מה השאלה שלך?
קטגוריות שאלות
אגדה איסור והיתר בין המצרים ברכות ברכת כהנים הנהגות זרעים כשרות מועדים מלאכות שבת מלבושים ממונות סוגיות סוכות צדקה קריאת שמע שבת שונות תפילה תפילין תשמישי קדושה

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: כ״ז בסיון תשפ״דב:

יעוי’ בשו”ע יו”ד סי’ קמב ס”י דאסור להיכנס בבית ע”ז ליהנות מן הבית, ועוד שם בריש סי’ קנ איתא דמצוה להתרחק מדרך ע”ז ד’ אמות. אולם דין זה דתוך ד”א הוא רק היכא דאפשר כדמוכח מע”ז יז שהוא מקור דברי ...קרא עוד

יעוי’ בשו”ע יו”ד סי’ קמב ס”י דאסור להיכנס בבית ע”ז ליהנות מן הבית, ועוד שם בריש סי’ קנ איתא דמצוה להתרחק מדרך ע”ז ד’ אמות.
אולם דין זה דתוך ד”א הוא רק היכא דאפשר כדמוכח מע”ז יז שהוא מקור דברי הרמ”א ששם הובא הנידון אם בית ע”ז חמור יותר או בית ג”ע, ומבואר שם שהיו צריכים להתפשר באחד מהם, ומבואר דהיכא דלא אפשר א”א למנוע מלעשות כן, וכמובא בב”ב נז גבי היכא דלא אפשר וצריך לעבור במקום שיש עיכוב בשמירת עינים.
וגם לגבי בית ע”ז יש סוגיא בפסחים על היכא דלא אפשר ולא מכוון ומסקנא דשרי.
ועי’ בסי’ קמב שם שכ’ שם השו”ע צל בית ע”ז תוכו ונגד פתחו תוך ד”א אסור וכו’, וכתב שם הש”ך דתוך ד”א אסור היינו משום שמצוה להתרחק ד”א כדלקמן סי’ קנ, וכן בבהגר”א שם ציין לדברי הגמ’ בע”ז יז ע”א ששם ג”כ מבואר מענין זה, ולפ”ז צ”ע הלשון אסור, ודוחק לומר דלשון אסור לאו דוקא, דהרי מבואר יחד עם זה דין לעבור בבית ע”ז, והרי לענין זה הוא איסור גמור כשנהנה, והיה מקום לומר דהיינו משום שהשו”ע שם בסי’ רמב מיירי בצל הבית ע”ז, ובזה הוא איסור מד”א, וצ”ע לפי הש”ך והגר”א שסברו שהוא מדין הרחקה, ובפרט הגר”א שגם כתב שתיבת צל הוא מיותר, ושמא לעולם אסור לאו דוקא ומשום דגם בהעברה שם כיון דלא אפשר ולא מכוון שרי מעיקר הדין ואעפ”כ אסור משום בית ע”ז לכתחילה, וצ”ע דעיקר דינא דשו”ע שם לא מיירי בלא אפשר ולא קמכוין אלא בעיקר הדין, וממילא לא דמיא האי אסור להאי אסור, ואולי יש ליישב דברי הש”ך באופן אחר דמה שכתב היינו משום שמצוה להתרחק ר”ל דמאחר שיש מצוה להתרחק ד”א ממילא לגבי הנאה בצלו יש איסור כל ד”א וכל ד”א לא דמי לצל שמאחוריו שמותר לחלק מהדעות.
והנה בגוף לא אפשר ולא מכוון יש לדון אם אפשר להתיר, דלגבי אשרה אי’ בשו”ע סי’ רמב ס”ט דמותר לעבור במרוצה אם אין לו דרך אחרת, אבל בש”ך חלק ע”ז וסבר דרק בתנאי שהע”ז גוזלת את הדרך ואז מותר גם כשאינו רץ, ובביאור הגר”א דהנידון באינה גוזלת ואין דרך אחרת אם מותר לעבור או לא הוא תלוי במחלוקת ראשונים, דהרמב”ם סובר כהשו”ע והראב”ד סובר כהש”ך ואילו בס”י פסק השו”ע כהראב”ד.
וצ”ע אם אפשר להקל בזה אחר שלכאורה יש סתירה בשו”ע והש”ך מחמיר.
והנ נתקשיתי בהך דינא דלא אפשר ולא קמכוין ולמה יהיה אסור ונתבאר ברמ”א שם בסי’ רמב ס”ט דכל הנידון בשו”ע שם הוא לעבור תחתיה אבל בצלה בכל ענין מותר, וכ’ שם הט”ז סקי”ד משום דלא מכון ולכן גם ישיבה מותר מעיקר הדין ורק כדי שלא ישהה בישיבה ויכון ליהנות לכך רק העברה מותר, אבל תחתיה אסור מחמת טומאת ע”ז, ומבואר בתחתיה יש יותר איסור לפי כל דעה כדאית לה ואפי’ להשו”ע הוא חמור יותר תחתיה שאז אם יש דרך אחרת אסור לעבור תחתיה משא”כ בצלה דמותר כמ”ש הרמ”א.
אולם בישיבה הוא חמור יותר שבזה אין היתר כלל, כמבואר השו”ע שם.
וברמ”א סי’ קמט ס”ב הביא מחלוקת אם מותר להכנס לחצר ע”ז שלא ביום אדם, ולגבי לעבור שם נקט דמותר לכו”ע ושכך המנהג, ומידת חסידות להחמיר גם בזה אם יש דרך אחרת קצרה כמוהו, וציין לסי’ קמב, ומשמע שהכריע שא”צ שהע”ז גוזלת ומ”מ משמע דלמעשה התיר רק אם יש משם דרך למקו”א, ועי’ גם ברכ”י בשם הטור והפרישה שנקט כהאוסרין, ולא ביאר שם מה דעתו ביש שם דרך למקו”א.
ולכן למעשה אם הע”ז נבנה על מקום גזול שהיה רשות הרבים מותר להיכנס שם דרך העברה לצלם הספרים בלי לשבת שם ולהש”ך א”צ במרוצה ולהשו”ע יל”ע אם צריך, ואם הספרים גנובים יתכן שנחשב ג”כ כגוזלת את רבים, (ומה שהגוים קנו על ידי כיבוש מלחמה או ע”י איבוד וייאוש או זוטו של ים אפשר דלא חשיב גנוב גם אם באו הספרים מבתי ישראל קודם המלחמה, ויל”ע בכל זה), ואם הע”ז אינה גוזלת דרך הרבים הוא סתירה בשו”ע אם מותר לעבור שם כשאין דרך אחרת ובש”ך משמע שהחמיר וברמ”א מבואר שהמנהג להקל אם יש שם דרך שעוברת משם למקום אחר ונראה כעובר בדרך זו.
ויתכן דסגי שיש שם ספריה וניכר שבא להשתמש בספריה ולא לעבוד ע”ז דהו”ל כמו יריד של גוים ביום חגם דשרי שמא לא ימצא במקום אחר כמבואר בש”ך סי’ קמט סק”ז, ובפוסקים נראה שהשוו דין חצר של ע”ז לעיקר ביום אידם לכל היותר עי’ בש”ך שם סק”ו (ולהמקילים ברמ”א שם בס”ב הוא כעיר ממש שביום אידם הוא כעיר ביום אידם וחצר שלא ביום אידם הוא כעיר שלא ביום אידם, אבל גם להמחמירים אינו יותר מעיר ביום אידם ומה שהותר בעיר ביום אידם הותר גם בחצר ביום אידם).
ולפ”ז יהיה מותר לו לכאורה גם יותר ממה שהותר בסתם העברה בעלמא כיון שהוא מחמת דבר האבד והותר לו לקנות כל דבר מלבד אם נותן מכס לע”ז כמבואר שם בס”ג, ואז יתכן שאם אינו יכול לרוץ שלא ירוץ וכנ”ל גם אם אין לו דרך למקום אחר.
ויתכן שבמקום שבשביל להתיר מידן צריך לשבת שם יתכן שג”כ מותר דבתשובות קמאי מבואר שאפשר שאפי’ איסורין מסויימים התירו לצורך כן עי”ש בנו”כ עה”ג, וממילא מה שנזכר שהותר מחמת הקירבה לע”ז (כל מה שאינו אסור מדאורייתא) יש מקום לומר דהוא בכלל ההיתר של הולכין לשוק של גוים להציל מידן.
ולכן נראה להתיר בני”ד ומ”מ כתב הד”מ סי’ קמט ס”א בשם הספר חסידים (לפנינו ליתא כמ”ש המגיה בשו”ע מכון ירושלים) דכל ההולך דרך שם אין תפילתו נשמעת תוך ל’ יום, ולכן כל מה שיכול להרחיק עצמו שלא לילך דרך שם ירחיק, והובא בבית לחם יהודה שם סק”א.
ויעוי’ בט”ז סי’ קנז סקי”א דמבואר שם (ע”פ השו”ע שם) שההיכנסות לבית ע”ז הוא איסור גמור והותר רק לצורך פקו”נ.

השלמה לתשובה אם מותר להכנס לבית ע”ז כדי להעתיק משם כתבי יד

יש מקום לטעון דמחשבי’ לבית הע”ז שבאה בגבולו כבית ע”ז שנבנתה על דרך שקדם לו כדאי’ ביו”ד סי’ קמב ס”י לדעה הראשונה שם, ואולי יש לחלק בין גוזל את הרבים ממש לבין אם זכו בכתבי היד מן ההפקר.

ועי’ בסי’ קמט ס”ב לגבי חצר של ע”ז דשרי להכנס שם עכ”פ אם היה שם דרך עובר למקום אחר, ויש לדון דאם היה ספריה בתוך בית הע”ז אולי הוא בכלל זה.

ובזמן שאין שם ע”ז עי”ש ברמ”א דיש מתירין בחצר בית ע”ז בכל גווני ויש לדון עד כמה נכלל בחצר.

קרא פחות
0
  • 0
  • 35
נשאל: ג׳ באב תשפ״ו

באו”ח סי’ שכג וכן ביו”ד סי’ שכ סט”ז מבו’ דא’ העצות להשתמש בשבת בכלי שאינו טבול הוא להקנות לגוי ולשאול ממנו, ומבואר מזה דשימוש באקראי אינו מתיר, וכן בבה”ל שם כ’ דיש איסור בשימוש בכלי בלא טבילה וכן ברמ”א ביו”ד ...קרא עוד

באו”ח סי’ שכג וכן ביו”ד סי’ שכ סט”ז מבו’ דא’ העצות להשתמש בשבת בכלי שאינו טבול הוא להקנות לגוי ולשאול ממנו, ומבואר מזה דשימוש באקראי אינו מתיר, וכן בבה”ל שם כ’ דיש איסור בשימוש בכלי בלא טבילה וכן ברמ”א ביו”ד שם מבו’ דאם השתמש בלא טבילה עבר איסורא בזה.
וכ”כ להדיא בחת”ס על השו”ע יו”ד ס”ס שכ דאפי’ באקראי אסור לשתות מכלי שאינו טבול וכעי”ז הורה הגרי”ש (פסקי הגרי”ש טבילת כלים אות סט), ועי’ עוד אבנ”ז יו”ד סי’ קו סק”ד.

[ואמנם יש אחרונים שדנו אם יש להחשיב שימוש באקראי בכלי העומד למכירה מצד אם נימא שאינו חייב בטבילה השתא כל שעיקרו עומד לסחורה, והרחבתי בדבריהם במקו”א אבל באקראי בכלי שעומד לשימוש אדם ומחוייב טבילה אסור].

קרא פחות
0
  • 0
  • 0
נשאל: ד׳ באייר תשפ״דב:

מותר. מקורות: בשו”ע יו”ד סי’ שצ ס”ו כ’ דבאבלות אשה אחר שבעה מותרת בתספורת והרמ”א אסר, ובאול”צ ח”ג פי”ז תשובה ג’ כ’ דגם להרמ”א אינו אלא מטעם מנהג וממילא כאן ספירת העומר יש להקל, ודבריו תמוהין דבבהגר”א ביו”ד שם מבואר שהוא מדינא, ...קרא עוד

מותר.

מקורות:


בשו”ע יו”ד סי’ שצ ס”ו כ’ דבאבלות אשה אחר שבעה מותרת בתספורת והרמ”א אסר, ובאול”צ ח”ג פי”ז תשובה ג’ כ’ דגם להרמ”א אינו אלא מטעם מנהג וממילא כאן ספירת העומר יש להקל, ודבריו תמוהין דבבהגר”א ביו”ד שם מבואר שהוא מדינא, וע”ע אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קלז מש”כ בנידון זה, ומ”מ גם לדידן שנוהגות הנשים באיסור תספורת בימי טהרתה מותרת (ספר בין פסח לשבועות בשם הגרשז”א והגרש”ו), ויש לציין דגם בהל’ ת”ב סי’ תקנא ס”ג כ’ הרמ”א דבלובשת לבנים אפשר להקל, ולא משמע דתכבוסת קל יותר, דאדרבה תספורת באשה קל וכמשנ”ת, אלא ההיתר הוא לצורך מצוה שהתירו מחמת המצוה וגם מחמת שאין כאן היסח הדעת מאבילות כל שהדבר נעשה לצורך מצוה.

קרא פחות
טהרהפסחתספורתתשובה
0
  • 0
  • 41
נשאל: כ״א במרחשוון תשפ״דב:

אם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם כדי שלא יתקלקלו הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם בשבת ואם אינו מקפיד עליהם מותר. מקורות: ראה רמ”א ומ”א ומ”ב ומחה”ש שח, א.

אם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם כדי שלא יתקלקלו הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם בשבת ואם אינו מקפיד עליהם מותר.

מקורות: ראה רמ”א ומ”א ומ”ב ומחה”ש שח, א.

קרא פחות
מוקצהספרים
0
  • 0
  • 42
נשאל: ל׳ באדר א׳ תשפ״דב:

כן. מקורות: הנה במשנ”ב סי’ תרצה הביא מחלוקת אם יכול לשלוח דבר שאינו מבושל, ומקור הסברא להחמיר בזה הוא המג”א שם בשם המהרי”ל הל’ פורים, והנה שם מבואר שלמד כן מלשון המתני’ ספ”ק דביצה שב”ש אומרים אין משלחין אלא מנות, והיינו ...קרא עוד

כן.

מקורות: הנה במשנ”ב סי’ תרצה הביא מחלוקת אם יכול לשלוח דבר שאינו מבושל, ומקור הסברא להחמיר בזה הוא המג”א שם בשם המהרי”ל הל’ פורים, והנה שם מבואר שלמד כן מלשון המתני’ ספ”ק דביצה שב”ש אומרים אין משלחין אלא מנות, והיינו דבר המוכן לאכילה, כמ”ש הרע”ב שם, הלכך יש לדמות כאן דכתיב משלוח מנות שבא ללמד שצריך דבר המוכן לאכילה, והנה זה פשוט שהלשון מנות אינו ממעט ממשמעותו דבר שיש מי שמעשר אותו, שמנה משמעותו דבר המוכן לאכילה, וזה כולל גם דבר שצריך לעשרו, כיון שהוא מוכן לאכילה כמות שהוא מצד הטבע, וממילא כאן דכתיב משלוח מנות ומלשון זה למדנו שצריך דבר שאינו מחוסר בישול, דמנה לא משמע דבר המחוסר בישול, עדיין לא למדנו מזה מה שלא נזכר, והבו דלא לוסיף עלה.

ויש להוסיף שבישול הוא טירחא ולא חשיב דבר המוכן לאכילה משא”כ עישור אינו טירחא, והנה לסבר את האוזן אם אדם יעשה סעודה ששם המנות המתחלקות צריכין בישול שיבשל כל אחד לעצמו בודאי שיהיו אנשים שלא יבואו מחמת זה, אבל סעודה שכל אחד צריך לעשר לעצמו לא יהיה מי שימנע לבוא מחמת כן, לפי שאינו טירחא וכנ”ל.

ויש להוסיף דלגבי שבת טבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ומאידך דג תפל אע”פ שאם עבר בישול מתוקן מ”מ עדיין הוא מוקצה דמחוסר מעשה, ולענין בשר תפל לא נחיתנא מאחר שמדינא דגמ’ חשיב ראוי ויש מפוסקי זמנינו שדימו דינו לדג, ואכמ”ל, וכן יש לציין בזה גם לדברי הגמ’ בגיטין פז ע”א לענין החילוק בין מתנה על דבר שאי אפשר לעשותו למתנה על דבר שהוא איסור לשי’ רבא שם.

(ואמנם יש נידון מה הדין במאכל שהוא אסור ושלחו ואין למקבל מה לעשות עמו באופן שאין בו תיקון שמתירו אבל הוא נידון אחר דכאן אינו שייך לנידון זה כיון ששייך בו תיקון לאכילה והנידון רק מצד אם לא נקרא מנה לפי הגדרת המהרי”ל הנ”ל אבל המסתבר שכן וכמשנ”ת).

ויש לציין דגם המהרי”ל שם לא מיירי לעיכובא, דהמהרי”ל שם בתחילת דבריו הזכיר ש”טוב” וכו’ (ובשנו”ס שם הגי’ נכון וכו’ והיינו הך), אלא דאין ראיה מהמהרי”ל דלהלכה אינו לעיכובא, דהמהרי”ל שם הזכיר שטוב להביא דוקא מאכלים, וע”ז הוסיף שיש להביא דוקא מנות, א”כ להלכה שיש חיוב להביא מאכלים וכדעת התה”ד ח”א סי’ קיא וטורי אבן בפ”ק דמגילה ז ע”א וכמו שפסק המשנ”ב שם סקי”ט, ודלא כההלכות קטנות ח”ב סי’ קסג (הובא בבאר היטב על השו”ע שם סק”ז) שיוצא גם במעות כסות וכלים אם יכול למוכרן ולקנות בהן צרכי סעודה, ממילא מאחר שהמהרי”ל לא הזכיר שהוא חומרא על חומרא, דהיינו המהרי”ל לא הזכיר שטוב ליתן מנות של אכילה ויותר טוב ליתן מנות מוכנים לאכילה, אלא המהרי”ל רק הזכיר שטוב ליתן מנות של אכילה וכלול בזה שלא יהיו מחוסרין בישול, א”כ לדידן שהדין שצריך מידי דאכילה הוא לעיכובא אין ראיה מהמהרי”ל שלפי צד זה הוא רק חומרא שלא יהיה מחוסר בישול, וקל להבין.

ושוב ראיתי שכ”כ בתורת המועדים לידידי הגר”ד קולדצקי על השונה הלכות עמ’ תיז בשם הגרח”ק דגם להמהרי”ל אפי’ אם המאכל אינו מעושר יוצא ידי חובה, וכ”כ בשלמי תודה סי’ כט אות ו, וכ”ש בנידון דידן שמדובר שהמאכל מעושר כבר ורק שנוהג לעשרו שוב.

קרא פחות
חוברת פוריםמוקצהמתנהפוריםשבת
0
  • 0
  • 28
נשאל: ב׳ באב תשפ״ה

ברמ”א יו”ד סי’ קסב ס”א יש מי שאומר שמותר ללוות ככר לחם בככר לחם וכו’ דמאחר שדבר מועט הוא ולא קפדו בני אדם להדדי בזה וכן נוהגים להקל ע”כ, ויש לברר אם הכוונה שאין מקפידים על היוקר ולא אכפת להו ...קרא עוד

ברמ”א יו”ד סי’ קסב ס”א יש מי שאומר שמותר ללוות ככר לחם בככר לחם וכו’ דמאחר שדבר מועט הוא ולא קפדו בני אדם להדדי בזה וכן נוהגים להקל ע”כ, ויש לברר אם הכוונה שאין מקפידים על היוקר ולא אכפת להו אם התייקר או שאין מקפידין שיחזיר הככר כלל.

ונפק”מ עכ”פ כשידוע ויודעים שניהם שמקפיד אם לא יחזיר לו הככר.

ויעוי’ באג”מ יו”ד ח”ג הל’ ריבית הערה ל’ דלפי היוצא מדבריו לא קפדי הוא על השווי שעלול להתייקר, ועי’ גם בתוס’ ב”מ עה ע”א ד”ה וכדברי דלפי המבואר שם הצד להחמיר בזה הוא לומר דסתם בנ”א מקפידים על מה שנתייקר ומשמע דזה הנידון אם מקפידים על מה שנתייקר.

ולפ”ז ה”ה אם מקפידים להחזיר כיכר עדיין הוא בכלל ההיתר (וכ”ש לפרש”י שהביאו התוס’ שם שטעם ההיתר הוא משום שלא החמירו חכמים לאסור בדבר מועט כזה ומבואר שם שהוא טעם אחר ולפ”ז כ”ש שאין לחלק בין מקפיד להחזיר הככר או לא, ובב”י הביא דעת הראב”ד עם דעת רש”י אבל אפשר דלא שוו בטעמייהו).

וכמדומה שכ”ה המציאות שרוב העולם יקפידו שיחזירו מה שלקחו אבל אין מקפידים אם מה שהחזירו שווה בדיוק כמה שלקחו.

ויש להעיר דבשנים האחרונות היו שינויים במחירים שהתפרסו למשך תקופה עד שלאחר זמן היו מוצרים שעלו כמעט פי שניים מלפני כן, ומסתבר שבכה”ג אם לווה לפני תקופת התייקרות המחירים ומחזיר לאחמ”כ אין שייך בזה לומר שבשינוי משמעותי כ”כ הוא בכלל ההיתר שאין מקפידין וכמו שנתבאר שאין הכוונה שאין מקפידין על ההלוואה כלל אלא שאין מקפידין על שינוי השער בדבר קטן.

קרא פחות
0
  • 0
  • 29
נשאל: ל׳ בסיון תשפ״ה

נדרים נט ע”א אמרי מעשר דיגון הוא דקא גרים, לכאורה היה מקום לתרץ דהרי מעשר הוא ממון אחר וממון לא בטיל אבל התי’ לזה כמ”ש בשלהי ביצה דשאני בין ממון שיש לו תובעים וכו’ עי”ש.

נדרים נט ע”א אמרי מעשר דיגון הוא דקא גרים, לכאורה היה מקום לתרץ דהרי מעשר הוא ממון אחר וממון לא בטיל אבל התי’ לזה כמ”ש בשלהי ביצה דשאני בין ממון שיש לו תובעים וכו’ עי”ש.

קרא פחות
0
  • 0
  • 15
נשאל: ל׳ בסיון תשפ״ה

שבועות יט ע”ב בכולן ואפילו בקמייתא ממה נפשך טמא הוא, אע”ג דאיכא לר’ אליעזר לעיל דאמר דבעי’ שידע ממה נטמא מ”מ גם לר”א הוא רק כשיש ספק מה מין האב המטמא ממיני אבות הטומאה שנזכרו בקרא דהכתוב מחלקן ומקרא יליף ...קרא עוד

שבועות יט ע”ב בכולן ואפילו בקמייתא ממה נפשך טמא הוא, אע”ג דאיכא לר’ אליעזר לעיל דאמר דבעי’ שידע ממה נטמא מ”מ גם לר”א הוא רק כשיש ספק מה מין האב המטמא ממיני אבות הטומאה שנזכרו בקרא דהכתוב מחלקן ומקרא יליף לה לחילוק זה כדלעיל אבל אם ידע שנטמא בשרץ ודאי רק שספק משרץ זה או משרץ זה בזה גם לר”א ליכא פטור, ובלא”ה אפשר מעיקר דקושיא לא קשיא כ”כ דאפשר דסתמא דגמ’ ס”ל כמ”ד לעיל משמעות דורשין בלבד איכא בין ר”א לר”ע ולא ס”ל לר”א כנ”ל גם לא בספק אם נטמא משרץ או נבילה.

קרא פחות
0
  • 0
  • 152
נשאל: ז׳ בניסן תשפ״ה

מצאתי כתוב בשם הגאון רי”א ספרין מקאמרנא (שחיבר עשירית האיפה על התו”כ וזוהר חי על הזוהר והיכל הברכה ושאר ספרים) שכל איש שהסכימו עליו עשרה מישראל וכו’, והיה מחודש אצלי לייחס דבר זה להאי גאון. לכן עיינתי בפנים הדברים בהיכל הברכה ...קרא עוד

מצאתי כתוב בשם הגאון רי”א ספרין מקאמרנא (שחיבר עשירית האיפה על התו”כ וזוהר חי על הזוהר והיכל הברכה ושאר ספרים) שכל איש שהסכימו עליו עשרה מישראל וכו’, והיה מחודש אצלי לייחס דבר זה להאי גאון.

לכן עיינתי בפנים הדברים בהיכל הברכה ואתחנן דף כט ומצאתי שכ’ שם שמלפנים היו מנהיגים את ישראל בעלי רוה”ק ועכשיו לפי מה שהסכימו עליהם עדת הדור שיהיו ראשי הדור צדיקי הדור ות”ח העוסקים בתורה עכ”ד עי”ש באריכות.

וכוונתו דלפי ערך הדור מי שהסכימו עליהם שיהיו ראשי הדור הם ראשי הדור מכיון שבני הדור מכירים ערך הדור וממנים עליהם פרנס צדיק לפי דרגת הדור ור”ל שמ”מ ההכרה וההבנה מי הוא צדיק הדור לפי ערך הדור נקבע ע”י בני הדור המכירים ערך הדור.

ורשמתי הדברים לזכרון להעמיד הדברים על מכונם כתיקונם.

קרא פחות
אמונהדיןישראלעשרה מישראלשינוי דין
0
  • 0
  • 15
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בע”ה יום ה’ ר”ח אדר ע”ו לכבוד גיסי המופלג רבי יעקב בלומנטל נ”י {ע”ד בעל קורא במנחתא דשבתא שקרא לשני גם את מה שהכין עבור קריאת השלישי, ובשלישי חזר וקרא חלק ממה שקרא לשני, [היינו מה שכתוב בסידור לקרוא לשלישי], האם ...קרא עוד

בע”ה יום ה’ ר”ח אדר ע”ו

לכבוד גיסי המופלג רבי יעקב בלומנטל נ”י

{ע”ד בעל קורא במנחתא דשבתא שקרא לשני גם את מה שהכין עבור קריאת השלישי, ובשלישי חזר וקרא חלק ממה שקרא לשני, [היינו מה שכתוב בסידור לקרוא לשלישי], האם שפיר עבד או לא.

}

תשובה כתבו התוס’ במגילה כ”ב א’ וז”ל, קשיא היאך נהגו העולם בחולו של מועד של חג שקורא הרביעי כל מה שקראו השנים והא הכא דלא שרינן לא דולג ולא פוסק אלא היכא דלא אפשר ואפילו היכא דקאמר משום הנכנסין והיוצאין מיהו הא פשיטא לן שאם קרא אותו שלפני האחרון עד שני פסוקים מסוף הפרשה שבפסח או בעצרת שהאחרון דולג למעלה ולא יקרא שני פסוקים שהניח האחר וגם מפרשה של אחריה כיון דלא הוי מענינו של יום עכ”ל.

ומבואר מדברי התוס’ ומכל הסוגיא דהיכא דלא אפשר עכ”פ קרינן שוב מה שקרא הראשון.

וע”ע על קריאת קרבנות החג ברש”י ותוס’ סוכה נ”ה א’.

וכן בחנוכה התירו לכפול.

וכן בפרשת עמלק אע”ג דמדינא א”צ לכפול וכמ”ש בירוש’ פ”ד דמגילה, וכ”כ התוס’ ועוד ראשונים (הובא בב”י סי’ תרצ”ג), מ”מ דעת השו”ע שם ס”ד לכפול [והרמ”א פליג], ועל אף שאינו מעיקר הדין כדאי’ בפר”ח סי’ קל”ז סק”ד, מ”מ התירו לכפול, אך אכתי לא דמי להתם לגמרי דבפ’ עמלק משלים י’ פסוקים כשפטור מלהשלים משא”כ הכא קורא עיקר חיוב היום, אך מ”מ אשכחן גם בזה כמו שהבאתי מהתוס’, אבל התם הוא מצד דלא אפשר, והכא נימא דלא אפשר מטעם אחר וכנ”ל.

ושם במגילה כ”ג א’ כתבו התוס’, וחזן שטעה וגמר כל הסדר של שבת יחזור ויקרא השביעי עכ”ל, ר”ל העולה האחרון ישלים מנין העולים.

והכי אשכחן במפטיר שקורא מה שקראו הראשונים כמ”ש בתוס’ במגילה שם.

ועיין שו”ע סי’ רפ”ב ס”ו, אם טעה ש”צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש א”צ לקרות עוד אחר אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי דקי”ל מפטיר עולה למנין שבעה עכ”ל, וכתב במ”ב, ר”ל שא”צ לקרות עוד שביעי מלבד המפטיר דאחרי שאמר קדיש בסיום הפרשה אינו קורא אח”כ רק לשם מפטיר לבד כמו שרגיל תמיד אחר הקדיש והוא יהיה עולה למנין שבעה אבל אם נזכר קודם שאמר הקדיש אז צריך לקרות אחד לשביעי ממה שקרא כבר ויסיים הפרשה עמו ויאמר קדיש ואח”כ יחזור לקרות איזה פסוקים למפטיר כמו שרגיל תמיד עכ”ל.

חזינן דלא חשו לומר שיקרא מפרשה דלאחריה אע”פ שמצד הדין אין איסור בדבר, אלא יחזור ויקרא, ומ”מ י”ל דאי”ז ראיה, דתקנה קדומה היא לקרות לפי סדר פרשיות של כל שתא או כל ג’ שנין כבמגילה כ”ט ב’, אבל לא בסדר אחר.

משא”כ הכא דאין שום איסור בדבר מעיקר הדין להמשיך אחר מה שנהגו לקרות (עיין מ”ב סי’ קל”ז סק”ד).

ושמא הכא ג”כ הו”ל כלא אפשר, ולכאורה אם לא נמלך וקרא א”כ בדיעבד היה לומר דעכ”פ בדיעבד לא גרע משעה”ד ונפיק.

אכן כתב השו”ע או”ח סי’ קל”ז ס”ו וז”ל, הקורא בתורה ראשון וקרא השני מה שקרא הראשון אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג’ פסוקים או אפי’ שנים במקום דלא אפשר אותו שני עולה מן המנין ואם לאו אינו עולה מהמנין חוץ מפרי החג משום דלא אפשר ע”כ.

ומשמע שם בשו”ע דמיירי גם אחר שכבר קרא, וגם היכא דאסור להוסיף על הקרואים, לענין דיעבד לא מקרי לא אפשר, [ומה שקורין במפטיר בשבת אינו ענין לכאן משום דאין מוסיפין בקרואים].

והנה בענינינו ג”כ דאיכא שעת הדחק וגם כבוד הבריות, אם יאמר שאינו יודע לקרא ויתן לאחר לקרוא את ההמשך, שמא בכה”ג הו”ל כלא אפשר, וכמ”ש המ”ב שם דהיכא דלא אפשר הו”ל כפרי החג.

ובזה שמא שייך להקל שישוב ויקרא שוב לשלישי, וכן הסכים חכ”א שליט”א.

וצ”ע למעשה, אך מ”מ ז”ב שאם יש שם מי שיודע לקרוא ויוכל הבעל קורא למחול על כבודו הר”ז משובח.

ואין להביא ראיה לזה ממ”ש המ”ב בסי’ תכ”ח סקי”ז, ובמקום שנוהגים שהרב אב”ד יהיה שלישי אפילו בפרשת בחוקותי וא”כ שוב לא ישאר להתחיל ג”פ מקודם קריאת התוכחה יש להתחיל עוד הפעם לקרות ג”פ למפרע אך נכון הדבר שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת עכ”ל.

ומ”מ אם לא מחל הרב על כבודו מותר לחזור על המקראות, אי”ז ראיה דהתם לא בעינן לזה להוסיף קרואים אלא רק לקרוא קודם התוכחה כדי שלא להתחיל בתוכחה (כמ”ש במגילה ל”א ב’ ובתוס’ שם), משא”כ הכא שרוצה להשלים.

(עיין במ”ב שם בסי’ קל”ז בריש הסעיף) { גיסי היקר כמוה”ר ר’ יעקב שיחי’ כתב ע”ז תשובה ארוכה, אלא שלא זכיתי להציגו לע”ע בחיבורי, משום שגדרתי עצמי שלא להקליד מכתבים חוזרים בשלב זה, עד שיעלה בידינו להקליד את כל כת”י הגרח”ק ושאר כת”י.

[מכתבים שהצגנו בחיבור לפעמים, הם בד”כ רק מה שקיבלנו כבר מוקלד].

}.

קרא פחות
יעקבסוכהשבתשעת הדחקתשובה
1
  • 1
  • 66
נשאל: ל׳ בסיון תשפ״ה

יו”ד סי’ רלד סעי’ סג, נדרה משני ככרות ביחד על אחד מצטערת אם לא תאכלנו ועל השני אינה מצטערת, ומבואר דמה שאינה מצטרת ממניעתו אי”ז עינוי נפש, וצע”ק דלעיל אמרי’ בסעי’ סא אפילו נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה ...קרא עוד

יו”ד סי’ רלד סעי’ סג, נדרה משני ככרות ביחד על אחד מצטערת אם לא תאכלנו ועל השני אינה מצטערת, ומבואר דמה שאינה מצטרת ממניעתו אי”ז עינוי נפש, וצע”ק דלעיל אמרי’ בסעי’ סא אפילו נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם הוי עינוי נפש, ואולי הנ”ל דוקא שאומרת שמצטערת מאותו המין, וכעי”ז בט”ז לעיל שם ס”ק סג נתקשה בזה וכתב דרע לה היינו לבריאותה אבל אם אינה רוצה למד מסעי’ סג דאי”ז בכלל עינוי נפש, ובב”י נתקשה בזה ותירץ באופן אחר.

קרא פחות
0
  • 0
  • 13
נשאל: י״ט בתשרי תשפ״ו

בביאור ענין הדמיון דהסוכה לענני הכבוד הנה בזוהר פ’ אמור מבואר דהוא ישיבה בצילא דמהימנותא והיינו הדמיון לענני הכבוד שהוא מקום השראת השכינה כדכתיב אשר נשאך ה’ אלהיך וגו’ [ועי’ תוס’ שבת כב ע”ב]. ומלבד זה ידוע בספרי המוסר דיש בזה ...קרא עוד

בביאור ענין הדמיון דהסוכה לענני הכבוד הנה בזוהר פ’ אמור מבואר דהוא ישיבה בצילא דמהימנותא והיינו הדמיון לענני הכבוד שהוא מקום השראת השכינה כדכתיב אשר נשאך ה’ אלהיך וגו’ [ועי’ תוס’ שבת כב ע”ב].

ומלבד זה ידוע בספרי המוסר דיש בזה ענין יציאה מדירת קבע וישיבה בדירת ארעי והוא ג”כ הי’ במדבר כדאי’ ביומא עה ע”א מי שיש לו עשרה בנים וכו’ דהיינו ענין ביטול הקביעות בעוה”ז כבנים הסמוכים על שלחן אביהם.

ופשטות הענין בטושו”ע ומשנ”ב סי’ תרכה ס”א הוא דישיבת הסוכה הוא צורת ארעי כעוברי דרכים שאין בונים לצרכיהם בנין של קבע אלא רק דירת ארעי להגן עליהם מפני שרב ושמש וכענין ענני הכבוד שעיקר מטרתם הי’ להגן עליהם מפני שרב ושמש.

קרא פחות
0
  • 0
  • 9
נשאל: י״ג בניסן תשפ״דב:

הטעם הוא שאין לזה שם מאכל בכה”ג והוא כעין דין החמץ שנפסל לאכילת כלב, שבשניהם אין לזה שם אוכל, וגם אין חשש שמא יבוא לאכלו מכיון שתקנו לישיבה וגם מאוס (ראה משנ”ב ושעה”צ סי’ תמב ס”ט), ובמקום שיש קטנים ביותר ...קרא עוד

הטעם הוא שאין לזה שם מאכל בכה”ג והוא כעין דין החמץ שנפסל לאכילת כלב, שבשניהם אין לזה שם אוכל, וגם אין חשש שמא יבוא לאכלו מכיון שתקנו לישיבה וגם מאוס (ראה משנ”ב ושעה”צ סי’ תמב ס”ט), ובמקום שיש קטנים ביותר שיבואו לאכלו ג”כ לכאורה לא נראה שיחלקו בזה הפוסקים, דהרי הביעור הוא מחמת הגדולים דאילו הקטנים ביותר אין עליהם שם חינוך בפרט שאין כאן ספיה בידיים (ועי’ שו”ע או”ח סי’ שמה), וגם לא יעבור בעה”ב בבל ייראה מחמת דעת קטנים לאכלה, וממילא אין מחוייב לבער מחמתם ואם בא להפרישן מאכילת חמץ אין מחוייב מחמת זה בביעור החמץ ויפרישם באופן אחר אם רוצה.

לגבי מה שהזכרת בדבריך טינוף, לענ”ד ההגדרה אינה טינוף שכן במקרה של טינוף יש צורך בנפסל מאכילת כלב כמבואר בפוסקים, ואילו הדין של ייחדה לישיבה וטח בטיט הוא דין של ביטול גמור.

קרא פחות

חמץ
0
  • 0
  • 70
נשאל: כ״א בשבט תשפ״ו

בפשוטו חתן הוא בזמן חופה כמ”ש והוא כחתן יוצא מחופתו, ועליה לתורה של החתן אין לזה שום תוקף לא מדאורייתא ולא מדרבנן לענין שם “חתן”, וכן כלה לענין יו”כ אין שום תוקף קודם הנישואין, וגם דלענין רמו שערי באסינתא בפ”ק ...קרא עוד

בפשוטו חתן הוא בזמן חופה כמ”ש והוא כחתן יוצא מחופתו, ועליה לתורה של החתן אין לזה שום תוקף לא מדאורייתא ולא מדרבנן לענין שם “חתן”, וכן כלה לענין יו”כ אין שום תוקף קודם הנישואין, וגם דלענין רמו שערי באסינתא בפ”ק דכתובות ובע”ז מצינו שמחה קודם הנישואין אבל לא שם חתן, ואמנם יש צד לומר דחתן תליא בשם חתן דשטן מגרי ביה מחמת עין הרע אבל הוא מחודש, ומצד שני כבר כתבו כמה פוסקים לעניני כמה דיני סכנה שיש בזמנינו שאינם נחשבים כסכנה בזמנינו מעיקר הדין, ומצד שני אם נימא דהוא מצד עין הרע סוגיין דעלמא שזה נוהג גם בזמנינו, ומ”מ העיקר משמע דשמירה זו הנצרך לחתן שילכו עמו היא מדיני הסכנה שכ’ הפוסקים בכ”מ שבזמנינו אי”ז כגדרי סכנה אלא דיש חשש שיבוא אליו שטן ויציק לו ושטן יותר מצוי שיבוא ויזיק ביחיד.

ויש להוסיף דבכ”ד דברים שהחתן דומה למלך שהובא בספרים לכאורה לא מצינו שהוא משבת שמזמרין לו.

ולענין יום הנישואין עצמו מצינו דכבר חשיב חתן לענין כמה דברים וכן לגבי בעל ברית אי’ בפוסקים דחשיב יום הברית כיום טוב שלו.

ובפוסקי זמנינו מצינו דעות בזה אם השמירה הנצרכת לחתן הוא משבת שמזמרין לו.

היוצא מזה דבפשוטו נוהג מהנישואין או מיום הנישואין, ויש דעות בזה.

קרא פחות
0
  • 0
  • 11
נשאל: י״ט בתשרי תשפ״ו

הנה מדינא דגמ’ לא נזכר נענוע ביאמר נא ישראל אלא רק בהודו ובאנא ה’, אבל נזכר ברמ”א סי’ תרנא ס”ח ובד”מ שם בשם כמה פוסקים שהש”ץ מנענע ביאמר נא ישראל ולא ביאמרו נא וגו’, ובמשנ”ב שם בשם החי”א כתב דיחיד ...קרא עוד

הנה מדינא דגמ’ לא נזכר נענוע ביאמר נא ישראל אלא רק בהודו ובאנא ה’, אבל נזכר ברמ”א סי’ תרנא ס”ח ובד”מ שם בשם כמה פוסקים שהש”ץ מנענע ביאמר נא ישראל ולא ביאמרו נא וגו’, ובמשנ”ב שם בשם החי”א כתב דיחיד מנענע רק באמירת הודו בתחילת ובסוף ההלל ובאנא ה’ הושיעה נא.

ויתכן לומר הטעם לזה משום שכל טעם הנענוע ביאמר נא הוא רק מנהגא דמעיקר הדין קי”ל כדעת הראשונים שהובאו בטוב”י שם שאין החזן מנענע כלל לא ביאמרו נא ולא ביאמר נא, ולא נהגו אלא בחזן והבו דלא לוסיף עלה [וכעי”ז כ’ הפוסקים לגבי ברכה לאחריה במגילה דתליא במנהגא ולא נהגו אלא בציבור].

ויש להוסיף דבשליח ציבור שהציבור עונים אחריו הודו מנענע כשאומר יאמר נא משום שהציבור מנענעים אחריו כשעונים הודו אחריו, וכמש”כ המשנ”ב בשם הט”ז דטעם מה שהש”ץ מנענע הוא כמו להזכיר לציבור שינענעו [ויש להוסיף דדעת התוס’ שהש”ץ מנענע גם ביאמרו נא משום שהציבור מנענעים בהודו שאומרים אחריו כמובא בב”י], אבל ביחיד שאומר יאמר נא למה ינענע.

ויש להוסיף דהיחיד עצמו לא גרע מהציבור שאומרים יאמר נא קודם החזן ואין מנענעים אז [אם כי אין מזה ראי’ ברורה שהרי הם מנענעים שוב בהודו הסמוך ליאמר נא מלאחריו משא”כ היחיד דהי’ מקום לומר דינענע אז במקום מה שהציבור מנענעים אז בהודו, רק דלפי מה שנתבאר באמת אין היחיד מנענע אז דאין מקור לכל נענועים אלו בגמ’ וגם להתוס’ שהש”ץ מנענע אז הוא משום שהציבור עונים הודו, והוא כעין מה דנימא דדין נענוע נמדד גם לפי אמירת הודו של הציבור ולא רק של הש”ץ, והמנהג מקיים סברת התוס’ במקצת דרק קודם תחילת ההודו שמוסיפין הציבור מנענע הש”ץ פעם אחת להזכיר לציבור ותו לא].

קרא פחות
0
  • 0
  • 10
נשאל: כ״ד באלול תשפ״דב:

לגבי השאלה אם הוא גם באדם צמא, לענ”ד אכן דין זה של גרגרנות נאמר גם במקרה שהאדם צמא, מכיון שזה גופא ענין הדרך ארץ שהאדם צריך לנהוג באיפוק ולא להתמקד בצרכיו ותאוותיו. וכך נראה מפשטות המעשה בגמ’ פו ע”ב ובפסיקתא דר”כ ...קרא עוד

לגבי השאלה אם הוא גם באדם צמא, לענ”ד אכן דין זה של גרגרנות נאמר גם במקרה שהאדם צמא, מכיון שזה גופא ענין הדרך ארץ שהאדם צריך לנהוג באיפוק ולא להתמקד בצרכיו ותאוותיו.

וכך נראה מפשטות המעשה בגמ’ פו ע”ב ובפסיקתא דר”כ פ”י [ראה בתשובה הקודמת] שמדובר בכוס ראשונה ששתה כשבא מן הדרך, ואולם בלבוש לענין שתיית ב’ כוסות בסעודה בסי’ קע משמע דאם שותה דרך צימאון אינו דרך גרגרנות, אלא דשם ששותה בתוך הסעודה מוכח ששותה לצימאון ובלאו הכי לא מקיל בשותה אחר הסעודה שנראה כגרגרנות שרוצה לאכול עוד עי”ש ובמשנ”ב, ולכאורה עדיין צריך טעם למה האיסור משום שנראה כגרגרנות דסגי שאינו דרך צימאון, ויש לומר דשם לולא שהיה נראה כגרגרנות היה נראה כשותה דרך צימאון אחר הסעודה ופשוט.

ומיהו פירוש האחרונים לענין קודם בהמ”ז שהוא לשרות [משנ”ב] צ”ב קצת דממ”נ אם חיישי’ ליוצאים שאין רואין שמברך א”כ יחשבו שהוא באמצע הסעודה ואינו דרך גרגרנות, ואם לא חיישי’ ליוצאים א”כ הרי רואין שמברך ואינו אוכל עוד, וכי תימא משום היוצאין שרואין שסיים מנתו, א”כ מה שייך לברכה”מ דהרי בלשון הברייתא והשו”ע אי’ שלא ישתה ב’ כוסות ויברך בהמ”ז, ואציין שלולא ביאור האחרונים בדברי השו”ע סי’ קע הנ”ל לענין ב’ כוסות בבת אחת קודם בהמ”ז, היה אולי מקום להציע ביאור חדש בזה דמה ששותה באמצע אכילה אינו שותה דרך תאווה כ”כ ממה שקובע עצמו לשתיה אחר שסיים כל אכילתו, דאילו מה ששותה באמצע הסעודה שותה לפי המזדמן לו ועסוק בעיקר באכילתו, גם אם ישתה יותר אינו קבוע לזה ואינו מכוון לזה אלא שהוצרך עוד לשתות, וזה נמדד רק אם מברך בהמ”ז מיד אחר כך, שאז אם כן נמצא שסיים כל אכילתו וקבע לשתיה, וזה מתיישב עם מה שנתבאר שדרך תאווה וצימאון כשהדבר נחוץ הוא יותר דרך גרגרנות.

וכן מצאתי מרגלית יקרה בפרקי משה של הרמב”ם פ”כ ס”ז וז”ל, אין ראוי לנו כשנרעב שנמלא עצמנו מהמאכל מלוי גרגרי ככלב, ולא בעבור הצמא שנשלים השתייה הקרה כמי שנלהב גופו בקדחת פתאום שישתה כל מה שיש בכוס בבת אחת, והחזק יותר שלא נפשוט ידינו אל מה שיוקדם ויקרה לפנינו ולא אל המתוק וזולתו ממה שיכונה אכילת הזוללים עכ”ל, ואין צריך לומר שדבריו קילורין לעיניים.

לגבי שאר משקאות חוץ מיין אם הם מתוקים (כמו שהוא בדרך כלל) יותר מיין הדין משתנה ושיעור הדרך ארץ בו הוא שונה מיין, דהיינו שהשיעור שמחייב בו לחלק את השתיה לב’ פעמים הוא בכוס גדול יותר (עי’ במשנ”ב סי’ קע).

ומה ששאלת על מים למרות שהמשנ”ב לא הזכיר להדיא מ”מ המציאות שהוא יותר קל לשתותו מיין באופן משמעותי, ומסתמא גם משתיית היין שהיתה בזמנם (דהרי זה ברור שלא כל הזמן שתו יין בזמנם, גם אם שתו יותר יין ממה שרגילים לשתות היום, ועי’ עירובין סד ע”א), ומכיון שהנידון בפוסקים הוא על יין (וגם בגמ’ שם אמרי’ יינך מתוק ומשמע דהנידון על סתם יין שאינו מתוק), לכן במים השיעור לחלק לב’ כוסות הוא ביותר מרביעית, ומסתבר שבכוסות שלנו שהם בהרבה מקרים בערך 180 מ”ל שייך שפיר לחלק את השתיה לב’ פעמים ובפעם אחת יש מקום לומר שדומה לרביעית יין בבת אחת שנחשב דרך גרגרנות כיון שדרך שתיית מנת מים כיום היא בכוס כזו ואין רגילות לשתות הכל בבת אחת אלא כשצמאים.

וכן משמע בבן איש חי בהר שנה א’ ס”ט דהשיעור נמדד לפי מנהג המדינה.

(ועי’ גם שעה”צ סי’ רי סקי”א שהזכיר ענין הפסק השתיה לב’ פעמים לענין ברכה שנחשב שיעור כדי שתיית רביעית כדרך בני אדם, אבל שם אינו מוכרח דיש לומר שאחר שכך הוא דרך ארץ ממילא שיעור כדי שתיית רביעית נמדד לפי דרך בני אדם, משא”כ כאן שהנידון בדבר שאין ברור בו שיעור ההפסק האם יש ללמוד מדרך בני אדם, והוא נידון בפני עצמו).

ושוב ראיתי שבספר שלחן הטהור סי’ קע סי”א נקט בפשיטות דבמים או ביין המעורב במים אין איסור כלל כיון ששותה לצמאו, ולכאורה דבריו דלא כהמשנ”ב והשעה”צ שבמשקין מתוקין יש לשער בכל משקה לגופו, ועי’ גם בעה”ש ס”ט דבמשקה חריף מאוד יכול לחלק אפי’ לד’ וה’ פעמים ומשמע דהכל לפי הענין, וגם בספר חסידים סי’ תתפח אי’ דלא כהשלחן הטהור להדיא אלא דגם מים מוכח שם שלא ישתה דרך גרגרנות.

ומיהו אין מדברי הספר חסידים קושי’ על האחרונים שכתבו דבכל משקה אזלי’ לפי אותו המשקה דזה כבר מוכח בגמ’ פסחים שם ובפסיקתא שם, ובספ”ח גופא שם מבואר ג”כ דבכוס קטן של מים אין איסור לשתות בבת אחת, וה”ה במשקה מתוק הספ”ח לא חלק על מה שמוכח מהגמ’ להקל בזה כמו שנתבאר לעיל [בתשובה ד”ה השותה כוסו בבת אחת מה דינו], רק דצריך להזהר גם במים ודון מינה ואוקי באתרה, דבמים השיעור גדול יותר, ואף שהזכיר הס”ח בדבריו שלא לשתות בבת אחת יש לומר דגודל הכוס בהתאם לתכולתו, וכעין מש”כ המשנ”ב שבשכר שלנו שהוא מתוק מיין השיעור שלו הוא ביתר מרביעית.

קרא פחות
אדםאדם צמאאיסוראיסור שתייהאיסור שתיית כוסהלכות שתייהחדשכוסכוס אחדכמותכמות המיםמיםמשהצמאקטןשאלהשאלותשותה בצמאשיעור שתיהשתיהשתייהשתייה בבת אחתשתיית כוסשתיית כוס אחתשתיית כוס בבת אחת
0
  • 0
  • 57
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה אני מחפש מקור, שאין ללבוש כובע, חגורה ונעליים של אדם שנפטר. תודה תשובה בע”ה כ”ח חשון תשע”ז שלום וברכה כתב בספר חסידים (סי’ תנד) וז”ל: לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה. לאחד ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ...קרא עוד

שאלה

אני מחפש מקור, שאין ללבוש כובע, חגורה ונעליים של אדם שנפטר.

תודה

תשובה

בע”ה כ”ח חשון תשע”ז

שלום וברכה

כתב בספר חסידים (סי’ תנד) וז”ל: לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה.

לאחד ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ואהבת לרעך כמוך, אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי.

ויתן המעות לעני.

ע”כ.

והובא בכה”ח יו”ד סי’ קט”ז ס”ק קמ”א, וכן הובא בספר זבחי צדק (סימן קי ס”ק פו), וכתב על זה, והרבה נזהרים בזה בעירנו.

וכתב בספר כורת הברית (קונטרס נוטפות מור אות נא) שהטעם לזה הוא שאם יקח נעלים אלה יתכן שמהרהורא דיומא על משכביה סלקא, ויחזה בחלומו שהמת בא לקחת את המנעלים שלו, ואמרו בברכות (נז ב) דבחלום כל דשקל שכבא מעלי בר ממסאני, על כן ראוי שלא יקח המנעלים, מה שאין כן בשאר חפצים של המת אין קפידא.

ע”ש.

ועי’ בשו”ת עצי הלבנון (סי’ מו) נשאל על מנהג העולם לחתוך המנעלים של מת לחתיכות דקות ומאבדים אותם, שמנהגם זה עוקר הלכה מפורשת דאיסור בל תשחית.

והביא דברי רבינו יהודה החסיד שכתב בספר חסידים (סי’ תנד) וז”ל: לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה.

לאחד ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ואהבת לרעך כמוך, אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי.

ויתן המעות לעני.

ע”כ.

ודקדק בדבריו שלא הזכיר מתחלה שאסור ללבוש מנעלים של מת, ותנא היכא קאי.

ולכן כתב בעצי הלבנון שנ”ל שיש ט”ס בדבריו של הספר חסידים וצ”ל מנעלים של מתה, וכוונתו למ”ש בחולין כאן וכנ”ל לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה (של עור בהמה שמתה מאליה.

רש”י) בכלל של חיה שחוטה, מפני ב’ דברים, אחד מפני שמתעהו, ואחד מפני הסכנה.

ופרש”י, שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור.

וזוהי ג”כ אזהרת רבינו יהודה החסיד שלא ימכרנה לישראל אפי’ מודיעו שהיא של מתה וליכא גנבת דעת, דאכתי איכא משום סכנה.

ולפ”ז נפלא בבירא כל חומרת העולם בזה.

עכת”ד עצי הלבנון שם.

וכדבריו כתב הגרי”מ טוקצינסקי ז”ל בגשר החיים ח”א (עמוד נח) שהביא דברי הספר חסידים הנ”ל, וכתב, ושמעתי מהגאון הרצ”פ פראנק שליט”א, שלדעתו נפל ט”ס בדברי הספר חסידים, וצ”ל מנעל של מתה.

וכברייתא דחולין צ”ד (הנ”ל).

ולפ”ז אין מקור כלל למנהג הנזהרין במנעל של מת.

וכתב שהיא סברא גדולה ע”ש.

וכיוונו לדברי העצי הלבנון הנ”ל ודו”ק.

וכתב הגרע”י בתשובה: וכבר קדמם בפירוש זה מהר”א פוסק (בשם השמועה) בספר כורת הברית (בקונט’ נוטפות מור אות נא).

אלא שהקשה ע”ז דא”כ אפי’ לגוי יאסר מפני גנבת דעת, כדקי”ל (חולין צד) אסור לגנוב דעתו של גוי.

ולכן נ”ל שהעיקר כפשוטו.

וה”ט כדאמרי’ (ברכות נז ב) כל דשקיל שכבא מניה מעלי בר ממסאנא וסנדלא.

ואין מראין לאדם חלום אלא מהרהורי לבו, ושמא יראה בחלומו שנוטלו ממנו בחזרה ויחוש לסכנה סגולית.

ע”כ.

והנה קושיתו נתיישבה בדברי העצי הלבנון הנ”ל דמיירי במודיעו.

(וטעמו להס”ח אינו מתאים כ”כ עם מ”ש רבינו יהודה החסיד (בצוואותיו אות יג) שאין לקבל שום דבר מן המת בחלום.

ובפרט שאין דמיון בין נוטל מת המת, לנטילת המת ממנו), עכ”ד, וע”ע שם מה שהאריך למעשה בענין זה [הובא בס’ דף על הדף חולין צ”ד א’ שנסתייעתי בספר הזה בהרבה ואולי רוב המובאות בתשובה זו].

ויעוי’ בגיטין ס”ח ב’ ששאלו למה כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר עשה לי נעלים לשבע שנים צחקת, והשיב לו, משום שאותו אחד אפילו שבעה ימים אין לו לחיות, וכיצד חפץ בנעלים לשבע שנים.

ובניצוצי אור הקשה, מה מקום יש ללעוג עליו, הרי מצינו במסכת תענית (כג, א) שהיה איש אחד שנטע חרובים לבנו, וכמו כן איש זה יותיר את מנעליו לבנו.

ועי’ בברכות נ”ז ב’ כל דשקיל שכבא [מת] מן הבית, מעלי לבית, לבר ממסאנא וסנדלא עי”ש ברש”י.

ועיין בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ג סי’ קלג), ובשו”ת שבט הלוי (ח”ד סי’ קנ”ב), ובשו”ת תשובות והנהגות ח”א (סי’ תשג), ובס’ אוצר חיים (נדפס בדעווא תרפ”ח), ובספר שמירת הגוף והנפש ח”א (סי’ עא, עמוד רלו).

ע”ש.

ושיתקיים בנו בילע המות לנצח וגו’

***

שאלה חוזרת המשך להנ”ל

יישר כחכם

אני מבין שיש מקור רק למנעלים, ולא לאיסור לבישת כובע או חגורה.

***

תשובה

שלום רב

אכן אין בעיה בדברים האחרים, אלא רק בנעלים או 1כעין זה, כן נראה מסתימת הפוסקים שדברו בזה, וכן מצאתי כתוב גם בספרי הלכה, וכן מוכח להדיא גם בשו”ת שבט הלוי חלק ד סימן קנב.

בכבוד רב

***

קרא פחות
גויחלוםמשהעורתשובה
0
  • 0
  • 35
נשאל: י״ז במרחשוון תשפ״ה

הנה בגמ’ מבואר דיש בזה חיוב נטילה מטעם סכנה ולא חילקו בגמ’ בין דרך אקראי לדרך קבע, ומבואר ברמ”א יו”ד סי’ קטז דבכל ספק סכנתא יש להחמיר, ולכן גם בניד”ד מאחר שלא נתבאר שיש היתר בזה צריך להחמיר. והגרח”ק ראיתי בביתו ...קרא עוד

הנה בגמ’ מבואר דיש בזה חיוב נטילה מטעם סכנה ולא חילקו בגמ’ בין דרך אקראי לדרך קבע, ומבואר ברמ”א יו”ד סי’ קטז דבכל ספק סכנתא יש להחמיר, ולכן גם בניד”ד מאחר שלא נתבאר שיש היתר בזה צריך להחמיר.

והגרח”ק ראיתי בביתו אחר תפילת שחרית לפני כמה שנים שהחמיר ליטול ידיו אחר שגזז פעם אחת שערות תינוק שבא אליו לגילוח השיער כנהוג, ומצאתי כתוב (אולי בספר מנחת תודה) שנהג כן אחר שראה להגראי”ל שהחמיר בזה, ועיקר החידוש בזה להחמיר אפי’ שגוזז לאדם אחר , אע”ג דבנט”י אין חיוב של מאכיל מחמת אוכל כמבואר בפרק כל הבשר, מ”מ כאן משום רוח רעה חמיר ואפי’ בספק, אבל הגוזז לעצמו כ”ש שיש להחמיר, וגם להמקילים בגוזז לאחרים (אשל אברהם מבוטשאטש מהדו”ת סי’ ד סי”ח וכה”ח שם סקצ”ב) יחמירו בזה.

וכ”כ בקצות השלחן סי’ ב סי”א דגם מי שנושך ציפרניו בשיניו חייב בנטילה, וכן מבואר דעת החזו”א (המובאת בתשובה הסמוכה ד”ה הגוזז ציפורן אחת) דעכ”פ הנושך כמה ציפרניים צריך ליטול.

קרא פחות
אברהםאקראיחובהחיובחיוב נטילהחייבמקרהנטילת ידייםציפורנייםשחריתשינייםתינוק
0
  • 0
  • 32
נשאל: י״ב בתשרי תשפ״ו

יש לדון להכשירה מדין דופן עקומה ומדין צריף שיש בו טפח, ואע”ג דבצריף הוא בשיפוע מ”מ הרי זה עדיף שהוא עם צורה של דפנות וגג וכדאמרי’ בגמ’ דידן מודה ר”א שאם הרחיקה מן הכותל טפח או הגביהה מן הכותל טפח ...קרא עוד

יש לדון להכשירה מדין דופן עקומה ומדין צריף שיש בו טפח, ואע”ג דבצריף הוא בשיפוע מ”מ הרי זה עדיף שהוא עם צורה של דפנות וגג וכדאמרי’ בגמ’ דידן מודה ר”א שאם הרחיקה מן הכותל טפח או הגביהה מן הכותל טפח כשרה אע”ג דבלאו הכי ס”ל דפסולה בכה”ג.

וכעי”ז אי’ בירושלמי ספ”ק דסוכה דמודה ר”א שאם עשאה לסוכה כבית יער הלבנון כשרה, ולא נתבאר להדיא מה הכונה בית יער הלבנון, ובביאור אור לישרים על הירושלמי שם כ’ דאפשר שהיתה צורה זו כעין פירמידה.

אבל הגרח”ק שם פי’ ע”פ המקראות דבית יער הלבנון ר”ל שעשה הסכך מדורג כבית יער הלבנון (והוא קצת מעין סוכה המדובללת למאן דאמר בבבלי דף כב ע”א מבולבלת).

והי’ מקום לטעון דכמו שמועיל סכך בדירוג גם להבבלי וכמבואר בשו”ע מדינא דחבוט רמי, א”כ גם בכותל יועיל כשהוא מדורג, (אלא דחבוט רמי אינו ממש שייך לכאן דכאן מהיכן נחבוט להיכן דהרי חבוט נאמר מלמעלה למטה ולא נזכר להדיא לגבי מצד לצד), וכמו שלכאו’ מועיל סוכה עגולה בדפנות אף שאין צורת דפנות א”כ יועיל גם בכתלים מדורגים [ועי’ עוד בתשובה נפרדת ד”ה דופן צדדי של סוכה שיש בו וכו’, ששם הרחבתי בדעת השפ”א בסוכה עגולה], (אולם גם מסוכה עגולה אין ראיה ברורה לכאן דבסוכה עגולה כל מה שממשיך הוא דופן משא”כ כאן החלק שנמשך לצד האופקי אינו דופן כלל ומ”מ כשהוא משופע יותר דמי לסוכה עגולה, רק דצל”ע מה ההגדרה של משופע שאינו חשיב אופקי ויעוי’ להלן), רק דיש להסתפק לגבי דין צריף יש לדון אם בעי’ שיהיה השיפוע כגדרי תל המתלקט, או דא”צ כל כלל רק סגי שהוא סגור בצד זה באיזה אופן.

וגם מצד דופן עקומה יש לדון דשמא דופן עקומה לא נאמרה אלא רק אחר שיש גובה י’ טפחים, אבל אם אין גובה י’ טפחים שמא לשוויי דופן לא אמרי’ דופן עקומה.

ומצינו בדין בנה איצטבא בסוכה דאמרי’ דופן עקומה כמבואר בסוכה ד ע”א ושו”ע סי’ תרלד ס”ו, ושם דופן עקומה היא ממקום האיצטבא וכלול בזה גובה האיצטבא וקרקע שבינה לכותל והכותל עצמו הכל מכלל הדופן עקומה, אבל גם שם נתבאר רק שאפשר דופן עקומה מדורגת, אבל עדיין לא נתבאר שבפחות מי”ט מצרפים המדרגות, דאמרי’ שם בריש ע”ב לגבי חקק דאם אין גובה י’ טפחים בדופן לא אמרי’ דופן עקומה אע”פ שאפשר לצרף מהחקק להשלים גובה י’ טפחים אלא אם כן יש בין הכותל לחקק פחות מי’ טפחים דאז אמרי’ לבוד, וחזי’ מזה דאם אין צירוף בין ב’ חלקי הדופן לא מהני מה שמחבר ביניהם פס רחב.

[ואע”ג דיש לדחות דשם יש חסרון של דירה סרוחה לגבי הדופן כיון שאין שם נפח של גובה י’ טפחים ולכן הוא גרוע בהגדרת “לשווייה דופן” משא”כ בעניננו שאין חסרון זה, מ”מ הוא דחוק, דעיקר החסרון בדירה סרוחה הוא חסרון בדירה ולא בדופן, אלא החסרון בדופן הנזכר בגמ’ שם (דבעי’ “לשווייה דופן”) הוא מצד שאין גובה י’ טפחים במשך גובה הדופן בלא צירוף המשך הדופן שעומד בנפרד].

ולמעשה תמצית הספקות בזה דאה”נ אין לפסול סוכה שדפנותיה מדורגים רק דיש לדון מה שיעור הדירוג הכשר בזה, האם בעי’ פחות מג’ טפחים בין החלק העולה למעלה ובין החלק היורד למטה כדי לחברם, (דבפחות מג”ט לכאורה מתחברים זל”ז מדינא דחקק בסוגי’ דסוכה דף ג’, וכן מבואר בחזו”א עירובין סי’ יא [או”ח סי’ עה] סקט”ז גם לענין סוכה דב’ מחיצות סמוכות זל”ז זה למעלה מזה מצטרפות יחד לשיעור תוך ג”ט, ושם מיירי אף שאין שום דבר המחברם יחד, ואמנם עי”ש בסקי”ד, אבל כ”ה מסקנתו דמהני), או דסגי שהם מחוברים במה שמחבר ביניהם במשך האופקי, ואם תמצי לומר דסגי במה שהם מחוברים האם השיעור הוא ד’ אמות כדופן עקומה או שכאן לא נאמר דינא דדופן עקומה ובעי’ עכ”פ לא יותר מד’ טפחים שאז הוא מקום בפני עצמו או ג’ טפחים כנ”ל לגבי חקק.

וכן יש לדון אם תמצי לומר דבעי’ פחות מג’ טפחים דוקא, כנ”ל לגבי חקק, א”כ מה הדין כשיש ג’ טפחים פחות משהו אופקי המחבר בין חלק התחתון העומד לחלק האמצעי העומד ועוד פחות מג’ אופקי המחבר בין החלק האמצעי העומד של הדופן לחלק העליון העומד, והחלק העליון רחוק מהחלק התחתון יותר משיעור לבוד, דלכאורה בזה ג”כ כשר דהרי בכל דופן יש הפסק יותר משיעור לבוד בין שליש העליון לשליש התחתון של הדופן, אבל לא דמי דשם מחובר בחיבור שהוא דופן שהרי החיבור הוא עומד משא”כ בחיבור שוכב יש לטעון דגילו לנו חז”ל [בסוגי’ דחקק הנ”ל] דלא חשיב חיבור ובעי’ לבוד לחבר ביניהם דהיינו שיהיה ביניהם פחות מג’, וממילא שמא כאן דכבר יש הפסק של יותר מן השיעור ביניהם לא חשיב מחובר כבר, ומ”מ הסברא הפשוטה דסגי שכל חלק מחובר לחברו, וצל”ע בכ”ז.

וגם אם תמצי לומר דמצטרף עד ד’ אמות כדין דופן עקומה אכתי יש לדון דלגבי דופן עקומה יש מהפוסקים שהזכירו שאין אומרים דופן עקומה עם עוד דין לפי תנאי הדברים המבוארים שם [עי’ משנ”ב סי’ תרלב סק”ד ועוד], ויל”ע כאן בניד”ד כאשר מחברים בין חלקי הדופן בדין לבוד או בדין תל המתלקט, האם חשיב שיש כאן כבר דין אחד כדי שלא יוכלו לומר כן וא”כ באלו אופנים.

והנה נתבאר בפ”ק דסוכה שם בסוגי’ דחקק דגבי איצטצבא אמרי’ דופן עקומה בד”א ואילו בחקק בעי’ פחות מג”ט, ונתבאר שם הטעם משום דלשוויי דופן בעי’ שיעור המכשיר משא”כ לקרב הדופן אל הסכך אמרי’ דופן עקומה, ולכאורה בניד”ד עכ”פ אם אין גובה י’ ברצף בדופן במקום אחד כשיש כאן הפרש של יותר מג”ט וגם אין תל המתלקט ממילא אין כאן צירוף ביניהם דלשוויי דופן לא משוינן.

ועי’ חי’ הגר”ח פ”ד מסוכה הי”א, ולפו”ר בתחילת העיון בדברי הגר”ח לא מצאתי ראיה מפורשת דלא מהני תל המתלקט בסוכה דמש”כ שם דבסוכה בעי’ גוד אסיק וא”א בעמוד משום דבעי’ מחיצות הניכרות אפשר דכ”ז רק בעמוד שרוצה לעשות המחיצה על גביו אבל בתל המתלקט שרוצה לעשות המחיצה בעבר השני של ההתלקטות כמו בניד”ד למה דלא נימא דמהני גם בענייננו, דדוקא התם גבי עמוד דסמכי’ על הגוד אסיק בעי’ גוד אסיק אבל אם לא סמכי’ על הגוד אסיק למה בעי’ גוד אסיק, וביותר דהרי בעמוד גופא שייך גוד אסיק לחלק בין ב’ צידי העמוד לומר שיש כאן מחיצה גמורה בין ב’ הצדדים, וגם בתל המתלקט כל נידון הגר”ח שם דאין שייך גוד אסיק בתל המתלקט היינו לגבי חלק העליון של התל עצמו אבל לגבי העבר השני של התל [כגון בניד”ד במחיצה העשויה כפירמידה] שמא לגבי זה שייך לומר שיש כאן גוד אסיק וצל”ע.

אמנם שוב נראה דממה שהשווה הגר”ח דין זה לדין בית שאין תוכו י’ וחקק בו בשבת ז ע”ב, א”כ ס”ל דין זה גם לגבי הצד השני של התל, ועי’ תוס’ סוכה דף ד ע”ב ד”ה פחות, דלפי דבריהם נמצא דהך דין דבית אינו שייך בסוכה אלא כשהחקק תוך ג’ משא”כ בשבת [והרא”ש ועוד ראשונים בשבת שם דרך אחרת הי’ עמהם בזה והרחבתי במקו”א], ודעתם משמע דבסוכה בעי’ צורת מחיצות ובשבת סגי שיש כאן רשות בפנ”ע, וזה נראה ממש כוונת הגר”ח שם בדעת הרמב”ם [וכל דבריו שם רק בדעת הרמב”ם דכבר מבואר בדבריו דדעת הרמב”ן דבתל אין רה”י עולה עד לרקיע וביאורו בדעת הרמב”ם הוא דלא כהרמב”ן], עכ”פ מבואר דהגר”ח העלה סברא זו גם לגבי הצד השני של התל, דהרי שם בשבת מיירי’ לגבי פנים החקק שהוא רואה פני המחיצה והוא מעבר למחיצה, ומה שהקשינו מעמוד י”ל דדוקא בעמוד שהוא צורת מחיצה שלמה א”כ מעבר לעמוד חשיב מעבר למחיצה משא”כ כאן.

ועכ”פ גם להגר”ח לפי החשבון יוצא דאם יש פחות מג’ טפחים במשך הפירמידה [היינו החלק הנמשך לאופק המחבר בין מחיצה התחתונה לחלק המחיצה שלמעלה ממנה] ודאי כשר דהרי זה גופא מבואר בתוס’ בסוכה שם דזה החילוק בין שבת לסוכה דבשבת סגי בלא חקק ובסוכה בעי’ חקק [וגם הרא”ש וסייעתו הנ”ל עכ”פ מסכימים לנקודה זו דבסוכה בעי’ חקק].

[ובאמת צל”ע למה בתל המתלקט לא אמרי’ דלשוויי דופן בעי’ ג’ טפחים ומשמע דכיון דכל השיפוע הוא בשיעור של דופן א”כ הכל מחובר בדופן וממילא שם א”צ להגיע לבוד, ומכאן צ”ע על החו”ב שכתב דדין דופן עקומה הוא מדין תל המתלקט דבחשבון הנ”ל יוצא דהוא צ”ע, דהרי לא שייך לחבר דופן שוכב בפחות מד’ אמות, ויש לומר דכל הטעם שא”א לחבר הוא רק כשאין גובה י’ בדופן וכנ”ל דרק לשוויי דופן א”א, ואם נימא הכי יוצא לכאו’ חידוש דין דדופן העשוי כעין פירמידה אם יש בו י’ עומד סגי שהפירמידה ממשיכה בהפרשים של ג’ טפחים שוכב ומעלה ואם אין י’ עומד בעי’ שההפרשים לא יהיו פחות מי’, ויל”ע אם בעי’ דוקא י’ הסמוכין לקרקע עומד, ועי’ להלן בנידון לגבי מוזאיקה].

ולפ”ז באבן ישיבה (המכונה מוזאיקה ע”ש החומר שממנו היה נוצר בעבר) הסמוכה לכותל סביבותיו מבפנים ואין בו שיעור ד’ ויש בו ג’ דאין מצרפין דופן הכותל עם דופן המושב האבן לכאורה יהיה בעיה מכיון שהכותל העליונה אינה עומדת על הקרקע ומכיון שהמקום בלא דופן שמא הוא בכלל לשוויי דופן דלא משוי’ בלא פחות מג”ט כמו בחקק.

אולם יש לדחות דשם בחקק מיירי כשאין עדיין גובה י’ בכותל, אבל באופן שיש גובה י’ בכותל אע”פ שאינו מגיע לארץ שמא יש לומר דלא חשיב לשוויי דופן מאחר שהדופן קיים ורק אינו מגיע לארץ.

ולהלכה עי’ בדברי הפוסקים לגבי מוזאיקה, וחלק מדבריהם הבאתי בתשו’ אחרת [ד”ה מי שיש לו סוכה שאינה רחבה יותר וכו’] דדעת הרבה פוסקים דאפי’ יש י’ בקיר החיצוני משפה עליונה של המוזאיקה עד לסכך הסוכה נפסלת אם יש גובה ג’ במוזאיקה אם אין ז’ על ז’ במשך הסוכה בלא המוזאיקה, וכמדומה שרהיטת הפוסקים דאם יש ז’ על ז’ בסוכה עצמה מחוץ למוזאיקה אין בזה חשש עכ”פ לענין מי שיושב סוכה עצמה.

ויעוי’ בחזו”א עירובין סי’ א [או”ח סי’ סה] ס”ק סב שדן גם לגבי מדרגות וגם לגבי תל המתלקט לגבי שבת, ותמצית דבריו דבאופן שיש מדרגה שהמשך האופקי שלה הוא יותר מג’ טפחים אין המדרגות מצטרפות לשיעור תל המתלקט, ובסוף דבריו דן לגבי סוכה במדרון דהיינו תל המתלקט דמהני בסוכה כמו בשבת בשיעור תל המתלקט, [ודבריו שם נאמרו בדעת הרא”ש ואולם עי’ לעיל שם דנקט שלא לגמרי חולק הר”ן על הרא”ש (ודלא כהשעה”צ שהביא שם), ולפ”ז שמא גם בזה מסכים הר”ן], ומשמע מזה דסוכה שדופנותיה כעין פירמידה ניבעי שלא יהיה משך אופקי של ג’ טפחים וכמו שכתבתי לצדד גם בדעת הגר”ח הלוי.

ואמנם דינא דסוכה המדורגת לא למד החזו”א מדין צריף שהרי החמיר בזה יותר מבצריף לענין לישן תחתיו כמבואר בחזו”א סי’ קמד סוסק”א ע”פ המג”א סי’ תרלג סק”ח, אבל דינא דסוכה המדורגת שכשרה נלמד מדין חקק שכשרה וכנ”ל, עי’ בחזו”א שם, וכן מעוד מקומות עי’ בחזו”א סי’ א הנ”ל.

וצל”ע להחזו”א בנידון שהבית בס”ה יש בגובהו עשרה האם בכה”ג יועיל גם בלא שיעורא דג’ טפחים או לא, ועי’ לעיל בסמוך הנידון לגבי מוזאיקה מה שציינתי לדברי האחרונים בזה, ולפי הדברים שהובאו בשם החזו”א בענין מוזאיקה כמדומה שהמשמעות דהמוזאיקה עצמה אינה פוסלת את הסוכה לומר שהדופן אינה מחוברת לסוכה אלא רק שאינה מן הסוכה עצמה וצל”ע.

ובחו”ב כ’ דדינא דתל המתלקט אפשר שלמדוהו מהלכה למשה מסיני דדופן עקומה ולפ”ד א”כ אם יש י’ טפחים גובה בדופן במקום אחד לכאו’ בסוכה אמרי’ תל המתלקט וגם כשיש גג [ודברי החזו”א הנ”ל בסי’ א’ כשאין גובה י’ כלל בלא זה עי’ שם].

אבל שם בחזו”א בסי’ א’ סק”ע הביא מש”כ בס”ק סב ושוב כתב דשוב נמצא בבהגר”א דא”צ שיהיו דוקא תוך ג’ ב’ חלקי המחיצה (כגון בגידוד חמישה ומחיצה חמשה ולכאו’ ה”ה בניד”ד), ודלא כהמג”א שלמד מדבריו מה שכתב לעיל מינה בס”ק סב, וכתב החזו”א שם לחלק בין מחיצה ע”ג תל לבין חקק בתוך בית לפני מן המחיצות, וכתב שם כמה צדדין לכאן ולכאן ולבסוף נראה דנקט לעיקר למסקנתו דלא כהגר”א בזה אלא דכל שמופלגין זה מזה אין מצטרפין.

וגם בס”ק סב גופא שם כתב דמה דבעי’ תוך ג’ הוא באינו מקורה [וכמדומה דבסוכה לא סגי במקורה אפי’ להאחרונים שלמדו בדעת התוס’ בסוכה שם והר”ן בשבת שם דסוגי’ דשבת דחקק בבית שאין תוכו י’ מיירי כשאין חוצה לו י’, אעפ”כ כל הצד דיש תועלת בקירוי הוא רק בשבת, וצל”ע].

ועי’ עוד בפשר חזון על החזו”א סי’ א סק”ע שדן דבאופן שיש לכל מחיצה ג’ טפחים מצטרפים גם בלא שיעורא דתל המתלקט, ודן שם לדעת הגר”ח הנ”ל דאפשר דלדינא יודה להחזו”א, (ויש להעיר דבחזו”א בסי’ יא הנ”ל שכמדומה הזכיר דבעי’ לבוד בין הדפנות ואולי שם משום דאין דבר המחברן במקום שמפסיקה המחיצה התחתונה לעלות), ויש מי שהבין בחזו”א שם שאם אין דריסה למד מצריף דלא בעי’ מתלקט, ויש לציין בכ”ז דפשטות הסוגי’ דחקק דהוא בין יש ג’ בעומק החקק ובין אין ג’ בעומק החקק אין החקק מצטרף למחיצה אלא אם כן יש לבוד משפת החקק למחיצה [ודברתי מעיקרי דבר זה במקו”א] ולפי פשטות הפוסקים שמדמים הכל לחקק כמו שלמד שם החזו”א בסק”ע בדעת התה”ד ובדעת המג”א בדעת הרא”ש א”כ גם במחיצה כעין פירמידה בעי’ לבוד מזה לזה.

וע”ע חזו”א סי’ ז [או”ח סי’ עא] סקי”א דבקנה של צוה”פ העומד באלכסון בעי’ שיהיה בשיעור מתלקט, אלא דשם לא מיירי במדורג.

לגבי מכונית כשמחשבים צדדי המכונית כמדומה דאינו מצוי שלא יהיה מתלקט י’ טפחים מתוך ד’ אבל אם נימא דבעי’ לא יותר מג’ טפחים מחלק התחתון של מחיצה לחלק העליון אינו בהכרח קיים.

וכמו”כ לגבי סוכה במכונית יש לדון עוד כשיש ב’ דפנות שלמות האם סגי שהדופן השלישית נמשכת מכנגדן או דסגי שהדופן השלישית כנגדן ואינה מחוברת אלא רק על ידי מחיצות כאלו, ועי’ מ”ש השו”ע סי’ תרל בשם הר”ן ומש”כ ע”ז המשנ”ב שם בשם המג”א, ועכ”פ גם להשו”ע דופן מרוחק לא חשיב לענין שאר דינים כאילו יש דופן, ועי’ עוד ברמ”א ובמשנ”ב בסי’ הנ”ל לגבי פתח בקרנות דאין מועיל אם יש פתחים בכל הקרנות, וכפשטות הגמ’ בסוכה ז ע”א דבעי’ ב’ דפנות מחוברות, וכן בחזו”א סי’ יא [או”ח סי’ עה] סק”י דיוצא מדבריו שם שאין מועיל אם הדופן השלישית נמשכת [כ”פ כשאין לבוד] כיון שאין כאן תרתי דעריבן.

וכמו”כ יש לדון אם הכיסאות חשיבן מחיצה האם הם מבטלות את המחיצה הראשית וגורמות לקלקול בסוכה, כשאין ז’ על ז’ פנויות בלא כיסאות, ויעוי’ בתשובה אחרת שציינתי לעיל ששם הארכתי בנידון דומה דאכן יש בזה בעיה במקרה רגיל.

עכ”פ לעיקר הנידון במחיצות כעין פירמידה יש מקום לטעון דאם אין לבוד בין חלקי המחיצה אין חיבור דיש לחשוש להמחמירים בזה דרובא נינהו וגם אולי פשטות הסוגיות והרא”ש וגם דהוא דאורייתא, ואם אין לבוד אם יש רק סוכה כזו יש לחוש להמחמירים לישב בה בלא ברכה, ואם יש גובה י’ במחיצה ורק בא להשלים עלה מחיצת פירמידה כגון לחבר המחיצה לקרקע או לסכך על ידי מחיצת פירמידה הסוכה כשרה וצל”ע בכל הנ”ל.

קרא פחות
0
  • 0
  • 11
נשאל: י״ח באייר תשפ״ה

בשו”ע יו”ד סי’ רסז סל”ד הכהו על עינו וחיסר מאורה וכו’ אם יכול להשתמש בו עדיין אינו יוצא לחירות, ויש לדון אם בזמן ההכאה היה יכול להשתמש ואח”כ הורע מצבו, ומצד חסרון כוונה אין כאן דגם אם לא נתכוון לסמאות ...קרא עוד

בשו”ע יו”ד סי’ רסז סל”ד הכהו על עינו וחיסר מאורה וכו’ אם יכול להשתמש בו עדיין אינו יוצא לחירות, ויש לדון אם בזמן ההכאה היה יכול להשתמש ואח”כ הורע מצבו, ומצד חסרון כוונה אין כאן דגם אם לא נתכוון לסמאות כלל יוצא לחירות כל שנתכוון לאבר עצמו כדלקמן סוף סל”ו (ודעת התוס’ והרא”ש דאין חילוק בין נתכוון ללא נתכוון כמ”ש שם בש”ך).

אבל יש לדון אם חשיב גרמא כיון שבשעת ההכאה עצמה לא היה כאן הכאה שיוצא בה לחירות, ובאופן שלא עשה בידיים אין יוצא לחירות כדלקמן בסל”ה.

ומסברא היה נראה דאין לחדש כאן גדרי גרמא יותר מדיני נזיקין, וכיון דלענין נזיקין מה שמחמיר מחמת המכה לא חשיב גרמא ה”ה לענייננו וצ”ע לדינא.

ולגבי נזיקין לגבי שבת וריפוי מבואר בשו”ע חו”מ סי’ תכ סי”ח דאם החמיר אחר שהכהו יותר ממה שהיה בשעת ההכאה אינו מוסיף לו על ימי שבתו וריפויו, אבל זהו רק משום שפסק עמו אבל לא משום דחשיב גרמא, דהרי אם לא פסק עמו מראש מבואר שם בסי”ט דמה דבא מחמת המכה לא חשיב גרמא משמע דצריך לשלם, כדאמרי’ שאכל מיני מתיקה והעלתה מכתו צמחין המזיק פטור וכן אמרי’ (הובא בשו”ע שם ס”כ) שאם עבר על דברי רופא והכביד החולי אינו חייב לרפאותו, הא לאו הכי לא דאם עלו צמחים מחמת המכה חייב לרפאותו (שו”ע שם סי”ט), וכן אמרי’ חיתה ונסתרה וכו’ עד חיתה כל צרכה אינו חייב לרפאותה דמבואר דכל מה שהורע מחמת המכה הוא בכלל המכה (אף דשם חמור יותר כיון ששם חזר למצב הקודם שהיה בשעת המכה) כל עוד שלא חיתה וכן במשנה בסוף נזיר בפלוגתא דר’ נחמיה ורבנן עי”ש עכ”פ כל שלא הוקל והיה מחמת המכה.

קרא פחות
0
  • 0
  • 28
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה – בתוה”ק [וילך לא יב] לגבי מצות הקהל אי’ וגרך אשר בשעריך, וצ”ע אם בגר צדק הרי הוא ככל ישראל ואם בגר תושב הא אין מלמדין תורה לגוי (חגיגה י”ג א’). תשובה – הנה בהרבה מקומות נזכר גר בפרשיות התורה, ...קרא עוד

שאלה – בתוה”ק [וילך לא יב] לגבי מצות הקהל אי’ וגרך אשר בשעריך, וצ”ע אם בגר צדק הרי הוא ככל ישראל ואם בגר תושב הא אין מלמדין תורה לגוי (חגיגה י”ג א’).

תשובה – הנה בהרבה מקומות נזכר גר בפרשיות התורה, פעמים בלשון זה ופעמים בלשון אחרת, ובמדרשי ההלכה דרשו בכ”מ במקומו.

והנה לשון זה של וגרך אשר בשעריך אשכחן נמי בעשרת הדברות שמות כ’ י’, ודרשי’ לה בגמ’ יבמות מח ב’ אגר צדק ומייתר התם קרא אחרינא לגר תושב, וכ”א במכילתא דרבי ישמעאל פ’ משפטים, אבל במכילתא דרשב”י שם מוקי לקרא בגר תושב וז”ל: וגרך אשר בשעריך אם בגר צדק הכת’ מדבר כבר אמור הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר (במ’ טו טו) הא מה אני מקיים וגרך בגר תושב הכת’ מדבר ע”כ, [ובעוד מדרשים נזכרו מענין הנ”ל].

ובפועל אין נ”מ שם כיון דלכולהו שיטתי מרבינן לתרוויהו.

אכן יתכן נ”מ כאן דלדעת הגמ’ שם דלא קיימא ריבויא דחוקה אחת לכם וכו’ על שבת לכאורה ה”ה דלא קיימא אהה, וממילא לא מרבינן אלא גר צדק, דבשלמא התם איכא עוד ריבויא על גר תושב ע”ש, אבל הכא אפשר דלא ולכך השמיטו הפוסקים, דבכלל ישראל הוא ולא בעינן לאדכוריה.

אבל לדעת המכילתא דר’ שמעון בר יוחאי דריבויא דחוקה קאי גם על שבת א”כ אפשר דקאי גם על מצות הקהל, וממילא ייתר קרא לרבויי גרי תושב.

אכן יש לדחות ראיה זו דהך קרא דמייתי התם במכילתא דרשב”י לרבויי גר צדק מיירי גבי קרבן חטאת דע”ז ומישך שייך על איסורי שבת דאתי לרבויי לה, כיון שזהו ג”כ חיוב חטאת, משא”כ הכא אפשר דלא מייתר קרא דוגרך לגר תושב כלל וצ”ע.

ובמדרש המכונה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת וילך דף נג ע”א אי’ להדיא כאן גבי הקהל: וגרך אשר בשעריך.

אלו גרי צדק.

וכמו שביארנו בדעת הגמ’ עכ”פ.

וברד”ק יהושע פרק ח אי’, והגר ההולך בקרבם – כמו שכתיב בתורה בפרשת הקהל וגרך אשר בשעריך, ואמר ההולך שהיו מתגיירין מן האומות בכל מסעיהם מפני הנפלאות אשר היו שומעים ורואים עכ”ל, ומסתימת דבריו נראה ג”כ דמיירי גבי גרי צדק.

ובתרגום המכונה יוב”ע כאן כתב וגיוריא דבקרויכון דיחמון איקר אורייתא, וקצת היה נ”ל מזה להוכיח דמיירי על גרי תושב דבלשון כעי”ז נזכר כבוד תורה כה”ג על גוים, עיין ברכות י”ז ב’.

וברמב”ן פרשת יתרו: וגרך אשר בשעריך – על דרך הפשט גר שער לעולם הוא גר תושב שבא לגור בשערי עירנו וקבל עליו שבע מצות בני נח, והוא הנקרא “גר אוכל נבלות” (ע”ז סד ב) שאמר בו הכתוב (דברים יד כא) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה.

ולכן לא היתה בו המצוה שיאמר “לא תעשה בו מלאכה האזרח והגר”, אבל לנו יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים והבהמה, והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה מלאכה לעצמו בשבת.

והכתוב שאמר (להלן כג יב) וינפש בן אמתך והגר, הוא גר צדק שנתיהד וחזר לתורתנו, שצוה אותו בשבת וכן בכל שאר המצות כאשר אמר תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם (במדבר טו טז), ולגר ולאזרח הארץ (שם ט יד).

אבל מצאנו לרבותינו (במכילתא כאן) שדרשו בהפך, אמרו כי וגרך אשר בשעריך על דרך הפשט הוא גר צדק, והוא חייב כמונו בשביתה, וינפש בן אמתך והגר (להלן כג יב) לרבות גר תושב הערל.

ורצונם שיהיה המוזהר תחלה הגר הנימול שחייב כמונו, והכתוב השני לרבות הערל.

ולפיכך הוקש לבהמה, שאמר (שם) למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, צוונו בשביתת כלם בשוה, שלא יעשו לנו, ויעשו כרצונם לעצמם, וכן יהיו העבד והגר הנזכרים בעשרת הדברות שוים, וחייבים בכל דין השבת כמונו, כמו שאמר (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך ע”כ.

ולכאורה לפי מאי דמסיק שכ”ה דרך הפשט בגר צדק, א”כ גם בענינינו כאן מיירי בזה, ותליא בהנידון שהזכרנו קודם.

אחר כתבי כ”ז ראיתי בס’ הכתב והקבלה פרשת וילך שכתב, וז”ל, ולשון וגרך אשר בשעריך לא ידענא אי בגר צדק לחוד קרא משתעי, דומי’ לגרך אשר בשעריך דעשרת הדברות דאוקמי’ לי’ (יבמות מ”ח ב’) בגר צדק לחוד, או קרא דילן בגר תושב נמי דומי’ דגרך אשר בשעריך דלא תעשוק דאמרי’ (ב”מ קי”א) גרך זה גר צדק אשר בשעריך זה גר תושב (דביבמות דמוקמי’ לי’ בגר צדק לחוד הוא מקרא אחרינא דוהגר, ע”ש.

ובמכילתא פרשת יתרו פ”ז) ויתחייב הגר תושב במצות הקהל לשמוע ספר דברים שיבואו בו בעניני ע”א אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד בם בעונשים גדולים (כחיוב הגר תושב לדעת רש”י לשמור את השבת לפי שהמחלל שבת כאילו עובד ע”א) וכיון שאין במצות הקהל רק הזכרה ותוספות אזהרה על היסוד העיקרי שבשבע מצותיו, אין כאן תוספת עליו, ולמ”ש הרא”ש (בשיטה מקובצת שם בב”מ) דדרשה דגר צדק אינו רק אסמכתא בעלמא ולא דרשה גמורה, דגרך אשר בשעריך חדא מילתא היא ואין לעשות ממנו שתי דרשות, ע”ש.

א”כ קרא דילן רק בגר תושב משתעי דומי’ דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וחיוב דגר צדק לא צריך קרא דישראל גמור הוא לכל דבר עכ”ל.

עוד כתב שם, וגרך.

דעת שני גדולים, הרב בעל שאגת ארי’ (בטורי אבן חגיגה ג’ ד”ה כדי ליתן שכר) והרב בעל נודע ביהודה (בתשובה סי’ צ”ד, והכפיל דבריו בצל”ח פסחים) הא דמחייב קרא את הגר במצות הקהל ע”כ מיירי בגר שנשא ישראלית שהיה לה קרקע והולידו בן, ומתה האם וירשה בנה ושוב מת הבן וירשו אביו הגר, כי כל מי שאין לו קרקע אינו חייב במצות הקהל, דכל הפטור מראי’ פטור מהקהל דמילף ילפי מהדדי, וכל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל כדאמר רב אמי (פסחים ו’) ומנין לו לגר קרקע בא”י, אי בשקנה הא קיימ”ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולאו ארצך קרוי, כדאמרינן בספ”ד דגטין מ”ח, ואי בנשא בת ישראל יורשת וירשה, הא ירושת הבעל דרבנן, אלא ע”כ דדחיק קרא ומוקי אנפשי’ בגר שנשא ישראלית ויש להם בן ומתה ואח”כ מת הבן וירשו אביו הגר, עיי’ בדבריהם באורך.

ועפר אני תחת כפות רגלי הגדולים האלה, איך הסכימו דלמ”ד ק”פ לאו כקנין הגוף אינו קרוי ארצך, דנהי דלית לי’ ללוקח זכות קנין ממשי בגוף הקרקע, עכ”פ אית לי’ בי’ זכות קנין רשותי, דהא חזינן דבזמן שהיובל נוהג, יש ללוקח קרקע רשות להקדישו ולמכרו, כמפורש בקרא ואם את שדה מקנתו יקדיש וגו’, ועוד דע”כ צריכים אנו לומר גם לר”ל שמכר לו גוף הקרקע לפירותי’, (דאל”כ מאי מכר לו דהא הוי דבר שלא בא לעולם) ואז יוכל הלוקח לעשות בקרקע כחפצו, ואין בעל הקרקע יכול לכנוס בו שלא ברשות הלוקח (עיי’ רמב”ם פכ”ג ממכירה ה”ו ז’ ובראב”ד ובמ”מ שם) ועוד אי תימא שאין ללוקח שום זכות בקרקע אמאי מחייבי’ ר”ל בהבאת בכורים, הא כל מי שאין לו קרקע אינו מביא בכורים, שהלוקח פירות המחוברים לקרקע, והקרקע לא קנה, אינו מביא, לפי שאין לו קרקע (עיי’ רמב”ם פ”ב מבכורים הי”ד) אלא וודאי אף על גב דלר”ל דס”ל ק”פ לאו כקנין הגוף דמי, אינו קורא לפי שאינו יכול לומר הבאתי ראשית פרי האדמה אשר נתת לי, כיון שאין לו קנין גמור בגוף הקרקע, מ”מ מחייבי’ ר”ל להביא בכורים דעכ”פ יש ללוקח זכות כל דהו בקרקע עצמה למכרו ולהקדישה וכדומה.

וזכות קלוש כזה דאית לי’ סגי להקרא ארצך דלענין חיוב הבאת בכורים סגי בקנין כל דהו, שהנותן לחברו רשות להבריך בתוך שלו אפילו לשעה ה”ז מביא בכורים, כברמב”ם שם הי”א, וכן מבואר בפני יהושע בגטין שם.

דר”ל דאמר מביא ואינו קורא, דנהי שאין לו קנין הגוף מ”מ כל הקרקע קנוי’ לו לפירותיו עד היובל ומש”ה פשיטא לי’ דמביא דקרינן בי’ אשר תביא מארצך, אבל אינו קורא דלא מצי למימר פרי האדמה אשר נתת לי ע”כ, ואף על גב דבהבאה נמי כתיב אשר תביא מארצך נראה מדגלי בקרא אחרינא סתמא ראשית בכורי אדמתך תביא מדמחייבינן לי’ בקנין כל דהו דאית לי’ בקרקע, ואדמתך קרינן בי’, מעתה בין בראי’ בין בהקהל סגי לי’ בדאית לי’ קרקע שקנה לפירותיו, דאית לי’ בקרקע עכ”פ קנין נכסי’ ורשותי ובזה נקרא שפיר אדמתך.

ואין צורך לדחוקי ולאוקמי קרא במילתא דלא שכיחא בשמתה האם וירשה הבן, ואח”כ מת הבן וירשו האב, עמ”ש בבהר כי מספר תבואות הוא מוכר לך, עכ”ל הס’ הנזכר וברוך שהודיענו האמת.

וז”ל הצל”ח מסכת סוכה דף כח ע”ב, בקרא (דברים ל”א, י’ – י”ב) כתיב ויצו משה וגו’ בבוא כל ישראל וגו’, הקהל את העם וגו’ וגרך אשר בשעריך כו’.

וקשה לי למה הוצרך לפרט כאן את הגר, וכי איזה הוה אמינא לחלק בין גר לשאר ישראל, והלא גר ישראל הוא לכל מצות שבתורה.

ואפי’ לפי מה שנדחק תוס’ כאן, היינו היכא דכתיב בני ישראל יש מקום למעוטי גר שאף שהוא ישראל אינו מבני ישראל שהרי אבותיו היו נכרים, ובסוכה אף דכתיב בישראל, מכל מקום כתב אח”כ למען ידעו בני ישראל וגומר, אבל כאן דכתיב הקהל את העם, ומהי תיתי למעוטי גר, וכן בקרא המוקדם כתיב בבוא כל ישראל, וכן סיפא דקרא כתיב נגד ישראל, מהי תיתי למעוטי גר, וכבר כתב בתורה [במדבר ט”ו, ט”ז] תורה אחת וגו’ יהיה לכם ולגר.

וחפשתי במפרשי התורה ולא מצאתי, רק זה מצאתי באבן עזרא שכתב שישמע ויתיהד, ע”ש.

וא”כ הוא מפרש גר זה היינו גר תושב שהוא גוי שקבל עליו שבע מצות, וכמו גר דכתיב בנבילה [דברים י”ד, כ”א] לגר אשר בשעריך תתננה.

ואני תמה שזו תורה חדשה להטיל מצות הקהל על גר תושב, ועוד שהוא אפי’ טעות לגמרי, ולא משכחת שיהיה גר תושב שם בשעת קריאת המלך, שהרי קריאתו היה בעזרת נשים במפורש במסכת סוטה (דף מ”א ע”ב), והרי משנה מפורשת בפרק קמא דכלים [מ”ח].

החיל מקודש שאין נכרים נכנסים לשם וכו’ עזרת נשים מקודשת ממנו וכו’.

ומסתמא גם גר תושב בכלל שהרי גוי הוא, ואף שזה מדרבנן, מכל מקום אם היה מצוה מפורש בתורה שיבא הגר תושב להקהל לא היו חכמים גוזרים עליו שלא יבוא לעזרת נשים, או שלא היו עושים הבימה בעזרת נשים רק בהר הבית.

ולכן אין דברי האבן עזרא נראים.

ונראה לי דאיצטריך כאן לכתוב גר, על פי מה שכתב בצל”ח פסחים (דף ח’ ע”ב) במימרא דרבי אמי דמי שאין לו קרקע פטור מן הראיה, ע”ש.

ואף שכתב שם שגם גרים יש לו קרקע שירש מבנו מה שירש מאמו.

נראה לי על פי מה שכתב הרמב”ן בפרשת פנחס [במדבר כ”ז, ט’] דלא כתיב בתורה ירושת האב שהוא פורעניות.

ואם כן יש לומר דק”ו הוא בפרשת הקהל שהוא זמן שמחה שיכתוב גר שירש את בנו, ולכן מן הסתם לא מיירי באופן זה, וקמ”ל דגר חייב אעפ”י שאין לו קרקע, ולר’ אמי קמ”ל דקנין פירות כקנין הגוף, וק”ל ע”כ.

אחר שכתבתי כ”ז ראיתי בס’ דעה”ד חגיגה דף יג ע”א שהאריך בזה, ואביא עתה לשונו באריכות, וז”ל: בקובץ וילקט יוסף (שנה י”א קו’ י”ז סי’ קנ”ו ס”ק ג’) כתב חכ”א: נא ונא לעיין בנקודה נפלאה אלי, בחגיגה י”ג אין מוסרין ד”ת לעכו”ם שנאמר מגיד דבריו ליעקב.

ובתוה”ק בפ’ וילך מפורש הקהל העם האנשים וכו’ וגרך אשר בשעריך, ופי’ האבן עזרא אולי יתיהד, וקשה הלא אין מוסרים דבר תורה לעכו”ם? וביתר פליאה דרמב”ם ז”ל (פ”ג מה’ חגיגה) השמיט דצריך להקהיל גרים? ונראה דכוונת הכתוב על גר תושב ולא על גרים גמורים דזה פשיטא דישראל הוא.

וצ”ע.

והנה בדברי האבן עזרא הנ”ל שכתב ד”גרך” לגבי “הקהל” איירי בגר תושב, והחיוב הוא בגלל – “אולי יתיהד” וקשה כהנ”ל.

הנה כדברי האבן עזרא מפורש במכילתא דרשב”י (פר’ יתרו) דהפסוק בפר’ הקהל קאי על גר תושב ע”ש.

וראה גם ברמב”ן (שמות כ, י) שכתב דעל דרך הפשט כל מקום שנאמר גרך אשר בשעריך הכוונה לגר תושב ע”ש.

וכ”כ בתוס’ (ב”מ קי”א ב) כהרמב”ן ע”ש וכו’.

וראה גם בקו’ אוצר הספרי להג”ר מנחם זמבא בענין קדושת החיל (ד’ ס”ז ע”א) מש”כ בזה, ועוד בדבריו בספר חדושי הגרמ”ז (סי’ נ”א) ע”ש וכו’, וראה גם במהרי”ל דיסקין זצ”ל עה”ת (פר’ וילך) שפלפל בענין זה על איזה גר קאי כאן ומסקנתו דקאי בגר צדק ע”ש, וכן הביא בשמו בהר צבי עה”ת (פר’ וילך) ע”ש.

וראה עוד בספר מקראי קודש להגרצ”פ פרנק זצ”ל על סוכות (ח”ג סי’ מ”ד) מש”כ באריכות בדברי הגאון מבריסק זצ”ל הנ”ל, ובהגהות הררי קודש שם הרבה חדשות ע”ש היטב.

וראה עוד בטעמא דקרא להגאון ר’ חיים קניבסקי שליט”א (בהוספות ד’ י) שכתב להוכיח דהפסוק בפר’ הקהל איירי בגר תושב ולא בגר צדק ע”ש.

ובשלמי שמחה (ח”ב סי’ מ”ה) ע”ש היטב.

[וע”ש עוד בס’ דעה”ד מ”ש ע”ז].

והנה אחר שראיתי שהאריכו בזה האחרונים מאוד, וממילא כל מה שכתבתי ולקטתי מדעתי היה כטיפה מן הים בזה, ועתה הנני רק מלקט והולך כעני בכרם, אמשוך ידי לע”ע עוד מזה.

קרא פחות
גוידרבנןהתורהידמשהמשנהסוכהסוכותשבתתשובה
0
  • 0
  • 26
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

למה שכתבתי הנני להוסיף מה שכתב הרב ישראל דנדרוביץ, ראש בית המדרש ‘באר האבות’, מח”ס ‘הנחמדים מזהב’, ערד בגליון במשנת הפרשה שנה זו במאמר “מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ -לשם מה היה זקוק אברהם אבינו לדעת אם שרה אמנו נפטרה במיתת נשיקה?” ...קרא עוד

למה שכתבתי הנני להוסיף מה שכתב הרב ישראל דנדרוביץ, ראש בית המדרש ‘באר האבות’, מח”ס ‘הנחמדים מזהב’, ערד בגליון במשנת הפרשה שנה זו במאמר “מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ -לשם מה היה זקוק אברהם אבינו לדעת אם שרה אמנו נפטרה במיתת נשיקה?” וז”ל הנוגע לעניננו “אמרו במדרש (ויקרא רבה כה ו) שאברהם אבינו היה לו דין כהן גדול.

ומשכך, נתחבט הגאון הרוגאצ’ובי, בספרו ‘צפנת פענח’ על התורה, בשאלה חזקה: כיצד היה מותר לאברהם אבינו להטמא לשרה אשתו, בעוד דאנן קיימא לן (יומא כח ב) שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה, והרי הלכה בידוע שאסור לכהן גדול להטמא למתים ואיסור זה כולל אפילו את שבעה קרוביו.

ותירץ הרוגאצ’ובי, דמהיות ויצחק לא היה שם נמצא שלא היה מי שיתעסק בקבורתה של שרה, ומשכך הוי ‘מת מצוה’ שאפילו כהן גדול מותר להטמא אליו ולעסוק בקבורתו.

ואני בעניי לא ידעתי לפרש כוונת הרוגאצ’ובי, מפני מה תחשב שרה כמת מצוה, ואטו יצחק בנה כולי עלמא נינהו, ואף אם יצחק אינו בנמצא שם והוא אינו יכול לעסוק בקבורתה, מהיכי תיתי שלא יהיו אנשים אחרים שיוכלו להתעסק בה, ומי מעכב בידי בני חת לסייע בקבורת אשת אברהם שהיה נשיא אלוקים בקרבם.

והנראה לתרץ את קושיית הרוגאצ’ובי על אברהם הכהן הגדול שנטמא לשרה בחדא מחתא עם הערת התפארת יהונתן מפני מה נאמר ‘מעל פני מתו’ בהקדם חידוש הקדמונים, שהצדיקים המתים במיתת נשיקה אין בהם טומאת מת (השוה: רמב”ן במדבר יט ב; רבינו יהושע אבן שועיב, פרשת חקת).

ומעתה מה ימתק לומר שאברהם הכהן הגדול ביקש לידע האם מותר לו להטמא לשרה אשתו, שהרי כהן גדול אסור לו להטמא לקרוביו ואף דין מת מצוה אין לה, שהרי גם בני חת יכולים לטפל בקבורתה; אלא שאם היא אכן מתה במיתת נשיקה אין היא מטמאה ויכול הוא להטמא אליה.

ובשל כך אמר הכתוב שאברהם קם מעל ‘פני’ מתו, דהיינו שבא לבדוק אם יש בשרה את הסימן של המתים במיתת נשיקה, והוא בירקון פניהם מהטיפה שבחרבו של מלאך המוות, אם לאו.

ומשראה אברהם שפניה של שרה מאירות ומוכח שמתה במיתת נשיקה, התיר לעצמו להטמא אליה, ומיושב הכל בטוב”.

א.

כ.

מודיעין עילית

***

קרא פחות
התורהחזקהיצחק
0
  • 0
  • 39
נשאל: ל׳ בסיון תשפ״ה

חולין ב ע”ב, תוס’ ד”ה טמא בחולין, אזהרה לבני ישראל וכו’, פי’ אזהרה זו אינה שייכא לענין טומאת חולין בא”י שהוא משום תרומה, אלא משום טהרת הגוף דישראל, ולהכי דין זה הוא גם בחולין שאין מרימין מהן תרומה, אבל מאידך ...קרא עוד

חולין ב ע”ב, תוס’ ד”ה טמא בחולין, אזהרה לבני ישראל וכו’, פי’ אזהרה זו אינה שייכא לענין טומאת חולין בא”י שהוא משום תרומה, אלא משום טהרת הגוף דישראל, ולהכי דין זה הוא גם בחולין שאין מרימין מהן תרומה, אבל מאידך דין זה אינו תקף בימי טומאתו, משא”כ דין טומאת חולין בא”י הוא רק בחולין הראויין לתרומה ומאידך גיסא תקף דין זה גם בימי טומאתו שאסור לו לטמאות חולין בידים.

קרא פחות
0
  • 0
  • 14
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה שלום רב! בענין הדלקת נרות שבת המנהג שלא לכבות את הגפרור אלא להניחו ושיכבה מאיליו והשאלה היא למה זה לא נחשב מכבה הרי למעט את השלהבת גם אסור וכשהוא מניח את הגפרור הוא ממעט את השלהבת במקום בו הוא מניחו? *** תשובה בע”ה ז’ ...קרא עוד

שאלה

שלום רב!

בענין הדלקת נרות שבת המנהג שלא לכבות את הגפרור אלא להניחו ושיכבה מאיליו והשאלה היא למה זה לא נחשב מכבה הרי למעט את השלהבת גם אסור וכשהוא מניח את הגפרור הוא ממעט את השלהבת במקום בו הוא מניחו?

***

תשובה

בע”ה ז’ כסלו תשע”ז

שלום וברכה

הנה יש הרבה לדון בכמה דעות כאן, האם האשה מקבל שבת ע”י ההדלקה קודם הברכה ולא הו”ל סתמא כעושה תנאי [וגם אין לעשות תנאי אלא לצורך כמו שכתבו האחרונים והמ”ב], אמנם מכיון שהנוהגות להשליך את הנר מסתמא נוהגות כן משום שסבורות ועכ”פ לחומרא כהדעות המחמירות בזה, ועודת כן כדי לקיים דברי השו”ע סי’ רס”ג ס”י, שכתב, לבה”ג, כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה.

ועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה עכ”ל.

והנה דין זה להשליך כבר נזכר בשבלי הלקט והמקור מהתוספתא סוכה פ”ה עי”ש.

אמנם אם זה גורם לכיבוי לכאורה אין היתר בזה אם האשה כבר קבלה שבת, וכמו שכתבו התוס’ בביצה כ”ב א’ אין מכבין את הבקעת וכו’ – מכאן יש למחות את הנשים שרגילות להסיר הפתילה מתוך השמן כשהיא דולקת ומשימין אותה על הקרקע וכן שלא לכסות את האור עכ”ל, ואמנם שם עסקו במי שגם מוציאה מהשמן ולא רק מניחה ע”ג קרקע, אבל אם נגרם כיבוי ע”י אחד מהם שמא יהיה אסור ג”כ.

אמנם יש מקום לומר דאין כונת התוס’ שיש איסור בעצם השלכת הפתילה לארץ, אלא שזהו מנהג הנשים רוצות להרויח שלא לעבור על כיבוי, ומ”מ עוברות על כיבוי מצד אחר, מצד שהם מוציאות את הנר מן הפתילה, אבל מה שמניחות על הארץ אין בזה משום כיבוי.

והיה מקום לומר דבאמת אין איסור בסתם גרם כיבוי אלא באופן שבמעשה עצמו ממעט את האור ולא כל גרמא בעלמא, וזה יהיה תלוי בטעם האיסור להקטין את אור הנר, וכמו שכתבו התוס’ עוד בעמוד הנ”ל וז”ל, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה – אינו ר”ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל”א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אף על גב שהוא גורם לגרום כבויה שרי וכו’ ע”ש [דרק לחתוך באור שרי] עכ”ל.

אמנם בהרב המגיד פי”ב מהל’ שבת ה”ב נראה דלא כהתוס’ [ועי’ באור הישר שם], וכן נראה בהרא”ש שחולק ע”ז.

ועי’ במשנ”ב סי’ רס”ה ס”א סק”ב ז”ל, ויתחייב וכו’ – ואפילו להפוסקים שסוברין דעל סתם כיבוי אין בו חיוב חטאת רק איסורא בעלמא מלבד כשהוא מכבה כשצריך להפחמים וכדלקמן בסימן של”ד סכ”ז אפ”ה גזרו ביה רבנן הך גזירה עכ”ל.

ולכאורה בעניננו יהיה אסור גם באופן שמכבה חלק מן השלהבת כדעת התוס’ וגם כשמחליש חוזק האש ומקרב כיבוי הנר עי”ז כדעת שאר ראשונים.

והנה כתב השו”ע סי’ רע”ז ס”א, נר שמונח אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת שמא יכבנו הרוח וכו’, וכתב המ”ב סק”א, ואין חלוק בזה בין נר של שמן או שעוה וחלב.

וכתב השו”ע עוד, ואם הוא קבוע בדלת עצמו, שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן לנר או מרחיקו ממנו, אסור לפתחו ולנעלו.

וכתב הרמ”א הגה: ובנר של שעוה מותר לפתוח ולנעול אף על פי שהוא קבוע בדלת (ב”י) ע”כ.

ומה שמשנה צורת הלהבה עי”ז אינו משנה כיון שאינו פוגע בשמן לקרבו ולהרחיקו מן הנר.

ויש להסתפק אם המקרה דנן דומה לתחילת הסעיף שאוסר גם בנר שאין בו שמן, מצד הלהבה, או לסוף הסעיף, ולי נראה שדומה יותר לתחילת הסעיף מכיון שבודאי כשמשליך הפתילה החלק הנוגע בפתילה בקרקע הוא נכבה, ומה שבסוף הסעיף שם הותר בנר של שעוה הוא רק מצד שאין בזה חשש של שום כיבוי לשלהבת, אבל בעניננו בודאי יש חשש שמכבה חלק מן השלהבת.

ומ”מ לפום ריהטא ללא העיון הראוי נראה שאין היתר להשליך את הגפרור באופן שמכבה אפילו רק מקצת מן השלהבת, ועכ”פ בפסיק רישא שיכבה אין להתיר.

בכבוד רב

***

קרא פחות
משנהסוכהקבלהשבתתשובה
0
  • 0
  • 42
נשאל: כ״ב בשבט תשפ״ה

בשו”ע יו”ד ס”ס כח הובא דבאפר אוכלין או בגדים מכסין, וצ”ע דבכל אפר מכסין כמבואר בהמשך הסעיף ובנו”כ שם ובסוגיות בחולין ובפ”ק דביצה דף ז ועי’ בזהב מזוקק בגליון השו”ע בריש הסי’, ויעוי’ בבהגר”א שציין דמצינו מקור וסמך בגמ’ ...קרא עוד

בשו”ע יו”ד ס”ס כח הובא דבאפר אוכלין או בגדים מכסין, וצ”ע דבכל אפר מכסין כמבואר בהמשך הסעיף ובנו”כ שם ובסוגיות בחולין ובפ”ק דביצה דף ז ועי’ בזהב מזוקק בגליון השו”ע בריש הסי’, ויעוי’ בבהגר”א שציין דמצינו מקור וסמך בגמ’ לב’ דברים אלו אוכלין ובגדים שאפשר לכסות בהן, אבל צ”ע הא גופא למה הוצרכו לראיות אלו כיון דבכל אפר מכסין.

ואולי יש ליישב דכל אפר בעי’ שיהיה אפר לגמרי ואילו ב’ דברים אלו עדיפי שמכסים גם כשצורת הבגד לא נהפכה כולה לאפר לגמרי ועדיין ניכרת קצת צורת הבגד, וזה שנקט השו”ע כאן הלשון “ובאוכלים או בגדים שרופים עד שנעשו עפר” דאולי עדיין שייך לקרותם אוכלים או בגדים אבל הם שרופים, ואילו להלן נקט “ואפר” סתמא “נקרא עפר” דהיינו אפר גמור.

ובזה קצת יתיישב מה דנקט הרמ”א לעיל סעי’ כא תקנתא דרבנן בתראי למי שהוא בספינה שיש לו בגד ולא שווה העוף כהפסד הבגד וכו’ וקשה למה דוקא בגד דנהי שבגד הוא מצוי בספינה יותר מדברים אחרים מ”מ יש משמעות שבגד דוקא, ועוד למה לא ישרוף כל דבר אחר ואפי’ מבשר העוף עצמו או מעצמותיו, ויכסה באפרו, ועיקר הלשון שורף בגדו הוא כבר בברייתא בגמ’ אבל כאן משמע ברמ”א שהוא דוקא, ולהנ”ל יש קצת ליישב דבבגד א”צ שיהיה אפר לגמרי, ועדיין צ”ב דמ”מ למה לא נתן הרמ”א עצה זו תחת העצה שהביא שם תקנתא דרבנן בתראי.

והנה באמת במקור הדברים בגמ’ חולין פח ע”ב נזכרו ב’ העניינים יחד דנזכר שם שורף טליתו ומייתי לזה ראיה מדמצינו אפר שנקרא עפר ומייתי לב”ה דהכי מיירו ומשמע דלא היה להגמ’ צד שאפר בגד עדיף מאפר אחר אלא דבר ההוה נקט שטלית יש במדבר גם כשאין שם דברים אחרים.

וצל”ע בכ”ז דדברים האלו אם כנים הם ראויים היו להכתב בספרי הפוסקים, וגם בלאו הכי איני מוצא דרך ליישב חילוק זה דהרי מדינא סגי במה שמקצתו אפר, דהרי קי”ל בסי’ כח שא”צ לכסות כל הדם כולו, וממילא גם אם צורת הבגד ניכרת בתוך האפר סגי שיש כאן גם אפר.

והנה מבואר בתוס’ שם דאפר שמגדל צמחין (כגון אפר עצים של תנור) פשוט יותר שכשר מאפר סתמא כגון דטלית דבמגדל צמחין גם ב”ש מודו דאפשר לכסות בו, וא”כ להתוס’ אפר טלית אצטריכא ליה, אבל בשו”ע למה נקט לה, ואולי אה”נ גם השו”ע בא לאשמעי’ דאפר אוכלין וטלית אע”ג דאין מגדלין צמחין ושוב כלל ואמר אפר סתמא כדי שלא תאמר דוקא הנך.

אבל אין ליישב דדוקא אפר אוכלין ובגד נתרבו כשאין מגדלין צמחים דלא משמע הכי בסוגי’ ובפרט דמיירי התם בטלית ומייתי שם אח”ז קרא מאפר פרה אדומה.

והנה בטור שם משמע דבכל אפר מכסין (כך יתכן שלמד בדבריו הב”י וכמו שפסק כן בשו”ע והוא כדעת התוס’ ד”ה מצינו, ועי’ עוד להלן בסוף התשובה דיש עוד אופן ללמוד דברי הב”י), ובדעת הטור יש שנקטו בשם הב”י לבאר דעתו שכל אפר מצמיח ודבר המצמיח כשר, ומ”מ אין הוכחה ברורה מהב”י שלא סבר כן אלא י”ל שדעתו לבאר דברי הטור כשי’ התוס’ דאפר איקרי עפר בא לרבות גם מה שאינו מצמיח, ועי’ עוד להלן בסוף התשובה בדעת הב”י בהשוואת הדברים להשו”ע (ולפי הצד שסובר הטור דכל דבר מגדל צמחים י”ל דהקושי’ בתוס’ ד”ה מצינו יסבור לענין זה כתירוץ רבינו שמואל שם, דלפי תירוצו עדיין יש לנו פתחון פה לטעון דבעי’ דוקא מגדל צמחים, ועדיין צע”ק אם אפר מגדל צמחין בכל גוני א”כ מאי טעמייהו דב”ש ויל”ע).

ואילו הב”י והב”ח כתבו דבתוה”ב להרשב”א בית א’ שער ה’ משמע שרק שחיקת כלי מתכות שנשרפו כשר, ודברי הרשב”א הם ע”פ ר”ת בתוס’ באידך דיבור (ד”ה שחיקת) בתירוצם האחרון שאפר מתכות השחוק מצמיח (ומ”מ ע”כ לר”ת גופא לא כל אפר מצמיח כמ”ש ר”ת גופיה בתוס’ ד”ה מצינו, ועי’ להלן), וכך ריהטא דמילתיה דהרשב”א בקצר שלו.
(ומשמע בב”י בתירוצו השני על הטור דהרשב”א והטור חולקין בזה ואילו לתירוצו הראשון אפשר שאין חולקין, ועי’ עוד להלן בסוף התשובה לבאר בעוד אופן דברי הב”י).

ואין להקשות על הרשב”א דבגמ’ יליף מקרא אפר איקרי עפר די”ל דלמד הרשב”א מארץ מליחה שאע”פ שנקראת עפר פסולה דמגדלת צמחין, אבל עדיין צ”ע דפשטות הסוגי’ דמגדל צמחין מהני גם מה דלא אקרי עפר וכמו שפסק בשו”ע ואם אינם מצמיחים אם נקראו עפר מכסין בהם, וא”כ ארץ מלחה לא אקרי עפר, ויש כמה שי’ ראשונים בביאור הסוגי’, וצל”ע בזה.

ולאור הנ”ל אולי באמת השו”ע בא לרמוז בזה שאפר אוכלין ובגד הם יותר ברורים ומוסכמין לדינא משאר אפר דבהו מוכח בגמ’ שמגדלין צמחין ואילו שאר אפר הוא רק מדיוק הטור (וכך גם ודאי דעת התוס’ ד”ה מצינו), ולכך פירט מתחילה דין אפר דאוכלין ובגדים שהוא מפורש בגמ’, ובסוף הדברים הזכיר כל אפר מכח המכשירים בכל אפר דהם העיקר להלכה כפשטות הגמ’ דיש לזה לימוד מקרא דאפר איקרי עפר, ומ”מ הזכיר קודם לכן אפר אוכלין ובגדים נפק”מ להקדים אפר אוכלין ובגדים לשאר אפר לחשוש להצדדים החולקים (ב”י וב”ח בדעת רשב”א), וכיו”ב נפק”מ דאם יחמיר אדם כשי’ הסוברות שלא לכסות בכל אפר יחמיר, וכיו”ב נפק”מ דאילו משכחי’ מידי ומבטלינן דינא דכל מיני אפר מ”מ דין אפר אוכלין ובגדים במקומו עומד (ע”ע ספ”ג דתענית).

ולכאורה צ”ע דרבינו תם מיירי בב’ המקומות בתוס’, והיאך היה יכול מתחילה לומר דרק אפר מתכות מגדל צמחים כהב”י והב”ח בדעת הרשב”א ובמקום אחר לומר כפשטות דעת הטור שכל אפר כשר אפי’ אינו מגדל צמחים.

אבל המעיין בדברי התוס’ בפנים יראה דלק”מ, דר”ת בתוס’ שם בד”ה שחיקת לא נקטו דמשום שאפר מתכות מצמיח הוא כשר, דבלאו הכי כשר כב”ה כמ”ש בתד”ה מצינו, אלא רק מיירו על מה שנזכר בגמ’ ששחיקת כלי מתכות פסול, וע”ז אמרו דמיירי בשאינו אפר, אבל אם הוא אפר בלאו הכי כשר מצד אפר דכשר אפי’ אינו מצמיח כדקאמר ר”ת בתוס’ ד”ה מצינו, וא”צ לבוא שהוא מצמיח, ומ”מ הב”י הביא עיקר הדברים שבתוס’ כדי ליישב דעת הרשב”א לפי שיטתו ודון מינה ואוקי באתרה.

ובאמת בתוה”ב הארוך להרשב”א שהביא הב”י הביא דברי ר”ת המובאים בתוס’ ד”ה שחיקת כצורתם ולא נזכר שם לענייננו יותר מבתוס’, ורק בתוה”ב הקצר נקט הרשב”א מסקנתו דבאפר מתכות מכסין דמגדל צמחין, וצל”ע אם המשך דברי ר”ת בד”ה מצינו שמא לא היו בתוס’ שלהם (ולכן לא פסק בשו”ע כרשב”א מטעם זה, ועי’ עוד בב”י דלתי’ אחד להטור הי’ גי’ אחרת בספר התוה”ב) או דשמיע ליה ולא סבירא ליה וטעמא דנפשיה קאמר ע”פ תירוצו של ר”ת.

וצ”ע דא”כ הו”ל להזכיר בפנ”ע אפר עצים שמגדל צמחין (כשי’ ר”ת בתוס’ ד”ה מצינו) דבזה ג”כ א”כ לכו”ע מכסין, ואולי משום דתירוצו של ר”ת לא ברירא שם כיון דרבינו שמואל שם מתרץ באופן אחר ולפי תירוצו אין הכרח ליסוד זה של רבינו תם.

ויל”ע דא”כ הו”ל להזכיר אפר מתכות כתוש דמגדל צמחין, והנה המחבר הזכיר שם בזה”ל, אבל אין מכסין בזבל גס, ולא בחול שהיוצר צריך לכתשו, ולא בקמח וסובין ומורסן, ולא בשחיקת מתכת אם אינם שרופין עכ”ל, ויל”ע אם סובר דכל אלו מגדלין צמחין כשנשרפין דהא מנא ליה, ובב”י משמע דאינו כן דהרי כתב על הטור בזה”ל, ובנוסחת רבינו בדברי הרשב”א לא היה כתוב בכלי מתכות ואם תמצי לומר שהיה כתוב איפשר שהשמיטו בכוונה כדי לכלול בכלל זה קמח וסובין ומורסן שאם נשרפו מכסין בהן ע”כ, ויש לומר דמקורו בשו”ע הוא לפי תירוצו הראשון שבטור ומפרש דכל אלו מגדלין צמחים אם נשרפו (וגם אינו מוכרח דתירוצו השני חולק ע”ז דיש לומר דיסבור בדעת הטור שכל אלו מגדלין, אבל גם אינו מוכרח לצד הזה וכמשנ”ת לעיל), ולכך הזכיר אפרם בפני עצמם שמה שמגדלין צמחים אפרם עדיף משאר אפר לחשוש להרשב”א וכמשנ”ת.

והקדים השו”ע אוכלין ובגדים דמפורש בגמ’ שמכסין בהם לשאר דברים שנלמדים מהוכחת ר”ת והרשב”א ומשמעות הטור והקדימם לדינא דהתוס’ (וצד אחד בהבנת הטור) דכל אפר כשר.

קרא פחות
0
  • 0
  • 22
נשאל: ו׳ בתמוז תשפ״דב:

יש בזה ספק ועיקר הדין נראה שאין מצטרף, וראוי להימנע מלהיכנס לספק. מקורות והרחבה: לגבי צירוף לעשרה יש בזה מחלוקת (ראה סי’ קצז ס”ב ובמשנ”ב סקי”ב). ולכן לכתחילה יש לאותו יחיד לאכול ירק או לשתות משקה אחר או מאידך גיסא להיזהר שלא לשתות ...קרא עוד

יש בזה ספק ועיקר הדין נראה שאין מצטרף, וראוי להימנע מלהיכנס לספק.

מקורות והרחבה:

לגבי צירוף לעשרה יש בזה מחלוקת (ראה סי’ קצז ס”ב ובמשנ”ב סקי”ב).

ולכן לכתחילה יש לאותו יחיד לאכול ירק או לשתות משקה אחר או מאידך גיסא להיזהר שלא לשתות גם מים כדי שלא להכניס את כל הקהל לספק.

אך אם כבר אירע ששתה מים, הפתרון לצאת מידי ספק הוא שיאכל כזית ירק או שישתה משקה אחר, אחרת נכנסים כאן לספק אם מחוייבים בהזכרת השם בזימון או אסורים בהזכרת השם (זה נלמד מדברי השו”ע שם בס”ג שיובא להלן בסמוך ולגבי מים הרי לא הובא מנהג במשנ”ב להקל כמו המנהג שהובא במשנ”ב להקל בירק בצירוף לג’ דלהלן בסמוך, וא”כ לגבי מים לדידן שהוא פלוגתא הדר דינא בין בג’ בין בי’ שלא ישתה מים כדי שלא להיכנס לספק).

אבל בדיעבד אם שתה ואינו מסכים לשתות, הנה מעיקר הדין מכיון שיש כאן ספק עכ”פ בצירוף לג’ היה צריך לחייבם בזימון מספק, דספק זימון לחומרא (עי’ במשנ”ב סקכ”א לגבי דין הספק לדעת השו”ע שם), אבל לעניננו המשמעות במשנ”ב (סקי”ב) שהעיקר להלכה הוא כדעת השו”ע שאי אפשר להצטרף בכוס מים, וכן משמעות הגמ’ והפוסקים שהזכירו דוקא ציר (שדינו חמור ממים בהרבה מקומות כמו באיסורי כבישה לחלק מהפוסקים וכן בצירוף לאוכל כאוכל וכן בדין רותח וכן באיסור אכילה קודם הבדלה ואכילה בלא ברכה ועוד, ומשמע שמים לא), וא”כ אפי’ בצירוף לג’ אם השלישי רק שתה מים, לכאורה למעשה יברכו בלא זימון, וכן בצירוף לעשרה אם העשירי רק שתה מים יברכו בזימון בלא הזכרת השם (וראה חזו”א או”ח סי’ ל סקי”ג על השו”ע סי’ קצז שדן בסברא שהזכירו האחרונים שם דלפ”ז יתכן שיהיה חילוק בין ג’ לי’ ומ”מ דן שם דבגמ’ משמע שאין מצטרף במים וצ”ע).

ולגבי צירוף לשלושה בלאו הכי יש אומרים שאינו מצטרף אלא בפת, ולכן במקרה של צירוף אחד לעוד שנים כדי להתחייב בזימון, לכתחילה כדי שיצטרף נותנים לו לאכול לאכול פת (ראה שם ס”ג).

ואם אינו רוצה לאכול פת, במקרה של צירוף לשלושה, לדעת המחבר לא יתנו לו גם ירק ודברים השנויים במחלוקת כדי שלא יכנסו לספק.

ומ”מ המנהג שאם אינו רוצה לאכול פת מקילים לכתחילה לצרפו על ידי שתיה או ירק (משנ”ב סקכ”ב בשם האחרונים), והיינו שתיה של משקה מלבד מים, מכיון שלגבי מים אינו ברור שיש מנהג לצרפו על ידי זה אפי’ לעשרה שיותר מקילים מצירוף ירק לחלק מהדעות וכנ”ל, וכ”ש לשלושה שלחלק מהדעות בעי’ דוקא פת כדי לצרף.

וכל הנידון על שתיית מים הוא רק באופן ששתה את המים לצמאו, אבל אם כל מטרת השתיה מלכתחילה היתה רק כדי להצטרף לזימון, לכו”ע אינו מצטרף לזימון על ידי זה, דהרי זה כשותה מים לשחרר אוכל שחונקו בגרון שלא לצמאו שאינו מברך על מים אלו (ראה ביאור הלכה סי’ רד ס”ז ד”ה השותה).

 

קרא פחות
0
  • 0
  • 34
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א יישר כח גדול על התשובות הנפלאות שאלה: שופטים “ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה’ בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה ולא יסף עוד מלאך ה’ להראה אל מנוח ואל אשתו ...קרא עוד

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח גדול על התשובות הנפלאות

שאלה: שופטים “ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה’ בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה ולא יסף עוד מלאך ה’ להראה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ה’ הוא” (י”ג –כ’ כ”א) וצ”ב מדוע רק אחר שלא יסף להראות אל מנוח רק אז ידע שמלאך ה’ הוא, ולא כשראה שעלה בלהב המזבח.

שאלה: “ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך” (מ”ז, ה’).

וצ”ב, מה רצה לומר לו בזה, הרי יודע שבאו.

שאלה: ברכות לח.

“משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דרבי שמואל בר רב זביד דאדם גדול הוא, וצ”ב, אמאי לא הוזכר שמו של בר זביד.

שאלה: מדוע אין מפטירים בהפטרת מקץ, בדניאל, בעניין חלום נבוכדנאצר ופתרון דניאל, שדומה ממש לפרשת מקץ.

שאלה: שם: “וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה” (ל”ח, ב’).

וצ”ב, איך לקחה הרי יהודה ברוך הוא, וכנען ארור הוא, ואין ארור מתדבק בברוך.

שאלה: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט).

וצ”ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה’ ברכו את ה’.

שאלה: הושע “כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים” (ג’- ד’): מדוע הזכיר אפוד שזה קודש, בין מצבה לתרפים שזה עבודה זרה.

שאלה: פרשת ויצא: “ותקנא רחל באחותה” (ל’, א’).

וכתב רש”י: קינאה במעשיה הטובים ואמרה אילולא שצדקה ממני – לא זכתה לבנים.

וצ”ע, הא י”ל אדרבה שהיא יותר צדיקה, שהקב”ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.

שאלה: פ’ בשלח: “לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת”.

צ”ב, דזה לכאור’ סתירה, דאיש לפי אכלו – משמע כמה שאוכל, ועומר לגולגולת – זהו דבר קצוב.

(שאלה מבני יצחק אלחנן הי”ו).

שאלה: ברכות לז.

ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו.

וצ”ב, מה נפק”מ לנו שמעשה זה היה ביריחו.

שאלה: שם.

תוס’ ד”ה: נתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך, סבור היה שיברך ג’ ברכות כמו שהיה סובר.

וצ”ב, מדוע סבר כן? וכי לא ידע שילך אחר הרבים כדין תורתנו – “יחיד ורבים הלכה כרבים”.

שאלה: שם.

קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלוש.

צ”ב, מדוע קפץ, הא נתנו לו לברך.

שאלה: שם.

אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת.

צ”ב, הרי מה שהיה עושה – היה מכניס ראשו בין המחלוקת.

שאלה: פ’ וישלח: “ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית”.

(ל”ד, כ”ט).

וצ”ב, מה נוסף במה שכתוב “ואת כל אשר בבית”, הרי כבר כתב “את כל חילם”.

תודה רבה אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה

כ”ז כסלו תשע”ז

לכבוד הרב אהרן ארי’ כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: שופטים “ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה’ בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה ולא יסף עוד מלאך ה’ להראה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ה’ הוא” (י”ג –כ’ כ”א).

וצ”ב מדוע רק אחר שלא יסף להראות אל מנוח רק אז ידע שמלאך ה’ הוא, ולא כשראה שעלה בלהב המזבח.

תשובה: ז”ל רד”ק, ולא יסף עוד – שלא נראה להם פעם אחרת עוד וטעם אז ידע מנוח דבק עם ויעל מלאך ה’ בלהב המזבח ולא עם ולא יסף או יהיה פי’ ולא יסף כלו’ כשראה שנסתלק מעיניו ידע כי מלאך ה’ היה ויש לפרשו דבק עם ולא יסף ויהי פי’ ולא יסף להראה על המראה ההיא בעצמה כלומר עלה בלהב המזבח ולא נראה להם עוד אז ידע כי מלאך הוא שהלך מעיניהם ולא ראוהו עוד במרא’ ההיא עכ”ל.

פירוש לפירושו השני הוא, דעצם העליה היתה ע”י שלא שב, כלומר ע”י שלא יסף לבוא הבינו שעלה.

והמלבי”ם כתב, ולא יסף עוד מלאך ה’ להראה כו’ אז ידע מנוח כי מלאך ה’ הוא.

כי עד עתה היה עוד קצת ספק אצלו אולי הוא איש מופת מפליא לעשות, והיה מקוה שירד על המזבח וישוב אליהם, אבל אחר שנעלם מעיניהם ידעו שהוא מלאך ושב אל מקומו עכ”ל.

שאלה: “ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך” (מ”ז, ה’).

וצ”ב, מה רצה לומר לו בזה, הרי יודע שבאו.

תשובה: יוסף רצה שפרעה יתן להם הטבות, והוצרך באופן זה לפתוח את השיחה כמנהג דרך ארץ.

ויעוי’ ברמב”ן שכתב, והנכון בעיני שיאמר, אביך ואחיך אליך באו, לשמע כבודך, ועליך השליכו יהבם.

ראה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר, ויש לאל ידך עכ”ל.

ולפי זה מה שבא יוסף לומר כאן הוא מה שהם באחריותו של פרעה, ועי’ גם בשכל טוב שכתב, אביך ואחיך באו אליך.

עליך הדבר לעשות ולעסוק בצרכיהם עכ”ל.

ובהעמק דבר שם, אביך ואחיך באו אליך.

לב מלך ביד ה’, והטהו לומר כי אף על גב שבאו כולם עם בתיהם, מ”מ אחרי שהם מארץ כנען, ואין בדעתם לישאר בארץ מצרים הרי באו רק אליך, ואין לפרעה מחשבות להסכן בם לטובת המדינה, אלא ארץ מצרים וגו’.

עשה מה שאתה חפץ ע”כ.

שאלה: ברכות לח.

“משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דרבי שמואל בר רב זביד דאדם גדול הוא, וצ”ב, אמאי לא הוזכר שמו של בר זביד.

תשובה: עי”ש במהרש”ל שכתב, משתבחין ליה רבנן לרבי זירא כו’ נ”ב פי’ היו משבחין חכם אחד שהיה בר רב זביד כו’ לפני רבי זירא ונחסר שם החכם כאן בספר ודו”ק עכ”ל, אפשר שכונתו שהוא חסרון בגירסא וצ”ע.

ואגב בס’ המכריע סי’ ס”א הגירסא, ותו’ דאמרינן התם משתבחי ליה רבנן לרבי זירא בר רב זביד אבוה דרבי שמעון ב”ר זביד במעמד כל החבורה דאדם גדול ובקי בברכות הוא.

אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו אלי ע”כ.

וכ”ה בס’ יוחסין אות ז’ רב זביד ובדק”ס.

שאלה: מדוע אין מפטירים בהפטרת מקץ, בדניאל, בעניין חלום נבוכדנאצר ופתרון דניאל, שדומה ממש לפרשת מקץ.

תשובה: מנהגינו שאין מפטירין בכתובים, ועי’ שבת קט”ז דבנהרדעא הוו פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא בכתובים, וכן במקומו של המסדר מדרש ‘אגדת בראשית’ היו מפטירין גם בנביאים וגם בכתובים, ואכמ”ל, ועי’ במסכת סופרים ברכה על הכתובים שמברך “על כתבי הקדש” ועי”ש [והברכה על מגילה שם יש שתירף שהיו מברכים כעין ברכת התורה שלנו בנפרד על כ”ז, עי’ בחידושי הגר”ח מולוז’ין הנלקטים על הש”ס].

אבל לדידן אין מפטירין אלא בנביאים, עי’ בגמ’ ר”פ ט”ז דשבת ור”ן שם (מב ע”ב ד”ה בין שקורין), ותוס’ שבת כ”ד א’ ד”ה שאלמלא ורשב”א מגילה כ”א א’ ד”ה בשני ובחמישי.

שאלה: שם: “וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה” (ל”ח, ב’).

וצ”ב, איך לקחה הרי יהודה ברוך הוא, וכנען ארור הוא, ואין ארור מתדבק בברוך.

תשובה: בחז”ל (פסחים נ’ א’, ב”ר פ יא) מבואר דכנעני היינו סוחר, כמ”ש כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב (הושע יב, ח), וז”ל הרד”ק, בת איש כנעני – ולא זכר שמה אלא אביה ולא ידענו למה, וכנעני כתרגומו סוחר היה משאר האומות והתגורר שם, כי בני יעקב היו נזהרים מלהתחתן עם בנות כנען כמו האבות, כי שמעון שלקח אשה מבנות כנען זכרו לגנאי והפרידו מאחיו ואמר ושאול בן הכנענית עכ”ל, וכן מבואר בעוד ראשונים דכנעני היינו תגר, ועיין באורך ברמב”ן.

[ואגב בעל שבט מוסר כתב דשוע הם אותיות עשו וצ”ע].

מ”מ גם להמפרשים כנעני ממש [עי’ ב”ר שם ובאב”ע], י”ל שרק אברהם הקפיד בזה, ומי שלא הקפיד בזה לא הקפיד.

והרמב”ן כתב, ויתכן שלא הקפיד רבי נחמיה בייחוסן, שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען, אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמוניות ומואביות ומיתר העמים, כי לא נתכוון רק לחלוק על רבי יהודה שלא נשאו אחיותיהם, שאחותו מן האם אסורה לבני נח (סנהדרין נח ב) וכו’ עכ”ל הרמב”ן עי”ש באורך.

שאלה: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט).

וצ”ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה’ ברכו את ה’.

תשובה: לשון “בית” שייך רק בקרבת משפחה, כמו וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה (שמות יב, ד).

שאלה: הושע “כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים” (ג’- ד’): מדוע הזכיר אפוד שזה קודש, בין מצבה לתרפים שזה עבודה זרה.

תשובה: יש איפוד של ע”ז, כמו וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ (שופטים ח, כז).

שאלה: פרשת ויצא: “ותקנא רחל באחותה” (ל’, א’).

וכתב רש”י: קינאה במעשיה הטובים ואמרה אילולא שצדקה ממני – לא זכתה לבנים.

וצ”ע, הא י”ל אדרבה שהיא יותר צדיקה, שהקב”ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.

תשובה: הייתה סבורה שאם היתה צדקנית כראוי כבר היתה צריכה להענות בתפילתה.

שהרי הקב”ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה עי’ מו”ק ט”ז ב’.

שאלה: פ’ בשלח: “לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת”.

צ”ב, דזה לכאור’ סתירה, דאיש לפי אכלו – משמע כמה שאוכל, ועומר לגולגולת – זהו דבר קצוב.

(שאלה מבני יצחק אלחנן הי”ו).

תשובה: הנה באדם רגיל היה זה ממש השיעור של אכלו, כמ”ש בגמ’ עירובין ובמכילתא, עמר לגלגלת מספר וגומ’ אמרו האוכל כשיעור הזה בריא ומבורך פחות מיכן מקולל במעיו יתר על כן הרי זה רעבתן.

ע”כ.

אכן מה שאפשר להקשות הוא דהרי יש אדם גדול מאוד ויש ננס, ויש מי שבכל זאת מעיו מצריכים הרבה אוכל.

והתשובה לזה היא, שהיתה ברכה במעיהן שהיו שבעין בשיעור זה של עומר לגוגולת, ועי’ במכילתא עה”פ שם, אמרו עכשיו יצא נחשון בן עמינדב וביתו ומלקט הרבה יצא עני שבישראל ומלקט קימעא וכשהן באין לידי מדה נמצאו כולן שוין שנ’ וימודו בעומר וגו’ ע”כ.

ועי’ בביאורי על המכילתא דרשב”י שם.

ומ”מ מה שלקט היה מתהפך להיות עומר לגולגולת.

ועי’ בהעמק דבר שם שכתב, איש לאשר באהלו תקחו.

לא שיהא מחויב כל איש לאכול עומרו, אלא כל אשר באהלו יכולים לאכול עומר שלו, ונכלל בזה דאפילו מי שנכנס לאהלו רשאי להאכילו, אבל לא למכור ולהוציא לחוץ ע”כ.

שאלה: ברכות לז.

ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו.

וצ”ב, מה נפק”מ לנו שמעשה זה היה ביריחו.

תשובה: דבר זה מצוי בהרבה מקומות בש”ס שמסופר היכן היתה ישיבת החכמים, והיכן נתחדשו הלכות וכיוב”ז.

לא שמעתי דבר ברור בזה, אבל כנראה שהקפידו למסור את כל השמועות בדיוק, ועל שאלה כיוב”ז ראיתי בשם הגראי”ל שליט”א בס’ צדיק כתמר יפרח בענין מה שנוהגים בבריסק לדייק בפרטים כעי”ז הוא כדי שיתקבלו הדברים לשומע כבצורה מדויקת.

אם כי כאן נראה שהיה להם טעם יותר מזה.

שאלה: שם.

תוס’ ד”ה: נתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך, סבור היה שיברך ג’ ברכות כמו שהיה סובר.

וצ”ב, מדוע סבר כן? וכי לא ידע שילך אחר הרבים כדין תורתנו – “יחיד ורבים הלכה כרבים”.

תשובה: יתכן שהיה טעם בזה מדוע חשב כן ר”ג, אפשר שרבותיו של ר”ע כך היו סבורים, או שמשום כבודו של ר”ג שהיה נשיא והיה בפניו שיברך כמותו, או ששמע בשם ר”ע איזה סברא שהיה נראה לו שינהג כן, או שלא ידע ר”ג שרוב החכמים חלקו עליו.

שאלה: שם.

קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלוש.

צ”ב, מדוע קפץ, הא נתנו לו לברך.

תשובה: קפץ לפסוק ולהכריע בזה בפני ר”ג.

ואע”פ שר”ג נתן לו רשות לברך לא היה בכונתו שיברך מה שרוצה.

אח”ז ראיתי עוד בצל”ח, לשון קפץ מורה על רוב המהירות וחפזון, והיה טעמו של ר’ עקיבא בזה לכבודו של רבן גמליאל שלא ימרה פיו בשעת מעשה ממש, שר”ע ידע כבר מהמחלוקת שבין ר”ג וחכמים, ולפי דעת של ר”ג שנתן רשות לר”ע היה דעתו שיברך ברכת הזימון, וכמו שכתבו התוס’ בד”ה נתן ר”ג וכו’, ור”ע דקאי בשיטת חכמים א”כ אין מזמנין על הפירות, ולפי זה תיכף כשהתחיל ר”ע ברוך אתה וכו’, היה ר”ג מרגיש שדעתו כחכמים, מדלא התחיל נברך כנוסח ברכת הזימון, ובודאי היה ר”ג גוער בו שיתחיל נברך, והיה ר”ע צריך להמרות בפירוש נגד ציווי ר”ג בשעת מעשה.

לכך קפץ במהירות וברך עד שהגיע ואמר על המחיה, ושוב לא יחזירנו ר”ג לעשות ברכתו לבטלה עכ”ל.

ועי’ בחשוקי חמד שם.

שאלה: שם.

אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת.

צ”ב, הרי מה שהיה עושה – היה מכניס ראשו בין המחלוקת.

תשובה: כתב בס’ חפץ ה’ לבעל האוה”ח הק’, עד מתי אתה מכניס ראשך וכו’ קשה והיכי הוה לי למעבד להוציא עצמו מהמחלוקת הרי הגם דהוה אמר שלש ברכות הוה מכניס עצמו במחלוקת דהיינו הפך דברי רבנן דפליגי עליה.

וי”ל דסובר כיון דקיימא לן דברכה מעין ג’ אינה פוטרת של שלש.

וג’ ברכות פוטרו’ מעין שלש אם כן הוה ליה לברך שלש ויוצא ידי חובתו אליבא דכולי עלמא דגם אליבא דמאן דאמר מעין שלש בשל שלש יוצא ידי חובתו ומדלא בירך אלא מעין שלש הכניס עצמו במחלוקת דסובר הוא כמאן דאמר מעין ולא חש לההיא סברא דשלש לזה אמר לי’ למה הוא מכריע ומכניס עצמו במחלוקת והשיבו רבי עקיבא דטעמו הוא לאו משום דכן סובר הוא אלא מטעם דרבו חביריו ולמדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים וכו’ וק”ל ע”כ.

[ועי’ בספר מועדים וזמנים להג”ר משה שטרנבוך שליט”א חלק ד – ה סי’ שכג].

שאלה: פ’ וישלח: “ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית”.

(ל”ד, כ”ט).

וצ”ב, מה נוסף במה שכתוב “ואת כל אשר בבית”, הרי כבר כתב “את כל חילם”.

ברד”ק כתב, ואת כל חילם – כסף וזהב ומרגליות, ואת כל אשר בבית – המטלטלים ע”כ.

ובמדרש שכל טוב, ואת כל חילם.

אלו העבדים והשפחות: ואת כל טפם ואת (כל) נשיהם.

כמשמעו: שבו.

הטעם בב’ שהוא לשון שביה: ויבזו.

שבי וביזה ענין אחד הוא, אלא שהשבי אינו אלא במהלכי ברגל, והביזה בין במהלכי ברגל בין בכל מטלטלין: ו[את] כל אשר בבית.

אלו אלהי נכר ותשמישן ע”כ.

***

קרא פחות
בעלותהכתוביםהתורהחלוםיוחסיןיעקביצחקכסףמדרשמשהמשפחהנחמיהשבתתשובה
0
  • 0
  • 22
נשאל: ט״ו בכסלו תשפ״ה

מכיון שבנידון דידן העמודים אין בהם שיעור ואינם זה כנגד זה אין בהם הפסק, אבל יתכן שאפשר לחשב לחי שלם כשיעור עם המדפים. מקורות: לפי מה שביררתי בתשובה אחרת מכח דברי הבה”ל ושא”פ שאי אפשר לומר שיש רק לחצי חדר קדושת ...קרא עוד

מכיון שבנידון דידן העמודים אין בהם שיעור ואינם זה כנגד זה אין בהם הפסק, אבל יתכן שאפשר לחשב לחי שלם כשיעור עם המדפים.

מקורות: לפי מה שביררתי בתשובה אחרת מכח דברי הבה”ל ושא”פ שאי אפשר לומר שיש רק לחצי חדר קדושת בית הכנסת (ושם נתבאר), ממילא גם בחצר קטנה הפרוצה לגדולה א”א לומר כן מפני שהיא כפתחה של גדולה לכמה דינים בעירובין צב, ומה שיש ב’ פסין מב’ צדדין ומהני בחצר בכפוף לדינים מ”מ כאן מאחר דאין אפי’ ד’ טפחים בכל אחד מהם ואינן זה כנגד זה אינן מצטרפין, דב’ לחיים אין מצטרפין אם הם זה שלא כנגד זה כמבואר במשנ”ב סי’ שסג ס”ק קכה בשם החי”א, ממילא מקום זה נטפל לבהכנ”ס.

ויש להוסיף דבניד”ד אפשר דאף אין כאן דין חצר קטנה הפרוצה לגדולה משום שבניד”ד אין שום גיפופים לגדולה בצידי הקטנה למרות שהגדולה גדולה יותר לצדדים, ובאופן שיש רק מחיצה אחת בין שטח הקטנה לגדולה אינו חשוב חצר קטנה הפרוצה לגדולה אלא גם הגדולה לכאורה חשיבא פרוצה במלואה לחצר, וצל”ע דאין י’ אמות מקצה המחיצה שביניהם עד קצה הגדולה, ועי’ סי’ שסג סל”ג ודוק, וצל”ע לדינא.

ויש להוסיף עוד דבניד”ד לו יצוייר שאפשר בעזרת מדפי הספרים שיש שם למצוא לחי ד’ לכאורה יועיל לומר שיש כאן מחיצה רביעית לחצוץ בינה לבין בהכנ”ס דהספרים כיון שאינם בטלים שם לא חשיבי מחיצתא, עי’ סוכה ריש דף ד’, וצל”ע.

קרא פחות
בתי כנסיותמבואהסוכהעמודיםפרוץקדושת בית הכנסת
0
  • 0
  • 34
נשאל: ה׳ בסיון תשפ״ה

אם יוכל להיות ניעור בליל שבועות על ידי שישן בערב שבועות יכול לישון ביום לכתחילה ותע”ב. מקורות: הנה באמת ששינת קבע ביום אינו למצוה כ”כ כמ”ש בשו”ע בב’ מקומות (בסי’ ד סט”ז ובסי’ רלא ס”א), ומאידך גיסא דבר טוב הוא להשאר ניעור ...קרא עוד

אם יוכל להיות ניעור בליל שבועות על ידי שישן בערב שבועות יכול לישון ביום לכתחילה ותע”ב.

מקורות:

הנה באמת ששינת קבע ביום אינו למצוה כ”כ כמ”ש בשו”ע בב’ מקומות (בסי’ ד סט”ז ובסי’ רלא ס”א), ומאידך גיסא דבר טוב הוא להשאר ניעור בליל שבועות כמ”ש בפוסקים בשם הזוהר (עי’ במג”א ובמשנ”ב ריש סי’ תצד ובשל”ה מס’ שבועות נר מצוה), וזה ברור שנהגו לישון ביום כדי להיות ניעורים בלילה, וצל”ע המקור על מה נסמכו בזה דהרי בשו”ע סי’ רלא שם כתב דאסור לישן יותר מס’ נשמי ולכך אפי’ אם אי אפשר לו בלא זה ישן ובלבד שלא יאריך ומשמע שלא ישן יותר מס’ נשמי.

אבל הטעם בזה הוא משום דכיון שבמציאות ילמדו הרבה יותר כשישנו בערב שבועות בזה לא נאמר דין זה, דדין זה נאמר על בעל נפש (עי’ משנ”ב סי’ ד סקל”ו), ואסור לאו דוקא, וכן מוכח גם בל’ השו”ע שם, ואם לא ישן ביום ישן כל הלילה וחומרא דאתי לידי קולא היא, לכך עדיף שישן ביום וישאר ניעור כל הלילה.

ובמשנ”ב בסי’ רלא ציין למש”כ הוא בסי’ ד’ סט”ז בשם המחה”ש וכ’ שם בסי’ ד’ סקל”ו ועיין במחצית השקל שכתב דענין השינה ביום תלוי לפי מה שהוא אדם וכפי הצורך לעבודתו יתברך עכ”ל, והוא שייך ג”כ לענייננו.

ומ”מ צע”ק דבסי’ ד שם ציין לדברי השו”ע סי’ רלא ומשמע קצת במשנ”ב סי’ ד שלמד דברי השו”ע בסי’ רלא לענין שאם צריך יותר מס’ נשמי ביום ישן ובלבד שלא יאריך יותר מכדי צרכו, וקצ”ע דעיקר דברי השו”ע בסי’ רלא הם דלא יאריך משום שאסור לישן יותר מס’ נשמי, ויוצא לפ”ז דוחק דלפי דברי המשנ”ב לכאורה יוצא שתורף דברי השו”ע הם שלא יאריך בשינה יותר מידי משום שבלאו הכי אין ראוי לישן יותר מס’ נשמי ביום (ואסור לאו דוקא ופחות מס’ נשמי מותר לכתחילה כדמשמע בשו”ע סי’ ד’ שם), וממילא אין להאריך יותר מכדי צרכו יותר מידי, ואולי מה שהכריחו למשנ”ב לפרש כן משום דלא מצינו בגמ’ וכן בשו”ע בסי’ ד’ סט”ז הנ”ל דיש צורך שלא לישן ביום כלל אפי’ פחות מס’ נשמי, וממילא א”א לפרש דברי השו”ע שאם רואה שצריך לישן ישן לא יותר מס’ נשמי דא”כ משמע דלא הותר אלא מדוחק וזה לא אשכחן מקור לזה, אבל יש לדון בראי’ זו דהרי שפיר יש לומר דיותר טוב שלא ישן כלל ביום, ואולי לא הוה משמע ליה להמשנ”ב לחלק בין יום ללילה לפחות מס’ נשמי וצל”ע בכ”ז.

קרא פחות
0
  • 0
  • 14
נשאל: כ״ו בתמוז תשפ״דב:

לכבוד ידידי הנגיד הנכבד אוהב ורודף תורה והרבות פעלים וחיילים לתורה ואיהו גופיה צורבא מרבנן כמוהר”ר יהונתן בלייער לאוי”ט אחר דרישת השלו’ והברכה ככל הראוי וכט”ס ע”ד הנידון מה היה טעמו של בצלאל שעשה את הארון אחר המשכן כמ”ש רז”ל [ברכות נה ...קרא עוד

לכבוד ידידי הנגיד הנכבד אוהב ורודף תורה והרבות פעלים וחיילים לתורה ואיהו גופיה צורבא מרבנן כמוהר”ר יהונתן בלייער לאוי”ט

אחר דרישת השלו’ והברכה ככל הראוי וכט”ס

ע”ד הנידון מה היה טעמו של בצלאל שעשה את הארון אחר המשכן כמ”ש רז”ל [ברכות נה ע”א] כדי שלא יעמדו הכלים בלא מקום, והרי המשכן הוקם רק כמה חדשים אח”כ כמ”ש בפסיקתא רבתי [פרשה ו, ה] והובא בפוסקים [א”ר סי’ תרע, משנ”ב שם סק”ז ועוד].

והיא הערה נכונה מאוד לאמיתה של תורה דלכאורה יש כאן סתירה ברורה בין ב’ המאמרים.

ונראה דיש כמה אופנים ליישב הענין, ראשית כל יתכן לומר דבאמת מדרשות חלוקות, ולפעמים גם פליגא סתמא אסתמא באותו מדרש, ועכ”פ יתכן לומר דלפי הדעה שהמשכן שהה כמה חדשים אכן לא אמר בצלאל כך ולא היו דברים מעולם, ומאידך למאן דדרש שאמר כן בצלאל סבירא ליה שמלאכת המשכן נגמרה סמוך להקמתו.

ויש לציין דעצם הקריאה לחנוכה ויהי ביום כלות שגם נזכר בגמ’? אין מזה ראיה דהחנוכה היתה אז ונבנית רק בניסן דלעולם אפשר שסיום הבנין היה ג”כ בניסן לדעת הגמ’, רק קרינן בחנוכה מענין חנוכת המזבח.

או דיש לומר באופן אחר, דבצלאל מתחילה לא ידע שהמשכן ישהה עד אח”כ ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וגם משה גופיה אפשר דלא ידע, ומה שמתחילה ציוה הקב”ה כך, אע”ג דהקב”ה ידע שלא יוקם אח”כ, אין אנו יודעין טעמי הקב”ה, וגם אפשר שמתחילה ציוה שיעשו לפי הידוע להם אז.

ומצאתי בצל”ח [ברכות שם] שכתב ליישב מענין יסוד הדברים הנ'”ל, אלא שהרחיב בזה עוד וז”ל, והנלע”ד בזה, שישראל היו סבורים שכשיוגמר המשכן תיכף יקימוהו ותשרה השכינה תיכף בהגמר מלאכתו וכו’, והם לא ידעו שאין הקדוש ברוך הוא רוצה להשרות שכינתו ביניהם עד שיגיע החודש שנולד בו יצחק שהוא חודש ניסן וכו’ עכ”ל, עי”ש שהאריך טובא.

או דיש לומר באופן אחר, בדוחק קצת, ולומר דבאמת המשכן לא היה לו צורך במקום לכלים, אבל מאחר שדרך הבונה בית שכך עושה, א”כ יש ללמוד מהנהוג בעולם ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא [ברכות נח ע”א], אכן אפשר דלישנא לא משמע הכי, ומלבד זה קי”ל דאין למדין אפשר משאי אפשר [יעוי’ סוכה נ ע”ב ועוד], אע”ג דלענין זה אינו שייך כ”כ כיון דכלפי שמיא הכל אפשר ואעפ”כ למדין מלכותא דרקיעא ממלכותא דארעא, מ”מ יש בזה מן הדוחק לענייננו.

עוד יתכן ליישב כעין הנ”ל, דעיקר הענין הוא שיהיה ראוי להעמדה בבית, ומ”ש להיכן אכניסם לאו דוקא, דבודאי היו להם כמה אוהלים ומקומות להכניס שם הכלים עד שיוקם המשכן, אלא העיקר הוא שיהיו הכלים באופן של כבוד שיהיה להם המשכן להכניסם, ודרך הוא שאדם שיש לו בית לפעמים ג”כ מוציא הכלים מביתו, אבל העיקר שיהיו באופן שיהיה מקום ובית הראוי להכניסן לשם, ולפ”ז העיקר שיבנו הדברים כסדר שיהיו הכלים ראויין למשכן והמשכן ראוי להם מעת עשיית הכלים, ועי’ שבת [פו ע”ב] ראויה קאמינא וכעי”ז בעוד דוכתי.

ועי’ בפני יהושע [ברכות נה ע”א] שהאריך הרבה וכתב, דבלא”ה הך מילתא דלהיכן אכניסם לישנא בעלמא היא דקאמר ליה לפי דרך ארץ שהרי לפי האמת לא היה באפשר לבצלאל להכניס כל כלי וכלי מיד לאחר גמרו לתוך המשכן שהרי לא הוקם המשכן כלל עד אחד בניסן שנשלם כל המלאכה ושום אדם לא היה יכול להקימו כי אם משה בעצמו כדכתיב הוקם המשכן והיינו בסיוע הקדוש ברוך הוא כדאיתא במדרש ובכמה דוכתי, אלא על כרחך כדפרישית דמצד דרך ארץ בעלמא אמר ליה כן שיש להקדים המשכן שעשוי להכניס בו הכלים בזמנן עכ”ל, עיין שם שהאריך.

בחת”ס בשם רבו החסיד שבכהונה [ח”א או”ח סי’ קפח] כ’ וז”ל, כיון דמסתמא כסדר עשייתם כך היתה הקפידה על סדר משיחתם וא”כ אחר שנמשח הארון קודם למשכן היכן יכניסו וההמשחה היתה בתחילת ימי מילואים עכ”ל.
ור”ל שאם עשה הכלים קודם משחם קודם, ואז מיד לאחר המשיחה לא יהיה מקום להכניסם.

בהעמק דבר להרב הנצי”ב [שמות לו, יג] כתב בזה אחר האריכות וז”ל שבצלאל עצמו חיבר היריעות הללו לפני הקמת כל המשכן, והעמיד היריעות על כלונסאות וכדומה שיעמדו לשעה, כדי להכניס לתוכם את הכלים ולא יעמדו לעין כל אדם בחוץ, שאין זה כבוד כלי קודש, משא”כ יריעות עזים באמת לא חיבר בעצמו עד שהקים משה ע”כ.

ואלה מעט שליקטתי מאשר מצאתי בראשונה ומן הסתם שלאחר הבירורים ימצאו עוד מרבותינו המפרשים שדברו בזה מלבד כל אלה.

קרא פחות
0
  • 0
  • 17
נשאל: ב׳ באב תשפ״דב:

**** בדיק לן מר בנושא המצלמות בשבת, ובאמת איני ראוי לדון בשאלה שכבר דנו גדולי פוסקי הדור בה, אולם מ”מ מאחר שבא הדבר לידי, אכתוב גם אני חלקי בזה, בפרט שנראה לי שיש נתונים שהשתנו והתבררו בינתיים מאז שנתעורר הנידון בזה ...קרא עוד

****

בדיק לן מר בנושא המצלמות בשבת, ובאמת איני ראוי לדון בשאלה שכבר דנו גדולי פוסקי הדור בה, אולם מ”מ מאחר שבא הדבר לידי, אכתוב גם אני חלקי בזה, בפרט שנראה לי שיש נתונים שהשתנו והתבררו בינתיים מאז שנתעורר הנידון בזה מתחילתו בבהמ”ד.

ראשית כל יש להקדים שגם הפוסקים שיותר נטו להחמיר בהליכה בשטח מצולם בשבת מ”מ הסכימו הפוסקים שהאיסור הוא רק דרבנן ולא דאורייתא, עכ”פ היכן שאינו מתכוון להצטלם, ונתנו הפוסקים כמה טעמים בזה למה הוא רק דרבנן ולא דאורייתא, ולמעשה מדובר כאן בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, שכן ברוב המקרים אדם לא ניחא ליה שכשהוא עובר נרשמות כל תנועות ומעשיו והליכתו במאגר נתונים של מאן דהוא כזה או אחר.

ואם נקבל כמה מן הטעמים נמצא שיש כאן פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי תלת דרבנן, וגם חד דרבנן בצירוף מה שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה סגי להחשיבו שהוא תרי דרבנן לכל היותר (דיש מתירים לגמרי פסיק רישא דלא ניחא ליה אפי’ בדאורייתא אם כי לא נפסק להלכה כדעה זו שהיא דעת הערוך אלא כדעת ר”י).

והנה יש מהפוסקים שהזכירו שיש להתיר ענין המצלמות הנ”ל באינו מתכוון רק בשעת הדחק או בצורך גדול וכן לפי המבואר דתרי דרבנן שרי לצורך גדול [שו”ע שיא, ב, ומשנ”ב יג-יד].

ויש להביא דהשו”ע סי’ שכ סעיף יח כ’ דהעולם נוהגין היתר בפס”ר דלא ניחא ליה ויש ללמד עליהם זכות, וזה מיירי באופן שיש עוד צירופים כמ”ש הבה”ל שם, וכן מבואר במג”א סקכ”ג ומחה”ש שם, וגם כאן יש עוד צירופים, וכמו שמצינו בכ”מ שהתירו בעוד צירופים בפס”ר דלא ניחא ליה, ראה שעה”צ סי’ תרנח סק”ח ושו”ת אג”מ או”ח ח”ד סי’ עד בישול אות יט.

יש לצרף גם דעת הרשב”א בשבת קז ע”א (לפי ביאור השלה”ג שם, ועי’ עוד ביאורים בשו”ת רב פעלים ח”א סי’ כג, אבנ”ז או”ח סי’ קצד, חידושי הגרש”ש כתובות סי’ ד סק”ב) דאיסור פס”ר נאמר רק באופן שאינו עושה דבר היתר באותו מעשה, והחפץ חיים במחנה ישראל פל”א ס”ב כתב דבמקום דחק גדול מאוד פשוט שיש לסמוך ע”ז ונקט שכך דעת כמה ראשונים, וגם ההיתר דהחי”א דלהלן מיוסד ג”כ על הרשב”א.

ויש להוסיף דפסיק רישא בגרמא הוא קל יותר (עי’ אבנ”ז או”ח סי’ קצד סק”ב ע”פ הרשב”א והר צבי או”ח סי’ קלג ושש”כ פ”א הערה קלה ופכ”ו הערה לג).

כמו כן יש לציין דאמנם דעת הרמ”א סי’ שיד ס”א ומשנ”ב שם סק”י וסקי”א דפס”ר דלא ניחא ליה אסור גם בדרבנן, ובדעת המחבר נחלקו האחרונים (עי’ שער המלך פכ”ה מהל’ שבת הכ”ה, ומשנ”ב הנ”ל סקי”א, שביתת השבת, אול”צ ח”א סי’ כה ועוד), אבל קי”ל פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן שרי (פמ”ג סי’ שטז בא”א סק”ז ומשנ”ב שם סקט”ו, שעה”צ סקי”ח, סי’ שלז סק”ב), ואמנם החזו”א או”ח סי’ סא סק”א לא ברירא ליה דין זה עי”ש, ומה שהקשה בשש”כ מבוא פ”א הערה נה מסתירות בדברי המשנ”ב בזה עי’ בכללי פסיק רישא שהביא שם יישוב נכון על זה דהתרי דרבנן חייב להיות דבר שאינו מענף מלאכת מחשב של הלא ניחא ליה, כגון אינו מתכוון אינו מצטרף עם הלא ניחא ליה להיחשב בס”ה תרי דרבנן מלבד הלא ניחא ליה, והוא ברור.

כמו כן יש לציין דפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן במקום צער דעת החי”א להתיר (בכלל ל ס”ב וע”ש בנשמת אדם סק”א).

ויש לציין גם דברי המ”מ בפי”ב מהל’ שבת ה”ב ולולי דמסתפינא אולי לפו”ר היה מקום לפרש בכוונתו דכל פעולה שמבחינת הגדרת הפעולה ברור שהוא פועל כאן ענין אחר לגמרי לא שייך לבוא אליו בטענות של פסיק רישא והוא מוגדר כדבר שאינו מתכוון גרידא, אולם כבר האריכו הרבה אחרונים בכוונת דבריו, עי’ במג”א סי’ שיח סקל”ו, ובחי’ רע”א וחמד משה וישועות יעקב ושאר נו”כ שם, ועי’ בחיבור כללי פסיק רישא שהביא הרבה מדברי האחרונים ע”ז.

נמצא מכ”ז דזה פשוט דבמקום שאינו מתכוון ויש בזה צורך גדול שייך שפיר להתיר כיון שיש כאן גם פס”ר דלא ניחא ליה וגם צירופים, וגם מסתמא תרי דרבנן לפחות במקום לא ניחא ליה, וגם שבות דשבות במקום צורך גדול וכן שאר העניינים שנזכרו כאן.

וכאן רציתי לחדש [ומסתמא שכבר הקדימוני בזה מכיון שהדברים מסתברים מאוד אם כי עד כה לא נזדמן לי לראות מי שכתב כן] דהאידנא אחר שמאוד קשה ללכת בכל מיני רחובות בלי לעבור בשטח המתועד במצלמה של כל מיני גופים כגון חנויות ועסקים ורכבים ואף בפני מצלמות גלויות המציאות היא שצריך לעשות מאמצים למעלה מדרך הטבע כדי להינצל מן המצלמות, ממילא האידנא בזמנינו יתכן שיורחב יותר במקרים מסויימים המקרים של צורך גדול בזה, ולאחרונה הזדמן לי לשוחח עם אחד מנציגי הרשויות והתברר לי שמצב המצלמות הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות נראה לעין האנושי עד שנשמע שעכ”פ במקומות מסויימים (ולא יישובים קטנים שאיני יודע המצב בהם) כמעט שלא שייך להגיע ממקום למקום בלי להיכנס לשטח שמתועד במצלמה, וממילא כל ההילוך היום ברחוב הוא שעת הדחק גדול.

וגם אם נימא שמצלמות שאין יודעים מהם הוא קל יותר משום שאין פסיק רישא, ראשית כל איני יודע אם שייך לומר שדבר שאינו מבורר אינו פסיק רישא, ועי’ בסוף התשובה שהבאתי מ”מ בזה, ועי’ בש”ך בכללי ספקות לענין חסרון הספק שבזה ועוד יעוי’ להלן דאינו מוסכם לכו”ע שפסיק רישא בספק במציאות נפקע ממנו הפסיק רישא, ואולי מ”מ יש לומר שיש כאן משהו קל, אולם למרות זאת גם במצלמות ידועות לחוד יש כאן בהרבה מהמקרים שעת הדחק גדול לחשוש בזה, וממילא הו”ל פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן בשעת הדחק גדול שיש מקום לשמוע להתיר בזה במקרים שאכן מוגדר כשעת הדחק גדול, וכמובן שהכל לפי הענין.

וביתר הרחבה ראשית כל בעצם כתיבה במחשב הגרשז”א נקט דאין זה כתיבה המתקיימת ורוב הפוסקים לא סברו כן (עי’ משנה אחרונה סי’ שמ אות פז), ולפי הדברים שם משמע שעיקר מה דמיירי שם הגריש”א להחשיב כתיבה במחשב ככתיבה המתקיימת הוא כשיש מחשב שניתן לצפות בו בזמן אמת אבל כשרק נשמר במאגר נתונים משמע דלא ס”ל שנחשב כתיבה (וכן מבואר בהמשך דבריו שהובאו שם בהערה תכב), וכן הגרנ”ק שם שהסתפק בזה מודה שאם הכתב אינו נראה במסך אינו כתיבה דאורייתא כמבואר שם בהמשך דבריו (בהערה תכב), וגם השבה”ל ח”ו סי’ לזה לא מיירי אלא מצד הכתיבה על המסך, וגם מהאג”מ שהביא שם א”א להוכיח יותר מזה, וכידוע שהרבה ממתקני המצלמות מזמנינו הן רק אוגרות את הנתונים ולא שיש מחשב פתוח כל הזמן שניתן לצפות בו (וע”ע בביאורים ומוספים סי’ שמ סוף הערה 60 מה שהביאו בשם פוסקי זמנינו עוד בענין הקלטה בטייפ ומה שהביאו לחלק שם בין מיני הטייפים).

ואמנם בשם הגרשז”א הובא שם שהכנסת נתונים לדיסק הוא בונה, וצל”ע לפי הצד שם דמיירי הגרשז”א גם בדיסק שאינו ריק א”כ באיזה אופן קאמר הגרשז”א שכתיבה על המחשב אינו דאורייתא שהרי כך נקט בשלחן שלמה סי’ שמ סי”א שכתיבה על המחשב אינו דאורייתא (וכידוע שגם בכתיבה במצב ללא שמירה הוא ג”כ נשמר באיזה מקום במחשב רק שעומד להמחק ודוחק לומר דזה מה שעושה אותו אינו מתקיים מאחר שעומד להמחק רק על ידי פעולה אלקטרונית שתתבצע על ידי המערכת, ואולי אה”נ, ויל”ע, ושוב ראיתי שכעי”ז בשו”ת שבט הלוי ח”ו סי’ לז הביא להוכיח מהרמב”ם דהכותב על בשרו הו”ל כתיבה המתקיימת אע”פ שחמימות הבשר מעבירתו והובא במשנ”ב סי’ שמ, וא”כ נקט שגם הכותב על המסך חשיב כותב אע”פ שהפעולה נמחקת אחר כך מ”מ אינה נמחקת מחמת עצמה אלא מחמת פעולה אחרת, וכעי”ז ראיתי בשם חוט שני ח”א פ”כ עמ’ קנג קנד שכתב מעין זה בדומה לזה) וכן בסי”ב שם אות ב כתב עוד הגרשז”א דכניסה למקום מצלמות אינו דרך כתיבה, וכן בנשמת אברהם סי’ שמ סק”ד הביא בשם הגרשז”א שהקלטה על טייפ אין בה משום כותב וכן הביא שם בסק”ו לענין כתיבה על מחשב, ועי’ שש”כ פ”מ הערה ח*.

היוצא מזה דיש כאן לכה”פ טעם אחד להפוסקים רובם ככולם שאינו דאורייתא.

ויש טעם נוסף למה כתיבה במצלמה אינה דאורייתא שכתבו בשו”ת תשובות והנהגות ח”ב סי’ קפט ובשו”ת בצל החכמה ח”ו סי’ סה שכיון שהתמונה אינה נשארת במסך אלא בהימצאות האדם אינו כתיבה כלל, וכעי”ז כתב הגרשז”א (הובא ברבבות אפרים ח”ג סי’ רמז) דמאחר שאין התמונה נשארת כלל אחר כך לא חשיב כתיבה דאורייתא.

ויתכן לומר טעם נוסף למה אינו כתיבה מכיון שבכל רגע המחשב מצלם מה שמולו ואין האדם משנה במחשב עצמו כולם דהתמונה לא נעשית על ידי האדם גדולה יותר או עם יותר שטח כתוב באופן הניכר אלא המחשב תמיד ייצור מה שמולו, והמחשב לא אכפת ליה כלל מה מולו אלא קולט בכל רגע מה שמולו ויוצר אותו, ומהיכי תיתי שיש כתיבה דאורייתא בזה  שמשנה את המצב מול המחשב.

וגם יתכן שבכל רגע או שבריר רגע המחשב קולט מחדש את מה שמולו והאדם אינו פועל פעולה במחשב אלא בכל רגע המחשב בודק מחדש מה שמולו ומצלם אותו והרי זה כמו שמגיע אדם לישון במקום שיודע שמצלמים אותו שאינו עושה שום מעשה והמעשה נעשה רק על ידי המחשב, ויל”ע בכל זה.

ומעין זה ראיתי סברא בשם הגריש”א (במשנה אחרונה שם אות פט הערה תכג) שבמקומות שאין האדם מתכוון כלל להקרנת תמונתו על גבי המסך שאין זה נחשב מלאכת מחשבת בשבת כיון שעושה זאת בדרך הליכתו הטבעית בלא מעשה בגוף הדבר עכ”ד, אם כי אינו ממש מה שכתבתי דהגריש”א שם נקט שאם מתכוון בהצטלמותו עובר איסור דאורייתא, וההיתר שכתב שם הוא רק באינו מתכוון וצריך לעבור שם.

ובמשנה אחרונה שם ציין שגם החוט שני כתב כדברי הגרי”ש ולא עיינתי בפנים (ועי’ בארחות שבת שהביא דברי הגרנ”ק בשינוי קצת ממה שהוא בחוט שני).

ובשם הגרשז”א הובא עוד טעם שהוא דרבנן (רבבות אפרים ח”ג סי’ רמז) משום שהוא כלאחר יד (והאג”מ הנ”ל לגבי מחשב הזכיר סבר שכך הוא הדרך אם כי האג”מ לא מיירי במצטלם אלא בכותב בעצמו, ויל”ע בדעתו).

וכן נקט בשה”ל ח”י סי’ ס שאינו דאורייתא המצטלם מטעם שהביא שם.

ממילא מאחר ובס”ה יוצא שיש כאן כמה טעמים למה הכתיבה היא רק דרבנן, נמצא שהוא תרי דרבנן באינו מתכוון ופס”ר דלא ניחא ליה, ומכיון שמבואר בכמה פוסקים שבמקום הצורך אפשר להקל לעבור במצלמות (הגריש”א והגרנ”ק הנ”ל וכן בשבה”ל ח”י סי’ ס, ואילו בשולחן שלמה הנ”ל בסי”ב התיר לגמרי), בזמנינו הוא צורך גדול וכמשנ”ת.

ומ”מ יש להעיר דעיקר ההיתר הוא מבוסס באופן שאינו מתכוון אבל אם מתכוון להצטלם לא מיירי’ הכא ולקצת פוסקים הוא דאורייתא (כמו הגריש”א), ויש לציין לענין הגדרת ניחא ליה דמבואר בתוס’ פ”ב דקידושין שכל דבר שלולי האיסור שבזה הוה ניחא ליה ומחמת האיסור לא ניחא מוגדר כניחא ליה, מכיון שאם תאמר שנחשב לא ניחא ליה מחמת שהוא אסור ותהפכנו מחמת זה להיתר א”כ שוב חוזר למצב של ניחא ליה מכיון שכבר אין איסור, והוא גלגל החוזר.

לגבי פתרונות של גופים הלכתיים להעמיד מצלמה שנכבית כל מעט זמן (וכעי”ז הורה הגריש”א כמו שהביא במשנה אחרונה סי’ הנ”ל) הדבר תלוי בכמה נידונים, ראשית כל האם מועיל מה שאין המציאות ברורה כרגע להחשיב הדבר כאינו פסיק רישא, או רק כספק פסיק רישא, ושנית במקרה שרק מעט מאוד זמן אינו דולק נכנסים כאן לשאלה של קרוב לפסיק רישא האם נחשב כפסיק רישא או לא, וב’ נידונים אלו דנו בהם הרבה פוסקים, כמו שהובאו בקונטרס כללי פסיק רישא, ועי”ש שהכרעת המשנ”ב להקל באופן הראשון ולהחמיר באופן השני.

קרא פחות
אברהםדרבנןידיעקבמשהמשנהנשלח להרב גמליאל רבינוביץעוברפסיק רישארבישבתשעת הדחק
0
  • 0
  • 32
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

{בס”ד מוצ”ש הנ”ל} שאלה – מה שהקשה כת”ר עמ”ש בבראשית פרק ד פס’ כה ותקרא את שמו שת, והדר כתיב ה’ ג’, ויקרא את שמו שת, דקשיין אהדדי האם הוא קרא או אשתו. תשובה – יעויין בחזקוני לעיל שם שכתב, ותקרא ...קרא עוד

{בס”ד מוצ”ש הנ”ל}

שאלה – מה שהקשה כת”ר עמ”ש בבראשית פרק ד פס’ כה ותקרא את שמו שת, והדר כתיב ה’ ג’, ויקרא את שמו שת, דקשיין אהדדי האם הוא קרא או אשתו.

תשובה – יעויין בחזקוני לעיל שם שכתב, ותקרא את שמו שת אבל למטה הואיל ובא לו הכתוב לסדר סדר תולדות הדורות נכון לכתוב קריאת השם על אדם עכ”ל, ונראה כונתו דבעצם היתה זה מצד שניהם לקרותו כך הן מצד ההסכמה והן מצד המעשה, רק שהעיקר כנראה בא מצד חוה, ולכך בתחילה נזכר עליה, משא”כ בסיפא נתייחס על אדם כמ”ש הוא ז”ל הטעם.

וע”ע באברבנאל.

{וכתב הרשב”א (שו”ת חלק ד סימן ל) שאלת: למה אמר הכתוב, בכל אותם הדורות שהיו מאדם עד אברהם אבינו ע”ה, בענין התולדות: ויולד פלוני לפלוני, ולא אמר: ויולד לפלוני בן, ויקרא את שמו פלוני והפלגת ראובן הכתוב, יורה שכבר נמצא הוולד את המוליד.

תשובה : דע: כי קריאת השם, יורה על הקיום.

ובדבר המתפסד, ואין לו קיום, אין ראוי לקרות לו שם.

ויורה ע”ז: שם רשעים ירקב, ולא שם לו על פני חוץ.

וההפך: ונתתי להם בבתי ובחומותי יד ושם, לפני שמש, ינון שמו.

ועל כן, תמצא דקדוק הכתוב כל התולדות שנולדו מאדם ועד שת, שנמחו כולם, ולא נשאר להם שורש, לא הזכיר בא’ מהם: ויקרא את שמו, עד שנולד שת.

ומפני שנשתת ממנו העולם, כתוב בו: וידע אדם עוד את אשתו, ותלד בן.

ותקרא את שמו שת: כי שת לי אלהים זרע אחר.

וכתב הטעם בצדו: כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל.

שזה זרע אחר שיש לו קיום, תחת הבל, כי הרגו קין, ואין לו קיום, ולא נשתת זרעו.

וללמד: כי מזה נשתת העולם, ולתולדותיו יהיה קיום.

והוא שאמר: ולשת גם הוא יולד בן, ויקרא את שמו אנוש.

אח”כ חזר והזכיר התולדות עד נח.

ומפני שאף תולדות אלו גם כן נמחו במבול, ולא נשאר מהם רק נח, חזר שלא להזכיר בהם קריאת שם.

ונח, שנשאר ונתקיים ממנו העולם, חזר ואמר בו קריאת שם.

דכתיב: ויחי למך וגו’, ויולד בן.

ויקרא את שמו נח לאמר: זה ינחמנו.

ואחרי שהיה לעולם קיום, ולא נשחתו הדורות אח”כ, אלא שנחלקו לאומות, לא הקפיד בקריאת השם.

כי כבר הודיענו בקיום הדורות, ולא יתבטלו עוד.

ולא היתה עיקר הכונה מעתה בזכירת הדורות, רק למנות בלבד וללכת לספר יחוסן, עד בואו ליחוסו של אברהם.

כי עליו היתה הכונה בזכירות הדורות אלו ותולדותיהם עכ”ל.

(ועיין קובץ צפונות חלק ו’ מאמר מהרב אלי’ כץ נ”י).

}

קרא פחות
זרעידתשובה
0
  • 0
  • 43
נשאל: כ״ח בסיון תשפ״ה

ברמב”ם פי”א מהל’ מלכים ה”ג ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, ובראב”ד הקשה דהרי בדקוהו אי מורח ודאין, ואפשר דאין מזה קושי’ על מש”כ הרמב”ם דהלשון דימו שייך גם בספק עצם מה שחששו לבדוק כמש”כ מפני שאנו מדמין ...קרא עוד

ברמב”ם פי”א מהל’ מלכים ה”ג ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, ובראב”ד הקשה דהרי בדקוהו אי מורח ודאין, ואפשר דאין מזה קושי’ על מש”כ הרמב”ם דהלשון דימו שייך גם בספק עצם מה שחששו לבדוק כמש”כ מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, אבל עיקר הקושי’ דהרמב”ם נקט שהמשיח אינו בהכרח עושה ניסים, וצ”ל דהרמב”ם מפרש מורח באופ”א (ועי’ עוד בלח”מ), א”נ דס”ל דר”ע פליג על פרט זה והלכה כר”ע וכמו דמסיים שאחר שנהרג בר כוזיבא נתברר שאינו משיח והוסיף דגם לדידן יש מצב שמשיח יש לו חזקת משיח ויש ודאי משיח ואם נהרג אז ודאי אינו משיח ומשמע דהזמן שחששו שהוא משיח הי’ המצב שהוא חזקת, וצע”ק דהלכה כר”ע מחברו ולא מחביריו (עי’ עירובין מו), ומנ”ל דיחיד פליג עליה, ושמא מדאמרי’ כל מי שאינו עוקר וכו’ אינו נכתב באסרטיא שלך דייק לה דחבריו כר”ע ס”ל, ומ”מ כבר בלא”ה משמע דהרמב”ם נסמך בזה על מדרש שאינו בידינו דבמדרשים שבאו לידינו לא נזכר ענין זה של נושא כליו.

קרא פחות
0
  • 0
  • 7
נשאל: י״ג באייר תשפ״דב:

לפי פשוטו דברי הירושלמי נאמרו כהנהגה כללית באורח החיים שהדברים בעוה”ז נבראו בשביל ליהנות בהם בני אדם ולהכיר בהם חסדי וטובות ה’ ולא בשביל להסתגף ולהמנע מהם, ובאמת יש פלוגתת תנאים ואמוראים בזה גם בבבלי כגון בתענית יב ובנזיר ז ...קרא עוד

לפי פשוטו דברי הירושלמי נאמרו כהנהגה כללית באורח החיים שהדברים בעוה”ז נבראו בשביל ליהנות בהם בני אדם ולהכיר בהם חסדי וטובות ה’ ולא בשביל להסתגף ולהמנע מהם, ובאמת יש פלוגתת תנאים ואמוראים בזה גם בבבלי כגון בתענית יב ובנזיר ז ובשלהי החובל ועוד, ויש מקום לבאר דהירושלמי סובר שאין על האדם להסתגף אלא ליהנות ולהכיר טובה, ומי שאינו רוצה ליהנות ממה שזימן לו הקב”ה לכאורה נראה שסובר הירושלמי שיש בזה מעין מעט מכפיות טובה להתעלם מטובותיו של הקב”ה שרוצה שהאדם יהיה לו טוב ממה שברא בעולמו (וכמ”ש הפוסקים בזה גם לענין האיסור לבזות אוכלין שהוא מדין כפיית טובה והבאתי הדברים בתשו’ אחרת).

וממילא לפי זה כל הנידון על כמה צריך להצטער ולטרוח בשביל להשיג מכל מין הי’ מקום לומר דאין כוונת הירושלמי להצטער ולטרוח כפשוטו, דהרי התכלית בזה שיהיה האדם נהנה מכל מה שהמציא לו הקב”ה בעולמו, ובודאי שלא נוצר כאן דין חדש שהאדם צריך לצער עצמו כדי לטעום ממינים חדשים שלא טעם כדי לקיים דין זה, והוא היפך כל המטרה בזה.

אבל באמת יש דבר שהאדם קשה לו לטרוח אבל אם יטרח יהנה מהטירחא, כגון יש אדם שיש לו עצלות לנקות פרי כל שהוא ולכן נוח לו לוותר על אכילת הפרי, ומ”מ אם ינקה הפרי ויאכלנו הרי שלא יצטער על מה שניקה שהתגבר על עצלותו, ובכל אדם ומצב לפי עניינו, ובזה אם התגבר בודאי שהידר לקיים בזה דברי הירושלמי.

וכן בירושלמי שם הובא שר”א היה מאסף פרוטות בשביל לקנות מכל מין בכל שנה כדי שיהיה לו, ויתכן שלא היה לו צער גדול מזה אף שהיה ר”א עני כמ”ש בברכות ה ע”ב ובתענית כה ע”א, מ”מ חסכון פרוטות במשך זמן רב אפשר שאינו צער גדול שכן דרך הרבה בני אדם לעשות כן לכל מיני צרכים ואפי’ שלא לצורך כלל אלא על כל צרה שלא תבוא.

ויעוי’ במפרשים קרבן העדה ופני משה על הירושלמי שם שהביאו שניהם ב’ ביאורים בדברי הירושלמי, ביאור אחד שעל ידי שטועם מכל מין אינו מסגף נפשו, וביאור שני הוא שעל ידי זה יכיר טובות ה’.

ויש לציין דהטעם שלא לסגף עצמו הוא הטעם הנזכר בבבלי במקורות שציינתי וגם עיקר הענין של לסגף עצמו ממינים מסויימים נזכר בבבלי לענין חטאו של הנזיר לפי דעות האוסרות לסגף, ומזה למדו שהיושב בתענית חמור מזה לפי שמסגף עצמו לא רק ממין אחד אלא מכל דבר ודבר.

ונמצא לפ”ז דעיקר רעיון הדברים כבר הובא בבבלי, ולפי דרך המפרשים בכ”מ לבאר דברי הירושלמי ע”פ הטעמים שנמצאו בבבלי לכאורה גם זה יתפרש על דרך זה.

אבל כשנדקדק בטעמים שכתבו המפרשים נמצא שחילקו הטעם שכתבתי לב’ טעמים, דלפי הטעם שכתבתי עצם הענין של הסיגוף שלא לסגף נפשו הוא כדי להכיר בטובות ה’, אבל המפרשים תפסו ענין הסיגוף כעין דין של בין אדם לנפשו שאסור לאדם לחבול בעצמו כדתנן בפ”ח דב”ק וה”ה שאין לו רשות לסגף נפשו, אבל הטעם השני הוא רק להכיר חסדי ה’ ואינו שייך לטובות הגוף כלל.

ולפי הטעם השני נמצא שיש ענין לטרוח ולהתייגע למצוא מכל מין כדי להכיר חסדי ה’ ולהודות עליהם ודלא כמו שכתבתי למעלה.

וגם נמצא לפי זה דאם יש לאדם אפשרות ליהנות הרבה ממין אחד או ליהנות הנאה כל דהוא מב’ מינים עדיף ליהנות כל דהוא מב’ המינים, וגם אפשר דלפי טעם זה בירושלמי העיקר הוא הוספת מינים כדי להכיר ככל האפשר טובות ה’ ולא להרבות ההנאה ודוק.

ואמנם עיקר הדברים נתבארו בירושלמי לענין מנהג ר”א שם שהקפיד לאכול מכל מין, אבל מה שנתבאר בזה הוא שהעיקר לאכול מכמה שיותר מינים.

ובקרבן העדה שם הזכיר שהוא להרבות בברכת שהחיינו ובט”ז סי’ רכז סק”ב בשם התשב”ץ סי’ שכ כ’ שהוא להרבות בברכות, ודברתי מדבריהם בתשובה הסמוכה [לענין סומא], אבל מה שנתבאר בודאי שלפי דבריהם הענין הוא לאכול מכמה שיותר מינים.

וכנראה שהכרת חסדי ה’ וטובותיו הוא בהכרה של כמה שיותר מינים, אבל עדיין צ”ב אם בכל זאת יש ענין שלא למעט ממין המסויים, דלפי הטעם הראשון פשיטא שאין לסגף עצמו ובכלל זה שלא למעט, אבל לפי הטעם השני יש לדון בזה, דיש מקום לומר דמכיר בחסדי ה’ יותר על ידי שאינו מסגף עצמו, וממילא אם נימא הכי נמצא שהטעם הזה קרוב לטעם שכתבתי מתחילה.

ולגוף הענין שלא לסגף ולצער עצמו בכל אשר שאלו עיניו, יעוי’ בתוס’ בכתובות קד מה שכתבו בזה בשם המדרש (והוא בתנא דבי אליהו, ועי’ ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתל) וברש”י עירובין נד ע”א (ויש שם לכאורה ב’ לישנות ברש”י החולקות זע”ז), ויל”ע אם אותו המאמר בירושלמי חולק על זה, ואם תמצא לומר שכן יש לדון א”כ מה שהזכירו בפוסקים דברי הירושלמי אולי תפסו כדברי הירושלמי רק לענין לאכול מעט מכל מין חדש בשנה כלשון המשנ”ב שם, ולא בכל מה שיכול להיות כלול בדברי הירושלמי שם ויל”ע, ובתשובה הסמוכה [לענין אם דברי הירושלמי הוא גם בשאר מאכלים] הרחבתי יותר בענין ההנהגה בזה למעשה.

ומ”מ למעשה לענין להצטער ולטרוח על טעימת מינים באופן שיהיה לו מזה רק צער ולא הנאה (כגון מה ששאלת על לנסוע לערים אחרות כדי להשיג מינים נוספים או לחולה ללכת לשוק לחפש מינים נוספים) לכאורה היה מקום לצדד דא”צ לטרוח, דהרי הטעם הקודם יש לו סמך ועיקר בגמ’ שלנו כמו שנתבאר, ובפרט לפי מה שיש מקום לומר דב’ הטעמים הם אחד והיינו הך כמשנ”ת.

אולם במשנ”ב סי’ רכז סקי”ט מבואר שנקט כהטעם השני שהוא כדי להראות שחביב עליו בריאתו של הקב”ה, אולם לפי מה שנתבאר שזה אינו סותר את את הטעם הראשון דיש לומר שהדרך והאופן להראות שחביב עליו ברייתו של הקב”ה היא באופן שנהנה מזה כדרך שאנשים דרכם ליהנות ולא לטלטל עצמו כדי לאכול פרי פלוני שישנו רק בעיר אחרת שאין דרך בני אדם להחשיב פעולה כזו כהנאה אלא כסיגוף, ואין דרך להראות חביבות והנאה אלא אם באמת נהנה מן הדבר.

ואם משער דלבסוף יהנה כשיבוא לשם א”כ באופן זה קיים בזה ג”כ דבר טוב בסופו של דבר.

לענין מה ששאלת מה הוא הלשון ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל, לענ”ד דין הוא בדיקה על כל מעשה לגופו אם היה שוגג או מזיד או אנוס או מוטעה ומה היה המניע או הסיבה למה ביטל המצוה וכמה היה לו הנאה מעבירה וכיו”ב, וחשבון הוא לחשב כמה עבירות יחד שאז הוא חמור יותר כמ”ש אחת לאחת למצוא חשבון ועי’ סוכה נב ע”א לענין כעבות העגלה חטאה, ועי’ שערי תשובה לר”י.

ואע”פ שכאן יש לדון שאינו חיוב גמור, וכן משמע בעירובין מ ע”ב שאינו חיוב, מ”מ יעוי’ במנחות לט דבעידן ריתחא עונשים אפי’ על ביטול מצוות עשה באופן שפטור, והענין הוא שמשמים תובעין האדם כל מה שיכול היה לעשות ולא עשה שכיון שהיה יכול לעשות ממילא היא תביעה למה לא עשה, ועי’ בספר החזיונות להר”ש אגסי הוצ’ אהבת שלום, ולכן בזוהר מצינו הרבה פעמים ענין עונש על דברים שע”פ הלכה אין בהם איסור וק”ל, ולכן מבואר שם בירושלמי שר’ אלעזר חש לה, כלומר חשש לדין זה משמע שהיה עליו כעין חיוב והיינו מהטעם הנ”ל.

לגבי שאר דברים שאינם פירות אע”ג דגם בהם שייכים ב’ הטעמים מ”מ משמע דיש ענין בפירות לטעום בכל שנה עי’ בדברי הירושלמי הנ”ל לענין ר”א ובדברי המשנ”ב הנ”ל וכן בדברי הקה”ע הנ”ל שהוא מצד ברכת שהחיינו, והיינו שהן מתחדשין בכל שנה וגם יש בהם עוד מעלה שהם מעשה ה’ ממש [שזה נפק”מ מצד הטעם השני], ומ”מ בדברים שאינם פירות י”ל דיש ענין מה לאכול לפחות פעם אחת מכל מין כדי להלל שם שמים עכ”פ דברים שבאו כצורתן (עכ”פ אם נימא דאי”ז רק מצד שהחיינו בלבד אלא גם הרגש ההודאה הטבעי).

ולגבי השאלה אם שייך גם לסגף עצמו וגם לקיים דברי הירושלמי תלוי בב’ הטעמים דלפי הטעם הראשון דעת הירושלמי שאסור לסגף עצמו [אא”כ נימא דבדאפשר לצער נפשיה מודה הירושלמי עי’ בתענית שם, אבל לא משמע מהירושלמי דמודה בזה], ולפי הטעם השני אינו סותר דהענין הוא להרגיש טובת ה’ ויכול בד בבד לסגף עצמו בכל שאר הדברים מלבד טעימה קלה מכל מין עד כדי הנאה מכל מין [אלא שהלשון שראו עיניו ולא אכל אולי קצת דחוק לפ”ז].

קרא פחות
אףמשהנהנהסוכהקידושיןתשובה
1
  • 1
  • 68
נשאל: כ״ה בסיון תשפ״ה

אינו מפרטי השמירה אבל לעולם הוא טוב לתינוק. מקורות: בזוהר פ’ לך צג ע”ב לגבי ליל הברית אי’ וכל ההוא ליליא אשתדלו באורייתא וכו’ א”ל ההוא גברא במטו מנייכו כל חד וחד לימא מלה חדתא דאורייתא וכו’, וכן העתיקו רבים מן האחרונים ...קרא עוד

אינו מפרטי השמירה אבל לעולם הוא טוב לתינוק.

מקורות:

בזוהר פ’ לך צג ע”ב לגבי ליל הברית אי’ וכל ההוא ליליא אשתדלו באורייתא וכו’ א”ל ההוא גברא במטו מנייכו כל חד וחד לימא מלה חדתא דאורייתא וכו’, וכן העתיקו רבים מן האחרונים (עי’ בהרחבה בספר ברית קודש להרב רייזנר) שיש לעסוק בתורה בליל הברית ולא נזכר שיש ענין שדוקא ישמע התינוק אלא לשמירה.

והשמירה היינו השמירה על המקום שמחמת זכות התורה לא יהיה אחיזה לחיצונים להזיק שם.

ויש להביא עוד ב’ ראיות דאין הכונה שדוקא ישמע התינוק את דברי התורה הנלמדין שם, הא’ ממה שכתב השל”ה (מס’ חולין פרק נר מצוה) שיעסוק בתורה ובמעשים טובים ולגבי מעשים טובים בלאו הכי אין קול.

והשני ממש”כ החיד”א ועוד (עי’ בספר ברית קודש הנ”ל) דהלימוד הוא בבית התינוק ומבואר כנ”ל שהוא כעין שמירה על הבית (כעין ופסח על הפתח ולא יתן למשחית בשמות י”ב וכעין דינא דהישן בבית יחידי לילית מזומנת להזיק, וכאן התורה היא שמירה על הבית, וגם בשל”ה שם נזכר שהשמירה כאן מפני לילית), וא”צ דוקא שישמע התינוק.

ומ”מ אם ישמע התינוק הד”ת היא מעלה גדולה וכמ”ש בירושלמי בפ”ק דיבמות (והובא בתפא”י עמ”ס אבות על מתני’ דאשרי יולדתו ובקצרה ברע”ב שם שם יש מפרשים).

קרא פחות
0
  • 0
  • 15
נשאל: י״ט בתשרי תשפ״ו

הרב ראובן היה בונה הסוכה באחד הימים שקודם סוכות ובא זמן סמוך לשקיעת החמה ושאל אם יכול להפסיק ממלאכתו לתפילת מנחה שהרי פטור מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. והשבתי להרב ראובן דבמשנ”ב סי’ ע’ סקי”ח הובא בשם הא”ר דמי שעוסק ...קרא עוד

הרב ראובן היה בונה הסוכה באחד הימים שקודם סוכות ובא זמן סמוך לשקיעת החמה ושאל אם יכול להפסיק ממלאכתו לתפילת מנחה שהרי פטור מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה.

והשבתי להרב ראובן דבמשנ”ב סי’ ע’ סקי”ח הובא בשם הא”ר דמי שעוסק במצוה ויכול להפסיק למצוה אחרת ולחזור למלאכתו צריך להפסיק וכתב בשעה”צ שם שלמד הא”ר כן מדברי הרמ”א סי’ לח ס”ח [אע”ג דיש לדון אם הוא מוכח ברמ”א שם וכדמוכח גם במשנ”ב שם גופא דאי”ז מוכרח לגמרי שכך יסבור הרמ”א עצמו אלא שכך למד הא”ר, אבל יש לציין דבב”י בסי’ לח שם וכן בלבוש שם מבואר כדברי הא”ר דכותבי תפילין אם יכולין לקרוא ואח”כ לכתוב יקראו ק”ש ואח”כ יכתבו, וע”ש במשנ”ב סקכ”ז ובבה”ל].

ומלבד זה עיקר דין עוסק במצוה הוא דין פטור מלעסוק במצוה אחרת ולא איסור ומה דאשכחן שלא כל הרוצה ליטול את השם במתני’ ספ”ק דברכות ובתוס’ שם היינו רק איסור צדדי מצד יוהרא כיון שניכר שכולם אין קורין והוא קורא, ואילו כשיוצא משם אין יכר שיוצא כדי להתפלל דכמה בטלני איכא בשוקא שיוצאין ומפסיקין באמצע בניי הסוכה, ובכל כה”ג דשייכא סברא זו לא שייך יוהרא כדמוכח להדיא בגמ’ בספ”ק דברכות יז ע”ב לגבי האי עניינא גופא, וגם מצינו שבביתו לא שייך יוהרא כמבואר בבה”ל סי’ רסב ס”ב בשם הפמ”ג עכ”פ היכא שאינו עושה מעשה שהוא מעשה יוהרא בעצמו כמו שהרחבתי בתשובתי לענין התכבדו מכובדים [ד”ה האם צריך לומר התכבדו מכובדים מי שנכנס לבית הכסא].

וכ”כ המשנ”ב סי’ ע סק”ח בשם הפמ”ג בסי’ עא סק”ה דאע”ג דהעוסק בצרכי רבים פטור מק”ש מ”מ אם פסק וקרא שפיר יצא ידי חובה דלא פטור ממש מק”ש אלא שהוא אז עוסק במצוה אחרת עכ”ל ועי’ עוד סי’ תעה בשעה”צ סקל”ט, וגם רהיטת הפוסקים לענין עוסק במצוה שהוא פטור ולא אסור במצוה ונזכרו בלשונותיהם להקל או להחמיר לגבי כמה דינים ולא לאסור בק”ש או להתיר בק”ש [מלבד היכא שמבטל בידיים מצוה אחרת שאז הוא נידון אחר].

ומלבד זה אינו ברור דהאידנא שייך כ”כ ענין עוסק במצוה פטור מן המצוה, וכבר האריכו בזה, ועי’ מועדים וזמנים ח”א סי’ צג, וכ”כ במקור חיים דהמפסיק במצוה לענייניו אינו פטור מן המצוה דזה לא נאמר אלא על מי שאינו מפסיק לענייניו.

היוצא מזה דלענין השאלה אם יכול להפסיק ממלאכתו להתפלל זה ודאי דשרי ומלבד זה נראה דגם מחוייב בזה.

קרא פחות
0
  • 0
  • 10
נשאל: כ״ב באדר תשפ״ה

לו יצוייר שנישאה ע”י חו”ק על ידי בית דין טועים בזמן זה הנה מצד שהבן אין לו ייחוס אין כאן פגם מכיון שידוע שהבן הוא של השני, אבל יש כאן פגם מכיון שביאה זו היתה ביאת איסור והולד נולד על ...קרא עוד

לו יצוייר שנישאה ע”י חו”ק על ידי בית דין טועים בזמן זה הנה מצד שהבן אין לו ייחוס אין כאן פגם מכיון שידוע שהבן הוא של השני, אבל יש כאן פגם מכיון שביאה זו היתה ביאת איסור והולד נולד על ידי ביאת איסור, דהרי מפרישין אותן [עי’ אה”ע סי’ יג סי”ב] וכ”ש שהביאה עצמה היא איסור, ודין איסור זה קי”ל דהוא אפי’ ודאי אינה מעוברת [אה”ע סי’ יג ס”א ואילך], וכל ולד שנולד ע”י ביאת איסור יש בו צד פגם [עי’ ט”ז יו”ד סי’ קצה סק”ז ושיעורי שבט הלוי שם ושו”ת הר צבי אה”ע סי’ ז], ולא גרע מט’ מידות עי’ ברמב”ם [פ”ה מהל’ דעות ה”ה] ובאגרת הקודש המיוחס לרמב”ן, ובראב”ד, ועי’ בגמ’ ביבמות [מה ע”א] אי ניהוי כיהושע וכו’, וזה אפי’ לא היתה נידה, (ומאידך עי’ חלקת יעקב סי’ כ), אם כי דנו פוסקי זמנינו לגבי ההנהגה בשידוך טוב שנולד מביאת איסור לענין שידוך עי’ עליהם ואכמ”ל.

ובמקרה ששאלת שנולד בלא חו”ק כ”ש דגרע שהוא גם בלא חו”ק [פגם ולד בלא חו”ק עי’ תשו’ הב”ח הישנות סי’ ק ע”פ המ”מ ספי”ז מהל’ איסו”ב בדעת הרמב”ם] וגם לא נצלו מאיסור ג’ חדשים דהרי אפי’ בנישאת מפרישין אותה ואסורה כל ג’ חדשים כ”ש שבאינה נשואה, וכל הפלוגתא לגבי מזנה (באה”ע סי’ יג סי”ב) היינו כשזינתה ואח”כ נכנסת לנישואין אבל נתגרשה ואח”כ מזנה פשיטא שהוא בכלל איסור זה רק דשייך לנידון אם אמרי’ איסור דרבנן חל על איסור ואם שייך איסור דרבנן בדבר שכבר נאסר קודם לכן (ועי’ בסי’ פז בב”י וש”ך סק”ג ונו”כ ודוק).

קרא פחות
בדיקות מכשיריםג' חדשיםולדמעוברתפגם
0
  • 0
  • 50
נשאל: כ״ג בתמוז תשפ״ו

בב”מ כג סוף ע”ב דאמר רב יהודה אמר שמואל וכו’, הצד השוה שבשלשת דברים אלו שאין הת”ח משנה לצורך ולטובת ולהנאת עצמו אלא לשם שמים. וממילא אפשר דלאו דוקא שלשה אלו נקט, אלא כל שאינו משנה לצורך עצמו הרי ...קרא עוד

בב”מ כג סוף ע”ב דאמר רב יהודה אמר שמואל וכו’, הצד השוה שבשלשת דברים אלו שאין הת”ח משנה לצורך ולטובת ולהנאת עצמו אלא לשם שמים.
וממילא אפשר דלאו דוקא שלשה אלו נקט, אלא כל שאינו משנה לצורך עצמו הרי שמותר לו לשנות, ואינו משנה אלא רק מה שיש מצוה בדבר שהוא לצורך מצוה ועי’ בספר אמת קנה לאאמו”ר שליט”א.
*
ב”מ כד ע”א, מר זוטרא חסידא וכו’, אפשר שנקט מעשה זה כאן בגמ’ אחר שהזכיר ענין טביעות עין בצורבא מדרבנן, אמר שהצורבא מדרבנן פעמים שיש לו גם כח לשפוט בקביעה על פי טביעות עינו, אף שאין לו ראיה ברורה, ומ”מ עיקר הנידון אם דיין יכול לשפוט על פי אומדנא נזכר במקומות אחרים לענין דין מרומה ובעוד סוגיות ואין כאן המקום, ואעפ”כ אפשר שהביא ענין זה כאן לפי שייכות הדברים לענין טביעות עין, ומלבד זה בענייננו הנדבר לעניין דיין שעשה דין לעצמו, ולא לעניין דיין שדן את הדין לאחרים, והוא ממש כעניין טביעות עין דלעיל.
ובאופן אחר י”ל, דכשם שמצינו שתלמיד שמשנה בדבריו עלול להיות גנב לענין טביעות עין, ה”ה מצינו בתלמיד שלא הקפיד על ממון חבירו שנמצא שהיה גנב כמו שידע מר זוטרא.
*
יו”ד סי’ לד ס”ב בהג”ה א”כ מי שאינו בקי וכו’ ומי שאינו בקי וכו’, צע”ק דלכאורה מה דקאמר ברישא מי שאינו בקי הכוונה מי שאינו בקי בשיעור האיסר (היינו מה שהזכיר המחבר דיש מי שאומר שאין אנו בקיאין בשיעור כאיסר) ואילו מה דקאמר הרמ”א בסיפא ומי שאינו בקי יטריף בכל ענין מיירי במי שאינו בקי גם בשיעור רוב חלל קנה, ואולי יש ליישב ולומר דהכי השתא דהא ברישא מייירי הרמ”א לפי הצד שהשיעור הוא ברוחב הקנה של הנשחט עצמו וממילא האינו בקי יודע לשער בו ורק אינו יודע לשער באיסר וע”ז קאמר הרמ”א דמי שאינו בקי בשיעור איסר ומחמת זה ישער ברוחב הקנה של הנשחט נמצא מקיל יותר מן הבקי, אבל בסיפא מיירי הרמ”א לפי הצד שמשערינן גם גבי בהמה ברוחב חלל קנה של עוף וממילא האינו בקי אינו יודע לשער במה שלפניו ויטריף בכל ענין.
*
ב”מ ט ע”ב, א”ל רבינא לרב אשי אלא מעתה היתה מהלכת ברשות הרבים וכו’, יל”ע דהיינו הך קושיא ותירוץ דספינה דלעיל בסמוך ולמה נכפל, וי”ל דהכא דס”ד דמשום שאשה יש לה דעת לכך מחמת חשיבותה הכלי טפל לה ונעשה חצר מהלכת כמוה, א”נ כאן היא עצמה מוליכה את קלתה משא”כ בספינה גם המים אין מוליכין ממש אלא הרוח מוליכה את המים והם מוליכין את הספינה, אבל תי’ זה לא נהירא דמאי שנא מהלכת על ידי כח אחר ממהלכת על ידי כח אחר שעל ידי כח אחר דאם לא מחלקינן בין מהלכת בעצמה למהלכת ע”י דבר אחר ה”ה גם בזה ומיהו אשכחן בעלמא מקום לחלק בין כחו לכח כחו ואולי דמי לזה.

קרא פחות
0
  • 0
  • 1
נשאל: ה׳ באלול תשפ״דב:

לא. מקורות: לגבי דין הטלת מים מעומד בזמנינו שיש מחיצה המספיקה חשיב כמו מקום מדרון, דענין מקום מדרון הנזכר בברכות מ ונדה יג ואו”ח ס”ס ג, הוא גופא שהמים מקלחין לרשות אחרת, ואין המים מלכלכים אותו, (ועי”ז אין חושש לכלות המים אלא ...קרא עוד

לא.

מקורות:

לגבי דין הטלת מים מעומד בזמנינו שיש מחיצה המספיקה חשיב כמו מקום מדרון, דענין מקום מדרון הנזכר בברכות מ ונדה יג ואו”ח ס”ס ג, הוא גופא שהמים מקלחין לרשות אחרת, ואין המים מלכלכים אותו, (ועי”ז אין חושש לכלות המים אלא מכלה המים ביישוב הדעת כמ”ש ברש”י ברכות שם), וא”צ שיהיה מחיצה לכל הגובה, דגם מקום מדרון אין הכונה שיש מחיצה בכל הגובה, וכאן הוא מהודר יותר שגם יש מחיצה המספקת וגם יש מערכת ניקוז למים ובודאי שמי רגליים כלין, וגם הוא מהודר יותר דמקום מדרון עדיין יש ביעתותא מלהתקרב שלא ליפול משא”כ כאן שהרבה יותר קל להזהר בקלות ובודאי מי רגלים כלין בשופי, וממילא אם הבהכ”ס באופן המועיל אין צריך יותר מזה, ואפי’ במשתנה לפי המבואר נראה שמצד זה אין חיוב להחמיר (ולא נכנסתי בזה לדיני צניעות ועי’ באג”מ).

לתשלום הדברים יש לציין דבט”ז ס”ס ג נקט דדין זה של מ”ר בעמידה אינו חיוב מעיקר הדין, והדברים לכשלעצמם ברורים משום שלא שמענו שנהגו איסור בדבר גם בשדות, אבל מש”כ שם לענין שלא יכלו וכו’ צע”ק דסילון החוזר וכו’ עי’ ברכות כה ע”א ואכמ”ל וקיצרתי.

קרא פחות
נשלח להרב רן אביחצירא
0
  • 0
  • 18
נשאל: י׳ בתמוז תשפ״דב:

מבואר במד”ר ותנחומא בפרשתין (ואגב אורחאן יש לציין דהמד”ר ותנחומא בפרשתין הוא אותו חיבור כמו שכבר כתבתי באיזהו מקומן, ואכמ”ל) שבלעם ידע לשה”ק ודיבר עם אתונו לשה”ק, וכדאמרי’ התם בדברי המדרש שגוי אע”פ שמספר ...קרא עוד

מבואר במד”ר ותנחומא בפרשתין (ואגב אורחאן יש לציין דהמד”ר ותנחומא בפרשתין הוא אותו חיבור כמו שכבר כתבתי באיזהו מקומן, ואכמ”ל) שבלעם ידע לשה”ק ודיבר עם אתונו לשה”ק, וכדאמרי’ התם בדברי המדרש שגוי אע”פ שמספר לשה”ק לשונו סרוח עי”ש, ומסתבר שאם השיב לה בלשה”ק היא גם דברה עמו בלשה”ק בפרט שהיה שם לעיני השרים שלא היתה שפתן בלשה”ק, ויתכן דמאחר שהיה נביא (וכן מצינו שנולד מהול עי’ באדר”נ) לכך היה רגיל בלשה”ק כשהיה מדבר לפני השכינה, ולכך גם דברה עמו בלשה”ק.

 
 
קרא פחות
0
  • 0
  • 37
נשאל: י׳ באייר תשפ״ב

דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר ...קרא עוד

דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי

וברש”י ליסטין באין עליו – שדרכן להרגו בסייף וכן נמסר למלכות שמתיזין ראשו.

ק”ק בשלמא בסקילה שריפה וחנק הזכיר הגמרא שני אופנים שונים בדרך שימות אבל הריגה בסייף הוא דבר אחד בין אם נעשה ע”י מלך או ליסטים וצ”ע

עוד יש להעיר קצת מדוע שינה רש”י מלשון הגמרא ופירש ליסטים קודם נמסר למלכות.

***

תשובה

א.

נקטו מה שקיים ומצוי ודברו בהוה מה שמצוי ליהרג על ידי דברים אלו.

ובאמת מצו למינקט מי שנתחייב בסייף נהרג בסיף, אלא דעדיפא להו לפרש איך במציאות מצוי שנהרגים בסייף.

ב.

איני יודע, ואפשר דנקט הפשוט קודם, אע”פ שבמשנה מפורש שהמלכות הורגין בסייף, מ”מ במציאות הליסטים שבאין דרך מלחמה יותר ברור שהורגים בסיף, שכך קל יותר להם, אבל המלכות יכולים להרוג בכל אופן שירצו.

וכתב לי: עוד הערה יש לי על לשון רש”י בכתובות ל: נמסר למלכות כו’ והן מתיזין ראשו בסייף כי כן דרך המומתין על ידיהן וזו היא מיתת “סייף”, לכאורה הול”ל הרג.

וכתבתי: רש”י בדוקא נקט את האופן שבו נהרג משום שרוצה להשמיע שצורת ההריגה היא באופן של סיף כמו צורת המיתה בב”ד, אבל במילה ‘הרג’ אין משמעות לצורת המיתה, דכל נטילת חיים מן האדם יוכל בסופו של דבר להכנס למשמעות זו.

ולהכי נקט לשון סיף להשמיע בדוקא ענין זה של צורת המיתה.

וכתב לי: רש”י בא להסביר שסייף הוא מיתת הרג, וא”כ הול”ל וזו היא מיתת הרג.

וכתבתי לו: הנה ז”ב שמיתת הרג נקראת ג”כ מיתת סיף, והשאלה מ”ט שביק רש”י השם הפשוט של מיתה זו, והתשובה היא משום שרש”י רצה להדגיש הענין שצורת המיתה היא בסיף כמו מיתת הרג בב”ד, ולכך הזכיר את המיתה בשם סייף.

קרא פחות

מלחמהשינהתשובה
0
  • 0
  • 51
נשאל: י״ט בשבט תשפ״ה

מהלשון במשנה בב”ק נד ע”ב הפרשת הר סיני מוכח דגם מי שהיה שם קודם לכן היה צריך לפרוש משם, ובזה מתפרש גם הלשון לא תגע בו יד (שמות יט יג) וכן ונגוע בקצהו (שם יב) ומעשה נגיעה מתפרש גם בנוגע ...קרא עוד

מהלשון במשנה בב”ק נד ע”ב הפרשת הר סיני מוכח דגם מי שהיה שם קודם לכן היה צריך לפרוש משם, ובזה מתפרש גם הלשון לא תגע בו יד (שמות יט יג) וכן ונגוע בקצהו (שם יב) ומעשה נגיעה מתפרש גם בנוגע מעיקרא.

קרא פחות
0
  • 0
  • 17
נשאל: ב׳ בשבט תשפ״דב:

יצויין שלפי חלק מהפוסקים אפשר אף לחלל שבת על ולד אף תוך מ’ יום, ויש כאן איסור רציחה בידי שמים להרוג עובר אפי’ תוך מ’ יום. ועי’ נשמת אברהם החדש חו”מ עמ’ קנז בענין חומרת האיסור בזה וכן בתורת העובר ...קרא עוד

יצויין שלפי חלק מהפוסקים אפשר אף לחלל שבת על ולד אף תוך מ’ יום, ויש כאן איסור רציחה בידי שמים להרוג עובר אפי’ תוך מ’ יום.

ועי’ נשמת אברהם החדש חו”מ עמ’ קנז בענין חומרת האיסור בזה וכן בתורת העובר פרק ז עמ’ קנב ואילך שהאריך בזה הרבה, ותמצית הענין שהביא הרבה שיטות שם ברמת חומרת הענין אבל פשוט שהוא איסור גמור לדינא בין אם הוא איסור דאורייתא או דרבנן ובין אם הוא איסור רציחה או איסור אחר.

ולגבי המקרה הספציפי שאינה רוצה בולד מחמת שהוא ממחבל, יש להרגיע שולד זה ע”פ תורה והלכה אינו מתייחס אחר אביו אלא אחר אמו בלבד, והוא ישראל כשר, ואין להרחיקו מחמת ייחוסו.

ואם אין דעת האם מתיישבת בכך יש לכוונה לארגון אומנה הפועל ע”פ התורה שיגדלו את הילד, ובזה אין איסור כלל, ובודאי שיש להעדיפו על רציחה.

לגבי הוראה של רב אחד שהעובר יש לו דין של רודף מכיון שהאם תיכנס למשבר נפשי קשה על ידי זה, לענ”ד א”א לומר כן כ”כ מהר, שדבר זה צריך בדיקה ברורה מה הסבירות של החשש הזה להתיר רציחה, שאם הילד הזה יוולד וילך לאומנה האם תצא מדעתה, ואפי’ אם החשש הזה הוא חשש ברור, וכי אם אדם יאמר שחבירו גורם לו משבר נפשי בלתי הפיך יהיה לחברו דין של רודף, אע”פ שבעובר שלא יצא לאויר העולם הוא קל יותר, מ”מ דחוק מאוד לקחת סברות והמצאות לצדדים של קולות ולהתיר רציחה מחמת זה, ולכן לענ”ד א”א לכאורה אין להתיר שום רציחה כאן, ויש להיכנס כאן עוד לפרטי הדינים, ולא אאריך בזה עוד מכיון שכבר הספרים מלאים מהנידון על קודם מ’ יום, וגם בשאלה הייחודית הזו כבר דנו בזה חכמים גדולים ממני.

ובהשלמת הדברים יעוי’ עוד בתשובתי לענין הנידון על סיגריה בשבת במקום פקו”נ, שם הרחבתי עוד מראי מקומות לענין הברור שלא כל דבר שיכול קצת לסייע נחשב פקו”נ ולא כל מה שטוענים שיביא לחולי מותר על ידי זה, וכמו שדן החתם סופר בענין דומה וציינתי בתשובה שם.

השלמה לגבי הצלת עובר פחות ממ' יום (5427)

יש להוסיף שבתשוה”נ ח”ה סי’ שצט כתב שהמנהג להקל בעובר פחות ממ’ יום לחלל עליו ושמ”מ יש להשתדל לעשות ע”י עכו”ם או בשינוי במידת האפשר.

קרא פחות
דרבנןהתורהכל התשובות שיש בהם קצת מעניינים הקשורים לחבירו ששלח אלי עכשיו של הרב ישראל הרצברגעוברשבת
0
  • 0
  • 44
נשאל: כ״ד בתמוז תשפ״ה

נראה דדיבור דברי מסחר בשבת האמורים בגמ’ שבת קיג ע”ב ושו”ע סי’ שז ס”א אסורים מדינא ואין בהם היתר שמדבר אם יש לו עונג ואף אם יש לו צער בלא זה כיון שהוא איסור מדינא שלמדוהו חז”ל מדברי קבלה ודבר ...קרא עוד

נראה דדיבור דברי מסחר בשבת האמורים בגמ’ שבת קיג ע”ב ושו”ע סי’ שז ס”א אסורים מדינא ואין בהם היתר שמדבר אם יש לו עונג ואף אם יש לו צער בלא זה כיון שהוא איסור מדינא שלמדוהו חז”ל מדברי קבלה ודבר דבר (ישעיה נ”ח י”ג)  שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול, ואפי’ אם תימא דהוא אסמכתא מ”מ יש בזה איסור דרבנן [ועי’ בפמ”ג ריש סי’ שז שהביא שיטת הצמח צדק הקדמון סי’ כח שסובר דאיסור זה הוא דאורייתא], ולא דמי למש”כ הרמ”א שם לגבי דיבורים גרידא שמי שהוא עונג להם מותר.

ואדרבה העירו דממה שהמחבר אסר כמה דברים ובא הרמ”א והתיר מתוך כולם רק שמועות וסיפורים (ועי’ במשנ”ב מש”כ האחרונים ע”ז דאינו טוב לכתחילה להקל בזה למעשה) באופן שהוא עונג ולא התיר גם עניני מסחר הנזכרים במחבר שם ש”מ דלזה אין שום היתר גם אם יש לו עונג.

והטעם בזה משום דזה הוא איסור בעצם ולא רק זלזול בכבוד שבת, ולכן גם כשמדבר לכבוד שבת לא הותר דבר שהוא איסור בעצם.

ויש להוסיף דגם המחבר לא קאמר על דברים בטלים אלא אסור להרבות משא”כ לגבי ענייני מסחר מבואר בלשון המחבר דאפי’ דיבור אחד אסור, וכן גם מוכח בגמ’ בסוגי’ דחשבונות של מה לך וכו’ דאין איסור בדברי הרשות בשבת באמירה אחת בלא להרבות בהם וכמ”ש בבהגר”א על השו”ע שם, וכמו שהמנהג פשוט, ומבואר מזה דזה איסור בעצם אבל דברים בטלים הוא איסור רק באופן של ריבוי שעל ידי זה מזלזל בכבוד שבת.

וכן מבואר במשנ”ב שם סק”ב דבדברים בטלים רק הריבוי אסור ובדברי סחורה גם מעט אסור.

[ושוב מצאתי דיש מהאחרונים שכנראה לא הי’ לפניהם בשו”ע תיבת להרבות כמו בטור ובלבוש אבל כבר העירו ע”ז דאין הכונה שכל שיחה אסור, עי’ יפה ללב ח”ב סק”ב ובכמה מהאחרונים שהובאו שם].

והנה אף דבשו”ע נזכר הלשון אסור גם לגבי דברים בטלים אבל בטור דייק לומר אסור לגבי דיבור בעניני מסחר אבל לגבי דברים בטלים רק כתב דאי’ בירושלמי שצריך שלא להרבות ולא כתב הלשון אסור, והטעם כנ”ל, דלא נאמר גזירה בעצם מעשה זה אלא האיסור כשעושה בזה צורה של זלזול בשבת דהיינו כשמרבה בדיבור ועכ”פ כשאינו עושה הדבר לצורך עונג שבת.

והנה בגוף דעת הרמ”א היה מקום ליישבו גם לדעת ר”ת בתוס’ שבת קיג ע”ב והרא”ש פט”ו ס”ב [שבד”כ הרמ”א נמשך אחריהם ובפרט שכ”ה בתוספתא שדין דברים בטלים נלמד מדבר דבר כמ”ש בתפארת שמואל על הרא”ש שם סק”ז] דס”ל דומצוא חפצך ממעט דברי מסחר ודבר דבר ממעט דברים בטלים, וחפצך הוא הגדרה מוחלטת שמה שהוא חפצך הוא בכלל האיסור משא”כ ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול בא ללמד רק ענין כבוד שבת והכל לפי הענין.

ויש להוסיף דגם בלשון התוס’ שם גופא כתבו על דברי המדרש שהובא שם וז”ל משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושלמי אמרי’ בטורח התירו בשאלת שלום בשבת עכ”ל, ומשמע דההגדרה היא שלא יהיה כמו החול אבל אינו איסור בכל תיבה כאיסורי דיבור אחרים, וכמו שנתבאר שהסכמת הפוסקים שהאיסור הוא בריבוי דברים בטלים, וממילא יש מקום להבין דגם לצורך מותר.

וגם בהרא”ש שם אי’ שלא יוסיף לדבר דברים יתרים ויש לפרש שלא יוסיף יותר מידי ושלא ירבה.

אמנם בערה”ש ריש סי’ שז ס”ב כתב דיש ליישב הרמ”א רק כפרש”י שסבר דבקרא נרמז רק איסור אמירת מקח וממכר וחשבונות ולכן בדברים בטלים לצורך הקיל הרמ”א.

ויש להוסיף דבשו”ע שהובא ודבר דבר משמע שמפרש כפרש”י וע”ז הוסיף דגם להרבות בדברים בטלים אסור.

אם כי יש לומר דהשו”ע הביא דברי רש”י והתוס’ יחד על הפסוק ודבר דבר כיון שלהלכה שניהם נלמדים מודבר דבר וקי”ל דאין חיוב לדקדק בהבאת דרשות הדינים [כמו שהביא הב”י בהליכות עולם מהרבה ראשונים] וממילא הביא ב’ הדינים על ודבר ודבר.

ואמנם בבאר היטב סק”ב הביא בשם הזוהר והאר”י דמחלליה נאמר גם על דברים בטלים מ”מ מחלליה הוא מדיני כבוד שבת כמבואר בשבת קיט ע”ב במטותא מינייכו לא תחללוניה (ועי’ רמב”ן עה”ת במש”כ על מקרא קודש), ואין צורת האיסור בדיבור אחד או בדיבור שיש בו צורך עונג אם לא ע”פ הסוד דמצד הסוד יש לומר דיש איסור בכל גווני וכן הביא שם להימנע גם מדיבור בשפת לעז בשבת ע”פ הסוד.

אולם במשנ”ב ריש סי’ שז [ולענין דעה ראשונה במשנ”ב עי’ להלן] הביא דעת הב”ח בתשו’ סי’ קמו דמי שיש לו הפסד של ממון מהגוי שיברח אם לא יאמר אמירה של איסור בשבת לשופט גוי יכול לומר דבמקום הפסד לא גזרו, (ומעין היתר זה הובא ביד אהרן הגהות הטור מהדו”ב סק”א בשם בית יהודה למהר”י עייאש או”ח ח”א סי’ יב, רק דשם לא הזכיר לומר בהדיא אלא בעקיפין עי”ש, ועי’ במשנ”ב בשם האחרונים), אבל גם שם לא נתבאר דלצורך עונג שבת או מניעת צער דמניעת פסידא יש לומר שהוא דין אחר, וכמו שמצינו שצורך מצוה לכמה פוסקים מתיר אמירת דברי סחורה בשבת (עי’ במשנ”ב לעיל שם), וצורך יישוב א”י הותר אפי’ אמירה לגוי.

ובספר פתחי תשובה או”ח שם כתב שהב”ח שם כתב דבמקום פסידא מותר לדבר צרכיו ובשם הנשמת אדם כלל סא כתב שם שצ”ע להתיר בכל מקום פסידא אלא רק באופן של הב”ח שהוא כמציל מידם, ורצונו לומר דמצינו בסוגיות שהותרו כמה דברים באופן שהוא לצורך הצלת ממון ישראל מגויים ובכה”ג סמכי’ על סברת הב”ח להתיר אבל בפסידא בלבד לא רצה להתיר הנשמ”א, ועי’ תהלה לדוד שהביא המנחת כהן שחלק על הב”ח וכך נקט שאין היתר במקום פסידא ואפשר דגם האגודה שהביא במג”א חולק על הב”ח גם בזה כמו שנחלקו האגודה והב”ח לענין ליתן גוי בתפיסה בשבת וגם במשנ”ב סק”א אפשר דכוונתו שהב”ח חולק על איסור האגודה.

עכ”פ בין לפי הב”ח ובין לשאר פוסקים החולקים על הב”ח (והם האגודה שאסר תפיסה בגוי בשבת והוא כדעה ראשונה במשנ”ב בשם האחרונים וכן מהר”י עייאש שלא התיר לגמרי במקום פסידא והנשמ”א שלא התיר בכל פסידא והתהלה לדוד בשם המנחת כהן שלא התיר כלל) אין היתר אלא באופנים שהתירו מחמתם איסורי שבת אחרים דגם הב”ח למד ההיתר שלו מדין אמירה לגוי במקום פסידא [אולם גם שם לא הותר אמירה לגוי ממש כמ”ש בסי’ שז סי”ט אלא רק כל המציל אינו מפסיד וכיו”ב, אבל עי’ במג”א סי’ שז סק”ז לגבי אמירה לגוי במקום הפסד מרובה, ויעוי’ במג”א שם דאין מדמין התירי שבות זל”ז, ועי’ בתהל”ד שם בהרחבה בדברי הב”ח].

(ועי’ עוד באשל אברהם להרב מבוטשאטש מש”כ עוד היתר מעין היתר הב”ח הנ”ל להתיר במקום פסידא אולי אף של מניעת רווח גדול, אבל רק בצירוף שיאמר לשון הניכר עי”ש, והוא מחודש מאוד ולע”ע לא מצאתי כן בשום פוסק עד אז היתר על ידי שיאמר בלשון הניכר או בלשון שלא נזכר לאיסור בגמ’, ועי’ מש”כ ע”ז המהרש”ם בהגהותיו על ארחות חיים מספינקא סק”א).

יש להוסיף דגם מה שדנו הפוסקים אם להתיר עיתונים מצד צורך שבת (עי’ שבו”י ח”ג סי’ כג) מ”מ בענייני מסחר לא הקילו (ראה שאלת יעב”ץ ח”א סי’ קסב והגהות מהרש”ם ס”ס שז ובמשנ”ב שם בשם האחרונים), וחזי’ מזה דבשטרי הדיוטות החמירו דהוא איסורא ולא מהני בזה סברא שהוא לצורך שבת ולתועלת וה”ה באמירה של ענייני סחורה אף דאינו אותו האיסור ממש.

קרא פחות
0
  • 0
  • 27
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א הנה כתב הרמב”ם באגרת תחית המתים}: {וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן. וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל ...קרא עוד

{לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א
הנה כתב הרמב”ם באגרת תחית המתים}: {וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן.

וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל המבוקש מהם לבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו}.

{וכתב עוד שם}:

{השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד.

ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת, עכל”ק}.

{והשאלה: כיצד באמת עלינו לפרש את הדברים, הרי ישנו מושג שאומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכן מצינו שהתורה נדרשת דרך פרד”ס.

וכי אי אפשר לומר שהסיפורים המופלאים המובאים בחז”ל ארעו במציאות}?

{אשמח לקבל את תשובתכם}

(מהרה”ג יהודה שווארץ)

תשובה

בס”ד

‏ה’ תמוז תשע”ו

לכבוד הג”ר יהודה שוארץ שליט”א

שלו’ וברכה

הנה נחלקו בזה החכמים בכמה דורות, ועי’ מה שכתב רשב”ם מסכת בבא בתרא דף עג ע”א וז”ל, אמר רבה אשתעו לי כו’ – כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה’ ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד עכ”ל, ומבואר דס”ל שהמעשים הללו שהם תמוהים ביותר – אכן אירעו, ומסתמא כ”ש שאר מעשים המובנים יותר.

וכן כתב הריטב”א שם וז”ל, יש במעשיות שבפרק זה ענינים זרים לבני אדם לפי שלא הורגלו בהם והם דברים קרובים מאד להיודעים בטבעם כענין גודל הדגים שבים וגודל סערת גלי הים, ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום, וזה כי כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואין שם נפלאות השם יתברך וגם שהם שם מתבודדים מחשבים בענינים נוראים ונפלאים ובעת השינה נראה להם כענין הרהוריהם ענינים נפלאים מורים על הענין, והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה כשהיה מהלך בים אוקיינוס, ומפני שיש טופלי שקר מלגלגים על דברי רבותינו ז”ל נרמוז בקצת הענינים האלו קצת רמזיהם הקרובים יותר לפשט, וישמע חכם ויוסף לקח עכ”ל, ודעתו ג”כ כהרשב”ם.

וכן נראה קצת מדברי רבינו בחיי בראשית פרק א פסוק כא וז”ל, וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס’ ב”ב (עג א), והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר: ההוא כוורא דסליק וניים וכו’, וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא: (תהלים קז, כג – כד) “יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'” וגו’ עכ”ל.

[וע”ע בחידושי גאונים על הע”י מ”ש לבאר הגמ’ ע”פ המציאות, ויל”ע האם באמת כל הדברים שם בליקוטי גאונים יתכנו בפועל ע”פ המציאות].

ויעוי’ ג”כ מה שכתב המהרש”א בחידושי אגדות שם וז”ל, אישתעו לי נחותי ימא האי גלא כו’.

אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים כמ”ש יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה’ וגו’ ותרומם גליו יעלו וגו’ מ”מ יש כאן דברים בגו בענין צוציתא דנורא וטעם להצלת הספינה אלו השמות דנקט וכו’ עכ”ל.

והנה באופן כללי, הרמב”ם ידוע שהיה לו דעה ייחודית ביחס להרבה מושגים שהם רגילים באגדות חז”ל, כמו רוחות ושדים וחלומות ומזלות וכשפים ואוב, וכל מה ששייך לכל מה שאינו טבע רגיל, והרמב”ם אזיל לשיטתו בהרבה מקומות, ולא רק במקום אחד או שנים, ואלמלא כתוב א”א לאמרו, מה שכתב עליו הגר”א שהפילוסופיא הארורה הטעתו, וגם בענין הפרדס הנזכר בדברי רז”ל כתב הרמב”ם מה שכתב, וכתב עליו הגר”א בביאורו לשו”ע יו”ד סי’ רמ”ו שלא טייל בפרדס, ויש לציין מה שבני תימן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם את סמכות הרמב”ם מחיי חיותו ועד היום [והיו אומרים בקדיש בחיי מרנא משה בן מיימון כמו שהעיד הרמב”ן], אבל מ”מ עניני הפילוסופיא והאמונה של הרמב”ם לא קבלו, [ועי’ בספר נשמת חיים לה”ר מנשה בן ישראל מש”כ בזה, וע”ע בספר נשמת החלומות מה שליקט מ”מ בענין דעתו הזו של הרמב”ם, ובכתב עת ‘אסיא’ פג-פד תשס”ט עמ’ 220 עד 231].

ומכיון שבדעת הרמב”ם כאן עסקינן, וכל התשובה סובבת כאן סביב דעת הרמב”ם, לכן אאריך בזה להביא מה שכתב בפירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י [ע”פ נוסח המתורגם בזמנינו] וז”ל, וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלש כתות.

הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף על פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו.

והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה’ כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה.

והכת השניה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל, ורוב מי שנפל במחשבה זו אותם הטוענים שהם רופאים, וההוזים במשפטי המזלות, לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים וכמה רחוקים הם מן האנושות אצל הפילוסופים האמתיים.

והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים.

ואלו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם.

והכת השלישית והם חי ה’ מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת.

וגם נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחוייב המציאות, וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו’, לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ומדוע נתפלא על שחברו את החכמה בדרך משל ודמו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקדש כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי הקדש, והרי הם עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב הוא הכה את שני אריאל מואב כולו משל, וכן מה שנ’ הוא הכה את הארי בתוך הבור וכו’ משל, ואמרו מי ישקיני מים ושאר מה שאירע כל זה משל.

וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם משל היה ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה.

וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם משל היה ורבים כאלה.

ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן הענין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא ונפשנו קצה בלחם הקלקל.

ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותשאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת.

התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה’ יתעלה עכ”ל הרמב”ם.

מ”מ ענין זה של אין מקרא יוצא מידי פשוטו אינו שייך לאגדות רז”ל, וגם אם אין מקרא יוצא מידי פשוטו עדיין יתכן שדברי חז”ל הם משל, ובלאו הכי בהרבה פעמים פשוטו של המקרא עצמו הוא משל ולא פשט הנשים שבזה, עיין מורה נבוכים מש”ש, והיינו דגם כדי להבין המשל צריך חכמה בזה, ומ”ש אין מקרא וכו’ הכונה ש’דרש’ הוא נגד פשוטו מכיון שצריך לזה מידות שהתורה נדרשת בהן וא”א להבין הדרש מסברא, אבל לפרש שהוא משל אי”ז חסרון להחשיב דמקרא יוצא מידי פשוטו, וגם בכל מידי דעלמא שייך לפרש שהכוונה היתה לומר משל ולא לודאי (עי’ עירובין נ”ג ב’).

וכ”ז הוא בכלל פשוטו.

[ואגב לא אכלא שפתי להזכיר כאן ענין נפלא, והוא שהגר”א ז”ל סובר שגם במשנה יש ד’ דרכים הנזכרים בזהר פרד”ס, דהיינו פשטין ראיות דרש וסוד, ופעמים ביאר המשנה על דרך פשטה אע”ג שבגמ’ ביארו ענין זה באופ”א על דרך יותר דרש, וכן נראה בכ”מ דאע”ג שהלומדים משנה בלא גמ’ נזכרו מבלי עולם היינו רק במורי הוראה מתוך משנתן, אבל בסתם מה שהם מפרשים המשנה שלא כפי הגמ’ אי”ז חשוב ביטול תורה, וכמ”ש בסוטה כ”ב א’, וז”ל, תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס”ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן תניא נמי הכי א”ר יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן עכ”ל, ועי’ רש”י סוטה שם, וברש”י ברכות ה’ א’ וברש”י ב”מ פ”ו א’].

ואגב אביא בזה עוד מה שכתב אבן עזרא איכה הקדמה וז”ל, אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים, אכן מדרשיה אל דרכים רבים נחלקים מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים, על כן דמו לגופות טעמי הפסוקי’, והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים, ודרך הפשט הוא הגוף בדברים נבחרים ובחוקים, וכן אמרו שהמקרא כפשוטו והדברים עתיקים; ואני אברהם, בר מאיר מארץ מרחקים, הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקי’, וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים, ויורוני לבאר ספרים בטעמים מנופת מתוקים, וכן אפרש זאת המגלה אחרי הדקדוקים, ואיננה המגלה הנשרפת על יד יהויקים, כי לא נמצא שני דברי השם אשר הם בספר ירמיה חקוקים, וכן כתוב קח לך מגלת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים ועוד כתוב מדוע כתבת עליה לאמר בא יבא מלך בבל ותשחית את הארץ הזאת ואין במגלת ספר איכה זכר בבל ולא מלכה עכ”ל.

ואגב מ”ש יש עבים כשקים ו’לְאַמֵן הריקים’ אי”ז לפי חכמת האמת שהכל דק והכל פלאות חכמה וסודות עמוקים כמו שקבלנו מהרב הקדוש האר”י ז”ל ושאר חכמים האמתיים, [וידוע שגם הא”ע הי”ל דעה ייחודית בהתייחסות למאמרי חז”ל אם כי מכיוון אחר].

אכן בעצם ענין זה שפעמים אגדות רז”ל מכוונים בדרך משל, זה אשכחן ג”כ לחכמים מחכמי האמת שכתבו כן, ויעוי’ מה שכתב בחידושי אגדות למהר”ל בבא בתרא דף עג ע”א וז”ל, כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית.

אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי.

וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות וכו’, ואח”ז כתב עוד וז”ל, ואין כל הדברים בשעור הגשמי כי מה שאמר שאמרו נחותי ימא היינו היורדים לים מצד צורת האדם המופשטת, ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי זהו ענין החכמים לדבר מצד הצורה המופשטת שכך הוא מצד עצם צורת הים שיש לו התרוממות היותר גדול עד שהכוכב הקטון אין מתיחס אליו כמו שהוא מתיחס אל הארץ עכ”ל.

עוד אביא כאן מה שכתב השל”ה (כללי התלמוד יז כלל דרושים ואגדות אות שצד), וז”ל, בשלטי הגבורים בפרק קמא דעבודה זרה (ו’ ע”א מדפי הרי”ף), מביא לשון ריא”ז, מה שכתב בענין דרושים ואגדות, וזה לשונו: דע והבן, כי המדרשים הן על שלשה דרכים.

יש מהן שהן דרך גוזמא, כמו שאמרו בפרק גיד הנשה (חולין צ ב), דברה תורה בלשון הבאי, דברו נביאים בלשון הבאי, דברו חכמים בלשון הבאי, כענין ‘ערים גדלת ובצורת בשמים’ (דברים א, כח), וכן ‘ותבקע הארץ לקולם’, וכיוצא בהן.

ויש מהן רבים, כדברי רבה בר בר חנה בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עג א – עד א) שהן דרך גוזמא, שדרך בני אדם לדבר כן.

ויש מן (הדרשות) [המדרשים] שהן על דרך מעשה ניסים, שמראה הקדוש ברוך הוא כחו, ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים, כמו שנאמר בדניאל (י, ז) ‘וראיתי אני [לבדי] את המראה’ כו’.

וכן יונה בן אמתי שבלעו הדג והקיאו (יונה ב, א – יא), ורבים כיוצא בהן.

וכאלה ימצאו רבים בדברי החכמים, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא נח א), על רבי בנאה שהיה מציין המערות, וכל הענין האמור שם.

ועוד אומר שם, שהיה מגושא אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכל אותן העניינים מעשה ניסים, כמו שהיו נעשין ונגלין לנביאים שאין כן לשאר בני אדם.

ויש מאלה רבים (במעשיו) [כמעשים] של רבה בר בר חנה שהם דברים מותמהים, שהיה מראה השם יתברך לחסידיו המאמינים בו בלב שלם.

ויש מן המדרשים שכוונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל ענין שיכולין לדרוש, וסמכו על מה שכתוב (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו.

וכן מה שנאמר (ירמיה כג, כט) ‘הלא כה דברי כאש’ כו’, ולמדו מזה שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, כמו שאמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד א).

ואל תתמה על זה, הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט אחד מדבר דבריו מורכבין שיש להם שתי פנים, וכל שכן דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש.

ועל דרך זה דורשין החכמים המקרא בכל ענין שיכולים לדורשו, ואמרו (שבת סג א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא העיקר.

וכל המדרשים הנדרשים בו, יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט, ויש מהן שיש בו רמז כמעט.

הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפרק קמא דתענית (ה ב) שאמר, יעקב אבינו לא מת, והשיב לו חכם אחד, וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים.

והשיב לו, מקרא אני דורש.

כלומר, גם אני יודע שמת, אלא אני מתכוון לדרוש את המקרא בכל ענין שראוי לדרוש, ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו, יש בו רמז שיש לומר לא מת, כמו שאמרו (ברכות יח א) צדיקים אפילו במיתתן הן חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם.

וכזה תמצא בפרק במה מדליקין (שבת ל ב), שהיה הדרשן דורש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו’, והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בענין הקרוב לו, ובא אותו הכתוב ללמד שעתיד הבורא לחדש טובה גדולה בעולם, וכיוצא בזה אומר שם גם מדרשים אחרים.

ועוד אמרו בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי) בפרק שביעי דנזיר (הלכה ב’), וכי המדרשות אמנה הם, דרוש וקבל שכר.

הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמא למקרא ולדרשו בכל פנים, (ו)אולי יש בהן רמז.

והמלגלג על דבריהם, עליו נאמר (דברי הימים – ב לו, טז) ‘ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ומתעתעים בנביאיו’, ובכמה מקומות נענשו על שהיו מלגלגים על דברי החכמים, עד כאן לשון השל”ה בשם שלטי הגבורים, וע”ע אח”ז שם באות י”ח מ”ש לבאר מדברי רבב”ח.

וע”ע במאמר הרמח”ל על האגדות מה שכתב באורך בענין זה, וע”ע במאמר הגר”א לאגדות רבב”ח.

וע”ע מה שכתב שו”ת אפרקסתא דעניא חלק ג – יורה דעה סימן קצז.

ועי’ ברשב”א בביאורי אגדות רפ”ט דברכות ובמהרש”א שם והוא אזיל לשיטתיה שהובאה לעיל, ומאידך גיסא במעשה איש הובא עדות הסותרת לזה, שלא רצה החזו”א לשתות מיין של מי שאומר שאינו כפשוטו, ואפשר דדבר מינות ראה החזו”א באותו הבחור, ויש לציין דגם הרשב”א מסכים שמי שאומר שאברהם ושרה משל היו כדברים שביסודי התורה הוא כופר כמ”ש בתשובות הרשב”א.

והארכתי הרבה כעת יותר מדרכי, מפני שהדברים באמת ארוכים מאוד, ולולא שאין פנאי להאריך בזה בודאי היה אפשר לסדר חיבור נפרד מזה מלשונות המפרשים ז”ל ראשונים ואחרונים, אבל כמדומה שלעת עתה די בזה.

קרא פחות
איובדיני ממונותהכתוביםהתורהידיורה דעהיעקבמשהמשנהספריםעדותקהלתשבתתניאתשובה
0
  • 0
  • 35
נשאל: י״ז בניסן תשפ״ה

הנה עיקר דינא דגמ’ ופוסקים ושו”ע סי’ תקמה ס”ה שתיקון בגדים במעשה אומן אסור בחוה”מ אף במה שהוא צורך המועד, וכמו שכלל הרמב”ן בפסקי חוה”מ דצורך כסות וכלים הותר רק מעשה הדיוט וצורך אוכל נפש הותר מעשה אומן, וכן מבואר ...קרא עוד

הנה עיקר דינא דגמ’ ופוסקים ושו”ע סי’ תקמה ס”ה שתיקון בגדים במעשה אומן אסור בחוה”מ אף במה שהוא צורך המועד, וכמו שכלל הרמב”ן בפסקי חוה”מ דצורך כסות וכלים הותר רק מעשה הדיוט וצורך אוכל נפש הותר מעשה אומן, וכן מבואר במשנ”ב ריש סי’ תקל ועוד דצורך אוכל נפש מותר גם במעשה אומן, וה”ה מכשירי אוכל נפש כמ”ש במשנ”ב סי’ תקמ סקי”ח וסקכ”ו.

אבל אם נשוה זה לדין רפואה הדין הוא דכל רפואה מותרת בחוה”מ, והיינו אפי’ מלאכה גמורה כמ”ש המשנ”ב.

רק דצ”ע גדר רפואה המותרת בחוה”מ דיעוי’ בבה”ל שדן לענין בעל שחין בראשו שחלה כל גופו מחמת זה שיהיה מותר לספר בחוה”מ, וצ”ע דא”כ שויתיה כיו”ט שני וי”ל דמ”מ עדיף דבזה מותר גם בדאורייתא, וביו”ט שני ההיתר הוא רק בדרבנן, או י”ל דשם במוכה שחין הנידון על תספורת שיש בזה גזירה לכך הוצרך למה שחלה כל גופו, וצל”ע דממ”נ אם סובר דתספורת אינו בכלל היתר צורך רפואה א”כ מה משוה לרפואה וגם אם נימא דגדר רפואה בעלמא הוא בפחות מזה א”כ אם משוה תספורת לשאר מלאכות א”כ הו”ל להשוות להתיר ברפואה כל דהוא וצל”ע בכ”ז.

ובשם כמה אחרוני זמנינו (אג”מ או”ח ח”ג סימן עח, שבט הלוי ח”ח סי’ קכה אות ג, חוט שני חוה”מ עמ’ רכד) ראיתי דאפי’ מיחוש בעלמא מותר, ובשש”כ (פס”ו ס”כ) כ’ דגם לצורך בריאות מותר ע”פ מ”ש המאירי (מו”ק י ע”ב) שמותר להקיז דם בחוה”מ כדי לשמור על בריאותו עכ”ד, ולפי דבריהם משמע דכל דבר שהוא צורך רפואה הוא מכלל הדברים שמעולם לא נאסרו בחוה”מ, ומ”מ גם בדברי הנך אחרונים גופייהו מצינו הגבלות שלא התירו כל דבר רפואה שאין בו צורך כלל לעשותו במועד (עי’ במשנה אחרונה סי’ תקלב מה שהביא בזה לענין כמה דברים), אבל לענייננו אינו נוגע, אבל כל שהעיניים רואות כראוי ורק צריך לסדר הידיות של המשקפים שיהיו נוחות אינו מוגדר ממש כצורך רפואה.

ועי’ בסי’ תקמ סקי”ט לענין תיקון חלון או קור דשרי דהכל חולים אצל צינה אבל אין להוכיח דבר לעניננו דשם יש לזה גדרי חולה במלאכת שבת וצע”ק מש”כ בשש”כ סו הערה קצז עי”ש.

והנה בבה”ל סי’ תקמו בשם הריטב”א נתבאר שגדר תכשיטי נשים בחוה”מ הוא צורך הגוף ומותר אפי’ בטירחא רבה (הבאתי בד”ה האם מותר לקוסמטיקאית לעשות לבת שלה טיפול פנים וניקוי פנים בחול המועד), וכן מוכח ברמב”ן בפסקי חוה”מ שמתיר מטעם זה תכשיטי נשים אפי’ מעשה אומן, וכתב דגם תספורת מותר על ידי אומן במי שהתירום חכמים להסתפר דהוא צורך הגוף כעין אוכל נפש, ועפ”ז התיר בחוט שני עוד דברים מחמת שהם צורך הגוף עי’ בחוט שני עמ’ רי בביאור ענין רכיבה ועי’ שם מה שדן לגבי תיקון רכב ותיקון אור כשיש חושך, וממילא יש מקום לדון דכשמפריע מאוד המשקפיים חשיב כצורך הגוף.

ויש להוסיף דגם סיבת ההיתר בצרכי רפואה אפשר משום שהוא צורך הגוף.

ומאידך גיסא בסי’ תקמד ס”א ברמ”א מבואר דגם צרכי הגוף [במלאכת אומן] הותרו במועד רק לצורך רבים או באופנים שנתבארו שם בשו”ע ס”ב (וצע”ק דבבהגר”א סי’ תקמד סק”א נקט דהיתר דאלו כותבין במועד משום שהם צרכי רבים לגופם וצ”ב דלכאורה שם הוא צורך יחיד, ודוחק לומר דהאומן מתפנה בחוה”מ לצורך הרבים לכתוב כ”ז דהרי כל אחד מהם הוא צורך יחיד, ואם תטען דבס”ה יש כאן רבים א”כ בכל אומן נימא הכי), ועי”ש במשנ”ב דמרחץ דרבים הוא צער הגוף אם לא יהיה, ומ”מ יש לדון בכל צורך הגוף לגופו דא”א להקיש וללמוד דבר מדבר דיש צורך הגוף שהוא צורך נחוץ (ובמרחץ יש שנקטו דיחיד יכול להשתמש באחר וכו’, ובאמת בזמנינו יש שהקילו גם בדיחיד מאחר והיום יהיה צער ליחיד גם בלא מרחץ פרטי בביתו).

היוצא מזה דבכללי דיני חוה”מ של תיקוני כלים אין להתיר אולם במקום צער יש מקום להתיר בזה עפמשנ”ת דצורך הגוף הוא טעם להתיר, וכעי”ז מצינו במשנ”ב סי’ תקלג סק”כ בשם הרדב”ז ח”ב סימן תשכ”ו זבובים ויתושים אם הם מצערין את האדם מותר להורגן בחוה”מ דאין לך צורך אדם גדול מזה וכו’ (ועי’ כה”ח סי’ תקלז סקנ”ט).

ובאשרי האיש הובא בשם הגריש”א דאם אינו רואה וצריך לתקן כדי לראות מותר מעשה אומן ואם רואה וצריך לשפר הראיה מותר רק מעשה הדיוט, ויתכן דמ”מ מסכים שאם כרגע יש מצב שקשה ומפריע חשיב צורך הגוף.

קרא פחות
איסור מלאכהחול המועדמותרמעשה אומןתיקון משקפיים
0
  • 0
  • 33
נשאל: י״ז בניסן תשפ״ה

הנה הדין הוא שטמון באש פטור, ובכל דוכתא אמרי’ ספק ממון לקולא, וכדאמרי’ בריש שור שנגח דכאיב ליה כאיבא ליזיל לבי אסיא, ולכן בפשוטו כשיש דבר שיש בו ספק טמון הו”ל כמו שיש ספק בדין והמוציא מחבירו עליו הראיה בפוסקים ...קרא עוד

הנה הדין הוא שטמון באש פטור, ובכל דוכתא אמרי’ ספק ממון לקולא, וכדאמרי’ בריש שור שנגח דכאיב ליה כאיבא ליזיל לבי אסיא, ולכן בפשוטו כשיש דבר שיש בו ספק טמון הו”ל כמו שיש ספק בדין והמוציא מחבירו עליו הראיה בפוסקים הוא גם בספק במציאות כמבואר במשנה בשור שנגח שם (ועי’ תקפו כהן סי’ ט’ י’ וקונטרס הספקות כלל א), ולכן גם בניד”ד יהיה פטור, ועי’ גם בברכת שמואל ב”ק סי’ ב סק”ב שג”כ נראה מדבריו שסבר כן.

אם כי מצינו דיש אופנים היוצאים מכלל ספק ממונא כמו באיני יודע אם פרעתי וכן בבא לצאת ידי שמים בכמה ספק נפקדים ונגזלים עי’ בחו”מ סי’ ש’ ועוד, וכן בברי ושמא לחלק מהשיטות והאופנים, וע”ע בפתחי חשן נזיקין פ”א ס”א בהערה מש”כ בניד”ד.

ויש שטענו דבאש חייב ורק שיש דין לפטור הטמון ולא חשיב ספק ממון לקולא דאדרבה יש כאן ודאי חיוב וספק פטור, וכנראה כוונתם דהניזק כאן הוא כעין מוחזק, אבל צל”ע אם אשכחן כה”ג בדין שהוא ספק חיוב לטעון דעיקר סיבת התורה לחייב כל שאין ידוע ודאי שהוא טמון ואדרבה ביבמות לח ע”ב משמע דלא אמרי’ אין ספק מוציא מידי ודאי כנגד חזקת ממון אלא רק לב”ש במקום שיש שטר העומד ליגבות דס”ל לב”ש דכגבוי דמי.

ומ”מ לגוף הטענה יש לציין דבסוגי’ דר’ יהודה ורבנן נתבאר דלהלכה אליבא דרבנן יש ב’ מיני טמון, דיש טמון שהוא בא מחמת טענה כמבואר שם ויש טמון דאינו מחמת טענה אלא גזה”כ (כמו שנתבאר בתשובה אחרת), ולפי מה שיש משמעות ברא”ה ונ”י ולפי מה שנקט בדברות משה (כמו שנתבאר בתשובה הנ”ל) יוצא לפי דבריהם דבכל גוני הוא מחמת טענה ולא רק גזה”כ, ולפ”ז גם בספק טמון לא שייכא כלל הטענה דלעיל דהוא כעין מוחזק כיון שיש לו טענת פטור של כעין אנוס, ולפי הסוברים שיש טמון של גזה”כ יהיה שייך טענה זו רק במין טמון זה, ולהסוברים שכל טמון הוא מחמת טענה לא יהיה שייך טמון כלל.

ומ”מ גם אם לא נקבל עצם החילוק לענין לחייב מספק תשלומין בספק טמון, מ”מ באופן שהניזק תקף והוציא ממון יש יותר צד להשאיר הממון אצלו לחלק מהדעות באופן שעיקר הדין הוא חיוב ורק יש ספק אם יש טעם הפוטר, יעוי’ בש”ך יו”ד סי’ סא סקי”ד מש”כ ע”פ הרשב”א במשמרת הבית בית ג שער ב, ומה שכתב שם הש”ך בדעת הרמ”א והלבוש.

ועי”ש רע”א מה שציין לדברי הש”ך חו”מ סי’ שמו סי”א סק”ז ששם תמה על הרמ”א שכ’ המחבר דבספק שאלה בבעלים פטור ואם תפס אין מוציאין מידו ולא פליג שם הרמ”א על המחבר אף דהרמ”א סובר בשאר מקומות כהפוסקים דתקפו כהן מוציאין מידו.

והיוצא בזה דיש כאן ספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה ומ”מ לפ”ד הש”ך ביו”ד שם יוצא שבניד”ד לחלק מהדעות יתכן שלא יוציאו מיד התוקף ואילו לפ”ד הש”ך בחו”מ שם משמע דלא הוה ס”ל צד כזה לחלק, ולכאורה עיקר דעתו כיו”ד שם ששם הביא ראיה לחילוקו מהרשב”א ומתרץ בזה קושיות מרמ”א ולבוש משא”כ בחו”מ שם נשאר בקושיא.

ולהלכה יל”ע בכ”ז.

הערה בהלכות עבדים והשלמה לתשובה על חיוב ממון או תפיסה בספק טמון

ביו”ד ס”ס רסז סעי’ פ כתב הרמ”א די”א בספק אם יצא לחירות מהני תפיסה ולא הביא להדיא דעה חולקת, וצ”ע דהרי הרמ”א בכל דוכתי פסק דלא מהני תפיסה בספק ממון, ובבהגר”א כתב דדעה הראשונה היא הדעה החולקת, אבל גם מבואר בדבריו שהש”ך לא למד כן ברמ”א, ואמנם בגמ’ מצינו שפירשו המשניות בדרך זה דתנא ראשון חולק, אבל אפשר דהרמ”א צריך לפרש דבריו יותר, דהרי כתב המשנ”ב בשם הפוסקים דבשו”ע הלשון יש מי שאומר מלמד בד”כ דאין חולק ואמנם בש”ך במקו”א נראה שלא למד כן וצ”ל שאינו כלל גמור, וגם יש מקום לחלק בין י”א ליש מי שאומר, ועכ”פ הלשון יש אומרים ברמ”א בודאי מצוי שבא לומר דבר שאינו מוסכם לכו”ע, בפרט אם דעה הראשונה נזכרה בכלל ודעה שניה הוציאה פרט מן הכלל, מ”מ בדעה הראשונה לא הזכיר דבר כנגד דין התפיסה להדיא, ועכ”פ היה להזכיר להדיא הדעה העיקרית להלכה דבמקומות אחרים הרמ”א מפרש להדיא שהלכה כמותם, וכאן אפי’ לא הזכיר דעתם להדיא, ועי’ עוד בבהגר”א כאן שהקשה על הש”ך עוד קושיא דהנה הש”ך כאן כתב דיש אומרים דמהני תפיסה נקט בלשון יש אומרים משום דדעת הראב”ד פ”ח מהל’ עבדים ה”ד דאין תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון, והקשה הגר”א דהרי בלאו הכי יש הדעה שפסק הרמ”א בכמה דוכתי דאין תפיסה מועלת בספק ממון, ור”ל דלמה הוצרך הש”ך להביא סברא זו, לבאר שיטת החולקים על היש אומרים, מאחר דבלאו עיקר דעת הרמ”א דלא כהנך יש אומרים.

ולתרץ דברי הש”ך וזה יתרץ גם הקושי’ הראשונה דלעיל, יש לומר דהש”ך לשיטתו דסבר (כמו שהבאתי בפנים התשובה על ספק טמון) דבדבר שעיקר הדין לחייב ויש ספק טעם לפטור מהני תפיסה גם לדעת הרמ”א, ולכך כאן לא שייך לנידון של ספק תפיסה בעלמא דאע”ג דשם לא מהני תפיסה הכא תפס הרמ”א לעיקר דמהני ולהכי לא הביא דעה החולקת להדיא, והחולק סובר הש”ך שהוא רק הראב”ד דסובר דתפיסה בספק במקום קנסא הוא גרוע ויש לבאר כיון דבלאו הכי קנסא ניתן האידנא לגבות רק בתפיסה כמו שהביא הש”ך לעיל בסימן זה.

אבל הגר”א אפשר דגם אם מודה לעיקר הדין שתפיסה במקום שיש חיוב ודאי וספק פטור מהני מ”מ סבר דאין כאן חיוב ודאי כיון די”ל שעיקר הקנסא לא נתקנה באופנים אלו, ואפשר דזה גם מה שסובר הש”ך בדעת הראב”ד.

בדין תקפו כהן במקום שיש ספק שאינו מעיקר הדין שהוא של הכהן

בהגהות רע”א יו”ד סי’ שטו סק”ג הביא בשם הש”ך בתקפו כהן סי’ קה ס”ב דהשו”ע הזכיר דינו דתקפו כהן בסי’ שטו ס”א וס”ו ואילו בס”ג לא הזכיר לגבי אנדרוגינוס ותירץ הרע”א בשם הש”ך דבאנדרוגינוס עיקר דינא שאינו בכור, ולכך לענין ממון הוא של הבעלים ותקפו כהן מוציאין מידו ורק לענין איסורא מחמרי’ לשוויה ספק ברכות.

וצ”ע דגם בס”ב לגבי טומטום לא הזכיר השו”ע שתקפו כהן אין מוציאין מידו ואין דברי הש”ך לפני כעת, אבל נראה דהש”ך מפרש דגם בטומטום כיון דקי”ל שהספק הוא רק במטיל במקום נקבות וזה לא שכיח כ”כ כמבואר במקור הדין בבכורות מב ע”ב לכך רק לענין איסורא חיישי’ אבל גם בזה תקפו כהן מוציאין מידו.

ובזה יש ליישב עוד דחיישי’ למיעוטא שמא הוא זכר מטיל בנקבות ולא חיישי’ להיפך (שמא נקבה מט’ במקום זכרות), וקשה דנחשוש גם להיפך כדי לאוקמי ממונא בחזקת מאריה, אבל הדין שבזה הוא של הכהן כמבואר בגמ’ ושו”ע שם, וצ”ל כנ”ל דלענין ממונא לא חיישי’ למיעוט שאינו מצוי (אע”ג דבעלמא לא הלכו בממון אחר הרוב מ”מ יש יוצאים מכלל זה והרחבתי במקו”א בהם).

ומ”מ אי משום הא יש לדחות דהמקרה ההפוך אינו אפי’ מיעוט שאינו מצוי דזה אינו קיים כלל.

תקפו לוה למלוה באבק ריבית

בש”ך יו”ד סי’ קסא סק”ד כתב דהיכא דאיכא פלוגתא אם הוא אבק ריבית או ריבית קצוצה אין מוציאין מהלוה אם תפס, והנה קי”ל לדידן דתקפו כהן מוציאין מידו כמש”כ הרמ”א בכמה מקומות, ולפ”ז לכאורה גם כאן בספק היה צריך להוציא מיד התופס, והש”ך לא כתב מקור לדבריו, ומ”מ נתבאר בש”ך בעלמא (עי’ בתשובתי לענין ספק טמון ובהשלמה שכתבתי לתשובה הנ”ל בענין שחרורי עבדים) שדעתו דכל היכא שמעיקר הדין הוא שלו ורק יש ספק פטור בזה אם תפס אין מוציאין מידו, וכנראה דכיון דבאיסורא אתא הריבית ליד המלוה ממילא הו”ל כודאי מחוייב להחזיר וספק פטור, ואפשר נמי שצירף דעת הראב”ד הסובר שאם תפס הלוה גם אבק ריבית לא מפקינן מיניה כמו בריבית קצוצה.

קרא פחות
ביעורחיוב פטורספק טמוןשריפהשרפה
0
  • 0
  • 38
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה לאלו שמתירים לשים חלה על הפלטה להפשירה בשבת, האם זו בעיה כאשר יש מעט קרח על החלה (שיש קצת “לבן” במקומות מסויימים כשמוציאים אותה מהמקפיא), ויש בזה משום בישול? בברכה, יואל  *** תשובה אני מבין מדברי שאלתך שיש בזה אפשרות להגיע לחום שהיד סולדת ...קרא עוד

שאלה

לאלו שמתירים לשים חלה על הפלטה להפשירה בשבת, האם זו בעיה כאשר יש מעט קרח על החלה (שיש קצת “לבן” במקומות מסויימים כשמוציאים אותה מהמקפיא), ויש בזה משום בישול?

בברכה, יואל 

***

תשובה

אני מבין מדברי שאלתך שיש בזה אפשרות להגיע לחום שהיד סולדת בו, וממילא נכנסים כאן לגבי הפת, לשאלה של בישול אחר אפיה, שזהו מחלוקת הפוסקים, אבל באופן שיש בזה גם דבר לח שהתבשל עם התבשיל מתחילה כגון מרק תבשיל וכדומה נכנסים בזאת לשאלה נוספת של בישול אחר בישול בלח שזה מחלוקת הפוסקים נוספת, אמנם במקרה המדובר איני מוצא פתח להתיר מאחר ומדובר במים.

בכבוד רב

***

קרא פחות
חלהתשובה
0
  • 0
  • 23
נשאל: כ״ט במרחשוון תשפ״דב: ,

גם חלה יכול להפריש בשבת על ידי תנאי שעשה מאתמול בערב שבת, אלא שצריך להזכיר בנוסח התנאי שעושה בערב שבת גם חלה שאני עתיד להפריש הרי היא חלה מעכשיו.

גם חלה יכול להפריש בשבת על ידי תנאי שעשה מאתמול בערב שבת, אלא שצריך להזכיר בנוסח התנאי שעושה בערב שבת גם חלה שאני עתיד להפריש הרי היא חלה מעכשיו.

קרא פחות
‏ הפרשת מעשרות בשבתהפרשת חלההפרשת חלה בשבתחלהשבת
0
  • 0
  • 63