הכנה

אם תפרש שיש בזה היתר של שינת ארעי באופנים המותרים עדיין צריך תלמוד קצת, דהרי שינת ארעי הותר רק עד מהלך מאה אמה, שהוא זמן קצר מאוד, ועליית נשמה שהוא דבר המצריך הכנה רבה קשה לומר שהוא מוגבל לזמן קצוב כזה.

אבל מתוך דבריו של מהרח”ו נראה שהנמנום אינו נמנום כשלנו דייקא אלא חלק מתהליך עליית הנשמה גופא, והוא התפשטות הגשמיות, ונראה כישן ואינו ישן, כמבואר הדברים בהרחבה בר”ח פ”ב דחגיגה ובערוך ע”פ הגאונים, וזה מותר בתפילין כמבואר בשו”ע שחסידים הראשונים היו מתעלין עד כדי התפשטות הגשמיות בעת תפילתם, ובלשון חכמי הפילוסופיא נקרא השכל הפועל, עי’ אמונה רמה להראב”ד הראשון, ובספר הכוזרי ועוד הרבה ספרים, ומה שנקרא במקובלים השראת השכינה נקרא כעין זה בלשון חכמי פילוסופיא התדבקות בשכל הפועל, והוא השכל הראשון פועל כל, וברמב”ם סובר שעלייה זו היא מדרגות הנבואה ורוה”ק, ועי’ במלבי”ם ריש עמוס דיש קצת חילוק בהגדרת הנבואה בין פילוסופים למקובלים, ועי’ רמב”ן ושאר מפרשים בריש פרשת וירא ובמלבי”ם דיחזקאל, ובשם הגר”א ובית מדרשו הובאו כמה מן הדברים בזה בענין עליית הנשמה עד שנעשה כמת וכאבן דומם לא יפתח פיו, ויש מי שראה אותו בלילי הפסח באמירת שה”ש בדרגא זו והיה נראה כמת, ועי’ בספר הגאון מ”מ בזה בענין מנהגו ודברי בית מדרשו בזה.

לגבי שאלותיך על חילוקי הלשונות בין עובר ירך אמו וברא כרעא דאבוה נראה דכרעא יותר לשון מעמיד וירך יותר לשון חלק מן הגוף ולא כל הרגל, ועיקר מטבע הלשון ואם הוא נאמר ארמית או עברית נקבע על ידי מי שטבע הלשון בפעם הראשונה לפי דיבורו ולפי מקומו ושעתו, ויש מהלשונות שנקבעו על פי התבטאות השגורה בפי כל העולם כמ”ש רש”י בכ”מ, ולגבי התוספת של תיבת “הוא”, הנה גם אם לענין לשון תורה נחלקו תנאים אם אמרי’ דברה תורה בלשון בני אדם או לא, אבל לענין לשון חכמים בודאי אמרי’ דברה תורה בלשון בנ”א, ובגמ’ הרבה פעמים התוספת “הוא” הוא ממטבע הלשון כמו שלו “הוא” וכדאי “הוא” לו, וכעין זה בדברים אחרים כמו כל העולם כולו, והוא דרך דיבורם ולשונם, וכמובן שבודאי שע”פ סוד יש טעמים אחרים לכל דיבור ודיבור.

קרא פחות

שאלה: מה הדין במקום שנהגו אנשים גוים לגלח בית השחי ובית הערו’ או מנהג שהתחיל באיסור שאנשים יגלחו שם עד שנתפשט ונקבע האם נחשב כמקום שנהגו האנשים כן.

תשובה: יש בזה דעות שונות לענין גוים ולענין מנהג שהונהג באיסור או על ידי פורקי עול, והסברא הרווחת שגם מנהג גוים וחילונים נחשב מנהג לענין זה, ויש חולקים.

מקורות:
יעוי’ באוצר הגאונים בנזיר נח ע”ב בשם תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון שכל דבר שאנשים נכריים של אותו המקום עושין מותר גם לישראל הדרים שם לעשות כמותם גם אם במקום אחר הוא תיקוני נשים.

ויעוי’ בתשובת הרשב”א ח”ד סי’ צ’ שהביא שיטת הסוברים שבמקום שנהגו האנשים לגלח מותר, וחלק עליהם ובסיום דבריו הזכיר שגם במקום שהתחיל המנהג באיסור ונתפשט עדיין הוא אסור, ולפו”ר משמע מדבריו דזה האופן שהמתירים סוברים להתיר דהיינו אפי’ אם התחיל באיסור, ובזה גופא חולק עליהם הרשב”א וסובר שהוא אסור, אבל עכ”פ נשמע מזה שלפי המתירים (דהיינו לפי הכרעת הרמ”א ומנהג חלק מבני עדות המזרח כמו שנתבאר בתשובות אחרות) יהיה מותר אפילו אם התחיל באיסור.

יעוי’ בלשון הרע”א ריש סי’ קפב בשם הפרישה שם אות ה’ שהביא ב’ אופנים לבאר דברי השו”ע על מקום שנהגו האנשים לגלח, אופן א’ שמדובר במקום שנהגו גוים לגלח, וממילא סגי בזה לענין שלא נחשב מלבוש של אשה, ואופן ב’ שמדובר באופן שנהגו ישראל כולם לגלח.

ויש להבין מה נתקשה בזה שהוצרך לבארו, ונראה שהקושי היה איך הותר להנהיג מנהג כזה, דהרי הראשונים שהתחילו במנהג עשו באיסור, ועל זה אמר ב’ תירוצים, או דמיירי באופן שהגוים נהגו כן שאינם מצווים בזה, או דמיירי במנהג שכל הישראלים נהגו בו וכיון שכולם עושים כן מותר.

ונשאלת השאלה על התירוץ השני מה נשתנה בין הקושי’ לתירוץ דחוזרת השאלה הרי הוא מנהג שנעשה באיסור, אלא אפשר שהתירוץ בזה הוא שאע”פ שנעשה באיסור מ”מ מכיון שעכשיו כולם נהגו בזה עכשיו הוא מנהג היתר.

ומאידך גיסא יש לפרש יש לומר, שנתקשה דאטו ברשיעי עסקי’ דהרי הותר להתחיל מתחילה במנהג זה, ובתירוץ הראשון כ’ דמיירי במנהג שהונהג על ידי גוים, ובתי’ השני תי’ שהמנהג נעשה על ידי ישראל באופן המותר, כגון שנתפשט בבת אחת, או שמעולם לא היה מנהג המיוחד לנשים לגלח בעיר זו מאז שדרו כאן ישראל, ולפי ביאור זה אין ראי’ שמנהג שנתפשט באיסור יהיה מותר.

ומ”מ נראה מלשונו שהתי’ השני חולק על התי’ הראשון וסובר שמנהג גוים לא מועיל לענין זה, ובאמת צל”ע למה, דהרי לפי דעה זו אזלי’ בתר מנהג האנשים והרי הוא מנהג אנשים, ואולי מאחר שאין מנהג ישראל כן באנשים אלא נשים בלבד, והוא עושה כן הרי הוא עושה דרך נשים, ויותר משמע דהוא משום דלא אלימי גוים לקבוע מנהג בזה, ויל”ע.

ומ”מ למעשה רוב הצדדים שמנהג שהתחיל באיסור יועיל, דהרי לתירוץ הראשון בדבריהם אין הכונה לזה, וגם לתירוץ השני כתבתי ב’ ביאורים לבאר דבריהם, ואפי’ לביאור השני שלא מיירי במנהג שהתחיל באיסור, מ”מ עדיין אין הכרח שלא מיירי בזה משום שמנהג כזה לא מועיל, דשמא לא מיירי בזה משום דלא עסקי’ ברשיעי אבל לא שלא יועיל.

לגוף הנידון על מנהג באיסור יש לציין שהסברא הפשוטה שיועיל, דהרי למעשה כעת אינו מנהג נשים, וכל מנהג שהשתנה במשך הדורות והמקומות תחילת השינוי של המנהג מחומרא לקולא היה באיסור עד שהוא התפשט, וכ”ש בניד”ד שאין כאן קבלת נדר לאסור את זה ולדעת הרמ”א לא תליא אלא במנהג אנשים, ואמנם היה מקום לומר דקמא קמא בטיל ועושה באיסור ולצרף את הצד שמנהג שמנהג באיסור לא נחשב מנהג וממילא לעולם לא ייחשב מנהג, אבל כל הרואה יראה שהוא דחוק מאוד לחדש כן.

עוד יש לדון האם מקום שנהגו שם רק פורקי העול לגלח והכשרים לא נהגו האנשים שבהם לגלח אלא נשים בלבד האם חשיב שהוא מנהג אנשים או לא, והיינו באופן שרוב האנשים שם פורקי עול.

ויש לדון אם יהיה תלוי בב’ התירוצים שהובאו בפרישה וברעק”א, או דילמא שכאן גם לפי הצד שבגוים לא יועיל אבל כאן יועיל טוב מאחר שהם ישראל יש בידם כח לקבוע מנהג, אבל יותר נראה דאין ביד ישראל גוי כח לקבוע מנהג דממ”נ אם אין כח לגוי לקבוע מנהג בזה למה שיהיה כח לישראל גוי לקבוע מנהג.

ומאידך גיסא דילמא גם לפי הצד שבגוים מועיל מנהג בזה אבל בזה לא, דכל מה שיכולים לקבוע מנהג בזה הוא רק גוים שעושים כדין כיון שאינם מצווים בזה אבל ישראל פורקי עול שלא עושים כדין לא, (דהרי אין עוד ישראל כשרים שנוהגים בזה שיחשב שהם עושים כדין, ומ”מ פורקי העול עצמם יש מקום לדון דשמא שלא ייענשו על זה מאחר שאצלם הוא מנהג אנשים, ויהיה תלוי בחקירה דלעיל מה הצד שמנהג גוים לא יועיל לישראל, דלפי הצד שמנהג גוים לא מועיל בישראל מחמת שבישראל אינו מנהג אנשים, א”כ פורקי העול עצמם לא יענשו על זה אם אצלם הוא מנהג כן ואף יתכן שיהיה מותר לאדם כשר לגלחם אבל לא את עצמו, ומאידך גיסא לפי הצד שמנהג איסור אינו קובע א”כ לא יקבע המנהג שלהם לעצמם, ויל”ע בזה), וכן יש מקום לומר לפי מה שנתבאר הקושי שהי’ להפרישה והרעק”א לומר שמדובר במנהג ישראל, שהרי יש בזה איסור, יתכן שסבר שמנהג איסור לא קובע בזה, אם נאמר (לפי הביאור השני דלעיל בתירוץ השני בדברי הפרישה והרעק”א) שמנהג שהתחיל באיסור לא מועיל, אבל כבר נתבאר לעיל דרוב צדדים שאין הדין כך.

ובאמת כל ההגדרה של העיקרון שמנהג איסור לא קובע את הדין לענין לא ילבש הוא מאוד דחוק ואינו מובן ולכן קשה מאוד להגיע להגדרות דינים לפי עיקרון זה.

ולמעשה הפשטות בזה דיהיה תלוי בב’ התירוצים של הפרישה והנידונים דלעיל, דלהסוברים שמועיל מנהג של לא ילבש בגויים יועיל גם בחילונים ולהסוברים שאין מועיל מנהג בגויים לא יועיל בחילונים דכיון שפרקו עול אינם קובעים מנהג ישראל כלל.

ויעוי’ בדברי בעל שו”ת ערוגת הבשם [קונטרס הכנה דרבה אות יג, ואינו ערוגת הבשם הקדמון] שדן שם לגבי בושם שיש בחורים המשתמשים בו ונקט שם שכיון שהם בני שחץ אינו נחשב דרך אנשים, וחזי’ מדבריו דצריך שיהיו מנהג בהיתר, ובדבריו נתחדש חידוש נוסף שכיון שעושים כן באיסור מחמת דרך שחץ ממילא אינו קובע המנהג, ויל”ע על איזה בני שחץ מדבר דבפשטות לפי ההזהרה המבוארת בדבריו מדבר לשומרי תורה למנהג שחדר אצלם להשתמש בבושם וזה צ”ע מאוד דהרי גם לענין תגלחת מבואר שלא היה מנהג החברים לגלח (וזה לכאורה דלא כהתי’ הראשון ברעק”א דהרי גם גוים הם ודאי בני שחץ), וחזי’ לכאורה מדבריו עוד דאין צריך דוקא רוב בני אדם, דלולא שיש כאן בני שחץ סגי במה שיש ריבוי בני אדם שעושים כן, ולא משמע מדבריו שרוב בני האדם היו עושין כן בזמנו.

(ולגוף דבריו יעוי’ בברכות מג ע”ב, וצ”ע, ויתכן דלמגדר מילתא אמר כן כיון שהוא מביא לידי איסורים כמבואר שם ועי’ שבת קטו ע”א וברש”י שם, אבל גוף הראי’ מברכות יש לדחות דהגמ’ לא מיירי היכא דמוכחא מילתא שהבושם ניתן להדיא לא רק למטרת עבורי זיעא).

ויעוי’ בשו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ רמג כ’ דאין להקל אם רק הגוים עושין כן, ואולי סובר כתי’ השני של הפרישה.

ויעוי’ במה שהובא בשם הגריש”א (תל תלפיות תשרי שתע”ג) הובא, הסרת ריבוי שערות על ידי קרני לייזר מותר כיון שכהיום החילונים מסירים בתער כבר לא הוי בכלל לא ילבש דהוי בכלל אנשים נוהגים כן כמו לענין מראה ואף שאין מסירים על ידי לייזר מאחר ואינו ניכר אופן ההסרה אם הוא בתער או בלייזר לכן לא הוי בכלל תיקוני אשה ומותר עכ”ד, ויש לציין דזהו לפי הצד שמנהג החילונים ג”כ נחשב מנהג לענין זה.

יוצא ידי חובה בכל שמחה, ולכתחילה יתכן שיש לשמחה גם בבגדי צבעונין ואז תוספת זו היא הידור.

מקורות:
מסתבר דלא דברו חכמים אלא בהוה דשמחה בבשר בזמן בהמ”ק נלמד מקראי כדלהלן, ולכן בזמן בהמ”ק אין אדם יוצא בעופות כדתנן בפ”ק דחגיגה, ואולי גם יין דכתיב ביה להדיא שמחה כמ”ש בברכות לה ע”ב, אבל שאר דברים מנא לן, ומיהו עי’ להלן מה שרמזתי מקרא דהושע.

יש לציין דלשון הרמב”ם פ”ו מהל’ יו”ט הי”ז ואילך והטור סי’ תקכט חייב אדם להיות שמח וכו’ ואשתו ובניו וכו’, כל אחד בראוי לו כיצד וכו’.

ומבואר בלשונם שעיקר הדין הוא שכ”א בראוי לו וכל השאר הוא היכי תמצי לזה.

והאמת שהיה לכאורה אפשר כבר לדייק כן מלשון הגמ’ פסחים קט ע”א אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, רק דאי משום הא היה מקום לפרש בראוי להן היינו לכלל האנשים או הנשים, אבל בלשון הרמב”ם והטור שנקטו כל אחד בראוי לו ואח”כ פירטו כל אחד לגופיה יותר משמע שהוא באמת דין לכל אחד במה שהוא.

ויש לציין בזה גם ללשון הגמ’ שם בבבל בבגדי צבעונין ובא”י בבגדי פשתן מגוהצין, ומשמע שאם יימצא מקום שלישי שיהיה הרגילות לשמוח בדבר אחר ישתנה דרך השמחה לפי זה.

אבל יש לדחות חדא דאולי סו”ס רק במידי דלבישה, דברים שהאשה משתוקקת וכו’.

ועוד דמאן לימא לן שהוא מצד דרך, דילמא לעולם כך הוא שנהנית בבגדים החשובים ביותר באותו מקום, ועוד דגם בבבל שמא ההנאה יותר במגוהצים מבצבעונין רק דלא בקיאי בבבל בגיהוץ כמ”ש בשלהי תענית אבל מאן לימא לן שהדרך השתנתה בשמחה בין בבל לא”י.

ויש להוסיף מה שהקשה הב”י שם על מ”ש הרמב”ם דשמחה היא בבשר ויין דהרי בגמ’ שם מבואר דשמחה בבשר הוא רק בבשר קדשים בזמן שבהמ”ק היה קיים, ומשום כך השמיטו בשו”ע, כמ”ש הא”ר והמשנ”ב, ותירצו הרבה אחרונים (יש”ש דביצה פ”ב ס”ה, נשמת אדם כלל קד, כפות תמרים וערל”נ סוכה מב ע”ב) דהרמב”ם הוסיף כן מדין שמחה בראוי לו, כיון שבשר הוא דבר המשמח, וממילא ה”ה לענייננו, ועי’ במור וקציעה ושאר אחרונים מש”כ בתירוץ קושיית הב”י.

ויש להוסיף בזה דבבה”ל שם כתב בשם האחרונים שאם אין ידו משגת יקנה עכ”פ מנעלים חדשים, ולא נראה דהפטור מבגדי צבעונים הוא מצד שאין חייב להוציא על מצוות עשה יותר מחומש ממונו, כמ”ש הרמ”א בסי’ תרנו, דא”כ לפי גדר זה אם אין לו חומש ממונו לקיים מצוה זו פטור מכלום, ועוד למה לא נחית לחלק דהפטור מבגדי צבעונים הוא רק אם אין לו חומש ממונו, אלא נראה דההגדרה היא דבאמת בניד”ד מקיים עיקר דין שמחה גם במנעלים חדשים , רק שיותר שמחתה גדולה בבגדי צבעונין, ואולי יש להוסיף בזה הטעם דלכתחילה יש לשמחה בבגדי צבעונין משום שחכמים שיערו שתהיה לה מזה שמחה אמיתי ומתקיימת ולא רק התלהבות גרידא.

ויש להוסיף בזה דברמב”ם נזכר לשון אריכות בזה שאין שמחה אלא ביין ואין שמחה אלא בבשר, והקשו האחרונים למה חילק הרמב”ם אלו לב’ שמחות, ציינו לקו’ זו בספר המפתח שם, ונראה דהרמב”ם שהוסיף שמחה בבשר מסברא מודה דלכתחילה עיקר קיום השמחה בזמן שאין בהמ”ק קיים הוא ביין, דהרי להדיא אמרי’ בגמ’ שם לענין שמחה בבשר דתינח בזמן שבהמ”ק קיים, בזמן שאין וכו’, והיה מקום לומר דהקושי’ שבשר אינו מצוי ויין מצוי, אבל תמוה וכי בגדי צבעונין חדשים מצויין יותר מבשר ביו”ט, ועוד קשה דהרי יש לימודים מיוחדים מפסוקים שבזמן בהמ”ק שמחה הוא בבשר שלמים כמ”ש התוס’ פ”ק דחגיגה והארכתי בחידושי שם ובחידושי על המכילתא דרשב”י פרשת בוא, ואמנם יש דעות באחרונים דבשר שמחה בזמן המקדש הוא קרבן בפני עצמו, אבל לאו כו”ע מודו לזה, ופירשתי במקומו, ועוד דלכו”ע יש דין של אכילת בשר שמחה שזה בזמן המקדש, א”כ מבואר לפ”ז בגמ’ דפסחים שם שבזה”ז עיקר שמחה ביין ולא בבשר ואעפ”כ הוסיף הרמב”ם שיש שמחה גם בבשר, וחילקו לדין בפ”ע, ומבואר מכ”ז שלכתחילה דין שמחה הוא במה שאמרו חכמים, ומ”מ בתוספת או באין ידו משגת יש הרבה מיני שמחות אחרות.

ואין להקשות למה נחלקו בגמ’ פסחים שם מה שמחת קטנים דהא כל אחד יש לשמחו לפי דעתו ולמה נחלקו, אין להקשות כן, חדא דכבר נתבאר דיש עיקר חיוב שמחה לכתחילה מה שהראו חז”ל, ועוד דבלאו הכי יש לומר דשם מיירי בסתמא בקטן שלא גילה לנו מה משמחו, ועוד דבקטן יותר קשה לאבחן מה באמת משמחו ומה אינו אלא התלהבות רגעית, וגם הקטן עצמו אינו בהכרח מכיר ומבחין בדבר.

יש לציין דבמקרה של מטבח חדש יתכן שצורת השמחה להתחיל להשתמש במטבח ביו”ט, דהרי לענין שימוש קודם יו”ט עדיין לא שמענו להדיא שחשיב שמחה (אלא רק בזמן שכבר עושה הכנה ליו”ט).