נלענ”ד דהרמ”א סובר שהאופן השני הוא יותר ברור לדינא שמועיל ולכן כתבו בפני עצמו ונפק”מ לאהדורי לומר בלשון מחילה (במשנ”ב כתב הריני כאילו התקבלתי) היכא דאפשר, דמעיקר דינא אפשר לסמוך גם כשאומר איני רוצה לקבלם (בפרט דלכמה פוסקים מגילה שהוא דברי קבלה חשיב כדרבנן לענין דספקא דדינא לקולא, כמ”ש השעה”צ בשם הגר”א דעת חלק מהפוסקים, וכאן גם אם נימא דהוא פלוגתת התה”ד ח”א סי’ קיא והמנות הלוי אסתר ט ז כמ”ש הכתב סופר סי’ קמא מ”מ אפשר דסבר הרמ”א דבספק לקולא) ומ”מ הזכיר בפנ”ע אופן השני מאחר שהוא ברור יותר לדינא דהיכא דאפשר עדיף וכמשנ”ת.
ואין להקשות היאך תאמר שאינו עדיף מאחר שכתב הרמ”א שיצא, אין להקשות כן, דע”כ יצא היינו בדיעבד, דודאי עיקר המצוה הוא שיבואו המנות לחבירו, ומ”מ הריני כאילו התקבלתי דמי יותר לזה, מאחר דאשכחן לענין נדרים דהריני כאילו התקבלתי חשיב כמו שבא הדבר ליד חבירו.
ויש להוסיף דבכתב סופר סי’ קמא כתב דלטעם התה”ד שהוא משום צרכי סעודה לא יצא בלא רצה לקבלם (ועי’ בבנין ציון מש”כ בזה), ומ”מ בניד”ד יש צד לטעון דהגדרת המצוה הוא שיחשב שהי’ כאן קבלה דחכמים לא חייבו יותר מזה גם אם נגנב או אבד אחר כך (וכעי”ז כתב החת”ס דתקנו ליתן גם למי שיש לו צרכי סעודה שלא לחלק בתקנה אם כי התם לחומרא), ומאחר דחשיב קבלת הדבר לענין נדר יש קצת צד לומר דחשיב קבלה גם לענין זה.
ואמנם בדרכי משה לא הביא ב’ האופנים כל אחד לחוד אבל מאחר שבהג”ה שינה וכתב ב’ האופנים כל אחד מהם לחוד על כרחך דוקא נקט לה הכי.
ולהלכה עי’ במשנ”ב בשם הפר”ח והחת”ס מש”כ בזה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 74
מק"ט התשובה הוא: 125413 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125413
