גמרא

הנה לדידן קי”ל כדעת המג”א והמשנ”ב ובה”ל בכ”מ לחשוש להדעות שסמיכה אינה כעמידה (עי’ במ”מ שציינתי בזה בתשובה ד”ה דין סמיכה כישיבה האם הוא רק לחומרא או גם לקולא כגון בברכת המזון), ולכן לכאורה כשנסמך בגופו באיזה אופן היה חשיב כישיבה, אבל בנידון דידן יש מקום להסתפק דשמא סמיכה כישיבה הוא רק כשנסמך ממתניו ומעלה אבל מה שנסמך ברגליו אפשר דהכל חלק מצורת העמידה דמה לי עומד בקרסוליו או בברכיו, ויתבאר להלן.

ובנידון זה יש ב’ ציורים הא’ שיושב ממש וברכיו לארץ כצורת כריעה, והנידון השני שהוא הנידון המדובר כאן שהוא בדרך עמידה והברך נשענת על הכותל.

ובאופן הראשון הנ”ל מצינו נידון בפוסקים לגבי יבמה דבשו”ע אה”ע סי’ קסט ס”ל ובשו”ע פירוש סדר חליצה סקע”ה בשם רבינו פרץ בהגהת סמ”ק דהיבמה לא תהיה על ברכיה אלא מעומד ועי’ גם בשו”ת מהר”ם בן חביב סי’ טז.

ומאידך גיסא שם חמור יותר מניד”ד דשם יש חדא לריעותא שאמנם אין כל כולו נסמך על הקרקע אלא רק רגליו, אבל הרי צורת מושב הגוף אינו בעמידה אלא בהנחה, שהרי מכופף קומתו ואינו עומד מלא קומתו (ואפי’ סמיכה בצירוף שחיה יש שנקטו דחשיב כסמיכה ע”פ הגמ’ בזבחים יט ע”ב, ועי’ ברכ”י חו”מ סי’ יז סק”ג מש”כ בדעה זו), משא”כ כאן דהוא תרתי לטיבותא שהרי גם אין כל כולו בסמיכה אלא רק רגליו וגם אין צורת הגוף בישיבה אלא בעמידה גמורה שהגוף כולו עומד (ולהסוברים דסמיכה כעמידה לקולא אה”נ דכאן אין שאלה כלל אבל הנידון להסוברים דסמיכה כישיבה לחומרא שזהו דעת המשנ”ב).

ובהלכות קטנות ח”א סי’ צד כתב שדברי השו”ע לגבי חליצה אמורים רק לגבי אם יושבת כל גופה עליהם אבל אם גופה בעמידה והיא כורעת אין בזה חשש והוא בכלל עמידה (ואמנם מש”כ שם לגבי אדם חשוב בנפילה על פניו אינו שייך לניד”ד שאינו משנה צורת תנוחת גופו).

ויש לציין שבעניני חליצה לרבינו פרץ הנדפסין בשו”ת הרשב”א ח”ז סי’ שצט אי’ שהיבמה יכולה להיות על ברכיה ואולי יש בזה ב’ נוסחאות בשם רבינו פרץ, אבל יתכן ליישב כחילוקו של ההלק”ט הנ”ל.

ולכאורה יוצא מזה דהוא פלוגתת מהר”ם בן חביב (שהוא פשטות השו”ע) וההלכות קטנות דלמהר”ם בן חביב הוא מחלוקת הרשב”א והשו”ע ולהלכה כריעה כישיבה ולההלק”ט כריעה כעמידה כשאין מתיישב על כריעתו.

אבל בניד”ד אם נצרף דעות הסוברים שסמיכה כעמידה א”כ קיל יותר ואז אפשר לסמוך על זה במקום הצורך, דהרי הבה”ל בסי’ תכב ס”ז נוטה מעיקר הדין כהבית מאיר דבדבר שחיוב עמידתו מדרבנן כשר בסמיכה וא”כ למעשה נקט שהוא ספק, וכאן יש עוד צירוף.

אבל עצם מה שגופו נסמך על ברכיו לדעת המהר”ם בן חביב דמחמיר בכריעה אליבא דהסוברים דסמיכה כישיבה בפשוטו נראה דגם סמיכת ברכיו כישיבה, דאף שיש כאן תרתי לטיבותא מ”מ תרתי הטיבותא הללו אינם מעלים ולא מורידים לדעות אלו, ולכתחילה יותר טוב לחוש לזה מאחר דקי”ל דיש לחשוש שסמיכה כישיבה ופשטות השו”ע כהמהר”ם בן חביב, וצל”ע.

בבה”ל סי’ מ’ דן בזה וקאמר דיש ב’ טעמים לחייבו גם להרמ”א [דלהמחבר בכל גווני חייב כשהסירו].

הטעם הא’ משום דאף להרמ”א בסי’ כה סי”ב שפוטר לברך כשהסיר והחזיר התפילין מ”מ כתבו [עי’ בבה”ל בסי’ כה שם שהוא דעת האחרונים דלא כהמג”א] שאם הסיר התפילין כדי להפנות צריך לברך אח”כ כיון שאסור להפנות בתפילין וה”ה בעניננו, ונשאר בזה בצ”ע.

והב’ משום דבירושלמי פ”ב דברכות ה”ג משמע שצריך לברך כשחוזר ומניח אחר סעודת קבע ומ”מ כ’ הבה”ל שאין ראי’ ברורה מהירושלמי כיון ששייך לפרש שחוזר ומברך משום שקודם הסעודת קבע נפנה.

וכוונת הבה”ל דבירושלמי שם מקשה איך מברך רק פעם אחת ביום הא יש סעודת קבע בינתיים ומתרצי’ דכשאכל אכילת ארעי (ויש שם כמה גירסאות וכ’ הבה”ל דכך יוצא לכל הגירסאות שאחר אכילת קבע צריך לברך על התפילין) וקאמר הבה”ל דיש צד לחלק מהדעות בביאור ובגי’ הירושלמי שם דלפני כל אכילת קבע נפנה והברכה שמברך אח”כ על התפילין הוא משום שנפנה.

והנה המעי’ בהבה”ל ימצא דמסקנתו שצריך לברך רק שלא ברירא ליה לגמרי הדין, דהרי סיים בצ”ע, ולגבי הראיה מהירושלמי כתב שאינה ראיה מוכרחת, אע”ג דבפשוטו זו כוונת הירושלמי וגם לדחייתו מ”מ כך הוא לפחות לחלק מהמפרשים בירושלמי.

והעירו דהרי מדינא אסור לו לאכול קבע וא”כ מה הצד שיברך, ויתכן דהצד בזה הוא משום שאכילת ארעי שרי וכיון שקבע הוא כארעי וארעי ואפי’ הקבע גופא אם היה מפסיק באמצעו לא היה מתחייב להסיר התפילין, הלכך הבו דלא לוסיף עלה לחייב בברכה אח”כ אבל ג”ז אינו מובן דכל מידות חכמים כן דארבעים סאה הוא טובל וכו’.

אבל המעי’ היטב בלשון הבה”ל שם ימצא דעיקר מה שלא הי’ ברירא ליה דין זה לגמרי הוא משום שהאיסור להפנות בתפילין הוא דאורייתא משא”כ בענייננו, וז”ל שם, ואפילו לדעת הרמ”א וכו’ מ”מ הרי כתבו שם דכשמסירן ע”ד ליכנס בהם לבה”כ צריך לחזור ולברך לכו”ע דמפני שאין רשאי לילך בהם לבה”כ אידחי ליה שעה זו ממצוה וא”כ ה”נ כיון דגזרו חז”ל שלא ילך בעת הסעודה בתפילין א”כ אידחי ממצוה וצ”ע עכ”ל, ומבואר דעיקר מה שבא לחדש דכמו ששם אין רשאי ואדחי ליה ממצוה א”כ גם כאן שגזרו חז”ל אידחי ליה ממצוה, ועיקר חידושו לדינא הוא שהדרבנן מהני.

ויש להוסיף דיש גם חילוק בין הדאורייתא לדרבנן, דאמנם מצד דעת מה שקובע בדאורייתא קובע גם בדרבנן דבשניהם הדיחוי מצד דעתו שווה, ולכן נקט הבה”ל לעיקר לדינא דחשיב הפסק, ומ”מ יש איזה צד חילוק בדבר, דבדאורייתא אם הניח התפילין באיסור אפשר דלא קיים מצוה כלל כדין מי שקרא ק”ש במקום צואה בבהכ”ס, משא”כ מי שקיים מצוה דאורייתא באופן שהיה אסור לקיים המצוה מדרבנן הרי קיים הדאורייתא (ודברו בזה הגרע”א והקוה”ע ודברתי מזה במקו”א), וממילא הדיחוי מצד הקיום לא היה בשלמותו, ולכן מ”מ כתב הבה”ל דצ”ע בזה.

ויש להוסיף דלמש”כ המשנ”ב בסי’ כה סקמ”ז בשם החי”א דגם בחולץ להפיח אסור, אע”ג דשם האיסור הוא מדרבנן א”כ ה”ה בניד”ד וא”כ מש”כ הבה”ל בסי’ מ’ דאין ראיה ברורה מהירושלמי הו”מ להביא ראיה מהחי”א ומ”מ לדינא הרי כבר נקט שצריך לברך.

ויש להוסיף עוד דלהשתין בבהכ”ס קבע צריך לחלוץ רק מגזירה כמ”ש בשו”ע סי’ מג ואעפ”כ כתב הבה”ל בסי’ כה שאם יצא להשתין צריך לברך כשחוזר ומניח התפילין והיינו בבהכ”ס קבוע (ובבהכ”ס שלנו הוא נידון נפרד עי’ שה”ל ח”ט סי’ ג בסופו דיש להקל מספק וכן הובא בהליכות חיים בשם הגרח”ק), וחזי’ מזה דלמעשה נקט הבה”ל להלכה שבאיסור דרבנן ג”כ אפי’ שצורת הגזירה אינו מטעם ביזיון עצמיי אלא מטעם חששא שמא יבזה הוא ג”כ בכלל זה.

[ובגוף הנידון אם הפחה הוא דרבנן בתפילין הנה בשאג”א סי’ נקט שהוא דאורייתא מצד ביזוי מצוה, ואולי יש ללמוד כן מדלא אמרי’ ששמא יישן בהם הוא גזירה לגזירה, אבל בפמ”ג סי’ פ מבואר שהפ’ בתפילין הוא דרבנן, ומשמע דרק צואה משום וכסית את צאתך, וכן נקטו עוד אחרונים דהפ’ בתפילין דרבנן עי’ בשד”ח ח”א עמ’ תיז, והמשנ”ב בסי’ פ הביא דינא דהפמ”ג ואע”ג שלא הביא טעמו מ”מ בודאי אזיל לפי טעמיה דהפמ”ג שם שהוא דרבנן, ובפרט דקודם לכן דן לגבי עוד עניינים דהפ’ אינה מדאורייתא משום שהוא ר”ר שאין לו עיקר, וא”כ גם בפרט זה קאי על זה מצד שהוא דרבנן].

והיה מקום אולי אפשר ליישב דברי הבה”ל הנ”ל בסי’ מ באופן אחר דהנה דעת המג”א בסי’ כה שלא נאמר דין כזה שכשחולץ התפילין להפנות צריך לברך מטעם שא”א להפנות בתפילין והמג”א סובר שהוא רק לבעלי הגמ’ שבתי כסאות שלהם רחוקים, ואפשר דגם להסוברים שהליכה ושינוי מקום אי”ז הפסק (עי’ בבה”ל ובאחרונים לעיל סי’ ח) במצוה, מ”מ כאן בצירוף ב’ הטעמים יחד חשיב היסה”ד, וע”ז קאמר הבה”ל דבסעודה יש ב’ הטעמים יחד כיון שהוא הסרה לזמן ממושך וגם אינו יכול לאכול בתפילין.

אמנם למעשה אין כוונת הבה”ל לזה דהבה”ל קאי שם בסי’ מ אליבא דהחולקים על המג”א כמו שיראה המעי’ שם בלשונו, וגם לא הזכיר שם טעם זה דהוא גם משום היסח הדעת אלא משמע רק משום שא”א לאכול בתפילין, וגם יל”ע אם אינו דוחק להעמיס כ”ז בלשון המג”א בסי’ ח’ וצל”ע.

עכ”פ מה שנתבאר דלכאו’ צריך לברך שוב על התפילין אחר סעודת קבע (וצ”ב שבספר מאיר עוז על הבה”ל בסי’ מ’ שם נקט שספק ברכות להקל ושהסכים עמו הגרח”ק [ולא הביא שם נוסח דברי הגרח”ק בכתב והוא צ”ב טובא כמו שיתבאר] דהרי הבה”ל נקט להיפך ורק סיים שצ”ע ובפרט דיש לצרף דעת המחבר והגר”א בסי’ כה דחייב בכל גווני ושם בסי’ כה מצרפי’ לדעתם עי”ש בבה”ל ואולי י”ל דה”ה בענינינו ובפרט דנתבאר שדעת הבה”ל בעלמא לברך, ובפרט שנתבאר דכמדו’ שעכ”פ לפי דעת חלק ממפרשי הירושלמי יוצא שצריך לברך ובדעת נוטה תפילין סי’ תתכח כ’ הגרח”ק דבאכילת ארעי [בזה מיירי השואל שם] אינו חוזר ומברך על התפילין, ויש להוסיף שכ”כ רבינו מנוח פ”ד מהל’ תפילין ה”ז והשתא שכ”כ רבינו מנוח בודאי שהי’ מביאו הבה”ל לסייעתא לדבריו ולכן נקטי’ שצריך לברך).

הנה בפוסקים בסי’ ח’ (ב”י שם בשם תה”ד סי’ מה ומשנ”ב בשם חי”א) נזכר שיעמוד מעוטף כדי הילוך ד’ אמות וחזי’ מזה דלבישה היינו ד’ אמות ומאחר שהברכה צריכה לחול דאין לברך בין הברכה לעשיה א”כ לכאורה א”א לדבר בין הברכה לעשיה והעשיה נגמרת אחר כדי הילוך ד’ אמות.

ואפשר לטעון לאידך גיסא דהשיעור ד’ אמות קובע את הלבישה ללבישה גמורה אבל אם כבר שוהה ד’ אמות א”כ בכל רגע ורגע מלבישה זו חשיב לבישה גמורה, אבל אינו מוכרח וגם יש לדון דכל עוד שלא נגמרה הלבישה א”כ השח הרי זה מגונה עד שיתברר שהברכה חלה כדאשכחן כיו”ב בשאר דוכתי כגון בדיני טבילה.

אבל יש לדון כגון שלבש הטלית קטן (ולא נחיתנא לט”ג מאחר דשם לכתחילה עבדי’ עטיפת ישמעאלים כמבואר במשנ”ב ריש סי’ ח ע”פ הגאונים שהובאו בב”י שם, ובזה פחות שכיח האופן הנידון כאן שהי’ כדי הילוך ד’ אמות בעטיפת הישמעאלים קודם הברכה, ויש להוסיף עוד דלהד”מ בסי’ ח הברכה על ט”ק אין דינה כברכת המצוות, ולדבריו אפשר דאין הנידון כאן שייך, ומ”מ לא אמר זה אלא לרווחא דמילתא לחשוש להסוברים שאין מברכין על ט”ק ברכת המצוות, אבל כ”ש דחיישי’ גם להסוברים שהיא ברכה גמורה על ט”ק לחומרא וקיצרתי) בלא ברכה כשאין ידיו כנקיות כמ”ש בסי’ ח ס”י ועכשיו בא לברך האם סגי במה שכבר לבש ד’ אמות קודם לכן ועכשיו יוכל אחר הברכה לדבר וגם להסיר הטלית קטן או לא.

והנה זה פשיטא דבעי’ עובר לעשייתן ולכן צריך לכה”פ כל דהוא אחר ברכתו להשאיר עליו הט”ק, (ולכן גם צריך למשמש בציצית כדי שיחשב כלבישה כמ”ש המשנ”ב שם סקכ”ג, אבל עיקר העובר הוא משום דלא כלתה מצוותן ועדיין הוא עובר לשאר הלבישה [עי’ במשנ”ב סי’ כה סקכ”ו בשם הפמ”ג], דעל משמוש לחוד אחר שכבר בירך על הלבישה קי”ל דאפי’ בתפילין אין מברכין, עי’ סי’ כה סי”ב, וכ”ש בציצית שלא נזכר בסוכה מו ע”א), אבל יש לדון אם בעי’ שיעור הילוך ד’ אמות אחר הברכה או דכיון שכבר הי’ כאן לבישה גמורה של ד’ אמות א”כ סגי במה שמשאיר על עצמו הטלית כל דהוא ומצטרף ללבישה הגמורה.

ויעו’ בתה”ד סי’ מה שכתב בתוך דבריו בזה”ל דבציצית תחילת העיטוף ושהוא עומד כך מעוטף כמו הילוך ד’ אמות זהו גוף המצוה ומכאן ואילך אינו אלא שיהוי המצוה וכו’ עכ”ל, ובגוף דבריו דנתי במקו”א והבאתי דברי החזו”א בזה אבל עכ”פ המתבאר דדין הד’ אמות אינו רק מצד הלבישה אלא מצד לבישה דמצוה, ולכן כדי שיהיה עובר לעשייתן צריך שיהיה הברכה קודם השיעור של ד’ אמות, ולכן א”א להסיר הציצית אחר הברכה לאלתר.

ויש להזכיר זכר לדבר בשבת קיח ע”ב אר”נ תיתי לי דקיימית מצוות ציצית ופרש”י שלא הלך ד’ אמות בלא ציצית וע’ יומא פו (וצל”ע דבתפילין לא אשכחן זה אע”ג דגם לגבי תפילין נזכר כיו”ב, ואולי אה”נ גם בתפילין צריך להמתין שהות ד’ אמות רק דשם הוא פשיטא שאינו מסיר התפילין כל זמן התפילה ורק לגבי ציצית הוצרכו להזכיר מאחר דבציצית חיישי’ להמחמירים בצורת עיטוף רק בתחילת הלבישה מטעמים שונים שנזכרו בתה”ד ובפוסקים ובמקו”א הרחבתי בנקודה זו של תחילת הלבישה דציצית).

ועי’ דעת נוטה ציצית סי’ סט שכ’ הגרח”ק דסברא הוא ששיעור עיטוף הוא ד’ אמות, ולהמתבאר לעיל הוא גם קיום המצוה כך.

ועי’ עוד במשנ”ב סי’ ח סקכ”ה דהציצית יהיו מגולין כדי הילוך ד’ אמות בשעת הברכה.

ובאחרונים נחלקו אם צריך עמידה בזמן ד’ אמות הללו, וכ”כ בעו”ת סי’ ח סק”ה וכך משמעות המשנ”ב בשם החי”א, [וגם ממש”כ המשנ”ב הנ”ל בסקכ”ה שהציצית יהיו מגולין בשעת הברכה ד’ אמות משמע דכל החומרות לכתחילה יהיו בשעת הברכה].

והא”ר סק”ב חולק וס”ל דא”צ עמידה כיון שמקיים הברכה גם אח”כ, והביא דברי העו”ת הנ”ל וכתב דלפי מה שכתב שם א”צ דוקא בשעת עטיפה, אבל העיר שבשו”ע האריז”ל הל’ ציצית סי”ט אי’ כמו בעולת תמיד.

ויש להעיר על הא”ר דבתה”ד שם מבואר דעיקר המצוה הוא בד’ אמות הראשונות ואע”ג דהחזו”א תמה על התה”ד מ”מ הא עכ”פ בעי’ שהברכה תחול על מצוה ד’ אמות וליכא, ואולי סבר הא”ר כהצד השני דכל דהוא מצטרף ללבישה גמורה של ד’ אמות ולפי המבואר שאר הפוסקים חולקים ע”ז, וגם להא”ר צ”ב דהרי העמידה היא מטעם שמצוות בעמידה [עי’ במשנ”ב שם] וא”כ מה מהני כיון שמה שמשלים אח”כ אינו סמוך לברכה, וצ”ל דעמידה במצוה קי”ל דאי”ז לעיכובא ולכן א”צ לברכה לחול דוקא על עמידה אלא מצד המצוה סגי שאח”כ עומד [וצ”ב בתרתי חדא דהרי דין עמידה בברכה הוא משום המצוה וא”כ ראוי שהמצוה תהיה בעמידה בסמיכות לברכה ולא אח”כ ועוד צ”ב דהרי הא”ר נסמך על מה שעומד אח”כ והרי אז לא יהיה בדרך עיטוף וא”כ מה מהני ואולי מאחר דהעמידה אינה לעיכובא לא מחמרי’ דרך עיטוף בעמידה דוקא וסגי שעומד אבל מ”מ יותר טוב בעמידה שירוויח עיטוף ד’ אמות בעמידה וצלע”ש].

עוד יש לעורר בזה נקודה נוספת, דהנה עכ”פ לכתחילה קי”ל שיש לקיים המצוות חוץ לביהכ”ס [עי’ בהרחבה בדברי הפוסקים בתשובה ד”ה האם יש איסור לומר תחינה וכו’] והבה”ל סי’ תקפח ס”ב תמה דהרי ציצית מותר לקיים בבהכ”ס ואעפ”כ להלכה אפשר שלא קיבל הבה”ל קושיא זו, ונאמרו כמה תירוצים לתרץ קושיית הבה”ל כמו שהרחבתי בתשו’ הנ”ל, ועכ”פ לחלק מהתירוצים יוצא שהד’ אמות שאחר הברכה שעליהם חל הברכה אין להכנס לבהכ”ס וכך מסתבר מצד כבוד המצוה וכ”ש לדעת התה”ד שעיקר המצוה בד’ אמות שאחר הברכה [ולדידיה עיקרא דקושי’ ליתא דסגי במה שבשעת הברכה אין נכנסין לבהכ”ס].

היוצא בזה דיש להמתין בשיחה בשיעור הילוך ד’ אמות שאחר הברכה וגם אם כבר לבש הציצית קודם הברכה וכ”ש שאין להסיר הציצית תוך שיעור זה וכמו”כ יש להקפיד לכתחילה על עמידה ולא להכנס לבהכ”ס עד שיהוי ד’ אמות.

השלמה לענין דיבור לאחר עיטוף בציצית (כשעדיין לא שהה ד’ אמות)

יש להוסיף דלפ”ד הגר”א וסייעתו שא”צ לחוש לשי’ הגאונים להתעטף כישמעאלים אפי’ לכתחילה וסובר הגר”א דאין להניח כל הד’ ציציות לפניו אפי’ באקראי, א”כ אפי’ אם נימא דזה רק לכתחילה, אעפ”כ כמו שדנו הפוסקים להצריך עמידה בד’ אמות שאחר ברכה כמו שנתבאר בפנים התשו’ א”כ אם בשעת עיטוף אין הד’ ציציות ב’ לפניו וב’ לאחריו (עי’ במשנ”ב ריש סי’ ח) מסתמא שלדעת הגר”א יצטרך להמתין ד’ אמות כשהציצית מונחת כתקנה, ולכך מי שנוהג כהמשנ”ב בעטיפה וירצה לחשוש גם לדעת הגר”א יצטרך בס”ה להמתין מהלך ח’ אמות לפני שמדבר כדי לצאת גם חשש זה, דהיינו שיתעטף כעיטוף הישמעאלים בשיעור ד’ אמות ועוד ד’ אמות עיטוף רגילה ואז יוכל לדבר.

השלמה לענין דיבור לאחר שמתעטף בציצית כדי הילוך ד”א

לפו”ר היה מקום ללמוד כן גם מדברי המשנ”ב סי’ סו סקמ”ד לגבי שאין להפסיק בעיטוף טלית בין גאולה לתפילה וכתב בשם המחה”ש בזה”ל, דע”כ אם ירצה להתעטף בטלית יהיה מוכרח לעמוד בשתיקה בלי להתחיל י”ח והוי השתיקה הפסק ולא הותר כ”א לתפילין עכ”ל.

ומבואר בזה יותר דאף שאסור בלאו הכי לברך אז עד לאחר התפילה מ”מ מאחר שצריך להתעטף בשעת לבישה [אפי’ בלא ברכה] מחוייב לעמוד כדי הילוך ד’ אמות בלא ברכה, ולפי דעת התה”ד הנ”ל הוא מיושב.

אולם אחר הדקדוק עוד נמצא דאין מכאן ראיה ברורה דאפשר שכוונתו על ההמתנה והשיהוי בזמן העיטוף עצמו, וכן מה שמדמה לתפילין אפשר שכוונתו על השיהוי בזמן ההנחה עצמה.

ונראה להוכיח עוד מהמשנ”ב שם בסקמ”ה דהכונה על זמן העיטוף עצמו ולא על הזמן שלאחריו ודוק (והרחבתי בביאור ענין זה במקו”א).

בשו”ע יו”ד סי’ קסב ס”ב מבואר דמותר ללוות סאה בסאה כשיש ללווה מעט מאותו המין ומבואר מדבריו שם שא”צ שיהיה לו כנגד כל ההלוואה.

ובש”ך סק”ו הוסיף ע”פ הפוסקים דמותר ללוות הכל בפעם אחת וכ”כ בערך לחם שם, אבל בכנה”ג הגב”י סקט”ז מפקפק בזה לכתחילה.

ויש לדון לדעת הש”ך וסייעתו האם ההיתר הוא רק בתבואה כהאופן דמיירי ביה השו”ע שם וכיו”ב שהוא שייך לשלם לו ממש מעט מהמין שהלווהו ואחת לאחר למצוא חשבון, או גם בדבר קטן כשהלווה לו דבר גדול מאותו המין.

ולכאורה יש לחלק בזה דאם הוא מין שאם ישלם לו מזה מקצת ייחשב לו כמו שהחזיר לו הלוואתו כמו נסכא חשיב יש לו.

אבל אם הוא מין שאם ישלם לו מזה חשיב כמו שהחזיר לו מין אחר כמו לווה בעל חי גדול ויש לו בעל חי קטן מאותו המין לא חשיב יש לו דאפי’ אם יחזיר לו שנים קטנים חשיב שהחזיר לו שוה כסף ולא את מה שנתחייב.

ועי’ בבית מאיר כאן דאם יש לו מדבר שלא נגמרה מלאכתו לא חשיב אפי’ יש לו מעט, ויש לטעון דכ”ש כאן שמה שמחזיר לו אינו יכול להיות כמו המין שהלווה לו המלוה ונתחייב עליו הלווה, (וגם בבעל חי עכ”פ אינו מחוסר מעשה קל), אף שכאן הוא דבר שלם שכבר נגמרה מלאכתו, וצל”ע.

השלמה לנידון מה גדר יש לו כשיש לו דבר קטן בהלוואה של דבר גדול (134147)

ברמ”א סי’ קעג ס”ו גבי לוה דינר מחנווני ומשלם לו יותר ממעות שיש לו בביתו מחשיב “יש לו” גם כשיש לו מקצת ופליג בזה על המחבר שם, ולכאו’ חזי’ מהרמ”א דא”צ שיהיה לו ממש מההלוואה אלא סגי שיש לו קטן מזה, אבל אין מזה ראיה לדבר זה, דשם בחנווני ההלוואה היא להדיא על דעת להחזיר במעות ולא בדינר ולענין מעות סגי שיש לו מעה אחת, הא למה זה דומה לאופן שהוא לווה מעות על דעת להחזיר יין דה”יש לו” צריך שיהיה ביין ולא במעות.

והרמ”א בזה אזיל לפי שיטתו שסובר דמהני יש לו מעט לא רק בהלוואת סאה בסאה אלא גם בפסיקה על מכר, אבל המחבר סובר דרק בסאה בסאה מהני יש לו מעט אבל בפסיקה על מכר בעי’ שיהיה לו כנגד הכל, וכמבואר במחבר סי’ קעה ס”ד ובט”ז שם סק”ה וחו”ד חידושים סק”ז  ובאה”ט סק”ז.