הנידון כאן הוא רק באופן שאין הרהור ופשוט.

והנה בתשובת הב”ח סי’ יז כתב לאסור מעיל פרוכת בבהכנ”ס שנעשה מבגד אשה ידוע לאחר מיתתה, ובעיקר דן שם דלאחר מיתה עדיין איכא הרהורא, אבל לא דן שם כלל מצד שכבר אינו בגדה אלא בגד פרוכת, ומשמע מזה לכאורה דשינוי רשות והפסקת לבישה לגמרי לא מהני, ומ”מ יש לדחות דשינוי מבגד לפרוכת לא חשיב עקירה אבל אם נעשה לבגד אחר ומשמש לבישה אחרת שמא חשיב עקירה.

ועי’ באוצה”פ אה”ע סי’ כא ס”א סק”כ שהביאו עוד דיש מי שכתב שבפרוכת שרי אם משנים צורתו לגמרי ואין מי שמכיר שהיה בגד אשה ואולי רק בצירוף שלא לבשתו מעולם, ואולי גם רק בצירוף שהאשה כבר מתה, אבל גם שם התיר אחר שמשנים צורתו לגמרי אבל בלא שינוי צורת הבגד לא התיר כלל.

וראיתי שיש קצת אחרוני זמנינו שנסתפקו לענין מפקרת הבגד אם יש בזה איסור עדיין או לא, ומדברי הב”ח הנ”ל כ”ש שיש ללמוד לאסור במפקרת הבגד גרידא.

ועי’ בכה”ח סי’ קמז סקכ”ה להחמיר בטלית גדול או קטן מבגד אשה דחיישי’ להרהורא ולכאורה ה”ה בשינוי בגד ממה שהוא או בנתינת הבגד לענין אחר, ואם תאמר דבלבישת הבגד עצמו החמיר יותר א”כ יל”ע אם למד כן מגמ’ או מסברא דבגמ’ בע”ז שם לא נמצא מקור להחמיר בלבישה יותר, ואולי משום שהוא חפצא דקדושה החמיר יותר, ויל”ע.

והנה נחלקו הראשונים בבגד אשה שלא לבשתו אם יש בזה איסור דהמאירי מחמיר בזה כפשטות דחיית הגמ’ בע”ז כ ע”ב את דברי רב חסדא, וכן רוב הראשונים לא הביאו דברי רב חסדא להלכה, אלא כפשטות דברי הגמ’ שם דדחי לה, כהרי”ף והרמב”ם והרא”ש והטור והשו”ע אה”ע שם, ואף בילקו”ש כי תצא רמז תתקלג השמיט דברי רב חסדא וכנראה משום שנדחו מהלכה (מצאתי ראי’ זו מהילקו”ש בספר גן נעול עמ’ שיב וכן עוד דברים שהבאתי בתשובה זו מצאתי שם) ועי”ש בגן נעול שהביא עוד פוסקים רבים מאוד מכל הדורות קמאי ובתראי שנקטו דאין הלכה כרב חסדא, אולם בסמ”ג לאוין קכו פסק דרק ישנים קצת, וכ”ה ברי”ו נתיב כ”ג ח”א ורי”ד ונ”י בע”ז שם וכ”ה בחרדים פ”ב מל”ת מד”ק אות ב וכ”כ גם בפחד יצחק אות ב ערך בגדים, ומשמע דאם לא לבשתן כלל אין בזה איסור.

(ועי’ ברבנו חננאל שמשמע שעשה בזה כעין פשרה לתפוס ב’ חומרי דהיינו חומרת רב חסדא שיש להקל רק בחדשים עם חומרת הגמ’ שיש להקל רק בעבידתיה טריד, ולכן הקיל הר”ח למעשה בחדשים רק בצירוף דבעבידתיה טריד דהיינו רק כשיש לפנינו ב’ התנאים, וצע”ק דלכאורה ישנים חמירא ליה מכחול וכו’ המבואר בגמ’ שםובר”ח גופיה להיתר בדעבידתיה טריד וצ”ב, אולם עי’ בגן נעול שם שר”ל שט”ס נפל בדבריו).

ויש לציין דמצינו עוד מקומות שדחו בגמ’ ראיית האמורא ולא נפסקה להלכה לרוב הראשונים וכמו דינא דמנחות לח ע”א ש”מ צריך לקשור על כל חוליא ודחו לה שם להראי’ והשמיטוהו רוב הראשונים והטור תמה על ההשמטה, וכן גבי מרור דאמרי’ ש”מ צריך לשקועיה ובגמ’ דחי לה להראיה ורוב הראשונים השמיטו אבל הטור הקשה עליהם ובשו”ע ומשנ”ב הובאו ב’ הדעות, וכאן גם הטור לא נקט להקל, דלקולא לא נקטינן נגד דחיית הגמ’ להראיה.

והנה עכ”פ לרוב הפוסקים הסוברים לכאורה שהאיסור הוא אפי’ בבגד חדש א”כ גדר האיסור הוא שהבגד משוייך לאשה, דהרי עצם הלבישה אינה מוסיפה באיסור, וגם המקילים בזה לכאורה לא באו להחמיר יותר שלבישה אוסרת גם כשאינו משוייך לאשה.

ומ”מ יש לדחות דלאחר שהיה משוייך לאשה נשאר אסור, וכמו”כ יש לטעון דהמקילים בזה יחמירו בזה, וכמו”כ יש לטעון דגם המחמירים בבגד חדש מודים דכ”ש שלבישה לחוד אוסרת כלבשתה בתורת בגד שלה עכ”פ, וכמו”כ יש לטעון דדברי המאירי להחמיר בבגד שלא לבשה מחודשים ושמא שא”ר מחמירים עכ”פ בבגד שלבשה פ”א וכל הנידון הוא רק אם מצריכים שתלבש כמה פעמים שתהיה רגילה בזה כלשון הגמ’ עתיקי.

ועי’ בתשובת בית שערים באו”ח סי’ לג דכתב ע”פ רש”י שם דרק אם ראה אותה מלובשת בהן פ”א אז אסור עי”ש ואם ראייתו מרש”י שם ד”ה בחדתי שכבר לבשתה פ”א א”כ הרי זה אינו למסקנא כמשנ”ת, ואם ראייתו ממה שכתב רש”י לעיל מינה ד”ה ולא וכו’ שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה וכו’, שמא מיירי רק להס”ד כדרכו לפרש מתחילה הס”ד דהרי ע”כ להלן מבואר דזה תליא בין דברי רב חסדא לבין דחיית הגמ’, וא”כ מה שכ’ שזוכר שמלבושת בהן היינו רק לרב חסדא שדבריו לא נפסקו להלכה.

ועי’ ביפה לב ח”ה סי’ כא סק”ד שתפס להלכה כפרש”י לענין עתיקי וכו’ דרק אם ראה אותה מלובשת בהן אסור והביא בזה מעשה החכמים שלא הקפידו בזה, וצ”ע דדברי רש”י הללו קאי לפרש דבר שלא נפסק להלכה, ולולי דבריו פשוט דטעם מה שלא הקפידו החכמים הוא משום דהוא בראיה בעלמא ולא בדרך הסתכלות עי’ בעזר מקודש אה”ע סי’ כא ועוד.

ומ”מ לא קשיא כ”כ דיש קצת מרבוותא שפסקו להלכה כרב חסדא כנ”ל אבל מפרש”י ליכא להביא ראיה לענין ההכרעה להלכה בדברי רב חסדא.

ולגוף מה ששאלתם עיין בספר גן נעול פרק ו שהביא דעות רבני זמנינו בנידון דידן ותמצית הדברים שנתבארו שם הוא דלענין שאלת בגד כששואלת ממכרה שיודע הבעל מי היא יש בזה דעות דיש אוסרים ויש מתירים והגרח”ק בכלל המקילים בזה (ונראה שרוב מי שנקטו צד בזה נקטו לקולא) ויש לזה עוד צירוף שכ’ בשבט הקהתי אה”ע סי’ רכו ע”פ ריטב”א דאם יודע שאין הרהור שרי ונראה דכוונתו דמאחר וכאן יש אומדנא שלרוב בנ”א אין הרהור ממילא א”צ כאן מנין להתיר הגזירה דכל כה”ג אינו גזור כלל (ויש לציין דמה שהביא שם מתשובת הרד”ד וכן משבט הקהתי מבואר מדבריהם נתחשבו שם גם בדברי הב”ח ועי”ש וכן לעיל שם בהערה 38).

ולגבי אם קנתה או קבלה ממש הבגד נטיית רוב הרבנים להקל בזה, והביא שם שאם אפשר יותר טוב שלא תאמר ממי קנתה הבגד, עי”ש בפרטות המ”מ והנידונים בזה בהרחבה.

ולענין הראיה מהפסוק ושאלה אשה משכנתה י”ל דמדאורייתא שאני ואע”ג דלהט”ז אין לגזור בדבר המפורש בתורה קודם מ”ת שאני ולפי הצד דאחר קניה שרי י”ל דעיקר מה שסמכו להתיר שאין דעתם להחזיר כציווי שנצטוו ועי”ש עוד בהרחבה בכ”ז.

לגבי מה ששאלת מה היה הלימודים שלמדו בבית שם ועבר ואם למדו שם סודות התורה, ומה המצוות שקיימו שם, הנה מאחר דג’ האבות היו תלמידי שם ועבר כמבואר במקורות, ממילא בודאי למדו שם כל התורה כולה דקיים אברהם אבינו כל התורה (עי’ יומא כח ע”ב וקידושין פב ע”ב וב”ר) ובודאי למדו שם גם תורת הסוד דהאבות הן הן המרכבה ופעלו גם ע”פ סוד וכמבואר באר”י (כגון במקלות שפיצל יעקב, וכל ענייני הנקודים וכו’ הכל רומז לסודות עליונים), ומבואר בבראשית רבתי שהאבות וכל יוצאי חלציהם ההולכים בדרכיהם קיימו כל התורה.

אין ידוע לנו על חידושי תורה רבים שחידשו שם ועבר אבל זה ברור שכל תורתם היתה למעלה גבוה מעל גבוה יותר מהשגות שלנו אחר שזכו להיות רבותיהם של האבות הקדושים.

ויעקב כבר מקטנותו היה לומד בישיבת שם ועבר כמ”ש ברש”י בראשית כה יז ולכך כתיב אהלים לשון רבים אהלו של שם ואהלו של עבר (ב”ר סג טו), וכן עי’ במגילה יז ע”א שבהמשך ימיו למד בבית עבר ואילו שם בן נח שחי שש מאות שנה כבר מת אז לפי חשבון המקראות (עי’ תוס’ סוכה כד ע”ב ד”ה על מנת וקידושין ה ע”א ד”ה על מנת).

ובחיד”א (מדבר קדמות ערך א אות א) הביא בשם ר”י החסיד דאברהם יצחק ויעקב למדו יחד ט”ו שנה ט”ו שעות בכל יום, והיינו שיעקב התחיל ללמוד תורה מיום שנולד, דמאז כבר היה בדעתו כדכתיב וידו אוחזת בעקב עשו וכמו שנתבאר בחז”ל, וכן גבי אברהם אי’ ברז”ל שהיה בקטנותו כבר כבר נוהג כגדול וכן גבי משה אי’ בדב”ר פי”א י דמלידתו היה הולך ומדבר.

לגבי מה ששאלת מי היו הלומדים של שם ועבר כמובן שהיו עוד לומדים שם חוץ מאברהם יצחק ויעקב כמו שמצינו בדברי החפץ חיים בחומת הדת פ”ג וכמ”ש הריב”ן במכות דלהלן שבית דינו של שם כמה שנים אחר מיתתו נקראא על שמו כמו בית שמאי ובית הלל כשיהודה בן יעקב דן שם, ויש לציין גם לדברי הגמ’ בפ”ק דע”ז דמס’ ע”ז דאברהם ד’ מאה פרקי והיינו מה שהוא לימד לאנשים כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן ואברהם גופיה היה מבני בית המדרש של שם ועבר.

לגבי מה ששאלת אם יש שייכות לגויים המצוות שקיימו שם ועבר התשובה היא שלא, שהרי שם כהן היה (נדרים לא) ומה שייכות בזה לגויים, וגם האבות שלמדו שם וקיימו כל התורה מה שייכות בזה לגויים, ואי’ בספר הכוזרי מאמר א’ דמימות אדם הראשון היו יחידי הדורות דור אחר דר בחלק מהדורות שהיו יראים ושלמים וראויים להשפעה רוחנית כגון חנוך ומתושלח ושם ועבר עד אברהם אבינו, ולפי המבואר שם אותם צדיקים היו נשמת ישראל בימי קדם קודם התגלמותם בכל עם ישראל, וכשבאו השבטים שהיו צדיקים והיו כולם ראויים להשפעה רוחנית נקבעה ההשפעה להם ולכל זרעם, וממילא לפי המבואר בזה אין לגויים שום שייכות לתורת שם ועבר.

ובקה”ר פ”ה יא אמר רבי יוחנן כל מי שיגע בתורה בעולם הזה לעולם הבא אין מניחין אותו לישון אלא מוליכין אותו לבית מדרשו של שם ועבר ושל אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן עד היכן עד ועשיתי לך שם כאחד הגדולים אשר בארץ ע”כ, ומבואר מזה שגם ישראל כשר מזמנינו יש לו זכייה רבה להשתייך לבית מדרשם של שם ועבר.

ועי’ בריב”ן (הנדפס במקומו של רש”י) במכות כג ע”ב שגם מה שדן יהודה מבואר בגמ’ שם שהיה בבית דינו של שם אע”פ ששם לא היה חי אז מכל מקום היה בית דינו ונקרא על שמו כמו בית שמאי ובית הלל עכ”ד.

ועי’ בספר חומת הדת להח”ח פ”ג בטעם מה שלא נשארו מבית מדרש של שם ועבר משום שנתקבצו אנשים לעבוד הם עצמם את הקב”ה משא”כ אברהם אבינו שבא כדי לחנך משפחתו לזה עי”ש בהרחבה.

באופן כללי מה ששאלת על הגדרת מצוות שם ועבר כמובן שעיקר קיום המצוות בזמנם היו המצוות השכליות המבוארים בראשונים כמו בהקדמת רב ניסים גאון ובחזקוני ר”פ נח ורמב”ן ושאר ראשונים (הבאתי בביאורי פשר דבר על האותיות דר”ע נוסח ג’) וכן להדבק בהקב”ה עי’ במסילת ישרים, והיו נביאים, אבל היו למדים גם התורה שיצטוו ישראל וכנ”ל, אלא שמצינו דכשהיה צורך היו מקיימים התיקונים גם בלא המצוות כיון שלא נתחייבו במצוות אז ולכן לפי הצורך עשו כתיקונים כמו שיעקב נשא ב’ אחיות (אלא דמבואר בפסחים קיט ע”ב שנזכר דבר זה לעתיד עי”ש) ועי’ מה שהבאתי לעיל בשם האר”י לענין תפילין.

אינו כדאי לקרוא בשמות אלו ואפשר שגם אם נקרא יש יותר עדיפות לשנות השם מכאן ואילך.

מקורות:

הנה יש אומרים שאין לקרות שמות מקודם מתן תורה (כ”ד המבי”ט ח”א סי’ רעו ועי’ מ”ש ע”ז ביוסף אומץ למה”ר יוזפא סי’ יא סק”ג ובתשובה מאהבה ח”א סי’ לה), ובטעמא דקרא להגרח”ק האריך להביא הרבה שמות שמצינו שקראו שמות כמו קודם מתן תורה, ועיקר הקושי’ כבר נזכרה בכנה”ג ביו”ד סי’ רסו, ובברכ”י ביו”ד שם ג”כ הביא גם מנהג העולם שנהגו להקל.

והמעיין סבור דשוינהו הגרח”ק להנך יש אומרים כטועים בדבר משנה, אבל יתכן לומר דלאו איסורא קאמרי אלא רק שיותר טוב לקרות על שם מי שהיה אחר מתן תורה, כיון שאותם שהיו קודם אברהם לא היה להם קדושת ישראל והרי לא פסקה זוהמתן כמ”ש בשבת קמ, והרי לא קיימו כל התורה והיו בני נח ממש מלבד האבות וצאצאי יעקב אבינו.

ואפי’ השבטים שקיימו כל התורה [עי’ יומא כח ע”ב וקידושין פב ובמדרש בראשית רבה לגבי אברהם אבינו ועוד בבראשית רבתי לענין השבטים והרחבתי בזה באיזהו מקומן), שמא יש לטעון הרי קיימו כאינם מצויין ועושין ולמה שלא יקרא ע”ש צדיקים אחרים שקיימו את התורה כמצויין ועושין דהרי קיום כמצווה ועושה הוא גדול כדאמרי’ בפ”ק דקידושין.

ומיהו לגבי האבות מסתבר שאין אומרים כן דמ”מ האבות הן הן המרכבה כדאמרי’ בב”ר וקיימו הרבה ובאר”י אי’ שקיימו תיקוני המצוות באופנים אחרים, ובלקט יושר אי’ שאמר התה”ד לאחד שיכול לקרוא בשם יצחק במקום אביו דהוא ואביו חייבין בכבוד יצחק, וכן מבואר בברכ”י יו”ד סי’ רסה סק”ו בשם המבי”ט הנ”ל דכל הנ”ל הוא רק קודם אברהם אבינו אבל מאברהם אבינו ואילך אפשר לקרוא אלא דשם משמע דהשבטים אינם בכלל מניעה זו וכן משמע בתשובה מאהבה שם בדעת המבי”ט הנ”ל דדן שם למה קרא לראובן לבנו חנוך מאחר שהיה חנוך קודם מתן תורה בזרע קין.

(ועי’ בפרשת דרכים ובשאר אחרונים שהובאו בילקוט ביאורים עוז והדר סנהדרין נח ע”ב גבי מימרא גוי ששבת מה הדין בזה לגבי האבות, ואגב הואיל דאתאן לזה לעד”נ שהטעם לזה הוא איסור גוי ששבת עניינו הוא משום שנכנס בין ישראל לאביהם שבשמים כמ”ש בילקוט פרשת תשא ובדברים רבה, וממילא כל עוד שלא היו ישראל לא היה איסור גוי ששבת, וכ”ש שהאבות עצמם היו בקדושת ישראל ע”פ המבואר בס’ הכוזרי מאמר א’, וכעין דברי הפרשת דרכים שם).

אבל עדה וצילה למה שיקרא על שמם דהרי אינו רוצה שבתו תהיה לא כעדה ולא כצלה ורשעים לא מסקי’ בשמייהו [יומא לח ע”ב], ואמרי’ התם שהשם גורם לולד, א”כ אפי’ אם אינו שם רשע ממש מ”מ מוטב לקרוא בשם צדיקים שיהיה לסימן טוב לתינוק שילך בדרך הצדיק, וכמ”ש המבי”ט שם דמי שהיה קודם מתן תורה לא היה בכלל עושה נחת רוח ליוצרו.

וממילא יתכן לומר להנך יש אומרים דלעיל דעל שם רשעים אסור לקרוא בשמם (כמ”ש המהרש”א תענית כא ע”א, ועי’ שיח השדה בדף שלפני תשלום יפה עינים שהסתפק בזה, ומ”מ לפעמים אסור אינו בדרגת איסור גמורה כמו שציינתי באיזהו מקומן, ועי’  שד”ח כללי פוסקים סי’ טז אות יב, אולם במהר”ם פאדווה סי’ פז ואוה”ח פנחס כו יג משמע שהוא איסור מדאורייתא), אבל אותם שקודם מתן תורה אין איסור בזה אלא שאינו כדאי וכמו שנתבאר ואעפ”כ אפשר דהאבות אינן בכלל מניעה זו, דהם מצוקי ארץ ואיתני ארץ והמרכבה וכל זכותינו הוא בזכותם.

ולגוף ענין עדה וצלה, הנה לפי מה שמבואר בחז”ל דאחת מהן היתה כאלמנה ולא היה מטיב לה (כמ”ש בב”ר כג ג ובמפרשים שם ע”פ איוב כד כא) ואחת מהן היתה לשם עקרות וקדישות כדפרש”י, א”כ אינו רוצה שבתו תהיה לא כעדה ולא כצלה ולמה שיקרא לבתו עדה או צלה.

ועי’ בספר חסידים סי’ תתר דחנוך ולמך נתקצרו ימיהם לפי שנקראו ע”ש רשע, ובר”ח אי’ שאין קורא בשם רשע ומצליח וכ”כ הפ”ת ביו”ד קטז סק”ו דריע מזליה.

ואע”ג שעיקר המשה מתייחס ללמך הבעל מ”מ מצא מין את מינו (ב”ק צג) וכתיב מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים (חולין ד) והם היו בדור רשע והשתתפו במעשה רשע ולמה יקרא על שמם.

ואמנם יש לציין דהגר”א באדרת אליהו לא פירש כהך דרשא אלא שלמך פירש קצת מדרכי דור המבול ולקח שתי נשותיו לפרו”ר אלא שקירב אחת יותר ומחמת זה זכה לבת שנשארה אחר המבול שכן נעמה בתו היתה אשת נח כמ”ש בב”ר פכ”ג.

ויש להוסיף דמצינו שגם אביו של נח נקרא למך וגם חמיו של נח נקרא למך וגם אביו של נח חי שבע מאות שבעים ושבעה שנים וגם למך היה דור שביעי והזכיר בדבריו ולמך שבעים ושבעה.

ומ”מ בב”ר כג ג משמע טובא כדפרש”י שלמך לקח שתיהן כמנהג דור המבול שהיו לוקחין ב’ נשים וכו’ וכן פירשו שם כל מפרשי המדרש, ומלבד כל שאר מאורעות שעברו עליהם שהולידו כמה בנים לע”ז כמ”ש בב”ר פכ”ג ובנם נהרג בחייהם ושאר כמעט כולם במבול, ועי’ בכלי יקר דהטעם שנכתב סיפור זה בתורה ללמד שכאשר נושאים אשה רק למלאות התאוות ולא לשם שמים יולדים בנים זרים ומשחיתים, וגם הגר”א גופיה לא הזכיר שנהג למך בעל שלהם לגמרי כשורה עי”ש.

והנה יש מהאחרונים שרצו לחלק בין שם קודם מתן תורה שרומז לדבר טוב לבין שם שקודם מתן תורה שרומז לדבר רע (עי’ שו”ת דברי בניהו חלק כד סי’ נח), אבל בניד”ד הרי מבואר ברז”ל ששמות עדה וצלה עצמם רומזים לדברים שאינם טובים דעדה דעדת מיניה שסרה ממנו כדפרש”י וצילה שיושבת בצילו לשם קדישות בעקרות.

לענין מה ששאלת אם לשנות השם לא מצינו שמשנים שם בלא טעם מספיק וכיון שאין ידוע שהיו רשעיות ואדרבה במדרשים רבה ותנחומא משמע שהיתה בהם קצת צדקות דקנאו על מה שהרג למך את בנו וגם האמינו לנבואת נח וגם שמעו לאדה”ר וגם הוכיחו את אדה”ר שמכ”ז נשמע שהיה בהם איזה צדקות וגם על למך אי’ בב”ר שם שהיה ברור שבדור המבול וגם בגר”א הנ”ל אי’ שפירש קצת מדרכיהם של בני דור המבול ואי’ שם שמחמת זכה לבת צדקת ע”פ הב”ר פרשה כג שנעמה אשתו של נח היתה בתו והיתה צדקת ולכך נקראת נעמה שהיו מעשיה נעימים (לפי חד דרשא במד”ר ואינו מוסכם לכו”ע) והיא או עכ”פ כמעט רק היא נשארה בחיים מזרעו של קין, הלכך אין בזה מספיק להורות שחייבים לשנות השם.

ומ”מ יותר טוב לקרוא בשם ישראל לפי המתבאר שיש סכנה בשם כזה וכ”כ כמה אחרונים דמי שנקרא בשם גיות צריך לשנות שמו (מהר”ם שיק יו”ד סי’ קסט, באר משה ח”ח סי’ יט סק”ח, מהרש”ם ח”ו סי’ י), אלא שעיקר הנידון שם למי שקרוא בשם גויים של עכשיו שנוהג בזה כמנהג גוים, ומ”מ על שם רשע ידוע כתבו לשנות שמו (עי’ דרך שיחה עמ’ לב בשם הגרח”ק לענין שם מתן, ובבאר משה שם לענין שם נמרוד), וכאן כפי שנתבאר אין ברור שהיו רשעיות דעיקר התורה לא מיירי בהן אלא בלמך ובבניו אע”פ שיותר נוטה הדברים שלא היו צדקניות.

השלמה לתשובה על קריאת בת בשם עדה

לענין מה שאינו טוב לקרות בתו בשם עדה יש להוסיף דגם אשתו של עשו נקראת עדה (בראשית לו ב) והיא בשמת כמבואר בפרש”י בראשית שם, ושם אי’ דנקראת בשמת ע”ש שהיתה מקטרת לע”ז, ומשמע שעיקר שמה היה עדה, דהיכא דדרשי’ אחד מהשמות השם השני הוא העיקרי כדמוכח בריש פרק כיצד מעברין בעירובין נג ע”א, ממילא עדה הוא שם העיקרי, ויתכן לומר עוד בדרך רמז שנקראת עדה על שם שהיתה סרת טעם, דלא יסור  בבראשית מט מתרגמי’ לא יעדי וכדמייתי לה בפ”ה דיומא הוציאו לו, ועשו כל מ’ שנה היה צד וכו’ (רש”י בראשית כו, לד), ומסתמא אח”כ גם כן רק דר”ל שעד אז לא נשא ואיהו בקרי ואתתיה בבוציני כדאמרי’ בפ”ק דסוטה דף ג’ והם כולם היו פרוצים כדמפרשי דורשי חמורות במקום שנהגו פסחים נד ע”א ובמדרשים ס”פ וישלח (ועי’ פרסומי ניסא שליקט המדרשים בזה), וממילא שייך לקרותה לשון עדה דיוצאת החוץ הוא ג”כ מלשון זה עי’ בפרש”י ריש משלי.

ואמנם אם היתה עוד עדה צדקת היה שייך לכוון על שמה שיש שכתבו כעי”ז כשיש שם שנקרא בו צדיק ורשע שיכוון על הצדיק (עי’ מה שהביא בדרך שיחה) אך מאחר דגם עדה ראשונה לא היתה צדקנית ממילא עדה שניה שהיתה רשעה מוסיף טעם לפגם וסניין שמייהו.

ספר זה אין לנו מספיק מידע כדי לקבוע עליו מסמרות, אבל יש לציין כמה נקודות.
א) ההקדמה לספר היא תמוהה ומוזרה וסגנון ההקדמה נראה שהוא סגנון מחבר הספר עצמו, מה שמעלה שאלות בקשר לספר.
ב) בהקדמה נזכר שספר הישר הכתוב בספר יהושע הכונה לספר הזה, דבר שהגמ’ לא הכירה ונקטה שהכונה לספר בראשית שנקראו האבות ישרים, וגם שאר הדעות בחז”ל וכל המפרשים לא הכירו שהיה ספר בזמן יהושע שנקרא בשם ספר הישר שאליו מכוון הפסוק.
מה שמעלה צד שמא לא ניתן שם זה לחיבור אלא בכונה תחילה לומר דמש”כ “ללמד לבני יהודה קשת הנה היא כתוב על ספר הישר” בא ללמד על ספר זה שנזכרו בו מלחמות ישראל, מה שממילא מעלה שאלה של אמינות על כל החיבור.
ויש לציין דגם כל חלק המלחמות בספר הישר מועתקות בעיקר מהחיבור הנקרא מדרש ויסעו, ולמה לא יציין בעל הספר יהושע למקור.
וכמו כן הרי מדרש ויסעו עצמו הוא מאוחר למקרא שנזכר בו רבותינו א”כ ספר יהושע לא היה לו מדרש ויסעו וכ”ש שלא היה לו ספר הישר הזה.
ג) הראשונים שדנו בבירור אמיתות מלחמות בני יעקב או דברי הימים למשה לא הביאו שדברים אלו נזכרו כבר בספר הישר, ויש הרבה ראשונים כאלה כמו שציינתי בהקדמתי לאוסף מדרשים שיצא לאור ע”י זכרון אהרן.
ד) אין שום ראשון או קדמון שהביא שום דבר מספר הישר לפני שנדפס (אלא לכל היותר הזכיר את הספרים שמהם שאב ספר הישר בשמם המפורש) מה שמגלה שאף אחד לא היה לפניו חיבור זה.
ה) הספר הישר נכתב בלשון מקרא (תנ”ך) כדי להעיד מתוכו על קדמותו, לשון שאף המדרשים והברייתות אינם משתמשים בו כמעט, מה שמגלה ספקות לגבי כוונת ומטרת כותב הספר שמא נכתב בלשון קדומה באופן מכוון וממילא מנין שלא נכתב סמוך להדפסתו בלבד.
ו) יש השוואה בין סיפור ביוסיפון שהוכנס לספר הישר בשינוי האישים והרקע.
ז) בספר הישר מובאים כל מיני מעשיות לפרטי פרטים כגון שמות מפורטים של בני המשפחות וכיו”ב, ובהנחה שהדברים לא נכתבו בנבואה הדבר מעלה שאלה לגבי מקורותיו של הספר באופן כללי אם הוא בר סמכא.
ח) עי’ עוד במאמרו של הרה”ג יצחק ישעיה ווייס הנדפס בכמה מקומות (ישורון, רב פעלים לר”א בהגר”א הוצאת מישור, קולמוס, ברכת אלישע), וכן בהערותיו של מהדיר הספר מעשי הצדיקים למוה”ר אברהם כלפון, ועוד.

השלמה לתשובה על ספר הישר

יש להוסיף עוד דכמדומה שבעל הספר הישר העתיק מספר מלחמות בני יעקב רק מה שהובא בילקו”ש, ואת כולו, ולא שאר הספר, מה שמעלה צד שאולי גם לא היה לפני בעל ספר הישר ספר מלחמות בני יעקב עצמו, וממילא שמעי’ דזה פשוט שבעל ספר הישר העתיק ממלחמות בני יעקב ולא להיפך.