הירשם כדי להצטרף לקהילה שלנו!
עליך להתחבר כדי להוסיף פוסט.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על שאלה זו.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על תשובה זו.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על משתמש זה.
אם יש לך שאלה בהלכה כאן תוכל לשאול ולקבל מענה מדוייק ומפורט.
קו תוכן למידע ומענה: 03-6703111 להוראות שימוש
שכיחא שאלות המצויות בהלכה
מחלוקת תנאים והלכה שאינו פיגול.מקורות: זבחים כח ע”א ועוד לענין דבר שאין דרכו לאכול, ומוכח שם דקאי גם על בשר עולה וכל מה שנכלל בשם זה עי”ש, וראה הלשון במדרש הגדול על בשר עולה ויקרא ז, יח.
מחלוקת תנאים והלכה שאינו פיגול.
נראה שיש סתירות בזה.מקורות: במכילתא דרשב”י שהו’ ברמב”ם עבדים ג ורמב”ן משפטים שאין מוסר שתים לעבד אחד משמע דזה פשיטא שאין מותר בלא שימסור לו ולכך נקטו בכל מקום רבו מוסר, וכן דייק המהרש”ל מהרמב”ם שם, אולם בספ”ג דקידושין משמע ...קרא עוד
נראה שיש סתירות בזה.
מקורות: במכילתא דרשב”י שהו’ ברמב”ם עבדים ג ורמב”ן משפטים שאין מוסר שתים לעבד אחד משמע דזה פשיטא שאין מותר בלא שימסור לו ולכך נקטו בכל מקום רבו מוסר, וכן דייק המהרש”ל מהרמב”ם שם, אולם בספ”ג דקידושין משמע שאין תנאי כזה עי”ש ובתוס’, וכן ציין הצ”פ לתמורה ד, וכן ציין הישועת דוד לדברי הרמב”ם במקום אחר דמשמע שאין תלוי בדעת רבו.
א) מה שהקשה כת”ר ע”ד המהרי”ל דיסקין שאפשר לטמאות מצורע על תנאי, [שאם לא ימצא ציפרים שאינן טריפות לא יחול טומאתו מעיקרא, ובזה מיישב מ”ט לא נקטו ילפותא זו בפ”ק דחולין חולין ללמד דאזלינן בתר רובא דציפרים שהן כשרות, דל”צ ...קרא עוד
א) מה שהקשה כת”ר ע”ד המהרי”ל דיסקין שאפשר לטמאות מצורע על תנאי, [שאם לא ימצא ציפרים שאינן טריפות לא יחול טומאתו מעיקרא, ובזה מיישב מ”ט לא נקטו ילפותא זו בפ”ק דחולין חולין ללמד דאזלינן בתר רובא דציפרים שהן כשרות, דל”צ לכך אם עשה תנאי], מדברי התו”כ (הוב”ד בר”ש פ”ה דנגעים מ”ד), לטהרו או לטמאו את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק.
תשובה
מקופיא נ”ל כעת, דהנה המהריל”ד מיירי על תנאי בנגע שאינו ספק, והתו”כ לא אתא אלא למעט נגע שאנו מסופקים בדינו שלא ניתן לנו רשות לטמאו בכה”ג, אבל נגע שהוא ודאי טמא לטמאותו על תנאי מה חסרון יש בזה, אבל מה דצ”ע הוא איך באמת יהא מותר לו לטמאות נגע ודאי רק על ספק, מחשש שמא לא ימצא ציפרים, כיון שמן התורה צריך הוא לטמאותו כדין, וכמו שראיתי שעמד ע”ז כת”ר, וכמו”כ יש להעיר עוד דהנה תנאי זה שכתב המהריל”ד מהני רק למ”ד יש ברירה, וא”כ אכתי יל”ע קצת מ”ט אידך מ”ד לא הביא דרשא זו ללמד דאזלינן בתר רובא כיון דלדידיה לא שייך הך תירוצא.
וכמו”כ יל”ע עוד דבשלמא ציפרים ניחא, ומה שהמצורע כעת טהור ג”כ ניחא, אבל הרי כל שאר הקרבנות שיביא אח”כ הם חולין בעזרה, ובזה קי”ל דאין מועיל תנאי בקרבנות הללו.
ב) מה שהקשה עוד ע”ד המהריל”ד הנ”ל שכתב בדעת רמב”ם שהמצורע הנ”ל יוכל לגלח מספק, אף דיש כאן ספק בל תקיפו, [על הצד שמעולם לא נטמא אם הצפרים היו טריפה, שבאופן זה התנה שלא ייטמא מעיקרא], דס”ל להר”מ שמדאורייתא ספק דאורייתא לקולא, והקשה דהנה הרמב”ם לא מיירי באופן שהספק הוא כבר נגד חזקת איסור (עי’ ש”ש ש”א פ”א), וא”כ הרי כאן המצורע יש לו חזקת טהרה קודם שטמאהו הכהן, וממילא מצד החזקה אסור בבל תקיפו.
תשובה
הנה אמנם המהריל”ד מיירי קודם שנאמר דין רוב, וא”כ לא שייך כאן לומר שהרוב מתיר לגלח [להצד שרוב הצפרים כשרות וממילא חלה טומאתו לפי התנאי, וכעת חלה טהרתו, ומותר לגלח], ולכך א”א לומר כן, אבל עכ”פ אפשר דהוה פשיטא ליה להמהריל”ד דעכ”פ רוב מגרע את החזקה לשוויי פלגא ופלגא, ולהתיר לדעת הרמב”ם כדין ספק.
ומה דבעינן למילף בפ”ק דחולין הוא לשוויי רוב כודאי, אבל להוריד כח החזקה לשוויי עכ”פ כפלגא ופלגא זה היה אפשר כבר ללמוד מכאן ואולי ג”כ פשוט מסברא, ולא היה לי פנאי לעיין בזה כעת.
לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א שלום וברכה א) גיטין לב: אמר אביי נקיטינן כו’, עיין מסורת הש”ס שציין לרש”י עירובין ה. וז”ל רש”י שם, מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו. וצע”ק בכוונת רש”י – האם היה מסורה מאבותיו או מנהג מרבותיו או שניהם? ויש להעיר ...קרא עוד
לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א שלום וברכה
א) גיטין לב: אמר אביי נקיטינן כו’, עיין מסורת הש”ס שציין לרש”י עירובין ה.
וז”ל רש”י שם, מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו.
וצע”ק בכוונת רש”י – האם היה מסורה מאבותיו או מנהג מרבותיו או שניהם?
ויש להעיר על הגרי”ב מדוע לא ציין לרש”י גיטין נט: ד”ה נקטינן – מסורת מאבותינו.
ועוד יש להעיר מדוע לא כתב רש”י בגיטין מנהג מרבותינו.
עוד יש להעיר מדוע רש”י פירש כן בדף נט ולא לעיל בדף לב: עוד ראיתי בספר אחד שהעיר דהנה אביי היה יתום (רש”י גיטין לד:), וא”כ אי אפשר שהיה לו מסורת מאבותיו וצ”ע בכל זה.
ואגב יש להעיר מדוע פעמים כתב הגמרא נקיטינן ופעמים נקטינן.
ב) רמב”ם פ”ו גירושין הכ”ג, אבל אם אמר גט זה אינו גט.
פסול הוא.
אינו מועיל.
אינו מתיר.
אינו משלח.
אינו מגרש.
חרס הוא.
לא אמר כלום.
שאין זה לשון מבטל אלא לשון מודיע אמתת הדבר והרי הודיע לנו דבר שאינו כן.
כמי שאומר על דבר “אסור” שהוא “מותר” או על דבר “הטמא” שהוא “טהור.
“
ויש להעיר בלשון רבינו דהול”ל “כמי שאומר על דבר מותר שהוא אסור או על דבר טהור שהוא טמא” דומיא דגט שאמר על גט כשר שהוא פסול.
ג) זבחים דף כב: טמא “פסול” כו’, יש לעיין בלשון הגמרא שהרי במשנה ל”ג תיבת פסול.
וכן אצל שאר הפסולים לא כתב הגמרא פסול.
ועיין רש”י כג.
ד”ה כגון – כדתנן טמא פסול כו’, ומשמע קצת שגרס כן במתניתין וצ”ע בזה.
החותם בכבוד גדול
שמואל דוד בערקאוייטש
***
תשובה
א) גיטין לב: אמר אביי נקיטינן כו’, עיין מסורת הש”ס שציין לרש”י עירובין ה.
וז”ל רש”י שם מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו.
וצע”ק בכוונת רש”י – האם היה מסורה מאבותיו או מנהג מרבותיו או שניהם?
תשובה לכאורה שניהם.
ויש להעיר על הגרי”ב מדוע לא ציין לרש”י גיטין נט: ד”ה נקטינן – מסורת מאבותינו.
תשובה לכאורה ציין המקום המפורט יותר.
ועוד יש להעיר מדוע לא כתב רש”י בגיטין מנהג מרבותינו.
תשובה העיקר הוא המסורת, ורק במקום שכבר נזכר מסורת אפשר להזכיר דבר נוסף.
עוד יש להעיר מדוע רש”י פירש כן בדף נט ולא לעיל בדף לב:
תשובה איני יודע.
עוד ראיתי בספר אחד שהעיר דהנה אביי היה יתום (רש”י גיטין לד:), וא”כ אי אפשר שהיה לו מסורת מאבותיו וצ”ע בכל זה.
תשובה הכונה אבות האומה ולא גרע מגר, ומש”כ שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך ג”כ יכול להתקיים באבות האומה.
ואגב יש להעיר מדוע פעמים כתב הגמרא נקיטינן ופעמים נקטינן.
תשובה הוא חידוש לומר שיש בזה קפידא ויותר מסתבר שהוא כתיבת המעתיקים {וכתב אלי השואל שוב: יישר כח גדול על הכל, ובאמת ראיתי בספר הלכתא רבתא לשבתא שהעיר בחילוק בין נקיטינן ונקטינן ולא הבנתי דבריו.
} , ודבר ראשון צריך לראות הנ”י וכ”י בזה.
ב) רמב”ם פ”ו גירושין הכ”ג – אבל אם אמר גט זה אינו גט.
פסול הוא.
אינו מועיל.
אינו מתיר.
אינו משלח.
אינו מגרש.
חרס הוא.
לא אמר כלום.
שאין זה לשון מבטל אלא לשון מודיע אמתת הדבר והרי הודיע לנו דבר שאינו כן.
כמי שאומר על דבר “אסור” שהוא “מותר” או על דבר “הטמא” שהוא “טהור.
“
ויש להעיר בלשון רבינו דהול”ל “כמי שאומר על דבר מותר שהוא אסור או על דבר טהור שהוא טמא” דומיא דגט שאמר על גט כשר שהוא פסול.
תשובה ההערה עצמה נכונה וראויה לציון, ומ”מ דקדק הר”מ לכתוב דוקא כמ”ש, והטעם משום שהרמב”ם מחזר ובא להביא ראיה ממה שאין בכחו של האדם לומר, ולכן נשתמש באופן זה שבא להתיר את האסור ולטמא את הטהור שזה המקרה הברור יותר והמתיישב בנקל על הלב שאין בכח האדם לומר כן.
ג) זבחים דף כב: טמא “פסול” כו’, יש לעיין בלשון הגמרא שהרי במשנה ל”ג תיבת פסול.
וכן אצל שאר הפסולים לא כתב הגמרא פסול.
ועיין רש”י כג.
ד”ה כגון – כדתנן טמא פסול כו’, ומשמע קצת שגרס כן במתניתין וצ”ע בזה.
תשובה מומלץ לעיין בנוסחאות ישנות.
***
קרא פחותמה שהקשה על המבואר בגיטין י’ ב’ דעכו”ם לא מרעי נפשייהו ואם חתמו בערכאות עדותן כשרה, ומאידך קי”ל דאפי’ משה ואהרן פסולין לעדות כדאי’ בב”ב קנ”ט א’.תשובה – כשרות עדי עכו”ם אינו מדין עדות אלא מדיני חזקה, ויש בזה הרבה ...קרא עוד
מה שהקשה על המבואר בגיטין י’ ב’ דעכו”ם לא מרעי נפשייהו ואם חתמו בערכאות עדותן כשרה, ומאידך קי”ל דאפי’ משה ואהרן פסולין לעדות כדאי’ בב”ב קנ”ט א’.
תשובה – כשרות עדי עכו”ם אינו מדין עדות אלא מדיני חזקה, ויש בזה הרבה נפק”מ, והכלל בזה דכשיש דבר הנוגד את החזקה, יש לדון כל דבר בפ”ע לפי דינו, משא”כ בעדות אין לך דבר ברי מעדות עד שתבוא עדות אחרת להכחישה.
ויש לידע עוד דעדות משה ואהרן לא תועיל אפי’ כדין חזקה ברוב הפעמים, דא”כ נתת דבריך לשיעורין שיצטרך כל ב”ד וב”ד למדוד על כל עד אם צדיק הוא, וג”כ אדם אין יכול להבחין בזה דאדם יראה לעינים וכו’, וגם שמא חז”ב מצדקותו, עיין קידושין מ”ט ב’, וממילא לא שייך מעיקרא שיהיה חילוק בין בני אדם וגם מי שממ”ה העיד עליו לא פלוג.
מכתב מהגרי”א דינר שליט”א לכבוד ידידנו קוראי גליון מים חיים לאי”ט שור שהזיק או הרג אדם אם שור מזיק אדם [כגון ששובר כל עצמותיו] בעל השור חייב לשלם הניזקין [שבת צער ריפוי צער בושת לא משלם], וזה דין ממון ולא קנס, ...קרא עוד
מכתב מהגרי”א דינר שליט”א
לכבוד ידידנו קוראי גליון מים חיים לאי”ט
שור שהזיק או הרג אדם
אם שור מזיק אדם [כגון ששובר כל עצמותיו] בעל השור חייב לשלם הניזקין [שבת צער ריפוי צער בושת לא משלם], וזה דין ממון ולא קנס, ומשערים כמה הוא עולה למכור בתור עבד.
והעיר הגאון ר’ דב שטרנבוך שליט”א הרי מבואר שאם שור הורג אדם, והרגין השור ולא משלם משום ניזקין [ורק במועד משלם כופר], הרי איך יכול להיות שאם שובר כל עצמותיו חייב לשלם כגון כמה אלפים שקלים, ואם נוגחו קצת חזק יותר, או אפילו ימות לאחר כמה שעות לא משלם לו כלום, דהרי כבבר נתחייב בעל השור תשלום לנהרג.
עשיית מצוה בלי כוונה
כתוב בסוף פרשת חוקת (פרק כ”א פסוק ל”ד) ויאמר ה’ אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו וכו’.
ומפרש רש”י שמשה רבינו פיחד שיש זכות לעוג שאמר לאברהם אבינו כי נשבה לוט.
והוסיף בדעת זקנים לבעלי התוס’ שם, אע”ג שכונתו היה לרררעה, שאברהם ילחם ויהרג ויקח את שרה, מ”מ יצא ממנו הצלה, וכעין שמצינו בקרבנות של בלק ע”ש.
והעירוני, הרי ידוע הסוגיא ריש מסכת ע”ז, שלעתיד לבוא יבואו כל הגוים לקבל שכר, שבנו גשרים ורחובות שעם ישראל הולכים עליהם, ואמר להם הקב”ה שכוונתם לעצמכם ולא לעם ישראל ע”ש, הרי שאם הכוונה הוא לעצמם אין כאן שכר כלל, ויל”ע.
הלכתא למשיחא – לשכת נעליים
כתוב במשנה בברכות פ”ט מ”ה לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו וכו’.
והעירנו, לפ”ז במהרבה בימינו בזמן בהמ”ק השלישי, יבואו אלפי או מליוני אנשים [עיין גמ’ פסחים [ס”ד ב’] שהיה שם למעלה ממליון קרבנות פסח, ובכל קרבן היה לפחות עשרה אנשים], איפה ישימו יוץתר משתים עשרה מליון זוגות נעלים או סנדלים, האם היה איזה לשכה מיוחד לכך (ממחותני הרה”ג ר’ יהודה טשזנר שליט”א – אופקים).
ונשמח מאוד מאוד מי שיכול להאיר לנו בזה.
בכבוד רב,
יהודה אריה הלוי דינר.
תשובה
לכבוד הגאון הגדול רבי יהודה אריה דינר שליט”א
א) בענין השאלה הראשונה – ראשית כל הנה בהרבה דברים בנזיקין מצאנו שמקילים בכל גופו יותר מאבריו, ולאו דוקא היכא דקים ליה בדרבא מיניה, אלא ג”כ בבור קי”ל דעל נזקין חייב ועל מיתה של כל גופו פטור, ואי’ במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא לגבי בור, וז”ל, ודין הוא מה הגונב והמוכר שחייב על כולו אין חייב על אבריו זה ש חייב על כולו אינו דין שלא יהא חייב על אבריו אדם באדם יוכיח שאין חייב על כולו וחייב על אבריו לא אם אמרת אדם באדם שמשלם את הבשת תאמר בזה שאין משלם את הבשת אדם בעבד יוכיח שאין משלם את הבשת וכו’ ת”ל כסף ישיב לבעליו וכו’.
והנה לענינינו סוגיא ערוכה היא בב”ק מ”א ב’ וז”ל, ת”ר ובעל השור נקי רבי אליעזר אומר נקי מחצי כופר אמר לו ר’ עקיבא והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך (כתב רש”י, פשיטא דפטור והלא אם חייב היה אין תשלומיו אלא מגופו וזה שנסקל ממה משלם יאמרו לו בעלים הביאהו לב”ד וישלמו לך הימנו).
אמר לו רבי אליעזר כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דיני אלא כשהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים על פי בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה עכ”ל.
וכתב רש”י, לפיכך אי לא מעטיה הוה אמינא ליחייב בין בעד אחד בין ע”פ עצמו כי היכי דתיהוי ליה כפרה.
ומבואר מסוגיא זו, דזה פשיטא שבאופן רגיל לא שייך לומר שישלם דמים בתם, ואם רק יש לדון מצד אחר דהיינו המקרה המבואר בגמ’ כאן שהמית את האדם וכו’ ע”ז יש מיעוט כמבואר כאן.
אכן אולי קושיית החכם הנ”ל היא מצד עצם הבנת הענין מ”ט כל הנידון כאן הוא רק מצד כופרא ולא מצד עצם התשלומין.
וגם במועד יש להקשות כן, דנהי שחייב מיתה בידי שמים בין בתם בין במועד מ”מ מיתה בידי שמים אינו מועיל לקלב”מ, ואפילו כרת אי”ז לכו”ע כ”ש מיתה בידי שמים.
ולצורך ביאור הענין אביא בזה לשון התוס’ שם, וכבר יהיו הדברים מחוורין מאליהן, וז”ל, נקי מחצי כופר – לא בעי למימר נקי מדמי ולדות כרבי יוסי הגלילי משום קושיא דאנשים ומדמי עבד דהיינו שלשים של עבד לא קאמר דכריש לקיש ס”ל דאמר לקמן (ד’ מג.
) כשאין השור בסקילה דלא משלם קנס ואף על גב דכופר מחייב רבי אליעזר היינו משום דדריש אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה כרבי יוחנן דלקמן אבל אם עבד לא דריש דה”ק ר”ל לקמן וסברא דרבי עקיבא דס”ד דתם משלם דמי עבד מן העלייה כדלקמן לית ליה לרבי אליעזר וא”ת ולימא נקי מדמי עבד ממש משויו דבמקום דלא משלם קנס משלם דמים כדמשמע לקמן הלכך אצטריך למפטר תם וי”ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה שלא בכוונה נמי פשיטא דלא משלם דמים א”נ אין סברא להעמיד פטור דנקי אלא אחיובא דכתיב בפרשה בהדיא כגון כופר וקנס ודמי ולדות ולפי הטעמים הללו א”ש נמי לרבי עקיבא דדריש לקמן נקי מדמי עבד כלומר משלשים של עבד ולא בעי למנקט נקי מחצי כופר משום דאפילו מועד נמי פטור שלא בכוונה ולא בעי לאוקמי נקי מדמי בן חורין דמועד איכא דמים שלא בכוונה כדמוכח לקמן אלא היינו טעמא כדפרישית או משום דדמים לא כתיבי או משום דכיון דלא אשכחן כופר בתם לא אצטריך למעט הדמים וא”ת והא לקמן ילפינן אשו שלא בכוונה משור שלא בכוונה אף על גב דליכא כופר באש וי”ל דלא דמי דבאש לא שייך כופר כלל הלכך משום כופר לא שבקינן דמים אבל שור דשייך ביה כופר ואפ”ה ליכא כופר בתם אין סברא לחייבו דמים שלא בכוונה ועי”ל טעם אחר לר”א דמסתבר ליה לאוקמי בכופר מבכל דבר דהכי משמע ליה פשטיה דקרא מדכתיב בתריה ואם שור נגח הוא שישלם כופר וא”ת לרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר וקאמר נקי מדמי ולדות טפי הוה ליה למימר נקי מחצי כופר מטעמא דפרישית וי”ל דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח”נ עכ”ל.
וע”ע ברשב”א שם.
ולבאר כל הדברים צריך ליכנס לכל הסוגיא שם, אך בכללות לסיכום – מה ששור פטור מדמי אדם הוא מגזה”כ דאנשים ולא שורים, ולא עדיף מדמי ולדות, ומה שפטור משאר הדברים הוא כמבואר בתוס’ שם.
ויש להדגיש בכל הנ”ל, דאין חילוק בין אם פעולת המיתה היתה ברגע אחד או בכמה שעות, דברגע שהיה כאן פעולת מיתה ממילא שייך כל מה שכתבנו בזה לענין דיני התשלומין.
ב) בענין השאלה השניה שהזכיר שם, בקשר למצוות של או”ה, הנה יש הרבה סתירות וגם הרבה דעות בראשונים ובאחרונים איך להתייחס למצוות שנעשו שלא לשמה באופן כללי, וכבר קבצו החכמים כעמיר גורנה כל הדעות בזה כיד ה’ הטובה.
אכן בענינינו נראה ששייך להקדים לשאלה זו את הסוגיא בב”ב י’ ב’ דשם נתבאר שאכן יש חילוק בין מצוה שלא נעשית לשמה של ישראל לבין מצוה כזו של או”ה, וז”ל הגמ’ שם, תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת נענה רבי אליעזר ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו כמו שנאמר די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים עכ”ל.
וכתב רש”י וז”ל, כאן בישראל וכאן בעובד כוכבים – ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין אבל עכו”ם אינו נותן אלא ע”מ כן ואם לאו מתחרט עכ”ל, ומבואר דהעיקר הוא גם מצד מה שאו”ה מהרהרין אחר מידת הדין אם לא.
ולפ”ז יש ליישב ג”כ הסתירות גופא שמצאנו בין או”ה סתמא לשאר או”ה, וי”ל דמ”מ יש יוצא מן הכלל, ופעמים שגם באו”ה שייך שיהיה אומדן דעת שלא היו מתחרטים בעשיית מצוה זו גם אחר שלא נעשית עתה לשמה, משא”כ רוב גוים היו מתחרטים בכך.
ואפשר אולי להביא ראיה קצת לומר שלא היה בלק מתחרט, דהא אמרי’ שמנ”ל ילפי’ שמתוך שלא לשמה בא לשמה ממה שהקריב בלק וכו’, ואם היה מתחרט אח”כ פשיטא שלא היה שייך לדמות לכגון זה את מה שאנו רוצים ללמד.
ויעויין במה שכתב מהרש”א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף י ע”ב וז”ל, ל”ק כאן בישראל כאן בעכו”ם יש להקשות בזה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו”ם אסור כדאמרינן פרק השוחט ופרק ד’ מיתות ויש ליישב ודו”ק עכ”ל המהרש”א, והנה המהרש”א לא ביאר כונתו בזה מה יש ליישב, ואולי יש ליישב הכונה הוא למה שכתבתי, דהנה בישראל אם עושה מידת עכו”ם פשיטא דלא עדיף מעכו”ם [וכמו שנביא ג”כ להלן בשם המאירי], וכמו”כ בגוי שינהג מידת ישראל שפיר עביד וכנ”ל, ולהכי אי”ז מידי דשרי לישראל יותר מעכו”ם, דהעכו”ם גרמו לעצמן שלא נהגו כשורה, אבל אם יעשו את פעולת הישראל גופיה שרי.
והרגמ”ה שם פי’ וז”ל, כאן בישראל.
ודאי מעליותא היא דאעפ”כ לבו לשמים לשם מצוה אבל הרבה אומות אין עושין אלא לצורך עצמן ולא לשם שמים ומשום הכי דלא עבדיתו צדקה כו’ עכ”ל.
ולפ”ד י”ל לענינינו, דפעמים שבחילוק הזה ג”כ יהיה יוצא מן הכלל וגם באו”ה אולי שייך שיהיה כונת אותו האיש לשמים גם מלבד כונתו למה שרצה, ובאמת מה שמבואר בגמ’ ריש ע”ז מיירי בעשו לשם עצמם ולא עשו לש”ש כלל, וכמו שידוע מה שאמר הגרי”ז ע”ז, [הובא גם בחשוקי חמד שם להגר”י זילברשטין שליט”א, וע”ש מה שכתב ע”ז], אכן א”א לומר תירוץ זה בדעת בעלי התוס’ עה”ת, שמשמע מדבריהם שסברו שעוג עשה שלא לש”ש כלל, ודימו זה לבלק, וא”כ בודאי שלא ס”ל כהרגמ”ה.
ויעוין עוד מש”כ היד רמ”ה שם וז”ל, [ומסקינן] בישראל.
דעיקר מילתא לשם שמים קא מכוון וכי אמר בשביל שיחיו בני שיעסקו בתורה ובמצות הוא דקאמר, וכי אמר נמי בשביל שאזכה לחיי העולם הבא כדי שיוסיף לדעת את בוראו קאמר.
אבל באומות העולם דכי קא מכווני להנאה דגופייהו קא מכווני לאו מעליותא היא עכ”ל, ולפ”ד הרמ”ה הללו ג”כ א”א ליישב דברי הבעלי התוס’ על עוג כיון שלא כיון מתחילה אלא לענינים גשמיים [ורק לפרש”י שייך לפרש מכיון שי”ל שלכה”פ אח”כ לא התחרט עוג וכן בלק, אבל בשעת מעשה אפשר שעוג לא נתכוין דוקא לדברי מצוה].
ויעוי’ במאירי שהזכיר ב’ הסברות, וז”ל, יש מדרגה אחרת בצדקה אלא שאינה ראויה למנות והוא הנותן לקנות לו שם ולהתגדל ולפרסם עצמו עליהם וזו אינה מדת ישראל והיא מדה מגונה עד למאד לא דיו שאינה נחשבת בצדקה אלא שהוא נקרא חוטא ועליה נאמר וחסד לאומים חטאת ומ”מ הנותן לכונת נטילת פרס כגון האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה לעולם הבא או שתמשך הצלחתי וכיוצא באלו הרי זו צדקה גמורה ובלבד במי שאם לא נתקיימה מחשבתו אינו קורא תגר ואינו מתחרט על שנתן ולא הועיל כאלו היה שכר רופא ואינו מהרהר אחר מדותיו של מקום אלא שמצדיק עליו את דינו עכ”ל, ובתחילה הזכיר ענין שעושה רק לשם כבוד וכו’, ואח”כ הזכיר מצד מה שמצדיק את דינו, ועלה בדעתי דאולי גם דעת רש”י במה שכתב מתחילה ‘ישראל דעתו לשמים’ הכונה שזהו ג”כ תנאי, וא”כ לא מצינו מי מהראשונים שיאמר דסגי במה שאח”כ אינו מתחרט, דאפי’ לפרש”י עכ”פ בעינן שיהא דעתו לשמים מתחילה, אכן גם ע”ז י”ל דהדע”ז עה”ת סגי ליה בזה שאח”כ לא יתחרט ואה”נ עדיפא הא מפרש”י דאילו לפרש”י בעי’ שבשעת קיום המצוה תהיה דעתו לשמים, ואילו לדעת זקנים גם זה לא בעינן אלא העיקר שלא יתחרט, וגם אם מתחילה לא כיון דוקא לזה מ”מ מכיון שלא התחרט גילה סופו על תחילתו שהיה בזה גם צד נכון במעשה.
ואולי יש להביא ראיה שכך ס”ל לבעלי התוס’, ממה שכתבו התוס’ בפסחים ח’ ב’ וז”ל, שיזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור – והדתנן (אבות פ”א מ”ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו בכה”ג שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהא ומתחרט ה”ז צדיק גמור וכן משמע בריש מסכת ר”ה (דף ד.
) ובפ”ק דב”ב (דף י:) עכ”ל.
וכ”כ עוד בתוס’ ע”ז י”ט א’, וז”ל, על מנת לקבל פרס – פי’ בתוהא אם לא תבא שאילתו כמו שעושין עובדי כוכבים אבל אם אינו תוהא דמי להא דאמרינן בפ”ק דב”ב (דף י:) ובפ”ק דפסחים (דף ח.
) ובר”ה (דף ד.
) דתניא סלע זה לצדקה ע”מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור ע”כ.
ומבואר בדברי התוס’ הללו שלא הזכירו ענין זה של כונת העשיה בשעת מעשה המצוה, אלא רק מצד הגילוי דעת שיש אחרי מעשה המצוה.
וכ”ז אתיא כמין חומר לבאר בדברי בעלי התוס’ עה”ת שגם אם בשעת קיום מעשה המצוה לא כונו למצוה מ”מ סגי במה שאח”כ לא נתחרטו ע”ז.
ועיין בדברי התוס’ נדה ס”א א’, וז”ל, ועוד אמר (בפרק רבי אליעזר) (דף לד) שעוג מצאו לאברהם אבינו שהיה עומד בגרנות לתקן עוגות לפסח ועל שם זה נקרא עוג ומייתי ליה משום דמחזי כלישנא בישא דאמר במדרש עוג אמר בלבו אלך ואומר לאברהם וילחם וימות ואשא שרה אשתו אפילו הכי היה ירא משה שמא תעמוד לו זכות אברהם עכ”ל.
ויעוי’ מה שכתב הצל”ח מסכת נדה דף סא ע”א וז”ל, אמר ר’ יוחנן משום רשב”י מתשובתו של אותו צדיק אתה וכו’.
ואמר אדמ”ו דהכי פירושו, מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו של עוג, דכתיב אל תירא כי בידך נתתי אותו.
ואמר אמ”ו דהאי כי לשון דהא הוא, דמשה היה מתירא אמר שמא תעמוד לו זכות אברהם, דהוא סבר דעוג עשה זה לשם שמים ומתירא ממנו, והשיב לו הקדוש ברוך הוא אל תירא דהא בידך וכו’, כלומר אתה סבור שעוג עשה זה לשם שמים, זה אינו, אלא כך אמר בלבו שאברהם יהרג במלחמה וישא הוא שרה, ולכך אני נותן אותו בידך מדה כנגד מדה, דהוא רצה להרוג את אברהם ויהרגנו בנו של אברהם.
ממילא מתשובתו שהשיב לו הקדוש ברוך הוא לצדיק אתה יודע שעוד לרעה נתכוין, ודוק עכ”ל.
אכן בדע”ז לא שייך לפרש כן, שכתב דעת זקנים וז”ל, וא”ת והלא כוונתו לרעה היתה כדי שיהרג אברהם ויקח שרה י”ל כיון דהצלה באה על ידו היה לו לירא כמו שמצינו בפרק חלק בזכות מ”ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאת ממנו רות ואף על פי שלא נתכוין אלא לרעה לקלל את ישראל ע”כ.
אחר שכתבתי כ”ז מצאתי שהביא בס’ דף על הדף בריש מס’ ע”ז שם, מהרב צבי קריזר שליט”א שהקשה קושיא זו באריכות עי”ש, ואח”ז כתב לתרץ שם וז”ל, וזה הלום ראיתי שהדבר מיושב ע”פ מה שביאר הרשב”א בביאור ההגדה בריש ע”ז שם, דחוץ ממה שקשה מה ההו”א שלהם לקבל שכר, קשה שהשכר הוא הרי מיועד בפירוש למי שעסק בתורה, והם הרי סו”ס לא עסקו בתורה.
ומבאר הרשב”א, שהטענה של אוה”ע הוא שמאחר ובפועל כל מה שעשו זה עזר לתורה א”כ כמו שיש שותפות של יששכר וזבולון שגם זבולון שלא עסק בתורה מקבל שכר, כי עי”ז איפשר ליששכר ללמוד, כך מגיע גם להם שכר, כי סו”ס הם היו הצינור שעל ידו יכלו לעסוק בתורה.
והתשובה ע”ז היא, שמאחר ולא התכוונו בכך אלא לטובת עצמם לא חל ע”ז כלל ענין שותפות.
עיין שם בדבריו.
וממילא י”ל, דאה”נ שזכות שפיר יש להם, ואכן אפשר שמשום כך קיבלו הרבה שכר בעוה”ז כפי מה שנותן הקדוש ברוך הוא לרשעים כאן על כל מעשה טוב שעושים, אולם שם היתה הטענה מצד שותפות בעצם לימוד התורה, [שזה מהות אחרת לגמרי של שכר נצחי], וע”ז ענה להם הקדוש ברוך הוא שוטים, שבלא כוונה ל”ש כלל ענין שותפות.
ועוד נראה ליישב, דיש לחלק, דבדבר שמהותו נחשב למצוה אלא שהיה עם נגיעה צדדית, ומחשבה פסולה, בזה תמיד יש איזה שכר.
משא”כ בדבר שאינו בגדר מצוה כלל אלא שיצא ממנו דבר טוב, בזה דוקא אם כוונתו לשם מצוה יש ע”ז שם מעשה מצוה, אבל אם אין כוונתו למצוה ל”ש ע”ז שום שכר, דהרי ללא כוונה לשם מצוה לא נחשב כלל בגדר עשיית מצוה.
וממילא באוה”ע שלא היה במעשיהם שום מעשה מצוה, ורק לעצמם, אלא שנגרם מזה טובה גם לישראל, בזה דוקא המחשבה לשם מצוה היא זו שקובעת את המעשה שיהיה בזה שם של מצוה, ומאחר ולא היתה להם כוונה כזו לא מגיע להם כל שכר עכ”ד.
ג) בענין השאלה הג’ יש לדון בקצרה, דהנה נודע הנידון האם אסור ליכנס במקל שאינו נסמך ע”ז היינו במקל של כבוד, או לא, ואמנם כ”ז במקל דשם נראה דאסור דהמשנה [ברכות נ”ד] כללה כל צורת השימוש הרגילים, אבל בנעלים לכאורה אם מחזיקם בידיו [בתוך שק או קופה] ואינו לובשן – כיון שאינו צורת השימוש שרי, ולא בזה דברה תורה לאסור ליכנס כיון שאין בזה שום בזיון, וכמו על מ”ר שלא נאמר לו אלא שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ (שמות ג, ה), ולא נאמר לו להוציא הנעלים מן המקום, ומבואר שאין בזיון להשאיר הנעלים באותו המקום.
אמנם יש לדון מכיוון אחר, והוא מצד הכנסת חולין בעזרה, דנהי דעת התוס’ פסחים ס”ו ב’ ועוד מקומות שמותר להכניס כל מה שאינו לשם הקרבה, אכן דעת המאירי בפסחים ע”ט א’ שצרך להקדיש את הסכינים לפני שמכניסן לבהמ”ק לשחוט את הבהמה [ועיין מה שהבאתי דעות הראשונים בכ”ז בחיבורי זבח פסח על הרמב”ם הל’ ק”פ פ”א אות שכ”א], ולפ”ז יל”ע אם מותר להכניס את הנעלים, וגם ע”ז אולי י”ל דדוקא מה שהוא צורך הקרבה ס”ל להמאירי בעינן להקדיש קודם, אבל נעלים שרי.
ואם יש לשאול איך יכנסו כל האנשים בעצמן – ע”ז י”ל דכבר תנן ומייתי לה בשלהי פ”ק דיומא עומדין צפופין ומשתחווין רווחין.
ואולי י”ל עוד ולתרץ כ”ז, דכלול בנס זה כל מה שהוא צורך הנכנסין.
וראה מה שכתב החתם סופר עה”ת (ח”ג ע’ קלא) דהנס הי’ בכאן שהיו עומדים צפופים, כי מה שהי’ רווחים בהשתחוי’, אין זה חידוש, דכן הוא הטבע דבמקום הקדושה אין החומר תופס מקום והמועט מחזיק את המרובה, אלא שמחוץ לשטה היו עומדים צפופים כדי שיקבלו שכר על זה דאגרא דכלה דוחקא (ברכות ד’ ע”ב) עכ”ד.
וכיוצא בזה כתב החת”ס ג”כ בתשובתו להגרא”ז מרגליות ז”ל בעל הבית אפרים (חלק יו”ד סי’ רלד) עיין שם שהביא מתשו’ תשב”ץ (חלק א סוף סי’ רא) דגם בזמנו נראה נס כזה בבית הכנסת שבירושלים בבואם שם בחג השבועות כל סביבותיהם, ולא צר להם.
ולעיקר השאלה האם היתה איזה לשכה היוחדת לזה, אי’ בירושלמי פסחים פרק ז הלכה יב וז”ל, מצורע אין לו איכן להגן זב יש לו איכן להגן זב יש לו איכן להגן בכל ירושלם.
רבי יוחנן בר מדייא בשם רבי פנחס מן מה דאנן חמיי רבנן שלחין סנדליהון תחת האגוף של הר הבית הדא אמר שלא קידשו תחת האגוף של הר הבית ע”כ.
וכתב בפי’ קרבן העדה וז”ל, מן מה.
שאנו רואין שחכמים נותנין סנדליהן תחת האגוף של הר הבית שאסור לכנוס להר הבית בסנדלו.
הדא אמרה.
זאת אומרת שאגוף של הר הבית לא נתקדשה ואפשר לכך לא קידשו להעמיד שם המנעלים וסנדלים עכ”ל.
וכעי”ז בפני משה שם.
ויעוי’ מה שכתב עלי תמר על הירושלמי שם וז”ל, הדא אמר שלא קידשו תחת האגוף של הר הבית.
ולכאורה צ”ב טעמא מאי, הרי זב יש לו איכן להגן בכל ירושלים, וי”ל שהסברא דלעיל אינה מוכרחת שיתכן שחשש לתקנת הזב שיהיה קרוב לביהמ”ק עד כמה שאפשר ותהיה לו האפשרות לפחות לע”בחלל שער הר הבית, כ”כ בספר עזרת כהנים בשער ירושלים.
ויש שחששו לתקנתו של זב שיהיה נוח לו לראות בשמחת בית שואבה ושאר עבודת המקדש, ויתכן עוד שמה”ט לא קדשוהו מפני שהוא מקום נוח להשאיר שם סנדליהם מקליהם ואפונדתם שאסור להביא עמו להר הבית וכמ”ש בריש הרואה עכ”ל [וע”ש בעלי תמר שהאריך הרבה בדברי הירושלמי הזה].
מכתב מהרב דינר שליט”א
לכבוד ידידינו קוראי גליון מים חיים לאי”ט
בדברי התרגום במגילת רות על קצירת העומר
א.
כתוב בתרגום ברות א’ כ”ב ‘אתו בית לחם במעלי יומא דפסחא .
.
.
ובההוא יומא שריאו בני ישראל למיחצד ית עומרא דארמותא’ ע”כ.
וקשה הלא קצירת העומר אסורה עד ליל ט”ז בניסן, ולא בערב פסח ויל”ע.
בליעות בלחם הפנים
ב.
נשאלתי, הרי כתבו חז”ל שהלחם הפנים היה חם באותו שבת שסילקוהו מהשלחן, וראו עשן עולה מהם.
כמובן זה היה נס.
והנה אם נימא שדבר גוש יש לו דין כלי ראשון, וכמ”ש הש”ך יו”ד בשם המהרש”ל ובמ”ב סי’ שי”ח סקמ”ה, א”כ הלחם הפנים עמדו ישר ע”ג השלחן [הקנים סולקו מלפני שבת, וכל הלחמים עמדו זע”ז ע”ג השלחן הטהור], א”כ השלחן הזה בלע בליעות מאותו הלחם ביום שבת בבוקר לפני שסילקו הלחם משם.
ואח”כ באותו יום נתנו על השלחן לחה”פ חדש שהיה ג”כ חם מאוד, וא”כ מכיון שהלחם נגע בשלחן, חזר ובלע מהם הבליעות של הלחם הישן, וא”כ יהיה בהם פסול נותר, דנמצא שבליעות הלחם משבוע שעבר נשארו כל השבוע בתוך הלחם החדש ויל”ע.
ונשמח מאוד מאוד מי שיכול להאיר לנו בזה.
ברכת חג כשר ושמח
ונזכה לקבל התורה באהבה
בכבוד רב
י.
א.
ד.
יום שלישי א’ סיון תשע”ו
לכבוד הגאון הגדול רבי יהודה ארי’ דינר שליט”א
ראשית כל ייש”כ עצום על דברי תורתו שכותב בכל עת שנים, ויזכה שתרבה תורתו בישראל,
באתי בזה על אשר שלח לנו מע”כ שאלותיו היקרים
א.
היכא דא”א למצוא עומר בליל הקצירה מן המחובר מביאין מן הקצור, והנה מאוד מסתדר לומר שכך היה שייך באותו הדור, דהנה כתיב ויהי רעב בארץ, ולכן לא היה כ”כ עומר, אבל היו מעמידים שומרים על הקמה כדין, כמ”ש במתני’ דשקלים, אבל בליל פסח לא היו מעמידים שומר שהרי היו צריכין לילך לירושלים להקריב ק”פ, והיה חשש גדול שאחרים יקחו את הקמה לעצמן, שהרי בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, ואבימלך ברח לחו”ל, ולכן הוצרכו לקצור לפנ”כ, ויתכן עוד דזה פשיטא שאם היו מוצאים עוד קמה אח”כ היו קוצרין מן הקמה ולא היו משתמשים עם מה שקצרו ופשוט, ורק קצרו כעת על הצד שאם לא ימצאו אח”ז שיהיה מוכן וכנ”ל.
אחר שכתבתי זה ראיתי להאדר”ת בחיבורו ‘ואלה יעמדו’ [נדפס בישורון ב’ תשנ”ז, עמ’ עמ’ קס”ט-ק”פ] שעמד ע”ז, וכתב וז”ל, אמנם לקושטא דמילתא ל”ק, די”ל שגם היה מנהגם לשלוח שלוחי ב”ד לעשותן כריכות מעיו”ט כדי שיהו נח ליקצר כדתנן שם, וזהו התחלת הקצירה, וי”ל נמי שכבר קצרו שאר הקצירות, והיינו מתבואות שבעמקים שין מביאין העומר מהם, אלא דלשון למחצד ית עומרא דארמותא משמע שלהעומר גופא קצרו אז, ולכן נראה יותר כאמור עכ”ל.
ובשו”ת בית שערים [לתלמיד החת”ס] חלק אורח חיים סימן רלח הקשה השואל קושיא זו, וכתב הרה”מ לתרץ וז”ל, הנה גוף הקושיא אינה חמורה כ”כ דהרי מסקינן במנחות ד’ ע”ב דלמ”ד נקצר שלא כמצותו כשר לא דחי קצירת העומר שבת ע”ש וא”כ אפשר דתרגום ס”ל כהאי מ”ד והיה אז ע”פ ביום ה’ ויו”ט של פסח בע”ש וט”ז בשבת וכיון דלא דחי שבת ויו”ט דיו”ט לאו מצותו קצרו אותו בעיו”ט.
אלא דקשיא מנ”ל לתרגום זה ונ”ל דרש”י שם פירש בתחילת קציר שעורים בקצירת העומר הכתוב מדבר ופירש שפתי חכמים דק”ל דהו”ל למימר בתחילת קציר ומנ”מ אם קציר שעורים או חטים לכן פירש בקצירת העומר וכו’ פירוש והעומר בא מן השעורים ע”ש.
ואכתי קשיא מה נ”מ בזה ומה קמ”ל ונ”ל דאיתא במ”ר פ”א פסוק ותצא מן המקום וכו’ ותלכנה בדרך וכו’ אר”י א”ר יוחנן עברו על שוה”ד והלכו ביום טוב פירוש שהלכו חוץ לתחום ועיין יפ”ע שם.
ואמנם לפירוש רש”י בפסוק כ”א וד’ ענה בי העיד עלי שהרשעתי לפניו וכן פירש התרגום שם ומן קדם ד’ איסתהיד לי חובתי וא”כ התודה ועשה תשובה לא יתכן זה שעברה על איסור תחומין ובפרט למה שפירש רש”י בפסוק ט”ז באשר תלכי אלך שאמרה לה נעמי אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת א”ל באשר תלכי אלך ע”ש.
אבל למ”ש פר”ח ופמ”ג או”ח סי’ תצ”ד דלמ”ד תחומין בשבת דאורייתא מ”מ ביום טוב אינו אלא מדרבנן ע”ש וא”כ אפשר דבזמן ההוא עדיין לא גזרו ומותרים לילך ביום טוב חוץ לתחום.
והיינו דקמ”ל קרא והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים בקצירת העומר הכתוב מדבר וא”כ עכ”ח הלכו ביום טוב חוץ לתחום וקמ”ל דאין איסור תחומין ביום טוב.
אבל התרגום שפירש ואינן אתו בית לחם במעלי יומא דפסחא משום דס”ל כשיטת הפוסקים דביו”ט נמי תחומין דאורייתא והארכתי בזה בתשובה [ע”ל סי’ קמ”ב] ועכ”ח באו בע”פ וקשה דא”כ אינו בתחילת קציר שעורים בקצירת העומר וא”ת לאו דוקא א”כ מה קמ”ל קרא ותי’ ובההיא יומא שריאו בנ”י למיחצד ית עומרא דארמותא דהוה מן שעורים דהוי ט”ז בשבת וקצרו בע”פ וקמ”ל קרא דנקצר שלא כמצותו כשר ואינו דוחה שבת.
ומדויק לשון ובההיא יומא דהו”ל ביומא דשריאין ישראל למיחצד אלא דבאמת מצותו לקצור ליל ט”ז אלא דבהאי יומא קצר בע”פ שלא כמצותו משום דהוי ט”ז בשבת וא”ש.
ונזכה ליום שכולו שבת ומנוחה.
והיתה הרוחה עכ”ל השו”ת הנ”ל.
אכן בספר הקדמון ‘הלכות קצובות’ וכן בס’ מחזו”ו כתבו ‘והיו קוצרין אותו בערב הפסח וממחרת הפסח היו מקריבין אותו’ עכ”ל וצ”ע.
וראיתי מי שביאר דס”ל כמ”ד אין קצירה בלילה מצוה ואינה דוחה את השבת (עי’ מנחות פ”ד א’ דלא כרבי וכו’), והדברים נאים לאומרן.
ב.
בענין שאלתו על בליעות בלחה”פ.
הנה ראשית כל מאן לימא לן שהיה חם כשיעור של חום המועיל בבליעות, דאולי היה חם ברמת חום שנעים לאוכלו כלחם טרי, אבל מנ”ל שהיה חם בחום של תנור, שזהו נס שאין צריכין לנס זה.
[ומה שציין כת”ר על חז”ל שהיה הלחה”פ ‘מעלה עשן’, אשמח שיראני היכן היכן כתבו חז”ל דבר זה].
וכן כתבו התוס’ במסכת חגיגה דף כו ע”ב וז”ל, סילוקו כסידורו – לענין שהיה רך ומה שאמר הפסוק חום ביום הלקחו לאו דוקא אלא דחם לא היה דאיכא מ”ד במנחות (דף צה:) שהיא נאפת מערב שבת ואי אפשר שישמור החום עד השבת אם לא שנאמר לדבריו נשאר בתנור לשמור חומו עד השבת בבקר עכ”ל.
ויש מי שרצה לתרץ דאולי ע”ג השלחן שאני, ויש להתבונן בזה דהנה כל עוד שהלחם מונח כדינו אין פסול לינה, והיינו כדתנן שאפילו על השלחן ימים רבים אין בכך כלום, אמנם יש לדון בזה עוד, דהרי קי”ל בגמ’ פ”ק דמנחות דנפרס לחמה הלחם פסול, אמנם אם הלחם נפרס בזמנו בשבת כדינו אחר הקטרת הבזיכין בזה אין פסול במה שהוא נפרס, ואדרבה זוהי צורתו, ויש לדון באמת בזה האם הדין הוא שכעת אין לינה ע”ג השלחן או לא, ולכאורה יש בזה לינה, דמאי שנא מכל הקדשים משקדשו בכלי יש בהם לינה בכל גווני.
ויש לדון עוד מצד ג’, דהנה איכא למ”ד בזבחים פ’ דם חטאת, שאם בישל בכלי בתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל, דכל יום נעשה גיעול לחבירו, ויל”ע לענינינו כיון שאין היתר אכילה מעולם ללחם החדש בזמן שמותר לאכול הלחם הישן.
עוד יש להעיר, דהנה כל ענין החשש כאן הוא רק לאחר שכבר נתן טעם לפגם, והרי דין זה של לחה”פ הוא דאורייתא ומדאורייתא ליכא נותן טעם לפגם, ומה שיש חיוב לעשות מריקה ושטיפה, הנה מכיון שאמרה תורה לחם הפנים פני תמיד אולי הוא גילוי דעת שבזה א”צ מריקה ושטיפה, כמו שלמזבח ולשאר הכלים א”צ מרו”ש, והנה יש הרבה דברים שלא גזרו חכמים במקדש, ובפרט דבר שמצוותו בכך אין שום סברא שיגזרו בזה.
מכתב שכתב הגאון רבי יהודה אריה הלוי דינר שליט”א – רב בהכנ”ס דברי שיר ב”ב
בס”ד ליל פורים תשע”ו ב”ב עיר התורה
היום בבוקר, בסליחות בתענית אסתר אמרנו שתלו על העץ המן למעלה ועשרה בניו למטה, וכן מבואר בתרגום שני.
ויש להעיר, דהרי המן תלו בחוה”מ פסח, מיד כשאחשורוש אמר בשעת הסעודה עם אסתר המלכה, [ז’ י’] ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וגו’, אבל עשרת בני המן הרגו רק במלחמה בי”ג אדר [ט’ י”ב] שזה היה לאחר אחד עשרה חודש, ועד אז כבר הגוף של המן הוא אכול ומעוכל ורקוב, ואולי הציפורים כבר אכלו הכל, ומה שייך לומר שתלו את המן ביחד עם בניו, וצע”ג.
בע”ה אור ליום ו’ שושן פורים ע”ו
אשדוד יע”א
לכבוד רבינו יהודה אריה דינר שליט”א ראשית כל אודה מאוד על הספרים ועל הגליונות המאירים את העולם וכו’.
ויעויין בתרגום שני דמבואר שם בהדיא שנתלו המן ועשרת בניו עד עולם, ע”ש כל מ”ש בזה, וע”ע בפיוט ר’ יהודה הלוי לפ’ זכור שכתב, רצצתי פרשנדתא דלפון אספתא וכו’ גם קבורה לא היתה לו, ומבואר שלא נקבר, וע”ע בילקוט מעם לועז (עמ’ ר”מ ועמ’ רי”א) שהיה המן תלוי עד אדר, וגם אם היה המן תלוי רק עד י”ג אדר (כמש”ש עמ’ רי”א), זה אתיא כהסוברים שבני המן נתלו בי”ג כבר [אלשיך ט’ י”ד].
וכתב בשו”ת תורה לשמה סי’ שכ”א [לבן איש חי], וז”ל, רצינו לדעת לפי מ”ש בתרגום שני של אסתר במידת העץ של חמישים אמה לפי חשבון המן ובניו משמע שכולם נתלו ביחד המן ובניו וקשיא לן והלא המן נתלה בט”ז בניסן ועשרת בניו נתלו בי”ד באדר הבא אחריו ויודיענו תשובה גם על זאת.
וכתב בתשובה שם וז”ל, הנה זה ידוע כי המן נתלה בניסן ונשאר תלוי על העץ לבדו עד יום י”ד באדר שנתלו בניו יען כי הוצרכו להניחו תלוי עד שיגיע יום המועד שבאדר כדי שיתפרסם הדבר על ידי תלייתו שהוא זייף אגרות ראשונות ולא יאמרו מאי חזית להאמין לאגרות אחרונות ודילמא אחר שנתן המלך הטבעת למרדכי ע”ה כתב כטוב בעיניו בלי ידיעת המלך אך צליבת המן היא תוכיח שהמן זייף ולכן רצו שישאר המן צלוב משך כמה חודשים עד שיגיע זמן הנועד של י”ג באדר כדי שבהמשך הזמן הזה תתפרסם תלייתו בכל המקומות הקרובים והרחוקים מפי אנשים זרים עוברים ושבים בזא”ז ויתאמת הדבר ולא יפצו פה להרהר אחר אגרות אחרונות ולכן כיון שנשאר צלוב לבדו בראש העץ עד י”ד באדר תלו אותו היום תחתיו את עשרת בניו ע”פ חשבון האמות שהזכיר בתרגום שני וגבר ישראל.
והיה זה שלום ואל שדי ה’ צבאות יעזור לי.
כ”ד הקטן יחזקאל כחלי נר”ו עכ”ל.
וז”ל הילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנ”ט, בוא וראה היכן היו צלובים בו, תן לכל אחד ואחד שלשה אמות וזרת הרי לי’ בניו ל”ה אמות, ושלשה אמות וזרת להמן עצמו ובין נבלה ונבלה זרת ואצבע הרי מ”ג אמות וזרת, ושלשה אמות שנטע תחת הארץ, ושתי אמות וזרת שהניחו מן הארץ בעד הנבלה שלא יבא הכלב או חיה ויאכל מהם הרי מ”ט אמות, ואמה אחת הניחו על ראשו של המן הרשע שלא יבא העוף ויאכל ממנו הרי חמשים אמה, וכיון שהחריב אכסדרה שלו ונטל את הקוץ מדד נפשו עליו, והשיב לו גבריאל ואמר נאה לך העץ מוכן לך מששת ימי בראשית, וירד אצל אחשורוש ונדד שנתו, וחמת המלך שככה שתי שכיכות הללו למה, אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש, איכא דאמרי אחת של אסתר ואחת של ושתי עכ”ל הילקוט.
ומבואר מדברי היל”ש שבאמת לא היה יכול העוף לאכול ממנו, ואפשר שהיה העץ עשוי כעין אמה כליא עורב שהיה בבהמ”ק (ע’ מו”ק ט’ א’) שהיה מבריח את העופות, ולכן לא באו העופות אל המן.
ובילקוט מעם לועז כתב בשם ה”ר דוד הנגיד (אסתר ז’ י’) שעמדו י”א יורים וירו בלבם של המן ובניו יריות ויצאו נשמותיהם כאחד.
וכבר העיר עליו בספר פרסומי ניסא עמ’ תקמ”ב כדברי הרב שליט”א, דזה תמוה מן המקראות, אבל דברי הפייט שרק התלייה היתה כא’ ניחא, כיון שתלו אותו לפני בניו ורק נשאר בכל זמן זה עד שתלו אותם.
ואח”ז כתב הרב דינר שליט”א מכתב נוסף וז”ל:
בס”ד
ח”י אדר שני תשע”ו בני ברק עיר התורה
לכבוד אחינו היקרים שיחיו
בנוגע להא ששאלנו בליל פורים, איך המן ובניו היו תלויים ביחד כמבואר בסליחות של תענית אסתר, הרי המן תלוהו בחוה”מ פסח, ובניו תלוהו רק לאחר י”א חודש בי”ג או בי”ד אדר.
שאלתי פי מרן הגדול רבינו חיים קניבסקי שליט”א, וענה מיד שהיה נס שהמן נשאר שלם על העץ י”א חדשים ומשום פרסום הנס.
עכ”ד.
בנתים הגיעו הרבה מכתבים דרך המייל מהרבה קוראים, וכתבו כולם בפה אחד, שכבר עמד בזה הבן איש חי בשו”ת תורה לשמה סי’ שכ”א, ושם כתב ג”כ שהיה נס שנשאר הגוף שנה שלמה, עיין שם.
וכמו כן מבואר בילקוט שמעוני שם רמז תתרנ”ט שאחשורוש נתן כיסוי על גוף של המן שהעופות לא יכולים לאכול ממנו.
וכן הרבה כתבו שגם בתרגום שני על מגילת אסתר, מבואר שכולם היו תלויים ביחד וכן בילקוט מעם לועז עמ’ ר”מ ועמ’ רי”א מבואר שהמן היה תלוי שם עד אדר.
בברכת תודה רבה לכולם בכלל ובפרט על ההשתתפות בדברי תורה,
ובכבוד רב
יהודה אריה הלוי דינר
מה שהקשה כת”ר במה שכתב הספר החינוך מצוה קעג וז”ל, שחיטת הצפור והתגלחת וההזאה ביום וכו’, ונוהגת טהרה זו בכל מקום ובכל זמן שיש כהן חכם בנגעים, כן פירש הרמב”ם זכרונו לברכה, וכן ראיתי בספרא. ועובר עליה ולא עשאה כמשפט ...קרא עוד
מה שהקשה כת”ר במה שכתב הספר החינוך מצוה קעג וז”ל, שחיטת הצפור והתגלחת וההזאה ביום וכו’, ונוהגת טהרה זו בכל מקום ובכל זמן שיש כהן חכם בנגעים, כן פירש הרמב”ם זכרונו לברכה, וכן ראיתי בספרא.
ועובר עליה ולא עשאה כמשפט ביטל עשה עכ”ל.
והקשה כת”ר מ”ש מכל שאר טומאות שאינו מבטל עשה אם אינו נטהר מהם ורק אם נכנס למקדש עבר על עשה [ול”ת], כמ”ש במצוה קע”ה.
הנה זה שעובר כאן בעשה גם אם לא נכנס למקדש לכאורה ברור, וגם ממ”ש שנהוגת בכל זמן וכו’ א”כ אין דברי החינוך כאן שייכי לזמן שבהמ”ק קיים, אך מ”מ נחזי אנן טעמא דקרא, ואולי משום שיש בדיני נגעים דבר שנתחדש שיש טומאה וטהרה מפי כהן, הלכך רצון השי”ת שלא יזלזלו בזה, ולא יעשו טקס של טהרה אם אין המעמד נכון ע”פ דין, ונראה עוד מדברי החינוך ג”כ שיש חובה לעשותה בזמנה ולא להמנע מלעשותה, והיינו משום שטומאה זו של המצורע מאוסה ביותר, ועליה נאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הלכך צריך למהר לעשותה כדין.
מה שהקשה כ”ת ע”ד הירו’ פי”ב דשבת ה”ג, ‘א”ר אימי והקמות את המשכן כמשפטו (שמות כ”ו ל’), וכי יש משפט לעצים, אלא אי זהו קרש זכה להנתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום’ ע”כ. וצ”ב מהא דמצינו להיפך שהיו מפיסין על ...קרא עוד
מה שהקשה כ”ת ע”ד הירו’ פי”ב דשבת ה”ג, ‘א”ר אימי והקמות את המשכן כמשפטו (שמות כ”ו ל’), וכי יש משפט לעצים, אלא אי זהו קרש זכה להנתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום’ ע”כ.
וצ”ב מהא דמצינו להיפך שהיו מפיסין על העבודות, ואמרו בסוכה נ”ה ב’, שמי שהקריב פרים היום לא יקריב למחר, כדי שיזכה כ”א בענינים של קדושה, וא”כ בקרשים נמי נימא שאם עמד במסע זה בדרום יע”אח”כ בצפון, שכן יש יותר קדושה בצפון וכו’ (ערש”י מנחות צ”ט ב’ ד”ה המכניסין), עכ”ל השואל.
תשובה
לא הבנתי מ”ט עלה על דעתו לדמות בין זכויות של אנשים לזכויות של קרשים, דגבי אנשים זוהי זכות ממונית וכח תביעה, והתורה זיכתה להם כמ”ש חלק כחלק יאכלו וגו’, ולהכי כ”א צריך לזכות בכל הדברים, משא”כ בקרשים אי”ז דוקא זכות של תביעה, אף דמשמע שזוהי זכות מעין זו, אך מ”מ עיקר הכונה בזה הוא עבור קיום המצוה שיהא כ”א במקום המיועד עבורו מתחילה שלא לשנות המקום, ולא שיש לקרש כח תביעה דנימא שגם לקרש השני יהיה כח לתבוע לע”במקום שעמד קרש חבירו.
קרא פחות
לכבוד ידידי הג”ר ארי’ ליב לינטופ שליט”א ע”ד השאלה האם בכביצה שנטמאה בטומאת אוכלין ונתמעט מן השיעור [להסוברין שפחות מכביצה אינו מק”ט כלל], האם פקע טומאה או לא.ראשית כל כבר הראית דברי התו”כ שהביאו התוס’ בניד”ד להוכיח אם פחות מכביצה ...קרא עוד
לכבוד ידידי הג”ר ארי’ ליב לינטופ שליט”א
ע”ד השאלה האם בכביצה שנטמאה בטומאת אוכלין ונתמעט מן השיעור [להסוברין שפחות מכביצה אינו מק”ט כלל], האם פקע טומאה או לא.
ראשית כל כבר הראית דברי התו”כ שהביאו התוס’ בניד”ד להוכיח אם פחות מכביצה מק”ט, מדמבואר שם שאינו נפקע אח”כ א”כ מבואר להדיא דאינו נפקע.
וז”ל התוס’ מסכת פסחים דף ל”ג ב’, ועוד ה”ר אליהו מביא ראיה מת”כ דדרשינן גבי כלי חרס דכתיב ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן ואי מקבלין טומאה בכל שהוא פשיטא דלא מהני להו שבירה עכ”ל.
ונראה להביא ראיה ברורה לכאורה מהגמ’ שם, וז”ל, יתיב רב אחא בר רב עויא קמיה דרב חסדא ויתיב ואמר משמיה דרבי יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכין אלמא קסבר משקין מיפקד פקידי לאימת קא מיטמאי לכי סחיט להו לכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה ע”כ.
וא”כ זה פשוט דאחר שנטמא שוב אינו נפקע, דהרי קאמר דכל סברא זו היא דוקא אי סבירא לן דמפקד פקידי הא לאו הכי לא, ואי איתא דהטומאה פקעה כשמחלקה לפחות מכביצה א”כ מאי אכפת לן, הא בכל גוני כיון שדורכן פחות פחות מכביצה ש”ד, וגם מ”ט דורכן הא סגי שמחלקן פחות פחות מכביצה גם שלא בשעת הדריכה.
וכמו”כ יש להביא כאן מ”ש במתני’ טהרות פ”ג מ”ד, וז”ל, כביצה אוכלין שהניחן בחמה ונתמעטו וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ כזית פגול וכזית נותר כזית חלב הרי אלו טהורים ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא הניחן בגשמים ונתפחו טמאין וחייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא, וכתב שם התפא”י כתב בתפארת ישראל – יכין מסכת טהרות פ”ג מ”ד אות כה, וז”ל, טהורים.
אטמאין קאי, שאין מטמאים אחרים, אבל הוא עצמו נשאר בטומאתו [כטהרות פ”א מ”ה, ועיין רמב”ם אוכלין פ”ד ה”ה] עכ”ל.
ומתני’ שם דפ”ק דטהרות מ”ה שציין כך היא, האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהן כיצד כחצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני שבללן זה בזה שני כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה שלישי כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון חלקן זה שני וזה שני נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר של תרומה פסלוהו נפלו שניהן כאחד עשאוהו שני ע”כ.
ומבואר שכח הטומאה שבאוכל קיים רק שאינו מטמא וברגע ששייך להצטרף מטמא.
ולשון הרמב”ם הל’ טומאת אוכלין פ”ד ה”ה, שהביא התפא”י שם, זה לשונו, כביצה אוכלין טמאים שהניחן בחמה ונתמעטו אינן מטמאים, וכן כזית מן המת או מן הנבילה וכעדשה מן השרץ שהניחן בחמה ונתמעטו טהורין.
וכונת התפא”י להוכיח מדשינה הרמב”ם בלשונו כאן כתב אינן מטמאין דלא כבמשנה משמע דמכ”מ טמאין.
אמנם צ”ע סיפיה דהרמב”ם גבי נתמעטו בחמה שלא דייק לכתוב כן, ויעויין מה שכתב במעשה רקח שם וז”ל, לא ידעתי למה בזו כתב אינן מטמאין ובהינך כתב טהורים עכ”ל.
אכן באמת צ”ע, דהרי שיטת הרמב”ם היא דגם מלכתחילה להטמאות אפשר בכל שהוא, ורק לטמאות בעינן כביצה, וא”כ מה רצה התפא”י להוכיח, ויתכן שמה שציין לדברי הר”מ לא היה בכונתו להביא ראיה מזה.
והנה במתני’ מסכת אהלות פרק יג משנה ה, וז”ל, גבי דברים שאינם מק”ט שממעטין החלון נזכר ופחות מכביצה אוכלין – וכתב בר”ש תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה הוא כדתנן בפרק שני במסכת טהרות גבי אשה שהיתה כובשת ירק דקתני אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור ואם כן היאך ממעט את הטפח הא קתני סיפא דמתניתין זה הכלל טהור ממעט הטמא אינו ממעט ולא מסתבר למימר משום דלא מטמא אחריני ממעט ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפילו לקבולי טומאה וכיון דמדאורייתא טהור ממעטי תדע מידי דהוה אכותי שישב בחלון דתוספתא [שם] ובפרק לא יחפור (דף כ א) מייתי לה דממעט אף על פי שגזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהם בפ’ בנות כותים (דף לב ב) ומדאורייתא לא מקבלי טומאה כדדרשינן בריש פ’ בתרא דנזיר (דף סא ב) והא דמשמע בריש חומר בקדש (דף כב ב) דחררה של עם הארץ אינה חוצצת בארובה שבין בית לעליי’ משום דטומא’ על גב עם הארץ ואין כלי טמא חוצץ אף על גב דטומאת עם הארץ דרבנן לא דמי דהתם עשו ספק כודאי לענין חציצה והודאי טמא מדאורייתא אבל עובד כוכבים ופחות מכביצה ודאי נמי מדאורייתא טהור עכ”ל.
וכתב בחידושי הרשב”א מסכת שבת דף צא ע”א, וז”ל, מהא דאמרינן הכא למאי אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן, שמעינן דאין אוכלין מקבלין טומאה פחות מכביצה, והכי נמי משמע מדתנן במסכת אהלות בפרק י”ג (מ”ה) אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין, וקתני סיפא זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט, אלמא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים שאילו כן לא היה ממעט, וכו’, ומדברי המשנה שמא היה מקם להביא ראיה שאינו מטמא כלל, וזה יהא תליא בגדרי האחרונים בהא דאין אוכל טמא ממעט, אי תליא בשם טומאה או בד”א, ועי’ בחי’ הגרש”ר ב”ב סי’ ט”ו מה שדן באריכות בגדרים הללו ובמשנה זו, ויל”ע לפי כ”ז ג”כ אם מהתנאי שימעט הוא שיהא אוכל שמעולם לא קיבל טומאה ע”י צירוף, וא”כ אמאי לא תני לה.
ומ”מ מפורש כן בתו”כ כפי שהזכרתם.
ויעוי’ עוד בסוגי’ דמנחות לענין כמות שהן ולכמות שהן וכן לענין סוגי’ דשבת גבי ענבים שסחטן וכו’ עי”ש.
נתקשיתי, דבמשנה מסכת יומא פ”ב מ”ד מפורט סדרי הפייסות במקדש, וכתוב שם שישנם ארבע פייסות, והטעם שלא היו מפייסים בפעם אחת על כולם כתב הרע”ב במשנה ב’ (וכעי”ז בסוף משנה ג’) כדי להשמיע קול ארבע פעמים בעזרה, וזהו כבודו של ...קרא עוד
נתקשיתי, דבמשנה מסכת יומא פ”ב מ”ד מפורט סדרי הפייסות במקדש, וכתוב שם שישנם ארבע פייסות, והטעם שלא היו מפייסים בפעם אחת על כולם כתב הרע”ב במשנה ב’ (וכעי”ז בסוף משנה ג’) כדי להשמיע קול ארבע פעמים בעזרה, וזהו כבודו של מלך שנאמר וכו’.
ולפ”ז לענ”ד יש להקשות, שהרי להדיא במשנה ג’ מפורט בהפיס השני -בו היו זוכים י”ג כהנים וכל הי”ג הללו היו מפייסין בפעם אחת (וכן כתב הרע”ב שם להדיא) ולפי מה שנתבאר ברע”ב עצמו לעיל, היה יותר ראוי לכאו’ שעל כל עבודה היו צריכים להפיס שוב פעם פיס בפני עצמו משום ברוב עם וכו’ וא”כ מ”ט תימצתו כל י”ג הכהנים הללו לפיס אחד בלבד.
אודה לכם מאוד, וזכותכם גדולה למאוד.
חזקו ואמצו.
דוד ורטהיימר
תשובה
שאלתך נכונה, הנה ראשית מ”ש הרע”ב על מה שמפיסין וחוזרין ומפיסין אי”ז מ”ט מחלקין את הפייסות לד’ מיני פייסות, אלא מ”ט אין מפיסין את כל ד’ הפייסות במעמד אחד, ואין עושין את ד’ הפייסות במעמד אחד, ובגמ’ יומא כ”ד ב’ איתא, למה מפיסין, ומתמהינן למה מפיסין כדאמרן אלא למה מפיסין וחוזרין ומפיסין אמר רבי יוחנן כדי להרגיש כל העזרה שנאמר (תהילים נה טו) אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש, ופרש”י, כדאמרן.
שהיו באים לידי מחלוקת.
למה מפיסין וחוזרין ומפיסין.
למה נאספין לפייס ארבעה פעמים ביום כדתנן במתניתין יפיסו על כולן באסיפה ראשונה מי יזכה לזה ומי לזו.
להרגיש.
להשמיע קול המון עם רב כמה פעמים שהוא כבוד למלך שנאמר בבית אלהים וגו’ עכ”ל, וכן שם ל”ג ב’ הניחא לריש לקיש דאמר למה מטיבין וחוזרים ומטיבין כדי להרגיש כל העזרה כולה, ופרש”י הניחא לר”ש בן לקיש דאמר אין הפסקתן אלא להרבות הרגש מהלך פסיעות וקול תחילת עבודות בעזרה, ושם לא עסקינן בפיס כלל, אלא בהטבת הנרות, שאין הטבת הנרות מצד עצמן דבר המיועד להרגיש את העזרה, והנידון הוא כנ”ל מ”ט מחלקין בין זל”ז וכמו שכתב רש”י שם למה מתפרדין וחוזרין ונאספין.
והדברים ברורים למבין.
היוצא לפ”ז דאין הנידון מ”ט אין מפייסין בפ”א על כולן, וי”ל דעצם מה שאין מפיסין בפ”א על כולן הוא משום דלא אפשר, שהרי אי נימא דלא יפייסו אלא ג’ פייסות נמצא שיהיו עבודות בבהמ”ק שלא יוכרע מי ישמש בהן, כגון אם לא יפייסו על קטורת לא יהני שפייסו על עבודות התמיד, וא”כ בעינן ד’ פייסות דוקא, ודוקא מידי דשייך באותה העבודה, כגון י”ג כהנים של התמיד, וכן העלאת האיברים או מחתה דקטורת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בגמ’ פ”ב דיומא, דבכל אלו שייך לעשות פיס א’ על עיקר הדבר ולייחס אל הזוכה את הטפל לפי הענין [כל חד כדאית ליה], אבל בב’ עבודות לא שייך לעשות פיס א’ על שניהן, וע”כ הוצרכו לעשות ג’ פייסות, וכמ”ש בגמ’ כ”ה ב’ דוקא מחתה וקטורת דחדא עבודה היא וכו’, וה”ה י”ג כהנים דתמיד דחדא עבודה היא לא חילקו מלכתחילה בפייסות.
ומ”מ היה מחלוקת בדבר מה שייך להטפיל ומה לא, דיש מעלה בקטורת מחד משום דמעתרא וכו’ [עי’ יומא כ”ה ב’], וכמו בכל התורה.
וא”כ מה שנקבעו ד’ פייסות הוא כנ”ל, ואחר שכבר נקבעו ד’ פייסות הנידון הוא רק מ”ט הפרידו ביניהם שפיזרו את הכהנים וחזרו וכינסום.
ויעויין עוד בגמ’ כ”ו א’ בכל הסוגי’ בחשבונות של ד’ פייסות לכל הדעות, דמבואר לכאורה מבין דברי הגמ’ שהיה להם קבלה קדומה לכאורה שיהיו ד’ פייסות, ויתכן שזה הוא ע”פ סוד כמו שמצינו בהרבה מקומות בתורה דברים כנגד מספר זה שהוא כנגד שם הויה [עיין במאמר החכמה להרמח”ל], וכמדומה שכבר נתעוררתי מזה בחידושיי עמ”ס יומא.
ומ”מ עיקר התירוץ הוא כמו שכתבתי לעיל.
ויה”ר שנזכה לכוין לאמתה של תורה, ושלא תצא תקלה מתח”י
והנני לצרף כאן מתוך חידושי יומא עם סגולה תשע”ד:
דף כ”ו סע”א, בתוס’ ד”ה ואי, תימה לי לימא דההוא תנא ס”ל דחוזרין ומפייסין לתמיד של בן הערבים.
ק”ל הא בסוגיין דלעיל (בעמ’ זה) מסקינן דלא אשכחן תנאי דפליגי בזה, ובשלמא בפיס דהעלאת איברים אע”ג דלא אשחן תנא דמפייס בתרוויהו, מ”מ בכל חד אשכחן פלוגתא משא”כ בזה, ולא מוקמינן בכה”ג כמ”ש התוס’ לעיל י”ז ב’ סד”ה והא, ועוד דא”כ קשיא לר’ יוחנן ולעיל דחקינן ומתרצינן ברייתות כי היכי דלא תקשי לר”י, וי”ל דר”י נמי מודה דלא נפיש פייסות וי”ל דה”ט דקאמר דאין מסיפין בין הערבים, ובהא כו”ע נמי מודו דאין מוסיפין על הפייסות כדמוכח לעיל אמר ר”ש ב”ר יצחק וכו’, וטעמא כמ”ש התוס’ כ”ה ב’ ד”ה ת”ש כי שום טעם יש שאין לפחות מד’ פייסות, וה”ה להוסיף (ועיין רמ”א או”ח סי’ רס”ג ס”א, כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר, ובלבד שלא יפחות (אשר”י ומרדכי מס’ ר”ה ר”פ יום טוב) עכ”ל, וצע”ק), הלכך עדיף לן לאוקמי ברייתא דחמש באופן דשייך לתרץ דנימא דאין מוסיפין על הפייסות כדמתרץ רשבר”י לעיל, דלא נימא דס”ל דמוסיפין.
אבל אכתי לא אשכחן תנאי דפליגי בארבע וחמש כמ”ש בע”ב בתוס’ סוד”ה ההיא וגם יאפשר דפלוגתא דר”י וראבי לא שייך לזה כיון שטעם מחלוקתם דבעינן ד’ פייסות משא”כ הך תנא דס”ל חמש, אבל אי”ז מוכרח מיהו מה דס”ד כאן התוס’ וכך ס”ל בתירוצים הא’ דלתמיד מפיסין בה”ע ולהקטורת אין מפיסין בה”ע, לכאו’ הוא היפך סברת סוגיין דלעיל דלקטרת מפיסין אז וצ”ע.
________________________________________
וע”ז השיב השואל הנ”ל:
כבוד הגאון הרב סילבר שליט”א
ייש”כ על תשובתו המהירה והמפורטת וכו’.
אך עדין צ”ב לענ”ד מ”ט מחלקין הפיס לד’ פייסות, דהרי כמו שבפיס השני ג’ כהנים זוכים בו, מדוע א”א לומר שגם כל שאר הפייסות יעשו באותו הפיס, ואת”ל דדווקא הנך כיון דחדא עבודה היא וע”כ לא חילקוה מלכתחילה בפייסות, נימא גם בשאר העבודות (שהרי סו”ס יש איזה שייכות ביניהם- עכ”פ במשהו) ומ”ט הניח כת”ר שא”א להפיס על כולם בפ”א, וגם לא הבנתי מש”כ ‘נמצא שהיו עבודות בביהמ”ק שלא יוכרע מי ישמש בהן כגון אם לא יפיסו על קטורת לא יהני שפייסו על עבודות התמיד וא”כ בעי’ ד’ פייסות דווקא’.
תודה רבה מאוד – דוד ורטהיימר
תשובה
קבלתי שוב מכתבו ומדבריו ניכר כי הוא מבקש האמת, ואכן אני רואה שלא ביארתי דיי הדברים בתשובה אמש, ואבא בזה עוד כאן לפי בקשתו.
הנה אותן העבודות שכללו אותם בפיס אחד, כגון שאר הכהנים של התמיד, או הכהן שזכה במחתת הקטרת ליתן לכהן המקטיר וכדו’ [או להעלות מהכבש למזבח, לכל מ”ד כדאית ליה], אינו שכל הזוכים בפיס זכו מצד מעשה הפיס, דבאמת רק אחד המיוחד זכה בפיס עצמו, והשאר זכו אם היו עומדין על ידו בזמן הפיס, או שהיה תלוי בבחירתו של אותו זה שזכה בפיס לתת למי שירצה, או שבעצם מי שזכה בפיס זכה גם בעבודה זו [לכל מ”ד כדאית ליה, עיין בגמ’ שם], אבל אה”נ שאר הכהנים לא היו כלולים בזכיית הפיס, ולכן לאור זאת במצב ואופן הרגיל לא ראו לכלול את כל הפייסות בפיס אחד, משום דבעינן שכולן יזכו מכח הפיס ממש שזהו הדרך למנוע מחלוקת באופן היותר ברור ומועיל, ורק במקום שהכל עבודה אחת ממש, בזה לא ראו חכמים לחלק את הפיסות.
ומה שכתבתי ‘נמצא שהיו עבודות בביהמ”ק שלא יוכרע מי ישמש בהן’ – היינו שהיה חשש למחלוקת בין הכהנים כנ”ל – ‘כגון אם לא יפיסו על קטורת לא יהני שפייסו על עבודות התמיד’ – כיון דבעצם הזוכה בעבודת התמיד אינו שייך לעבודה אחרת דנימא שהכהן העומד על ידו יזכה עמו בתמיד, (ובפרט דבתמיד לא בעינן חדשים לבוא ולהפיס ובקטורת בעינן חדשים דוקא, וע”כ א”א לכוללן בפייסות) – ‘וא”כ בעי’ ד’ פייסות דווקא’, וכנ”ל כמשנ”ת.
לכבוד ידידי רבי אריה ליב הכהן לינטופ שליט”א ע”ד השאלה במ”ש בתמיד רפ”ק בג’ מקומות הכהנים שומרים וכו’, ואמרי’ התם כ”ו א’, מנא ה”מ אמר אביי אמר קרא והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים ...קרא עוד
לכבוד ידידי רבי אריה ליב הכהן לינטופ שליט”א
ע”ד השאלה במ”ש בתמיד רפ”ק בג’ מקומות הכהנים שומרים וכו’, ואמרי’ התם כ”ו א’, מנא ה”מ אמר אביי אמר קרא והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל וכו’, ומסקינן אמרי הכי קאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה והדר אהרן ובניו שומרי משמרת המקדש אהרן בחד מקום ובניו בשני מקומות וכו’ ע”כ.
והקשה כת”ר דאטו מי היו יכולין כל שעתא ושעתא לעמוד על פתח המשכן למשמרת בג’ מקומות, דהרי לא היו בעולם כהנים אחרים (אחר זמן רב ראיתי שנתקשה בקושיא זו גם הג”ר אביגדור נבנצל שליט”א, בקובץ עיון הפרשה גליון קלד, במדבר אות י).
תשובה
הנה זה מבואר שא”א לומר שלא היו שומרים כל הזמן, שהרי כתבו הרא”ש והמפרש שם כ”ה ב’ שהיו שומרים בין ביום בין בלילה, ובמפרש כאן מבואר שהיו שומרים כל היום וכל הלילה {וכן נראה מדברי רבינו שמואל החסיד שנביא להלן דמפסוק “על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים – כל היום וכל הלילה”, יש ללמוד שהיו שומרים בין ביום ובין בלילה, ומצד שני בדברי הימים (א’ כ”ו י”ז) נאמר: למזרח הלוים ששה, לצפונה ליום ארבעה, לנגבה ליום ארבעה, וכתב דבמקומות אלו צפונה ונגבה, היו שומרים רק ביום ולא בלילה, אבל בשאר מקומות היו שומרים בין ביום ובין בלילה עכ”ד.
א”כ מבואר שהיו שומרים ממש כל הזמן.
וכן ממש”כ התפא”י דכן משמע מלשון הקרא דמינה ילפינן חובת השמירה (לקמן כ”ו ע”א), דכתיב: “והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה אהרן ובניו שומרים משמרת הקודש”, ולא נזכר שם שהשמירה היתה רק בלילה עכ”ד.
חזינן דס”ל שהיו שומרים ממש כל הזמן בלא הפסק.
וראיתי עוד שהביאו מל’ הסה”מ לרמב”ם (מ”ע כ”ב) שכתב: שצונו לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד לכבודו וכו’.
והנה כתב “תמיד” ומשמע ג”כ ביום ובלילה ולא כדבריו לעיל בהל’ בית הבחירה שכתב כל הלילה.
אכן הגר”ח הלר ז”ל הביא בהקדמתו לסה”מ שהוציא (עמ’ י”ד) שהנוסחא המדויקת בסה”מ היא: וללכת סביבו תמיד בכל לילה כל הלילה ע”כ.
וכן הביא בחינוך (מצוה שפ”ח) ע”ש.
אכן לכאורה יש אכתי להוכיח מל’ הסה”מ ‘שלא להשבית שמירתו’ דמשמע תמיד ממש וצ”ע.
} .
וגם לפמ”ש הרמב”ם (הל’ ביה”ב פ”ה ה”ב) וסמ”ג (מ”ע קסה) ור”ש ורבינו עובדיה מברטנורה ז”ל בריש מדות ותוס’ יומא י’ ב’ ד”ה ורבנן והחינוך מצוה שפ”ח שהשמירה היא רק בלילה, הרי בלילה מיהא היו צריכין לעמוד על משמרתן תדיר.
ועכ”פ כל הלילה כדברי הר”מ במשנה תורה שם.
ואגב אורחן כתב הבאר שבע שם וז”ל, ועוד פירש המפרש, שצריך לבית המקדש שיהיו שומרים יום ולילה.
וגם זה לא היה ולא נברא, לפי שאין מצות שמירה זו אלא דוקא בלילה אבל לא ביום, וכן כתבו בהדיא הרמב”ם (הל’ ביה”ב פ”ח ה”ב) וסמ”ג (מ”ע קסה) ור”ש ורבינו עובדיה מברטנורה ז”ל בריש מדות עכ”ל, ויש להעיר על השגת הב”ש שהרי כבר כתב כן גם ברא”ש כפי’ המפרש בהדיא.
וכ”כ הרש”ש ריש מידות מהגהות ה”ר בצלאל אשכנזי בשם רבינו שמואל החסיד.
והנה אם היו עוד כהנים בעולם הוה ניחא קצת, דמ”ש בקרא משה אהרן ובניו היינו כשהיו הם שומרים, וה”ה דגם שאר כהנים היו עשויין לשמור, אבל הרי לא היו עוד כהנים בעולם, מיהו להסוברין שגם כהנים קטנים כשרים לזה אפשר דהיו שם כהנים קטנים עכ”פ כשלא היו הגדולים שומרים, וצל”ע אם היו אז כהנים קטנים היודעין לשמור.
והנה אם הי’ שייך לומר דיש מצות שמירה גם בשעה שהיו ישנים, וכפשטות המקראות דכתיב חונים דהיינו דירה בלבד, וכמו כל שאר החניות שנזכרו שם, (ומיהו עיין תוס’ עירובין כ”ג א’ ד”ה שהוא, ובב”ח או”ח ר”ס שנ”ח), אי הוה אמרינן הכי הוה ניחא, ויתכן שיש להוכיח כן מדברי המלבי”ם שכתב, והחונים קדמה, כי בני קהת חנו אלף אמה רחוק מן המשכן אבל משה ואהרן ובניו מלבד שחנו קדמה חנו לפני אהל מועד מזרחה, ר”ל סמוך לאהל מועד, כי הם שומרים משמרת המקדש שלא יקרב שם זר שחייב מיתה, וע”כ חנו סמוך למשכן כמ”ש במשנה פ”א דתמיד בג’ מקומות הכהנים שומרים עכ”ל.
א”כ כונתו שהיתה חנייתן ממש שם, וע”ז אמרינן שקיימו במה שחנו קרוב למקדש את מצות השמירה.
ובאמת החלקת יואב בתשובתו ח”ב סי’ מ”ג (ונד’ בקובץ אהל מועד שנה א’ קו’ א’ סי’ ז’) רצה ללמוד כך מדברי הרמב”ם בפ”ח מבה”ב ה”ו שכתב, לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה אלא מקפלין אותן ומניחין אותן כנגד ראשיהן ולובשין בגדי עצמן וישנים על הארץ, כדרך כל שומרי חצירות המלכים שלא יישנו על המטות.
והביא דבריו בספר פסקי תשובה (סי’ קפ”ב) אבל העיר שם בהגהות הגרש”מ זילברמן מווירשוב זצ”ל בראש הספר שא”א לומר כן דהא תנן במידות פ”א מ”ב, ומייתי לה בפ”ק דתמיד כ”ח א’, שלא היה להן רשות לישן, ובלוים השומרים עסקינן, ומסתמא ה”ה לשומרים הכהנים.
ומה שהביא מדברי הר”מ תי’ בס’ מעשה רקח שם וז”ל, תימה לכאורה דכיון שהיו צריכים לשמור איך היו רשאים לישן והדבר מבואר דא”א להיות שומר כל הלילה כולה אלא היו מחליפין משמר כל אחד בשעתו זה ניעור וזה ישן ואף בשעת שינה לא היו רשאין לישן בקביעות אלא דרך עראי וכו’ וזה רמזו רבינו במ”ש כדרך כל שומרי חצרות המלכים וכו’ שכן המנהג באמת עכ”ל.
וכתב המל”מ פ”ח ה”ו מבה”ב, ומסתמיות דברי רבינו שכתב ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים כו’ נראה דזה הממונה היה מחזר אף על משמרות הכהנים.
ומיהו עדיין אפשר לומר דנהי שהיה מחזר אך לא היה מלקה כי אם ללוים אבל לא לכהנים.
ובאמת ברע”ב בפ”ה דשקלים כתב, על הפקיע להלקות כהנים והלוים שנמצאו ישנים על משמרותיהם שהיו שומרים את המקדש בלילה כדאמרינן במסכת מדות מי שהיו מוצאין אותו ישן היו חובטין אותו ע”כ.
והנראה מדבריו הוא שגם לכהנים היו מלקין אם היו מוצאין אותו ישן, תיו”ט בפ”ק דמדות דקדק מתוך דברי המפרש שאיש הר הבית לא היה מחזר כי אם על משמרות הלוים ולא על משמרות הכהנים וכתב בשם החכם הר”ר אברהם רופא שהשיג על רבנו עובדיה במ”ש שגם הכהנים לוקין שלא מצינו כהנים לוקין {ובפסקי תוספות ריש תמיד כתבו וז”ל, כהנים ולוים נחלקו למשמרות וזמן קבוע היה להם לישן ואם מצאו ממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו אם לא שעומד תחלה ואומר שלום עליך גם במשמר אחד ישן משמר שני נעור ושומר ע”כ.
ויעויין במל”מ מה שכתב על דבריהם.
} .
עכ”ד המל”מ.
והנה לפי הדעות שהכהנים היו שומרים גם בשעת השינה ניחא, די”ל שהיו ישנים ושומרים, ומ”מ צריך אכתי לדעות שלא היו שומרים ביום.
ויתכן שלכן תמהו המל”מ רפ”ח דבה”ב והב”ש והתי”ט ריש תמיד על הדעות שצריך לשמור ביום.
ויעויין ברש”ש שכתב על דברי התי”ט שם בזה”ל, ולי קשה עליו דהרי ג’ מקומות דכהנים ילפינן מקרא דאהרן ובניו שומרים כו’.
וא”כ היאך אפשר שיהיו שומרים ביום הלא היו צריכים לעבוד עבודה.
וזולתם לא היו כהנים.
עי’ זבחים (קא ב) עכ”ל.
אבל צ”ע וכי לא היו צריכין לנקביהן ולא היו טמאין לעולם ולתה”מ, שלעולם יהיו ג’ משמרות בבהמ”ק (עי’ שו”ת תשב”ץ ח”ג סי’ קל”ז), וגם יעויין בתפא”י כאן בועז סי’ א’ דמשמרות היו מתחלפות, ומשמע דמתחילתן כך היה דינם, ותימה הרי לא היו אלא ג’ בני אדם.
וכעת ראיתי שעמד על קושיא זו בספר מתת אלהים וכתב שקושיא זו אפשר להקשות גם למ”ד שמצות שמירה היא גם בלילה, שאם ביום היו עובדים ובלילה היו ישנים אימתי היו עובדים, ותירץ שלא היה להם לעבוד עבודה במשכן כל היום, והביא שבמס’ חגיגה ו’ א’ נחלקו תנאי אי קרבן התמיד קרב במשכן, ובזמן שלא היו עובדים היו ישנים, עוד כתב שלכאורה איך היו ישנים, אלא דכיון שא”א בלא זה היו יכולים לישן עכ”ד.
וגם חכ”א שליט”א הסכים דכיון שא”א ממילא הותר להם להפסיק מן השמירה, ודימה זה לתפילין דאע”ג שחיובן כל היום מ”מ כיון דלא אפשר לא מנחינן והכא נמי גבי שמירה כיון דלא אפשר לא עבדינן.
שאלה מאאמו”ר שליט”א {כתוב בויקרא פרק ט (ח) וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: (ט) וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ: (י) וְאֶת ...קרא עוד
שאלה מאאמו”ר שליט”א
{כתוב בויקרא פרק ט (ח) וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: (ט) וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ: (י) וְאֶת הַחֵלֶב וְאֶת הַכְּלָיֹת וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד מִן הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה: (יא) וְאֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
מי הוציא ושרף את זה? שמא תאמר אהרן ובניו הרי זה מטמא ואיך ימשיכו לעשות שאר העבודה חשבתי אולי אחרי שיפרקו את המשכן וכו’ אלא שמיום שמיני והלאה כבר לא פירקו את המשכן יותר ושמא עשו זאת מיד לפני השקיעה וטבלו ונטהרו מיד.
}
תשובה
לכבוד אאמו”ר הגאון שליט”א
י”ח אדר ב’ ע”ו
ע”ד מה שהקשה בענין שריפת החטאת דמילואים חוץ למחנה דמטמאה בגדים, אפש”ל דהנה מנ”ל שכל חטאת הנשרפת מטמאה בגדים, די”ל שרק חטאת פנימית, אבל חטאת חיצונה לא, והנה גרסי’ בזבחים פ”ג א’, ממשמע שנאמר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם (אל אהל מועד) לכפר בקודש מה ת”ל והשורף מה תלמוד לומר והשורף לגופיה איצטריך אלא מה ת”ל חטאת חטאת לפי שלא למדנו אלא לפר ושעיר של יום הכפורים שנשרפין אבית הדשן מטמאין בגדים שאר נשרפין מנין ת”ל חטאת חטאת דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת שאין תלמוד לומר לכפר מה תלמוד לומר לכפר לימד על כל המתכפרים שהשורפן מטמא בגדים עכ”ל הגמ’ שם, ולכאורה מריבויא משמע דה”ה כל שאר חטאות ג”כ, דלא מפליג שם בין החטאות, אכן אפשר דדוקא חטאת פנימית קאמר, דהרי הפסוק ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת מיירי בפר ושעיר של יוה”כ, ונזכר שם אשר הובא את דמם לכפר בקדש, ואפשר א”כ דלא מיירי אלא בחטאות אשר הובא את דמם לכפר בפנים ממש, והא דלא ממעט להו בהדיא משום דבקדשי דורות מיהא לא אשכחן שתהיה חטאת נשרפת שאינה חטאת פנימית, שלא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו כדפרש”י עה”ת כאן (ועיין רא”ם כאן ובפ’ העלותך ח’ ח’ וחזקוני כאן וגו”א תצוה כ”ט י”ד).
ויתכן שיש לדייק כן מלשון הרי”ד בפסקיו בזבחים שם שכתב, מה להלן בשכיפר אף כאן בשכיפר, פי’ בפר ושעיר שליום הכיפורים כת’, והתם בשכיפר הכת’ מדבר, דהא שריפה בתר כפרה היא, ואף כאן בשכיפר הכת’ מדבר עכ”ל, א”כ לא יליף דמיירי בשכיפר משום דכתיב לכפר בקדש אלא משום דקרא מיירי בכה”ג דלאחר כפרה, א”כ י”ל דמההיא גופא ילפינן דוקא דומיא דהתם שהיה בפנים.
וגם למאן דדריש לה התם מואת פר החטאת וגו’ ג”כ הרי נאמר מיד בתר הך קרא ג”כ דמיירי בהכניס דמן לפנים.
וז”ל רש”י שם, משום דהובא את דמה לכפר למדנו שכל הפנימים השורפם מטמא בגדים שלא היה לו לכתוב ואשר הובא וגו’ אלא ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו’ עכ”ל.
ומבואר ג”כ בלשונו שהזכיר חטאות הפנימיות.
ובעצם יעויין עוד בחשבון שם בגמ’ דאיכא מאן דיליף לה מהך קרא מילתא אחרינא גבי חטאת שנכנס לכפר מדכתיב לכפר, דמיירי בדם הנכנס לפנים, א”כ מדידיה נשמע לדר”מ דמיירי בכפרה בפנים דוקא, ומדר”מ נשמע לרבנן דעד כאן לא אשכחן דפליגי בהא מילתא.
וכמו”כ מנ”ל שזר אינו יכול לשרוף את החטאות הנשרפות, כדאיתא בירושלמי יומא פ”ו ה”ו, וכ”כ הר”מ פ”ז ממעה”ק ה”ה, ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה עכ”ל (ראה גם משך חכמה ר”פ חוקת י”ט ה’).
וגם הנה אצ”ל שא”צ בגדי כהונה לשריפת הפרה, וכן מבואר ג”כ בדברי הר”ש פ”ח דפרה מ”ג שכתב, ובערוך פי’ בערוך רדם דערום העסוק בפרה וערום המשלח את השעיר וערום האוכל נבלת עוף טהור כולן טהורין ואם הם לבושין נטמאו והיינו שהאדם אומר לבגדיו מטמאיך לא טימאוני, ודבר תימה מנא ליה הא, עכ”ל הר”ש.
וראיתי דבר חידוש בחידושי הגרש”ר הירש עה”ת שכתב וז”ל, אף על פי שהיתה זו חטאת חיצונית, היו נוהגים בה כדין פר כהן משיח: בשרה לא נאכל, אלא נשרף מחוץ למחנה.
כי עדיין לא היה כהן בעולם, הראוי לאכול חטאת; אלא רק כתוצאה מעשיית החטאת הזאת יעמוד כהן הראוי לכך.
כך היו נוהגים גם בחטאת של ימי המילואים, מאותה סיבה עצמה עכ”ל.
עכ”פ חזינן מדבריו שגם זר היה יכול לשרוף חטאת זו, דאת”ל שרק כהן יכול לשרוף חטאת זו כדין אכילה שרק כהן יכול לאכול א”כ מאי אולמיה דשריפה מדאכילה, אף שיש לחלק קצת ביניהם.
מיהו על עיקר קושיית כת”ר שליט”א י”ל עוד באופן ג’ לפ”ד הערוך הנ”ל שאין טומאת בגדין בשריפת פרה ופרים אא”כ הוא לבוש, א”כ י”ל דמיירי בשורף ערום, דאי איתא שהיה צריך אהרן לשרפו והיה מטמא בגדים, א”כ הרי ע”כ כך צריך לעשות כיון שא”א לשמור על טהרתו רק באופן הזה, אבל א”צ לזה וכנ”ל.
ומ”מ אין צריך להיות ערום ממש, אלא סגי באם לא ילבש אלא בגדים שאינם מקבלין טומאה.
הרי בס”ה ג’ אופנים לתרץ זה, וב’ האופנים הראשונים עיקר שא”צ כהן בהוצאת ושריפת פרים ושאין טומאת בגדים לכאורה בחטאת זו, אכן מל’ המקראות לכאורה נראה שעכ”פ כאן אהרן היה השורף עי”ש, ולכך י”ל דמ”מ לא נטמא וכנ”ל, והתירוץ השלישי הוא בדרך לימוד ע”ד אם תמצי לומר.
כתב הבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז”ל, ובפרק כל שעה (לא:) גבי חמץ שנפלה עליו מפולת אהא דאמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו כתב הר”ן (ט: ד”ה א”ר חסדא) איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך ...קרא עוד
כתב הבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז”ל, ובפרק כל שעה (לא:) גבי חמץ שנפלה עליו מפולת אהא דאמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו כתב הר”ן (ט: ד”ה א”ר חסדא) איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים (קידושין מט:) אבל רבינו כתב בסימן תל”ו שאם מחשב בלבו לבטל סגי וכן דעת רבינו ירוחם (נ”ה ח”א לח ע”ג) עכ”ל.
ומבואר דלא לכל הדברים נאמר דבשב”ל אינן דברים.
וכן בתרומה מהני מחשבה (ועי’ שו”ת רע”א מהדו”ק סי’ ל’).
ויתכן דלגבי כל מידי דכלפי שמיא לא חשו לומר דבשב”ל, כיון דכלפי שמיא לא שייך שלא נתבררה כונתו, משא”כ גבי קנינים שצריך חברת בנ”א והבנת בנ”א בשביל זה, ממילא לא שייך להקנות דברים מא’ לחבירו ע”פ הלב, ומ”מ מה דחייל כלפי שמיא כשאינו נוגע אלא כלפי שמיא, ורק בעקיפין היה נוגע לחבירו, בזה י”ל דלא פלגינן כ”כ והכל לפי הענין.
וכמו שכתב שם הבית יוסף בשם הר”ן (פסחים א.
ד”ה ומהו) בזה”ל, ותו דבגמרא (ז.
) אמרינן מבטלו בלבו ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאינש לא מצי מפקיר ליה כהאי גוונא חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומשום הכי בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגויה כלל סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע עכ”ל.
ומבואר דאע”ג דלסתם הפקר לא מהני ביטול כזה, מ”מ לביטול חמץ שמקיים בזה מצות השבתה מהני, ומה שכתב דמהני משום דעשאו הכתוב וכו’, לכאורה כדי להכשיר השבתה בלב עדיין צריך לבוא לזה למ”ש כאן, דאל”כ הרי דברים שבלב אינן דברים.
ויתכן שהוא גזה”כ כאן שמועיל דברים שבלב כמו שדרשו הל’ יחשב על מחשבה.
שאלה אשמח לתגובת הרב שליט”א, לשאלה שראיתי בשו”ת . . . בענין מה שנשאל שם, למה למזבח יש כבש ולמנורה יש מדרגות.וכתב שם להשיב בזה”ל, כך ציוותה התורה, וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עליו, וברש”י, ולא תעלה במעלות, ...קרא עוד
שאלה
אשמח לתגובת הרב שליט”א, לשאלה שראיתי בשו”ת .
.
.
בענין מה שנשאל שם, למה למזבח יש כבש ולמנורה יש מדרגות.
וכתב שם להשיב בזה”ל, כך ציוותה התורה, וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עליו, וברש”י, ולא תעלה במעלות, כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות אשקלונ”ש בלע”ז אלא חלק יהא ומשופע.
אשר לא תגלה ערותך.
שע”י המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך ואע”פ שאינו גלוי ערוה ממש שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד מ”מ הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא ואתה נוהג בהם מנהג בזיון והרי דברים ק”ו ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה עכ”ל, במנורה לא הקפידה התורה על כך מאחר והמדרגות לא היו מחוברים למנורה עכ”ד.
תשובה
ראשית כל יש להקדים שלא רק במנורה בלבד היו מעלות, אלא הרבה מעלות היו במקדש, וכמו המעלות בין האולם ולמזבח, ומבוארים במס’ תמיד, אבל לא היה בהם שום איסור אלא רק אם היו עושים מעלות למזבח, וכמו שיתבאר:
איתא במכילתא דרשב”י בס”פ יתרו בזה”ל, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.
מַה אֲנִי צָרִיךְ, וַהֲלֹא כְּבַר נֶאֱמַר וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה (שמות כח מב), (וממילא שמעת לה שצריך שתהא ערותן מכוסה, וא”כ בודאי שיהא אסור להם לעולת על מעלות, שבכך תוכל ערותן להגלות – ביאורי שם), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו, שֶׁכְּשֶׁתַּעֲלֶה לַמִּזְבֵּחַ לֹא תְּהֵא פּוֹסֵעַ פְּסִיעָה גַּסָּה אֶלָּא מְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל (כדי שלא תהא ערותך נגלית, וי”ל דעד השתא אשמעינן ודאי נגלית דאסור, והשתא אשמעינן ספק, א”נ התם אשמעינן קבוע דאסור, והשתא אשמעינן גם בארעי).
אֵין לִי אֶלָּא לַמִּזְבֵּחַ, עֲזָרוֹת (כשמהלך בעזרות שלא יהלך בפסיעה גסה) מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, וְנֶאֱמַר עָלָיו, אֵין עָלָיו אֶלָּא בְּסָמוּךְ (עזרות שהן סמוכות למזבח), כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וְעָלָיו מַטֶּה מְנַשֶּׁה וְגוֹמֵר (במדבר ב כ).
יָכוֹל לֹא נַעֲשֶׂה מַעֲלוֹת לַהֵיכָל וְלָעֲזָרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, לַמִּזְבֵּחַ אִי אַתָּה עוֹשֶׂה מַעֲלוֹת, לַהֵיכָל וְלָעֲזָרוֹת אַתָּה עוֹשֶׂה מַעֲלוֹת.
ובחידושים שם כתבתי, כאן מבואר שאסור לפסוע פסיעה גסה בעזרות, וברמב”ם פ”ז מהלכות ביה”ב ה”ד כתב, כל שהשלים עבודה ונסתלק לו אינו יוצא ואחוריו להיכל, אלא מהלך אחורנית מעט מעט ומהלך בנחת על צידו עד שיצא מן העזרה, וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולויים מדוכנן כך הם יוצאים מן המקדש כמו שפוסע אחר התפילה לאחוריו.
כל זה ליראה מן המקדש ע”כ (ועיין יומא נ”ב ע”ב), כתב בכסף משנה וז”ל, ומ”ש בנחת איני יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא וסמ”ג השמיטו עכ”ל, אכן לפי מה שנתבאר מקור הרמב”ם הוא מכאן, ושאר הדברים מקורם הם מן הגמ’ שם, ולכך דקדק לומר בנחת שזהו עוד דין שאסור לפסוע פסיעה גסה בעזרה.
אע”ג דפשיטא שהיו מעלות בהיכל כדתנן במס’ מידות, והכונה כאן כל מה דדריש הוא רק לא ילך בעזרות עקב בצד גודל, אבל מותר שיהיו מעלות כדקאמר להדיא.
אכן במדר”י איתא וז”ל, אשר לא תגלה ערותך עליו, עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה, אבל אתה פוסע פסיעה גסה בהיכל ובקדש הקדשים, שהיה בדין, ומה אם מזבח הקל אסור לפסוע בו פסיעה יתירה, ההיכל וקדש הקדשים החמורים, דין הוא שתהא אסור לפסוע בהן פסיעה יתירה, תלמוד לומר אשר לא תגלה ערותך עליו, בו אי אתה פוסע פסיעה יתירה, אבל אתה פוסע פסיעה יתירה, בהיכל ובקדש הקדשים עכ”ל.
ובאמת צ”ע למכילתא דרשב”י מ”ט גבי מעלות לא ממעט עזרות וגבי פסיעה גסה ממעט נמי עזרות, ואדרבה הך דכתיב להדיא בקרא טפי עדיפא ליה למעוטי, ומיהו יש סברא גם איפכא כיון די”ל דפסיעה גסה זהו דרך בזיון משא”כ מעלות שאי”ז דרך בזיון, ואי משום דגבי פסיעה גסה כתיב עליו ודרשינן על בסמוך, הא גבי מעלות נמי כתיב על מזבחי ונדרוש על בסמוך.
וצ”ע.
וראיתי עוד מה שכתב במקורי הרמב”ם לרש”ש שם וז”ל, מהלך אחורנית מעט מעט.
בכ”מ נדחק, ולי נראה דזה למד רבינו מהא דברכות (ו’ ב’) היוצא מבהכ”נ אל יפסיע פסיעה גסה והביאו רבינו בפ”ח מהל’ תפילה ה”ב וסיים שם אלא ילך מעט מעט כלשונו בכאן ולמד במכש”כ לבהמ”ק וכמו שכתב הכ”מ לעיל ה”ב בהא שכתב רבינו ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה, ומש”כ עוד ומהלך בנחת כתב הכ”מ שאינו יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא, ולי נראה דמעט מעט הוא לאפוקי פסיעה גסה כמו שכתבתי ור”ל פסיעות רחבות, ובנחת אתי לומר דאפי’ בפסיעות בינוניות או קצרות לא ילך מהר ובמרוצה, וטעמו פי’ לנו הראב”ד לקמן בהל’ ה’, ונ”ל עוד דהראב”ד מצויין בטעות וצריך לציינו לכאן וכ”נ ממה שציין מהלך ושם הלשון ברבינו יהלך, ול”נ דהילוך מהר ובמרוצה נכלל ג”כ בפסיעה גסה כי כוונת שניהם למהר הליכתו, וכן משמע בברכות שם דעל הא דפסיעה גסה אמר אביי לא אמרן וכו’ אבל למיעל מצוה למירהט וכו’ עכ”ל, ואין צריך לכך שכל הני רבוותא לא ראו ספר המכילתא דרשב”י.
מ”מ בין המכילתא דרשב”י ובין המכילתא דר”י שוין לומר שאין איסור במעלות בעזרות, ומה שהבאת מרב א’ שכתב על השאלה: במנורה לא הקפידה התורה על כך מאחר והמדרגות לא היו מחוברים למנורה עכ”ל.
צ”ע מדברי המכילתא, דהרי בעזרה אין קפידא כלל בזה וכנ”ל.
וכן כתב בגבורת ארי מסכת יומא דף כ”ב א’ וז”ל, והוא הדין נמי לרוץ אסור בעזרה כולה דהוי בכלל מורא מקדש וכל שכן בכבש של מזבח דגלי קרא דצריך אימה יתירה מן העזרה דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי ולא תגלה ערותך עליו הזהיר הכתוב שלא לעשות מעלות לעלות על גבי הכבש מפני שהעולה על גבי מעלות צריך להרחיק רגליו זה מזה ונראה כגילוי ערוה ואף על פי שאין זה גלוי ערוה ממש דהא היו מלובשים במכנסים אפילו הכי קפיד קרא מפני שנראה כגילוי ערוה מה שלא קפד כן על כל העזרה עכ”ל.
וְרָאֹה ראיתי מה שכתב בחידושי הגרי”ז מסכת יומא דף כ”ב א’ וז”ל, והנה הרמב”ם בהל’ בית הבחירה (פ”א הלי”ז), לא הזכיר כי אם שאסור לעלות במעלות על המזבח ולא הזכיר פסיעה גסה, וע”כ משום דאיכא פלוגתא במכילתא אם האיסור הוא לעלות במעלות על המזבח או יש איסור בפסיעה גסה, ופסק הרמב”ם כמ”ד דדוקא לעלות במעלות אסור, [ואף דבספר המצות (ל”ת פ’) הביא כן פסיעה גסה ע”כ חזר בו הכא], והנה לר”י בזבחים (דף נ”ט ע”א) דאמר רצפה נתקדשה בקדושת מזבח, ומבואר בגמרא כי האולם הוי ליה דין מזבח, וא”כ צ”ע איך הוי מעלות בעזרה הא איכא איסור לעלות במעלות כיון דהוי לה דין מזבח, וצ”ע, עכ”ל.
אכן לפי מה שמבואר שדעת הרמב”ם הוא לפסוק כהמכילתא דרשב”י [הגרי”ז מסתמא לא ראה המכילתא דרשב”י שנתגלה מאוחר מכתבי יד], שיש איסור פסיעה גסה בכל העזרה ומאידך דין בין האולם ולמזבח אין דינו כהמזבח אתי שפיר, והרמב”ם בהרבה מקומות מעתיק ממש מן המכילתא דרשב”י פעמים במפורש ופעמים בלא השם, [וראה על נושא זה בספר ‘הרמב”ם ומכילתא דרשב”י’], ואפשר עוד דגם למ”ד שהרצפה קדושה בקדושת מזבח מ”מ אין דינה חמיר לגבי זה כמזבח, כיון דדריש להדיא מיעוטא מקרא למעט העזרות.
המשך שאלה מהנ”ל
בס”ד
לכ’ הרב
אם אני מבין את דברי הרב שבין למעלות ובין הכבש שלא התגלה הערוה.
א.
היכן מתגלה הערוה אם היא מכוסה במכנס?
ב.
אם נצטוינו שלא תתגלה הערוה ע”י שיעלו על כבש המזבח, אז מדוע לא לכל הגישות המוגבהות בביהמ”ק אין להם כבש?
תשובה
שלום רב
א.
יש להקדים דהמכנסים שהיו בבהמ”ק היו קצרות מאוד, ומתיחתן מדי מגלה עוד חלק ברגל, ועיקר ביאור הדבר כתב ברש”י שמות כ’ וז”ל, אשר לא תגלה ערותך – שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון.
ב.
כנ”ל שאי”ז גילוי ערוה ממש ולכן אין חשש אלא במזבח.
בהצלחה רבה
המשך השאלה מהנ”ל
לשיטתם אז איך מתיישב עניין קדושת המזבח קדושת רצפת הבית?
תשובה
שאלה טובה שאלת.
לבאר את הענין יש להקדים במשל, בארמונו של המלך ישנם עמדות רבות ואתרים שונים, ביניהם מקומות יותר אישיים של המלך, וביניהם מקומות אישיים פחות, ישנם גינוני מלכות מיוחדים שאין נוהגים בהם אפילו בבית השרים החשובים ביותר, וישנם גינוני מלכות עוד יותר נדירים, שאף בבית המלך אין נוהגים בהם בכל מקום, אלא במקומות האישיים ביותר.
ולכן איסור זה של ‘מעלות’ הוא אינו בזיון גמור, שהרי אין הערוה נגלית ממש ולכן לא הקפיד מלכו של עולם בדבר זה בכל ארמונו, אלא על גבי המזבח, ששם הוא מקום יותר המיועד כביכול לריח ניחוח של המלך ויותר יש להקפיד בו.
במס’ ברכות דף לז ע”ב, היה עומד ומקריב מנחות ברושלים אומר ברוך שהחינו, ושאלו שהרי אם מיירי בכהן חדש א”כ הרי כבר הקריב מנחת חביתין איך יברך שהחינו.תשובה ז”ל חידושי הרשב”א שם, היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו. ...קרא עוד
במס’ ברכות דף לז ע”ב, היה עומד ומקריב מנחות ברושלים אומר ברוך שהחינו, ושאלו שהרי אם מיירי בכהן חדש א”כ הרי כבר הקריב מנחת חביתין איך יברך שהחינו.
תשובה
ז”ל חידושי הרשב”א שם, היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו.
יש מי שפי’ דמיירי במנחות שמתנדבין שאין רגילות להתנדב מנחות תדיר, ואינו נראה דמנחות שייכי טובא, ורש”י ז”ל פירש במנחות דמיירי בישראל שלא הקריב נדבות מימיו והקשו עליו בתוספות דלישנא דהיה עומד ומקריב לא משמע אישראל אלא אכהן, וכן משמע לישנא דנטלן ואכלן, ועוד פירש הוא ז”ל שם דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה שנה זו, ובתוספות פי’ דלעולם בכל מנחות שמקריב מברך כן, וכן בכל זבחים כמו ששנו שם בתוספתא וכן היא כאן בירושלמי וטעמא לפי שהיו שם עשרים וארבע משמרות ואין מתחדשות יותר משתי פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו עכ”ל.
ובתוספות הרא”ש שם כתב וז”ל, היה עומד ומקריב מנחות וכו’.
פרש”י בישראל שלא הקריב מנחה מימיו, ולישנא דהיה עומד משמע דאכהן קאי וכן נטלן לאכלן, ועוד פרש”י במנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה כל אותה שנה, ולא נהירא דאי איירי בהכי היה לו לתנא לפרש, הילכך נראה דבכל מנחה שכהן מקריב וכן כל זבח מברך שהחיינו וכן שנוי בתוספתא לפי שהיו שם כ”ד משמרות ומתחלפות פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו ע”כ.
איתא בנדרים דף ל”ד ב’, וז”ל, אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה ע”כ. וכתב הר”ן וז”ל, האי דנקיט לה בככר של הפקר ולא ...קרא עוד
איתא בנדרים דף ל”ד ב’, וז”ל, אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה ע”כ.
וכתב הר”ן וז”ל, האי דנקיט לה בככר של הפקר ולא נקט לה בככר שלו שהיתה עומדת בחצרו והקדישה משום דבכי האי גוונא נטלה לאכלה לא מעל דכיון דמקמי הקדש שלו היתה ולאחר הקדש ג”כ ברשותו עומדת ה”ל כגזבר של הקדש דאמרי’ בסוף פ”ק דחגיגה (דף יא) שאם נטל דבר של הקדש לזכות בו לא מעל משום דמעיקרא נמי ברשותיה קאי והשתא נמי ברשותיה ואין מעילה בהקדש אלא במוציא מרשות הקדש לרשות אחר ומה לי בחצרו מה לי בידו הכא והכא לא נפיק מרשותיה להכי נקיט ליה בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד’ אמותיו שקונות לו בכל מקום ומש”ה כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בו מעולם דאע”ג דאמר בפ”ק דב”מ (דף י’) דד’ אמות של אדם קונות לו אפי’ כי לא אמר אקנה הכא שאני משום דכיון דאמר ככר זו הקדש גלי אדעתיה דלהקדש ניחא ליה דליקני לדידיה לא ניחא וגילויי דעתא כי האי מהני כדמוכח סוגייא דהתם ומצי למעבד הכי דה”ל כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולא הוא הכא נמי הקדש קני ואיהו מעולם לא קנה זה נ”ל ומש”ה נטלה לאכלה מעל לפי כולה שכיון שלא זכה בו מעולם אינו כגזבר עליה ולפיכך כשנטלה הוציאה מרשות הקדש ומשום הכי מעל עכ”ל.
ומבואר מדברי הר”ן דס”ל שמעולם לא היה כאן קנין עבור מקדיש זה אלא מלכתחילה נכנס הככר להקדש מדין מיגו דזכי לנפשיה.
ושאלתם האם בכה”ג לגבי פדיון חשיב כבעלים לענין להסיף חומש על פדיון או לא.
והנה קושיא זו לדעת הר”ן, אכן השיטה מקובצת בשם הרא”ם כתב וז”ל, אמר (רבה) [רבא] היתה ככר של הפקר לפניו.
בארבע אמות דידיה שקנו לו הככר ויכול להקדישה הא לאו הכי אין הקדש תופס בו אפילו נטלה בסוף דבשעת הקדש בעינן ביתו שלו ע”כ.
ונראה מדבריו דלס”ל כפי’ הר”ן, אלא ס”ל שהיה ממש ברשותו קודם שהקנהו להקדש, וכל הטעם שהיה ובקושיית הר”ן מ”ט לא נזכר אלא בלשון זה כתב בזה”ל, כתב השיטה מקובצת מסכת נדרים דף ל”ד ב’, וז”ל, וקצת קשה דכיון דבארבע אמות דידיה היה וקנאו למה נקט ככר של הפקר של הקדש היה לו ליקח.
ושמא בשל הקדש לא היה טועה לא לאכלה ולא להורישה לבניו כיון שהיה יודע ששל הקדש היא אבל בשל הפקר טעה בעבור שלא נטלה עדיין ואף על גב שקנו לו (אומ’) [ארבע אמות] סבור היה שיכול היה לחזור מן ההקדש כל זמן שלא החזיק בה כי הא דאמרינן מה ביתו ברשותו שכבר החזיק בה הילכך להכי נקט הפקר שיש בו לטעות כמו שפירשתי עכ”ל.
וכן בפירוש הרא”ש כתב וז”ל, היתה לפניו ככר של הפקר.
בתוך ד’ אמותיו ואמר ככר זו הקדש וכיון שהוא בתוך ארבע אמותיו חל עליו הקדש כדאמרינן בפ”ק דב”מ (דף י א) דארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ע”כ.
ונראה מפשטות לשונו שכבר קנוי לו הככר כיון שגילה דעתו שרצה להשתמש בו, ולכך היה יכול להכניסו לרשות הקדש, וע”ש מ”ש אח”ז מ”ט לא נזכר ככר הקדש.
אכן כתב הקצוה”ח סי’ רי”ב סק”ד לפי דברי הרא”ש הנ”ל, דכיון דסובר דהיכא דהיה לפניו ככר של הפקר, ולא היה אחר סמוך לו אלא הוא, יכול להקדישו, משום דכיון דבידו לזכות בו, לא הוי דשלב”ל.
אבל אם אינו מכוין לזכות לעצמו, ולא בא לידו כלל, לא חייל נדרו כלל, דאפי’ לר”מ דאמר אדם מקנה דשלב”ל, היינו רק כשבא לידו לבסוף, כמ”ש תוס’ ב”ב (דף עט ב) ומשו”ה יתננו לעני הנמצא ראשון, דאז אינו זוכה לעצמו, ולא חייל נדרו, אבל אם היה זוכה לעצמו, שוב הוי חייל נדרו למפרע, והיה מחוייב ליתן לאותו פלוני משום נדרו, ע”ש כל דבריו.
וע”ע בית הלוי ח”ב סי’ מ”ט ובשיעורי רבי דוד כאן מה שהאריך בזה.
ולכאורה היה נראה דבאמת אין חילוק איזה בעלים הוא, אם היה בעלים מתחילה או שהיה רק המקדיש, אלא שהעליתם צד לחלק בזה, מאחר וטעם מה שבעלים מוסיף חומש הוא איידי דחביבא ליה, וטעם זה לא שייך כאן, ויל”ע אי דרשינן טעמא דקרא הכא או לא.
אכן במתני’ ערכין דף כ”ז א’, איתא וז”ל, המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל אומר לו פתח אתה ראשון שהבעלים נותנין חומש וכל אדם אין נותנין חומש, ובגמ’ שם איתא וז”ל, שהבעלים נותנין חומש וכו’ מאי איריא שהבעלים נותנין חומש תיפוק ליה דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה ועוד מצות גאולה באדון חדא ועוד קאמר חדא דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה ועוד מצות גאולה באדון היא ועוד שהבעלים נותנין חומש כו’ ע”כ.
ופי’ רבינו גרשום וז”ל, דאיידי דחביבא ליה טפי ופריק.
כלומר לפי שהוא מכירה יותר מאחר כמה היא עושה יוסיף בפדיונה יותר ממי שאינו מכירה ע”כ.
ונראה דמבואר מדברי הגמ’ כאן אדרבה דאי”ז הטעם דלכך מוסיף חומש אלא זהו הטעם שהבעלים פותח ראשון כיון דחביבה ליה שדה שלו, ואדרבה טעם מה שמוסיף חומש הוא גזה”כ.
והנה גרסי’ בפ”ק דתמורה דף י’ א’, ובעוד הרבה מקומות, וז”ל, דאמר ר’ אבהו אמר רבי יוחנן מקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה, והיינו דקמ”ל ג”כ שאם אדם הקדיש כדי שיתכפר בו חבירו לא חשיב חבירו בעלים גבי קרבן מטעם זה, וכמו שכתב הר”ן מסכת נדרים דף לו ע”ב, וז”ל, המקדיש מוסיף חומש – המקדיש בהמה לקרבנו של חבירו והוממה ורוצה לפדותה מקדיש קרוי בעלים לענין שצריך להוסיף חומש שהבעלים בלבד מוסיפין חומש כשפודין את קדשיהם ע”כ.
וממה שהוצרכו לאשמעינן זה ממילא שמעינן מזה ג”כ לענינינו דלא ס”ד לבטל ממנו שם מקדיש ובעלים מטעם שאינו בעלים ממש, דעד כאן לא אשמעינן אלא היכא שלא הקדישו מעולם, אבל היכא דהקדישו ורק היה חסרון בבעלותו חשיב בעלים.
[ואע”ג דבנתן לו חבירו רשות לעשר לא חשיב השליח כבעלים על המע”ש שעישר [ורק בתורם משלו על של חבירו התרו”מ שלו], מ”מ לא דמי לזה, דכאן הוא שליח של עצמו בדבר שהיה תחת השג ידו והקדישו במיגו, וכמו”כ במע”ש נאמר בעלים אבל כאן לא נאמר אלא ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמשיתו עליו].
אכן יש לדון עוד דהנה קי”ל בפ”ב דערכין דשדה מקנתו אינו מוסיף חומש, מכיון שאינו שלו אלא רק לזמן, ואולי נימא דכ”ש הכא שלא היה שלו כלל אלא רק זיכה להקדש מטעם מיגו, אכן אכתי לא דמי, כיון דהתם גבי שדה מקנתו אינו שלו כלל, ומעולם לא זכה בו יותר מזכות ההשתמשות שהיתה לו בזמן הקניה, וגם בשעה שהקדיש את השדה לא הקדישה אלא זכות שהיה לו בה, משא”כ הכא שהיה לו זכות גמורה בככר הזה, אילו היה רוצה לזכות בה לעצמו.
אכן יעויין בקר”א כאן בנדרים שכתב בדעת הר”ן דכיון שזכייה מטעם שליחות א”כ כאן הוא ג”כ כך, והקשה עליו דהרי אין שליחות להקדש, וע”ע במרומי שדה כאן שהקשה כעי”ז {ובהפלאות נדרים (הובא בשיעורי רבי דוד אות לז) תירץ על קו’ הקר”א, דצ”ל דהוא נעשה כפועל של הקדש, לזכות במציאות, והו”ל כאילו אמר מקודם אהיה כפועל לההקדש לזכות במציאות, וידי יזכה לההקדש, ולפ”ז ג”כ לא ישתנה הדין.
וע”ע מ”ש בשיעורים הנ”ל שם.
} , וא”כ לכאורה לא עדיף מהתורם משל חבירו על של חבירו דאין טובת הנאה שלו ואפילו מינהו שליח כמבואר בתמורה שם ובשאר דוכתי.
סוף דבר, לדעת הראשונים שקנה את הככר קודם שהקדישו מוסיף חומש, אבל להדעות שהו”ל מטעם שליחות או זכייה או חצר אין בידי הכרע ברור בזה, אבל לכאורה דלא חשיב בעלים לענין זה.
ואע”ג דבקרא לא נזכר בעלים אלא ואם המקדיש יגאל וגו’ [ואי”ז מע”ש שיש דין בעלים דוקא], י”ל דלהכי אהני מה דילפינן משדה מקנה, אף דהתם ילפותא היא דילפי’ מערכין, כדאי’ בערכין י”ד ב’, וצל”ע.
גרסינן בבבא קמא פ”ו ב’ וז”ל, רב פפא אמר הכי קמבעיא ליה משום כיסופא דידיה הוא והוא מיית ליה או דלמא משום בושת משפחה תא שמע חרש וקטן יש לו בושת שוטה אין לו בושת אי אמרת בשלמא משום בושת ...קרא עוד
גרסינן בבבא קמא פ”ו ב’ וז”ל, רב פפא אמר הכי קמבעיא ליה משום כיסופא דידיה הוא והוא מיית ליה או דלמא משום בושת משפחה תא שמע חרש וקטן יש לו בושת שוטה אין לו בושת אי אמרת בשלמא משום בושת משפחה היינו דקתני קטן אלא אי אמרת משום כיסופא דידיה קטן בר בושת הוא אלא מאי משום בושת דבני משפחה אפי’ שוטה נמי שוטה אין לך בושת גדולה מזו מ”מ ניפשוט מינה דמשום בושת משפחה דאי משום כיסופא קטן בר כיסופא הוא אמר רב פפא אין דמיכלמו ליה ומיכלם ע”כ.
וצ”ע, מה הו”א בזה הרי אם ישלם לחרש ולקטן שהרי עושה לו סגולה איך בני המשפחה שהתביישו יקבלו ממה שישלם והם התביישו על ידי בושות שעשה לקטן וכו’.
וכמו”כ יש להקשות, שהרי דבר כזה אין לו סוף בדיני אדם מי נחשב מבוייש ממנו}.
{הרב מתתיהו הלברשטט}
תשובה
הנה עצם מה שיסד בפשיטות דאין חייבין בושת על משפחה במקרה רגיל זה פשוט, וכן מפורש בגמ’ דכתובות ס”ו א’, ועצם קושייתו נזכר כעי”ז בחי’ הריטב”א קידושין ג’ ב’ ד”ה שאני עי”ש, אכן מה שתירץ שם הריטב”א לפי הסוגיא אינו מתרץ כאן, והנצי”ב כתב שיתנו את הממון לאביו (הוב”ד באילת השחר מהדו”ק כאן), וז”ל הנצי”ב במרומי שדה ב”ק פ”ו א’, קטן בר בושת הוא.
קשה לי הא בפי’ תניא להלן רמ”א חרש וקטן יש להם בושת, אלא דאפשר שהוא משום בושת משפחה או זילותא, ואיך שהוא מאי מקשה.
ונראה דאי נימא משום בושת משפחה שייך בושת הקטן להאב.
אלא שבושתו של האב משום בנו אינו דומה לשאם בייש אותו עצמו, וא”כ היה ראוי למיתני נתכוין לבייש מעט ובייש הרבה.
אלא ע”כ מיירי שמשלם להקטן עצמו, משו”ה מקשה וכי בר בושת הוא עכ”ל הנצי”ב, ומבואר בדבריו דלהצד של בושת משפחה אי”ז תשלומין לקטן אלא לאב, ואי סבירא לן שמשלם לקטן ע”כ אי”ז משום בושת משפחה אלא משום בושת דגופיה, ולפ”ז מש”כ לקמן פ”ז א’ דבבושת לקטן יעשו לו סגולה לקטן לכאורה צ”ל דהיינו רק לפי המסקנא [וצ”ע דהתם ברייתא היא].
אבל עיין במהדורה בתרא של האילת השחר כאן למרן הגראי”ל שטינמן שליט”א, שהאריך לבאר הענין של בושת משפחה, שהוא שומא שהטילה התורה על המבייש לפי הבושת שנעשה למשפחה עי”ז, ומ”מ אין הממון הולך למשפחה, או שהוא בצירוף ביוש בני משפחתו.
וז”ל האילת השחר הנ”ל, משום בושת משפחה, ובתוס’ בכתובות דף ס”ו ע”א ד”ה עני מבואר דרק בעני בן טובים יש זילותא לכל המשפחה, שעליהם מוטל לשומרו, אמנם נראה דלק”מ דכאן הא לא איירינן שלהם יתחייב בושת דודאי דחיוב הבושת הוא להמבוייש הישן, אלא דמה זה נקרא בושת שהתורה חייבה היינו אם יש בושת להמשפחה, והנה בודאי שאם להמבוייש זה אינו בושת אלא רק להמשפחה, אין חיוב בושת, אבל בישן שבעצם יש כאן בזיון להישן אלא דאינו יודע על זה הוא דאמרינן כיון דלהמשפחה הוי בושת מיהא חייב בושת להישן שמת וירשוהו יורשיו, ושומת הבושת תצטרך להיות להישן כמה כסף הי’ לוקח שיביישוהו בלי שידע, דהא החיוב הוא אליו והשומא מוכרחה להיות אליו.
{מכאן זו היא שיטה אחרת.
} או דאפשר דכמה כסף הי’ נותנים בני משפחתו להצילו מבושת הזה וישפיע אם הם עשירים וכדומה לענין בושתו וכך מסתבר יותר דבקטן ג”כ אמרינן בגמ’ דשייך בושת אם משום בושת דבני משפחה אע”ג דשם לא שייך אחרת וכמש”נ לקמן.
והנה בקטן יש לעיין דנהי דבני משפחתו יש להם בושת אבל הוא לפי דעתו אינו מתבייש א”כ יש סברא דלא שייך שיתחייבו אליו בושת כלל, ויש סברא לומר דכיון דזה שאינו מתבייש אינו משום דלא איכפת לי’ אלא משום דאינו מבין, ובעצם יש בושת, והשומא לפי”ז תצטרך להיות דאומדין כמה בני משפחתו הי’ נותנים להצילו מבושת דזהו בושתו האמיתי וזה נותנים להקטן ושייך לחייבו על שביישו אותו.
והנה בגמ’ חזינן דאם משום בושת דבני משפחה חייבין בושת אף לקטן דמכלים לי’ ואינו נכלם והרמב”ם פסק בפ”ג מהל’ חובל הל’ ג’ דאין גובין מזה שבייש ישן ומת ואם תפס אין מוציאין ובקטן דלא נכלם פטור לגמרי, ועי’ בלח”מ.
ואף אנו נוכל לומר לפי דרכו דבאמת יש סברא לחלק אלא דהגמ’ אומרת דבשלמא אם בושת דבני משפחה נוכל לומר דגם בקטן שייך ענין כזה דקטן מיקרי כאילו נעשה בו בושת ושייך חיובים להקטן ואע”ג דזה שאני מישן מ”מ נוכל לומר כן אבל אם רק בושת דידי’ בעינן הא קטן אין לו בושת אבל לפי המסקנא דקטן דאינו נכלם פטור נשארת הבעיא דנהי דבקטן פטור משום דלא שייך לומר דנעשה בו דבר המביישו דלפי דעתו שאינו מבין הבושה זה באמת אינו בושה בשבילו אע”ג דיש בושה להמשפחה משא”כ בישן דנעשה בו דבר המביישו דההבחנה היא כמה בושת יש לו הוא ע”י משפחתו.
והנה לפי הטעם דזילותא יהא הספק אפילו אם לא נודע לבני משפחתו אם מצד הדין חייב בושת ואז הי’ מחויב לשלם להיורש, ולהרמב”ם בפ”ה הל’ ח’ דבושת חייב עפ”י עצמו דיש כאן בושת ע”י הודאתו ג”כ הא יש זילותא בזה כשמודה בפני’ ב”ר, ולפי הטעם דבושת דבני משפחה, ולפי מה שנתבאר, נמצא דצריך שנעשה בו בושת וזילותא, אלא דהחיוב הוא בצירוף דבני משפחתו נתביישו, והחיוב הוא אליו כמבואר בפשיטות בגמ’ כתובות דף ס”ו דאין חייב בושת להקרובים בכל גווני, אמנם אמרו לי שבחידושי הנצי”ב מרומי שדה כתב דבושת משפחה יתנו רק לאביו וצ”ע, עכ”ל מרן שליט”א.
ובאמת לפי דבריו יתכן דמיושב ג”כ הקושיא השניה ששאלתם, מכיון שבאמת הבושת אינו כלל ממון שהוא חייב לבני המשפחה אלא שומא בעלמא ששמין אם באמת בני המשפחה היו מתביישין עבורו, וזה לא שייך בכל מצב שיתביישו עבורו.
אכן מ”מ גם לשיטת הנצי”ב אין הקושיא האחרונה קשה כ”כ על שיטתו, דהא קי”ל כל מידות חכמים כן במ’ סאה הוא טובל ובמ’ סאה פחות קורטוב אינו יכול לטבול בהן, וע”ז אמרינן לא תפיק נפשך לבר מהלכתא, ששיערו חכמים מהו בושת שיכולין בני משפחה לתבוע ע”ז ומהו השיעור של דמי בושת שא”א לתבוע בזה, והיכא דלא אתמר לא אתמר ואין הדבר מסור אלא לחכמים, ואפשר להוסיף עוד דסברא הוא מסתמא לא חייבה התורה דמי בושת על משפחה דאל”כ לא שבקת חיי לכל בריה שכל מה שיבייש את חבירו יצטרך לשלם לכל בני משפחתו, וגם כ”א שעשה מעשה משונה המבייש את העושהו יצטרך לשלם לכל בני משפחתו דמי בושת, וע”כ לא ע”ז כוונת התורה בתשלומי בושת, עי’ כתובות ס”ו ב’, אלא רק מאי דס”ד בגמ’ לחייב תשלומי בושת היינו מה שהתורה חייבה לשלם בושת בסתם אדם, ורק שכעת האדם הזה אינו בר בושת, ע”ז ס”ד שיתחייב לשלם דמי בושת של שאר כל אדם וזהו מצד מה שחייב לבני משפחתו על מה שהוא מביישם, אבל יותר מכך א”א לחייב אדם על בושתו.
[והנה כל מה שכתבתי שאין סברא שיצטרכו לשלם דמי בושת על בושת משפחה הוא רק בענין תשלומי בושת, אבל מצד עצם חובותיו כלפי בני משפחת המתבייש, וכן זכות תביעה שיש לבני המשפחה שלא יביישהו שעי”ז הם מתביישים, זהו דין אחר, ועי’ בפ”ק דכתובות].
ועוד יש שהוסיפו לבאר: הא פשיטא דהמעשה המחייב הוא מה שבייש את הישן, וכל ספיקת הגמרא הוא, האם יש להחשיב את המעשה הזה כמעשה ביוש, היות והתוצאה שלו איננה כלפי אותו אדם, אלא כלפי אחרים, אבל גם אם ננקוט שבושת משפחה הוי ביוש, אין זה אלא סיבה להחשיב את מה שפגע בישן עצמו כמעשה ביוש, לפיכך, חיוב התשלומין הוא לישן עצמו [ולבני משפחתו – רק מדין ירושה].
ושפיר הוי מבייש בגופו ולא מבייש בדברים.
וראיתי עוד שכתב ברשימות שיעורים (סולובייצ’יק) מסכת בבא קמא דף פ”ו ב’ וז”ל, בכל מקרה של בושת יש מחייב של בושת המשפחה, אלא שהחיוב של המתבייש עצמו עדיף, וחיוב תשלומין בשבילו מפקיע את זכות המשפחה.
ולפי’ בעלמא כשמשלמים להמתבייש את בושתו אין לבני המשפחה זכות להשתלם עבור בושתם.
מאידך כשהמתבייש מת ואינו מחייב תשלומי בושת לו אז שפיר אפשר לחייב משום בושת המשפחה, ומשלם להם את בושתם {והמשך דבריו: אמנם בנוגע לבושת הנערה כתב הרמב”ם (פ”ב מהל’ נערה בתולה הל”ד – ה’) וז”ל כיצד שמין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה מבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה למבייש קטנה עניה בזויה כו’ ולפי זה רואין הדיינין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה וכמוהו חייב לשלם עכ”ל.
אליבא דהרמב”ם שמין את בושת הנערה כפי בושת המשפחה.
ואילו בבושת דעלמא לא שמין כפי בושת המשפחה אלא רק כפי בושת המתבייש עצמו, דכ”כ הרמב”ם (פ”ג מהל’ חובל הל”א) וז”ל כיצד משערין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש, אינו דומה מתבייש מן הקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד שזה שביישו זה הקל בשתו מרובה עכ”ל.
והביאור בזה הוא שבבושת הנערה כיון שהשתלומין לאביה, אבי הנערה הוי עיקר המחייב, ולפי’ בכל אופן שמין את הבושת גם כפי בושת האב שהוא משפחתה וגם כפי בושתה.
מאידך בבושת דעלמא, במקום שהמתבייש בעצמו הוי המחייב, המחייב של המשפחה פקע, ומשו”ה שמין את הבושת רק כפי בושתו ולא כפי בושת המשפחה עכ”ל.
} , עכ”ל.
סיכום ועיקרי הדברים:
דעת הנצי”ב דבאמת הכסף הולך לאב שהוא המתבייש, ודעת האיה”ש שהכסף הולך למתבייש עצמו ורק שהבושה מתבטאת כאן מצד בושתם של בני המשפחה, [ולפי צד אחד השומא גם כן ע”פ שומת בושתם של בני המשפחה ולא ע”פ שומת בושתו של הנפגע], באופן שהאדם הנפגע אין לו האפשרות להכיל את בושתה או שאינו מבין אותה, באופן כזה שמין הדבר ע”פ בני המשפחה עיין לעיל, דעה שלישית היא ביאור הרשימות שיעורים הנ”ל דבאמת בכל בושת יש זכות לבני המשפחה אלא שזכותו של המתבייש עצמו עדיפא מהם, משא”כ היכן שאין המתבייש עצמו יכול לקבל הבושה בזה חוזרת זכותם.
לכבוד הג”ר אריה פוכטונגר שליט”א {ע”ד מה שהקשיתם ע”ד החזקוני ויקרא פרשת בהר פרק כה פסוק יד אל תונו איש את אחיו למכור אחוזת קרקע יותר משוויה לפי שהיא חוזרת ביובל אבל אם אינה חוזרת ביובל אין בה אונאה לפי ...קרא עוד
לכבוד הג”ר אריה פוכטונגר שליט”א
{ע”ד מה שהקשיתם ע”ד החזקוני ויקרא פרשת בהר פרק כה פסוק יד אל תונו איש את אחיו למכור אחוזת קרקע יותר משוויה לפי שהיא חוזרת ביובל אבל אם אינה חוזרת ביובל אין בה אונאה לפי שאין אונאה לקרקעות ע”כ.
דהא קי”ל בב”מ נ”ו ב’ דאין אונאה לשכירות.
}
הנה ראשית כל הביא כת”ר את דברי התוספות שם שכתבו, והאי ביומיה מכירה הוא – תימה דבפ’ קמא דע”ז (דף ט”ו א’) מוכח דשכירות לא קני מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו וי”ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות ע”כ.
א”כ י”ל דזהו גזה”כ בשכירות ולא מצד דגם מכירה לזמן אינו בכלל אונאה.
אכן לכאורה אפ”ל עוד, דהאונאה הנזכרת בדברי החזקוני כאן היא אונאה דשייכא בכל גוני בתורת רמאות, כיון שאין החסרון כאן מצד מה שמוכר הקרקע יתר על שוויו, אלא מצד שמרמה שמוכר דבר שעתיד להפקע ממנו, כשאין יודע כלל הקונה שעתיד להפקע ממנו, או שיודע שעתיד להפקע רק שאינו יודע שהוא קרוב, הלכך אמר הכתוב אל תונו, ואע”ג שהוא קרקע, דלא גרע זה מכל שאר רמאות שאסור, ודוקא במטעה במחיר הקרקע לא שייכא אונאה מכיון שקרקע יכול להיות שוה יותר ממה שהוא.
ע”ד מה שהבאת דברי הגמ’ בב”מ ע”ט א’, דאמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצתה זו שאף ...קרא עוד
ע”ד מה שהבאת דברי הגמ’ בב”מ ע”ט א’, דאמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצתה זו שאף על פי שאין שם יובל אינה נצמתת עכ”ל, וכתב המנ”ח מצוה של”ט, וז”פ דל”ד ס’ שנה אלא אפי’ על אלפיים שנה יכול לקנות וא”י ביובל מ”ל חד יובל או כמה יובלות הכלל כל דאינ’ לצמיתות אין יוצאת ביובל מפסוק זה עכ”ל.
והקשיתם דאם מוכר לאלפיים שנה לכאורה דבר פשוט שאין כאן מכירה לזמן כלל, כיון שאין דעתו לתובעו בסוף זמן זה ומסתמא ישכח.
הנה ראשית כל כ”כ ג”כ הערוך השלחן הל’ יובל {(אף שאין ברור שם ענין זה של אלפים שנה} , והביא כ”ז ג”כ מרן הגרח”ק בדרך אמונה הל’ שמו”י פי”א סק”י וז”ל, וכן אם מכרה לאלפיים שנה או יותר אף על גב שודאי לא יחי’ כ”כ הרבה שנים מ”מ תחזור ליורשיו עכ”ל.
ובעיקר הענין איני יודע אם שייך לטעון כן, דאף אם יש חשש גדול שישכח, מ”מ כיון שמתנה וקובע ע”פ דין שיש לו זכות לו או ליורשיו לתבוע את השדה שוב בסוף זמן המכר, ומעולם השדה לא היתה קנויה לו ליותר מאלפים שנים הללו, א”כ גדר מכירה זו היא מכירה לזמן, ואם ישכחו מאי אפשר למיעבד.
ובתוס’ בב”מ שם כתבו, במוכר שדהו לס’ שנה – קס”ד כיון דלזמן ארוך כ”כ מכר לו לא חשיב כליא קרנא עכ”ל.
ונ”ל דששים לאו דוקא, אלא אשמעינן דלא חיישינן במה דכליא קרנא, וכיון דאשמעינן בששים תו לא אכפת לן.
ודוקא אם מכרו בלא קציבת זמן כלל יוצא ביובל, וכלשון הרמב”ם הל’ שמיטה ויובל פי”א ה”ב, והמוכר שדהו לס’ שנה אינה יוצאה ביובל שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ”ל.
וכ”כ המאירי בב”מ שם, שאין יציאת היובל אלא למי שאלמלא יובל נחלט כגון מוכר סתם או מוכר לצמיתות בפירוש הא מוכר לזמן אינו יוצא ביובל ע”כ.
ובחינוך כ”כ יותר בבירור, מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [ב”מ ע”ט ע”א] שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כל זמן שיזכור לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ”ל.
והאור החיים כתב בפ’ בהר וז”ל, עוד נראה על פי מה שכתב רמב”ם שם בפרק י”א וז”ל המוכר שדהו לששים שנה אינה יוצאה ביובל שאינו חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או לצמיתות ע”כ, והכסף משנה לא רשם מנין הוציא הרב דין זה, ואולי כי דין זה הוא מה שרשם ה’ במאמר זה על זה הדרך במספר שנים אחר היובל פירוש כשהוא מוכר במספר השנים למ’ או ס’ שנה ומעלה, ימכור פירוש יכול למכור וימשך המכר גם אחר היובל ואין היובל מפסיק להוציאה מידו כיון שמכר למספר שנים, ומה שגמר אומר במספר שני תבואות וגו’ פירוש נותן טעם לדבר למה מכר לשנים ימשך אחר היובל, ואמר במספר שני תבואות ימכר לך מכר זה, פירוש כיון שמוכר לשנים הרי זה אינו מוכר אלא שני תבואות לא גוף הקרקע, שעל מכירתו הוא שמקפיד הכתוב עכ”ל.
וע”י ג”כ מ”ש בס’ פנים יפות לבעל ההפלאה.
ובס’ הכתב והקבלה לתלמיד הרע”א כתב, ונ”ל לתת טעם להשמטת מלת שתי אצל הלוקח, כי היה ר”ל במספר שתי שנים תקנה, אבל כיוון הכתוב להורות בכוונה שניה שמותר ליקח שדה על זמן קצוב הנמשך גם אחר שנת היובל הבא, ונשארת ביד הלוקח גם ביובל ואינה חוזרת לבעליו עד הזמן הקצוב, כדאמרינן (ב”מ ע”ט) המוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל, וזה נכלל בלשון במספר שנים אחר היובל תקנה, ר”ל תוכל לקנות על מספר שנים הנמשכים והולכים אחר היובל הבא.
ולפי”ז מלת אחר קרוב למ”ש לפי פירש”י, וממה דאמרינן שם בב”מ, כיצד יעשה ילקח וכו’ דזבין ליה לשתין שנין, משמע דאף לכתחלה מותר לעשות כן ע”כ.
ויש לדון עוד, דהנה גדר של מכירה לזמן י”א דהוא כקנין פירות, עיין ברא”ש פ”ג דסוכה ולכאורה מוכח כן מהגמ’ ביבמות ל”ו ב’ דגרסינן התם, דתנן הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שנתנן לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות הוא מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר’ יוחנן אמר לא קנה לוקח וריש לקיש אמר קנה לוקח ר’ יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ור”ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עכ”ל.
ומבואר דכיון שעתידה השדה לעבור מצד הדין לרשות הבן חשיב כברשות הבן מעיקרא, כיון שאינו נשאר לעולם ברשות האב.
והו”ל גבי אב כקנין פירות.
ומוכח כאן עוד, דאע”ג שיתכן שלא היה כאן משמעות למכירה, כגון שאין עוד בנים ובודאי ירשנו, מ”מ יש כאן קנין ע”פ דין, וסגי בזה להחשיב השדה כברשות הבן, וה”ה לענינינו כיון שע”פ דין אינו מכור לעולם סגי בזה דהו”ל ברשות המוכר, ואע”ג דאין הנידונין שוים, מ”מ מסברא חשיב כברשות המוכר.
ועיין רמב”ם פכ”ג מהל’ מכירה הלכה ה-ו וז”ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה, ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה.
ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם.
ובראב”ד שם, א”א איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני ודבר זה אינו מיושב עלי במכר שאם אמר נכסי מכורין לך במאה דינרין ואחריך לפלוני בעשרים דינרין שנאמר בזה אין לשני אלא מה ששייר ראשון ויפסיד השני מה שנתן לו בדמים, ואפשר שיהיה כן כי לפי הספק נתן השני דמים.
עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה או לארבעים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל, עכ”ל, ועיין מחנה אפרים הל’ זכיה ומתנה סי’ י”ח דשייך לומר מתנה על מנת להחזיר.
ובשו”ע חו”מ סי’ רי”ב ס”ד כתב וז”ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב, הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה, ובסוף תחזור לבעליה ע”כ.
ומעשה היה שחברא קדישא בבני ברק שאלו את השבט הלוי (ח”י סימן רז) שהוצע להם קרקע שמיועד [בתכנית בנין ערים] לבית קברות, דבר זה היה מאפשר לנו למכור חלקות קבורה לשומרי שבת בתנאים זולים, אבל מאחר ומדובר בקרקע בבעלות המנהל, אפשר לקבל השטח רק לחכירה לתשעים ותשע שנה.
והשיב שהיות כי אין חשש לפינוי הקברים אחר כך, אם כן הדבר מותר ע”פ ההלכה, וגם ביסוד שהקבר צריך להיות שלו לכתחילה כדאיתא בב”ב דף קיב ע”א דאם קרקע חוזרת ביובל, אם כן נמצא צדיק בקבר שאינו שלו.
.
.
הא דידן עדיפא דגם בבא הזמן של צ”ט שנה, אין מחייבים לפנות, כמו שאין מחייבים לסתור הבניינים שנבנו על שטחים אלו, ואף על פי שנקרא רק חכירה, מ”מ לענין עצם הזכות להשתמש בו, הוי כאדם העושה בתוך שלו, וזכותו קיים, ולא נשמע עד היום שנתחייב אדם אשר בנה או קבר במקום כזה, לפנות אחר זה, דלמעשה הוא עושה בתוך שלו ודעתם רק לתבוע אם אפשר אחר זמן איזה תשלומים.
אבל הקרקע של הקבר, נקנה בדמים כהלכה, ואין מישהו שתובע בעלות על מקום הקבר, עכ”ל שבט הלוי.
והוסיף שם לעיין בתשובת בית יצחק (יו”ד ח”ב סימן עט) דהא דקונים יורשין חלק קבורה עבור הנפטר, כיון שאין זכיה וקנין למת, אכתי הוא אינו שלו, אך די”ל דצדיק קבור בקבר שאינו שלו הוא בזיון, וכשקונים היורשים משום כבודו של מת, שוב לא הוי בזיון, יעו”ש.
סוף דבר העיקר שלא יהיה כח ליד אחרים במנוחת הנפטר בקבר שלו, יעו”ש.
והגר”י זילברשטין בחשוקי חמד ב”ב קי”ב א’ כתב ע”ז, וז”ל, וגיסי הגאון ר’ חיים קניבסקי שליט”א הביא קצת סמך לסברת השבט הלוי מהירושלמי בשביעית (פ”ו ה”א) שכתוב שם אנטונינוס יהבה לרבי תרין אלפין דשנין באריסות, לפיכך נאכל ולא נעבד בסוריא, ופטור מהמעשרות מפני שהיא כשדות עכו”ם.
וביאר הגר”א שאנטונינוס נתן באריסות לרבי לאלפיים שנה ואם כן הוי הישראל אריס עולם, ולכן אסור לעבוד כסוריא.
ונאמר שם דפטור ממעשרות מפני שהשדה של גוי, ומשמע דאילו היה חכור דוגמת מינהל ישראל, כיום, אולי היה חייב במעשרות עכ”ל.
ומ”מ מבואר מראיה זו דגם לאלפים שנה חשיב מכירה לזמן ופשוט.
ע”ד מה ששאלת דהנה קי”ל דמלוה על פה אי”ז מחיל שעבוד קרקעות, אך מלוה בשטר מחיל שעבוד קרקעות, ומבואר בגמ’ דיש מחלוקת אם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא או לא, ונזיקין דינם כמלוה הכתובה בתורה ותלויה במחלוקת זו, א”כ ...קרא עוד
ע”ד מה ששאלת דהנה קי”ל דמלוה על פה אי”ז מחיל שעבוד קרקעות, אך מלוה בשטר מחיל שעבוד קרקעות, ומבואר בגמ’ דיש מחלוקת אם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא או לא, ונזיקין דינם כמלוה הכתובה בתורה ותלויה במחלוקת זו, א”כ מ”ט מלוה על פה גריעא מכל שאר מלוה הכתובה בתורה, הרי מדין תורה מחוייב לשלם, ואם נזיקין אע”פ שאינן כתובין בשטר חשיב כתוב בשטר מחמת שכתובה בתורה, א”כ הוא הדין מלוה על פה.
תשובה
גרסינן בב”ב קע”ה ב’, אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע”פ גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא ואלא מה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין משום פסידא דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו.
ורבה אמר דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מ”ט שעבודא לאו דאורייתא ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הכי מלוה על פה נמי התם לית ליה קלא ע”כ.
א”כ לעולא מדאורייתא לא גרע מלוה על פה מכל שאר מלוה הכתובה בתורה דבאמת חייל שעבוד, ולכאורה מ”ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר יוכל להיות רק אליבא דעולא דס”ל, מדאורייתא כל מלוה גבי, אבל לא מסתבר דס”ל כרבה דאמר מדאורייתא לא גבי כלום, דהא ס”ל שעבודא לאו דאורייתא.
וכן נראה מלשון הריטב”א שם שהקשה על דעת רבה דשעבודא לאו דאורייתא וז”ל, וק”ל (כך) [איך] אפשר לומר כן והלא קראי כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, וכן בכל דוכתא אמרינן [דמשלם בארבעה אבות] נזיקין ובד’ שומרים, וכ”ת מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הא (בב’) אפילו בשטר מלוה אמרו שעבודא לאו דאורייתא כדמוכח סוגיין וכו’ עכ”ל.
וכעי”ז כתב הרשב”א, ויש מקשים והיאך אפשר לו לרבה לומר כן והלא קראי כתיבי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, שלם ישלם המבעיר את הבעירה, ונתן בפלילים, ובארבעה שומרין ובכולהו נזקי תשלומים כתיבי, וכי תימא מלוה הכתובה בתורה ככתובה [בשטר] דמיא והא הכא דמקשינן מנזקין מהחופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אלמא רבה אפי’ במלוה הכתובה בתורה נמי אמר וכו’ ע”ש.
וע”ע במאירי שם שכתב, יש שואלין לדעת האומר שעבודא לאו דאוריתא נזקין היאך משתלמין מן היורשים הואיל ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וכו’, ע”ש.
אכן באו”ז (ח”ג ב”ק סי’ כ”ג) לא נראה כן, וז”ל, ונראה דהכי קיי”ל [ד]בפ”ק דקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאוריי’ ואינה גובה מן הלקוחות דלית להו קלא.
וקשיא דרב פפא אדרב פפא דשלהי גט פשוט אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.
משמע אבל שעבודא לאו דאורייתא.
ויש לומר דההיא דפ”ק דקידושין איירי במלוה הכתובה בתורה.
דהא מייתי לה התם אההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה דההיא מלוה הכתובה בתורה היא שכבר הקריבה חטאתה שחייבוה מן התורה וההיא דגט פשוט דמלוה שאינה כתובה בתורה דאע”ג דכתי’ האיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו’ אפ”ה לא מיקרי מלוה הכתובה בתורה שהרי אפילו לא היה כתוב בתורה בסברא הייתי יודע שאם לוה מחבירו מנה שחייב לשלם לו ומש”ה לא הוי ככתוב בתורה.
אבל נזקין וערכין דמסברא לא הייתי יודע שחייב דהא לית ליה מדידיה כלום אם לא שכתוב בתורה.
נמצא דלגוביינא כתיבא הילכך שעבודא נמי איכא.
מיהו אין מכאן ראיה דהכי הלכתא דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא.
דמצינא למימר דטעמא דרב פפא לא משום דכתובה בתורה אלא משום דסבר שעבודא דאורייתא אפילו במלוה ע”פ וכו’ ע”ש בכל דבריו, ומבואר דגם להסוברין דשעבודא לאו דאורייתא יתכן דס”ל דמלוה הכתובה בתורה עדיף.
וכ”כ התוס’ קידושין י”ג ב’ וז”ל, מלוה הכתובה בתורה – פי’ כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אף על גב דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע עכ”ל וע”ש ברש”י.
[ועיין ג”כ בתוס’ הרא”ש המובא בשיטמ”ק בב”ק שם (ומש”כ עליו הרש”ש) דגם הוא לכאורה ס”ל בדבר זה כהאו”ז].
ולדעה זו יהא התירוץ לשאלתך כמבואר בדברי האור זרוע גופיה, דבאמת מלוה שאדם לוה גרוע משאר מלוה שחייבה התורה, מכיון שמלוה שאדם לוה דמסברא ידעינן שחייב, א”כ לא חידשה התורה בזה.
ויעויין ג”כ בקידושין י”ג ב’, דגרסינן התם, הדור יתבי וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים אבל לא הפרישתה מחיים לא אלמא קסבר שיעבודא לאו דאורייתא אמר רב אסי א”ר יוחנן אף על גב שלא הפרישה מחיים אלמא קסבר שיעבודא הוה דאורייתא והא פליגי בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות ור’ יוחנן ור”ל דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות צריכא דאי איתמר בהא בהך קאמר שמואל משום דלא מלוה כתובה בתורה היא אבל בהך אימא מודה להו לרבי יוחנן ולר”ל ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר’ יוחנן דמלוה כתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל בהך אימא מודה ליה לשמואל צריכא עכ”ל.
ולכאורה מבואר בדברי הגמ’ שיש צד לומר דאע”ג דסבירא לן שעבודא לאו דאורייתא מ”מ במלוה הכתובה בתורה מודה, וכדעת הרא”ש והאו”ז, אכן יעויין שכבר עמד שם ע”ז הריטב”א וכתב, וכי תימא וכי הוי ככתובה בשטר מאי הוי דהא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר מטעמא דכתיבנא וכדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא, ואיכא למימר דאנן לאו דינא קאמרינן אלא הוה אמינא דהוה סלקא דעתך דבהא אמר שמואל משום דמלוה על פה אבל במלוה הכתובה בתורה שהיא ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא, (אי נמי דהכי קאמר דהך דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא), אי נמי דהכי קאמר דהך מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דגובה מן היורשין, דאע”ג דשעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר, הא עבוד רבנן תקנתא למלוה בשטר משום נעילת דלת, ולא פליג רבנן בתקנתייהו להוציא מלוה הכתובה בתורה להקדש מן הכלל, שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וזה נראה לי נכון עכ”ל הריטב”א.
וכן הקשה הרשב”א ז”ל הא למ”ד שעבודא לאו דאורייתא אפי’ מלוה בשטר לא מהני ומאי מהני דהוה כמלוה בשטר, ותירץ דהוי כמו שעבדו בפירוש, דשעבדו בפירוש מהני אפי’ שעבודא לאו דאורייתא עיין שם.
וע”ע באבנ”ז אה”ע סי’ ת”כ מה שעמד על זה בארוכה בביאור הענין לפ”ד.
לסיכום אע”ג שמלוה על פה אין בזה שעבוד קרקעות [לגבות מן הלקוחות] מ”מ במלוה הכתובה בתורה יש שעבוד קרקעות, והטעם משום שכל מה שאין גובה במלוה ע”פ הוא תקנת חכמים, ולא תקנו כן אלא במלוה ע”פ משום דלית ליה קלא, אבל לא בשאר מלוה הכתובה בתורה, ולדעות הראשונים הסוברים דמ”ד שעבודא לאו דאורייתא אתיא גם למ”ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר, מ”מ מלוה הכתובה בתורה חמורה ממלוה, מכיון שבמלוה התורה לא באה לחדש את החיוב וכנ”ל.
© כל הזכויות שמורות. תשפ"ד.
אין לפסוק הלכה למעשה מתוך האתר ללא שאלת חכם.
עקב עומס שאלות אין התחייבות להשיב לכל שאלה.
חובה לצרף פרטי יצירת קשר על מנת לקבל מענה
אנא הגדר את הסימנים שישמשו לסינון והפרדת ההערות.
אנא הגדר את הסימנים שישמשו לסינון והפרדת ההערות.
אנא הגדר את הסימנים שישמשו לסינון והפרדת ההערות.
האם אתה בטוח ששלחת שאלה בהלכה?
אם אתה בטוח בזאת, בדוק את מה ששלחת ונסה שוב (חסרות אותיות בעברית).
האם אתה בטוח ששלחת שאלה בהלכה?
אם אתה בטוח בזאת, בדוק את מה ששלחת ונסה שוב (חסרות אותיות בעברית).
כיצד נעשה זאת?
בטופס כאן למטה. בהמשך אולי נחשב את כל התהליך לכפתור אחד במידת הצורך
