טלטול

בשו”ע סי’ שג ס”א פסק (ע”פ שבת נז) דחוטים צמר ופשתן ורצועות שבראשה צריכה להסירן בשעת טבילה לכך לא תצא בהם בשבת אבל מעשה אריגה מותר כיון שא”צ להסירה בשעת טבילה, והוסיף רמ”א דבמוזהבות אסורות שאז תסירן שלא יטנפו וכן במטונפות אסורות עי”ש במשנ”ב, ולהלן סי”ד פסק השו”ע דבחוטי שיער מותר והטעם מבואר בגמ’ שבת סד דשיער ע”ג שיער לא חייצי והובא בשעה”צ שם סקל”ב.

ולפי הני כללי לכאורה יהיה אסור לצאת בגומיות האוספות את השיער בשבת, כיון שהם מהודקות ולכאורה צריך להסירן לפני הטבילה.

ובאמת המשנ”ב בסק”ה הזכיר דביו”ד סי’ קצח בס”ג פסק השו”ע דדוקא מעשה אריגה חלול א”צ להסירם, ומשמע מזה דבכל גוני שצריך להסירם אסור לצאת בשבת.

וכן במקרה שהגומיות נמכרות בדוגמאות ומיני צבעונין ומקפידים שישארו נקיים יש לדון בזה ג”כ מדין מוזהבים שהרי במקפדת מצינו שאסורה דחיישי’ שתסירן וגם יש צד שאסורה לטבול בהם מדינא עי’ במשנ”ב שם.

אולם במשנ”ב סק”ג כתב מהמג”א בשם התוס’ דגזירה זו היא דוקא בדברים קטנים כאלו שלפעמים בחול נושאת אותם בידה אבל בדברים שהם עיקר מלבושים לא חיישי’ שתשא אותם ברה”ר דאין דרכה לילך בלעדיהם ובודאי תלבשם אחר הטבילה עכ”ד.

ומעין זה אשכחן להלן בס”ג ע”פ שבת דף סד דכל שהוא למעלה מן השכבה לא גזרו ובמשנ”ב שם שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה”ר כדי שלא תתגלה שערה עכ”ל.

ויש לדון בזה במקומות שאין מהלכות בשיער פזור כלל, דיש מקום לדון גומיות אלו כעיקר מלבושה וכן יש לדון דאפשר דחשיב כעין למעלה מן השבכה לענין זה (ולהלן בסוף התשובה יתבאר למסקנא דלא אמרו היתר למעלה מן השבכה לענין גומיות של תכשיט אא”כ נימא דמי שמקפדת על כך לעולם יש בה דין שונה וכמו שיתבאר).

ומאידך כנגד כל הצדדים להיתר דלעיל יש מקום לטעון דברצועות לא חלקו וגזרו דכל מה שמהודק אסור.

ומאידך יש מקום לטעון דאין כאן איסור רצועות במקרה שמדובר בגומיות שהם ארוגות (היינו אריגה בלבד ללא חומר גומיה ממש בפנים) אלא שבא אתה לגזור משום שהם מהודקות וזה א”א לגזור במקרה שהוא עיקר מלבוש.

ובמקור דברי התוס’ בר”פ במה אשה בשבת נז ע”א (שהביא המשנ”ב מהם דבמלבוש שבודאי תלבש אחר הטבילה אין איסור לצאת) נראה מפשטות לשונם שנקטו שכל דבר שאין בו חשש שתסיר מחמת טבילה אין בו איסור זה וממילא לפי מה שנקטו קודם לכן בכלל זה כל דבר שבודאי תלבש לאחר טבילה אין בזה איסור.

אם כי יש לדון במקום שרוב מקפידות לאסוף השיער (עי’ במשנ”ב לעיל סי’ עה סקי”ב שהביא פלוגתא דרבוותא בזה), האם סגי בזה לומר שהוא בגד שהוא עיקר מלבוש לכל מי שמקפידה על זה או לא.

כמו”כ יש לדון במקום שרוב אין מקפידות ומיעוט מקפידות האם לגבי אותו המיעוט חשיב הקפדה, או לא.

כמו”כ יש לדון במי שרוב פעמים מקפדת (שלא מחמת חיובים של מוסד וכיו”ב שאינו שייך כאן), האם סגי בזה להחשיב כעיקר מלבוש.

והנה בשבת ס ע”א פליגי אביי ורב יוסף במחט שאינה נקובה שאשה אוגרת בה שערה אם פטור אבל אסור או מותר לכתחילה, והלכתא כאביי דס”ל דמחט זו מותרת לכתחילה לצאת בה בשבת, והראשונים למדו מזה להתיר גם מחט שאוגרת בו קישוריה, וכן הוא בטושו”ע סי’ שג ס”ט.

ומ”מ אף שהשו”ע העתיק רק דינא דהרא”ש דמחט שמעמדת בו קישוריה, מ”מ עיקר דינא דגמ’ דמחט שאוגרת בה שערה מותר כשאינה נקובה לא נדחתה מהלכה וכמבואר בשעה”צ שם סקט”ו דהוה פשיטא ליה כן לדינא, וכן כתב באג”מ יו”ד ח”א סוף סי’ מח בשם המג”א שם סק”ח.

(ולשונו של האג”מ צע”ק שכתב שעושין להעמיד קישוריהן שיהיו השערות במקומן, ולכאורה הגדרה זו היא אוגרת שערה ולא מעמדת קישוריה דהם ב’ עניינים כמבואר במקור הדברים בהרא”ש פ”ד סי’ ז ובשעה”צ שם, ומ”מ הדין שוה להלכה, ומ”מ לכאורה כבר במג”א שם כינה לאוגרת שערה דמעמדת קישוריה, ואולי השו”ע נתכוון לכלול גם אוגרת בלשונו “מעמדת קישוריה” ולכן לא פירט דין זה לחוד, אבל המשנ”ב ס”ק כג לא פירש כן אפי’ כוונת השו”ע).

ונחלקו הראשונים בטעם ההיתר דאוגרת בו דלרש”י ההיתר הוא משום צניעות דלא שלפא ומחויא ולהתוס’ ההיתר הוא משום דלא הוי תכשיט ולא חיישי’ דילמא שלפא ומחויא.

והנה דעת המג”א שם דהיתר זה לא נאמר בתכשיט (ודלא כב”ח) א”כ היתר זה אינו בגומיה שמוגדרת כתכשיט שיש בזה חשש דילמא שלפא ומחויא, ועי’ במג”א שם שהעיר כעי”ז לגבי מחט שאינה נקובה וסיים ואפשר דבמחטין שלנו ל”ש זה ולכן נהגו להקל עכ”ל, עי”ש עוד, וכוונתו צ”ב למה אין חשש שלפא ומחוויא ונראה דכוונתו למש”כ השו”ע שם בסעי’ יח על תכשיטין בזמנינו עי”ש, ולפ”ז צ”ל “וע”ל סעיף יח” במקום “סימן יח” הנדפס במג”א שלפני.

אבל במשנ”ב כתב בשם המג”א דבמחטין שלנו אינם תכשיט כ”כ ויש מקום לומר דאין בהם חשש דילמא שלפא ומחויא עי”ש וצ”ב לפ”ז הציונים שציין המג”א שם עי”ש.

[ובאג”מ שם כ’ בפשיטות דדעת המג”א דאם היה תכשיט אסור, ויש לומר דהיינו להדעות דאין היתר בדילמא שלפא בזמנינו עי’ בשו”ע סי”ח הנ”ל].

אבל אם נימא דכל שהוא למעלה מן השבכה לא גזרו א”כ ה”ה בתכשיט, אבל כבר חזינא דאינו נוהג בזה אלא כבר באשה שמכסה ראשה, דהרי לגבי חוטי צמר דלעיל כשהן מוזהבות לא נאמר דהוא מותר משום שהוא למעלה מן השבכה (ואפשר שהיו חוטין אלו חוץ לשבכה וגם יש לדחות דמ”מ מה שמסירה בטבילה גזרו גם למעלה מן השבכה אם הוא דבר שיתכן שלא תחזירם, אבל בדבר שודאי תחזירם מבואר במשנ”ב בשם התוס’ דנ”ז דלא גזרו בזה) וכן לגבי מחט שאוגרת בה שערה לא נאמר היתר זה במחט דתכשיט וכמו שנתבאר בדברי המג”א.

היוצא מזה דבגומיה לא שייך לומר ההיתר דלמעלה מן השבכה כדי להתיר בגומיה דתכשיט.

ואולי יש לומר דכל מה שבאוגרת שערה לא נאמר ההיתר של כל שהוא למעלה מן השבכה לא גזרו, הוא רק באשה שלפעמים אינה אוגרת שערה, ואז נאמר בה לחלק מהראשונים והפוסקים חילוק זה שהוא רק בדבר שאינו תכשיט, דבתכשיט בכה”ג כבר חיישי’ לשיטות אלו דילמא שלפא ומחווייא, אבל באשה שמקפדת לאגור שערה לא גרע אוגרת מכל סתם למעלה מן השבכה דלא גזרו אפי’ בתכשיט דבכה”ג לא גזרי’ כלל דילמא שלפא ומחוויא.

וגם דין דמעמדת קישוריה צ”ל דלא נאמר באופן שאם יתפרקו הקישורים יהיה בזה בושה גמורה, דבמקום שבלא קישורים לא שייך לצאת לרחוב יש מקום לטעון דבזה לא חיישי’ דילמא שלפא כלל, וכעין מה שהובא לעיל מהמשנ”ב ריש סי’ הנ”ל בשם התוס’ ר”פ במה אשה דף נז ע”א.

והרמ”א בסי’ שג ס”ב חילק בשם האו”ז ח”ב סי’ פד בלפנים מן השבכה בין נשואה לפנויה, אבל גם לשיטתו יש מקום לטעון דפנויה שמקפדת על כיסוי הראש כנשואה דינה כנשואה לענין זה, וממילא יש לטעון דה”ה בניד”ד.
והעירוני דיתכן דהך דינא דלפנים מן השבכה הוא רק בדבר שהחשש הוא דילמא שלפא ומחוייא אבל בדבר שהחשש הוא משום טבילה א”כ יש מקום לטעון דה”ה למעלה מן השבכה, ולעיל הזכרתי צד דדין חוטי שיער הם בשיער שמחוץ לשבכה, ולאור הנ”ל צל”ע בזה.
ויש להוסיף עוד דבמשנ”ב שם סק”ז כתב לגבי קטלא שנאמרו בה ב’ טעמים דילמא שלפא ומחוייא ושצריכה להסירה בשעת טבילה, וכתב בשם הט”ז סק”ה בשם התוס’ נז ע”ב ד”ה הכא דב’ הטעמים נצרכים, דטעם דטבילה אצטריך במהדקת כדי שתראה בעלת בשר דבל”ז לא תראה בעלת בשר, ולא חיישי’ דילמא שלפא ומחוייא, אבל חיישי’ משום טבילה, וטעם השני ברפויה דילמא שלפא ומחוייא, אבל משום טבילה לא חישי’.

וע”ע בפנים התוס’ שם דראיית הגמ’ דמיירי בקטלא מהודקת ומשום טבילה הוא משום דתני לה יחד עם חוטין שהנידון שם הוא מטעם זה, וא”כ כ”ש שיש ללמוד כן.

ולפ”ז לכאורה יש ללמוד מזה גם בניד”ד דאע”פ שלא שייך דילמא שלפא ומחוייא מ”מ טעם דטבילה שייך.

אבל יש להעיר דהרי כתבו התוס’ לעיל מינה והובא במשנ”ב לעיל סק”ג (הבאתי לעיל) דבבגד שהוא עיקר מלבוש לא חיישי’, ויש לומר דכמו שלגבי חוטי שיער נזכר במשנ”ב שם שהטעם דלא דמי לעיקר מלבוש משום שגם בחול לפעמים נושאת אותן בידה, הלכך גם בניד”ד בקטלא זהו הטעם, ולפ”ז בגומיית שיער זה יהיה הגדר אם לפעמים בחול נושאת הגומיה בידה או שמקפדת תמיד שהשיער יהיה אסוף, וכמו שהערתי לעיל דיתכן שנקבע גם לפי מנהג המקום או עכ”פ מנהג הקהילה.

ובנשואה באופן שהגומיה היא ממש תחת השבכה ואין אפשרות לצאת בלא הגומיה להנ”ל יוצא שאין בזה כל חשש.

אבל יש היתר אחר דיש דעות באחרונים דהיתר דמעמדת קישוריה (וה”ה אוגרת בה שערה) נאמר גם בדבר שהוא תכשיט והמשנ”ב סקכ”ד מסיק דאין למחות בהנוהגים להקל ושכן דעת הגר”א, וכ”ש במחטים שלנו שאינם תכשיט כ”כ (ואפשר דה”ה רוב גומיות אינם תכשיט כ”כ), ולכן בצירוף ההיתר דתכשיט בזמנינו ובצירוף העירובים שלנו ובפרט לפי מה שנתבאר דיש צד שגם המחמירים באוגרת לא החמירו בזה, כ”ש שאין למחות כלל בהמקילים בזה.

ויעוי’ עוד בחוט שני חלק ד’ פרק פח סק”ב עמ’ קכא מש”כ דיש לעיין בבנות שכורכות שערותיהן בגומי כלי להחזיקן אסופות, אם תשיב לקלועות בשערה או לא, אף דאין השערות קלועות בתוכם וממילא ליכא טעם המ”ב שאסור להסיר משום סתירת הקליעה, מ”מ אפשר כיון שאם תוציאנו משערה תסתור לגמרי כל צורת שערה אפשר דחשיב קלועות ע”כ.

ודבריו צריכין תלמוד בביאור הצד שיש להחשיבו כקליעה, דהרי טעם ההיתר דקליעה להמתירים בזה הוא רק באופן שאסור לסתור הקליעה כמבואר במשנ”ב ריש סי’ שג, אם לא דנימא דכוונתו שאסור לסתור גם שיער אסוף בשבת, אבל לכאורה בסוגי’ דשבת ס ע”א ובתוס’ שם מוכח דאין איסור לסתור איסוף של שיער בשבת אלא אדרבה בדבר אחר שנזכר שם אח”כ מבואר שיש איסור בשבת (ומשמע דבאוגרת אין איסור בשבת כלל), ואולי יש לדחוק בדעתו דמ”מ יש דרגות בסתירת איסוף של שיער דאם כל השיער כולו אסוף למקום אחד סובר לחדש דיש איסור להתירו בשבת וכמדומה שלא נהגו כן וצע”ג.

(ושמעתי בשם אחד מתלמידי מרן דקטע זה צ”ב אם הובא כצורתו).

מותר.

מקורות:
בסוכה מצינו בסוגיות בסוכה לא ע”א ובאו”ח סי’ תרלז כמה אופנים של סוכה גזולה ובחלקם יש חסרון של חג הסוכות תעשה לך ובחלקם אין חסרון, וחזי’ מזה דאין פסול של גזילה משום שבאה בעבירה, ויש להוסיף דאפי’ מחיצה העשויה בשבת כשרה לשבת הבאה וגם לשבת זו הוא חסרון רק מצד דיני שבת.

ויש להוסיף עוד דגם אהל שאינו עשוי בידי אדם קי”ל ברפ”ב דסוכה דחשיב אהל, ואפי’ לחי העומד מאליו דאיכא פלוגתא בפ”ק דערובין היינו דין מיוחד בלחי ע”ש, ואין חסרון במחיצה העומדת מאליה (עי’ עירובין טו ע”א), דבמחיצה א”צ שיהיה דוקא נעשה על ידי אדם בכונה או בכשרות.

ועי’ במנ”ח מצוה שכה שדן אם אמרי’ מיגו בסוכה שבשבת דליהני מחיצה גזולה בסוכה מיגו דשבת, ונקט דלא מהני, ועי’ עוד בעמק ברכה ובעמק סוכות סוכה ז ע”א ובעוד הרבה אחרונים שדברו בנידון זה (עי’ באוצר מפרשי התלמוד בסוגי’ דמיגו בסוכה שם ובאנ’ התלמודית בדיני מתוך שהביאו כו”כ אחרונים שדברו בזה), ומדברי כולם למדנו דמחיצה בשבת גזולה מתרת.

יעוי’ ברע”א בחי’ סוכה יח ע”א ואחרונים שדנו לענין דינים והלכות שנאמרו בסוכה אם מהני במחיצה גזולה, אבל בסתם מחיצה עכ”פ בשבת לא ס”ד דלא מהני מחיצה גזולה.

יעוי’ בתשובה אחרת [ד”ה סוכריה שמיוצרת בצורת משרוקית שניתן לשמש בה כמשרוקית האם הוא מוקצה בשבת] דיש משמעות במשנ”ב ריש סי’ שי סק”ב בשם הב”י והגר”א דלא שייך באוכלין אפי’ מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת גופו (בדבר שאינו ראוי לכלי) עי”ש, ועי’ בתשובה הנ”ל מה שהרחבתי בדין זה.

אולם כתב הפמ”ג או”ח סי’ תמד א”א סק”א דמצה בשבת ערב פסח היא מוקצה (ועי’ דעת תורה שם מה שכתב ע”ז).

ויש ליישב דשם לא חשיב אוכל דזה עיקר טענת הפמ”ג שהיא אסורה באכילה ומקפידים שלא להאכילה לעופות או לנכרי, וממילא הו”ל מוקצה, אבל אם היה ראוי לאכילה למאן דהו לא היה מוקצה, ואז גם מוקצה מחמת חסרון כיס לא היה שייך להטיל על זה.

ובשו”ת תורה לשמה סי’ קנג דן במרקחת הראויה למאכל אך מקצה אותה לרפואה מחמת יקרתה ואינו נותן ממנה לאכילה לקטנים, דיש לומר בה שהיא מוקצה מחמת חסרון כיס ביוה”כ, וגם בזה יש לומר דהוא דוקא משום שמקצה אותה מכל אופן אכילה ומשמש בה מעשה עץ של שאר מיני רפואות.

אבל גם התורה לשמה לא החמיר בשבת לומר שאז הוא מוקצה מחמת חסרון כיס כיון דסו”ס ראוי לאכילה ורק ביוה”כ דלא חזי לא לגדולים ולא לקטנים מוצא מכלל מאכל ועי”ש הראיה שהביא לזה להוכיח מרשב”א שבת קכו ע”ב דמידי דעביד דחזי לאדם ואקצי דעתיה מדבר אחר חשיב כמוקצה מאותו דבר ואם לא חזי בפועל לאדם הוה מוקצה ואינו היתר טלטול כשאר מאכל עי”ש.

ואולי יש לומר דכל מה שבאוגרת שערה לא נאמר ההיתר של כל שהוא למעלה מן השבכה לא גזרו, הוא רק באשה שלפעמים אינה אוגרת שערה, ואז נאמר בה לחלק מהראשונים והפוסקים חילוק זה שהוא רק בדבר שאינו תכשיט, דבתכשיט בכה”ג כבר חיישי’ לשיטות אלו דילמא שלפא ומחווייא, אבל באשה שמקפדת לאגור שערה לא גרע אוגרת מכל סתם למעלה מן השבכה דלא גזרו אפי’ בתכשיט דבכה”ג לא גזרי’ כלל דילמא שלפא ומחוויא.

וגם דין דמעמדת קישוריה צ”ל דלא נאמר באופן שאם יתפרקו הקישורים יהיה בזה בושה גמורה, דבמקום שבלא קישורים לא שייך לצאת לרחוב יש מקום לטעון דבזה לא חיישי’ דילמא שלפא כלל, וכעין מה שהובא לעיל מהמשנ”ב ריש סי’ הנ”ל בשם התוס’ ר”פ במה אשה דף נז ע”א.

והרמ”א בסי’ שג ס”ב חילק בשם האו”ז ח”ב סי’ פד בלפנים מן השבכה בין נשואה לפנויה, אבל גם לשיטתו יש מקום לטעון דפנויה שמקפדת על כיסוי הראש כנשואה דינה כנשואה לענין זה, וממילא יש לטעון דה”ה בניד”ד.

והעירוני דיתכן דהך דינא דלפנים מן השבכה הוא רק בדבר שהחשש הוא דילמא שלפא ומחוייא אבל בדבר שהחשש הוא משום טבילה א”כ יש מקום לטעון דה”ה למעלה מן השבכה, ולעיל הזכרתי צד דדין חוטי שיער הם בשיער שמחוץ לשבכה, ולאור הנ”ל צל”ע בזה.

ויש להוסיף עוד דבמשנ”ב שם סק”ז כתב לגבי קטלא שנאמרו בה ב’ טעמים דילמא שלפא ומחוייא ושצריכה להסירה בשעת טבילה, וכתב בשם הט”ז סק”ה בשם התוס’ נז ע”ב ד”ה הכא דב’ הטעמים נצרכים, דטעם דטבילה אצטריך במהדקת כדי שתראה בעלת בשר דבל”ז לא תראה בעלת בשר, ולא חיישי’ דילמא שלפא ומחוייא, אבל חיישי’ משום טבילה, וטעם השני ברפויה דילמא שלפא ומחוייא, אבל משום טבילה לא חישי’.

וע”ע בפנים התוס’ שם דראיית הגמ’ דמיירי בקטלא מהודקת ומשום טבילה הוא משום דתני לה יחד עם חוטין שהנידון שם הוא מטעם זה, וא”כ כ”ש שיש ללמוד כן.

ולפ”ז לכאורה יש ללמוד מזה גם בניד”ד דאע”פ שלא שייך דילמא שלפא ומחוייא מ”מ טעם דטבילה שייך.

אבל יש להעיר דהרי כתבו התוס’ לעיל מינה והובא במשנ”ב לעיל סק”ג (הבאתי לעיל) דבבגד שהוא עיקר מלבוש לא חיישי’, ויש לומר דכמו שלגבי חוטי שיער נזכר במשנ”ב שם שהטעם דלא דמי לעיקר מלבוש משום שגם בחול לפעמים נושאת אותן בידה, הלכך גם בניד”ד בקטלא זהו הטעם, ולפ”ז בגומיית שיער זה יהיה הגדר אם לפעמים בחול נושאת הגומיה בידה או שמקפדת תמיד שהשיער יהיה אסוף, וכמו שהערתי לעיל דיתכן שנקבע גם לפי מנהג המקום או עכ”פ מנהג הקהילה.

ובנשואה באופן שהגומיה היא ממש תחת השבכה ואין אפשרות לצאת בלא הגומיה להנ”ל יוצא שאין בזה כל חשש.

יש בזה הידור.

מקורות: הנני לציין שלא באתי לציין בזה אלא בסקירת האומר היוצא בזה לפום ריהטא, ומסתמא שכבר גדולים וטובים ביררו הדבר טוב ממני.

הנה העירוב בשכונת רמות פולין בנוי באופן שיש מחיצות גמורות ובמקום הפתח יש דלתות שאין ננעלות, והפתחים הם זה שלא כנגד זה כך שנכנסים כאן ראשית כל לנידון של דלתות רה”ר שאין ננעלות, ושנית לנידון של רה”ר שאין בה ס’ ריבוא, ושלישית לנידון של רה”ר שיש דלתות ננעלות באחד מהם האם בשני מהני תיקון כל דהוא, ורביעית לנידון של רה”ר עקום כשראשי רה”ר זה שלא כנגד זה מהה ההכשרה בזה להמקילים בנידון הג’ הנ”ל.

והנה לכאורה יש כאן כמה צירופים להקל בזה, צירוף הראשון דיש דעה השניה בשו”ע סי’ שסד ס”ב דא”צ דלתות נעולות בלילה, וצירוף השני דהבה”ל הביא שם דעה דדין דלת ברה”ר אינו מה”ת, וצירוף השלישי דהמשנ”ב שם יישב מה שאותם מטלטלים בלא דלתות כלל שמקילים על מה שאין לנו רה”ר מה”ת בל’ ס’ ריבוא, ואמנם לענין האופן שם כתב דבעל נפש יחמיר בזה, אבל כאן שיש בזה עוד צירוף שיש דלתות שאין נעולות אפשר דסגי בזה.

וברמות פולין מקפידים לסגור את הדלתות בשבת כל העובר ושב דרך הדלתות הללו, וכנראה מצרפים בזה עוד צד שאם במהלך השבת מקפידים על סגירת הדלתות בין עובר לשב חשיב דלתות נעולות.

וצירוף נוסף שכנראה מצרפים דמכיון שאין הפתחים זה כנגד זה (שיש פתח אחד הפונה לכיון רמות א’ בצומת רמות פולין ועוד פתח הפונה לכיוון רמות ד’ בצומת רמות ד’ ואין הפתחים זה כנגד זה כלל), ובזה מחשיבים שאין זה כנועל רה”ר גמורה, דדין נעילת רה”ר נאמר רק לגבי רבים העוברים ממש מצד לצד.

ובשם הגרי”ב שרייבר שמעתי שאמרו בשמו שאין חשש בטלטול שם (נוסח השמועה הי’ שמי שאינו מטלטל שם לא יטלטל בביתו), וכנראה סובר שכיון שיש כאן צירוף של כמה שיטות וגם אינו מוסכם שיש כאן חשש דאורייתא לכן הו”ל כעין ספק ספק ספק דרבנן.

ומ”מ רבים נזהרים שלא לטלטל גם שם, וכנראה משום דהקולא הנ”ל שהביא המשנ”ב סק”ח לסמוך על צוה”פ הרי המשנ”ב רק נקט שאין למחות אבל מאוד לא ברירא ליה מקולא זו למעשה וכמו שכתב שם שהרבה ראשונים חולקים על עיקר ענין זה וסוברים שיש רה”ר גם האידנא ובעל נפש יחמיר בזה.

וכמו כן הדעה שא”צ דלתות ננעלות הרי המשנ”ב שם כתב בדעת המחבר שאינו פוסק כדעה זו אלא דבעינן דלתות ננעלות.

וכמו כן הדעה שהוא איסור דרבנן לא מהני לן להקל אם הדעה העיקרית להחמיר בזה, דאם נפסק כהמחמירים אין הבדל בין דרבנן לדאורייתא (ועי’ ע”ז ז ע”א), וכ”ש שהבה”ל נקט בסוף דבריו (לגבי סתם עירובים של עיירות שסומכים על צוה”פ) שבעל נפש יחמיר בזה כי יש בזה (גררא) [דררא] דחיוב חטאת, והיינו משום דלכמה פוסקים אם אין דלתות יש בזה חיוב חטאת וסקילה כמבואר שם ובדיבור הקודם.

וכמו כן הדעה דדין נעילת רה”ר לא נאמר כשיש רק פתח מצד אחד הרי לא נזכר בשו”ע ובהגהות הרמ”א שם והובאה רק במשנ”ב סק”ו כדעה נוספת ולא הכריע כמותה אלא ביאר ב’ הדעות, ומנ”ל שכך הלכה.

וגם צל”ע דאפי’ אם נשוה זה למבוי עקום לכל היותר, הרי בעי’ לחי או קורה בעקמימותו כמ”ש בסי’ שסד ס”ב, וצריך לברר אם מקפידים ע”ז.

(ומצאתי כתוב על שכונה אחרת בארה”ק שמקפידים בדוקא שלא לשים אפי’ לחי בעקמימותו כדי שלא לשנות מהמנהג ע”פ הוראת גדול הדור אחד, ולא זכיתי להבין דהמשנ”ב ובה”ל הנ”ל צווח טובא על המנהג בזה דרק אין למחות מחמת שנהגו אבל הוא מפוקפק לרוב הפוסקים כמבואר שם, וגם האידנא שיש מכוניות אינו ברור כלל ששייך המנהג שנהגו פעם לסמוך שאין ס’ ריבוא האידנא, ומדובר על שכונה ענקית שבודאי שייך שם מה שחשש החזו”א בכביש ז’בוטינסקי.

ואולי הוא מצרף בזה גם הדעה שנזכרה בבה”ל ס”ס שסד ס”ה ואם, דבמבוי עקום ב’ פעמים בצורת חי”ת אם יש צירוף נוסף אפשר להקל בלא לחי או קורה בעקמומיות, ואף שכאן אינו ממש בצורת חי”ת אפשר דג”כ מהני לענין זה, ואף שהבה”ל הקיל כדעה זו רק בחצירות ולא ברה”ר, מ”מ ברה”ר זה הרי יש דלתות והרי כתב הבה”ל דאם יש עוד סניף אפשר להקל, ולעיל ד”ה וצריך כתב הבה”ל דגם בלא תיקון כלל הוא כשר לכמה ראשונים ולכן א”צ לחוש לדעת הרא”ש שצריך צוה”פ ממש בעקמומיותו אם היה רחב יותר מי’ אמות בעקמומיותו, ויש להוסיף על כל הנ”ל דבניד”ד שאין זוית מוחלטת בעקמומיות של שכונת רמות פולין, ממילא יש מקום לדון שמא בזה חשיב כמבוי המפולש דא”צ תיקון האמצעו כמבואר במשנ”ב שם סקי”ב, וממילא יש מקום לטעון דכל שאין עקמומיות ברורה לא חשיב מבוי עקום, אבל מהטעם שהביאו הפוסקים במשנ”ב שם יותר נראה דכל שכשעומד בצד אחד ואין רואה צד שני חשיב מבוי עקום והיא חומרא גדולה דלפ”ז צריך שבכל מקום שעומד יצטרך לראות תיקון מב’ צדדים (דהיינו צוה”פ מצד אחד ולחי או קורה מהצד השני).

ועכ”פ הדעה דלעיל דמבוי בצורת ח’ א”צ תיקון בעקמומיותו דעה זו בודאי לא סברה כן, ועוד דלהרמב”ם המובא בסי’ שסב ס”י הרי אין מועיל צוה”פ בפירצה יותר מי’ אמות בלא עומד והרי כ’ המשנ”ב שם סקנ”ט שנכון לחוש לדעתו שכך דעת עוד ראשונים.

נמצא דשפיר יש מקור וסמך לרבים הנזהרים שלא לטלטל שם, וכ”ש שיש גם הידור לחשוש לשי’ הרא”ש הנ”ל דאפי’ יש לחי או קורה בעקמומיותו בעי’ דוקא צוה”פ כיון שרחב מי’ אמות.

ולא ביררתי כיצד נוהגים שם לגבי ההקנאה של העירוב חצרות וכן לענין שכירות מגויים ועובדים זרים, אלא רק לענין דיני המחיצות בלבד.