שמואל דוד בערקאוויטש - שאלות

סנהדרין ק.
ברש”י ד”ה ירויון -“אמר לי רבי” דלעיל מינה כו’

בבא קמא מג: ולא ידעינן תיקו יש לעיין מדוע כאן הוסיף הגמרא ״ולא ידעינן״ תיקו, ולא נקט ״תיקו״ ותו לא

רש”י ד”ה הוי דן את חבירך לכף זכות – ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר אלא ברואה חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות הכריעו לזכות ואל תחשדהו בעבירה ויש להעיר מדוע בתחילה הקדים רש”י עבירה לזכות ולבסוף הקדים זכות לעבירה.
(ועיין לשון רש”י שבריף) ואולי בדקדוק כתב כן לחדש דאע”ג שנוטה יותר לצד העבירה מ”מ צריך לדון אותו לכף זכות.
אשמח במראה מקומות בענין זה.

חולין פ.
רש”י ד”ה בית דושאי.
משפחה נקראת על שם אביה מה כוונת רש״י, ומנין לו זה?

זבחים ז: ברש”י רד״ה ה״ג אלא הוא למה לי לכדתניא [וכו’] אבל אשם לא נאמר כו’ ול””ג כל מקום שנאמר בזביחה אינו אלא לעכב דהך ברייתא לקמן היא בפירקין בדינא ר’ אליעזר ורבי יהושע ול””ג ליה ועיין הגהות הב״ח שכתב וז״ל הכי גרסינן כו׳ בזביחה הוא אינו וכו׳ ור׳ יהושע הס״ד ״ותיבות ל״ג ליה נמחק.
״ אשמח בביאור כוונתו.

בבא בתרא דף ק”מ: אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי וכו’: מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי אני לעסוק בתורה הפסדתי אמר ליה רבא אלא מעתה מאן דעסיק בתורה הוא דירית דלא עסיק בתורה לא ירית אלא אמר רבא הכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי אני לירש בנכסים מרובין הפסדתי בנכסים מועטין לכאורה קשה, שהרי אביי אמר “ראוי” אני לעסוק בתורה, וא”כ מה הקשה רבא.

כמה הערות בענין שם משמעון (שבת ק”ג, סנהדרין ס”ב) מתניתין שבת קג.
א”ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל ויש להעיר, א)מדוע האריך ר”י ואמר שם משמעון “ומשמואל”, הול”ל שם משמעון ותו לא.
ב) מדוע הקדים “שם” בנו של נח ל”נח” ג) מדוע צריך להביא ד’ שמות, אטו תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל.
ועיין מסכת סנהדרין דף סב.
אחת שמעון מאחת שם משמעון כו’ ופירש”י אחת כשעשה עבירה שלימה שנתכוין לכתוב שמעון וכתבו כולו מאחת על מקצתו נמי מחייב כגון נתכוין לכתוב שמעון ולא כתב אלא שתי אותיות חייב ולהכי נקט שמעון משום דשתי אותיות ראשונות הוו להו שם במקום אחר כגון שם בן נח וה”ה גד מגדיאל דן מדניאל אבל נתכוין לכתוב שם אחר כגון נפתלי ולא כתב ממנו אלא שתי אותיות לא מיחייב שאין כאן מלאכה בשום מקום עכ”ל ויש להעיר, א) מדוע שינה מלשון הגמרא בשבת קג.
והקדים גד לדן ועוד יש לעיין מדוע כתב גד ודן ודילג על נח מנחור.
ב) מבואר מרש”י שאם כתב “נפ” מנפתלי אין כאן מלאכה וראיתי מקשים מפסוק בירמיה ב-טז “בני נף” וצ”ע.
ג) מדוע כתב רש”י “כגון נפתלי”, הול”ל כגון ראובן ודו”ק וצ”ב.

ערב שבת קודש פרשת וארא לכבוד הרה״ג מו״ר שליט״א אחדשה״ט הגמרא בבבא קמא דף עא.
כ׳ תיבת ״אמרי״ הרבה פעמים, ולכאורה מיותר הוא, האם יש ביאור בזה? גנב וטבח ביום הכפורים וכו’: ״אמרי״ אמאי נהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא וקי””ל דאינו לוקה ומשלם ״אמרי״ הא מני ר””מ היא דאמר לוקה ומשלם אי ר””מ אפילו טבח בשבת וכי תימא לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה ולא והתניא גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע””ז גנב שור הנסקל וטבחו משלם ארבעה וחמשה דברי ר””מ וחכמים פוטרין ״אמרי״ בר מינה דההיא דהא אתמר עלה א””ר יעקב א””ר יוחנן ואמרי לה א””ר ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש רבי אבין ורבי אלעא וכל חבורתא משמיה דרבי יוחנן אמרי בטובח ע””י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב אמר רבא שאני הכא דאמר קרא (שמות כא, לז ) וטבחו ומכרו מה מכירה ע””י אחר אף טביחה ע””י אחר דבי ר’ ישמעאל תנא או לרבות את השליח דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי דאילו עביד איהו לא מיחייב ועביד שליח ומיחייב א””ל רב אשי התם לאו משום דלא מיחייב הוא אלא דקם ליה בדרבה מיניה ואי בטובח על ידי אחר מ””ט דרבנן דפטרי ״אמרי״ מאן חכמים ר””ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ״אמרי״ בשלמא ע””ז ושור הנסקל שחיטה שאינה ראויה היא אלא שבת שחיטה ראויה היא כו׳ האם מצינו כן בעוד מקומות? אסיים בהערה קצרה, שם בדף עב.
״לא אכלתי בשרא דתורא״ וכתבו התוספות ששרוי בתענית היה, ולכאורה תמוה, מנא לן ששרוי בתענית היה, הרי אמר שלא אכל בשר ומשמע ששאר דברים כן אכל וצ״ע.
יישר כח!

א) דף ט: רש״י ד״ה שליש ביתו – שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו בהידור מצוה עד שליש במצוה – שאם מוצא ב’ ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה יש לעיין מדוע בד״ה שליש נקט הסדר לולב, ציצית, ספר תורה ובד״ה בהידור שינה הסדר וכתב ספר תורה, לולב, טלית וציצית.
עוד יש להעיר מדוע בד״ה בהידור הוסיף טלית (ובאמת יל״ע אם שייך הידור בטלית, ובברייתא במסכת שבת ליתא – ועיין אג״מ חלק א סימן קפז) ועיין לשון הברייתא שבת קלג: דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין כו׳ ויש לעיין מדוע שינה רש״י ממש״כ הברייתא ועיין בכל זה.
ב) דף ט: רש״י שור דרכיה לנתוקי – והוה ליה לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו הלכך שמירה ״רעועה״ היא ואפילו התירו חרש חייב בעל השור לנתורי – לנפול הלכך שמירה ״רעה״ היא אפילו גילהו חרש בעל הבור חייב לשלם שלא שמרו כראוי האם יש נפקא מינה בין ״רעועה״ ל״רע״ ומדוע שינה רש״י בלשונו.

מסכת עבודה זרה ג.
מכם יבאו ויעידו כו’ שקיימו את התורה כולה יבא נמרוד כו’ יש להעיר מנ”ל שקיימו התורה “כולה”, אפשר רק אותו מצוה קיימו.
עוד יש להעיר מדוע לא כתב הגמרא כל התורה כולה כמו שמצינו בשאר מקומות לשון זה.
ועיין בסמוך שבאמת כתב הגמרא כל התורה כולה וצ”ע בזה.

לכבוד הרב עקיבא שליט”א שלום רב עבודה זרה כח-כט א) כח: רש”י ד”ה גובתא דקניא – הרי מאה שנה.
לא הבנתי כוונת רש”י במש”כ הרי.
ב) כט.
עשרה דברים מחזירים את החולה כו’ ושחלים ותגלחת ומרחץ וגבינה כו’ יש לדקדק מדוע הפסיק הגמרא בין המאכלים.
ג) רש”י ד”ה אפר מקלה יש לעיין מדוע רק כאן האריך רש”י לבאר מה זה אפר מקלה וצ”ע

לכבוד מו״ר הרה״ג שליט״א אחדשה״ט א) בבא בתרא ב: ת”ש כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר ש”מ היזק ראיה שמיה היזק ״הזיקא דרבים שאני ודיחיד לא״ ת”ש אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד’ אמות כו׳ לכאורה ״ודיחיד לא״ כפל לשון הוא ומיותר, ואפשר ״ודיחיד לא״ הוא חלק של השאלה הבא וכוונת הגמרא ודיחיד לא, בתמיה, ת״ש כו׳ ועיין רש״י ותוספות.
ועיין רבינו גרשום.
ב) דף ד.
רש״י ד״ה שישא – שיש ירוק שקורין ביי”ש ומרמרא – שיש לבן כוחלא – שיש ״צבוע כעין״ כחול לכאורה משמע מרש״י דליכא מציאות של שיש כחול רק צובעים אותו כחול.
ג) דף ד: הוצא אמר רב נחמן סינופי יריכי מלבר וניעבד מלגיו עביד נמי חבריה מלבר ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי גייז ״ושדי ליה״ כו’ מדוע רק בהוצא כתב הגמרא ושדי ליה וצע”ק ד) דף יא: רש״י ד״ה מטפס ועולה – התרנגול מטפס ״וטורח״ ועולה דרך ראש הכותל לתוך הלול לכאורה הלשון ״וטורח״ צ״ב, ועיין באור זרוע שכתב ״ופורח״ וכן נראה נכון, וצל״ע בכת״י.
ה) דף יד.
רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא איתרמי ליה אלא חד רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכיה דעיגלי ואיתרמי ליה יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה ועיין רש״י בד״ה ולא איתרמי ליה -ארכו כהקיפו.
ואח״כ בד״ה איתרמי ליה – ארכו כהקיפו.
ק״ק מדוע חזר רש״י וכפל פירושו אצל איתרמי ליה [ואגב עיין שו״ת מהר״ם פאדווה סימן פד שהעיר על עיקר דברי רש״י מה בעי בזה] ו) דף טו.
חזקיה וסיעתו כתבו (ימש”ק סימן) ישעיה, משלי, שיר השירים, וקהלת.
אנשי כנסת הגדולה כתבו (קנד”ג סימן) יחזקאל, ושנים עשר, דניאל, ומגילת אסתר.
לכאורה הסימן אצל אנשי כנסת גדולה ק״ק והכי הול״ל ישד״ם סימן ז) דף טו: רש״י ד״ה אליהוא – על כרחך מדייחסיה קרא בשמו [ושם אביו] ושם משפחתו ישראל הוה כו׳ לכאורה תמוה שהרי מבואר ביבמות ס״ב שנכרי אית ליה חייס ומה כוונת רש״י וצ״ע.
ח) דף טז.
א”ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו כו׳ דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא אתא שטן נשקיה לכרעיה יש לעיין מדוע לא נשק השטן לכרעיה דלוי וצ״ב ט) דף טז: רש״י ד״ה ושט את הבכורה – וביזה את העבודה שהיתה בבכורות שט תרגום של בזיון מדוע הקילתני (שמואל ב יט) תרגום יונתן אשטתני לכאורה תמוה מדוע ממרחק תביא לחמו ולא ציין לתרגום אונקלוס על הפסוק ויבז עשו את הבכורה – ושט עשו בכורתא וכ״ה המלא הרועים ור״מ שטראשון וצ״ע החותם בכבוד גדול, שמואל דוד בערקאוויטש

א) טו: במחלוקת אם יש להן תרבות או לא.
האם נחלקו במציאות?? ב) טז.
ברש”י דבריו של גדול כגון נשיא וכהן גדול.
מדוע כתב רש”י נשיא.
החותם בכבוד רב, שמואל דוד בערקאוויטש

לכבוד הרה״ג סוע״ה הרב עקיבא שליט״א אחדשה״ט אם אין זה טירחא יתירה אשמח בתשובה מאהבה.
א) גיטין כג: רש״י ד״ה ואם לחשך אדם – באזנך כו׳ הנה מצינו הלשון ״ואם לחשך אדם״ כמה פעמים בש״ס ורק כאן פירש רש״י ״באזנך״ ויש לעיין מדוע דוקא כאן, ועוד מדוע צריך לפרש כלל.
ב) גיטין דף ל.
רש״י ד״ה במכרי כהונה – כמו איש מאת מכרו (מלכים ב יב) שהם מכיריו ואוהביו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני: במזכה להן ע”י אחרים – כשהוא מפריש מוסרו למעשרות ביד אוהבו ואומר זכי במעשר זה לפלוני לוי והוה ליה כמאן דמטא לידיה וחוזר ומחזירן לו: יש לדקדק מדוע בד״ה במזכה נקט רש״י מעשר בלבד ולא תרומה ומעשר.
ג) גיטין דף ל.
רש״י ד״ה עשו את שאינו זוכה כזוכה – במקומות הרבה מפני תקנה עשו כן לרבי יוסי בהניזקין (לקמן דף נט:) עני המנקף בראש הזית ומצודות חיות ועופות ומציאת חרש ובבכורות (דף יח:) כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ובגמרא דשנים אוחזין (ב”מ דף יב:) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו דאף על פי.
שאין זכיה לקטן עשאוהו כזוכה ובכולן י”ל מפני תקנה עשו: יש לעיין קצת מדוע הקדים רש״י לציין למסכת בכורות קודם מסכת בבא מציעא.
ועוד ק״ק מדוע אצל בכורות לא ציין לשם הפרק ואצל בבא מציעא ציין לפרק שנים אוחזין וגם הוסיף ״גמרא״ דשנים אוחזין וצ״ע בכל זה.

סנהדרין לז: דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי וברש”י ליסטין באין עליו – שדרכן להרגו בסייף וכן נמסר למלכות שמתיזין ראשו .
ק”ק בשלמא בסקילה שריפה וחנק הזכיר הגמרא שני אופנים שונים בדרך שימות אבל הריגה בסייף הוא דבר אחד בין אם נעשה ע”י מלך או ליסטים וצ”ע עוד יש להעיר קצת מדוע שינה רש”י מלשון הגמרא ופירש ליסטים קודם נמסר למלכות.

יש לי כמה הערות בגמרא ורש”י עבודה זרה כה-כז ואשמח בתשובה.
אבקש סליחה עבור הטירחא אבל תורה היא וללמוד אני צריך.
א) עבודה זרה כה.
רש”י ד”ה דכתיב במשנה תורה – ועשית הישר והטוב עכ”ל ובד”ה איזהו היא מלחמה שצריכה לימוד – כו’ עכ”ל ויש לעיין מה כוונת רש”י בזה.
ב) כו.
רש”י ד”ה אסוקי בשכר – שרי כו’ גם פה יש לעיין מה כוונת רש”י בזה.
ג) כז.
רד”ה ואתה את בריתי תשמור – וזרעך אחריך ולא עובד כוכבים יש להעיר מדוע לא כתב כן לעיל בדף כו: ד) כז.
דאשה כמאן דמהילא דמיא כו’ ולכאורה קשה מגמרא ב”ק דף פח.
מה לאשה שכן אינה ראויה למילה ועיין תוספות שם וצ”ע ה) כז.
ותקח – ע”י שליח: ותכרת – אמרה לאחר וכרת: יש לעיין מה הוסיף בזה על לשון הגמרא ועוד מדוע שינה בלשונו ולא כתב ע”י שליח בשניהם.

א)סנהדרין עו.
אי מה הוא כלתו אסורה אף היא כלתה אסורה אמר אביי אמר קרא אשת בנך היא משום אשת בנך אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת בנה רבא אמר בין למ”ד דון מינה ומינה בין למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה לא אתיא כו’ ולמ”ד דון מינה ואוקי באתרה מה הוא כלתו אסורה אף היא כלתה אסורה ואוקי באתרה התם הוא דבסקילה אבל הכא בשרפה כדאשכחן באמה למ”ד סקילה חמורה איכא למיפרך מה להוא שכן אמו בסקילה תאמר בהיא שאמה בשרפה ועוד מה הוא חלקת בו בין בתו לכלתו אף היא תחלוק בה בין בתה לכלתה ולמ”ד נמי שרפה חמורה מהאי קושיא לא נידונין ועיין רש”י בד”ה ועוד מה הוא חלקת – כלומר מאי חזית דכי אוקמת ליה באתרה למילף שאר דידה מיניה וביה שריפה כאמה דומיא דידיה דכלתו כאמו אוקמת באתרה הכי ולמוד שאר דידיה מיניה וביה ואימא הכי כיון דבתה בשריפה “צריכין אנו לענוש בכלתה מיתה חמורה מזאת ובסקילה” והיינו מיניה וביה מבתה שהיא בשריפה אתה למד לכלתה סקילה שצריך אתה “לחלוק ולהחמיר” בין בתה לכלתה דמה הוא “חלקת בו להחמיר” כלתו מבתו אף היא וכו’ וקשה לי דפשטות הגמרא משמע דכי היכי שחלקת אצל הוא יש לחלוק אצל היא ומדוע כתב רש”י שהטעם שחלקת אצלו הוא מטעם חומרא, ועוד קשה דא”כ המשך הגמרא “ולמ”ד שריפה חמורה מהאי קושיא לא נידונין” קשה מאוד להבין וצ”ע ב)סנהדרין עו.
תני אבוה דרבי אבין לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו הוצרך הכתוב לומר ובת איש כהן כו’ אזהרה לבתו מאנוסתו מניין בשלמא לאביי ורבא מהיכא דנפקא להו עונש מהתם נפקא להו אזהרה אלא לדתני אבוה דרבי אבין מאי אמר רבי אילעא אמר קרא אל תחלל את בתך להזנותה מתקיף לה רבי יעקב אחוה דרב אחא בר יעקב האי אל תחלל את בתך להזנותה להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא אל תחלל את בתך להזנותה יכול בכהן המשיא את בתו ללוי וישראל הכתוב מדבר ת”ל להזנותה בחילול שבזנות הכתוב מדבר במוסר את בתו שלא לשם אישות אם כן לימא קרא אל תחל מאי אל תחלל שמע מינה תרתי ואביי ורבא האי אל תחלל את בתך להזנותה מאי עבדי ליה אמר רבי מני זה המשיא את בתו לזקן כדתניא אל תחלל את בתך להזנותה רבי אליעזר אומר זה המשיא את בתו לזקן ר”ע אומר זה המשהא בתו בוגרת כו’ אמר רב יהודה אמר רב המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה’ סלוח לו מיתיבי האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא סמוך לפירקן שאני ופירש רש”י סמוך לפירקן שאני – דלאו היינו קטן כולי האי דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו.
ויש להעיר כמה הערות בסוגיין.
א.
מנא ליה לאבוה דרבי אבין האי דאמר ר”א זה המשיא את בתו לזקן.
ב.
מדוע אמר רב מני זה המשיא בתו לזקן ולא אמר זה המשהא בתו בוגרת.
(וכ”ה הרש”ש) ג.
במאי פליגי ר”א ור”ע.
ד.
מדוע השמיט הרמב”ם ושו”ע הא דהמשהא את בתו בוגרת.
ה.
מדוע כתב רש”י שנה או חצי שנה, הול”ל חצי שנה או שנה.
ג)סנהדרין עז.
אמר רבא כפתו ומת ברעב כו’ סוף חמה לבוא כו’ ועיין רש”י ד”ה כפתו* ומת ברעב* – דבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה והרעב בא מאליו והולך וחזק לאחר זמן כל שעה ולא דמי לצמצם במים ובאור דההורג מזומן ועיין בד”ה סוף חמה לבא פטור – כלומר אם לא היתה שם חמה בשעה שכפתו אבל סוף לבא כאן וזה לא יכול לעמוד וסופו למות פטור שלא היה ההורג מזומן להריגה “וגרמא הוא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים” וקשה מדוע המתין רש”י לפרש “גרמא הוא ואין דינו מסור” אצל סוף חמה, ולא פירש כן לעיל אצל כפתו ברעב.
וצ”ע .

זבחים עג-עד א) עג.
שדרסה ע”פ עיגול ע”פ חבית ע”פ כוורת כו’ יש לעיין מדוע צריך ג’ אוקימתות ולא סגי באחד.
ב) עג.
ר’ יהושע אומר אם יש מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורין ״והשולים מותרין״ לכאורה תיבות אלו מיותרות, ומה חידש המשנה בזה? ג) עג.
אפילו שלש מאות פומין כו׳ יש לעיין מדוע נקט רבי יהושע מספר שלש מאות ולא אמר אלף או רבוא וצע”ק ד) עד.
איתיביה רבא לרב נחמן אפילו אחת בריבוא ימותו כולן אמאי נימא ״דמית איסורא מת״ האם הכוונה שיש להרוג אחד מן הבהמות?

זבחים כ״ו ע״א בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו כו׳ ופירש״י ציציתו – ציצית ראשו דהיינו שערו ויש להעיר דהנה הכהן חייב לספר כל שערו א׳ לשלושים יום וא״כ איך אפשר ציור כזה? וכה״ג יש להעיר בגמרא י״ט.
יצא שערו בבגדו כו׳ לפי פירש״י שם שהכוונה לשערות ראשו.
(ועיין שם בשיטה).
עוד יש לעיין מדוע נקט רבי ירמיה לשון ציציתו ולא אמר שערו.
אגב יש לציין לגמרא בבא בתרא בפרק לא יחפור בעי רבי ירמיה רגלו אחת תוך חמישים כו׳ וכ״ה דרכו של רבי ירמיה בכ״מ דוק ותשכח.

חולין דף פד מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר מאה מנה ישפתו לו קדרה בכל יום כו’ עיין רש”י משקל ליטרא ירק – אבל “בשר” לא יאכל צ”ע דהול”ל “דגים” לא יאכל, (וכ”ש בשר) ומלשונו משמע שדוקא בשר לא, אבל יכול לאכול דגים.
ועיין המשך לשון רש״י ״דגים היו בזול במקומם״ ומשמע קצת שבמקומו של רש״י דגים היו ביוקר ולפי״ז יש ליישב קצת שכוונת רש״י בשר וכ״ש דגים ודו״ק.
א״נ ״בשר״ היינו בשר דגים ובשר בהמה.
(עיין לקמן בריש פרק כל הבשר.
) ועדיין צ”ע בזה.

ח’ הערות לפרק ח סנהדרין א) סח: אמר רב חסדא קטן שהוליד כו’ ופליגא דרבה דאמר רבה קטן אינו מוליד וקשה לי, וכי פליגי במציאות.
וצ”ע ב) ע.
מאימתי חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי כו’ ויש לעיין אם בדוקא נקט התנא בהאי סדר.
בשר קודם יין.
והנה בפסוק בפרשת כי תצא כתיב זולל וסובא והיינו בשר קודם יין אולם הפסוק במשלי כתיב בסובאי יין בזוללי בשר, יין קודם בשר.
ועיין המשך הגמרא אמר רב חנן בר מולדה כו’ בשר חי… יין חי, אולם עיין רש”י ששינה הסדר וכתב יין חי ואח”כ בשר חי.
ואח”כ אמר רבינא יין חי מזיג כו’ בשר חי בשיל כו’ הרי שהקדים יין לבשר.
ובאתי רק להעיר.
ג) ע.
אמר רבי זירא תרטימר זה איני יודע מהו אלא מתוך שכפל רב יוסי ביין נמצא כופל אף בבשר ונמצא תרתימר חצי מנה.
וכתב רש”י – כפל נמי בבשר והוי מנה דקאמר שני תרטימ’.
וצ”ע, דמהיכא תיתי שהשיעור אצל בשר דומה להשיעור של יין.
ד) ע.
אמר רב חנן כו’ אינו חייב עד שיאכל בשר חי כו’ איני והא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אכל בשר חי אינו נעשה בן סורר ומורה.
וקשה, גברא אגברא קרמית? ה) ע.
רב כהנא רמי כתיב תירש וקרינן תירוש זכה נעשה ראש כו’ רבא רמי כתיב ישמח וקרינן ישמח זכה משמחו כו’ וכתב רש”י זכה כלומר אם זכה וידע להזהר כו’ משמחו שמפקח את הלב.
וצ”ע מדוע המתין לפרש כן אצל רבא ולא פירש כן אצל רב כהנא.
ו) ע.
בשלמא למ”ד סרסו כו’ אלא למ”ד רבעו מ”ש רביעי נלטייה בהדיא.
ועיין מהרש”א בחידושי הלכות שכתב לעיין בחידושי אגדות ועיין שם בחידושי אגדות שכתב וז”ל עיין בחידושי הלכות עכ”ל.
וצ”ע בזה.
ז) ע: אמר רב יצחק מנין שחזר שלמה והודה לאמו דכתיב כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי כי בער אנכי מאיש מנח דכתיב ויחל נח איש האדמה ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון וכתב רש”י זה “אדם” הראשון “שנכשל” ביין ואני שתיתי יותר “מהן”.
וצ”ע דהול”ל ואני שתיתי יותר ממנו, ואם כוונת רש”י גם על נח הול”ל נח ואדם הראשון שנכשלו ביין כו’ וצע”ק ח) ע: אכל כל בשר לאתויי דבילה קעילית וכתב רש”י ואע”ג דמשכרא לא מחייב כו’ ותמוה, מה ענין שכרות אצל בשר ועיין רש”י עא.
ד”ה חייב וצ”ע בזה

ב”ב דף קמח: – קמט.
א) ב”ב קמח: איבעיא להו הקדיש כל נכסיו ועמד מהו מי אמרינן כל לגבי הקדש גמר ומקני או דלמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני הפקיר כל נכסיו מהו מי אמרינן כיון דאף לעניים כעשירים גמר ומקני או דלמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני חילק כל נכסיו לעניים מאי מי אמרינן צדקה ודאי מגמר גמר ומקני או דלמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני תיקו (ל”א הקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חילק כל נכסיו לעניים מהו תיקו) ועיין הגהות הב”ח (ולא הבנתי כוונתו) ועיין ב”ח חו”מ סימן ר”נ.
ועיין רש”ל ורש”ש.
ועיין עין משפט אות כ, וצ”ע מדוע ציין ציוניו על ב’ הלשונות.
אשמח בביאור בכל זה.
ועיין שלטי הגיבורים שהשמיט האיבעיא של חילק לעניים וצ”ע בכל זה ב) קמט.
רשב”ם ד”ה יהנה כתה וז”ל יראה.
וצ”ע כוונתו בזה.

גמל האוחר בין הגמלים וברש”י דרך סוסים מזוינים להכות כו’ וצ”ע סוסים מאן דכר שמיה.

*רש״י זבחים דף י.
* ואידך – רבי יוחנן פריך הכי דלא נפקא לן זריקה מקל וחומר ״דקבלה ושחיטה״ יש להעיר מדוע הקדים קבלה לשחיטה דלא כסדר הגמרא.

א) מגילה ה: אמר לפניו רבי אבא בר זבדא רבי ״לא כך היה מעשה״ אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה כו׳ צ״ע קצת מיו”ד רמ״ב – טז: ולא ישב במקומו ולא יכריע דבריו בפניו ולא יסתור דבריו כו׳ וכעין זה יש להעיר על דברי יוסף בפרשת ויחי ״ויאמר יוסף לא כן אבי״ וכו׳ וצ״ע מיו”ד סי’ ר״מ – ב: איזהו מורא כו׳ ולא סותר את דבריו כו׳ ב) מגילה ה: רש״י ד״ה ולא נענו – מן השמים צ״ע בכוונתו.
ג) מגילה ו.
ואי סלקא דעתך קטרון זו ציפורי אמאי מתרעם על מדותיו והא הויא ציפורי מילתא דעדיפא טובא איזה עדיפות יש לציפורי? ד) מגילה ו.
רש״י ד״ה שם יזבחו זבחי צדק – כאשר אסור גזל בעולה כך לא יגזלו ממך כלום שאם יטול שוה פרוטה בלא דמים תתקלקל הצביעה והחול ולא יועיל כלום קשה, הרי גם על פחות משו״פ יש איסור גזילה ומדוע כתב רש״י שוה פרוטה.

זבחים ד.
ואשכחן שנוי קודש שנוי בעלים מנלן כו׳ לכאורה קשה מדוע לא הביא הגמרא מקור מקרא ד״וכפר עליו״ וכמבואר בגמרא בדף ג: וצ״ע

בבא קמא סא.
בשלמא למ”ד הני תרתי היינו דכתיב (שמואל ב כג, טז) ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי אלא למ”ד טמון באש קא מבעיא ליה מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו ק״ק הרי דוד בעצמו שלח אותם, וצ״ע.

כמה הערות באגדתא סנהדרין דף פ”ב א)פב.
כי חלל יהודה קדש ה’ זו זונה וכן הוא אומר לא יהיה קדש ופירש”י קדש – מפקיר קדושתו והולך לרדוף זונות קדשה מחללת קדושתה וכן קדש מחלל קדושתו.
יש לעיין מה כוונת רש”י בזה, ומדוע כפל פירושו ובתחילה כתב שקדש היינו מפקיר קדושתו ואח”כ כתב מחלל קדושתו.
ב)פב.
אמר ר’ חייא בר אבויה כתוב על גולגולתו של יהויקים זאת ועוד אחרת זקינו דרבי פרידא אשכח ההוא גולגלתא כו’ וכתב רש”י זקינו דר’ פרידא הוא ר’ חייא בר אבויה והכי אמרינן בחלק (קד.
) והנה לא מצינו בפרק חלק שזקינו דרבי פרידא הוא רב חייא בר אבויה, וכ”ה הרש”ש, ותירץ בדוחק.
עיין שם.
ועוד יש להעיר מדוע פעם נקרא בשמו רב חייא בר אבויה ופעם נקרא על שם נכדו רבי פרידא.
וצ”ע בכל זה.
ג) פב.
אמר רבי יוחנן הבא לימלך כו’ ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו ופירש”י ולא עוד אלא שאם פירש זמרי – מן “האשה” והרגו פנחס כו’ ויש להעיר מדוע סתם רש”י וכתב מן האשה ולא כתב מן כזבי.
ועיין לקמן פ”ב: א”ר יוחנן ששה נסים כו’ שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש כו’ ופירש”י שהיה לו לפרוש מן האשה כו’ וגם שם צע”ק מדוע כתב האשה ולא כתב כזבי.
ד) פב: אמר רב ששת לא כזבי שמה אלא שוילנאי כו’ והיינו דאמרי אינשי בין קני לאורבני שוילנאי מאי בעי כו’ ופירש”י והיינו דאמרי אינשי – על שם “כזבי” אומרים דבר זה ויש לעיין מה כוונת רש”י בזה, ועוד קשה דהול”ל על שם שוילנאי אומרים דבר זה.
וצע”ק.
אסיים בהערה אחת שראיתי בספר חידושי הש”ס להגאון האדיר מו”ר הרב ישעיה פיק ז”ל ורואים מדבריו שיש לדייק מאוד מאוד בדברי רש”י ז”ל.
רש”י פב.
זמרי הוא שלומיאל עכ”ל וכתב בספר חידושי הש”ס וז”ל הנה אמת הדבר דהכי אמר רבי יוחנן שם חמשה שמות יש לו כו’ אבל “פליאה נשגבה” מאי בעי רש”י בזה ולאיזה תועלת כתב הכי.
עכ”ל.
והנה לכאורה כוונת רש”י ז”ל רק לפרש שזמרי היינו שלומיאל וידוע ששלומיאל הוא נשיא שבט שמעון.
ולא הבנתי קושית הגאון ז”ל.

זבחים נה.
מתני׳ התודה כו׳ בכל מקום פירש״י ״אין טעונין צפון״ מתני׳ שלמים כו׳ בכל מקום פירש״י ״אף בדרום״ ובגמרא יליף לה צ״ע בשינוי הלשון

אשמח במקור.
למשל שנים העידו על אחד שחייב מלקות ונמצאו זוממין ואח”כ הוזמו כת שניה ונמצא שכת שניה רצו לחייב שני עדים מלקות.
כמה מלקות נותנים לכת שניה.
ארבעים או שמונים?