כשרות

הנידון כאן מצד עשיית וסתירת כלי מהאוכל בשבת, ובתשובה אחרת הרחבתי בדעות הפוסקים בזה אם שייך בונה או עשיית כלי או סתירת כלי באוכלין (ראה בתשו’ ד”ה סוכריה המיוצרת בצורת משרוקית וכו’), ומ”מ בניד”ד אמרתי להן שמותר וחיילי מכמה טעמים:

בסי’ רנט ס”ז מבואר דמותר לסתור פי התנור (ומיירי שם שהוא לצורך אכילה) וכתב המשנ”ב סקי”ט דאין זה סתירה אפי’ מדרבנן כיון שלא נעשה לקיום כלל, וגם להרמ”א כתב דיש לעשות ע”י גוי היכא דאפשר, מ”מ מודה דמעיקר הדין שרי, וכ”ש בניד”ד שלא נעשה לקיום אפי’ לרגע אחד אפשר דמודה דאפי’ לכתחילה שרי וכ”ש בצירוף שאר ענינים כדלקמן.

(ועי’ בסי’ שמ ס”ה דדעת השו”ע דלרשום בצפרנו על הספר מותר כיון שאי”ז כתב המתקיים כלל).

במשנ”ב סי’ שיד סק”א כתב דחביות חשוקים הקשורות בחבלים מותר לפרקן בשבת (ודוקא בחשוקים  החמיר שם דהיינו שהם גמורים וקבועים, ר”ל שעשוי במעשה אומן לפרק ולהחזיר, וממילא לק”מ בסי’ קנט הנ”ל).

חיבור רעוע לא חשיב חיבור כדמצינו דמגופה אינה חיבור במכות ג ע”ב ובסי’ שיד במשנ”ב סקכ”ג ועי’ בביצה לג ע”ב בסוגי’ דמוסתקי ובסי’ שיד ש”א (וגם שם מיירי לצורך אכילה).

ומ”מ ההתירים הנ”ל הוא בסתירה ולא בבנין, אולם במכות שם מבואר דהצד לחייב במגופה הוא משום דמשוי ליה מנא ע”י סתירה זו ואעפ”כ הותר מאחר שאין כאן חיבור (וגם דבעי לאוכל) וממילא יש לדון באופן שצריך לחבר המוסתקי כדי לבוא לאוכל דאולי הוא גם בכלל ההיתר דשבירת מוסתקי וצל”ע, ועי’ גם בשו”ע ורמ”א בסי’ רנט שם דיש אופנים שמותר לסתום התנור בשבת [רק דבטיט אסור כמ”ש בשעה”צ שם והטעם דבטיט אסור הוא משום ממרח כמבואר במשנ”ב להלן סקכ”ו ולא משום בונה], ומ”מ כאן אינו ממש דומה זה דכאן אינו מוכרח לבוא לעצם האכילה על ידי עשיית כלי זה, א”כ היתר זה אינו בהכרח שייך בניד”ד אבל עכ”פ מתבאר מזה דאין כאן צד שהוא דאורייתא בחיבור רעוע כזה של מוסתקי וגם דיש מקום לומר שהוא צורך אכילה ג”כ.

עשיית כלי באוכלין אינו מוסכם לאסור לכו”ע והרחבתי בזה בתשו’ הנ”ל.

אלא אם כן נאמר דכיון שיש הנאה באכילה בזה שרי.

והלשון שם במרדכי וב”י וט”ז ומשנ”ב בסי’ רנט שאין בזה סתירה כיון שלא נעשה לקיום כלל, ומש”כ בשעה”צ שאין בזה בונה כשהוא בלא טיט מסתמא ג”כ כוונתו לזה דכיון שאין בזה לא סתירה אין בזה גם בנין, [וצע”ק דמשמע בט”ז שם דליומא לא חשיב אפי’ בנין ארעי ובסי’ שמ משמע במשנ”ב דגם אם נימא דליומא אינו קבע מ”מ פחות מזה ארעי ושרי ומשמע דבנין חלוק מכתיבה וצ”ע], ומ”מ יש לומר דגם בזה ההיתר רק משום שהוא לצורך אכילה כמו במוסתקי, אבל אינו מוכרח דשמא כאן עדיף ממוסתקי דחבית כיון שכאן לא נעשה לקיום כלל ואז אולי ההיתר הוא גם שלא לצורך אכילה.

וכאן גריע כיון שהוא דבר שגם אינו יכול להתקיים מעצמו כלל [ובריטב”א שבת קב ע”ב אי’ דדבר שאין מלאכתו מתקיימת אפי’ לשבת חייב חטאת וצל”ע אם המרדכי דלעיל חולק ע”ז או דאם דעתו לפרקו קיל ממתפרק מעצמו ודחוק, ועי’ בשביתת השבת מעשה חושב מש”כ בדבר שאין מתקיים, וכאן קיל מהאופן דהריטב”א כיון שאין מתקיים כלל].

בשו”ע הגר”ז סי’ שכ ס”ב כתב דיש צד לומר שכל שהוא דרך אכילה אינו מעין מלאכה כלל ואף חכמים לא גזרו בו, ומצינו מעי”ז בשו”ע על בורר באכילה בסי’ שיט סט”ז (שהוא ראייתו של הגר”ז) וכעי”ז לגבי סוחט בדרך אכילה בסי’ שכ ס”א בהג”ה לחד דעה דבזה מיירי הגר”ז שם לענין שאר פירות (ועי’ בתשובתי ד”ה האם מותר לתת ענבים בנגיסון לתינוק בשבת), וכאן מאחר שנעשה דרך אכילה יש מקום לומר שהוא בכלל היתר הגר”ז הנ”ל, אם כי אינו מוכרח דשם מיירי באכילה עצמה דהיינו בעצם מה שמכניס לגרונו ולמעיו אבל במה שמוסיף ועושה בפיו תוך כדי אכילתו אינו מוכרח שהוא בכלל זה.

אולם שוב נראה דאין ראיה ברורה מהגר”ז לענייננו דא”כ לימא לה להך סברא גם בסי’ שמ בנידון אכילת עוגה עם אותיות [ועי”ש במשנ”ב וחזו”א], אלא דבדבר שצורת אכילתו כך הוא לא גזרו וכמ”ש הגר”ז הנ”ל שדרך אכילתן של הפירות כך הוא (וסגי שיש הרבה בני אדם שאוכלין כך), אבל בדבר שעושה לעצמו דבר בדרך אכילה יש לדון דשמא לא אמרי’ להך סברא (ובעוגה יש להסתפק דמ”מ דרך אכילתה של עוגה עם אותיות היא באכילה אבל בניד”ד שאינו האכילה ממש אינו בהכרח בכלל זה).

ויש לצרף עוד דלדעת המשנ”ב בסי’ שמ אפשר לצרף גם צירוף עונג שבת עם עוד צירופים (והחזו”א אפשר דפליג).

היוצא בזה דעיקר הטעם להתיר משום שיש פלוגתא אם יש בונה ועשיית כלי באוכלין וכאן הוא דרבנן, ומלבד זה יש לצרף דיש צד להחשיבו כצרך הנאת אכילה ואז בלאו הכי מותר, וכמו”כ אולי יש לצרף לכ”ז ג”כ שהוא דרך אכילה (אלא שאינו מוכרח), וכן יש עוד צדדים שנתבארו דבדבר שאינו מתקיים אפשר דלא בעי’ צורך אכילה ושכאן גריע כיון שהוא דבר שמצד עצמו אינו מתקיים כלל וכן עונג שבת.

(כהקדמה לתשובה יש להדגיש שנושא התשובה אינו באופן שנפל כמות ניכרת של שמן, ולא מדובר באופן שהכלי החלבי היה רותח, ולא מדובר באופן שנפל על מאכל).

תשובה:
יש מקום להקל והמקיל יש לו על מי לסמוך, ועכ”פ בענייננו שמשמע שמדובר בניצוץ של שמן כל שהוא ולא על טיפת שמן שיש בה ממש.

ולגבי אם מחמיר להכשיר את הכלי החלבי לשופרא דמילתא, גם אם הכלי עשוי מחומר שמחמירים מלהגעילו במקום שיש חיוב הגעלה, מ”מ בנידון דידן שההכשרה היא לשופרא דמילתא ודאי שאין צריך להחמיר ולזרוק את הכלי, וטוב לעשות עירוי רותח ג’ פעמים.

ויש לציין שאפי’ בעירוי גמור של בשרי מכלי ראשון באופן שנפסק הקילוח (דהיינו שלא היה חיבור ישיר של קילוח מהבשרי לחלבי) אינו חמור כ”כ, וגם אם היה יותר מטיפה אחת אם היה באופן של נפסק הקילוח, אינו ברור לדינא שיש לזרוק את הכלי בכלי שאינו להגעלה, ויש שכתבו אפי’ בזה להקל לערות עליו ג’ פעמים.

מקורות:
לגבי ציר הזכיר הרמ”א שאוסרת את המקום שנפלה (עי’ יו”ד סי’ צא), אך לגבי טיפת רותח בודדת, הרמ”א גופיה בדרכי משה (סי’ צג ססק”ב) הקיל משום שהטיפה איבדה את כוחה, והש”ך חלק עליו, ויש סתירות בזה בדעת הש”ך, והרבה אחרונים עמדו לתרץ בזה הסתירה בש”ך (ומהם הפר”ח והפמ”ג והכו”ת והפר”ת ועוד, עי’ בספר השלחן כהלכתו פ”ה סי’ נ שהביא הרבה מ”מ בזה), אבל היוצא מדברי כמה מהם מרוח הדברים שהיה פשיטא להם שבמקום שיש לשער שהחום נשאר גם אחרי נפילת הטיפה קשה להקל בזה, ולכן בענייננו שמדובר בטיפת שמן רותחת יל”ע המציאות בזה, שכן השמן בזמן רותח מאוד בזמן שהוא על האש, (ובחלק מהאחרונים נזכר גם ענין חילוק זה שיש הבדל אם הוא על האש), ואם יש בה ממש יש לדמותה יותר לאופן של מכסה שיש בו לחלוחית של ממש המבואר שם, ואם מדובר בטיפה בשיעור כל שהוא של ניצוץ שמן, יש מקום לומר שהוא מכלל האופן שמודה הש”ך לדרכי משה.

לגבי עירוי רגיל באופן שנפסק הקילוח עי’ ברמ”א ופמ”ג ואחרונים בכ”מ שהאריכו בזה ואכמ”ל, ויש אחרונים שנקטו שנפסק הקילוח דינו ככלי שני או שעכ”פ הוא חומרא בעלמא להחשיבו ככלי ראשון, ועי’ סי’ צב, ועי’ חת”ס יו”ד סי’ צה שהקיל עירוי ג”פ אפי’ בכלי חרס באופן שנפסק הקילוח.

בשו”ע ס”ס רא הביא דעה שאין לטבול בחמין מדרבנן ולא הביא שם חולק וברמ”א שם כ’ דיש מקילין ויש להחמיר במקום שלא נהגו להקל אבל במקום שנהגו להקל “אין למחות בידן”, ומשמע דבין להמחבר ובין להרמ”א הי’ ראוי להחמיר בזה (באחרונים דנו באלו אופנים הקיל הרמ”א במקום שנהגו להקל).

אולם בשו”ע לעיל סי’ קצח סמ”ה מבואר בסתמא דטובלין בחמין, וא”כ הדעה שהביא בס”ס רא הוא רק כשיטה ולא כעיקר הדין, וכן הובא (ברב פעלים) הוראה ממחבר השו”ע גופיה שעשה מעשה להתיר מקוה של חמין.

ועי’ בבירור הלכה על השו”ע בס”ס רא שהביא דעות הראשונים בענין זה בהרחבה, ולפי המבואר שם רובם המוחלט של הראשונים לא ס”ל מחומרא זו [וגוף הקושי’ בשי’ ר”ת אפשר ליישב ולחלק בין טבילה במקוה שנתערבו בו חמין לבין מקוה של שאובין חמין שהושק למעין וכמו שיש שחילקו בדברי הרמ”א אליבא דהמנהג להקל ועי’ בב”י].

וגם בבהגר”א האריך בס”ס רא ומבואר מתוך דבריו דהעיקר לדינא הוא כהמקילין בזה ומבואר ע”פ דבריו דכ”ה משמעות הסוגיות.

[ועי’ בהגהותיו בתענית יג ע”א וצע”ק וי”ל דבא ליישב שם למה ר”ת וסייעתו להצד דמחמיר לא פירשו כפשטות הגמ’ שאובין נינהו וכמו שפירושו ע”פ התשב”ץ ורוב הראשונים וקאמר דבגי’ הישנה לא גרסו שאובין נינהו ולכך הי’ פתחון פה לבעל הדין לומר דהוא פסול מדרבנן בחמין להך דעה אבל לא דהלכה כהך דעה, וממילא אין הכרח לומר שיש כאן סתירה בכתבי הגר”א בזה].

ועי’ גם בפת”ש בשם החת”ס ועוד גדולים שנקטו לדינא כהמקילין ועי’ עוד בדרכי תשובה מה שהביא בזה, וכן בשיעורי השבה”ל לעיל סי’ קצח מבואר בסתמא שמנהגינו לטבול בחמין, וכן אאמו”ר בספרו בנין בית נאמן בריש פרק טבילה בהערה ציין שטובלין בחמין כסתימת השו”ע בסי’ קצח, ויש להוסיף דגם להרמ”א כיון דהאידנא מנהג לטבול בחמין ממילא אין למחות, ויש מקום לפרש דאין למחות היינו דעבדי שפיר, [וכעי”ז מצינו בעוד מקום ברמ”א ביו”ד סי’ קסח קסט ס”ו דמבואר בכוונתו בהמשך דבריו בסעי’ ז’ דמש”כ שאין למחות במקום שמקילין הכונה ששם הוא מותר ועי”ש עוד סי”ח וע”ע ברמ”א יו”ד סי’ קצו ס”א].

וכן מבואר במשנ”ב סי’ שכו סק”ז דבמקום שנוהגין להחם המקוה אפשר להחם (ודן שם לענין שבת ונקט בשה”צ שם דגם בזה בשעה”ד יש להקל אבל עכ”פ בחול ודאי אפשר להקל במקום שנהגו כן, ועי’ גם משנ”ב סי’ מה סק”ה שנזכר בדבריו מקוה ששופכין בה חמין וכן בסי’ פד סק”ד, וכך יוצא מדברי הנוב”י והקרב”נ שהביא שם וכן הביא דבריהם בתפא”י שבת פ”ג מ”ד, ועי’ עוד בהרחבה באוצר הלכה הוצ’ עוז והדר על סי’ קצז ס”ב וכן במשמרת הטהרה על השו”ע שם, בדברי האחרונים ופוסקי זמנינו בענין טבילה בשבת בחמין והגריש”א מכלל המקילין והאג”מ מכלל המחמירים, והמשמעות שסוגיין דעלמא דעכ”פ בחול ודאי טובלין בחמין, וכ”כ בערה”ש וחלקת יעקב שיש להקל בזה).

ויש מהאחרונים שכתבו דהאידנא אין חשש במקוה של חמין משום גזירת מרחצאות כיון שעכשיו כבר נתפרסם שמחממין המקוואות (לחם ושמלה, אמרי יושר ומהרש”ם).

ומאחר שהאחרונים נקטו להקל בזה וכן סתימת השו”ע א”כ הוא לכתחילה מלבד במקום שנהגו להחמיר או הרוצה להחמיר תע”ב (ושמעתי שיש מקוואות בב”ב שמקפידין על פושרין וכנראה הוא מטעם חשש זה).