עד כה אין ידוע מקור ברור להנהגה זו, ואדרבה מבואר בסוגיות בהל’ בציעת הפת דהיכן שהפת נאפתה היטב הוא מקום המשובח שמשם יש לבצוע, ועי’ בהוריות יג ע”ב דפת פחמין טוב לזכרון.
ומ”מ יש לציין ב’ מראי מקומות שאולי מהם נלמד מקור לזהירות זו.
האחד מירושלמי תרומות פ”ח ה”ג צריכין למיחש למאי דברייתא אמרין ושם מיירי לענין סכנה, אם כי אינו מוכרח, דיש לומר דרק על הדברים שנתבארו שם, אבל יותר משמע דטעם הזהירות משום שכך אומרים הבריות, ומ”מ עדיין יש לומר דה”מ כשיודעים טעם בדבר ובפרט האידנא שנתערבו הרבה סגולות שאין להם שחר יש מקום לטעון דהאידנא אין צריך לחוש למאי דברייתא אמרין.
והמקור השני יש לציין לדברי ר”י החסיד בספר חסידים לגבי לימוד דברי אבלות דמבואר שם שמי שאינו נזהר בפני אנשים בדבר שהבריות רגילין ליזהר בו יש בזה משום עין הרע, וכן מבואר בדברי האחרונים לעניין שושבינתא מעוברת כמו שהבאתי בתשובה אחרת, וממילא גם כאן יש להזהר בזה עכ”פ כשאוכל בפני בני אדם (ועי”ש בס”ח לענין לימוד מו”ק בצינעא).
ומ”מ בפת עגולה שאין לה קצה אין מנהג להזהר וגם בפת דקה מאוד כמקל דק שאין ניכר הקצה ג”כ יש מקום לומר דהבו דלא לוסיף עלה וכל כה”ג.
ואולי נשתרבב מנהג זה ממש”כ הרמ”א שלא לבצוע ממקום שנדבקה הפת בחברתה והכי מצוי שנדבקת הפת בקצה שלה, ומ”מ עיקר דין זה דהרמ”א מיירי רק לענין הבציעה בלבד אחר הברכה.
השלמה לגבי המנהג שלא לאכול קצה הלחם
אולי נשתרבב מנהג זה מהך דכל המשייר פת על שולחנו וכו’ והורגלו מכח זה שלא לאכול קצה הלחם.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 62
מק"ט התשובה הוא: 124028 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/124028
