בריאות

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,

ברצוני לשאול בעניין לחמניה ללחם משנה בשב”ק ויו”ט לאדם המוגבל באכילתו מטעמי בריאות,

ואשר חייב לאכול כמות קטנה של לחם בריאותי כגון 2 פרוסות קטנות ואין לו אפשרות לבצוע על לחמניה מתוך לחם משנה ובכך יכול להפסיד את הלחמניה (דאורייתא – בל תשחית) לעומת בציעת הלחמניה (דרבנן – לחם משנה).

א.

האם חייב לבצוע על 2 הלחמניות המשמשות כלחם משנה?

ב.

מה הוא השיעור המזערי שצריך ללחמניה עבור לחם משנה?

ג.

האם בשעת הדחק יכולות 2 הפרוסות כשהן שלמות להיות כלחם משנה?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי,

תשובה

עש”ק במדבר ע”ו

לכבוד הרב .

.

.

נ”י

שלום רב!

א.

הנה אם יש אפשרות מלכתחילה לאפות את הלחם הזה מהסוג שהוא יכול לאכול עבורו לפי הכמות שצריך, דהיינו לאפות כל חלה בגודל שהוא אוכל – הר”ז משובח, שכך מועיל שהוא בוצע על שתי ככרות, ומאידך גיסא גם כן אינו צריך להשליך לאשפה את השאריות, וה”ה אם יקח לחם אחד בגודל שצריך, ואת הלחם השני יוכל לקחת אפילו בגודל יותר מאכילתו ולא יבצע אותו אלא יתן אותו לאחר או לשכנו לאכול [ויוכל לקבוע עם השכן כדבר קבוע, ואפשר מראש לקחת את החלה של השכן להשלים לחם משנה, ורק שלא יקפיד השכן שלא יבצעו, שאז יש בעיה בלחם גם אם לא יבצעו, מכיון שאין חלה זו ראויה לנו לאכילה – ראה שש”כ פנ”ה ס”ק מ”ג בשם הגרשז”א].

כמו”כ יכול בשביל הככר השניה לצרף מצה ללחם משנה, ולשמור אותה לימים רבים, והיא יכולה להשמר אף לשנה.

וגם אם בכל אופן בלחם שהוא משתמש הוא משתמש בלחם חצוי, בכל אופן עדיף שלפחות בלחם השני שאינו בוצע ישתמש בלחם שלם.

אכן להשתמש עם ב’ לחמים שלמות באופן שאינו בוצע אחד מהם אלא רק בוצע את הפרוסה, אמר לי הגרמ”מ קארפ שליט”א שא”א לעשות כך, שאם מברך על ב’ ככרות הרי הוא מחויב לבצוע אותן ואינו יכול להשאירן שלמות, אבל אם רוצה לעשות מה”מ, יש מעלה אם יברך על הפרוסה יחד עם ב’ לחמים ויבצע מן השלמות ויאכל פירור מהם, אבל לחייב אותו לעשות כן א”א מכיון שפירור אי”ז כלום, אלא אם יכול לאכול כדין מאחד השלמות מחוייב לבצוע מהן ולאכול מהן, ואם אינו יכול לאכול כלום מהן יבצע על ב’ פרוסות כמ”ש הנצי”ב [ראה להלן מה שכתבתי בשם הנצי”ב.

כך הבנתי מדברי מו”ר].

ויש להביא ראיה למ”ש שאם בוצע על הלחם משנה מחוייב לאכול ממנו ממה שכתבו בתוס’ דמסכת פסחים דף קו סוע”א, וז”ל, וגם בהמוציא יש להוכיח מירושלמי אם יש לכל אחד ככרו א”צ להמתין ואוכל כל אחד משלו והא דאמר טול ברוך (ברכות דף מ.

) ואמרינן נמי (שם דף מו.

) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה דמשמע שאין אוכלין אלא מה שמחלק להם מיירי בשאין ככר לפני כל אחד א”נ בשבת וכגון שאין להם לחם משנה דאז צריכין לאכול מבציעתו עכ”ל.

ומבואר דבשבת בעינן דוקא שיטעמו מהלחם משנה, ולא מהני מה שהיה כאן לפנינו בציעה מלחם משנה אלא בעינן ג”כ שיטעמו מזה.

וראיתי שכתב בילקוט יוסף שבת ח”א סימן רעד סי”ט, וז”ל, נכון יותר שאחר שחתך לעצמו יטעם מהלחם, ואחר כך ימשיך לחתוך לשאר המסובין.

ואין המסובין רשאים לטעום מהלחם עד שיטעם הבוצע.

ואם יש לפני כל אחד ואחד לחם משנה, יכולים לטעום, אף על פי שהוא עדיין לא טעם.

וכתב שם בהערה כח וז”ל, ע”ש בתלמידי רבינו יונה שכתבו, שאם יש לפני כל אחד לחם משנה, יכולין לטעום, אף על פי שלא טעם המברך.

וכן כתבו התוספות והרא”ש שם ובפסחים (קו א).

ע”ש.

ומבואר באחרונים, שאף על פי שיוצאין ידי חובת לחם משנה בברכתו, עם כל זה רשאים לבצוע ולטעום קודם המברך.

ועיין באשל אברהם (סימן רעד) שכתב, שיוצאים ידי חובת לחם משנה גם בשמיעה ששומע מאחר שמברך עליהם, ואפילו הוא עדיין לא נטל את ידיו עכ”ל.

והא דמייתי מהתוס’ בפסחים שם, דהם מיירו בחול, ואדרבה גבי שבת כתבו דלא מהני מה ששומעין בציעה מאחר שאוכל, אלא בעינן שיאכלו הם.

היינו משום דהם מיירו במי שאין לחם משנה, אבל מי שיש לו לח”מ א”צ להמתין עד שיאכל המברך, אלא יכול לאכול מלח”מ שלפניו כמו שהיה יכול לאכול בחול.

והתוס’ בברכות שציין [בדף מז ע”א], כתבו וז”ל, ובירושלמי יש כשיש לכל אחד ככרו או כוסו בידו יכולים לשתות אפי’ קודם המברך וגבי ההוא סבא היה לו כוסו בידו והכי איתא בירושלמי אמר רבי בון בשם רב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ריב”ל אמר שותין אף על פי שלא שתה המברך ולא פליגי רבי בון בשם רב שזקוק לכוס אחד דריב”ל דהיה לכל אחד כוסו בידו וכן עשה רבינו שמשון בחופה אחת שבצע החתן המוציא והיה בוצע רבינו שמשון הפת שהיה לפניו ואוכל והשר מקוצי היה אומר אם בצע המברך ונתן לכל אחד חלקו אין צריך להמתין כל אחד עד שיטעום המברך והא דאמרי’ הכא אין המסובין רשאין לטעום כו’ היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא וכן צריך לומר בסמוך הבוצע הוא פושט ידיו תחלה לטבול פתו ואם בא לחלוק כבוד לרבו רשאי ואמאי והא אין המסובין רשאין לטעום וכו’ ואין לומר דמן הטבול לחודיה קאמר אך המברך אוכל קודם דא”כ מה כבוד היה זה אבל לפי מה שפירשתי ניחא עכ”ל.

[ויל”ע אם השר מקוצי חולק ע”ז, דלכאורה יל”ע הו”ל לציין שפוסק כדעה זו, כשאר הראשונים, ולא לציין בסתמא דברי התוס’].

ומה ששאלת בענין בל תשחית, אם עובר בזה שאינו אוכל את כל השלימות, הנה מי שרק אינו אוכל דבר ואינו מאבד בידים אינו עובר איסור בל תשחית כמ”ש אחרונים (מנח”י ח”ג סי’ מ”ה, עי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קע”ד ענף ג’, וס’ עץ השדה פי”ט ס”ז בשם הגרשז”א), ואם מניח את הלחם בתוך שקית ומשליך לפח האשפה – כמדומה שאין בזה משום בל תשחית ולא משום ביזוי אוכלין, עיין וזאת הברכה סופ”ב בשם הגריש”א והגרח”פ שינברג דבכה”ג אף יותר מכזית שרי [וע”ע מ”ב סי’ ק”פ בביאורים ומוספים על מ”ב סק”י], ובפרט אם מה שנשאר הוא פחות מכזית, כגון שאפה פת כזית מצומצמת ואכל ממנה, שבזה אין בזה שום איסור מעיקר הדין, עי’ שו”ע סי’ ק”פ ס”ד, א”כ בענינינו אין להחמיר כלל.

ב.

השיעור המזערי הוא כזית (רע”ד מ”ב סק”ב), ואדם רגיל כתב המ”ב (רצא סק”ב) נכון להחמיר לכתחילה אם אפשר לו לאכול מעט יותר מכביצה, אבל בצרכי רפואה דהו”ל שעת הדחק ומלשונו לא נראה שכוונתו היתה להכריע שחייב גם איש כזה ביותר מכביצה אלא סגי בכזית, ועוד דהו”ל כדיעבד, וכ”כ בסי’ תרל”ט סקכ”ג שבדיעבד מספיק כזית, דשיעור כביצה אינו אלא למצוה ולכתחילה.

בענין אם מחוייב דוקא כזית שיעור הגדול או שיעור הקטן, לכאורה אם אין מדובר בחולה ממש או בנזק גמור, אלא בשמירה על הקפדה בבריאות, הנה מכיון שיש מן הפוסקים דס”ל דג’ סעודות הוא מדאורייתא, א”כ איני יודע אם אפשר להקל בזה כ”כ, אחרי שכבר הקלנו שלא יאכל כביצה, וג”כ כזית בשיעור הגדול אינו כמות גדולה כ”כ ומסתמא לא ע”ז החשש הבריאותי כאן אם יאכל כזית מהלחם המותר לו, לפי הנראה מלשון השאלה, ויש לברר המציאות בזה, ומיהו אם רגיל לנהוג תמיד כפי השיעור הקטן בודאי שא”צ להחמיר בניד”ד כהשיעור הגדול, וכמו הרבה מרבותינו שנהגו להקל כשיעור הגר”ח נאה גם בדאורייתא, וכן נהג הגרי”ש אלישיב.

ג.

מי שאין לו לחם משנה שלמים יכול לבצוע על שני חלקי לחמים, כ”כ הנצי”ב בשו”ת משיב דבר סי’ כ”א ובמרומי שדה ברכות ל” ב’, והביא הגרנ”ק דבריו בחו”ש ח”ד פפ”ה סק”כ.

כ”ז הנני כותב ברהיטות כעת – מכיון שהשאלה נוגעת למעשה השבת, [וכעת במוצ”ש הוספתי עוד].

{בס”ד
לכב’ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
הלכתי למרפאה אלטרנטיבית והוא אמר לי שם לאכול דבר מועט לפני תפילת שחרית לצורך הפעלת מערכת העיכול ולאחר התפילה לאכול את ארוחת הבקר בכדי שלא אוכל לאכול בצורה רעבתנית אלא רגועה, אני נמצא במצב של דיאטה לצורך שמירה בריאותית בס”ד.

שאלתי האם ניתן לאכול דבר במצב כזה לפני תפילת שחרית?}

בע”ה

שלו’ וברכה

כתב בטור אורח חיים הלכות תפלה סימן פט, וז”ל, ואסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל ולא לאכול ולא לשתות ואם עשה כן עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תקרי גויך אלא גאיך אחר שנתגאה זה מקבל עליו עול מלכות שמים וכתב אבי העזרי [היינו הראבי”ה] שמותר לשתות מים דלא שייך בהו גאוה ע”כ.

וכתב בבית יוסף וז”ל, וכתב רבינו הגדול מהר”י אבוהב ז”ל דמשום הכי שינו הפסוק ואמרו אל תקרי גויך וכו’ מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא היה אסור לשתות מים שהרי צורך הגוף הן והשתא דקרינן גאיך במקום גויך כיון שאין במים גאוה שרי.

וכן משמע מדברי הגהות מיימוניות.

ונראה לי שהטעם שהיה כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שיתפלל אינו מדאורייתא אלא חכמים אסרוהו ולא נראה להם לגזור אלא במידי דהוי דרך גאוה דוקא וכי בעו לאסמוכי אקרא ראו שלפי פשטו משמע לאסור אף במים ולכך הוצרכו לומר אל תקרא גויך אלא גאיך.

וכתב רבינו הגדול מהר”י אבוהב ז”ל דלדעת אבי העזרי מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין לרפואה קודם שיתפלל דכיון דלרפואה הוא דאכיל ושתי להו ליכא משום גאוה עכ”ל.

[ומה שהביא שם אח”כ עוד דעות לא הביאם להלכה].

וכן פסק בשו”ע או”ח סי’ פ”ט ס”ג, וז”ל, וכן אוכלים ומשקין לרפואה, מותר.

וכתב במשנה ברורה ס”ק כד, וז”ל, אפילו אוכלין ומשקין טובים דשייך בהו גאוה כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אף על פי שאינו חולה גמור שרי וכ”ש שמותר לשתות קודם התפלה הרקות ושיקויים לרפואה עכ”ל.

וכתב בביאור הלכה שם בד”ה וכן אוכלין, וז”ל, עיין בפר”ח ופמ”ג דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפלה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה ע”כ.

היוצא לפי זה דכל מה שאינו מכוין אלא לרפואה ולא לשם גאוה כלל מותר, אכן עדיין יש להתיישב לפ”ז האם מדובר באופן שיכול להמשיך לחיות את חייו כרגיל אלא שעושה דיאטה משום שרוצה להרזות, או שאכן מדובר בבעיה רפואית שיש צורך עֲבוּרָהּ לעשות דיאטה, דלכאורה מה שהותר הוא רק צורך רפואה ממש, ולא כל צורך לגוף, ומ”מ אין הדבר ברור בזה, דאולי באמת כל מה שאינו כשאר דרך אכילה והנאה לגוף, ולא לשם גאוה אלא לשם בריאות, אינו בכלל גאוה ומותר.

ויעויין מה שכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן פט סכ”ד, וז”ל, וכתב רבינו הב”י דאוכלין ומשקין לרפואה מותר עכ”ל ואין כונתו בחולה גמור דמילתא דפשיטא היא אפילו אין בו סכנה אלא הכונה דלוקח לרפואה והוא אינו חולה אלא כדרך בעלי מיחושים או אפילו אין לו מיחוש כלל אלא כדי לחזק עצמו כמו בימי האביב שלוקחין רפואות לחזק הגוף והגידים ואם יש ברפואות האלו אפילו מיני אכילה ושתיה גמורים מותר דכיון שעושה זה לרפואה אין בזה משום גאוה ואפילו יכול לעשותה אחר התפלה מותר ולכן מי שיש לו חולשת הלב יכול לאכול קודם התפלה שזהו לרפואה עכ”ל, וגם בדבריו דמקיל מאוד, מ”מ לא מקיל אלא במקום מיחוש או כדי לחזק עצמו, ולכן לפי הנראה משאלת השואל שלפי המקרה בו נתון מותר לו לאכול לפני התפילה כל שאינו עושה כן אלא לצורך בריאות ורפואה.

והטעם בזה הוא משום שכל שאינו לצורך גאוה שרי.

וכמו שכתב בפרי חדש [הנ”ל המובא בבה”ל], וז”ל, ומ”ש לרפואה מותר.

מסתברא דאעפ”י שאינו מעלה ומוריד לשתותו קודם תפילה, ויכול לשתותו אחר תפילה, שרי דהא לית ביה גאוה ע”כ.

אמנם נסתפקתי הרבה האם שייך להעמיס כן גם בדעת המשנ”ב הנ”ל, שכתב בביאור הלכה עוד שם וז”ל, כתבו האחרונים דאיש חלש שאינו יכול להעמיד על נפשו עד עת שגומרים הצבור תפלתם בבהכ”נ טוב יותר להתיר לו שיתפלל לעצמו בביתו בבוקר ויאכל מעט ואח”כ ילך לבהכ”נ לשמוע קדיש וברכו ושאר דברי קדושה משיאכל קודם התפלה וילך לבהכ”נ להתפלל עם הצבור (בה”ט בשם לקט הקמח והוא פשוט מברכות כ”ז ע”ב בגמ’ חלש ליבאי וכו’ ע”ש) עכ”ל הביה”ל, והנה לכאורה מה חשש יש שיאכל האדם החולה קודם התפילה, דהרי אכילה קודם התפילה אין בזה שום מיחוש אם הוא לצורך רפואה.

ובאמת כבר צ”ע מהגמ’ שם שהביא המ”ב, וז”ל הגמ’ בברכות דף כ”ח ב’, וז”ל, רב אויא חלש ולא אתא לפרקא דרב יוסף למחר כי אתא בעא אביי לאנוחי דעתיה דרב יוסף אמר ליה מאי טעמא לא אתא מר לפרקא אמר ליה דהוה חליש לבאי ולא מצינא אמר ליה אמאי לא טעמת מידי ואתית אמר ליה לא סבר לה מר להא דרב הונא דאמר רב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין אמר ליה איבעי ליה למר לצלויי צלותא דמוספין ביחיד ולטעום מידי ולמיתי אמר ליה ולא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור אמר ליה לאו אתמר עלה אמר רבי אבא בצבור שנו וכו’ עכ”ל, ובלי להכנס לדיני אכילה קודם מוסף, מ”מ אכילה קודם שחרית שהוא ודאי לא גרע מתפילת מוסף להך דעה, וא”כ לכאורה יש איסור גם בצורך רפואה, ומה שהקילו בחולה משום שיש בזה צורך גדול, אבל סתם צורך רפואה שאינו צורך גדול של חולה לא.

אבל לומר כן בדעת הביאור הלכה ג”כ צ”ע, דהרי כתב בביאור הלכה שם לעיל מינה, עיין בפר”ח ופמ”ג דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפלה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה עכ”ל, כמו שהבאנו.

ומתחילה רציתי לתרץ דהכא מיירי המ”ב דוקא באוכל פת יותר מכביצה שיש בזה איסור מלבד הך איסורא ד’אותי השלכת אחרי גוך’, ששייך בשאר מ”ע ג”כ, אכן לא שייך לתרץ כן, שהרי במקור בבאר הטב יש תוספת, ‘ולא שישתה הקאוו”ע או הגיקולאט”י בלא קבלת עומ”ש תחילה, כי ודאי ע”ז נאמר ואותי השלכת אחרי גוך, לקט הקמח, עכ”ל הבאה”ט.

ומבואר שא”א לתרץ כמ”ש.

ואולי כוונת הפר”ח והפמ”ג הוא באוכל דבר רק לצורך רפואה ממש, דאז כיון שאינו להנאתו לצורך אכילה אלא רק לרפואה אינו דרך גאוה כלל, אבל מי שאוכל לעצמו דרך אכילה, משום שחלש לבו וא”א להמתין, ואינו דרך רפואה, אמנם שרי, כדי שיוכל להתפלל כהוגן, אבל מ”מ זהו בגדר דחויה, ולכן כתב הבה”ל, ומקורו בגמרא, דאסור לאכול קודם התפילה אם יכול להתפלל ביחידות, ולא יאכל קודם התפילה, ולפ”ז כל היכא דהכוונה לרפואה ממש הרי הוא בכלל ההגדרה הראשונה שאין בזה דרך גאוה כלל.

ומ”מ בערוה”ש מתיר גם לצורך חולשת הלב, ואולי יש לדחוק דמ”מ א”א לצרף ב’ ההתרים שאם אוכל לחולשת הלב עכ”פ עדיף שלא יאכל, ומ”ש שיכול לאכול קודם התפילה גם אם יכול לאכול אחר התפילה זה קאי על אכילה לרפואה ממש, אבל האוכל לחולשת הלב יש לו לעשות טצדקי שלא לאכול קודם התפילה.

וזה אני אומר כי היכי דלא תקשי מהגמ’ הנ”ל שהביא הביה”ל על הערוה”ש.

[ומו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א אמר לי לחלק דהגמ’ הנ”ל קאי על מוסף, דזהו דין אחר, משא”כ שחרית שהוא מדין גאוה והא ליכא כשהוא לצורך רפואה, ואמנם הביה”ל לא ס”ל מחילוק זה אלא דתלוי בצורך הרפואה.

אבל עדיין לא הבנתי בעניותי איך מוסף דידהו יהיה חמור משחרית לדידן, דאמנם בשחרית יש דין ל גאוה שאין במוסף, אבל איזה דין שייך במוסף שאין בשחרית וצ”ע].

א”כ היוצא עד עתה מכ”ז הוא, שעכ”פ בערוה”ש ואולי גם בפר”ח ובפמ”ג המובאים בבה”ל מבואר בדבריהם שמותר בענינינו, ואילו לפי המשך דברי הבה”ל בשם האחרונים צל”ע אם ג”כ ס”ל כך.

ומ”מ זהו דוקא בנצרך לזה לרפואתו וכנ”ל.

ועתה נביא בזה לב’ פרטי דינים שראוי ליתן להחמיר בזה אם אוכל לפני התפילה, א) כתב במשנה ברורה סימן פט ס”ק כב [לגבי הנזקק לשתות משקה חשוב לפני התפילה], וז”ל, ומ”מ טוב שיאמר מתחילה עכ”פ פרשת שמע ישראל.

והיינו רק פרשה ראשונה (כמבואר בספרו מחנה ישראל פ”ב ה”ב).

וכ”ז הוא בטעימה בעלמא אבל באכילה מן הדין מחוייב להניח תפילין ולקרוא ק”ש קודם (הגרשז”א שיח הלכה סק”כ, ע”פ מ”ש במחנה ישראל פ”ח ה”א).

ב) אם יכול לאכול פחות מכזית, או שיהא בפחות מכדי אכילת פרס, לכאורה ראוי להקפיד ע”כ, ולא לאכול לפני התפילה כזית בכדי אכילת פרס כשיכול בלא זה (הליכ”ש פ”ב ס”א, וציין שם למקור חיים לחוות יאיר סי’ פ”ט ס”ג דבפחות מכזית לפני התפילה אין בו משום גאוה).

בהצלחה רבה

יום ב’ לסדר תזריע ע”ו

{מה שהקשה הג”ר חש”ז לערש שליט”א, מה ענין יש לדקדק בחלוק שתחת המלבושים להפכו כדרכו שלא יהיה הפנימי לחוץ (מ”ב ס’ ב’ סק”ג), דבשלמא הבגדים הנראים הוא משום כבוד הבריות ומשום דרך ארץ אבל מה ענין בבגדים שתחת מלבושיו.

}

תשובה

יצויין מ”ש בספר סדר היום (בפרק על ‘סדר היום בהקיצו משנתו’) וז”ל, ולא יהפך חלוקו מה שהוא לצד פנים לצד חוץ על שום דבר בעולם ואף על פי שנראה שהוא דבר נקל ומה בזה חשש כיון שהוא תחת מלבושיו.

אפ”ה ענין גדול הוא וראוי להקפיד עליו ובפרט אם צורבא מרבנן הוא או איש של צורה שיש בו קפידא גדולה סוד ה’ ליראיו עכ”ל.

ומבואר שהוא ע”פ סוד.

ונראה עוד דיש מעלה גם בפנימיות המלבושים שיהיו כהוגן, דהנה נקיון הבגדים אינם רק בשביל אחרים אלא גם בשביל הלובש עצמו, ובגמ’ נדרים דף פא ע”א ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא, ופרש”י [המפרש] ערבוביתא דמאני – שנושא בגדים שאינו רוחצן עד ששחורין הרבה.

לידי שעמומיתא – שגעון וזו שעמומיתא קשה מכולן.

עכ”ל שם.

והיינו שבשביל בריאות נפשו יש לו לראות שיהיו הבגדים כהוגן.

וידוע מה שכתבו הספרים שכל לכלוך מביא רוח טומאה, ועיין שבט מוסר פכ”ד, ואע”ג דבגמ’ בשבת ע”ז ב’ מבואר להדיא שאין קפידא אם הבגד הפנימי קרוע, יש חילוק הרבה בין קרע ללכלוך, שלכלוך מביא רוח טומאה ולא הקרע, ועיין בשבט מוסר הנ”ל.

וכן מבואר בגמ’ שבת קי”ד א’ מבואר דבזוהמא של רבד אסור שיהיה ג”כ בבגד התחתון כדפרש”י שם, ומבואר מיהת שיש ענין גם בנקיות הבגדים שתחת בגדיו.

וידוע שיש מן הפוסקים שנהגו שהעטרה בטלית גדול תהיה לצד הפנימי, שכן מצינו במשכן שהצד הפנימי היה חשוב טפי, (ועמ”ש בספר אעלה בתמר), וא”כ גם בדין זה שלא יהפוך הפנימי לחוץ מובן שיתכן שיהיה ענין גם בזה.