חולין ב ע”א תוס’ ד”ה שמא יקלקלו וכו’ וי”מ דגרסי’ לקמן רבה וכו’

חולין ב’ ע”א תוס’ ד”ה שמא יקלקלו וכו’, וי”מ דגרסי’ לקמן רבה וכו’, ומבואר בדברי התוס’ דאם נימא דבעל שמעתתא דלקמן לא סבירא ליה מאוקימתא דרבא על מתני’ דהכא, א”כ לק”מ, וכן פשוט.

והנה להלן [סוף דף ג] אמרינן דרבא לדבריו דאביי קאמר וליה לא סבירא ליה, וא”כ מבואר לפי שו”ט דהתם דלמסקנא מפרש רבא כרב אשי, וגם נימא דל”ג התוס’ וליה לא סבירא ליה כמו שכ’ המפרשים שם להגיה, אבל כך עכ”פ מוכח מסוגי’ דהתם דרבא לא מפרש כאביי מתני’, וי”ל דגם לרב אשי ע”כ יש להעמיד וכולן ששחטו בקטן דבמשומד א”א להעמיד כלל כדאמרי’ התם, וגבי קטן קשי’ רק דאם שחטו מיבעי ליה, א”כ ע”כ מעמיד בקטן, וגם בהמשך המו”מ בסוגי’ אמרי’ על שאר אמוראי דלא אמרי כאביי ורבא ורב אשי משום דקשי’ להו וכולן, ואפשר דמשמע דשלשתן מפרשי וכולן באופן שווה דמיירי על קטן, ועוד דכעין לישנא דרב אשי אמרי’ גם גבי אביי ורבא וע”ז נקטו התוס’ דרבא מפרש בקטן על אף דלא מסיק לה להדיא.

ואין לתרץ לרש”י דגרס וליה לא סבירא ליה ומפרש כרבינא מתני’ או כר”ב שילא ולא כרב אשי, אין לתרץ, חדא דהיא גופא מה שהקשו בגמ’ דהו”ל לרבא להעמיד כרב אשי ומשו”ה תי’ דלדבריו דאביי קאמר וליה לא ס”ל, ועוד דבקושייתו על אביי לענין יוצא ונכנס לא הקשו ואם שחטו אלא אדרבה כדקאי לדבריו דאביי מוקי למתני’ באופן דוכולן שחטו קאי על קטן, א”כ פשוט שאי”ז טעם שלא להעמיד כרב אשי.

ובגוף הנ”ל יש לציין דלהלן [ג ע”ב בתוס’ ד”ה רוב] סברי התוס’ דוכולן לאביי ורבא ורב אשי קאי רק על חש”ו, ורש”י בד”ה אמאי חולק.