הרב בעריש מאנדל

בס”ד

יום א’ לסדר ויגמול שקדים ער”ח תמוז תשפ”ו

שלום וברכה מאלוקי המערכה, לאיש אשר לו ככה, רב האי גאון, מעוז ומגדל, מורינו הרב רבי עקיבא משה סילבער שליט”א

אחרי קידה והשתחויה כראוי וכיאות מול פני המנורה הטהורה

אבקש ממעכ”ת אם יוכל להשיב תשובה מאהבה,

אחרי שראיתי בשו”ת צפנת פענח להגאון הגדול מראגטשאב זצ”ל, ח”א סי’ רנ”ח, שכתב להג”ר אשר ישעי’ זעליג מרגליות וז”ל:

ולענין איסור לספר הזקן במספרים, הרבה הארכתי גבי מה דפסקינן בבכורות מ”ג וברמב”ם ז”ל, דגבינין שוכבין הוי בעל מום, ולשיטת רש”י מחלל העבודה בזה,

ולמה, הא יכול לספר במספריים ויהיה כמו גבי ריח הפה בכתובות ע”ה, וכן פסק הרמב”ם דנותן פלפל, וצריך לומר דזה אסור מן התורה אף במספרים, וכו’ עכ”ל.

והנה לא כתב בדיוק הטעם דאסור, ובפשטות משמע משום לא ילבש,

וגם זה תמוה, דהלא כשאינו מכוין ליפוי, רק משום שזה מפריע לו, כיון שהן ארוכות, למה יהא אסור.

אסיים בברכת הדיוט למעכ”ת, בזכות הרבצת תורה לשואלים, יתברך מנותן התורה, בכל הברכות האמורות בתורה לטב ולחיין ולשלם אמן

מינאי זעירא דמן חברייא ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו

בס”ד

עש”ק פרשת שלח לסדר טובה הארץ מאד מאד (בחוץ לארץ), ז”ך לירחא תליתאה, תשפ”ו לפ”‘ק

מגבהי מרומים, יבוא רב שלומים, להאי גברא חשיבא ויקירא, מורינו הרב רבי עקיבא משה סילבער שליט”א

אחרי קידה והשתחויה כראוי וכיאות.

אבקש ממעכ”ת אם שייך להשיב תשובה מאהבה, בדבר שלא ראיתי בפוסקים,

האם מותר להשתמש בכהן לצורך מצוה, והסברא נותנת דבכה”ג אין כאן איסור, כיון דאינו משתמש לצורך עצמו, רק לצורך גבוה,

והלום למדתי בגמ’ מגילה דף ז: דרבה שלח משלוח מנות על ידי אביי, ובהגהות פורת יוסף הקשה היאך הותר לו להשתמש בכהן ?

ואני כבער ולא אדע וכסיל שלא יבין את זאת, הלא היה לצורך מצוה, ובפרט לשיטת החתם סופר ושאר גדולי ישראל דמצות משלוח מנות הוא דייקא על ידי שליח, אם כן האם יש איסור בזה, והלא הוי לצורך מצוה.

אבקש ממעכ”ת אם שייך להשיב תשובה מאהבה, וזה שכרי מכל עמלי,

ובזכות הרבצת התורה, יברך נותן התורה, את מעכ”ת בכל הברכות האמורות בתורה, לאורך ימים ושנים טובים, לטב ולחיין ולשלם אכי”ר

מינאי ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו

אור ליום ב’ לסדר וספרתם לכם תשפ”ו לפ”ק

שלום וישע רב אל מעלת כבוד רב האי גאון מורינו הרב רבי עקיבא משה סילבער שליט”א

אחדשה”ט באה”ר כראוי וכנכון

הנני בזה בשאלה אשר בדידי הוי עובדא, במוצאי שבת, בתפילת ערבית, כשגמרתי תפילת שמונה עשרה של מעריב, כבר גמר הציבור את תפילת ערבית, והכריזו “קידוש לבנה”, ואני הקטן עדיין עמדתי קודם ספירה,

ונסתפקתי כדת מה לעשות, האם ללכת לחוץ לקדש הלבנה יחד עם הציבור, או אולי לספור ספירה קודם ?

דהנה זה ברור, דהציבור סופרין ספירה “קודם” קידוש לבנה, ורק אחרי התפילה מקדשין הלבנה, שמע מינה דספירה קודם,

ולאידך גיסא, הרי איתא במג”א בשם הלבוש הטעם דמקדשין הלבנה במוצאי שבת, מפני שאז הציבור מקובצין וברוב עם הדרת מלך,

וממילא נסתפקתי, האם הידור זה לקדש בציבור ברוב עם הדרת מלך – דוחה מצות ספירה – או לא.

ולאידך גיסא, יש כמה צדדים דספירה קודם, ואפילו אם נימא דספירה בזמן הזה דרבנן, אבל עיקרה מן התורה וחשיבא יותר מקידוש לבנה.

וחוץ מזה בביאור הלכה ריש הל’ ספירת העומר הביא מש”כ היעבץ במור וקציעה דבעצם צריכין לספור ספירה קודם מעריב, משום תמימות, ורק דבימי חז”ל היו מתפללין ערבית מבעוד יום, ומשו”ה כתב המחבר דסופרין אחרי מעריב, אבל בעצם תמימות עדיפא, ולפ”ז ודאי דספירה עדיף מקידוש לבנה.

אמנם בסו”ד הביא הביאור הלכה דהחק יעקב חולק, דבעצם קר”ש קודם לספירה, דהוי תדיר,

ולפ”ז יש לעיין בקידוש לבנה וספירת העומר איזה מהן הוי תדיר יותר, ומצאתי מחלוקת אחרונים בזה, דמצד אחד סופרים יותר פעמים בשנה ספירה מאמירת קידוש לבנה, ומצד שני קידוש לבנה הוי תדיר יותר שהוא מדי חודש בחדשו – משא”כ ספירה הוי רק תקופה אחת.

עכ”פ לשיטת היעב”ץ ודאי יש ענין להקדים ספירה לקידוש לבנה משום תמימות, והמשנ”ב ג”כ נקט כזה, שכתב דסופרין “קודם עלינו לשבח” דכל מה דמצי לאקדומי מקדמינן, רואין מזה דכל רגע ורגע שמקדים, הוי הידור מצוה, א”כ יש סברא דספירה קודם,

אבל השאלה הוא אם ההידור של תמימות דוחה ברוב עם הדרת מלך או לא.

ואבקש ממעכ”ת אם שייך להשיב תשובה מאהבה,

וזכות הרבצת תורה יגן בעד מעכ”ת לכל הברכות האמורות בתורה לטב ולחיין ולשלם אכי”ר.

מינאי החותם בכל חותמי ברכות, ובהודאה רבה למפרע

ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו

…

בס”ד

ז”ך ניסן י”ב למטמוני”ם תשפ”ו לפ”ק

מגבהי מרומים, יבוא רב שלומים, להאי גאון הגאונים, רבי עקיבא משה סילבער שליט”א

אחרי קידה והשתחויה כראוי וכיאות.

ברצוני לשאול ממעכ”ת הרמה, מדברי הגמ’ בחולין דף כ”ד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה’ שנים “שוב אינו רואה”,

ולא זכיתי להבין מה כוונת הגמרא בזה, שמכאן ואילך יפול לייאוש ולא ילמוד כלל וכלל ?

וחוץ מזה וכי לא יועיל תפילה, ?

ועוד לא זכיתי להבין דבגמרא איתא שהלווים הוצרכו ללמוד חמש שנים “קודם” שהתחילו לעשות העבודה, ללמוד את הלכות עבודה,

ומדברי הרמב”ם משמע שהוא “לעיכובא”,

וכלשונו שאין בן לוי נכנס לעבודה עד שילמוד וכו’,

א”כ היאך יכלו הלווים לעסוק בהקמת ופריקת המשכן בחמש שנים “הראשונים” שהיו במשכן, הלא לא הכינו חמש שנים מקודם ?

חפשתי בספרי האחרונים ולא מצאתי מענה לשאלתי, ע”כ אבקש ממעכ”ת אם יוכל להשיב תשובה מאהבה,

ואסיים בברכת הדיוט, למרנן ורבנן מלכא דעלמא יברך יתכון בכל מילי דמיטב, אורך ימים ושנות חיים מתוך בריות גופא ונהורא מעליא, ולהמשיך בהרבצת תורה ויראה וכל מילי דמיטב אכי”ר,

ותודה רבה למפרע על התשובה מאהבה !

מינאי ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו

בס”ד

יום שנכפל בו כי טוב לסדר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, ב’ שבט שנת תשפ”ו

חיים ברכה ושלום, לנופף ספיר ויהלום, איש חי ורב פעלים, הרב הגאון העצום, סיני ועוקר הרים, אור לישרים, מורינו רבי עקיבא משה סילבער שליט”א,

אחדשה”ט באה”ר כראוי וכנכון.

עובדא בא לידי בשבת קודש העל”ט, כאשר בני היקר מתקרב לשמחת הבר מצוה בשעה טובה ומוצלחת, וקבלתי בערב שבת את הבתים של התפילין מארץ ישראל, “בלי הפרשיות”, ובליל שב”ק שאלני בני, שרוצה לראות את הבתים, ונסתפקתי כדת מה לעשות, האם איכא איסור מוקצה בזה.

ואני הצעיר, עלה ברעיוני להתיר הדבר, דהנה הרמ”א בסי’ ש”ח ס”ד פסק דתפילין הוי כלי שמלאכתו להיתר, ואפילו אם ניחוש להמג”א דחולק וס”ל דתפילין הוי כלי שמלאכתו לאיסור, התם הטעם משום דאסור להניח תפילין בשבת לדעתו, אבל בנידון דידן הרי אין כאן הפרשיות בתוכה, ואין כאן האיסור של הנחת תפילין בשבת.

ואם תאמר דאסור משום דהוי מוקצה מחמת חיסרון כיס, הלא שפיר יש להקל ולסמוך על אותן הפוסקים התוס’ שבת והגר”ז, דס”ל דרק בכלי שמלאכתו לאיסור שייך מוקצה מחמת חיסרון כיס, ובנידון דידן כל זמן שלא הכניס הפרשיות לתוכן, אין כאן כלי שמלאכתו לאיסור.

אלא נסתפקתי אולי הוי מוקצה מחמת גופו, דאין עליו שם כלי, ולא מצאתי ראיה לזה לא לאיסור ולא להיתר, האם איכא עליו שם כלי רק אחרי שהניח הפרשיות בתוכה, או אולי איכא עליו שם כלי גם קודם לזה.

והסברא נוטה, דכיון דהבתים מאכער לקח חתיכה של עור, ועשה צורה מזה, דהיינו בית לתפילין, הרי נעשה כלי בזה, והגם שלא הכניס הפרשיות לתוכה, וממילא לפ”ז יש להקל ולטלטלו.

ובנוסף לכל הנ”ל, יש לצרף מש”כ המשנ”ב בסי’ ש”ז ס”ק ס”ג, בשם “המגן אברהם” דגט מותר לטלטלו בשבת, דיכול ללמוד ממנו דברי גט, והוא הדין בנידון דידן, הרי הרבה הילכתא גיברתא יכולין ללמוד מהבתים בעצמן.

ואגב גררא, לפ”ז יש להבין למה בתפילין גופא פסק “המג”א” להחמיר דהוי כלי שמלאכתו לאיסור, הלא יכולין ללמוד ממנו הלכות תפילין, וצ”ע.

ואסיים מעין הפתיחה, ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם, מתוך שמחה ונחת והרחבת הדעת, לטב ולחיין ולשלם.

בס”ד
י”א תשרי תשפ”ה לפ”ק
פותחין בברכה, בברכת שנה טבא, להמאור הגדול לממשלת התורה, כבוד שם תפארתו
רב האי גאון, רבי עקיבא משה סילבער שליט”א
אחדשה”ט כראוי וכנכון.

הנני בזה בשאלה הנוגע להלכה ולמעשה, ואחת שאלתי אותה אבקש ממעכ”ת להשיב לי תשובה מאהבה.

השאלה בליל א’ דסוכות, אי שרי ללמוד בבית המדרש בליל א’ דסוכות אחרי התפילה, או שצריכין ללכת מיד הביתה לאכול הכביצה,
והנה במטה אפרים כתב בזה”ל: “אחר שיכנס לסוכה” אין לעשות שהות, אפילו בענין לימוד, רק יעשה קידוש מיד, ומכל שכן אם אין הרקיע בטהרתו ויש לחוש שמא ירדו גשמים שלא ישהה כלל, ובאלף למטה כתב בזה”ל: הטעם כיון שהזמין האושפיזין יש לו להיות מן הזריזין מקדימין, ושהוי מצוה לא משהינן, וגם שמא ימשך עד חצות הלילה וצריך לאכול כזית עכ”פ קודם חצות עכ”ל.

ולכאורה יש לדייק מכל הנ”ל, דכל זה נאמר רק אחרי שכבר נכנס לסוכה, וכבר הזמין האושפיזין וכמבואר באלף למטה, אבל קודם לזה אולי אין קפידא למהר, ואפילו אם תימצי לומר דיש ענין של זריזין מקדימין למצות, אמנם אם רוצה ללמוד קצת אחרי התפילה, אולי זריזין מקדימין נדחה מלפני הלימוד, כי ‘ותלמוד תורה כנגד כולם’.
ובפרט אם הרקיע בטהרתו, שמשמע מדברי המטה אפרים שאז אין לחוש, וכל שכן בזמנינו שיכולין לדעת מקודם מה יהיה מזג אויר, על כן נפשי בשאילתי האם מותר לו לישאר בבית המדרש וללמוד, דהיינו האם מצות לימוד התורה דוחה את הזריזות.

ובעצם צ”ב דברי המטה אפרים, דמה ענין שמיטה אצל הר סיני, מה ענין אושפיזין לזריריזן מקדימין, וכי נימא דאם נכנס לסוכה ולא הזמין האושפיזין, אין צריך למהר ? ועוד מה השייכות בין זה לזה ?
ויש לעיין במה שכתב באלף למטה, “שמא ימשך עד חצות הלילה” האם מי שרוצה ללמוד לחצי שעה בערך אחרי התפילה עם יו”ח קצת, כמו שרגיל מדי שבת בשבתו, האם יש חשש “שמא ימשך” ?
והלום ראיתי באלף למטה סי’ תרכ”ה סק”ח שכתב שם בתוך דבריו, דהא דכתב הרמ”א דבעי לאכול בליל א’ דסוכות קודם חצות, “פשיטא שאין זה מן הדין, רק חומרא, לחבב המצוה”, א”כ לכאורה לימוד התורה עדיפא ?
*
והנה בהשקפה ראשונה ניתן להביא ראיה מדין בדיקת חמץ בסימן תל”א, ששם הרי איכא קפידא גדולה שיהיה דוקא הבדיקה בתחילת הלילה, והמחבר כתב שם שאפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד לא ילמוד עד שיבדוק, ועכ”ז כתב המג”א שם בסק”ה דדוקא מי שלומד “בביתו” אסור שאינו מוכרח שיקום ממקומו, אבל זה בודאי ילך לביתו, הרי לפנינו דביושב בבית המדרש ולומד מותר, שהרי יש דבר שמזכירו להפסיק מלימודו, עצם ההליכה לביתו, [וכל שכן בליל סוכות שעדיין עוד לא אכל, כי איכא חיוב שלא לאכול הרבה בערב יו”ט, הרי יש סברא שהרעב יזכירו ללכת הביתה].

וכן מוכח מדברי הטו”ז שם בסק”ב דביש לו שיעור קבוע ללמוד מותר ללמוד קודם בדיקת חמץ, ומה שמצינו שיש מחמירים, זה דוקא באין לו שיעור קבוע ועכשיו דרך מקרה רוצה ללמוד, כיון שאין קצב ללימודו, שאז איכא למיחש דשמא ימשוך יותר מזה, וישכח לבדוק.

א”כ בנידון שלנו שיושב ולומד עם בניו הקטנים כמו חצי שעה או קצת יותר אחרי התפילה, הרי בקטנים ודאי ליכא למיחש שמא ימשך הלימוד, כי דרכם לרוץ הביתה בהקדם האפשר, והם כבר יזכירו להאבא ללכת הביתה, אם כן לכאורה איכא דבר שמזכירו, ואין לחוש לשמא ימשך.

רק דבר אחד עומד לנגדי, חידושא רבא שכתיב לאמר בשו”ת כתב סופר או”ח סי’ קי”ח וזל”ק: ועוד נ”ל דבליל פסח מצוה להקדים דזריזין מקדימין למצות מצה מיד כשחשיכה, משאי”כ בשארי יו”ט הגם דמצוה לאכול סעודה ‘בלילה’ משום ושמחת, וכן בשבת משום וקראת וכו’ אין חיובו רק שיהיה לו תענוג ושמחה ע”י אכילה ושתיה, ותלי’ ברצונו והנאתו אימת שרוצה לאכול כדרכו בכל השנה ואין בזה כ”כ זריזין מקדימין ובלבד שיאכל בלילה סעודת הלילה, אבל בפסח מצוה המוטלת עליו ושלא להנאת אדם ותענוגו, בודאי איכא משום זריזין מקדימין, וכזית ליל ראשון דסוכות נמי נראה שיש בו משום זריזין כמצה, דלאו לתענוג ושמחה הוא, רק גזירת הכתוב ט”ו ט”ו מחג המצות עכ”ל.

והנה בליל פסח הלא פשיטא דאין לו להתעכב וללמוד אחר התפילה כי איכא עוד טעם שלא ישנו התינוקות, ובליל א’ דסוכות ליכא טעם זה, ובמהרי”ל איתא עוד טעם כדי שיוכל לאכול האפיקומן קודם חצות, והכוונה דכיון דאיכא הרבה דברים לעשות עד שמגיע לאפיקומן ממילא יש ענין להתחיל הכי מוקדם, אבל בליל סוכות הרי צריכין להקפיד רק על הכביצה הראשונה מיד בתחילת הסעודה, אם כן לכאורה בנידון דידן שרוצה ללמוד, ולקיים מצות תלמוד תורה, אולי יש סברא להקל ולהתיר הלימוד – וזה דוחה הזריזין מקדימין לסוכה.

*
ואחתום בברכת מודים לרבנן עבור התשובה מאהבה, בצירוף ברכת הדיוט למרנן ורבנן מלכא דעלמא יברך יתכון בכל מילי דמיטב אמן
הכו”ח בהוקרה והערכה
ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו

שלו’ וברכה למעכ”ת שליט”א
אחדשה”ט באה”ר
בסדר,
שומע,
והבנתי,
ואלף תודות עבור התשובה מאהבה,
והנה יראתי לפצותי להטריח מעכ”ת, אבל כאשר נקיטנא עטי בידי, אמשיך עוד בזה הסוגיא,
דאודה ולא אבוש כי אחרי שטרחתי הרבה למצוא סברא להבין דברי תלמידי רבינו יונה, דבצדקה מותר להאכיל אפילו אם הלה לא יברך,
מצאתי שם בביאור הגר”א שמציין מקור להאי הלכתא,
והוא משנה בפ”ג דמאי, דמאכילין את העניים דמאי,
והגר”א מציין לעיין בפי’ המשניות להרמב”ם,
שהטעם שמותר להאכילן דמאי, בכדי להקל על נותני הצדקה,
והגר”א מציין שם להמשך דברי הרמב”ם בפ’ המשניות, שהרמב”ם מקשה מסיפא דהמשנה שם, דלכתחילה יש ענין שהעני לא יאכל דמאי,
והרמב”ם מקשה שהם סותרים זה את זה,
והרמב”ם מתרץ דמאכילין העניים דמאי, זה היתר רק להבעל הבית, כאשר העני נכנס לביתו,
אבל כאשר גבאי צדקה מחלק להעניים מן הקופה, אין להם היתר לאכול דמאי, ומשו”ה דייקא כתבו חז”ל “מאכילין” את העניים דמאי, ולא אוכלין עכתו”ד הרמב”ם,
אבל לא זכיתי להבין מה רצה הגר”א בזה ? מה ענין שמיטה אצל הר סיני ?
בשלמא אם היה מציין להאי דינא דמאכילין את העניים דמאי, החרשתי והבנתי, דכמו דהקילו להאכיל לעני דמאי – כך הקילו להאכיל לעני אפילו כאשר הלה לא יברך
אבל מה רצה הגר”א בזה שציין להמשך דברי הרמב”ם בפ’ המשניות ?
תודה רבה למפרע
מינאי דו”ש ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו

הכרתי אותו קצת,
היה רגיל לבוא לבית מדרשינו בעלזא 99 בעטיון רד,
וכן היה משתמש במקוה,
יהודי יקר רוח ועדין הנפש,
לא דברתי עמו בלימוד,
אבל כעת מובן לי למה זכה לנכד ת”ח !
ויה”ר שינוח בשלום על משכבו, וימליץ טוב עבור כל בני משפחתו, ובקרוב יעמוד בתחית המתים בביאת משיח צדקינו בב”א
מינאי החותם בברכת תנחומין ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו
נ”ב: אם ראית ת”ח שעשה איזה הנהגה, אל תהרהר אחריו, אמנם תורה הוא וללמוד אני צריך
ראיתי שמעכ”ת כתב – הכ”מ – האם זה ע”פ הלכה לכתוב כך על סבא ?… שמעתי היום כמה אנשים מדברים אודות זקינך ז”ל, בתוך הדברים סיפר אחד, שלאחרונה כשכבר היה בזקנותו, ורכב על האופניים, פתאום הרגיש ברע, ונפל, והלה עזר אותו וקרא הצלה, וכאשר הגיעו הציעו לו שיבא לבית החולים לעשות בדיקות, אבל הוא לא רצה בשום אופן, ואמר, אני בדרך להתפלל שחרית, ואיני רוצה לעבור על זמן תפילה, ואנשי הצלה טענו שמסוכן ללכת הלאה, עד שיעבור בדיקה למה אירע כזאת, אבל הוא באחד ומי ישיבנו, קודם צריכים להתפלל, קודם שיעבור זמן תפילה, ואח”כ נוכל לדבר משאר דברים, יהא זכרו ברוך ומבורך…

בס”ד
חול המועד סוכות ת’הא ש’נת פ’דות ו’רוחה לפ”ק
לכבוד האי גברא חשיבא ויקירא, רב האי גאון, כש”ת הגאון רבי עקיבא משה סילבער שליט”א, מיחידי עם סגולה, בקרב עם תהלה,
אחדשה”ט באה”ר כראוי וכנכון
עובדא בא לידי, בספיקא דאורייתא, בהלכות כיבוד אב חמורה שבחמורות, ואשמח מאד לשמוע חוו”ד דמעכ”ת, וגופא דעובדא הכי הוי, הלכתי לקנות לולב, ומצאתי שתי לולבים מהודרים מאד, אמנם אחת היה יותר ארוך מהשני, וכמבואר בהל’ חנוכה, דיותר ארוך הוא הידור בלולב ואתרוג, ע”כ חשבתי ליקח היותר ארוך,
אמנם שוב התבוננתי, ליקח את שניהם, וליתן אחד לאבי שליט”א, ונפשי בשאלתי, האם יש ענין ליתן לאבי היותר מהודר או לא, מצד אחד איכא סברא דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, ומצד שני חשבתי, הני מילי כשהמדובר למשל כשיש רק לולב אחד, או אני מקיים המצוה או אבי, אז מובן דאין חולקין כבוד, אבל כאן במציאות בשני הלולבים יקיימו מצוה, האם בכה”ג איכא סברא ליתן הכי מהודר לאבי או לא.

אסיים בהודאה רבה למפרע עבור התשובה מאהבה
מינאי דורש שלומך ומברכך בכל טוב ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו

בס”ד
עש”ק לסדר וד’ ברך את אברהם בכל כ”ג חשון תשפ”ו לפ”ק
הנה כי כן יבורך גבר, רב האי גאון, פותח שער לדופקי בתשובה, רבי עקיבא משה סילבער שליט”א
אחדשה”ט באה”ר כראוי וכנכון.

הנני בזה בשאלה בהלכה, ואבקש ממעכ”ת אם יוכל להשיב תשובה מאהבה, ותודה רבה למפרע.

הנה נזדמן לידי מצות הדלקת נרות בערב שבת, כי זוגתי תחי’ נסעה ממדינה למדינה, ובשעת ההדלקה נפל ברעיוני שתי שאלות, האם יש ענין על פי הלכה להדליק קודם השמן זית ואחר כך שאר הנרות, כי מבואר בשו”ע סי’ רס”ד דשמן זית “מצוה מן המובחר”, או דלא שנא איזה מהן קודם, ולא ראיתי בספרי הלכה ענין זה, ולכאורה כיון דזה מן המובחר, אולי יש ענין להקדימו.

והשנית אם תימצי לומר דיש ענין להדליק קודם השמן זית, הלא מבואר בהל’ חנוכה והובא במשנ”ב סי’ תרע”ו דבשעה שמדליק יראה לעמוד נגד הנר שמתחיל בו להדליק, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוה, ולאפוקי שלא יעמוד נגד נרות הקודמין, ואחר כך יעביר ידיו לנר החדש, ונמצא שהוא מעביר על המצוה, ואולי הוא הדין בנרות שבת, כגון שמדליק הרבה נרות, ובפרט כפי הנהוג שמוסיפין עוד נר בכל פעם שנולד אחד במשפחה, ויש לו כמה פמוטות, א”כ יראה לעמוד דייקא נגד השמן זית, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוה,
או נימא דיש לחלק בין הדלקת נרות דחנוכה לנרות דשבת, דשם יש חיוב נר אחד וביתו מדינא, ואחר כך מוסיף והולך מטעם מהדרין, וממילא יש יותר חשיבות לנר הראשון שהוא העיקר מדינא, וכשמעביר ידיו על נרות הקודמין שהם רק מטעם מהדרין, יש אולי איזה זלזול על אותן שהעביר, משא”כ בנרות שבת, הלא כולם שוין לטובה, ואין כאן מהדרין, א”כ אולי לא שייך בכה”ג אין מעבירין על המצות,
אבל מצד שני הלא מבואר להדיא דשמן זית מצוה מן המובחר, א”כ אולי יש איזה ענין לעמוד דייקא נגד השמן זית, ולא ראיתי מבואר זה בהלכה, ע”כ אשמח מאד לשמוע חוו”ד דמעכ”ת,
ואסיים בברכת שבתא טבא, ובברכת וד’ ברך את אברהם בכל, וכל מילי דמיטב אכי”ר.

מינאי ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו

בס”ד
יום ב’ דר”ח אלול – ב’ שופטים, תשפ”ה לפ”ק
שלו’ וברכה אל מעכ”ת האי גברא חשיבא ויקירא, רב האי גאון, הפותח שער לדופקי בתשובה, כבוד שם תפארתו, רבי עקיבא משה סילבער שליט”א
אחדשה”ט באה”ר כראוי וכנכון
אבקש ממעכ”ת סליחה על הטירחא, אמנם בער אני ולא אדע, תורה הוא וללמוד אני צריך, ואבקש ממעכ”ת להשיב לי תשובה מאהבה,
נסתפקתי בעובדא דלהלן, הנה נולד לו בן למז”ט לחתני שיחי’, שבועיים אחר הלידה, אירע לרך הנימול איזה אינפעקשע”ן, והוצרך לקבל אנטיביאטי”ק עם זריקה, בבית החולים הציעו, שהם יבואו לביתו ליתן זריקה להתינוק, ולא יצטרך האם, לנסוע לבית החולים שהוא מרחק רב.

והנה כששאלו מבית החולים את הכתובת, נתן את הכתובת של ביתו, ושכח שכעת הוא גר עם היולדת אצל חותנו – וזה היה ערב שבת, למחרתו בשבת בבוקר, הסתפק חתני מה יעשה, הלא מבית החולים יבואו “לביתו” וימצאו שאף אחד לא שם,
והיה לו שני אפשרות, או לצלצל בשבת לבית החולים להודיע שכעת הוא גר אצל חותנו ויבואו לבית חותנו, או שחתני ילך לביתו, וימתין שם בשעה שיגיעו מבית החולים ויודיע להם שילכו לבית חותנו,
והיה כאן מבוכה כדת מה לעשות, מצד אחד יש סברא שכיון שמותר לחלל שבת עבור התינוק, א”כ ודאי יכול לצלצל ולהודיעם שיבואו איפוא שהתינוק נמצא, ומצד שני הלא יש כאן אפשרות לילך לביתו ולהודיעם, אמנם כאן נולד שאלה הלא בשו”ע סי’ ש”א ס”ג כתיב לאמר דיש איסור של מרבה בהילוך, ורק לצורך מצוה מותר, וכאן אם נימא שיוכל לצלצל, א”כ אולי זה נקרא מרבה בהילוך, כי בלי זה לא היה הולך סתם לביתו – מרחק של רבע שעה
ואם תימא בכל אופן יש כאן איסור, או לצלצל בטלפון, או מרבה בהילוך, אז איזה מהן עדיף, הנה בפמ”ג ריש סי’ ש”א הביא דכל אותן הדינים דילפינן מהפסוק אם תשיב משבת רגליך – ובתוכם האיסור של מרבה בהילוך, כיון דדברי קבלה המה, והפסוק מסיים שם, כי פי ד’ דבר, הרי דינו כדאורייתא ממש, כמו בכל מקום שהנביא אומר כה אמר ד’ – דינו כדאורייתא,
א”כ כשיש כאן שאלה לפנינו, או לצלצל בטלפון, או מרבה בהילוך, לכאורה לצלצל בטלפון הוא רק “דרבנן”, בזמנינו, כי הפלפון אין שם אש, והוי כתיבה שאינה מתקיימת, משא”כ להרבות בהילוך הוא מה”ת,
ובהא גופא נחלקו, האם זה נקרא מרבה בהילוך או לא, הללו אמרו אין כאן איסור של מרבה בהילוך, כי הוא למנוע מלצלצל בפלפון – והוי לצורך, והללו טוענים הרי מותר לחלל השבת על תינוק בן שבועיים שיש לו אינפעקשע”ן, אם כן ההילוך הוא שלא לצורך.

אחת שאלתי מאת כבוד הרב שליט”א – אותה אבקש, שאשמח מאד מאד לשמוע חוו”ד של מעכ”ת הרמה שליט”א, ואסיים בברכת כוח”ט ושנה טובה ומבורכת ומתוקה למעכ”ת ולכל הנלוים אליו מתוך נחת וכל טוב סלה.

מינאי ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו

בס”ד
עש”ק לסדר והביאה אל הכהן – ו’ לחודש ניסן תשפ”ה לפ”ק
שלו’ וברכה, לרב האי גאון, מורה ודאין, משנתו קב ונקי, חריף ובקי, מיחידי ע”ם סגולה, מוה”ר רבי עקיבא משה סילבער שליט”א
עומדים אנו בימים המבורכים (מנוסח הפייט לשבת החודש), וקריאה מעורר הזמן, להיות כבן שואל, ולאידך גיסא למעכ”ת להיות והגדת לתלמידים הקרויים בנים,
ע”כ אמרתי להציע כמה הערות שנתקשיתי בדברים העומדים על הפרק,
והגם שבימים אלו טרודים אנו בהכנת החג, ואין הלבלר יוצא בקלמוסו,
אבל עכ”ז אהבה מקלקלת השורה, ואשמח מאד לקבל תשובה מאהבה, ובאם לא יהיה אחרי החג, ותודה רבה למפרע.

בריש סי’ תע”ב כתב המחבר, יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום כדי לאכול מיד כשתחשך, ואף אם הוא בבית המדרש יקום, מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות וכו’
ובמשנ”ב סק”ג דקדק על לשון המחבר שמצוה “למהר ולאכול”, וכתב, רצונו לומר לזרז להתחיל לעשות הסדר, כדי שלא יישנו התינוקות כשידעו שלא ישתהה הרבה וכו’
ובשער הציון סק”ב הביא כמה פשטים בזה, וכתב שם אמנם ביבין שמועה פי’ וממהרים להאכילם כדי שלא יישנו,
ושוב מביא עוד פשט, וז”ל: דשפיר יש למהר ולהגיע לידי מוציא מצה כדי שישאלו התינוקות למה אוכלין מצה, מסובין, וכו’, דעיקר השאלה והתמיה של התינוק הוא בשעה שרואה המעשה בעינו עכ”ל
היוצא מזה, דלפי פשט זה יש ענין למהר ולקצר באמירת הגדה, כדי להגיע למוציא מצה.

ולא זכיתי להבין דבריו,
וכי אחרי שכבר אמר לבנו כל ההגדה, והסביר לו הכל בטוב טעם ודעת,
וכבר אמר לו רבן גמליאל היה אומר, ששם כבר הובא ביאור כל הדברים, למה ישאל התינוק עוד הפעם ?
(ביודיש קוראים לזה, א בעל בתי’שער קשיא, פשוט מציאות’דיג לא מבין את זה)
ב) כתב הרמ”א בס”ב – ואין חילוק בין איטר לאחר, ובמשנ”ב סק”יא דאע”ג דאוכל תמיד בשמאלו, “מ”מ יאכל אז בימינו”
ולא זכיתי להבין, דבג’ איתא הסיבת ימין לא שמה הסיבה, והרשב”ם מפרש, כיון דצריך לאכול בימינו,
(ראיתי בגמ’ שוטנשטיין בהערות בשם מהר”ל מפראג בספרו גבורות ה’, שהכוונה שאין זה חירות)
ובעצם היה איטר צריך להסב על צד ימין, כדי לאכול בשמאלו כמו שהוא רגיל, רק דחמירא סכנתא מאיסורא, ע”כ צריך להסב כשאר כל אדם, “ויאכל אז בימינו”,
ולכאורה אין לך היפוך מדרך חירות לומר לאיטר שיאכל ביד שאינו רגיל בזה,
וכי גרע זה ממי שיש לו מום ביד הימיני, שהביאור הלכה מסתפק בזה שפטור לגמרי ממצות הסיבה, שאינו יכול להסב על צד שמאל ולאכול בידו השמאלי, כי אין זה דרך חירות, ולכאורה ה”ה בנידון דידן
(והגם שאינו דומה – והגם שהביאור הלכה מרמזו תוך דבריו, לא הבנתי החילוק)
עוד רגע אחת אדבר, הסיבת ימין לא שמה הסיבה, להרשב”ם כיון שצריך לאכול ביד ימין, ואין זה חירות, פי’ שבאותה צד שמיסב, לא ישתמש בידו,
א”כ היאך יכולין להחזיק המצות בב’ ידיו, הלא ידו השמאלי צריך להיות בצד, וישאר במקומו, ולא להשתמש עמה
בשלמא בשתיית הכוס, הדרך להחזיק רק ביד אחת, אבל באכילת המצה מחזיקים בב’ ידיו ?
וכל שכן בכורך ?
אחרי שגמרתי את כל דברי האגרת הזאת, אבקש סליחה על שאני מטריח את מעכ”ת, וכמובן שאיני רוצה לעשות לחץ, בפרט כשעומדים סמוך ונראה לאותו יום אשר התנא רבי עקיבא היה משלח ההורים לביתם, והשי”ת יעזור שההכנות לחג יהא מתוך הרחבת הדעת, ומתוך שמחה של מצוה, וכל מילי דמיטב אכי”ר.

מינאי דו”ש החותם בהכרת הטוב והערכה והוקרה
ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו

בס”ד
עש”ק פקודי, כ”ח לחודש אדר, תשפ”ה לפ”ק
שלו’ וברכה להאי גברא חשיבא ויקירא, רב האי גאון, מיחידי עם סגולה, רבי עקיבא משה שליט”א
אחדשה”ט באה”ר כראוי וכנכון
מצאתי דבר פלא מאד, ולא הבנתי אותה כראוי,ואבקש ממעכ”ת אם תוכל להשיב תשובה מאהבה, ותודה רבה למפרע
האלי’ רבא בסימן ק”ע מציין לספר הגן, (נזכר כמה פעמים במג”א), ליום החמישי, וזל”ק:,
כל מי שאינו שומר את פיו, מלאכול ולשתות דברים שגורמים לו להכביד עליו חלאים, מתוך כך יבטל מדברי תורה, ועובר משום השמר פן תשכח, ומשום בל תשקצו, שממלא כריסו כמו בהמה, ומילוי כרס נקרא שאוכל יותר מכדי שובעו, ונקרא רשע וכו’,
אבל ירא שמים אינו ממלא כריסו ואינו אוכל אלא לשובע נפשו, שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, פי’ לקיים נפשו, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, פי’ אכילה שהוא לקיום הגוף, אתה חייב לברך ברכת המזון אחריה, אבל על מילוי כרס שהוא אכילה גסה וגורמת לחלאים רעים, לכך אסור לברך אחריה ברכת המזון, שנאמר ובטן רשעים תחסר, פי’ רשע שממלא כריסו ואוכל עד שתיפסק תאוותו וממלא כריסו כבהמה, “תחסר” פי’ תחסר אכילתו מברכה, פי’ מברכת המזון, ואיזו נקרא אכילה גסה, ראיתי בספר רבי משה מיימון ז”ל, שממלא כריסו ואוכל עד שתפסוק תאוותו מאכילה לגמרי, ואינו יכול לאכול יותר, וכו’ עכ”ל.

והנה אפילו נימא שלא נפסק כן להלכה, אבל תורה הוא וללמוד אני צריך, היאך שייך לומר שיהא פטור מברכת המזון, הלא כשאכל והגיע לידי שביעה, כבר נתחייב בברכת המזון מן התורה, ואח”כ כשהוסיף לאכול עוד ועוד, עד שיעור מילוי כרס, האם נפקע אז החיוב של ברכת המזון, וכי שייך לומר כזה, אחרי שכבר נתחייב בברכת המזון, האם במה שהוסיף לאכול עוד פקע החיוב ?
ושלא להניח את הנייר פנוי, אכתוב עוד הערה קטנה במה שנתקשיתי, ידועים דברי המשנה ברורה בסי’ שי”ח בשער הציון ס”ק ס”ה דטוב שיערה המים לתוך הסענ”ס, לצאת דעת החוששים לצביעה, כמבואר ביערת דבש, ופלא שבסימן ש”כ בסוף הסימן כתב במשנ”ב להדיא “דאין צביעה באוכלין”, ופסק שם כהדרכי משה “דמותר ליתן יין אדום בתוך יין לבן, ואע”פ שמתאדם”, והמשנ”ב הוסיף שם בסוגריים, דאפילו כשמכון לכתחילה לעשות מראה בהמאכל ג”כ “מסתברא דאין להחמיר”, חוץ לדעת הנשמת אדם, ורק כשרוצה למכור לאחרים, אז מחמיר הפמ”ג,
ותמוה הוא בעיני, דבסי’ ש”כ ששם הוא “עיקר דיני צביעה”, פסק שם להקל, ואפילו כשמכון לעשות מראה בהמאכל, כתב “מסתברא דאין להחמיר”, א”כ קל וחומר כשעושה טיי, שאינו מכוין למראה, מותר לכתחילה, א”כ למה בסימן שי”ח בדיני בישול, הביא דעת היערת דבש, המחמיר, ובסי’ ש”כ הדגיש להקל, ולא זכר בכלל את דעת היערת דבש להחמיר ?
אסיים מעין הפתיחה, בתודה רבה למפרע עבור התשובה מאהבה, וסליחה על הטירחא, אבל מה אעשה תורה הוא, וללמוד אני צריך, והשי”ת יעזור שנזכה לימים המבורכים הבאים עלינו לטובה, מתוך הרחבת הדעת וכחת וכל מילי דמיטב אכי”ר
מינאי החותם בהוקרה והערכה ובאהבה
ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו

בס”ד
עש”ק לסדר התיצבו וראו את ישועת ד’ – ט שבט שנת תשפ”ה לפ”ק
לכבוד רב האי גאון מורינו הרב רבי עקיבא משה שליט”א
אחדשה”ט באה”ר כראוי וכנכון
החכם מכל אדם אמר, דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, והנני מוכן ומזומן לקיים דבריו הקדושים, ואבקש ממעכ”ת, ליתן לי אוזן קשבת, לדברי הדלים, ולהשיב תשובה מאהבה, וה’ הטוב ישיב לכם כגמולכם הטוב.

כתב המחבר באו”ח סי’ קס”ט סעיף ב’ כתב, “לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך”, הגה, ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה.

והמקור הובא בבית יוסף בשם תלמידי רבינו יונה בסוף פרק אלו דברים, וקאי על דברי הגמ’ שלא יתן פת להשמש אלא אם כן יודע שנטל ידיו, כתב רבינו יונה, “יש למדין מכאן, שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך, ונראה, שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה, מותר.

והמג”א בס”ק ו’ כתב, “ונראה לי, דאם יודע בודאי שלא יברך, אסור.
והב”ח כתב וז”ל, דוקא בנטילת ידים אסור, דתיכף בשעה שנותן ידו כדי לאכול [קודם שנטל השמש ידיו] עובר משום לפני עור, אבל בברכה, בשעה שנתנו אינו עובר, ואם אח”כ לא יברך, מה עלינו לעשות, עכ”ל המג”א.

והנה עיינתי בתוך דברי הב”ח, והב”ח מוסיף עוד כמה שורות, וזל”ק:
ור”ל דביודע שלא נטל ידיו, אם נותן לתוך פיו או לידו כדי לאכלו, עובר משום לפני עור, אבל במי שאינו יודע אם יברך אם לאו, בשעה שנותן לו אינו עובר כלום, אלא אדרבה מקיים מצות צדקה, ואם אין העני מברך, הנותן צדקה אינו עובר בזה על לפני עור בשעת נתינה וקיום מצות צדקה.
ואפילו יודע בו שהוא עם הארץ גמור, ולא יברך כלל, לא מפני כך יבטל מצות צדקה עכ”ל.

והנה המג”א השמיט מילים האחרונים של הב”ח, ושם משמע שחזר מדבריו הראשונים, דאפילו יודע שלא יברך כלל, “לא מפני כך יבטל מצות צדקה”.

ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים, מה בין זה למושיט כוס יין לנזיר “עני” שאסור משום לפני עור, היעלה על הדעת לומר דמשום מצות צדקה מותר ליתן לו,
והגם שיש לחלק ולומר דכאן הושיט לו “איסור” – כיון שהוא יין – לנזיר, משא”כ במושיט אוכל לעני שלא יברך, אין איסור על עצם האוכל, אבל מצד שני כיון שיודע “בודאי” שהלה לא יברך, הרי נחשב ג”כ כמושיט איסור, ומה בין זה לזה.

ועצם החילוק שחילק הב”ח, דלפני עור עובר רק אם “כאילו”, הלה יעבור תוך כדי דיבור, משא”כ אם יעבור אחר קצת זמן, אינו עובר עליו, צ”ב מנא ליה הא, היעלה על הדעת דמותר להושיט כוס יין לנזיר, אם הלה ישתה אחר חמש דקות למשל ?
ואסיים מעין הפתיחה, בהודאה רבה למפרע על התשובה מאהבה, בצירוף ברכת הדיוט למרנן ורבנן, מלכא דעלמא יברך יתכון בכל מילי דמיטב, שתזכו להרביץ תורה ויר”ש לאורך ימים ושנים טובים, מתוך נחת והרחבת הדעת וכטו”ס.

מינאי ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו

בס”ד
אור ליום ה’ לסדר נצבים וילך תשפ”ד לפ”ק
יושב תהלה, ירים קרנו מעלה מעלה, יכתבהו ויחתמהו, בתוך ספרן של צדיקים גמורים,
ה”ה מעלת כבוד הגאון הגדול מורינו הרב רבי עקיבא משה סילבער שליט”א
אחדשה”ט באהבה רבה כראוי וכנכון.

פותחין בכבוד אכסניא של תורה, להביע תודתי העמוקה על התשובה מאהבה שקבלתי ממעכ”ת הרמה, בענין צידה בדבורים, אי מותר לצודו או להרגו והמסתעף, עדיין לא עיינתי בה כראוי, אבל קודם הנני בזה בברכת מודים לרבנן,
ומחר בס”ד נעמיק בה בכותלי כוללינו יחד עם חברים מקשיבים, בפלפול ובדיבוק חברים, ויגדיל תורה ויאדיר
והנה על אף שכל אחד ואחד טרוד בימים האלו, עכ”ז אהבה מקלקלת השורה, ואבקש ממעכ”ת, להשיב לי תשובה מאהבה, בדבר העומד על הפרק, והזמן קא גרמא, בתוך ההכנות ליום טוב הבא עלינו לטובה, והנני בזה בספק שנסתפקתי זה עידן ועדנים, ולא מצאתי הדבר מבואר,
בליל ראש השנה כאשר מברכים איש לרעהו ברכת השנה, לשנה טובה תכתב ותחתם וכו’,
מה הדין כשבן עומד אצל אביו, מי מברך “קודם” למי,
מצד אחד יש סברא שהבן יברך קודם, שהרי בזה מכבד את אביו, שמקדימו בברכה, ויש סברא שהאב מברך קודם, כי האב קודם בכל דבר,
פי’ אם נסתכל על המטרה, שהלה יהא מבורך, א”כ לכאורה, מגיע להאב שיהא מבורך קודם להבן, ולפ”ז הבן מברך לאביו קודם,
ומאידך גיסא יש לי איזה הרגשה, שכאשר הבן מברך קודם להאב, הרי זה בבחינת הדיוט קופץ בראש, כי ליתן ברכה – זה ג”כ איזה חשיבות וכיבוד, א”כ אולי מגיע להאב הכיבוד הזה קודם, ולא מצאתי ראיה לאחד מהצדדים, אשמח מאד לשמוע חוו”ד של מעכ”ת שליט”א,
(ואגב גררא ראה זה פלא, שהמטה אפרים בסוף סימן תקפ”ב סע’ כ”ו, הביא המנהג שכל אחד מברך לחבירו בליל ר”ה ברכת השנה, ובסימן תקפ”ג סעיף א’ כתב בזה”ל: אחר התפילה נפטרין לבתיהם לשלום, ומברכין הבנים שיזכו להכתב לחיים טובים עכ”ל
ולא הזכיר כלל וכלל שהבן מברך בחזרה, ועוד פליאה הוא שהזכיר ענין זה שמברכין הבנים, דהרי המקור הוא מהרמ”א, ושם הובא שכל אחד מברך “לחבירו” ! והמטה אפרים חזר על דבריו, בסי’ תקצ”ב, בסוף הסימן סעיף י”א, וז”ל: ומ”מ אם יש לו פנאי אחר מוסף, שיקבל פני אביו ואמו ולהתברך מהם, ומש”כ אם יודע שהם נהנים מזה, ורוצים בכך, עכ”ל ושוב רואין כאן רק ענין של “להתברך מהם” – ותו לא, ולא הזכיר ענין שיברך בחזרה לההורים וצ”ב).

ועל זה באתי על החתום בהודאה רבה למפרע על התשובה מאהבה
הק’ ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו רב דק”ק טעגלאש

בס”ד
נר ה’ דחנוכה,
יום א’ לסדר ויגש אליו, בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני,
ת’הא ש’נת פ’ירסום ה’נס לפ”ק
שלו’ וברכה, אל מעלת כבוד רב האי גאון, המאור הגדול לממשלת התורה רבי עקיבא משה שליט”א
אחדשה”ט באה”ר כראוי וכנכון
פונה אני אל מע”כ בשאלה להלכה, “שלא אליבא דהילכתא”,
ועכ”ז אבקש ממעכ”ת לעשות לפנים משורת הדין, ולהשיב לי תשובה מאהבה
הנה לגבי הדלקת המנורה ב”ערב שבת” בביהכ”נ, מצינו מנהגים חלוקים מתי להדליק, הרמ”א (סי’ תרע”א) כתב נוהגין להדליק [בשאר יומי דחנוכה] בביהכ”נ בין מנחה למעריב, ויש נוהגין להדליק “בערב שבת” קודם מנחה.
ובמג”א שם (סק”י) הביא “ובדרכי משה כתוב ואין אנו נוהגין כן, אלא מדליקין בין מנחה למעריב”, והמג”א משיג נגד אותן הסוברין דבעינן להדליק דוקא בין מנחה למעריב, וכתב: ונ”ל דאם הוא סמוך לחשיכה וטרם שיבואו “מנין” לבהכ”נ יתקדש היום, יברך וידליק מיד [אפילו קודם מנחה], דמ”מ איכא פרסומי ניסא כשבאים אחר כך לבה”כ, ודמי למדליק ברחוב בשעה שאין איש, ואח”כ באו אנשים וכו’.

אמנם הג”ר יעקב עמדין בספרו מור וקציעה משיג על דברי המג”א הנ”ל, וזל”ק: ונראה דעכ”פ אין להדליק בברכה אם אין שם עשרה בבית הכנסת וכו’, וקרוב בעיני שהיא “ברכה לבטלה” דלפרסומי ניסא לא סגי דלאו עשרה, כדאמרינן פ”ק דכתובות (ז:) לפרסומי מילתא בעינן בי עשרה וכו’, וכל עצמו של נר [בבית המדרש] אינו אלא לפרסם הנס “ברבים” לקדש שמו יתברך בקהל רב, ודאי צריך “קהל ממש”, ואין עדה פחותה “מעשרה”, שהיחידים יוצאין לעצמם בביתם כל אחד ואחד, ולא נתקנו הנרות לשנותן בבית המדרש אלא לציבור בלבד, וזה פשוט וברור.
אמנם אם השעה דחוקה [בערב שבת], אין לבטל ההדלקה מפני הנכנסין, ואז ידליק הש”ץ “בלי ברכה”.

והנה מדברי היעב”ץ עדיין לא מבואר כל כך, למה לא סגי, במה שיראו הבאים לבית המדרש מאוחר אחר כך נרות המנורה בשעה שכבר דולקין, אמנם בסימן תרע”ב הרחיב היעב”ץ בביאור הדברים, וזל”ק:
דמצוה זו דנר חנוכה שאני, “ודאי דברכתה מעכבת”, לפי שכל עיקרה לפרסומי ניסא, “וכי מדליק בלא ברכה לא מידי עביד”, דהרואה סבר לצרכו הוא דמדליק, ולא מינכרא מילתא כלל דלשם מצוה קעביד, ולא דמיא לקריאת מגילה דבספיקא לא מברך, משום דבלא ברכה נמי מיפרסם ניסא ע”י קריאתה, והיינו טעמא דמברכינן על נר חנוכה בבית הכנסת אע”פ שאין החיוב מדין התלמוד, והיה די להדליק בבה”כ ‘בלא ברכה’ וכספיקא דמיא וכו’, ואעפ”כ לא חששו לברכה שאינה צריכה מספק, כי חשבוה צורך המצוה לעשותה כהוגן שאם ידליקוהו בלא ברכה “אין בו פרסום הנס”, שיהיו סבורים שהדליקו נרות לצורך בהכ”נ וכו’ עכ”ל.

ומובן למה בעינן דוקא עשרה בשעת הברכה ולא סגי במה שרואין אחר כך נרות המנורה דולקין, דכיון דלא היו בשעת אמירת הברכות, יהיו סבורים שהדליקו נרות לצורך ביהמ”ד.

הרי חידש היעב”ץ שני חידושים: א’) לברך בבית המדרש על המנורה בלי מנין עשרה הוי ברכה לבטלה.

ב’) להדליק המנורה בלי ברכה לא נחשב לכלום, והגם דבשאר מקומות אין הברכה מעכב, אולם כאן שאני.

אמנם בביאור הלכה (שם) פסק כהמג”א ודלא כהיעב”ץ, ומדגיש שם דהגם דהדלקת המנורה בבית המדרש הוא כדי לפרסם הנס “ברבים”, עכ”ז די במה שיבואו אחר כך כל הקהל לביהכ”נ ויראו נרות המנורה דולקין, ואין לך פרסום הנס גדול מזה, הגם שלא היו בשעת ההדלקה, ומסיק להלכה דהמדליק בביהמ”ד אפילו כשאין מנין בשעת הדלקה יש לו על מי לסמוך ולברך בהדלקתה.

[אמר הכותב, מן הראוי לציין, דלכאורה לא ראה הביאור הלכה מה שכתב היעב”ץ בסי’ תרע”ב, כי ראה רק דברי השערי תשובה כאן בסי’ תרע”א שהביא הדברים בקיצור נמרץ, דשם מדגיש ביותר הטעם למה לא ניחא ליה שידליק בלי עשרה, מטעם חדש, דכיון דלא ישמעו הברכה, לא ידעו שנרות אלו מיוחדים לחנוכה, אמנם בסי’ תרע”א לא הדגיש היעב”ץ טעם זה, ומשו”ה חולק הביאור הלכה עליו, ואולי אלו ראה הביאור הלכה מש”כ היעב”ץ בסי’ תרע”ב, אולי לא היה חולק, אמנם מצד שני, כיון דבזמנינו מדליקין במנורות, שוב ליכא למיחש שלא ידעו שנרות אלו מיוחדים לחנוכה וצ”ב].

והנה לאור הנ”ל, נסתפקתי, אתמול בליל מוצאי שבת, התפללתי תפילת ערבית במנין “מצומצם”, שהיה בדיוק עשרה בני אדם, והחזן כשראה אחרי שמונה עשרה שיש ששה מתפללים שכבר גמרו שמו”ע, התחיל קדיש תתקבל, וכשהגיע להדליק המנורה בבית המדרש, אני הקטן עדיין לא גמרתי שמונה עשרה, ונסתפקתי היות שלדעת היעב”ץ בעינן עשרה בני אדם בשעת הברכה, האם יכולין לצרף אותי, בו בזמן שאני עומד באמצע תפילת שמו”ע.

דהרי היעב”ץ מדגיש דבעינן לשמוע הברכה, שידעו שנרות אלו מיוחדים לחנוכה, ואם נימא שעל פי הלכה אסור לכוין להברכות של המדליק, כיון שעומד בתפילת שמונה עשרה, יש לדון אם יכולין לצרפו.

דהנה המחבר באו”ח (סי’ נ”ה ס”ו) כתב, דאם יש עשרה בני אדם בבית המדרש ואחד מהם “ישן” יכולים לצרפו למנין, והטעם דהא דבעינן עשרה בני אדם הוא משום דילפינן מהפסוק ‘ונקדשתי בתוך בני ישראל’ דאין אומרים דבר שבקדושה כי אם בעשרה בני אדם, דכל דאיכא עשרה שכינה שריא שם, וממילא אפילו אם אחד מהם ישן גם כן יכולין לצרפו, כיון דלמעשה איכא עשרה בני אדם ואיכא השראת השכינה בכה”ג.

והפמ”ג שם (א”א סק”ח) מחדש דדוקא לתפילה הישן מצטרף למנין עשרה, אבל לקריאת המגילה דבעינן עשרה מטעם פרסומי ניסא – ולא מטעם דהוי כ’דבר שבקדושה’ דבעי עשרה, (דזה דוקא בקדיש בקדושה וברכו וכדומה), אינו מצטרף, דליכא פירסום הנס להישן.
היוצא מזה, דלפרסומי ניסא אין יכולין לצרף הישן, ונפשי בשאלתי אם יכולין לצרף העומד באמצע שמונה עשרה.

ועוד נסתפקתי הא גופא, האם שרי להפסיק באמצע שמונה עשרה לכוין לברכות שאומר המדליק, כדי שלא יהא ברכה לבטלה או לא, פי’ אם תימצי לומר דאסור לכוין באמצע שמו”ע לדברים אחרים, אבל כאן להיעב”ץ הרי יעבור הלה על לא תשא, האם נכלל בסוגיא אי אומרים חטא כדי שיזכה חבירך ?
ועוד נסתפקתי האם שרי להסתכל באמצע שמו”ע, על המדליק, כי ביסוד ושורש העבודה הובא בחומר הדבר שלא להסתכל לחוץ, כי השכינה עומד שם, ומצד שני הרי כוונתי היה לראות הדלקת המנורה, כי לדעת הריב”ש שהובא בבית יוסף, הרי כיון שאין מדליקין על פתח ביתו בחוץ כתקנת חז”ל, חסר לנו בפרסומא ניסא, ומשו”ה מדליקין בבית המדרש, וממילא הרגשתי רצון לראות את המדליק מדליק, האם יש צד להקל בכה”ג או לא ?
הנני מסיים מעין הפתיחה, כי להלכה לא נקטינן כהיעב”ץ, כי המג”א והביאור הלכה חולקין עליו, אבל אחרי שלמדתי בעיון את דברי היעב”ץ בספרו מור וקציעה, רציתי לברר שאלות האלו, ותודה רבה מאד מאד עבור התשובה מאהבה העומד להגיע בס”ד, בצירוף ברכת א לעכטיגער חנוכה, א פרייליכער חנוכה, לנו ולכל ישראל, והרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה אמן כן יהי רצון
מינאי ישכר בעריש מאנדל פה לונדון יצ”ו