חיוב

יש"כ על הערתו וכו', המכתב שכתבתי שע"ז הגיב כת"ר הוא תמצית מה שכתבתי ביתר הרחבה בשו"ת עם סגולה ח"א מהדו"ק (ובשו"ת עם סגולה שבאוצה"ח השמטתי התשובה הנ"ל, וישנו רק בעם סגולה הנדפס) ובתשובה אחרת שנדפסה בשו"ת שכיחא ד"ה האם יש חיוב להטיל מצוות תכלת בזמנינו מחלזון שאומרים שהתברר שהוא חלזון התכלת, ועוד מאמרים כתבתי בנידון זה.

עיקר הטעם לפטור לענ"ד הוא מחמת דברים מסויימים שאכן לא התבררו כל הצורך לכל הדעות, היוצרים ספק ספקא ומהווים מכח זה פטור הלכתי, לכה"פ ליישב הנהגת רבוותא וק"ק דבכל אתר ואתר שלא הטילו תכלת בציציותיהם מטעמי הלכה אף שרבים מהם לקחו צד שיש כאן זיהוי.

והענין הוא שאחר שיש יותר מספק אחד מהספקות השייכים להטלת התכלת בפועל (כגון בפלוגתת הראשונים במנין החוטים ובפלוגתת הראשונים אם הוא חובה או רשות, ונספח לזה זיהוי המין שנחלקו בזה טובא באי בהמ"ד, ואמנם הדברים מוחלטים לכל דעה לב' הצדדים, אבל ההוכחות מב' הצדדים הם דברים שיש לדון בהם ולדבר בהם, והוא נושא מסועף בפני עצמו), ממילא כבר אין זה כבר מוגדר ספק דאורייתא אלא ספק ספקא דאורייתא.

וכל שאר הצדדים שהזכרתי ושלא הזכרתי הם חזו לאצטרופי בלבד ואף מהם שקלושים טובא.

וכבר אמרתי בהזדמנויות דלענ"ד גם מדרך הטבע כשמתעוררות כמה ספקות ושאלות שכל אחת מהן נידון בפני עצמו ולומר שכל ההכרעות בכל השאלות נוטות ומוכרעות למסקנא אחת הוא דבר הנמנע בד"כ בדרך הטבע, דמטבע הדברים אף בסוגיות שיש ראיות לכאן ולכאן או ויכוח בין שני מופלגים שכל אחד מביא בידו חבילות של תשובות, בד"כ ההסתברות היא שיש צדדים לכאן ולכאן (לפעמים פלוגתא ולפעמים חילוק בין אופנים ומצבים וכיו"ב).

ומ"מ בודאי שהלובש אין מזניחין אותו מאחר שיש הסתברויות לחלק מהצדדים, כמ"ש בפנים ושכמ"ה.

ולגוף הנידון שיש תירוצים על קושיות אם יש לסמוך ע"ז בבירור לומר שאין צד אחר, לענ"ד אין לדמות פירוקי דבש"ס לפירוקי דידן למימר דכל פירוקי דידן נחשבים שאין בהם ספק ולומר דכמו שפירוקים שלהם הם אמת כך פירוקי דידן, אין לומר כן, דהא אדרבה פירוקים שבש"ס יש להם כמה טעמים חוץ מהטעם שנכתב בגמ' עצמה וכידוע מהגר"א גבי גילוי משקין שיש הרבה טעמים שלא נזכרו להדיא (יעוי' בס' הגאון מה שהביא בזה), וגם אם נתבטל הטעם לא נתבטלה התקנה.

ותדע דקבלת הגאונים (ר"ח ב"ק לז ע"א ועוד) דאם תמצי לומר הוא הלכה, וכן היכא דהוו אמוראי אליבא דחד תנא קבלת הגאונים דכך הלכה (עי' בתוס' דסוכה בענין הפכן על צידיהן ועוד), וכן הלשון דכולי עלמא וכיו"ב הוא הלכה (עי' בתוס' בפ"ק דב"ק בסוגי' דרב אסי ובתוס' דקידושין בסוגי' דדבר שלא בא לעולם ועוד), וכן בלשונות איכא דאמרי (עי' תוס' פ"ק דע"ז ז ע"א), ומבואר מזה דיש דברים שנזכרו בגמ' בלא טעם והטעם כמוס עם בעלי הגמ' וכך הלכה, ועוד דהתלמוד קבלוהו כל תפוצות ישראל בכל מקומות מושבותיהם כמ"ש הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה ולכן הכרעות התלמוד הם מסקנות, כדאמרי' בב"מ פו ע"א רב אשי ורבינא סוף הוראה, ופרש"י הקושיות והתירוצים שלפניהם.

ועם כל זה אמרי' בע"ז ל ע"א פירוקא לסכנתא, ופרש"י לדבר שיש בו סכנה אתה בא לתרץ ולסתור ראיות שאנו מביאין ואנן נסמוך אהני שינויי דליתו אלא ודאי ל"ש הכי ול"ש הכי וכו', (ומכח זה פסק הרמ"א ביו"ד סי' קטז דבסכנה יש להחמיר בספקות יותר), ועי' בשד"ח מ"ש בשם האחרונים גבי אין עונשין מן הדין, ויעוי' ב"ב קלה ע"א ולאו מי לא שנינהו כאן למפרע וכאן להבא ואשנויי ניקום ולסמוך וכו', וכעי"ז נזכר הלשון בראשונים ובפוסקים בהרבה מקומות דאשינויי לא ניקום ונסמוך או דאשינויי דחיקי לא ניקום ונסמוך.

ותירוצים ואוקימתות שבגמ' הכל אמת וכדאמרי' במגילה יט ע"ב שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים עי"ש בפרש"י (ועי' בפרש"י ברכות ה ע"א), אבל פירוקי דידן הכל לפי הענין וא"א לומר דכל פירוקי דידן הם בחזקת ודאי, וכמ"ש הרמב"ן עה"פ דלא תסור דיש פנים לכל דבר, אלא לכל היותר יש לנהוג כהמסתבר כמ"ש הטור בהל' דיינים בשם הרמב"ם וכמ"ש הרא"ש ממשפט שלמה, דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כמ"ש בפ"ק דסנהדרין מדכתיב ועמכם בדבר המשפט, אבל כשיש הסתברויות הפוכות וסותרות שוב יש לדון בכל אופן לפי הענין.

*

לכבוד הגאון כמוהר"ר שליט"א

עברתי בין בתרי הערותיו והנאני, ואמנם בשנים האחרונות גדרתי עצמי קצת מלהשקיע עצמי לרשום בעניינים אלו מאחר ואין סוף למאמרים שנכתבו בזה, וכמעט שאין שאלה או נידון שא"א למצוא כמה מאמרים שכתבו עליהם כמה צדדים וצידי צדדים, ומ"מ לגודל חביבותו וחביבות ד"ת שכתב (והרבה פנינים יקרים ראיתי בדבריו והנאני, כמו ביאורו על הסממיות בספרי דהכונה לאדום כמ"ש רז"ל דשממית היינו אדום), אמרתי אכתוב כמה עלים העולים במחשבה תוך כדי עיון בדברים:

א) מש"כ ולכן לו"ד וכו' ולפ"ז ניחא וכו', א"ה וכן מבואר בתוס' פ"ג דסוכה דהירושלמי חולק על הבבלי וסובר שהוא ירוק (ירוק בלשונינו) ודלא כהגר"א.

ב) מש"כ בדעת הירושלמי דהכונה שהוא ירוק כחול ולא ירוק ממש כעשבים, ע"ע רש"י סוטה יז ע"א דגם בדעת הבבלי כ' אינו דומה אלא דומה לדומה רק דשם התחלת הדמיון לים, ובירושלמי שהתחילו בעשבים שדומים לים ע"כ שיותר דומה לעשבים מאשר לים.

ג) מש"כ דהירושלמי מודה שאם הוא דומה לרקיע יותר מלעשבים הוא כשר, אינו מוכרח דאפשר שסברו שמשמעות לה"ק דתכלת אינה כן או שיש טעמים אחרים למה לא יהיה כחול ממש או ששום טעם יש שצריך שיהיה דומה לים ג"כ, וגם בתוס' ריהטא דמילתא שלא סברו כן, ומ"מ מסתמא שהלכה כהבבלי בזה כמו ברוב דיני התורה.

ד) מש"כ דממה שלא פירשו גוון מדוייק ש"מ שאינו מעכב, הנה לפרש"י בסוטה שם נמצא דפירשו גוון מדוייק וכן בזוהר פירשו גוון מדוייק בכ"מ, ובכמה ראשונים ואחרונים נזכרו ג"כ הגדרות הגוון כמו שהובא בלולאות תכלת, ודוחק לומר שיש כאן מחלוקת, אלא דלא היה מצוי כ"כ הצביעה במקום תלמוד הבבלי, כדמשמע בסנהדרין יב ומנחות מב שהיו רק מביאים לשם תכלת, ולכן נבוכדנצר הוצרך להשתמש באנשי צור בשבת כו, וגם לפי הצד שהוא פורפורא כמדומה שלא היה מרכז פורפורא בבבל, ולא עסקו בסוגיות זרעים וטהרות שלא נגעו להם כ"כ כדמוכח בברכות כ' וכדמצינו שלא נסדר ע"ז תלמוד בבלי, וירושלמי סדרו זרעים שהיו נוהג בהם וטהרות לא, כיון שטהרות לא היה נוגע, ואף קדשים המשמעות הפשוטה שאין ירושלמי קדשים, ועי' בהקדמה לירושלמי קדשים המזוייף מה שליקט שם, ומ"מ הבבלי שיש קדשים היינו משום ונשלמה פרים שפתינו שנאמר רק לענין קדשים.

ה) הראיה מהתוספתא התכלת אינה כשרה אלא מן החלזון לענ"ד אין בה הכרח גמור ומספיק לומר שלא היה עוד חלזון (גם אם נימא דהה"א הידיעה אינה ה"א הידיעה) דיש לומר דמדבר בחלזון הידוע אצל העוסקים בזה וליכא למטעי, (גם אם לא נצטרך להיכנס לנידון אם היה מפורסם באו"ה לצבוע כחול בחלזון אחר או לא), וכמו הרבה תיבות בלשונות הפוסקים והעם שיש להם הרבה משמעויות ואעפ"כ כאשר מדברים בנושא המסויים ברור על מה הכוונה וכמו שהבאתי לזה הרבה דוגמאות (ואפשר להביא עוד) בתשובתי על דל"ת של תפילין שהיה כינוי לקשר המרובע בהרבה מתפוצות ישראל בחו"ל.

ואין כוונתי שאין יותר ניחותא לומר כמ"ש כת"ר אלא רק דעדיין מקום הניחו לנו להתגדר בזה ולדון אם יש כבר ראיה גמורה או לא.

ויש להוסיף דפשטות הגמ' חלזון זהו וכו' משמע שהיה אחד, וכמו שרמז כת"ר בתחילת דבריו.

ויש להוסיף עוד דיש אחרונים שדייקו מלשונות הראשונים דהגדרת תכלת בלשה"ק הוא רק הצמר הנצבע מהחלזון ולא הגוון שהוא אינו נקרא תכלת בלשה"ק, ואם נקבל דבריהם אפשר להסכים שדחוק לומר שיש בזה כמה מינים (ואם נמצא עוד מין שהוא חלזון ג"כ יהיה כשר) שכולם כשרים אם נצליח להגיע לזה לגוון כחול.

ויש להוסיף דאם נימא דהוא מין המסויים אפשר להבין יותר טעם התורה שהקפידה על מין מסויים אבל אם נימא דהתורה רק הקפידה כעין דין שצריך שיבוא מבעל חי בעל קונכיה הוא מחודש קצת, ודברי התפא"י בזה תמוהין (וגם אם נלך בביאור התוספתא על היסוד של התפא"י הכשרות תהיה לכל כחול היוצא מן החי).

ויש להוסיף דיש חלזונות שאינם בים ולפי הלומדים בתוספתא שכל חלזון כשר א"כ אם נצליח להוציא כחול מחלזון דיבשה שוב יהיה כשר, וזה צריך ביאור יותר דמהיכא תיתי שהקונכיה היא זו המכשירה את התכלת, אבל לשאר מפרשים ניחא הכל.

ו) מש"כ דע' שנה גוזמא ע"פ סוגי' דתמיד ושאר דוכתי יש להוסיף עוד דבהרבה מקומות כתבו הראשונים על מנינים שנזכרו בגמ' שהם גוזמא.

ז) מה שהקשה כת"ר על הסוברים שבפורפורא זו השתמשו בעבר לצביעת ארגמן בלבד דסוף סוף למה באמת לא השתמשו בזה לצביעת תכלת, הנה האמת דיש עוד טענות בזה לכאן ולכאן כמו שהרחיב כת"ר ושאר מחברים, אבל על גוף טענה זו יש ליישב (ועיקרי הענין ראיתי למחברים שכתבו בזו) דמאחר והחומר הסופי היוצא מתכלת זו הוא שווה לקלא אילן בתרכיב א"כ סברא הוא שלא טרחו בדבר להשקיע בזה, וצע"ק דלפי סברתם יוצא שהתכלת האמיתית אינה דומה ממש לקלא אילן, אבל בגמ' במנחות מב ע"ב וב"ק סא ע"ב מוכח לא כן, נמצא דבלאו הכי קשה, וגם אין בידי הכלים לבדוק בין הצדדים בזה האמת ביד מי.

ח) בדברי הספרי על צבעונין וקלא אילן לענ"ד בא הספרי לכלול כל צבעונין שיימצאו שאפשר לזיף בהם גוון הדומה לתכלת מי פחות ומי יותר, (וגם אם לא נרשם בספרי האומות שהיה עוד צבע כחול אפשר שהיה ולא נרשם או שלא היה צבע המועיל ולכך לא היה בו שימוש רב), וכלל צבעונין לחוד וקלא אילן לחוד מכיון שקלא אילן היה מצוי ביותר שאף המומחים לא היו יכולין לגלות הזיוף בטביעות עין.

ט) לענ"ד אין להוכיח מהגמ' במנחות שם שהקלא אילן קל וחלש בצבעו מן התכלת (והיא שי' התפא"י), ואדרבה יעוי' בתוס' דזבחים צה ע"א דמשמע אפכא, אלא שהוא בדיקה ככל הבדיקות שבש"ס שלגבי החומרים הנזכרים שם יש חילוק בין תכלת לקלא אילן, וכמו בדיקת סממנים בזבחים שם וכמו בדיקת לובן ביצה בהניזקין וכמו בדיקת בשר במעשה דסליק וע"ז הדרך, ומ"מ אפשר שיש משמעות ברמב"ם דייחודיותו של התכלת שהוא צבע חזק.

י) לענין מנין החוטים בציצית יש עמדי מה לכתוב בזה מכמה שנים ואולי לכשיזדמן ארשום אי"ה.

קצת השלמות על תגובה אחרונה של כת"ר:

א) מה שתכלת היא מצוה מן המובחר הוא דבר שנתבאר בפוסקים רבים מאוד, ראשונים ואחרונים, ופלפלו בזה הרבה בסוגיות הש"ס ובדרשות המקראות שמשם יצא להם זה וכן מדעתם הרחבה והבנתם הפשוטה בביאור דין זה, כמו שהרחבתי במאמרי המורחב שציינתי לו, ובודאי שיש כאן שיטה חשובה מאוד שסברה כן.

ב) לגבי מה שכת"ר כתב שלא נזכר הגוון המדוייק של התכלת במשנה ומשמע שאין הגוון מעכב (דאחר שביארתי למה לא נזכרו בגמ' חזר כת"ר והקשה למה לא נשנו במשנה), הנה בעצם כלל דיני ציצית ועוד הרבה דינים מעיקרי ההלכה לא נשנו במשנה כלל, הנני לציין מש"כ הרמב"ם בפה"מ בפ"ד דמנחות מ"ד ולא דברה המשנה בדיני הציצית והתפילין והברכות שחייבים לברך עליהם וכל הענינים התלויים בהם, וסיבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חיבור המשנה והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל עכ"ל, ועי' עוד בזה בחת"ס גיטין עח ותורת הנביאים למהר"צ חיות ושו"ת בית נפתלי סי' כח (הובא בהרחבה במבוא למגילת אנטיוכוס מהדו' כוונת הלב).

ג) לגבי המו"מ בענין הזיהוי כבר נכתבו א"ס ספרים ומאמרים לכאן ולכאן, וא"צ בזה לדידי ודכוותי, ולכן כל מה שאכתוב בזה מיותר מעיקרו, וכ"ש שכבר כתבתי בכמה הזדמנויות דעתי בזה, ומ"מ מאחר וזכיתי שכת"ר כבדני וכתב לי דעתו בנידון אכתוב עיקר הענין בזה לענ"ד.

דהנה מה שמוכח מספרי חכמי האומות בעיקר הוא שיש מיני צובעים מן החלזונות שבים שכולם נכללים תחת שם פורפורא, ולכן לפי המסתמן שחלזון של התכלת מבחינת ההגדרות והשמות של המדע באותה תקופה היה יכול להיות מוגדר כ"פורפורא" מכיון שהוא עונה לתנאי האחד והיחיד המקבע את השם הזה דהיינו צבע ממקור חלזוני ימי, אף אם לו יצוייר שהשימוש בו על ידיהם לא היה עיקרי ומרכזי (וזה עוד נושא בפני עצמו שיש צורך לדון בו ולהרחיב בו ואכה"מ לזה).

מאידך גיסא את כלל כל מיני הפורפורא המובאים בספריהם איננו יכולים לזהות בבירור, ואינו בהכרח שאנו מכירים את כל המינים שהיו להם (כפי שיש מינים אחרים של בעלי חיים שהיו לקדמונים ואינם מוכרים כיום), וכמות החלזונות בים המזרח התיכון כיום אינו מספיק לתעשיית צבע כמו שהיה בזמנם כך שבלאו הכי מראה שהרבה נכחד, ומאידך גיסא כמדומה שקראתי במאמר אחד שיש עשרות מיני פורפירא (אולי כחמישים), מלבד כמה מינים בודדים מסויימים ומיוחדים המפורסמים בקביעות במאמרים התורניים.

וכמדומה שראיתי בעבר באיזה מאמר מדעי (שאינו קשור לענין התכלת) דהפורפורא במקור משמש לשם אחר לגמרי והוא שם מושאל למיני הצבעונים הבאים מחלזונות.

ולכשתמצי לומר שהראיה העיקרית מספרי האומות וגם הרבה מהראיות המשנִיות הם הוכחה שהתכלת היה מוגדר בזמנם בשם פורפורא שזה כבר בלאו הכי פשוט לפי הגדרת פורפורא שהוא שם מושאל לכל דבר מסוג זה (וכמובן שלפעמים יזכירו הפורפורא ביחד עם מינים אחרים שנתייחדו לשם נפרד אבל בכלליות השם פורפורא כולל כל אלו).

ומאידך גיסא לא נמצא הכרח ברור לומר דחלזון התכלת הוא אחד מן המינים המוכרים לנו כיום, הן משום שרוב הלומדים הגמ' שאינם מכירים הזיהוי לא הבינו את דברי הגמ' כפי שמפרשים אותו המצדדים בזיהוי והן משום דיש משמעויות שונות בחז"ל שהשימוש בתכלת היה לא נפוץ כבר בזמנם והן מטעמים אחרים.

ואיני אומר לכת"ר שכל הראיה אינה קיימת כלל אבל מה שודאי אפשר לומר שכ"ז מסיר מחומר הקושי', וכל אחד ייקח את הדברים לפי הבנתו ושיקול דעתו, ולא אכניס את ראשי בין ההרים (אין בדברי אלה התייחסות לממצאים הארכיאולוגים).

טעם ראשון דלא סמכי' על אשה שתשמור גופה (סי' לח ס"ג ומג"א ומשנ"ב שם ועי"ש בב"י בשם כלבו ע"פ התוס' בשם הפסיקתא, ועי"ש עוד באשל אברהם ולענין הנחה בזמן תפילה בלבד ג"כ אסור כמ"ש הפמ"ג שם וסתימת הפוסקים דלא כהתהלה לדוד והטעם דבתפילה קל להשמר להפסיק קצת קודם כדי הילוך ד"א ועי' מגילה כח ע"ב וגם דתפילין חמיר יותר), וגם אם מיכל בת שאול הניחה בגלל עקרותה (עי' בא"ח) מ"מ להלכה קיימא לן שהיא עצמה לא עשתה כהוגן (כדברי התוס' בשם הפסיקתא שהביא הב"י).

טעם שני דיוהרא הוא (עי' סי' יז ס"ב).

(ואע"פ שהמשנ"ב שם בסי' יז כתב שדדין יוהרא הוא דוקא בציצית כיון שאינו חובת גברא וממילא גם אשה אין מתבקש ממנה להדר בו לכשתדקדק תמצא דמאותו הטעם גופא יש יוהרא גם בתפילין כיון שאין מתבקש מאשה לקיים דבר שע"פ דין יש בו כמה טעמים שלא תקיימו, וממילא גם בתפילין שייך יוהרא, ומה שלא הזכירו הפוסקים יוהרא בתפילין משום דטעם דיוהרא קיל מכל טעם אחר שאינו נוהג באופנים שונים וגם אינו חמור כ"כ אבל מאחר שהזכירו טעמים אחרים לא הזכירו גם טם דיוהרא דיהודה ועוד לקרא משא"כ גבי ציצית שם כ' הרמ"א דיכולות ללבוש ציצית ורק לא ילבשו מטעם יוהרא, ומ"מ אינו מוכרח דיש לטעון שעיקר היוהרא בציצית משום שיש בזה הידור משא"כ כאן דאם משום החיוב באיש הרי בדבר שיש חיוב באיש אין בו יוהרא באשה כמו לולב ושופר ואם משום שהוא חשש איסור באשה א"כ אין זה מצד יוהרא אלא מצד איסור, ומ"מ מאחר שיש בזה צד הנראה כהידור נראה לעיקר דכ"ש שיש להחשיבו יוהרא אם יש בו איסור).

טעם שלישי לא ילבש (עי' אג"מ או"ח ח"ד סימן עה אות ג ותרגום יונתן דברים כב ה) ומהסוגיות משמע שלא חשו לחששא זו ובאמת הרבה מדברי התרגום יונתן אינן כהלכות הבבלי ואף לפעמים לא כהירושלמי (ועי' ירושל' פ"ד דמגילה ואילין דמתרגמין וכו'), ואכמ"ל, ובגוף הדין יל"ע (ועי' שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סוף סי' קעג וארצה"ח סי' יז המאיר לארץ סקט"ו) אבל בצירוף לכל הטעמים הללו יש להזכיר טעם זה ג"כ.

והנה להסוברים שיכולה אשה ללבוש כלי גבר בחמה מפני החמה וכו' ולא נאסרה אלא במלבוש שהוא להתערב בין האנשים וכמו שהבאתי בתשובה אחרת לדעות אלו תוכל ג"כ ללבוש לצורך מצוה ולפי שכבר עמדו בזה האחרונים הנ"ל לא נאריך בזה עוד, ורק יש לציין שדברי האג"מ בזה לומר שכאן חמיר מכל כלי גבר מחודשים, וכאמור שמצינו בהרבה מקומות שדברי התרגום המכונה יונתן לא אזלי כגמ' דידן, ואדרבה יש מקום לומר לאידך גיסא [ליישב פשטות הסוגיות שאין לא ילבש בתפילין] דאפי' להמחמירים בחמה מפני החמה וכו' כאן יש מקום לדמותו למנהג כללי של מצוות שאשה פטורה מהם שמנהג הנשים לקיים הרבה מהם ולא דייני' על כל מנהג בפרטות אע"פ שיש מנהגים שהם כלי גבר על אשה ויש שלא, מ"מ באופן כללי אינו בכלל כלי גבר מה שמקיימת מצוות שלא נצטוותה בהם כיון שמנהג נשים לקיים הרבה מהם, וגם יש מקום לדון ולטעון דמה שגבר אינו עושה מחמת עצמו אלא מחמת המצוה ומצוות לאו ליהנות נתנו לא חשיב כלי גבר בכה"ג, ובהכי מיושב פשטות הסוגיות כנ"ל.

טעם רביעי שהוא מנהג המינים, והאומר בסנדל איני עובר ואיני עובר בצבועין לא יעבור כלל (משנה במגילה), וכן מצינו שהזהירו החת"ס והמשנ"ב והפוסקים הרבה על שינוי מקום הבימה ושאר מנהגים שהנהיגו המינים, ועי' בספר חכמי גליציה שהביאו ליקוט עצום מהאחרונים כנגד שינויים ששינו המינים בבהכנ"ס.

וא"א לדון בדבר זה עוד מאחר שהלכה פסוקה היא ברמ"א (סי' לח ס"ג) שהיא אסור ושמוחין בידן.

הנה לגבי שכרות כבר נתבאר בתשובות אחרות שאפי' לבריא להרבה פוסקים ולהלכה אינו חיוב כלל כמו שנקטו הד"מ והבה"ל ר"ס תרצה.

ולענין סעודה לענין שבת דינא הוא דשו"ע ומשנ"ב שמי שהאכילה קשה לו פטור שהשבת לעונג נתנה ולא לצער, ולגבי פורים היה מקום לדון כיון שיש דין משתה ויש מקום לטעון דלא תליא בעונג, אולם עי' בר"ן בפ"ק דמגילה דמדברי קבלה דמשתה יש רק איסור תענית ואילו סעודה יתרה מדרבנן, ועי' מעין זה בתשובת מהרי"ל, הלכך לא מסתבר שתקנו חכמים סעודת פורים יותר מחיובי שבת אלא בגדרי שמחה ולא שיאכל לאנסו בצער.

ואם בא לחשוש לצד שיש חיוב לשתות קצת יין בפורים ישתה בלא שכרות (ועי' באר היטב סי' תרצה סק"ב מש"כ בשם עמודי שמים), ועי' בתשובה אחרת שהרחבתי בזה ושגם היעב"ץ לא בהכרח סבר כן, ושלכאורה יש ראשונים שלא סברו כן, ומ"מ יש באחרונים שנזכרה בדבריהם סברא זו שמשתה הוא דין שתיית יין.

לענין הגוזז ציפורן אחת אמנם היה מקום לדייק מלשון הגמ' פסחים ריש דף קיב והשו"ע או"ח סי' ד סי"ח דרק ציפרניים רבים כגון ב' או יותר, אבל אין מוכרח דיש לומר ציפורניים דעלמא, או שלא דברו חכמים אלא בהוה שרגיל ליטול כל ציפרניו בפעם אחת, וגם צל"ע בנוסחאות שם, ולכן לכאורה בחשש סכנה מחמרינן (דיש בזה סכנה כמבואר בגמ' ושו"ע שם ועוד הובא סכנה בזה בחופת אליהו רבה שער ח'), וכ"כ בתהלה לדוד מהדו"ת סי' ד דאפילו גזז ציפורן אחד חייב בנטילה, וכן מבואר בכמה פוסקים דלאו דוקא הנוטל כל ציפרניו (כה"ח סי' ד אות סז בשם רשב"ץ במס' נדה וארצה"ח שם), ומסתימת הדברים משמע שאין שיעור של כמות ציפרניים שמתחייב על ידי זה בנטילה.

ומ"מ המקל בזה יש לו קצת סמך מלשון הגמ' והשו"ע, ובשם החזו"א (בהנהגות שנדפסו בסו"ס אמרי יושר בשם יש מי שאומר) הובא שאין נוהגין ליטול אחר ציפורן אחת, ויתכן שסבר החזו"א דמאחר שיש לומר דנשתנו הטבעים וגם כל ענין זה הוא חידוש א"כ אין אנו מחוייבים לנהוג אלא רק מה שכתוב להדיא בגמ' ומאחר דבגמ' נזכר רק טופריה בלשון רבים אין אנו צריכים להקפיד יותר מזה.

אמנם גם בשם החזו"א יש שמועות סותרות בזה דבבית ברוך ח"א מילואים כלל ב סק"מ הביא שמועה אחרת בשם החזו"א דרק בחצי ציפורן אין ליטול, ועי"ש שהסתפק בביאור הדבר וסיים ששמע שאין לסמוך על מה שלא נדפס בספר רק מפי השמועה.

ולגוף הענין של חצי ציפורן יש להעיר דבעצם בכל נוטל ציפורן אינו נוטל את כל הציפורן, ואף דיש מקום לומר דהמדידה בזה היא רק מה שדרך להוציא ע"פ המבואר בדיני נט"י לגבי צואה שם וטבילה ובדרי המקובלים (ויש גם צד באחרונים שהרוח רעה השורה אחר נטילת הציפרניים היינו רק בציפורן העודפת על הבשר, עי' צי"א ח"ז סי' ב), מ"מ מנ"ל לחדש כ"כ ענין חצי ציפורן, דאם אנו מקבלים שציפורן אחד חייב בנטילה א"כ סו"ס היה כאן מעשה נטילה בציפורן.

ושוב ראיתי ששמועה זו הובאה גם באחרות רבינו ח"א עמ' קה דבקוצץ בשיניו ציפרניו חייב נטילה אבל ציפורן אחת לא, ויש לסמוך ע"ז יותר ממש"כ בבית ברוך, חדא דהכא תרתי והכא חדא, ועוד דאינהו תלמידים מובהקים ואיהו לא, ועוד דשמועה זו גופא לא ברירא כ"כ לבעל הבית ברוך גופיה, ועוד דשמועה זו שהביא הבית ברוך היא מילתא דתמיהה כמו שנתבאר.

וע"ע בנידון זה אם יש לפטור נטילה בציפורן אחת בשמירת הגוף והנפש ח"א סו"ס סח.