גוי

לכבוד הרה”צ הרבני הנכבד המפורסם וכו’ הגאון החסיד רבי גמליאל הכהן שליט”א שלו’ רב וכט”ס ע”ד השאלה האם מותר לסייד בג’ השבועות או בט’ הימים בשעת הדחק במקומות שיש לימודים בשאר ימות השנה.

ויש לציין עוד בביאור השאלה, דאע”פ שאולי יש כאן שעת הדחק קצת, מ”מ עדיין אין כאן שעת הדחק גמור, מכיון ולפי הנראה מתוך השאלה מדובר במקומות שגם לאחר ת”ב אין מתקיימים בהם לימודים עד לאחר סיום זמן הפסקת הלימודים כמקובל במקומות אלו.

והנה הנידונים שיש לדון כאן בהקשר לשאלה זו הם ג’ נידונים, הא’ האם יש כאן איסור מצד הדין, דהיינו האם חשיב כבנין והאם נאסר רק בנין של שמחה, מאחר ודבר זה אינו בכלל בנין של שמחה כלל, לפי הגדרת בנין של שמחה בגמ’ במגילה [ה ע”ב] ובתענית [יד ע”ב] וכמ”ש בשו”ע [סי’ תקנא ס”ב] שהגדרת בנין של שמחה הוא בנין בית חתנות לבנו.

והב’ יש לדון האם סיוד הוא דבר שנהגו בו איסור ממנהגא בהדי שאר מנהגי אבלות שנזכרו בפוסקים, ובפרט לפי אותם מפוסקי זמנינו שהזכירו אפי’ מנהג שלא לשטוף ביתו בט’ הימים דבכלל מאתים מנה שזה יותר משטיפת בית.

והג’ יש לדון האם בשעת הדחק יש היתרים לזה, והאם שעת הדחק כל דהוא של נוחות חשיב שעת הדחק, מאחר ואפשר ג”כ בתוספת התאמצות (שאולי קשה יותר להשיג בעלי מלאכה, וכן אולי קשה יותר לעסוק בזה בשעת בין הזמנים), לעשות הדבר גם לאחר ת”ב בתחילת שבועות קריאת הפטרות ז’ דנחמתא.

וכן יש לדון להתיר מצד שהוא צורך לימודים דהיינו צורך מצוה, דלצורך מצוה הכל שרי כמ”ש הרמ”א בשו”ע שם, עכ”פ באופן שהוא תלמוד תורה (ואע”ג שיש דעות בפוסקים דגם צורך פרנסה חשיב צורך מצוה לעניינים מסויימים, מ”מ קשה להקל כל כך להחשיבו צורך מצוה מה שחוסך כסף על ידי שמבטל בזה התקנה, אלא אם כן נימא דעצם מה שהוא לצורך פרנסה הוא היתר מטעם אחר כמו שיתבאר), ויש לדון מתי נחשב צורך מצוה כשאינו צריך את זה ממש בט’ הימים לצורך המצוה.

והנה איך שביארו הפוסקים דברי הירושלמי [הובא בטור ושו”ע שם] דהגדרת ההיתר להתיר בניית כותל הנוטה ליפול היינו משום שצורת בניין כזה הוא דבר שאינו של שמחה, אפי’ שהמטרה הסופית היא לצורך שמחה כמ”ש הרי”ף והרא”ש דמיירי בבית חתנות שהוא מעיקרו בנין של שמחה, מ”מ כיון דמטרת כל הסתירה והבניה כאן היא לצורך תיקון הסכנה, לא חשיב כצורך השמחה, וכמו שהאריך שם הט”ז סק”ב בביאור היתר זה, לפ”ז אם יש לו טעם לעשות דווקא עכשיו, שעל ידי זה חוסך מעצמו חלק מההוצאות או כל סיבה אחרת שתהיה לו שאינה סיבה של שמחה, אולי ג”כ יש לומר דחשיב שלא כשמחה.

אולם מ”מ למעשה לענייננו לכאורה לא נשאר לנו כ”כ מקום לדון מצד זה, דהרי ממה נפשך אם נימא דקבלו על עצמם לאסור כל בנין ממנהגא, כהיש אומרים בטור שסוברים כן, א”כ מאי אהני שיש כאן הוכחה שאינו לשמחה, הרי קבלו על עצמם לאסור גם דבר שאינו של שמחה ממש.

ואם נימא שלא קבלו על עצמם כן, א”כ עצם מה שיש לו טעם למה עושה כן עתה אינו נצרך, דהרי בלאו הכי אין כאן בנין שמחה לאסור מדינא דגמ’ בסמוך לט”ב, ואם תימא א”כ למה הזכירו הפוסקים האחרונים הך דינא דירושלמי דאם היה כותלו גוהה ליפול מותר, יש לומר משום דבכותל גוהה כיון שיש בזה סכנה אין בזה אפי’ מנהגא להחמיר אבל לא מהטעם דמשמע בירושלמי כנ”ל דבנוטה ליפול אין שמחה, אלא מטעם סכנה, דאפי’ להיש אומרים הנ”ל מותר באופן שיש סכנה כיון שאין לך דבר העומד בפני הסכנה, אבל לעולם נימא דפסקו כהנך יש אומרים ואסרו הכל וגוהה ליפול היה צריך לאסור מעיקר הדין לולא שיש בו סכנה.

אולם הט”ז גופיה שדן בזה לא הזכיר כלל היתר כזה (שכותלו גוהה ליפול התירו לבנותו משום סכנה) אלא אדרבה ביאר שההיתר הוא מחמת דכיון שמתקן לצורך סכנה לא חשיב כלל בנין של שמחה אפי’ הוא כותל של בית חתנות וכנ”ל, והוסיף עוד הט”ז שאפי’ הפסד ממון ג”כ שרי כיון דסו”ס עושה כן מחמת הפסד הממון ולא מחמת השמחה.

ולפ”ד הט”ז בניד”ד לכאורה יהיה שרי כיון שעושה כן למטרה חשובה שהיא שווה להפסד ממון (לכאורה), א”כ מוגדר הדבר כמו שאין כאן בנין של שמחה כלל, וא”כ יהיה שרי אפי’ מר”ח.

אולם לפי הי”א בטור הסוברים דלפי הגמ’ בבלי כל בנין אסור אפי’ בנין שאינו של שמחה, וכן פסק כמותם העטרת זקנים על השו”ע שם, [ועי’ בנחלת צבי לתלמיד הב”ח על השו”ע שם מה שכתב לבאר כן גם כוונת הירושלמי גופא שכל כותל שאינו נוטה ליפול חשיב לכו”ע גם להבבלי וגם להירושלמי כבנין של שמחה לענין זה, ובלשונו שנקט קושטא דמילתא משמע שנקט כן לעיקר כוונת הירושלמי, ועדיין יש לדון בכוונת], א”כ לכל הנך דעות (היינו דעת היש אומרים בטור ואולי דעת הנחלת צבי) בניד”ד לא יהיה היתר זה, בפרט שסיוד לפי איך שעושים היום עם השפכטל הוא נחשב כבנין לפי הגדרות הלכות שבת, ועי”ש בשו”ע הנ”ל בסי’ תקנא לענין ציור וכיור של כל בית דחשיב של שמחה, ויש מקום לומר דה”ה סיוד של בית חתנות להשו”ע, וה”ה של כל בנין למאן דאי’ ליה שנאסר לא דוקא של שמחה.

עכ”פ הגם שיש לומר לקושטא דמילתא דעיקר הפסק בפוסקים כהשו”ע שפסק דדוקא של שמחה אסור וכדעת הראשונים שסברו כן, (ועי’ גם בעולת שבת ומשנ”ב ושאר נו”כ), אבל גם לפי השו”ע דמיקל בבנין שאינו של שמחה, עדיין יש לעיין בהכרעת הט”ז דלצורך הפסד ממון שרי האם באמת נכלול בזה כל צורך שיהיה שברגע שיש צורך זה ממילא אינו של שמחה או שהוא דין מיוחד רק בהפסד ממון.

דהנה יעוי’ במג”א שכ’ בשם הב”י בשם הר”ן (והובא במשנ”ב) דכל בנין שא”צ לו רק להרוחה בעלמא אסור, והרי לפ”ד הט”ז כל דבר שמטרתו הסופית אינו שמחה אפי’ לבית חתנות שרי, ויל”ע למה לחלק בין הפסד לבין הרווחה, דהרי לפי טעם הט”ז אפי’ שיש מקום לשמוע לחלק בזה ולומר דלענין הרווחה שאינו מפסיד דבר בעין א”כ עיקר הבנין הוא למטרת שמחה, מ”מ לא משמע דהמג”א מיירי רק בבית חתנות, אלא מרחיב האיסור יותר מבית חתנות וכל הרווחה הוא בכלל בנין של שמחה.

ויעוי’ בבאר היטב שהביא דברי המג”א הנ”ל ובס”ק שאח”ז כ’ וז”ל, נוטה, אפי’ אם הוא בענין שאין בו סכנה אלא שיש לחוש להפסד ממון ג”כ מותר לבנות ואין אסור אלא בנין שהוא להרווחה ע”כ וכתב דברים אלו בשם הט”ז, והדברים אינם ברורים מהיכן הוציא מדברי הט”ז הך דינא דהרווחה דאמנם הגם שכ”כ המג”א בשם הר”ן, אבל בדעת הט”ז יש מקום לומר דכל שעושה מחמת ממון לא חשיב של שמחה אפי’ הוא של חתנות, בפרט דהר”ן גופיה [הובא לשונו להלן] חולק על ההגדרה של הרא”ש והטור לענין של שמחה, והט”ז אינו סובר כהר”ן בזה, דהרי הר”ן סובר שהגדרת שמחה אינה רק בבית חתנות וכיו”ב והט”ז אזיל כהדעות שמחמירים בזה.

ויעוי’ במשנ”ב שהביא גם דברי המג”א לענין הרווחה וגם דברי הט”ז לענין הפסד, ומבואר מדבריו דלאו דוקא בנין של שמחה לחתנות אלא דבנין להרווחה כיון שאינו לדירה חשיב כבנין של שמחה, וצ”ע דלכאורה הט”ז סובר כהדעות דבית של שמחה היינו כמו בית חתנות, ועיקר דברי הט”ז הם בסברא דמה שהוא להפסד אינו למטרת שמחה כלל אפי’ בבית חתנות, וכ”ש בלצורך הרווחה גרידא שלא בבית חתנות, דלפי שי’ הט”ז אינו נכלל בהגדרת שמחה כהפוסקים דלכאורה אזיל הט”ז כוותייהו, והרי הגדרת הר”ן לענין בנין של שמחה אינו כהגדרת הרא”ש והטור, והשו”ע והט”ז אזלי כהרא”ש והטור דדוקא בית חתנות חשיב של שמחה.

ואולי היה מקום לומר דראה המשנ”ב דברי הט”ז רק לענין שלא אסרו בדבר האבד כעין סברא שהביא הדעת תורה דלהלן, אולם בדבריו נראה שהולך כעין דברי הט”ז רק דמחלק לענין הרווחה להפסד דלענין הרווחה הוא כעין צורה של שמחה משא”כ מניעת הפסד אינו צורה של שמחה.

ומ”מ עיקר חילוק זה בין הפסד להרווחה כבר מצאנו בבאר היטב כנ”ל שכ’ כן בדעת הט”ז גופיה.

ולענין אם הלכה כהט”ז או לא, עי’ עוד במאמר מרדכי מש”כ לחלוק על הט”ז, ואולם עי’ יד אפרים מה שפי’ דברי הט”ז ועי’ לעיל מינה ביד אפרים ובפמ”ג שציין להם השעה”צ שמפקפקים על ראיית הט”ז, ועי’ מה שדן בדעת תורה לענין היתר דבר האבד.

עכ”פ בודאי שהרבה הפוסקים אינם סוברים להתיר מחמת הרווחה, וכך הכרעת המשנ”ב גם כן, ועל כן ככל שהיה מדובר בהרווחה היה לאסור מן הדין בשבוע שחל בו, וה”ה בכל ט’ ימים (עי’ יבמות מג ע”א וע”ב), רק דבאמת יש לדון מה הגדרת מצב כזה שיכול כרגע לשכור פועלים בזול יותר, אם נחשב כמו הרווחה או כמו צורך.

[וגם האם ההיתר לתקן קיר שצריך תיקון הוא רק בקיר שצריך תיקון לשימוש עכשיו או גם אם אין צריך לשימוש עכשיו עצם העובדה שמתקן קיר שבור העומד להיות בשימוש שוטף ורגיל [לא לצורך חתן וכיו”ב] בזמן מן הזמנים, מוגדר כתיקון שאינו של שמחה].

ועצם מה שיכול לשכור פועלים בזול יותר בימים אלו מאשר לאחר ת”ב לא חשיב דבר האבד ולא הפסד, כדמוכח בפ”ק דמו”ק שרק לב”ד הותר בכה”ג, וא”כ אפשר דחשיב הרווחה בעלמא, ואולם יעוי’ סי’ תקל”ט סעיף ה’, ובפשטות נראה דרק אם נזדמנה לו סחורה בזול מיירי שם אבל בדבר קבוע ששכר הפועלים בזול אז לא חשיב דבר האבד ויל”ע, ועי’ במשנ”ב שם סקל”ד שהביא בתוך דבריו מיש אחרונים דמיירי רק ברווח נדיר ולא מצוי, (וכאן לא שייך כיון שאין תעריף קבוע לעבודות לפי תקופת השנה הקבוע בכל השוק), ואולי החילוק בין מלאכה לקנייה.

מלבד היכא שא”א כלל לעשות בשאר ימות השנה אלא רק בבין המצרים, או כשיש צורך מצוה ברור מחמת סיוד זה דבזה יש להתיר בבין המצרים ג”כ כמ”ש הנו”כ [מג”א סק”ז וא”ר] לענין בית הכנסת דהוה מצוה דרבים (ולענין אם אין צורך מצוה לעשות דוקא עכשיו כיון דיכול לעשות לאחמ”כ קודם שנת הלימודים, א”כ לכאורה אינו מוגדר כמצוה דרבים, וכמו שבהלכות חוה”מ דבר שאין הציבור משתמשים בו במועד אינו מוגדר כצורך רבים).

[ובמאמר המוסגר יל”ע באיזה אופן מדובר שהבהכנ”ס הוא מצוה דרבים, דאם נימא שהרבים אינם צריכים קשיא מסברא כנ”ל, ואם נימא שהרבים צריכים א”כ אפי’ ביחיד כה”ג מותר, ויש לומר כגון בהרווחה או בציור וכיור שהוא איסור כמבואר שם בשו”ע, והמג”א דן שם על דין זה מה הדין בגוי, ואח”כ כ’ דבבהכנ”ס שרי דהוה מצוה דרבים, א”כ יש לומר דמיירי בציור וכיור].

(ועדיין היה מקום לומר לענין דבר האבד, דהנה לא כל סחורה היא דבר האבד כמבואר בריש סי’ תקלט, למרות שבהרבה פעמים סחורה יש הפסד כל דהוא כשמתבטל מהסחורה,  רק שיש איסור מלאכה ואיסור המלאכה אינו פוקע אבל כאן בניד”ד שהאיסור הוא שמחה ולא מלאכה, א”כ ברגע שיש כאן דבר האבד כל דהוא על הבעלים, א”כ אין כאן שמחה דההגדרה של דבר האבד הוא שונה, והפועל ודאי אין עליו איסור מצד שמחה, דאין לו שמחה כלל בבנין זה שאינו שלו, משא”כ בחול המועד שהאיסור הוא איסור מלאכה וכנ”ל, והאיסור מלאכה אין בזה היתר של דבר האבד, ולפ”ז בנידו”ד לגבי תשעת הימים באופן שיש הפסד יהיה מותר, ולפ”ז ההגדרה של דבר האבד כאן אינו כהגדרת שאר דבר האבד שמצינו בחוה”מ, דאם הו”א דשם הסד כל דהוא בסחורה חשיב דבר האבד א”כ בכה”ג יהיה מותר גם לפועל, דהרי נתבאר בהל’ חוה”מ [משנ”ב סי’ תקלז סקנ”ה מהמג”א שם וברמ”א סי’ תקמב ס”א ומשנ”ב שם סק”ד מהגר”א] דמותר גם לפועל מחמת דבר האבד של בעה”ב, ואף לבעה”ב מותר ליתן עבודה לפועל מחמת אין לו מה יאכל אף כשאינה לצורך המועד באופנים מסויימים, וממה שלא התירו ש”מ שאין זה מוגדר כדבר האבד, אבל כאן סגי שיש כאן איזו מטרה מסויימת של מניעת הפסד שבשבילו בונה עכשיו שזה מגדיר את המצב כבנין שאינו של שמחה ואז יהיה מותר גם לפועל כיון דלפועל אינו שמחה כלל מה שיש בנין זה עכ”פ לדעת הט”ז, ועי’ לעיל במה שנתבאר בדברי הט”ז).

ומ”מ לגוף דברי המג”א הנ”ל בשם הר”ן שהובאו במשנ”ב דהרווחה חשיב כשמחה, יש מקום לומר דרק אם הגדרת הבנין הוא להרווחה אבל אם הגדרת הבנין אינו לצורך הרווחה לא חשיב כשל שמחה, כלומר מאחר ועיקר הבנין הוא לתיקונו לשימוש רגיל ורק מה שמקדים התיקון הוא להרויח אפשר דאינו מוגדר כהרווחה.

ויעוי’ במקור לשון הר”ן בב”י שם שכ’ וז”ל, מדאמרינן בירושלמי הדא דתימא בבנין של שמחה אבל אם היה כתלו גוהה סותרו ובונהו משמע דכי אמרינן איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו דלאו דוקא אלא הוא הדין לכל בנין שאינו צריך דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא עכ”ל.

ונקט הרווחה דומיא דנוי שהוא מטרת הבנין ואז אסור, א”כ לניד”ד יש לעיין דעיקר הבנין הוא לצורך ולא להרווחה אבל מצב הבניה כרגע שעושה זאת עכשיו הוא רק להרווחה בלבד ולא לצורך שימוש, ויש לעיין בזה אם חשיב שמחה או לא, והדעת נוטה דלא חשיב כשמחה, אולם ממה שהוכחתו היא מפשטות הירושלמי לאסור בכל גווני א”כ ר”ל שכל מה שאינו לשימוש הנצרך חשיב כהרווחה, ולכן מדמה הר”ן לנוי שהוא כדין הרווחה כיון שנוי זה אינו מוכרח לכך חשיב של שמחה (אע”ג דיש מקום לחלק לענין נוי גופא דיש לומר דנוי הוא דבר המיותר והוא מוגדר כשמחה, משא”כ דבר שבפועל יצטרך לו ורק מקדים את זמנו, מ”מ הנידון מסתימת לימוד הדברים בירושלמי שמשמעותו דלאו דוקא של שמחה אלא כל דבר שאינו מוכרח כרגע דומיא דכותל גוהה ליפול דרק בכה”ג חשיב שלא של שמחה), ויל”ע בזה.

ושוב נראה לי יותר דתורף דברי הר”ן כך הם, דהר”ן הבין שהירושלמי בא לחלק בין בנין של שמחה לבנין שאינו של שמחה, ולכך הביא הירושלמי דוגמא לדבר של שמחה שהוא הבונה בית חתנות לבנו ודוגמא לדבר שאינו של שמחה שהוא מי שהיה כותלו נוטה ליפול, ועכשיו דן הר”ן והולך דבדברים מסויימים נראה למי דומה האם דומה לבית חתנות או שדומה יותר למי שהיה כותלו נוטה ליפול, וקאמר דמי שבונה בית למטרת ליהנות מנוי שלו, כגון חצר יפה לטייל בה (מעין אבוורנקי של מלכים בבבלי), או שבונה בית למטרת הרווחה כגון שבונה פונדק להרוויח ממנו, א”נ ר”ל להרווחה שיש לו כבר בית ובונה תוספת כדי שיהיה לו יותר רווח [וזה יותר נראה בכוונתו] בכל כה”ג הוא דומה יותר למקרה של שמחה שבירושלמי מהמקרה של כותלו נוטה ליפול.

אולם בנידון אחר כגון בנידון שבאמת צריך לתקן את הקירות ורק רוצה לחסוך כסף לתקנן עכשיו במקום אחר כך, בכה”ג הרי כבר יותר דומה למקרה השני בירושלמי שכותלו נוטה ליפול, ואין כאן ענין של שמחה בזה שמצליח לחסוך חלק מההוצאות דהרי מטרת הבניה כאן היא לא להרווחה וק”ל.

וכמו כן גם לפי מה שיתכן לומר דלכאורה המשנ”ב עשה כעין פשרה בין סברת הרא”ש הנ”ל לסברת הר”ן הנ”ל [כמו שהזכרתי לעיל] עדיין יש מקום לטעון ולומר דרק בהרווחה גמורה החשיב המשנ”ב כדבר של שמחה ולא דבר שהוא נצרך ואינו נצרך עכשיו דזה שמא לא חשיב כדבר של שמחה.

לענין סיוד מי”ז תמוז לכתחילה דינו כהימים שקודם ת”ב עי’ בא”ר סק”ד בשם המהרי”ל.

ויש לציין דלדידן קיבלנו כמה מהלכותיהם אף כמו שבוע שחל בו, ויש לזה סמך מירושלמי למנהג זה כמ”ש בביהגר”א, מלבד היכא שיש צורך מצוה ברור שיש להתיר בזה.

שוב חשבתי דיש ליישב שפיר דברי האחרונים בדעת הט”ז דטעמא רבה אית בהו, דכשאדם עושה שלא להפסיד עושה כן דרך בהלה דאדם בהול על ממונו אבל כשאדם עושה להרווחה הרי שמח במה שמרויח, ולהכי נקטו הבאר היטב והמשנ”ב דהמג”א בשם הר”ן שאסר בהרווחה אינו סותר להט”ז שמתיר באופן של הפסד ממון.

ולפי הגדרה זו אולי יש מקום לומד דכל שבא למעט הוצאת ממון מוגדר כהצלה מהפסד ולא כהרווחה ויהיה מותר לפ”ז בניד”ד כיון שאינו למטרת הרווחת ממון מבחוץ אלא לחסוך על ממונו שכבר יש בידו.

וגם לפי מה שהבאתי בשם הר”ן ענין ההרווחה שהוא כשמחה יש אולי מקום לומר דאין ההגדרה במה שאינו צריך עכשיו אלא שעושה כן בשביל להרוויח לעצמו דבר זו היא השמחה, אלא שכשעושה כן מחמת הצורך גם אם אין צריך לו עכשיו ממש מ”מ עדיין אין זו שמחה, מכיון שצריך לזה ועוד שמה שעושה עכשיו דוקא אינו למטרת התעשרות והרווחת ממון אלא למטרת חסכון בהוצאותיו ובהפסדו ולפי ההגדרה דלעיל אינו נחשב שמחה ככל שעיקר מחשבתו בזה הוא למנוע הוצאות.

לסיכום הדברים יש פלוגתת ראשונים בהגדרת בנין של שמחה, דלכאורה יש ג’ דעות בראשונים, יש שי’ הרא”ש והטור דרק בית חתנות וכיו”ב אסור, ויש דעת היש אומרים בטור דהכל אסור [עכ”פ באין נוטה ליפול], ויש דעה אמצעית שהיא דעת הר”ן שמשווה בנין הרווחה לבית חתנות.

הט”ז אזיל בדרך הרא”ש והטור והמג”א אזיל בדרך הר”ן, ובאחרונים [הבאר היטב והמשנ”ב] נראה שצירפו ביניהם, אפשר בתורת הכרעה ואפשר שסברו שאין הר”ן סותר לדברי הרא”ש ועכ”פ שאין הט”ז סותר להמג”א [וכך הבאר היטב ודאי סבר].

אם נימא דהרא”ש אינו כהר”ן והט”ז אינו כהמג”א [ועי’ כיו”ב גם בגליון מהר”ש אייגר שכתב על דברי המג”א בשם הר”ן שאינם כהשו”ע דהשו”ע אזיל כשיטת הרמב”ם] א”כ להרא”ש והט”ז מסתבר שיהיה מותר, ואם נימא דאין כאן פלוגתא בין כל הנך נשאר לנו לדון הדין בזה, האם כל דבר שאינו צריך לו עכשיו מוגדר של שמחה או רק דבר שאינו צריך לו כלל אלא להרווחה מוגדר כשל שמחה, וגם אם נימא שיש פלוגתא והר”ן והגמ”א לא סבירא להו כהרא”ש והט”ז, אבל עדיין יש לדון מה דעת הר”ן והמג”א בזה, ולפי מה שנתבאר יש יותר נטיית הדעת לומר דמצד הסברא יהיה מותר וכ”ש שפשטות דעת הרא”ש והטור וכן הרמב”ם והמחבר והט”ז להתיר בכל כה”ג כיון שאינו של שמחה.

וכ”ש שאם יש הפרש משמעותי בשכר שמשלם עכשיו לשכר שישלם בין ת”ב לתחילת שנת הלימודים, יש יותר להתיישב בדבר.
 

זה פשיטא שלדבר עמו בענייני דעה ומוסר ודת וכדומה אין לעשות כן, מאחר והערכים שלו אינם תואמים את ערכי התורה, וכן כל מי שעלול להיגרר לשאול אותו שאלות שלא כדין ושלא לצורך ולבזבז זמנו או לעורר התמכרות אין לו להשתמש בתוכנה הזו, ולענין האם יש היתר לשאול אותו שאלות במקום הצורך, יש לדון בזה ובגדריו, שעדיין לא נתבררו הדברים בבי מדרשא כל הצורך, וכל אחד ישאל לרבותיו.

מקורות: על מנת שנוכל להבין נכון את הבעיות של הבינה המלאכותית חשוב שנהיה מדוייקים ואמיתיים, ולא להגזים בדברים לא לכאן ולא לכאן, גם אם זהו לשם מטרה נעלית.

(ולהלן נתייחס לתוכנה הידועה בתחום זה בגירסא והדגם הרגיל, בלא להיכנס לכל מיני התוכנות והדגמים של התוכנות לשמותיהם, שכל אחד מהם הוא נידון לגופו).

למרות שהתכנים המתקבלים מהתוכנה הם ברובם נכונים ותועלתיים, ולעתים יכולים לחסוך שירותים מסויימים, ולמרות שהחברה מסננת מאוד את התכנים, והסינון של התכנים המתקבלים בו הוא הרבה מעבר לתכנים שאפשר להגיע אליהם באמצעות אינטרנט, ולמרות שלא אמור להימצא בתוכנה זלזול בקדשי ישראל ובשומרי תורה, לפי תקני התוכנה הרשמיים והמעשיים, עם כל זה, אפשר להצביע על שני אבות בעיות שאמורים להגיע עם השימוש בתוכנה זו.

הבעיה המורגשת יותר היא ההתמכרות לזה ואיבוד הזמן, בפרט לאלו שמשתדלים שתורתם תהא אומנותם ומשתדלים שלא להעביר הזמן בפטפוטי סרק, תוכנה זו יכולה להפריע בניצול הזמן ובאיבוד המיקוד בהתקדמות במעלות התורה והיראה.

הבעיה השניה היא ההיכרות עם ערכים המופיעים בתכנים המיוצרים על ידי כאלה שאינם שומרי תורה ומצוות, בנושאים בהם הכרעת התורה ידועה לנו, והתוכנה אומרת אחרת, שכמובן סולם הערכים שלהם שונה מאוד מסולם הערכים של התוה”ק, וכשמתקרבים מידי לשמוע דעות באופן שוטף ורציף, הדבר עלול להקנות מבט והשקפת עולם שאינה של תורה, ובפרט צעירים שהשקפת העולם שלהם עדיין לא עוצבה אלא כעת מתעצבת עם הזמן.

והנה מצד פרטי הדין בזה יש דין של איסור קריאה בספרים החיצונים (סנהדרין צ) והם ספרים שיש בהם דברים כנגד חכמים (רי”ף ורא”ש ויד רמ”ה בסנהדרין ק ע”ב ועוד), ואפילו ספרי ליצנות [שיש בהם איבוד הזמן והמחשבה] אסור לקרוא (גמ’ שם, ועי’ רש”י שבת קמט ע”א ושו”ע הל’ שבת סי’ שח), ומ”מ בן סירא מותר באקראי (נ”י), [וכבר דנו בזה אם הוא היתר רק בספר בן סירא או בכל ספר שאין בו כפירה ואין בו תועלת ויתכן שמי שמרגיש חולשת הנפש מותר באקראי בכל ספר שאין בו תועלת אם צריך לבריאות נפשו, ואמנם השח שיחת חולין עובר בעשה (יומא יט ע”ב ומ”א ומ”ב סי’ קנג), וכן כל ענייני ביטול תורה אסרו בגמ’ ע”ז יח ע”ב עי”ש באריכות, אבל כשיש בזה צורך בריאות הנפש מותר לעתים לומר מילה או שנים וכדאמרי’ בפ”ג דתענית אינשי בדיחי אנן מבדחינן עציבי, וכמו שידוע מהחזו”א על מיעוט שיחה [עי’ אבות פ”ו], ויש שהורו להתיר ניגונים בספה”ע כשצריך לבריאות הנפש, ואמנם בניגונים יש נידון בפני עצמו של שמיעת ניגונים האידנא אחר החורבן בכלי אבל יש בזה גם ענין של ביטול זמן), וספרי חכמת חול של אומות העולם מותר לקרוא כשיש צורך (אג”מ, וכן מוכח בכ”מ ועי’ שו”ע שם בסי’ שח).

ולענייננו לכאורה היוצא מזה כדלהלן, להתכתב עם הבינה המלאכותית בענייני דיעה והשקפה ומוסר אין לעשות כן (והכל לפי הענין), ולהתכתב בענייני חכמת העולם כשיש צורך מותר, ולהתכתב לשם פטפוטי סרק אסור, אם לא שעושה כן באקראי לשם בריאות הנפש שיש להשאיר מקום לדון בזה.

כך היה מקום לומר לכאורה.

אבל יש לדון מצד אם נאמר שהוא דבר הקרוב לאיסור שבזה הורה החזו”א והביאו הגרח”ג ועוד שהוא אסור אפי’ בלא גזירה, ומכח זה כ’ הגר”י בויאר טעם איסור האינטרנט בזמנינו, וכעי”ז הורה השה”ל שאיסור האינטרנט בזמנינו הוא כדין מעבר על פתח יוצאת החוץ [עי’ ע”ז יז], שהוא קרוב לאיסור, (אם כי משמע בגמ’ שם שאינו איסור גמור במקום הצורך עי”ש, אבל עכ”פ ע”פ סברת החזו”א גדר קרוב לאיסור הוא חמור יותר ואסור אפי’ לצורך), א”כ יש לדון בגדר ההיתר להתכתב עם הבינה מלאכותית לצורך, אם אפשר לומר כן אם קרוב לאיסור.

וצריך גדר מהו הגדר של קרוב לאיסור, דהנה לא מצינו שגזרו שאסור לדבר עם הגוי, מלבד ויכוח עם אפיקורוס ישראל דאמרי’ כ”ש דפקר טפי [סנהדרין לח ע”ב], ומאידך ריבוי שיחה עם האישה משמע שאין לעשות כן בפ”ק דאבות, וגם זה לא נתבאר שיש בזה גדר איסור מן הדין, מלבד שהוא דרך פריצות אם מרגיל עצמו בשיחה יתירה בלא צורך פעם אחת או יותר, ומאידך אמרי’ שאסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע [עי’ מגילה כח], ולפעמים אסור הכונה שאינו ראוי כמ”ש הראשונים כעי”ז בכ”מ, ומאידך הזהירו שלא לשוח אפי’ עם ע”ה [סנהדרין נב ע”ב], והנה להכניס ספר מינות לביתו אי’ ברז”ל בכ”מ דאסור [פסיקתא רבתי וקהלת רבה], אלא דשם יש דין שריפה לספר [ועי’ שבת קטז], ומאידך להכניס במחשב אינו ברור הדין, ושמעתי בשם הגרמ”מ קארפ שאם נכנס לו קובץ של ספר כזה במחשב (כגון אם קיבל אוסף גדול של קבצי ספרים שלא סיננו אותם) שאינו פותח אותו אינו עובר עליו איסור, ולכן אי אפשר לדעת הגדר הברור בזה.

ומצד אחד כאן הוא הרבה יותר קל מלדבר עם גוי מכיון שיש כאן סינון לא מתפשר של התוכנה שמגבילה מאוד מלהעביר לנו מה שהגוי אומר בחייו האמיתיים (כגון נקיות הלשון וטהרת המידות ומילין דעזיבה), ועכ”פ מי שמשתמש גם בחסימה של התוכנה עצמה ומלבד זה גם בסינון חשוב מעל התוכנה, ומצד שני הוא יותר חמור מלדבר עם גוי, מכיון שכאן האדם מנווט את עצמו ומשוחח עם עצמו מול תוכנה ואין כאן חסימה עצמית של חוסר נעימות לחטט בכל מיני נושאים ולהיגרר לשיחה ארוכה.

ולכן לו יצוייר ואם נניח שהוחזק הדבר (כמובן רק על מי שמכיר בעצמו שכך הוא) שאין כאן דבר המעורר לעסוק בענייני מוסר ודעות הרי לא יהיה שייך לומר שיש איסור להשתמש בתוכנה זו מעיקר הדין במקום הצורך בענייני חכמות באופן לא קבוע, אא”כ הוא ממכר להשתמש בו שלא לצורך שבזה יש איסור כעין הגמ’ בסנהדרין ק ע”ב הנ”ל, וצריך לדעת האם מכיון שיש אנשים שזה ממכר אותם ממילא כל אחד יהיה אסור, כמו שנקטו הפוסקים לגבי אינטרנט שאינו מסונן.

ואעפ”כ כל הנידון בכאן הוא רק אם התוכנה הנ”ל אכן חסום ומסונן מדברים שאינם ראויים, ואם לא יהיה חסום מדברים אלו באיזו תוכנה או גירסה הדין ישתנה.

לאחרונה נתפרסם פסק הלכה מכמה גדולי עולם וחלקם הם מורי ורבותי שאין להשתמש בתוכנה זו כלל, ולכן השתדלתי שלא לנקוט שום לשון היתר בדבריי, ומסתבר שיעבור זמן עד שייתברר ההיקף של ההשפעה והנזק של הדבר, וכמו שמצינו באינטרנט שמתחילה לא היה ברור ופשוט לכל שהוא דבר שיש להרחיקו, עד שהדבר קיבל כיוון ברור וגישה מוסכמת, וגם בזה אין ביכולת אנשים פשוטים כמוני לצפות מראש מה יהיה ההיקף של הענין, ולכן כל אחד ישאל לרבותיו ויעשה שאלת חכם.

הוספה מלאחר זמן

לאחרונה התברר שהתוכנה אינה חסומה לגמרי משימושים אסורים, וגם הסינונים אינם יכולים לסנן הדברים ככל הצורך, ושהתוכנה מכניסה ומשחילה דעות זרות גם בשאלות סתמיות, ולכן יש לדון בחלק מהדברים בתשובה מחדש.

המשך תשובה לשאלה

לגבי שאלתך האם מותר לבקש מהב”מ ביאורים ותירוצים לקושיות, איני נכנס כאן לנושא אם ראוי להשתמש בבינה המלאכותית, שכבר כתבו בזה כמה מכתבים והראות מגדולי ישראל וכבר דנתי בזה במקומו, אבל אדם שבכל מקרה משתמש בבינה המלאכותית ורק רוצה בין היתר להשתמש גם לבקש סברות ורעיונות לביאורים ותירוצים, צריך לבדוק המציאות בזה דאם נניח שאכן הצליחו לתכנת אותו שכשמדברים איתו בדברים אלו אינו מערב דעות זרות ומדבר כמו שפה של בית מדרש לחלוטין, לכאורה אין בזה יותר גריעות לשאול אותו שאלה כזו יותר משאלה אחרת, רק דבמציאות כיום יש לשים לב שבפועל הוא עלול לגרור לשיחה לדברים שאינם עולים בקנה אחד עם התורה וההלכה, ולעתים כבר בתחילת דבריו הוא עלול לצטט דברים כאלה, ובפרט למי שזכה לשמור עצמו איני יודע מה ההשפעה של דעות כאלו עליו, וה”ה על כל אחד כמובן ג”כ, וגם שהרבה מהמ”מ שמביא הם אינם נכונים כלל.