לא יברך עליו ובדיעבד אם בירך עליו לא יברך שוב על אילן אחר.

מקורות: יש בעיה לברך ברכת האילנות על כזה עץ, דהרי מבואר בפוסקים שברכת האילנות הוא הברכה שמברכים על הגדילה לפני שאפשר לברך שהחיינו (עי’ משנ”ב סי’ רכו סק”ד בשם הגר”א), והרי שהחיינו אי אפשר לברך על פרי שעומד לאיבוד ככלאי הכרם [יעוי’ בלשון היעב”ץ ח”א סי’ סג], והרי עץ כזה הוא עומד לאיבוד דהרי קיימא לן הנוטע בשבת במזיד יעקור (כמו שפסק בביאור הלכה סי’ שיח ד”ה אחת ע”פ המשנה בגיטין והסוגי’ בגיטין), וכן משמע במקור חיים לבעל החוות יאיר על סדר השו”ע [בקיצור הלכות] שאין לברך ברכת האילנות על אילן שידוע בודאי שהוא ערלה.

ויש לציין דאפי’ על פרי מורכב יש דעות באחרונים שאינו מברך שהחיינו כעין מה שאין מברך ברכה על מאכל גזול (הלק”ט ח”א סי’ ס’ וכן חששו לזה במנח”י ח”ג סי’ כה ואג”מ או”ח ח”ב סי כח, והשאלת יעבץ ח”א סי’ סג חולק על ההלק”ט), וכעין מה שמצינו דעת הגר”א שהביא המשנ”ב בכמה מקומות שאינו מברך ברכת המצוות על המצוה הגזולה אפי’ לאחר ייאוש ושינוי בעלים.

והביאוה”ל בריש סי’ רכה הביא ב’ הדעות לענין הרכבה, ועי’ עוד בדבריו בסי’ קצו ס”ד לענין גזל חיטים וטחנן ואפאן ובסי’ תרמט סק”ה ובסי’ יא ס”ו ביאה,ל ד”ה ולענין בסי’ רכה סק”ח.

ויעוי’ ברעק”א בגליון השו”ע שהסתפק לענין ערלה לגבי שהחיינו וברכת האילנות ולא פשט לה, אבל באופן שהוא איסור הנאה מחמת איסור שנעשה בו אפשר דיודה הרעק”א, ועכ”פ מידי ספק לא נפקא, ובפרט שיש גם דעת היעב”ץ הנ”ל שמשמע בלשונו שם שמודה בכלאי הכרם וכן במקור חיים הנ”ל, והבא”ח ברב פעלים ח”ג סי’ ט סובר שאפשר לברך שהחיינו וכן דעת הרב מטשעבין בשו”ת דובב מישרים ח”ג סי’ ה.

והנה מאחר שלענין ברכת האילנות הדין הוא שאם ראה ולא בירך יכול לברך שוב כשיראה שוב (כמבואר במשנ”ס ס”ס רכו), ומאידך גיסא אם ראה ובירך אינו יכול לברך שוב, לכן מהנדרש שלא לברך על עץ שידוע בודאות שנטעו אותו בשבת אלא ימתין ויברך כשיראה עץ אחר ואין אומרים זריזין מקדימין במצוות על דבר שעל ידי הזריזות יצטרך להפסיד הידור מצוה (תרוה”ד ועוד פוסקים).

ואמנם הגרח”ק (מעשה חמד בסוף הספר תשובה יג) דייק מהביאור הלכה הנ”ל שעיקר דעתו כהיעב”ץ (לענין אילן שנוצר באיסור הרכבה) ולכן נקט שאפשר להקל בזה אבל כבר רבו הדעות בזה, בפרט שלענייננו יש בעי’ נוספת של איסור הנאה והכה”ח מחמיר בזה לענין ברכת האילנות בערלה וכן למד הדברי מלכיאל בהרע”א הנ”ל שדעתו להחמיר, ואין שום הפסד להחמיר בזה בקל לכן בודאי שראוי להחמיר בזה.

אבל אם בירך מכיון שיש פוסקים שאומרים שיצא אינו חוזר ומברך דספק ברכות להקל.

בודאי שכדאי לבדוק משום שמצוי שלפעמים נקרעת שקית חלב בחנות ושאר החלב הסגור ג”כ אינו נקי, וכל דבר שאפשר לברר בקל בודקים ומבררים, אך אם כבר אינו לפנינו, ורוצה לערב עם בשר את המאכל הנוגע בקופסת החלב, באופן שלא שייכת בו הדחה כגון בדבר לח או אבקה וכיו”ב, 
לכאורה לא מחזקינן איסורא ואינו מחוייב לחשוש שמא נעשה משהו שלא היה אמור להיעשות ולהיוצר, ובד”כ הוא נקי, עכ”פ בחלב בקופסה, ועי’ ש”ך ובהגר”א ופמ”ג צה א האם סתם כלים רחוצים או לא, ודעת רוב הפוסקים שלא חוששים בדיעבד, ועכ”פ לענייננו שאין יודעים אם התלכלך, ואמנם דנו הפוסקים על כוסות ועל מלח להפריד לכתחילה בין בשר לחלב, אבל מקופיא לא מצאתי התייחסות ברורה לנידון זה בפוסקים, ולמעשה יעשה שאלת חכם.


 
אולם במקרה שנגע בחלב מבחוץ רק דבר פרווה והנידון על אכילתו אחר בשר בזה אין להחמיר, עי’ ש”ך פט יט, וגם מב שדנו שם הבאר היטב והבית מאיר בדברי הש”ך היינו לענין מה שכלול בנידון שם שהמאכל הפרוה התבשל בסיר חלבי, אבל כאן אין הנידון כאן אלא רק נגיעה בעלמא, ומ”מ אם יש חשש שאין ס’ לבטל הנגיעה בחלב להבית מאיר שם דינו כדין תבשיל של חלב, וכמ”ש בשו”ע צה א, ובזה יותר חמור מנ”ט בר נ”ט של בישול בקדירה מקונחת או של בישול בקדירה שיש בה ס’ כנגד המין הראשון בבישול, בין להשו”ע ובין להרמ”א.


 ועוד יתכן להתיר בזה דהרי הרמ”א הוא שמחמיר בתורת חטאת לענין סתם כלים שאינם בחזקת נקיים כמו שהביא הפמ”ג ריש צה והרי הרמ”א גופיה באו”ח בהל’ פסח תמז ד אמנם החמיר לכתחילה בכלי שלא נבדק אבל בדיעבד בנתערב מקיל שם, א”כ כ”ש לשאר פוסקים שמקילין בסתם כלים, ואפי’ להמחמירין בסתם כלים מ”מ בדיעבד מקיל וכ”ש בכלי חדש כזה שהוא ספק אם נתלכלך כעין ספק על ספק לא על בפ”ק דפסחים, וכעין סתם חיטים משנה שירדו גשמים עליהם בשו”ע הל’ פסח תסז ד, וגם להאחרונים שהחמירו בסי’ תמז שם לא מיירו בכלים חדשים.

וגם יל”ע אם מיירו רק בפסח שאיסורו במשהו דהגדרת סכין שאינו נקי הוא משהו כמ”ש במשנ”ב שם סקפ”ח ויש בזה פלוגתא בב”י ביו”ד.

השלמה לתשובה לגבי מאכל שהיה על יד קופסת חלב סגורה (שכבר אינה לפנינו) האם יש לחשוש שנרטב בחנות

ביו”ד סי’ צה ס”ו מותר ליתן בתוך תיבה כד של בשר אצל כד של חלב, וברמ”א שם ויש מחמירין לכתחילה וטוב ליזהר לכתחילה במקום שאינו צריך, וגם להרמ”א אין צד שייאסר בדיעבד, דהוא דין לכתחילה בלבד לכו”ע, כדמוכח בבהגר”א סקכ”ז, וכדיוצא גם מהסעיף הקודם ברמ”א דגם אם עבר ונתן כותח ומלח של ב’ המינים זה לצד זה ביחד מה שאסור לכו”ע ליתן יחד לא חיישי’ שנפל מזה לזה.

ואע”פ שיש לטעון שכיון שבחנות יש הרבה חלב יחד מצוי שאחד מתפוצץ מ”מ אין לנו ראיה לחדש חשש כזה ומצינו בהרבה דינים שנזכר דלא מחזקינן איסורא.

בתוספתא כלאים פ”א ה”ט אי’ דזריעה על אמת המים אין בו משום כלאים, וכן הובא בדרך אמונה ריש הלכות כלאים, ועי’ ירושלמי כלאים ספ”א, ודנו פוסקי זמנינו האם מדובר גם באופן זריעה רגילה ע”ג מים ממש או לא.

(ועי’ גם ר”ש כלאים פ”ג מ”ב ודו”ק).

ועי’ שו”ת הר צבי ח”ב סי’ לא אות ה’ לענין גידולי מים שבזמנינו הנקרא הידרופוניקס שיש בהם משום איסור כלאים.

ויש לציין דבאמת לפי חלוקת הדברים שם בתוספתא וכן בירושלמי שם משמע שהדברים שנזכרו שם לפטור הם דברים שאין דרכם להצמיח ולא מיירי להדיא בדבר שכך הוא דרך צמיחתו.

וגם יל”ע בכל זה אם הפטור או היתר או רק פטור מדאורייתא.

ויש לציין דגם לענין בית מקורה אי’ בירושלמי פ”א ה”ב לענין תרו”מ שאינו בכלל שדך, וגם בזה הרי כלאים במקום מקורה אינו היתר.

ויש לציין עוד דבתוספתא כלאים שם גופא אי’ דהזורע דבר שאינו מצמיח פטור ויל”ע דגם שם אפשר שהוא רק פטור ולא היתר, והכונה דבר שאינו מתקיים, ולא מניח גרעין בכד בעלמא [כמו הטומן לפת וצנונות וכו’] שזה אינו זריעה כלל, אלא שיש זריעה שנתפסת וחלה רק שאינה מתקיימת ובזה כיון שאינו מתקיים פטור ומ”מ אסור.

(ויעוי’ מה שכתבתי בתשובה אחרת לענין הל’ שבת בכה”ג).

אבל יש חולקים על הגרצ”פ, ויש שטענו שיתכן שהוא הגדרה בדיני כלאים שדוקא באדמה חייב משום דכתיב שדך (וע’ זבחי אפרים זבחים צד ע”ב), ועי’ מה שהובא באנציקלופדיה התלמודית ערך כלאים [חלק כה עמ’ תקלט].

לסיכום הדברים יש מימרא שזורע ע”ג מים פטור מן הכלאים, אבל אין הכרעה ברורה האם מדובר גם על זריעה המתקיימת והאם הוא גם היתר לכתחילה.

ואציין כמה מספרי זמנינו שהביאו דעות הפוסקים בזה לענין שמיטה, שו”ת נחפה בכסף יו”ד סי’ ה, שו”ת שדה הארץ ח”ג יו”ד סי’ כח, שו”ת מהרי”ל דיסקין ח”א סי’ כז אות א’, אור לציון (שביעית) סי’ א’ אות ז’, הר צבי זרעים ח”ב סי’ לא, שדה שמואל שביעית סי’ יב, שו”ת השבי”ט יו”ד ח”ג עמ’ קיד (לענין כלאים), ועי’ בצהר ה בסופו ומה שהובא שם בשם החזו”א.

אין לי הכרעה בזה אף שיש לי קצת נטייה בזה מקופיא דאפשר שהתוספתא הוא פטור אבל אסור והוא כעין עציץ שאינו נקוב, מ”מ אין לי הכרעה בזה, ואולי נעיין בדברים יותר בהמשך.

קרא פחות

****

****

הנה זה מבואר בגמ’ סוטה לח ע”א ור”ה לה ע”א ובשו”ע או”ח סי’ קכח ס”י וסכ”ד דצורת ברכת כהנים הוא פנים כנגד פנים, ולכן בודאי שעל הכהנים להיות בקדמת בית הכנסת ואם המקום שם מלא בכהנים או צר מהכיל עליהם להיות הקרוב ביותר לקדמת בית הכנסת, וכמובן שאם אי אפשר יכולים להתקדם עד היכן שצריכים, אבל העם שמאחוריהם אינם בכלל ברכה (ואם הם אנוסים אי’ בגמ’ בסוף ר”ה שהם בכלל ברכה ואם הם באמצע שמונ”ע יש מפוסקי זמנינו שכ’ שגם הם נחשבים אנוסים לענין שהם בכלל ברכה, וע”ע במשנ”ב סי’ קכח סקצ”ה).

ולפי מה שביארתי בתשובה אחרת דכשיש כמה כהנים אפשר שכל אחד מהם פועל ברכה בפני עצמו, ממילא הקהל שעומדים מאחורי כהנים אחדים ולפני כהנים אחדים יהיה דינם להתברך רק מהכהנים אשר הם עומדים לפניהם ולא מהכהנים שעומדים מאחוריהם, ואפי’ אם נימא שכל הכהנים פועלים ברכה אחת, אבל בענייננו סו”ס אין לו שייכות להכהנים שהוא עומד מאחוריהם.

רק דיש לדון אם לפניהם פחות מעשרה בני אדם פנים כנגד פנים (דהיינו פחות מעשרה אחר צירוף כל הכהנים המברכים בבית הכנסת) האם יכולים לצרף את שאר האנשים העומדים מאחוריהם למנין עשרה.

ומסתבר שאי אפשר, שהרי אינם בכלל ברכה ומהיכי תיתי לצרפם למנין של ברכת כהנים, דהא אפילו אותם העומדים מאחורי הכותל שהם בכלל ברכה אעפ”כ אינם מצטרפים לצירוף העשרה באופנים מסויימים, וא”כ כ”ש דאלו שהם אחורי כהנים למה שיוכלו להצטרף.

ועדיין גם תמצי לומר שאי אפשר לצרף, עדיין יש לדון באופן שיש מנין לכהנים העומדים בקדמת בית הכנסת האם הכהנים העומדים בהמשך בהכנ”ס באזור הבימה יכולים לומר אנן בתרייהו דכהני קמאי גררינן ולא יצטרכו מנין בפניהם, דכיון שיש כאן כהנים שמברכים כדין סגי בזה שיש כאן ברכת כהנים שנעשית כדין, או דילמא שגם הם צריכים עשרה (היינו בצירוף הכהנים) שישמעו ברכתם כדין ובלא זה אין להם רשות לברך, ויל”ע בזה.

ונראה שבאופן שהכהנים אינם יכולים לעמוד בצד הקדמי של ביהכנ”ס ועל כרחם עומדים באמצע ביהכנ”ס עדיף שיעמדו בקצה הצדדי של בהכנ”ס כדי שיוכלו לכוון פניהם משם אל הצד השני של בהכנ”ס כדי שיהיו מכוונים פניהם אל פני כל העם ע”פ מבואר במג”א סי’ קכח ס”י בשם כנה”ג ובמשנ”ב שם סקל”ז, מלבד במקום שידוע שיש מנהג ברור להקפיד שעמידת הכהנים תהיה ממזרח כלפי מערב ולא כלפי הצד, דאז אפשר שהכהנים יעמדו כמנהגם באמצע בהכנ”ס ויהיה על היחידים העומדים מאחוריהם לזוז ממקומם כמבואר במשנ”ב שם סקצ”ה.

והנה איני נכנס לזה להנהגה שהובאה בשם קצת גדולים שנהגו לעמוד ממש כנגד הכהנים (עי’ בן איש חי פ’ תצוה, חוט המשולש מנהג החת”ס, ארחות רבינו ח”א עמ’ סו, תשובות והנהגות ח”ג סי’ מו, וכבר הביאו בזה בספרים הרבה מ”מ ולא אכפול הדברים, ולענ”ד יש לזה סמך מגמ’ ברכות נה ע”ב כמו שיש ת”ח שמקפידים בזה שבשעת אמירת הנוסח להטבת חלום לעמוד כנגד הכהנים ממש ע”פ משמעות הגמ’ שם, וממילא חזי’ שיש בזה תמיד מעלה), אלא לעיקר הדין שצריך להיות פנים כנגד פנים כאדם האומר לחבירו וזה כולל שהקהל לא יעברו את הקו שלפני הכהנים כמבואר במשנ”ב ובבה”ל סי’ קכח סכ”ד.

וכמו”כ איני נכנס כאן לנידון שהזכירו האחרונים על ברכת כהנים שנתקן באופן של עלייה לדוכן (יעוי’ בפמ”ג סי’ קל משב”ז סק”ב, אשל אברהם מבוטשאטש ר”ס קכח, וע”ע שו”ת חקרי לב סי’ ד), דנידון זה אינו לעיכובא, ואף דיש קצת שסוברים דבעי’ מקום שיש ס”ת לעיכובא (עי’ משנ”ב ר”ס תכח), מ”מ לענין זה סגי שיש שם בכל המקום ס”ת.

התוצאה של חיה מפוחלצת היא שבעצם היה כאן דבר שלא היה לו צורה של חיה והחזירו בו את הצורה של חיה על ידי תכנון מחדש של צורת העור איך תעמוד ותישב, ועי’ להלן שיש עוד אופן בהכנת הדבר הזה.

הנה יש איסור של עשיית צורות, ויש מחלוקת בראשונים לגבי הצורות שלא נתפרשו להדיא בגמ’ שאסורים אם אסורים או לא, וכן יש נידון בתשובות מפוסקי זמנינו האם בזמנינו האיסור קל יותר מכיון שכהיום אין בזה חשד, וכמו שיתבאר כ”ז בהמשך.

והנה יעוי’ ברמ”א ובש”ך דמבואר שם ממסקנת הדברים לגבי הצורות הנזכרות בגמ’ לאסור דגם באופנים שמותרים בהנאה הנזכרים שם, אבל אסור להשהותן משום חשד (וציינתי עיקרי הדברים בתשובה אחרת), ובזמנינו נכנסים אנו לנידון האם יש כאן חשד דעבודה זרה או חשד דעשייה, וכמדומני שפשטות הדברים ע”פ הש”ך שהחשד הוא שעשה את זה, וממילא יהיה אסור גם בזמנינו.

אבל עדיין יש לדון דשמא באופן שאין חשש עבודה כלל אלא רק איסור עשיה לחלק מהראשונים (בעשיית בהמה חיה ועופות) שמא החשד יותר קל.

והנה יש לציין דכפי מה שנראה מדברי חכמי הטבע בזה שיש שני דרכים מרכזיים כיצד לבצע את תהליך היצירה של חיה מפוחלצת, דיש אופן שמקלפים את העור ואז יוצרים מזה צורה מחדש ע”י תכנון כנ”ל, ויש אופן שמקפיאים את כל הבעל חי מחיים והופכים אותו לנבילה על ידי תהליך כל שהוא שהופך אותו מבעל חי חי לבעל חי מפוחלץ.

והנה באופן הראשון מסתבר שיש כאן צורה שנעשתה על ידי אדם ועכ”פ דינה כצורה שנקנה מידי גוי, שכיון חיות יש כאן בעי’ לפי חלק מהשיטות (שי’ הרמב”ן ע”ז מג ע”ב ואו”ז ח”ד סי’ רד, ושי’ רבינו אליקים במרדכי ע”ז רמז תתמ, וכן נקט הריק”א בשו”ת אבקת רוכל ס”ג, [וכבר דנו האחרונים דלכאורה האבקת רוכל עצמו סותר דבריו ולענ”ד מקופי’ נראה דמה שהקיל ברקמה הוא משום שצירף דעת כמה ראשונים להקל בצבע יותר משוקע וממילא הו”ל ספק ספיקא להיתרא, אבל לא עיינתי בזה, ומ”מ מה שכתבתי להלן בסוף התשובה דדעת השו”ע להקל מ”מ באבקת רוכל לא סבר כך לכאורה], ועי’ תוס’ יומא נד ע”א מתשובת מהר”ם שהוא לכאורה תלוי בין התירוצים שם) ולא לפי הבה”ג סי’ נד והרמב”ם הל’ ע”ז פ”ג הי”א (ועי’ יו”ד סי’ קמא ס”ד) שסברו להקל בשאר צורות, וכן דעת רבינו אפרים במרדכי שם עכ”פ באופן שידוע שצורות אלו אינן נעבדות, וכך פשטות סוגיית הגמ’ לפי מה שביארו התוס’ ביומא שם.

(ואין חילוק בין צורת ארי גרידא לשאר צורות כל עוד שאין ד’ חיות יחד, עי’ בתוס’ יומא נד ע”א וכ”ה להדיא בשו”ת הרשב”א ח”א סימן קסו, וכן אי’ בסי’ קמא ס”ד דד’ חיות שלא ביחד אינם אסורים, ובאופן שהבעל חי הוא מסמל מזל כגון ארי שהוא צורת ארי עי’ ש”ך סק”ל שהקיל במזל אחד בפני עצמו, ועי’ ט”ז סקי”ג, והבאתי מדבריו בתשובה אחרת).

ואין בידי להכריע לכאן או לכאן רק לומר שאם מדובר בחיה מפוחלצת אם עשוי בשיטה הראשונה דינה שווה לבובות, והנוהגים להחמיר בבובות (כמו שהחמיר בשבט הלוי ח”ז סי’ קלד) יחמירו גם בזה, והמקילים בבובות יש להם על מה לסמוך וכמבואר שרוב צדדים בזה להקל, שהרי הרבה אחרונים הקילו בחשדא האידנא (יעוי’ חכ”א כלל פה ס”ו ושו”ת משיב דבר להנצי”ב ח”ב סי’ יא), ויש לצרף גם דעת הבה”ג שבצורות אלו אין איסור כלל (וכך לכאורה עיקר דעת התוס’ מתשובת מהר”ם, וכך פשטות הגמ’, וכן בשו”ע סי’ קמא ס”ו פסק ששאר חיות ועופות וכו’ מותרים, ולענין איך לפסוק כשיש סתירות בין השו”ע לאבקת רוכל עי’ מה שכ’ בזה האחרונים, ועי’ פלאות עדותיך מה שהביא מ”מ בזה), ומ”מ הפשטות להחמיר בזה, ואם עשוי בשיטה השניה של התהליך בזה הוא קל יותר וכמבואר.

ונ”ל ראיה ברורה שאדם מת שנשאר כצורתו אינו בכלל צורת אדם לאסור ממעשה דר”א בר”ש בפרק הפועלים עי”ש.

קרא פחות

הנה במידי דאורייתא זה פשיטא שלא חלה כן גרות כלל, והנידון רק לענין מידי דרבנן דיש מקום לומר דשויוהו כישראל בינתים לדבריהם כדי שלא ייחשב כגוי בינתיים.

ויעוי’ בב”ח ביו”ד סי’ רסח שהביא מחלוקת רש”י ותוס’ לענין גר זה בקטנותו, האם מותר בינתים בבת ישראל או לא, דלפ”ד רש”י בכתובות יא ע”א ד”ה על דעת נקט הב”ח בדעתו שאין להתירו בבת ישראל בקטנותו שמא ימחה ויתברר שהוא גוי, ועי’ גם בגליון מהר”ש אייגר על השו”ע שם.

אבל בתוס’ שם ד”ה מטבילין נקטו להדיא שמותר בבת ישראל, והטעם כ’ שם התוס’ משום שיש כח לב”ד לעקור דבר מן התורה, ולפי טעם זה אה”נ שגם אם חזר לגיותו אחר כך על ידי מחאה לא עברה בת זוגו שום איסור, כיון שאז היה ישראל מדבריהם והיה היתר גמור, אבל בתוס’ שם תירצו בעוד אופן שמדאורייתא חלה הגירות, עי”ש באריכות הצדדים בזה.

ויל”ע דגם אם מדאורייתא חלה הגרות, מ”מ הרי טעם זה אינו מספיק אלא רק לומר למה אם לא מיחה הותרו הנישואין אבל אכתי אינו מיישב דהרי אם מיחה דבזה ודאי היה אז גוי איך הותרו נישואין אלו, דזה הטעם שלפ”ד רש”י אין להשיאו בינתיים כמבואר בב”ח שם, ויעוי’ בחתם סופר להלן.

ועי”ש דנקט הב”ח למעשה להחמיר בזה כרש”י.

ועי’ עוד תוס’ סנהדרין סח ע”ב ד”ה קטן ובחידושי הריטב”א בכתובות שם.

ולענין מגע יין יעוי’ מש”כ רש”י שם שאין יינו יין נסך, ואינו ברור בדעתו אם היין אינו חוזר להיות יין נסך למפרע, דמסברא יש לומר שכן, ומסתימת לשונו הרי לא הזכיר בדבריו דבר זה ולמה לא הזכיר.

ויעוי’ בב”ח בסי’ רסח שהביא דברי רש”י והוכיח מזה דגר שלא מל וטבל בפני שלשה אע”פ שגרותו לא חלה מ”מ חשיב גר מדרבנן לענין זה, ושכ”כ בהגהות מדרכי יבמות רמז קיא, ולפי דעה זו לכאורה כיון דלא תליא בחלות הגרות הו”ל גר מדרבנן א”כ ה”ה אם מחה אע”ג דלא חלה הגרות הו”ל גר, אבל לפי דעת הרמב”ם והרי”ף שהביא הב”ח שם יש לדון בזה.

אולם בשו”ת חת”ס יו”ד סי’ רנג כתב דודאי מגעו ביין אסור למפרע וכן ביאתו פוסלת בכהונה למפרע אם מחה אחר כך כשהגדיל, רק דאין אנו חוששין מתחילה שמא ימחה.

ובאמת גם למש”כ הב”ח בדעת רש”י יש לומר דאע”פ שהיקל לענין מגע גר שלא מל וטבל בפני שלושה יש לומר דהני מילי לענין גר כזה שנשאר בדינו כמו שהוא, אבל לעניננו כיון שלבסוף הוברר הדבר שאינו כלום יש לומר שבזה יודה למש”כ החת”ס.

ויש להוסיף דאם קידש אישה כשהגדיל ומיד אחר כך מחה פשיטא שאין קידושיו קידושין דאל”כ מי יגרשנה הרי גוי אינו בתורת גיטין כמ”ש בקידושין ר”פ האומר, והרי אסור לו לקיימה, ואם כן מה גדרן של קידושין הללו, אלא ע”כ שאין כאן קידושין כלל, וזה פשיטא שתקנת רבנן להתיר לו לקדש (היינו בין אם הוא תקנת רבנן ובין אם הוא הוראה שאין צריך לחשוש שימחה כשיגדיל) הוא רק לתקוני ולא לעוותי.

ואמנם היה מקום לטעון דבכה”ג שכבר קידש אשה כבר לא יוכל למחות אחר כך כיון שנהג מנהג יהדות בזה שקידש אשה, וממילא הנידון הזה לא יוכל להיות, כך היה מקום לומר, אבל מאידך יש מקום לומר דעשה הקידושין רק לאוסרה אכו”ע כהקדש ולא משום דחייש לדיני ישראל, ועי’ ברש”י בכתובות שם שהזכיר ואם קידש אחר שמיחה וכו’, ואולי דייק לומר אחר שמיחה משום שאם קידש קודם שמיחה ממילא כבר נהג מנהג יהדות ושוב אינו יכול למחות, ומ”מ צל”ע דאמנם כ’ התוס’ והרא”ש שלא מיחו הכוונה שלא נהגו כדת ישראל, ואמנם רש”י לא הזכיר סברא זו ואפשר דנקט כפשטא דמילתא שאם הגדיל ולא מחה אינו יכול שוב למחות, ודברי התוס’ והרא”ש גופא אינם מוסכמים עי’ בהר”ן בכתובות ד ע”א מדה”ר שהביא ב’ צדדין בזה, ומיהו יש לומר דבכל גוני אם קידש קודם מחאה אינו יכול למחות דגם לפי הצד דבעי’ שימחה מיד בתחילת גידולו לא יספיק לקדש, ומכיון שא”א לצמצם צריך למחות עוד בקטנותו ולהישאר במחאתו אחר גדילתו.

ולגבי מה ששאלת גר קטן שמיחה כשהגדיל ובקטנותו שחט בשר (ועיין שו”ע יו”ד סימן א’ סעיף ה’) האם שחיטתו פסולה למפרע, היה מקום לדון בהגדרת אינו בר זביחה האם שייך כאן מאחר שקודם לכן נהג כישראל לכל דבר מצד דין המוטל עליו, וזה יהיה תלוי במחלוקת ראשונים מה טעם הפסול בשחיטת נכרי, אבל לא מסתבר לחלק בזה מאחר דהוא גוי במציאות לכל דבר ולכן לדברי החת”ס הנ”ל גם שחיטתו תהיה פסולה למפרע.

ויש לצין דכל מה שכ’ החת”ס דלא חיישי’ שמא ימחה היינו רק לענין לשתות מיינו כל עוד שהוא קטן אבל לענין עצם הנגיעה שהאדם חושש שהיין יישאר עד שיגדל הקטן או לענין שחיטת בשר שחושש שהבשר יישאר עד שיגדל הקטן ואז ימחה, באופן זה לא מיירי החת”ס, דהרי אין הנידון כאן צד איסורא (ואין כאן להרחיב בנידון אם מוסרין שחיטה לכתחילה לקטן שהוא נידון בפני עצמו, ועי’ שו”ע שם), אלא האדם עצמו צריך להחליט בדעתו אם חושש להפסד זה או לא, דהרי אם באמת ימחה הקטן הרי ייאסר היין והבשר.

ולגבי מה ששאלת ישראל שנשא גרת צדק קטנה שהתגיירה בקטנותה עפ”י בית דין ואחר שהגדילה מיחתה, ויש לו ממנה ילדים קודם שהגדילה, האם כעת הילדים גויים למפרע, ויצטרכו לעבור גיור, הנה הנידון היינו הך, אבל לגבי נידון זה גופא יש לציין דבנים הרי הן כסימנים עי’ יבמות יב ואם יש לה בנים ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות.

ואמנם יש ראשונים הסוברים דגם אחר שהגדילה יכולה למחות כל זמן שלא קיימה מנהג יהדות וכך פסק השו”ע.

ולגבי מה ששאלת ישראל שנתן הלוואה לגר קטן שנתגייר ע”י בית דין בקטנותו, וכשהגדיל מיחה, האם מותר לישראל לקחת ממנו ריבית על ההלוואה שהיתה בזמן קטנותו שעדיין היה גר, הנה עיקר הנידון נתבאר לעיל, וכאן יש לדון עוד מצד הערמת ריבית, ומאידך יש לומר דמילתא דלא שכיחא ובזה שייך פחות לגזור, כמו שמצינו בענין דומה, עי’ באה”ע סי’ יג ס”ח לענין נתברר שהנישואין היו באיסור שהוא מילתא דלא שכיחא, ויל”ע בזה ואולי אעיין בזה עוד בהמשך.

קרא פחות

למרות שנבנתה הדירה לצורך דירת מגורים, אך מכיון שאחר כך הוקדשה הדירה למטרת בית כנסת, וגם משמשת בפועל לבית כנסת לכן הדירה קדושה בקדושת בית כנסת.

מקורות: או”ח קנג ח.

ואמנם יש לציין דמצינו חילוק לדינא לגבי בהכנ”ס כזה אם מתחילה לא נבנה לשם בהכנ”ס ואפי’ נבנה לשם בהכנ”ס אבל נבנה יחד עמו הקומות למעלה לשם בית דירה שהוא קל לשי’ הרמ”א בסי’ קנא סי”ב לענין לדור מעליו, אבל לא לענין קדושת בהכנ”ס עצמו, וראה בתשובה אחרת [ד”ה בית הכנסת שאין שם ס”ת קבוע האם מותר לדור מעליו] שהרחבתי בזה.

מותר וזה לא בכלל איסור תספורת.

מקורות: כן מוכח בשו”ע הל’ חוה”מ.

פשוט שמקבל שכר שאפי’ בעלי חיים שאין להם דעת כלל מצינו בכמה מקומות שנטלו שכרם על מה שעשו רצון קונם, אבל לענין אם קטן מקבל שכר כמצווה ועושה או כאינו מצווה ועושה, דבפ”ק דקידושין אמרי’ גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה, והראשונים נחלקו אם קטן מצווה או לא, דדעת רש”י ברכות מח ורמב”ן פ”ג דברכות שאינו מצווה אלא החיוב רק על אביו, ולהתוס’ ברכות מח הוא מצווה גם על הקטן גופיה.

אבל לניד”ד נראה שלגבי הקטן ודאי חשיב מצווה ועושה, שהרי הטעם שהמצווה ועושה נוטל שכר יותר משום שהוא דואג ומצטער שימלא חובו כמ”ש התוס’ בקידושין שם, הלכך הקטן ודאי דואג ומצטער כיון שחושש לשיטות שמחוייב, ואפי’ אם היה נפסק שהקטן אינו מחוייב אבל כיון שסבור שהוא מחוייב הרי דואג ומצטער, ואפי’ אם נפסק שאינו מחוייב והקטן יודע מכך, אעפ”כ הקטן דואג מחמת אביו שמחייבו, דהאב לכו”ע מחויב לחנך בנו הקטן.

ויעוי’ בגמ’ יומא וברש”י שם דיש צד שהנדבה עדיפא מחובה מחמת שבאה בנדיבות הלב בלא שמחוייב בזה, וא”כ יש צדדים שהשאינו מצווה גדול מהמצווה, ואעפ”כ בסך הכללי המצווה גדול ממנו.

והנה לדידן שיש פלוגתא אם הקטן מחוייב או לא, לכאורה יש לקטן ב’ המעלות, גם מעלת המצווה וגם מעלת השאינו מצווה, דהרי יצה”ר שלו אומר לו לסמוך על הדעות המקילות ולא לקיים המצווה וכעין מ”ש הרמ”א בהל’ יו”כ דיותר יש לשוב מספק עבירה וכו’ עי”ש ודוק, ואינו שומע ליצה”ר מחמת שחושש לדעות המחמירות, ואז מרגיש שמקיים חובתו בזה, הלכך מצד אחד עושה בנדיבות לבו אע”פ שיש לו תירוץ כביכול להתחמק מזה, ומצד שני דואג ומצטער וכו’ מחמת שחושש להמחמירים, וקל להבין.

מה שכתבתי שיש ללמוד ק”ו מבע”ח, לדוגמא בעלמא נקטתי, שכן מצינו שחמור נטל שכר כמ”ש ר’ אליעזר בפ”ק בבכורות וכן מצינו גבי לכלב תשליכון אותו כדפרש”י שם בפ’ משפטים ס”פ כב, אבל ודאי ששכר הקטנים גדול מן הבמה, וכמ”ש בקהלת מי יודע וגו’ ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, דרוח הבהמה אין לה קיום ואפי’ גוים רוחותיהן מן הקליפות כמ”ש בדרוש עלינו לשבח בספר חיי אדם ורק רוח ישראל זוכה לעוה”ב האמיתי, וקטנים זוכין לעוה”ב על מצוותיהן כמ”ש הרמ”א סי’ קכד כמאן דאמר הכי בגמ’ דמשעה שעונה התינוק אמן זוכה לעוה”ב, ובהמה אינה זוכה לעוה”ב, ואמנם יש סתירות לגבי דומם אם נענש או לא, עי’ ברש”י ס”פ וילך ובגמ’ מה שדרשו עה”פ שמש ירח עמד זבולה, ובפסיקתא דר”כ פ’ שוש אשיש תניינא, מ”מ מקבלין הן שכר של משהו, אבל קטנים ישראלים מקבלין עוה”ב וכמו שנתבאר.

לגבי אם גדול יטול שכר יותר מקטן או קטן יותר מגדול, הנה לפי מה שביארתי משמע שקטן יטול יותר, ומ”מ הכל לפי ענין הנדבה והחובה שיש בהרגשת הלב והכל גלוי לפניו, ורק יש לציין הא דאמרי’ בגמ’ דהבל פיהם של תינוקות של בית רבן הוא הבל שאין בו חטא וכו’ ועי’ בשמירת הלשון באריכות.

הוספה מלאחר זמן

שוב הרהרתי ממימרא דקידושין לא ע”א גבי רב יוסף דהוה סגי נהור ואמר מאן דאמר לי הלכה כר’ יהודה וכו’ מאן דאמר לי אין הלכה כר’ יהודה וכו’ עי”ש, ומבואר לכאורה מהגמ’ שם דלא כדברינו שרצינו לומר שבמקום פלוגתא חשיב מצווה או אינו מצווה, אלא רק אזלי’ לפי מה שנפסק להלכה, עי”ש, ואולי ר”ל שמכאן ואילך כשישמיעוהו שכך הדין יהיה אינו מצווה ועושה או מצווה ועושה, אבל עכ”פ מה שמבואר בגמ’ שם שעד אז אין דינו כמצווה וכאינו מצווה יחד.

קרא פחות

יותר טוב שלא, וזה כדי לחשוש לשיטות שאי אפשר לעשות כן (ראה משנה ברורה סימן רפב ס”ק כג) אבל אין למחות במי שסומך על המנהג להקל כדעת הרמ”א שם.

ויש לציין שעל אף שבתוס’ שלפנינו לא נזכר שפרשת פרה חיובה מדאורייתא כמו שהעיר הגר”א על הפוסקים שכתבו כן בשם התוספות מכל מקום בדפוסים הישנים כך היא הגירסה בתוספות פרשת פרה כמו שהביאו הפוסקים משמם ואילו גירסתינו בתוס’ בדפוסים החדשים מה שהיה לפני הגר”א הוא נוסח שתוקן על פי המהרש”ל, אבל האידנא ששיטות הראשונים וספרים ומצויין נודע שהרבה מאוד ראשונים כתבו גם פרשת פרה כדברי התוספות ואין ספק שאם היו לפני המהרש”ל לא היה מכריח לתקן לשון התוס’ ז”ל, דהשתא לא נימא דאיכפל תנא לאשמעינן כל כך פעמים טעותא ומשבשתא וכל שכן אם נחשוש לשיטת הרע”א שהובאה במשנה ברורה שם שיש להחמיר בכל ארבעת הפרשיות גם אותן שהן ודאי דרבנן, דאז אין צריך לבוא לנידון אם פרשת פרה דאורייתא או לא.

ומדי דברי בזה אכתוב גם מה שיש לי להעיר דהביאור הלכה בסי’ רפב כתב שבמקום שהקטן אינו יודע לקרוא עם הבעל קורא בזה אינו כדאי להסתמך על הסברא המקילה ולהקל גם באופן כזה ובדומה לזה בסי’ קלט ס”ג כתב המשנ”ב דגם לפי המנהג להקל לקרות לסומא אע”פ שאינו רואה מה שכתוב בתורה, מכל מקום לכתחילה לא יקראו לו בפרשת זכור ופרשת פרה.

ולכאורה יש להעיר ע”ז, דהנה בסימן קמא ס”ב הביא הביאור הלכה ב’ דעות במה שהעולה לתורה קורא יחד עם הבעל קורא, דיש הטעם שכתב הרא”ש שהוא כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה וזה כדעת המחבר בסי’ קלט מפעל סומא מלעלות לתורה וכמו שהמחבר פסק טעם זה של הרא”ש בסימן קמא שם.

ומאידך דעת המהרי”ל שהובאה בהג”ה בסימן קלט ס”ג שהמנהג שסומא עולה לתורה ומשמע שדעתו ודעת הט”ז ועוד כמה פוסקים ראשונים ואחרונים (עיין בט”ז וביאור הלכה בסימן קמא שם) שגם לכתחילה אחד מברך ואחד קורא וההג”ה בסימן קלט הנ”ל שמכשיר רק בסומא ולא מתיר לכתחילה לעולה לתורה שלא יקרא עם הבעל קורא, סמיך על זה לדברי הביאור הלכה רק בדיעבד.

והשתא יש לעיין למה נקט המשנה ברורה להחמיר בפרשיות הללו בקטן באופן שאינו קורא יותר מקטן שקורא בלחש עם הש”ץ כיון שאפילו לדעת הרא”ש ההפסד במה שאינו קורא הוא רק לעולה בעצמו שברכותיו לבטלה, וכ”ש לשי’ הט”ז והפר”ח ע”פ הנ”י וסייעתם כפשטות הירושלמי שאחד מברך ואחד קורא דלשיטתם אין תועלת כלל לציבור במה שהקטן קורא וממ”נ אם אפשר לסמוך על המנהג במה שהקטן מברך מאי נפק”מ אם הקטן קורא עם הש”ץ או לא.

ואולי החסרון (שהזכיר המשנ”ב ובבאה”ל) באופן שאין הקטן (או סומא או ע”ה) קורא עם החזן בפרשת זכור ופרה הוא לדעת הרא”ש שסובר שטעם מה שהעולה לתורה קורא עם הבעל קורא עם לתועלת עצמו כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה, ואעפ”כ אם אינו קורא עם החזן יש בזה נזק גם לציבור כיון שאם ברכותיו לבטלה ממילא לא קראו פרשת פרה וזכור כתיקון חכמים, שהרי הוא כקורא בלא ברכות, דהרי זה פשיטא שיש תקנה לברך לפניה ולאחריה והאידנא כל עולה צריך לברך לפניו ולאחריו גזירה משום הנכנסין והיוצאין (ואפי’ בלא לבוא לתקנה משום הנכנסין והיוצאין הרי במפטיר מה שמברך לאחריה זה היה עיקר התקנה של ברכת העולה לתורה), ממילא מאחר שיש כאן עולה שברכותיו שלא לצורך והם ברכה לבטלה זה פשיטא שלא יצאו הציבור בברכותיו, וממילא הרי זה כקורא בתורה בציבור בלא ברכות.

ולפי זה היה צריך להחמיר באופן זה (היינו באופן שהקטן אינו קורא עם הש”ץ לפי המנהג שמקילים בקטן עכ”פ באופן שקורא עם הש”ץ) גם לענין שאר פרשיות, ואולי משום שיש סברא או צד לומר שפרשת זכור ופרה הם חיוב על כל יחיד ואילו שאר פרשיות הם חובת ציבור, כעין מש”כ הבה”ל בסי’ קמא הנ”ל החילוק בין מגילה לקריאה”ת עי”ש, הלכך החמיר המשנ”ב בפרשיות אלו דזכור ופרה לענין נידון זה (וזה אינו קשור להאחרונים שחלקו על המנהג לגמרי אם לגבי זכור ופרה ואם לגבי כל ד’ הפרשיות, כמ”ש המשנ”ב בס’ רפב הנ”ל).

בגוף דברי המהרי”ל על סומא בקריאה”ת שנדפסו בהג”ה בשו”ע, שוב ראיתי בדפוסים חדשים שטענו שהג”ה זו היא מתוספת מבאה”ג ולא מהרמ”א, ולפ”ז מיושב מה שנתקשו השעה”צ ועוד אחרונים מהסתירה בדברי הרמ”א בד”מ שלא סבר לה .

לכאורה אין ממש בדבריו והקנין לא חל דהרי זה כאומר מה שתעלה מצודתי היום קנוי לך שלא מועיל, כמבואר בשו”ע חו”מ ריש סי’ ריא, שמאחר שאינו ברשותו של מקנה בשעת ההקנאה, הלכך הוה ליה כדבר שלא בא לעולם, ואע”פ שלגבי כתובה יכולה אשה למכור כתובתה אע”פ שעדיין אין לה זכות בכתובה ויהיה לה זכות רק אם לא תמות בחיי בעלה, אלא רק תתגרש או תתאלמן, ואע”פ המכירה חלה, כדתנן בפ”ק דמכות, מ”מ שם הדבר שונה כיון שיש כבר חיוב בעולם מצד בעלה שיתן לה כתובתה בנסיבות מסויימות ויש שעבוד כבר על הכתובה.

קרא פחות

נראה דאין בזה איסור כיון שהעיקר אומר לסובבים אותו, והראיה שאינו אומר “ונאמר אמן – אמן”, ויש לציין בזה לדברי המג”א סי’ סו סק”ו בשם המטה משה שמונ”ע אות קנד בשם ר”י החסיד דגם כשאין עמו בני אדם מתכוון למלאכים, ויעוי’ בספרו של הגר”ש שוואב שגם בבהמ”ז כשאין עמו אפשר לסמוך על דברי המג”א הנ”ל, ועי’ גם בא”ר סי’ קפט, וע”ע בא”ר על המג”א שם מה שכתב בשם המנהג הקדמון בזה.

ואמנם דעת הפמ”ג סי’ קפט סק”א שלא לומר ואמרו אמן כשאין עמו מסובין אבל המנהג הפשוט בזה כהמג”א והוא בשם ר”י החסיד כנ”ל.

ואין להקשות דתפילת התכבדו מכובדים נקטו רוב הפוסקים שאין אומרים בזמנינו מאחר שאין אנו מחזיקין עצמו שמלאכים מלווין אותנו, דלא הקפידו אלא בתפילה הנאמרת להדיא למלאכים, ולא תפילה שיכולה להתפרש גם לבני אדם, ועוד דשם להדיא הדיבור הוא אל מלאכים המלווים אותנו אבל כאן אפי’ אם אין בני אדם ואפי’ אם נאמר שכשאין בני אדם הכונה למלאכים אבל כל שאינו מזכיר שהמלאכים מלווין אותנו כמו בהתכבדו מכובדים אפשר דסגי בזה.

ושוב ראיתי שבשבט הלוי ח”א סי’ רה עמד בקושי’ זו מהתכבדו מכובדים, וכן הגראי”ל שטיינמן בימלא פי תהלתך תפילה עמ’ רסה, עי”ש מש”כ בזה.

המנהג להקל ובאחרונים נזכר שנכון לברך על משהו אחר שהכל וכהיום יתכן שהוא קל יותר.

מקורות: האחרונים נחלקו בזה, יש שחייבו בברכה [תשובת מהר”ם הכהן בגינת ורדים חלק או”ח כלל ב’ סי’ א’, הובא בבאר היטב סי’ קעד סק”ט, חיי אדם כלל מג סי”א הובא במשנ”ב שם סקל”ט] ויש שפטרו מברכה [שו”ת בתי כהונה ח”ב סי’ א’, הובא ביד אהרן סי’ קעד מהדורא בתרא סק”ה], ויש שחלקו בין קפה לתה ופטרו עכ”פ בקפה [ראה ערוה”ש סי’ קעד סק”ט], ולמעשה כתב המשנ”ב לענין קפה, שנכון שיברך שהכל על דבר לפטור את הקפה [ומש”כ שם לברך על סוכר דנו האחרונים בכוונתו בזה, ועי’ ביאורים ומוספים שם, אבל זה ודאי שיכול לברך על סוכריה או ממתק שאינו חלק מהקפה].

ומכל מקום כהיום המצב פשוט יותר בקפה, כי בעוד שבעבר שהקפה היה משקה ייחודי שהיה כעין קינוח או כדברי החי”א לשם עיכול המזון, כיום הקפה משמש לרבים כמשקה רגיל ויש ששותים קפה ברוב שעות היום אף יותר ממשקאות אחרים, ובודאי שנפוץ מאוד לשתות קפה גם כשצמאים עכ”פ כשזה מה שיש, וכמו שכתבו כמה פוסקי זמנינו שהשתנה דין הקפה מזמן המשנ”ב לזמנינו לענין שתיה קודם התפילה, כיון שבזמן המשנ”ב היה בזה מנהג גאווה לשתות קפה לפני התפילה וכהיום הוא פחות בחומר הדין ממה שהיה בזמן המשנ”ב, כעין זה יתכן לומר גם כאן.

וכן המנהג בזמנינו שאין מברכים על קפה בסוף הסעודה כמו שהביא הכה”ח [סי’ קעד סק”מ], אלא שכ’ שם שטוב לברך שהכל על מאכל אחר.

ומ”מ גם הנידון שהביא המשנ”ב מהחיי”א הוא רק לענין קפה אחר גמר הסעודה, אבל בקפה באמצע הסעודה לא משמע שהחמיר בזה המשנ”ב שכן אפי’ ביין שרף שחמור מקפה כמבואר שם הזכיר שהעולם נהגו להקל שלא לחשוש בזה ויש להם על מה לסמוך, כ”ש לענין הקפה שכ’ המשנ”ב שאין דברי החיי”א מוכרחים בזה אפי’ בגמר סעודה.

אם אין חולי שמשנה את המציאות אינו נפטר.

מקורות:
הנני לצרף מכתב שכתבתי בענין זה.

ע”ד המאמר שהבאתם בענין הסיבה הנני לסדר בע”ה הדברים אשר היו עמי, ועוד מה שנוסף ע”ז כעת.

הנה קי”ל לגבי גברי כהדעות החלוקין על הראבי”ה ומצריכין הסיבה גם בזמה”ז שאין דרך בהסיבה, והסתפקתי מה הדין באופן שלא רק שאין רגילין בהסיבה אלא באופן שהוא ממש צער לאדם שמסיב, האם בזה כו”ע מודו או לא.

ויש לחלק נידון זה לשני אופנים: האופן הא’ מי שיש לו צער כל דהו מזה ואין לו תענוג מן ההסיבה, אבל יכול לסבול הדבר, ואין זה מביאו לצער שמבטלו מכל שמחת המועד.

וזה מצוי מאוד.

והאופן השני מי שיש לו צער הרבה מזה אינו יכול לסבול הסיבה כלל רק אם יאנוס עצמו.

כגון חולה או איסטניס גדול.

ומתחילה נכנס לנידון בזה הוא במין הראשון, והחקירה בזה היא האם שייכא צורת חירות גם באופן שיש לו צער, או שצורת חירות לא תיתכן באופן שמצטער על ידי מעשה החירות, דאין דרך בני חורין לצער ולכוף עצמם בישיבה של חירות.

א) והנה לגבי שתאן חי קי”ל ידי ד’ כוסות יצא ידי חירות לא יצא, ידוע שחזו”א והגרי”ז ועוד מגדולי ישראל שתו מיץ ענבים אע”פ שאינו משכר.

והטעם שמעתי מהרי”ט זנגר שליט”א דמודו שאין בזה דרך חירות כמו ביין חי משום שאינו משכר, אלא משום שלא היו מסוגלין לשתות יין.

[אם כי יש לדון בזה דאינו פשוט שהוא בכלל דין של יין חי].

והנה לגבי מי שאין מצוי לו אלא יין שמזיקו [כגון שאין לו מיץ ענבים או יין צימוקים וחמר מדינה הנזכר במשנ”ב שם שיכול לקחת תחת יין] קיימא לן בשו”ע או”ח סי’ תע”ב שמחוייב לכפות עצמו ולשתות, ואעפ”כ לא מצינו שכפו עצמם גם על דין חירות לצאת באופן זה שלא על ידי מיץ ענבים ורק על ידי יין.

ויתכן ליישב דבריהם באחד משני אופנים, הא’ לומר דבאופן שכופה עצמו דבר שמצטער ממנו, זה גופא אינו דרך חירות, וגם באופן שיכפה עצמו סו”ס
ידי ד’ כוסות יצא ידי חירות לא יצא, וא”כ לא הרוויח כלום.

ואפשר לומר באופ”א, דבאמת אינו מחוייב לכפות עצמו בענין זה של דרך חירות.

והנה לעניננו זה פשיטא שהסיבה היא חיוב גמור, דהרי אם אכל בלא הסיבה צריך לחזור ולאכול בהסיבה, ונמצא שא”א למלט עצמו כלל מזה, רק הנידון הוא אם באמת החירות לא שייכא בזה כגון באופן שמצטער, האם יצטרך באופן זה או לא.

ודבר זה יהיה תלי’ בב’ טעמי הנ”ל, דאם נימא שדרך חירות לענין מהות היין לענין ד’ כוסות הוא אינו חיוב ונדחה במקום צער, לפי זה לעניננו הרי כבר נתבאר שהוא חיוב גמור כנ”ל, אבל אם נימא דרק משום שאין בזה שום עילוי באופן זה א”כ גם בהסיבה לא יהיה שום עילוי באופן שהוא צער.

והנה הבאתם לי קונטרס נפלא ושמו יקבנו “הערה בענין צורת מצות ההסיבה” וראיתי שכתב להוכיח מהראשונים שדין הסיבה הוא אף באופן שאין נוח לו מזה, וראייתו ממה שכתבו התוס’ פסחים [צט ע”ב ד”ה ואפילו] ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, דסלקא דעתך דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות ע”כ.

וכ”כ הריטב”א ואבודרהם ומרדכי.

והנה יש מקום לעמוד על צורת מצוות ההסיבה, דאם ההוכחה כמ”ש בקונ’ הנ”ל שהיא צורה חיצונית לגמרי ולא צורת נוחות כלל, א”כ אם נניח שהסיבה באופן שהוא בלא כרים וכסתות אלא ע”ג ספסל בכלל היא צורה שאינה נוחה, א”כ הרי הדבר הוא חיצוני ולא מורגש בלבד, דהרי הוא דבר גלוי שאין לו כרים וכסתות.

אלא יש לומר לאידך גיסא שהיא צורה פנימית ולא חיצונית, והעני עצמו רגיל בהסיבה, אבל מ”מ חירות מעלייתא לא מנכר באופן שמסיב בלא כרים וכסתות, שאי”ז דרך בני חורין להסב באופן זה, אבל מאחר שהעני יודע להסב גם באופן זה אי”ז צער בשבילו.

ומ”מ יניח איזה בגד או חפץ אחר על הספסל שיהיה צורת הסיבה כל שהיא כמ”ש העה”ש [סי’ תע”ב ס”ד].

וידוע מה שאמרו כמדו’ בשם הגר”א ז”ל וכ”כ העה”ש [סי’ תע”ב ס”ב] דהטעם שבמשנה לא נזכר שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין היינו משום שבכל סעודה קבועה היו אוכלין מסובין, וא”כ ממילא נשמע דגם העני הזה שהוא בלא כרים ג”כ דרכו להסב תמיד.

וס”ד דכיון שאין בזה צורה חיצונית של דרך חירות גמורה לא יהיה מחוייב בהסיבה קמ”ל שלא נפטר מזה, כיון שיש כאן עילוי בדרך חירות לגבי הענין דהסיבה חירות היא טפי מישיבה.

אבל באופן שהעני אינו רגיל בזה ויש לו מזה צער לא מיירינן מזה כלל.

ב) ומ”מ יש מקום מצד אחר, דגם אם נימא שיש צער בצורת ההסיבה שאדם בחר לעצמו, מ”מ אם יהדר אחר מיטה מתאימה ושולחן מתאים לקיום ההסיבה אפשר שתחזור לו הנוחות והנעימות ודרך החירות בהסיבה באופן המועיל, וא”כ אינו יכול לפטור עצמו במה שאומר שיש לו צער בצורת הסיבה מסויימת.

והרי זה דומה למי ששונא יין הבא מאספמיא ומחמת כן שותה מיץ ענבים, דעדיין יש לו לנסות יין שאר ארצות [אם מזומן שם] קודם שיחליט שאינו יכול לשתות יין.

אבל לא נדון בדברינו כאן בכל האופנים הללו, רק נימא דמיירי במי שכבר בדק ומצא כדי מידתו שיש לו צער בהסיבה.

ג) ומ”מ גם אם נקבל ההוכחה הנ”ל שהעיקר הוא הצורה החיצונית מ”מ יש להסתפק האם סגי שבזמן התקנה היתה כן הצורה החיצונית דרך חירות אע”ג שבזמננו הוא דרך צער, גם בהסתכלות החיצונית, ומי שאומר שיש לו תענוג בזה בטלו דעתו וכו’, ויל”ע אם היה מ”מ שינוי מזמן הראשונים לזמנינו.

ד) והמין השני הנזכר לעיל באופן שיש לו צער טובא מזה ואינו יכול לסבול ההסיבה כלל רק אם יאנוס את עצמו, יש לדון באופן זה, דגם אם תמצא לומר שלא נתבטל דין הסיבה במי שיש לו צער מזה, דהעיקר הוא הצורה החיצונית של ההסיבה, עדיין יש לדון האם יכול לסמוך על הראבי”ה מחמת שעה”ד, והצד לפטור בזה הוא לפי מה שכתב הרמ”א דכל נשים שלנו מקרי נשים חשובות ואעפ”כ יכולין לסמוך על הראבי”ה.

והיה מקום לפרש בדעת הרמ”א דמצרף שני צדדין בזה, דיש מקום לומר דלא מקרו נשים של זמננו נשים חשובות ואם תמצי לומר דמקרו נשים חשובות מ”מ אולי יש לסמוך על הראבי”ה והוה ליה ספק ספיקא.

אמנם א”א לומר כן כלל בכוונת הרמ”א, חדא דהרי כתב להדיא דנשים שלנו מקרו נשים חשובות ואעפ”כ פטורות מהסיבה משום דסמכי’ על הראבי”ה, ואם איתא שמצרף גם זה זה הוה ליה למימר נשים שלנו מיקרו ספק נשים חשובות, והרי סמך בזה על המרדכי שפסק כן דשים בזמננו חשובות הן, ועוד דמשמע שפטר כל הנשים אפילו אשת אדם חשוב מאוד וגדול המדינה, ואם סבירא ליה דטעם הפטור הוא רק משום ספק ספיקא, א”כ היה לו לציין דהיכא שיש רק ספק אחד ואין צד שאינה אשה חשובה חייבות.

ונראה מזה משום דלנשי דידן הוא שעת הדחק לכן פטר אותם משום דסמכי’ על הראבי”ה.

ולכאורה ה”ה שאר שעה”ד נמי יש לפטור.

וידועים דברי הרמ”א בהקדמתו תורת חטאת, שכתב וז”ל, והנה אתנצל עצמי בדבר אחד שלא יחשדני המעיין והוא כי לפעמים כתבתי להקל בהפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת והוא מטעם כי באותן המקומות היה נראה לי כי היתר גמור הוא אליבא דהלכתא רק שהאחרונים ז”ל החמירו בדבר ולכן כתבתי שבמקום דחק וצורך יש להעמיד הדבר על דינו, וכן מצינו בקמאי ובתראי ז”ל דעבדו הכי, וכתב מהר”י מינץ בתשובותו סימן ט”ו דעני כל ימות החול ועשיר בערב שבת שוין הן ומכל מקום המנהג לומר להם הטעם זה מפני עניו וזה מפני כבוד שבת כדי שלא יתמהו שלפעמים מתיר עכ”ל.

וזה הטעם שהקיל הרמ”א בנשים, ולכאורה גם במקום שעה”ד גדול יהיה היתר זה ג”כ.

ה( ויש לציין עוד לענין שעת הדחק, דלפי דעת הב”ח והחק יעקב שפסקו דהסיבה היא רק לכתחילה ובדיעבד אין חוזר, דקי”ל בדיעבד כהראבי”ה, א”כ הרי כל שעה”ד כדיעבד דמי.

ויש לדון להרמ”א הנ”ל שמשמע שהחמיר בשעת הדחק דנשים יותר מדיעבד באנשים, וכן מפורש במ”ב לענין דיעבד שצריך לחזור, ואפשר דכיון דרבים מחמירין בהסיבה כנגד הראבי”ה, היכא דנהוג להקל נהוג והיכא דלא נהוג להקל לא נהוג [ועדיין יש לדון במי שיש לו צער האם לדמותו לנשים דנהוג וה”ה שכלול בזה שעה”ג, או לדמותו לדיעבד דלא נהוג].

ובמהרי”ל כ’ לדידן שבשאר ימות השנה לא נהגינן בהסבה אין לנו לעשותה בלילה הפסח, דמה חירות שייך בזה, אדרבה דומה לחולה.

וכן דעת הראב”ן ג”כ כהראבי”ה.

ו) ושו”ר לגבי מכה בשמאלו, שכ’ בכה”ח [ס”ק כב] דלא תקנו חז”ל אלא דרך חירות ולא מי שיש לו צער, ומי שיש לו מכה אי”ז דרך חירות, וז”ש הבה”ל סי’ תע”ב דאפשר דלא תקנו במי שיש לו מכה, וכן הובא מחוט שני [הל’ פסח פי”ז סק”ה] שמי שבכל אופני ההסיבה יהיה לו צער]באופן שהוא צער גופני[ פטור מהסיבה.

והנה לולא דברי הנ”ל היה גם צד לומר דהסיבה היא תקנת חכמים שתהיה תורת חירות, ולא ביטלו תקנתם מפני היחיד שאין לו דרך חירות בכך.

אבל חזינן בדבריו שנקט דמעולם לא היתה תקנה לחייב הסיבה במי שיש לו צער ברור מזה.

ז) ואולי יש להוכיח מרמ”א הזה גופא לענין הנידון הראשון דלעיל דאע”פ שאצל נשים הוא שעת הדחק אכתי בעי’ לסמוך על הראבי”ה, ולא אמרי’ שאי”ז דרך חירות.

אבל יש לדחות, חדא דיש לומר דנשים הוא שעת הדחק מפני הכבוד ולא מפני צער, וכבוד אינו מבטל מה שצורת ההסיבה היא דרך חירות, ועוד יש ליישב דבעי’ לסמוך על הראבי”ה מחמת שהוא שעה”ד כדי לקבוע מנהג שנשים אינן מסיבות [והטעם משום שלא חילקו שלא לבייש את אלו שלא ניחא להו להסב דומי’ דסלי נצרים וכו’ עי’ בספ”ג דמו”ק דף כ”ח], אבל אם הוא רק מחמת הטעם הנ”ל שאי”ז צורת חירות לא כל אשה תהיה פטורה וק”ל.

ח) ומ”מ למעשה נראה שקשה לסמוך על היתר באופן הראשון הנ”ל מסתימת הפוסקים שלא הזכירו פטור כזה.

יש לברר בכל מקרה לגופו לפי המוצר ולפי גוף הכשרות המאשר, ויעשה שאלת חכם.

אבל באופן כללי יש לציין ג’ נקודות בזה, הא’ שבעבר נשמע שהיו דברים שהביד”ץ בתחילה לא אישרו לפסח עקב מדיניות הביד”ץ מטעמים שונים גם מוצרים שאין הבעיה שבהם מצד גדרי ההלכה ולאחר מכן במשך הזמן אישרו אותם, ומאידך לפעמים הבעיה היא מצד גדרי ההלכה (כמו רכיבים השנויים במחלוקת אם הם כשרים לפסח ובפרט בנושאים של הגדרת קטניות או תערובת קטניות), ויש לברר בכל מקרה לגופו.

הב’ שלפי כמה ראשונים אין מחוייבים לדאוג לכשרות לפסח במוצרים שידוע שאין הרכיבים שלהם כוללים חמץ, ולפעמים יש לסמוך על זה בשעת הדחק כמבואר בפוסקים, והמורה יצרף דין זה לפי הענין.

והג’ יש לשים לב שלמרות שיש לפעמים מקום להקל יותר בניד”ד לסמוך על גוף כשרות שאין רגילים לסמוך עליו בפעמים אחרות והפעם סומכים עליו מאחר שכבר יש כשרות מהודרת על המוצר לשימוש בשאר ימות השנה, מ”מ כאשר באים לשקלל את גוף הכשרות המשני ולהכשיר את המוצר בפסח על סמך זה, יש לשים לב כאן ביתר שאת שגוף הכשרות הלוקחת את אחריות הכשרות לפסח היא מערכת כשרות שאפשר לפחות מעיקר הדין לסמוך עליה (וכל אחד יברר הדברים אצל רבו המומחה בענייני כשרות, ואי אפשר לקבוע דברים אלו בכתב לדורות, מכיון שהדברים משתנים מזמן לזמן וממקום למקום ואף עשוי להשתנות משנה לשנה).

קרא פחות

****
****
על דבר המצב לאחרונה בארה”ק שיש חיילים מזרע ישראל הנמצאים בצרה באתרא דריתחא ה’ יצילם ויושיעם ואת כל עמו ישראל.

לגבי הנידון כיצד ינהגו חיילים הלכודים בצבא בעת ליל הסדר והם במקום סכנה ממש בשדה הקרב, אביא בזה כמה ענייני הלכה ששייכים בזה לתועלת על כל צרה שלא תבוא ח”ו.

וגם אפרט העניינים הקל הקל מה שיש להקדים ולהעדיף על פני חיובים אחרים כשאין סיפק בידם לקיים הכל במצב של ספק נפשות, וח”ו להתרשל בענייני סכנה ופקו”נ כשנמצאים במקום סכנה כזה שכן פרצה קוראה לגנב כמ”ש בסוכה כו ע”א, וכדאמרי’ בעירובין בראשונה היו מניחין בבית הסמוך לחומה וכו’ עד שתקנו שיהיו חוזרין בכלי מלחמתם למקומן שלא ירגישו בהם האויבים והכי קי”ל בפוסקים, וקל להבין.

אם יכולים יקפידו לשתות ד’ כוסות על סדר כל מצוות הלילה כדין ואם אין יכולים להאריך יעשו לכה”פ הכל בחפזון, ואין להם להתעכב אם מחמת זה לא יספיקו כל מצוות הלילה.

(ובדברים של חיובים לא אמרי’ טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה (שו”ע או”ח סי’ א) ולא נאמרו אלא בדברים שאין האמירה והמצוה חיוב, כגון להצטער על החורבן ולומר קינות בתיקון חצות שהעיקר הוא האבל להצטער כמבואר בתענית ל ע”ב (ועי’ פסיקתא דר”כ פ’ שוש אשיש וזוהר חדש איכה), ואפי’ אם יש צד שנאמר כלל הנ”ל גם בפסוקי דזמרא יעו’ ביסוד ושורש העבודה, מ”מ אין פסוקי דזמרא חיוב דינא דגמ’ בזמנם מעיקר הדין, עי’ שבת קיח ע”ב ורמב”ם בהל’ תפילה, ולכן לא קבלו עלייהו במקום שצריך לדלג וממילא היה גם צד בזה לומר שטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה מידי דהוה אמקום צורך שמותר לדלג, אבל דברים שהם חיובים לא שייך לומר טוב מעט בכוונה, ולכן אין להאריך במצוות שבתחילת הלילה אם לא יספיקו מחמת זה לאכול מצה ומרור ואפיקומן כלל).

ויאכלו כזית מצה וכזית מרור ואם יספיקו עוד יאכלו גם כזית כורך ואם יספיקו עוד יאכלו כזית אפיקומן ואילו הלל ונשמת יאמרו על הדרך כרמ”א ס”ס תפ כהרמב”ם פ”ח מהלכות חמץ ומצה ה”י דלא כהראב”ד שם (וכמובן שאם יספיקו לאכול ב’ הכזיתים של המוציא ושל מצה וב’ הכזיתים של האפיקומן ודאי עדיף, וב’ הכזיתים דאפיקומן יותר נוגע משום שרוב משתתפי הסדר אינם הבוצע, והוא נידון בפני עצמו אם בכלל יש צד של דין ב’ כזיתים במוציא מצה לענין שאר המסובין ואין כאן המקום לזה).

ואם ירצו יכולים שרק אחד מהם יאמר ההגדה כמבואר בגמ’ ובפוסקים ובלבד שיבינו מה שהוא אומר עכ”פ מה שמחוייבים לדינא לעיכובא ע”פ המבואר במשנ”ב לענין המשרתת בסי’ תעג ס”ק סד.

ואם לא יספיקו כל ההגדה יבחרו לומר מה שמבואר במשנ”ב הנ”ל לגבי משרתת.

ואם לא יספיקו כמעט כלום מצה ועיקר ההגדה וברכת המזון קודמין לכל שהן דאורייתא וברהמ”ז במקום אונס יכולים לומר על הדרך.

ואם יש להם זמן נוסף יאמרו קידוש על הכוס שהוא דאורייתא לחלק מהפוסקים, יעוי’ ביאור הלכה סי’ רעא, ואמנם שם מיירי בעיקר לענין שבת אבל יש פוסקים שהזכירו גם יו”ט, יעוי’ בספר המכריע בשם בה”ג ובשמחת הרגל להחיד”א (ואמנם המכריע לא למד כן בבה”ג שהוא דאורייתא אלא פי’ שהוא אסמכתא אבל יש מן הפוסקים שלמדו שהוא דאורייתא).

ובאופן שיכולים לשתות רק ב’ וג’ כוסות אם יש ענין בזה או לא, הרש”ש בפסחים קט ע”ב דייק מהגמ’ שם שכל אחת היא מצוה בפני עצמה, הלכך אם אי אפשר לשתות כולן ישתה מה שיכול, וכן נקטו במג”א סי’ תפג א ובמשנ”ב שם, ואע”פ שהגמ’ בפסחים שם אינו ראי’ מוחלטת שאינן מעכבין זה את זה מ”מ פסקו האחרונים, ודלא כהמהר”ל בספר גבורות ה’ פרק מט שסבר שד’ כוסות מעכבין זה את זה.

ולענין הנידון במקרה שאכן יכול לשתות רק כוס אחד האם יאמר על כוס זה קידוש והגדה וברכהמ”ז והלל או שמא יאמר קידוש בלבד או שמא עכ”פ יאמר קידוש והגדה בלבד, או שמא יאמר קידוש בלבד והשאר יאמר בלא כוס, לענין שאלה זו יעוי’ במשנ”ב שם סי’ תפג סק”א שנקט דאם יש לו כוס אחד יעשה עליו רק קידוש, ואם יש ב’ כוסות יאמר על הכוס השני ברכהמ”ז, ואם יש ג’ כוסות יאמר על השלישי הגדה.

ואם יש להם זמן לשתות ב’ וג’ כוסות בהסיבה או ד’ הכוסות בלא הסיבה, יש להעדיף ד’ הכוסות בלא הסיבה שבזה יוצאין ידי חובה לגמרי לשי’ ראבי”ה, יותר מלשתות ב’ וג’ כוסות בהסיבה שבזה אין יוצאין לגמרי ידי חובת שאר הכוסות שלא שתה לכולי עלמא, בפרט שברמ”א יש משמעות שסבר כהראבי”ה מעיקר הדין (שהרי סובר שכל נשים שלנו מקרי חשובות ואעפ”כ הקיל בזה וסמך בזה על המנהג ולולי שכך סובר מעיקר הדין לא הי’ מיקל כלל ועי’ בהקדמה לתורת חטאת), וגם מסתבר טעמיה כיון שאין דרך חירות האידנא כלל בהסיבה.

ואם יש להם אפשרות לשתות ד’ כוסות בשיעור הגר”ח נאה או ב’ וג’ כוסות בשיעור הגדול, ואין להם אפשרות לשתות ד’ כוסות בשיעור החזו”א, לענ”ד ישתו ד’ כוסות בשיעור הקטן מכמה טעמים ואכמ”ל.

ובאופן שיכולים לשתות הארבע כוסות בזה אחר זה שלא על סדר ההגדה וכו’ ואין באפשרותם לשתות על הסדר, אם יש בזה תועלת או לא, תלוי בשיטות בסוגי’, עי’ סי’ תעב ס”ח ובביאור הלכה שם, ובאופן שא”א לעשות כדין טוב לעשות לפחות מה שאפשר לפי השיטות המבוארות שם, משום מהיות טוב וכו’.

אם אין יין אפשר להשתמש בחמר מדינה (ראה משנ”ב סי’ תפג יא), ובתשובה אחרת פירטתי יותר דיני חמר מדינה, ועי”ש שהקרוב ביותר לשמש כחמר מדינה (מצד הספקות שבזה) הוא מיץ כמיץ תפוזים.

ויש לציין דבאופן כללי והרווח אין הבדל גדול בין פסח לשאר ימות השנה לחמר מדינה ומה שהקיל שם המשנ”ב הוא במין משקה הידוע שהיה סברא להחשיבו חמר מדינה בזמן פסח, כיון שאז הוא חמר מדינה, וכמובן שלא על כל משקה אומרים שבפסח הוא נהיה חמר מדינה, ויתכן שהמשקה שהזכיר שם המשנ”ב הוה קים ליה שהוא היה נשתה שם בפסח הרבה, וגם על מיץ תפוזים יש אולי קצת מקום לומר כן, שבפסח יש יותר צד להחשיבו כחמר מדינה אע”פ שבשאר ימות השנה לא הכריע בזה לגמרי החזו”א, ובעבר לפני שהיו כשרויות על המשקאות הקלים התעשייתיים בפסח הי’ יותר מקום לומר שבפסח יש למיץ תפוזים יותר שייכות וצד לחמר מדינה, ולמעשה יש לדון לענין כל משקה לגופו לפי המקום והזמן והמנהג שבאותו מקום אם נחשב חמר מדינה בפסח או לא.

(בגוף ענין הכשרות על משקאות קלים תעשיתיים בפסח לדידן בני אשכנז שאין אנו אוכלים קטניות הרחבתי קצת בתשובה נפרדת ואכמ”ל).

ומ”מ עדיף להתפשר על מיץ ענבים מלהיכנס לקולא של חמר מדינה בפרט שלהחזו”א אינו ברור שיש חמר מדינה בזמנינו ומסתמא שגם בפסח אינו ברור לשיטתו.

מי שאינו יכול לשתות לא יין ולא חמר מדינה, מהיות טוב אל תקרי רע, ולכן לפחות טוב לכוון לצאת ממישהו אחר ד’ כוסות כדי לפחות לצאת ידי חובה עכ”פ לפי הצד שמועיל לצאת ד’ כוסות בשומע כעונה (עי’ תוס’ פסחים צט ע”ב).

מי שאם ישתה ד’ כוסות ישתכר או יחלה חולי קצת במיחוש הראש ויכנס עי”ז לחשש פיקוח נפש בשעת המלחמה כמובן שלא יהדר לשתות ד’ כוסות של יין, וינהוג כפי האופנים שנתבארו למעלה הקל הקל כפי אפשרויותיו (היינו מיץ ענבים, חמר מדינה חשוב, ג’ כוסות, ב’ כוסות, קידוש בלבד, ובאופנים אלו ששאר הכוסות יכול מהיות טוב וכו’ להשתדל לצאת מאחרים, וכן אם יש רק חמר מדינה גרוע יש לנהוג כפי הענין והנידון ואכמ”ל בהגדרת הדברים והרחבתי בתשובה אחרת לענין חמר מדינה בשאר השנה).

ואם אין להם זמן אכילת מרור דוחה נט”י לכרפס, דאכילת מרור הוא ודאי דרבנן ואילו נט”י לכרפס להתוס’ דע”פ ומהר”ם אינו אפי’ דרבנן וכן לאיזה מהאחרונים שהצדיקו קצת המנהג בזה בשאר ימות השנה, ואף דלא קיימא לן הכי כמ”ש בשו”ע ומשנ”ב מ”מ יש לצרף דעת המקילים בזה לענין הקל הקל.

(ולענין עצם חיוב נטילת ידים על הפת ודבר שטיבולו במשקה ביוצא למלחמת הרשות שלא ע”פ סנהדרין וכו’, הוא נידון בפני עצמו, יעוי’ עירובין יז, והחזו”א סי’ קיד סק”א נראה שסבר שאין פטור כלל באופן כזה, ולענין נטילת ידיים לכרפס עי’ מה שכתבתי בסמוך, ואם אינו אוכל כביצה ואינו יכול ליטול ידיו יש לנהוג כמ”ש הפוסקים באו”ח סי’ קנח ס”ב עי”ש, ואם יש באפשרותו ליטול קודם לכן בשעת הפנאי ולהתנות יש לנהוג כמ”ש הפוסקים באו”ח סי’ קסד ס”א).

בדיעבד אם איחרו חצות במצה ומרור יאכלו מצה ומרור בלא ברכה (ע”פ משנ”ב סי’ תעז סק”ו, ואולם יעוי’ אור שמח פ”ו מהל’ חמץ ומצה ה”א), ואם נתפנה להם זמן סמוך לחצות עי’ במשנ”ב שם מה יקדימו.

מי שאין לו מצה או מרור או יין כלל נתבאר דינו בפוסקים.

לגבי אם יש זמן לכל הנצרך אבל בצמצום ובדחק, הדבר הראשון שיש לקצר בו הוא שולחן עורך, ולאחר מכן הדבר השני לקצר בו הוא במגיד בדברים שאינם לעיכובא, ובמקרה שאין זמן לנהוג את מצוות הלילה על הסדר יש לנהוג על הדרך שנתבאר בתשובה זו, ודאורייתא דוחה דרבנן, ונראה דגם כורך נדחה בפני ד’ כוסות ומרור, וכן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ודבר שהוא חיוב לכו”ע קודם לדבר שיש בו פלוגתא, כגון הסיבה לדידן וכן נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה, ודברים שהם חיוב מעיקר הדין להלכה קודם לדברים שאינם חיוב גמור להלכה כגון ההידור להעדיף יין על חמר מדינה חשוב, וכן חלק מההגדה שאינו מעיקר הדין כגון מעשה וכו’ ואמר ראב”ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו’, וכן אפי’ מה נשתנה שהוא חובה, מ”מ פטורים מעיקר הדין אם כבר מישהו שאל שאלה על השינויים בלילה.

השתדלתי לעורר ענייני סדרי הקדימה, ומה שנשאר הוא לבדוק ולשער כמה זמן יש וכמה מצוות יוכל להספיק בינתיים ולפ”ז לנהוג והחכם עיניו בראשו לכלכל הדברים בהשכל, דעת קנית מה חסרת.

קרא פחות

נראה דלא, דהרי מה דמרבי’ חמשת מיני דגן שיש להם דין לחם הוא משום דבעי’ דבר הבא לידי חימוץ ורק ה’ מיני דגן מחמיצין ואורז אינו בא לידי חימוץ כמבואר במכילתא פרשת בא (מס’ דפסחא פי”ז) ובירושלמי ריש חלה (פ”א ה”א) בדברי ר’ ישמעאל ובדרשא בתרייתא במכילתא דרשב”י פ’ בא (יב, כ), ומזה ילפי’ להפרשת חלה שכתוב בה לחם דבעי’ מין שמחמיץ בגז”ש כמבואר שם, ויעוי’ גם במנחות ע ע”ב מעין המבואר במכילתא וירושלמי שם, ויעוי’ גם בשאר המקורות שהבאתי באיפת צדק על המכילתא דרשב”י שם ששם ביארתי הדברים היטב.

וריב”נ סובר שתפיחת האורז הוא חימוץ, ולכך הוא בכלל לחם הנלמד בברייתא הנ”ל במכילתא כיון שהוא מחמיץ, ורבנן פליגי וסבירא להו שאורז אינו בא לידי חימוץ אלא לידי סירחון, כמבואר כ”ז בגמ’ דפסחים לה ע”א.

אבל לענין לעשות את האורז מין חיטים ושעורים לא, כגון דין מין חיטים ושעורים להדעות שסוברות שג’ מיני דגן הנזכרים במשנה חלה פ”ד מ”ב שהם מין חיטים ושעורים ג”כ שייכי לבכורים, ע”ז לא דברו כלל, דמין חיטה או מין שעורה אינו שייך לנידון אם נקרא לחם ודגן.

ויעוי’ ברא”ש בפ”ו דברכות על דף לז דהוה פשיטא ליה דלר’ יוחנן בן נורי דינו כלחם, והיינו טעמא משום דילפי’ לחם לחם בחלה ממצה כמבואר בברייתות הנ”ל, וממילא גם לחם דכתיב גבי ואכלת ושבעת כמבואר בברכות מג ג”כ ילפי’ ה’ מינים מזה, דאין מקור אחר שה’ מינים נקראים לחם מלבד הלימוד מדבר הבא לידי חימוץ, ומאחר דלריב”נ הילפותא כוללת גם פת אורז א”כ ה”ה לענייננו.

ויש להוסיף בזה עוד דלענין דברים מסויימים קי”ל דשאר מיני דגן אינם נחשבים מין חיטים ושעורים כמו שציינתי בתשובה אחרת [ד”ה מי שיש לו ב’ חלות וכו’] ע”פ השו”ע או”ח סי’ ריא ס”ו, על אף שיש פוסקים שהזכירו כן כהמהרש”א ועוד כמ”ש בדרך אמונה בפ”ב מהל’ בכורים בשער הציון על דרך אמונה סקי”ט בהרחבה, [ובתשובה הנ”ל הרחבתי בזה עוד], ואע”פ כן לענין כלאים פסקו הרמב”ם והשו”ע שאינם כלאים (וכמ”ש הרמב”ם בפ”ג מהל’ כלאים והשו”ע ביו”ד סי’ רצז [הראשון] סי”ד וכן החטים עם הוונין והשעורים עם שבולת שועל והכוסמין עם השיפון וכו’ אינם כלאים זה בזה, והוא ע”פ מתני’ פ”ק דכלאים, ואף דלדעת השו”ע לשאר סתם דברים אינם חשובים אותו המין כדהוכחתי בתשובה אחרת).

והטעם כמבואר שם שלענין כלאים יש גדרים אחרים, דתלוי בדמיון הפרי ולא במין חימוץ ולכך הגדרים וגם הדינים שונים כמבואר שם, ולפי דרכנו למדנו דאורז אין צד כלל שדומה לשאר מיני דגן, דהא קחזינן שבכלאים אזלי’ בתר דמיון ולא אכפת לן מה מין דגן או מביא לידי חימוץ וכו’ כמבואר ברמב”ם ושו”ע בהל’ כלאים דבכלאים אזלי’ בתר דמיון, (וכמ”ש הרמב”ם פ”ג מהל’ כלאים ה”ה והשו”ע יו”ד סי’ רצז [הראשון] סט”ו יש זרעים ואילנות אחרים אף על פי שהם שני מינים בטבעם הואיל ועלין של זה דומים לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים ממין אחד לא חששו להם לכלאים זה עם זה, כיצד הלפת עם הצנון אינם כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוים והלפת עם הנפוס אינם כלאים זה בזה מפני שהעלים שוים וכו’ עכ”ל, ויש דעות בהגדרת דומה, עי’ ר”ש ורא”ש כלאים פ”א מ”ה ומהר”י קורקוס כלאים פ”ג ה”ו וחזו”א כלאים סי’ ג סק”ה), ולגבי כוסמין עם שיפון מבואר טעם ההיתר ברמב”ם מפני שצורתן שוה, ואעפ”כ אורז אינו בפרשה כלל.

וע”פ דרכנו למדנו שאפי’ דומה לחיטין או לשעורים לא זכה האורז להיות לדידן אפי’ בדבר דלא תליא אלא באורז, ומזה נלמוד גם לר”י בן נורי דאינו מין חיטים או שעורים לעניינים שנאמרו בהם גם לדידן מין חיטים או שעורים על שאר שלושת מיני דגן (כוסמין שיפון ושבולת שועל) לכל מר כדאית ליה, דאפי’ בדמיון לא דמי כלל (משא”כ ג’ מיני דגן הנ”ל שיש להם דמיון מה לחיטים או לשעורים), והטעם כמשנ”ת דלגבי דיני מצה תליא בדבר הבא לידי חימוץ ובשאלה מה נחשב חימוץ ולא במינים כלל.

הנה אם איסור הקונם יחול רק מכאן ולהבא פשיטא שכל עוד שלא הוציא הספר אין כאן איסור כלל על השימוש בספר, והנידון הוא לגבי אופן שהטילו את איסור הקונם למפרע אם מוציאים הספר אי פעם, אם יהיה אסור מעכשיו כבר השימוש בספר שמא יוציאם אי פעם, או לא, ולהלן יתבאר.

ובאופן שהנדר הוא סתמא שנדרו לאסור באיסור קונם אם יוציא, לפי החילוק שכתב הר”ן בשבועות ריש דף יב מדפי הרי”ף, נמצא דלענייננו בניד”ד באופן שאמרו בסתמא יחול איסור הקונם רק מכאן ולהבא.

אולם הרעק”א ביו”ד סי’ ריג ס”ג סק”ד הקשה על הר”ן מדברי השו”ע שם סי’ רכ סכ”ג, עיין שם, ונשאר בצ”ע, ועל פי קושייתו מדברי השו”ע צריך לצאת לכאורה שגם באופן שאמרו הקונם בסתמא יחול למפרע כמו שאמרו מכאן ולהבא וקל להבין.

(והמדפיסים של הגהות הרע”א בסי’ ריג ציינו שם בקושייתו לסי’ רכ סכ”ב, וכן את דברי הרע”א בסי’ רכ השיתו על דברי השו”ע שם סכ”ב, והמעיין יראה שטעו ב’ פעמים, דקושייתו בסי’ ריג הוא מסי’ רכ סכ”ג וגם דבריו בסי’ רכ אזלי על דברי השו”ע בסכ”ג).

ולולי קושיית הרע”א הו”א דהתם בסי’ רכ שאני כיון שפירש עד ולא פירש מאימת לכך אמרי’ מעכשיו, ואילו הר”ן מיירי בשלא פירש עד אימת, אבל זה צ”ע לתרץ כן דהרי בשינה אם לא פירש עד אימת לא חל הנדר כמבואר בנדרים טו ע”א ובר”ן ותוס’ שם, אבל יש לומר דהר”ן לא מיירי בשינה דבשינה באמת לא שייך נדר בלא שיאמר עד, ובאמת גם הר”ן וגם הרע”א שהביא דבריו דייקו שלא לחלק בשינה בין אמר שלא אישן היום אם אישן למחר לבין אמר שלא אישן אם אישן למחר, אלא חילקו בין שלא אישן היום אם אישן למחר לבין קונם ככר זו עלי אם אוכל כיכר אחרת או אם אישן למחר, דאילו קונם עיני בשינה אם אישן למחר לא שייך כלל הנידון בזה שיאסור עצמו לגמרי משינה, ואילו לגבי כיכר החידוש הוא שבאמת להר”ן אינו אוסר עצמו מן הכיכר מיד אם אמר היום, והרע”א תמה על זה.

(והואיל דאתאן לדברי הר”ן שם אבאר שמה שסיים שם הר”ן וגבי גט וכו’ כוונתו דהרי גבי גט כיון שאם מת עכשיו לא יחול הגט היה צריך לפי חילוקו של הר”ן דבאופן זה יהיה כוונתו מעכשיו, וע”ז מתרץ דבגט יש סברא לאחר את הגט דבקושי מגרש ואמדינן לדעתיה וכו’).

עכ”פ מה שברור לכל הצדדים כאן דבאופן שאמרו נוסח הקונם שאוסר למפרע בודאי שיש כאן נידון שצריך לדון בו.

דהנה קיימא לן בסי’ ריג שם שאם אמר אדם קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אסור לישן היום שמא ישן למחר, כיון שאם יישן למחר לא יעבור איסור בשעת השינה אלא רק יחיל על עצמו האיסור למפרע, הלכך לא מזדהר בתנאי למחר ולכן אסור לו לישון היום כי אינו מוחזק כנאמן להזהר שלא יישן למחר.

ולכאורה לפ”ז יהיה אסור גם כאן להשתמש שמא יוציא אחר כך.

אולם יתכן לומר איזה חילוקים בין שם לכאן, חילוק ראשון דהרי שם כשישן למחר אינו אוסר עליו דבר לעתיד אלא רק למפרע, ובאופן שאוסר עליו דבר לעתיד אולי נזהר יותר.

אבל למעשה נראה ברור מהר”ן בשבועות שם שא”א לחלק כן, דהרי הר”ן שם הקשה בהא דנדרים עט ע”ב קונם פירות עולם עלי אם ארחץ, דמוכח שם בגמ’ לפי הענין שבינתיים מותרת עד שתרחץ, והוקשה לו דלמה לא תהיה אסורה מעכשיו שמא תרחץ, ותירץ דאם תרחץ תהיה אסורה רק מכאן ולהבא, ולהכי עכשיו עדיין לא נאסרה ברחיצה, אבל לא תירץ הר”ן דלעולם בינתיים מותרת ורק אין גוזרים ליאסר עליה בינתיים דנאמנת לומר דלא תרחץ והטעם דכיון שאם תרחץ תיאסר ודאי בפירות גם מכאן ולהלן ממילא אין כאן הסברא של בתנאה לא מזדהר איניש (וזה לכאורה אינו מוכרח מהגמ’ שם שאחר שרחצה לא נאסרה למפרע רק דמבואר שם שכל שאינה רוחצת לא נאסרה, ועדיין יש מקום לומר דהיינו רק אם גם לעולם לא תרחץ לא נאסרה בינתיים), כך היה מקום לתרץ, וממה שלא תירץ כן שמעינן דלא סגי במה שקיום התנאי מברר האיסור מכאן ולהבא בשביל שיאמר לנו מעיקרא שאין לחשוש שלא יזהר בתנאי זה, אלא אדרבה גם באופן שהתנאי מברר איסור מכאן ולהבא, עדיין חיישי’ שלא יעבור על הקונם שמא יקיים את התנאי ולא יהיה אכפת ליה שאוסר עצמו מכאן ולהבא דבתנאה לא מזדהר איניש בין אם אוסר רק לשעבר ובין אם אוסר גם להבא.

וכן מוכח דהאיסור הוא גם באמר קונם עיני בשינה היום ומחר אם אישן למחר, מהמקרה השני של קונם שאי את נהנית לי עד החג אם תלכי עד הפסח (והחג היינו לאחר הפסח), שבזה ג”כ אסורה מיד, כמ”ש ביו”ד סי’ רכ סכ”ג עי”ש, ואע”פ שבכל פעם שתלך ותיצור את הקונם עדיין היא אוסרת על עצמה את הקונם גם מכאן ולהבא (היינו מכאן ולהבא ביחס לזמן שנוצר הקונם), ואע”פ שאם תלך תאסור על עצמה בשעת הליכה מליהנות לו גם להבא, דהרי הליכה זו שעד הפסח אוסרתה עד החג שלאחר כן, א”כ חזי’ דגם תנאי שאוסרה להבא אמרי’ בתנאה לא מזדהר איניש, כלומר דהאיסור הוא גם אם בשעה שיוצר את האיסור האיסור נוגע גם לאותה שעה של יצירת האיסור אעפ”כ נאסר באיסור כבר מעיקרא מדרבנן שמא ישן למחר.

א”כ למסקנא חילוק הנ”ל אינו נכון לדינא.

אבל עוד יש לדון דשמא בענייננו אם חל עליו איסור קונם כבר עובר איסור בעצם מה שמוציא את הספר לצרכו, וממילא לא שייך לומר כאן את הסברא שבתנאה לא מזדהר איניש, דהרי כאן אינו רק תנאי אלא איסור, ובאיסורא הרי מזדהר איניש, ואפילו אם תמצא לומר שעצם ההוצאה עדיין אינו עובר בזה איסור קונם, ואולי תליא בנידון אם יש מעילה בקונמות, ולפי מה דקי”ל שיש מעילה בקונמות ה”ה דיש איסור בזה, וברמב”ם פ”ד מהל’ מעילה ה”ט לפו”ר משמע שיש איסור בנטלה על מנת ליהנות ממנה, וכן מוכח בנדרים לה סוף ע”א, וכן הוא בר”ן שם ד”ה ככרי, מ”מ גם אם נאמר דאין איסור בהוצאה עצמה, אבל במה שמוציא לצורך שימוש בזה ודאי נזהר שהרי ממ”נ מה שמוציא הוא לצורך השימוש והרי באופן זה לא יוכל להשתמש כיון שבהוצאה נאסר עליו בקונם, וא”כ הרי באיסורא מזדהר איניש שלא להוציא הספר לצורך שימוש, ויל”ע בכל זה.

עוד יש לדון מי יש בידו לאסור כאן בקונם, דהרי התורם אחר שכבר תרם אין לו שום בעלות ודעה על ממונו, כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רנא ס”ה ואו”ח סי’ קנג סי”ד, וציינתי גם בתשובה אחרת [ד”ה מי שהוא מתווך וכו’], ואם הגבאי אוסר בקונם, הא ניחא אם מעיקרא נתרם על דעתו, אבל אם לא נתרם על דעתו שאין לו רשות לשנותו לפי רוב הפוסקים ברוב המקרים [עי’ ש”ך על הרמ”א ביו”ד סי’ רנו והרחבתי בתשובה ד”ה מי שתרם כסף לבקשת חכם וכו’], א”כ מנ”ל שיכול לנדור, ואפי’ אם נימא שאין עליו איסור לגזור איסורים והגבלות על הכסף מאחר שהוא גבאי והוא לטובת הצדקה והרי זה לא נחשב שינוי בקדושה, אבל מנ”ל שיש לו דין בעלים לענין שהנדר יחול, ואמנם בפ”ק דגיטין אי’ שר”ע יזכה לעניים וכו’ וכן בפ’ השולח יתומים א”צ פרוזבול דר”ג אביהם של יתומים וכו’, אבל מהיכי תיתי שיש דין בעלים להחיל איסורי קונם, ושמעתי שיש מפוסקי זמנינו שחששו לקונם כזה, ויל”ע מנ”ל, ואולי חששו משום החלק שיש לגזבר בממון בשכר פעולתו וטירחתו,או שחששו רק במקום שנתרם על דעת אדם גדול שבזה יש יותר מקום לחוש שנתרם על דעתו [עי’ בתשובתי הנ”ל].

ועוד יש לדון דבתוס’ בנדרים טו ע”א הזכירו לענין מש”כ בגמ’ שם דבתנאה לא מזדהר איניש, כיון שרגיל בזה, וא”כ אולי כל הנידון דחיישי’ שמא יישן למחר הוא רק בדברים ששייך בהם התרגלות, כמו לישן שהוא דרך לישן, וכן לאכול כיכרו בגמ’ שם טו ע”ב שהוא דרך של אדם לאכול כיכרו (דיש להעמיד בכיכר שלו או עכ”פ שקיבל רשות לאכול), וכן גבי אם תלכי לבית אביך, שהוא דרך אשה לילך לבית אביה, ואף דבפסחים פז יש חילוק בין רדופה לשאינה רדופה, מ”מ אפשר דמ”מ דרך אשה לילך איזה פעם לבית אביה גם באינה רדופה, ולכן שלא תלכי עד הפסח הוא דבר נגד הרגילות, (וגם הר”ן בשבועות שם שדן לענין קונם פירות עולם עלי אם ארחץ, ודן על החילוק בין שם לכאן, מ”מ הוא רגילות ג”כ לרחוץ, ולכן יש עכ”פ צד לאסור בזה, וכן בגיטין פד ע”א דכו”ע מסכימים שם (גם רב נחמן דפליג עליה דרבא אליבא דסברת רב נחמן גופיה) בדעת רב יהודה (האוסר באופן של קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר כהדעה שנפסקה בשו”ע) שאם נתן גט לאשתו על מנת שתינשא לפלוני שאסורה להינשא לאחר שמא לא יגרשנה האחר ולא תינשא לפלוני, שם ג”כ דרך הוא שאשה אינה מתגרשת, ובפרט לפי סברא דרבא אחר זה שאין גירושיה תלויין ברצונה), אבל בניד”ד הרי הוא להיפך, שכן דרך הוא שאין אדם מוציא ספרים מבהכנ”ס, וגם עובר בזה כמה איסורים, א”כ מנ”ל שבזה יש לחוש שמא יוציא ספר, ואף אם נימא דמסתימת הפוסקים נראה שלא פסקו סברא כזו לומר דתליא ברגילות, וגם אם נימא דאין לדייק כן מדברי התוס’, אבל אכתי בדבר שאם יעשה יעבור איסור, שמא בזה לא אמרי’ דבתנאה לא מזדהר איניש.

הנה מאחר שהדבר תלוי בכמה נידונים, והפשטות הפשוטה שיש כאן איסור, הלכך ראוי ללמד לנודר שיראה להתיר נדרו, שלא יהיה חשש מצוה הבאה בעבירה לכל המשתמשים בספרים.

ולגוף מה שיתכן שתלו המודעה בלא שאכן היה שם נדר, ג”כ אינו טוב, דאפי’ אם יש צד שהותר שקר לתועלת באופן זה, יש כאן בעיה אחרת, שהאנשים מכוונים למעשה איסור שהרי לפי המודעה נמצא שאסור להם להשתמש בזה, והו”ל כאשה שנדרה והיפר לה בעלה ולא ידעה וכו’, וכ”ש שהמדקדקים במצוות ובמעשים לא ישתמשו בספרים מחמת זה, ונמצאת המודעה גורמת ביטול תורה.

השלמה לתשובה על בית כנסת שעשו קונם למי שמוציא ספרים מבית הכנסת אם ספריהם מותרים בשימוש

לגוף הסברא לחלק דדין קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר שהוא רק בדברים הרגילים יש לציין שבדברי השואל בשו”ת הר”ן ריש סי’ נא נזכרה סברא מעין זו בביאור הגמ’ שם שהוא נפק”מ לנידון אחר שנידון שם אלא דהר”ן שם למסקנתו דן לענין הנפק”מ שם באופן אחר ויתכן שלא נכנס לבירור סברא זו.

אם נתרם על דעת ההנהלה להדיא או בסתמא במקום שיש מנהג שהוא על דעתם הם יכולים לשנות, ואם לא להרא”ש מותר מכיון שהם רואים שיש צורך בדבר, ולכו”ע יהיה מותר לכאורה אם הדבר מגיע על שם ולטובת התלמידים שהדבר מיועד בעבורם.

וכ”ז באופן שלא נתרם להדיא עבור תלמידים אלו אבל אם נתרם להדיא עבור תלמידים אלו נכנסים לכאן לשאלה, אבל הפתרון לזה הוא שההסכמה תגיע מצד התלמידים ג”כ ובזה יוצאים ידי כל הצדדים ואפשר למכור.

מקורות:
איתא בירושלמי בשקלים פ”ב ה”ה דאין ממחין ביד פרנסין המשנים את הצדקה, ועפ”ז פסק השו”ע ביו”ד סי’ רנג ס”ו שאם נשאר לעני מה שאינו צריך לצורך מה שגבו לו יכולין הפרנסין לשנות לפי ראות עיניהם.

ועוד פסק השו”ע ביו”ד סי’ רנט ס”ד לגבי צדקה דאם נשתקע שם התורם יכולים הציבור לשנותה אפי’ לדבר הרשות ואם לא נשתקע שם בעליה יכולים הציבור לשנותה רק לדבר מצוה.

ויעוי’ בש”ך שם סקי”א שהביא דיש מהאחרונים שנקטו שיש מחלוקת הפוסקים במה שפסק השו”ע מותר לשנותה לדבר מצוה, לגבי מעות שנתנדבו לצורך תלמוד תורה אם מותר לשנותה לצורך מצוה אחרת דפחותה מיניה, דיש מהאחרונים הנ”ל שנקטו דלפי דעת מהר”ם המובאת במרדכי מותר ולדעת הרא”ש (שו”ת כלל יג סי’ יד) ועוד ראשונים אסור, אבל למעשה נראה שנקט הש”ך שעיקר הדין דלכו”ע שרי לשנותה גם למצוה פחותה ממנה.

ולענין לשנותה לדבר הרשות כתב שם השו”ע שיכולים הציבור לשנותה, וכתב שם הש”ך בסק”ט שדוקא הציבור יכולים לשנותה אבל גבאי לא, וציין שם לסי’ רנו סק”ח, ששם נתבארו בדבריו עוד חילוקי דינים שלפעמים יש אפשרות לשנות על ידי הגבאי בלא הציבור.

ובתשובה אחרת הרחבתי בפרטי הדינים בזה, ועיקרי הדברים הם שבאופן שנגבה להדיא על דעת אדם פלוני (כגון חכם ואפי’ גזבר שאינו חכם אם נגבה להדיא על דעתו) יש לו רשות לשנותה בכל גוני אפי’ לדבר הרשות, וכן באופן שיש חכם מופלג שבדור שבסתמא נגבה על דעתו, או באופן שיש מנהג שגובים על דעת הגבאי שיעשה מה שירצה, אבל בלא שיש אחד מן התנאים האלה יהיה מותר לגבאי לשנות רק לדבר מצוה ולא לדבר הרשות.

(ולענין דבר הרשות ממש שאין בו צורך עניים י”א שא”א יעוי’ בש”ך י’ רנו סק”ז, אבל אין הנידון כאן לזה).

היוצא בזה שאם יש אחד מן התנאים דלעיל מותר לגבאי להעביר הצדקה לפי דעתו בכל גוני, ואם אין אחד מן התנאים דלעיל א”כ לפי הדעות שסוברים שמותר לשנות גם למצוה פחותה ממנה יהיה מותר לשנות ממעות של תלמוד תורה למעות צדקה, ולפי הדעות החולקות אי אפשר שלשנות למצוה פחותה מהמצוה שנתדבה הצדקה לצרכה דינו כמו לשנות לדבר הרשות, וכך יש אחרונים שלמדו שיש בזה מחלוקת ראשונים ושהכרעת השו”ע החמיר בזה, והכרעת הש”ך נראה שאין בזה מחלוקת ומותר.

ובזמנינו יתכן שהתורם לישיבה נחשב שתרם על דעת ההנהלה ולפי צד זה יהיה מותר בכל גוני.

(ועי’ בבית לחם יהודה בסי’ רנג ס”ו שנראה שבזמנו המנהג היה פשוט שגבאי יש לו רשות וכן לפי מה שביאר הש”ך דברי הרמ”א בסי’ רנו ס”ד באחד מהתירוצים מבואר שכך היה המנהג פשוט אצל הרמ”א).

אבל בכל האופנים והדעות, אם התורם לא אמר שיהיה לתלמוד תורה אלא פירש שיהיה לתלמידי ישיבה פלונית, בזה יש קצת בעיה לשנות בלא הסכמת תלמידי הישיבה, יעוי’ ביו”ד סי’ רנו ס”ד ובט”ז וביהגר”א שם שאם פירש שהמעות ילכו לפלוני כבר זכו בהם וא”א לגבאי לשנות (היינו בלא דעתם), והרמ”א מיירי שם בגבאי שתרמו להדיא על דעתו או במקום שהמנהג לתרום על דעת הגבאי (תלוי בתירוצי הש”ך שם), ואעפ”כ אם אמר שיהיה לעניי עיר פלונית כבר זכו בהם וא”א לגבאי לשנות, ולכן באופן כזה יצטרכו את הסכמת תלמידי הישיבה לשנות את המצרכים למטרה אחרת.

(ולפי התירוץ בש”ך דהרמ”א מיירי רק בגבאי שכחו לשנות הצדקה בא מכח המנהג אפשר שבאופן שהתנה להדיא שיהיה על דעת הגבאי בזה יוכל הגבאי לשנות גם אם פירש לעניי אותה העיר, ויל”ע בזה, אבל יותר נראה מסתימת הדברים דלא חילקו בין התירוצים ויש לציין עוד דמשבא ליד גבאי א”א להישאל משום שכבר זכו בו עניים כמ”ש יו”ד סי’ רנח ס”ו, אע”פ ששאלה על הצדקה הוא כעין מקח טעות ועוקר הדבר מעיקרו, אעפ”כ מאחר שכבר זכו עניים א”א, וא”כ יש מקום לומר דגם לענייננו לא שייך לתלות בדעתו שמתחילה שתלה בדעת פלוני לאחר שכבר זכו עניים גם אם תלה בדעת פלוני להדיא, וע”ע בערך לחם סי’ רנג ס”ו דגם באופן של מותר עני דבזה רשות ביד גבאי לשנות אעפ”כ אם איש אחד נדר מדעתו לעני מיוחד בפירוש סבר הערך לחם שאין הגבאי ולא בני העיר יכולין לשנותו).

ובאופן שפשוט וברור באומדנא שתלמידי הישיבה מרשים למנהל להעביר את המצרכים למקום אחר, הוא כבר יותר קל, דיש אומרים שגם בממונו ממש אין בזה גזל בכה”ג, והוא נידון הש”ך והקצה”ח, ואכמ”ל.

לפי איך שאתם מתארים את המקרה יש היתכנות שהמוצרים מגיעים מבתי ייצור מזון שנתקעו עם המזון ואין בכוונתם שהמוצרים יגיעו דוקא לתלמידי הישיבה, ואם מדובר באופן זה ג”כ עדיין אינו ברור שלא נחשב שנתרם לתלמידי הישיבה.

ולענין מה שנתבאר שהציבור יכולים לשנותה, יעוי’ באו”ח סי’ קנג עוד פרטי דינים בדין זה, ויתכן שציבור בישיבה נחשבים לענין זה תלמידי הישיבה כציבור, שאם הגבאי משנה על דעת תלמידי הישיבה יחשב כמשנה על דעת הציבור ובאופן זה יתכן שיהיה מותר בכל גוני.

במקרה שהנודב התנדב להדיא לישיבה ובשעת הנדבה התנה שלא יוכלו לשנות כלל לשום מטרה אחרת יש בזה בעי’ כמבואר ברמ”א יו”ד סי’ רנו ס”ד, והפתרון הוא למכור את המוצרים במכירה ולהעביר את הרווחים לקופת הישיבה.

ואם האוכל הולך לאיבוד ואין שום אפשרות למכור אותו לטובת קופת הישיבה אם מותר לכל אחד לקחת ממנו הוא נושא נפרד.

ואמנם היה מקום לומר דמה שנקט השו”ע בסי’ רנג ס”ו שאם נותר לעני הפרנסים יכולים להעביר לפי ראות עיניהם הוא גם באופן שלפי הגדרים הרגילים גבאי אינו יכול להעביר דהגדרים שנאמרו שגבאי אינו יכול הוא רק במקום שהצדקה נצרכת, כך היה מקום לומר, אבל בערך לחם הנ”ל לא כתב כן, ומאידך גיסא בש”ך סי’ רנו סק”ז הביא בשם הרא”ש דאה”נ הדין הזה שבמותר העני הפרנסים יכולים לעשות לפי ראות עיניהם כשרואים שיש צורך בדבר גם בסתם גבאי שאינו יכול לשנות לצורך מצוה מצדקה אחת לצדקה אחרת, ועי”ש שאינו מוסכם בדרכי משה, אבל הפתרון לזה הוא כנ”ל שימכור על ידי הסכמת התלמידים שהם הציבור שזכו בזה והזוכים בצדקה ואז מותר לכאורה.

לגבי אם יש חיוב להשלים, אם לא אמר כלל פסוד”ז קודם התפילה כ’ השו”ע להשלים אחר התפילה בלא ברכותיה, (ועי’ בפנים התשובה אם נאמר בתורת חיוב או הנהגה שיש לעשותה).

ולגבי אם אמר פסוד”ז לפני התפילה אם מחוייב להשלים אחר התפילה יש בזה דעות בין הפוסקים, ונראה שהדעה העיקרית בפוסקים שאין זה חיוב אבל דבר טוב.

ולגבי עד מתי אפשר להשלים, בדיעבד נראה שאפשר להשלים גם אחר זמן תפילה ואפי’ לאחר חצות היום.

מקורות:
לעצם הנידון אם צריך להשלים, יש לציין דבמקור הדברים בטור סי’ נב הובאו ב’ אופנים, האחד הוא בשם הגאונים שאמר הפסוד”ז בדילוג ואז יצא ידי עיקר חובת פסוקי דזמרא בדיעבד ואינו חוזר ואומרם אחר התפילה, והב’ בשם הרר”י הוא באופן שלא היה לו שום פנאי לומר פסוד”ז קודם התפילה אף לא בדילוג, שאז חוזר ואומר הפסוד”ז לאחר התפילה.

(ובאופן הא’ הנ”ל הובאו ב’ חילוקי דינים בזה בשם ב’ דעות ולא נאריך בזה כאן).

ואמנם הגם שהטור הביא הדברים בשם כמה דעות, אבל מפשטות לשונו שהדעות משלימות זו את זו, דהדעה הראשונה מיירי באופן שיש קצת שהות והדעה שאחר זה מיירי שאין שהות כ”כ, והדעה שאחר זה מיירי שאין שהות כלל.

וכן נקט האגור [סי’ צה] בדעות המובאים בטור שאינן חולקות זו על זו, אלא שאם הספיק לומר קצת פסוד”ז אינו חוזר ואומרן אחר התפילה אבל אם לא הספיק כלל לאומרן קודם התפילה אומרן אחר התפילה.

אבל הב”י חלק על ביאורו של האגור, וסובר שהדעה הראשונה בטור (דמיירי באופן שאמר קצת מהפסוד”ז קודם התפילה עם הברכות) סוברת שאם לא אמר הפסוד”ז קודם התפילה הפסיד לגמרי הפסוד”ז עם הברכות אחר התפילה.

וכן הב”ח ביאר [ואינו מפורש להדיא בטור] דהדעה הראשונה בטור סוברת דאפי’ לא אמר כלל פסוד”ז קודם התפילה לא ישלים אחר התפילה כיון דלא תקנו כלל פסוד”ז לאחר התפילה, והדעה האחרונה חולקת על זה.

(וא”ה מ”מ יתכן שהטור עצמו להלכה סבר כביאורו של האגור לפסוק ככל השיטות יחד, (אף אם הדעות חולקות זו על זו), ולכך התהלה לדוד להלן נקט שהרא”ש סובר כהרר”י וקיצרתי ודוק).

ולפי ביאור הב”י והב”ח בטור יתכן שלפי הדעה האחרונה אף אם אמר בדילוג יצטרך להשלים לאחר התפילה.

(אף שלא פסקו הב”י והב”ח כהדעה האחרונה ועי’ להלן).

(והב”י רק הזכיר בדבריו בשם הראשונים דגם להדעה הראשונה יכול להשלים הזמירות בלא הברכות לאחר התפילה ושהוא דבר טוב, ושלענין אם יכול לברך הברכות אחר התפילה נקט כהדעה הראשונה [לפי פירושו] שאי אפשר בכל גווני, אבל לא נחית לנידון מה הדין לפי הדעה האחרונה באופן שאמר רק חלק מהזמירות לפני התפילה עם הברכות אם צריך להשלים לאחר התפילה.

אולם מל’ הטור משמע שהדעה האחרונה רק באה להוסיף מה הדין באופן שאין שהות כלל [שבזה הדעה הראשונה לא מיירי להדיא גם אם נימא שהי’ להם דעה בזה] אבל מה שמפורש בדעה הראשונה שאם אמר בדילוג הפסוד”ז אינו מחוייב להשלים אחר התפילה לא משמע שבאו לחלוק בזה, ומ”מ יש לדחות דהטור לא הביא אלא מה שכ’ הדעה השניה בהדיא בדבריהם.

והנה זה פשיטא שלפי הדעה הראשונה א”צ להשלים אחר התפילה וזה פשיטא שלענין האיסור לומר הברכות אחר התפילה [לפי פירוש הב”י בדעה הראשונה שבטור] פסק הב”י כהדעה הראשונה בטור וכן כ’ בשו”ע, אבל לענין אם צריך להשלים [על הצד שלפי הדעה השניה צריך להשלים אחר התפילה] לא פסק להדיא כאחד מן השיטות אבל הב”י הביא ב’ טעמים למה לפסוק כדעה הראשונה, הא’ משום שספק ברכות להקל, והב’ שקבלתן של גאונים תורה היא, והטעם השני של הב”י שייך גם לנידון הזה [אם יש חיוב להשלים הברכות], וממילא לכאורה דעת הב”י להכריע ג”כ כהב”ח שאין חיוב להשלים, אלא שבב”ח משמע שלא ישלים ובב”י נקט [בהדעה הראשונה] שאינו חיוב וטוב להשלים).

ויעוי’ עוד בנידון זה בעה”ש [שמקיל] ובחי”א ובארחות יושר [שנקטו להשלים] ובמחנה ישראל להח”ח ובמה שציינו בשם המשנ”ב בהל’ שבת (עי’ בביאורים ומוספים מה שהביאו בכל זה).

ולמעשה נראה שהדעה העיקרית בפוסקים שאינו חיוב להשלים שלכאורה לא נמצאה שום דעה מפורשת בראשונים שמחוייב להשלים באופן שאמר בדילוג ואדרבה נמצא להדיא בכמה ראשונים שא”צ להשלים והם הדעות שכוותייהו נקטינן בשאר דבריהם כמו שנתבאר [בפרט שפסוד”ז אינו אפי’ תקנה דרבנן בתורת חובה כמבואר בגמ’ שבת קיח ע”ב וברמב”ם הל’ תפילה אלא דקבלוהו עלייהו כחובה, ואולם עי’ במסכת סופרים] ושטוב להשלים.

וגם בשו”ע לא הזכיר השלמה אלא לענין מי שלא אמר כלל פסוד”ז קודם התפילה ולא לחינם הזכיר כן על הדרך שנתבאר.

(ויש לציין דבל’ הגר”א סק”ז וסק”ח משמע שמה שפסק השו”ע לומר באופן זה אחר התפילה הוא ג”כ אינו חיוב מעיקר הדין כמו ברכות השחר שהזכיר הרמ”א אחר כך עי’ בלשונו שם [ויתכן לפרש בדבריו שהוא לרווחא דמילתא לחשוש לשאר דעות], ויש אולי קצת דיוק כן מל’ המשנ”ב סק”ט בשם הגר”א ודוק, ואמנם באשל אברהם [שעל הדף] על השו”ע שם אפשר שר”ל שם שהשלמה זו של פסוד”ז אחר התפילה באופן המבואר בשו”ע שם [דהיינו אם לא אמר כלל הפסוד”ז קודם התפילה] הוא כעין הנהגה שאינו חיוב מצד הדין שקבלוהו עלייהו).

ולענין זמן ההשלמה עי’ בתהלה לדוד על השו”ע [יצא לאור מחדש בהוצאת עוז והדר] שכתב [סי’ נב סק”ג] וז”ל, מש”כ המחבר ואח”כ יקרא כל פסד”ז בלא ברכה לכאורה נראה דהיינו דוקא בזמן תפילה אבל אם עבר זמן תפלה שוב אין אומרים אבל רש”י ז”ל כתב בברכות דף י”א ע”ב שברכת ישתבח אומרים אותה קודם זמן ק”ש אם ירצו ע”כ ולפ”ז יש להסתפק אפשר דזמנם כל היום ולדעת הרר”י והרא”ש ז”ל יאמרם כל היום בברכה ואיך שיהי’ צ”ע למה לא יאמרם במנחה דנהי דבכל מנחה אין מסדרין שבחו של מקום בברכה לפני’ ולאחרי’ היינו שכבר סדר בשחרית אבל זה שלא סדר בשחרית למה לא יסדר במנחה וצ”ל דלא נתקנו אלא בשחרית וצ”ע עכ”ל.

וביאור דבריו דאחר שנתבאר ברש”י שזמן פסוד”ז אינו שייך לזמן התפילה, א”כ הנה להדעות שיכול לומר בדיעבד פסוד”ז עם הברכות אחר התפילה [היינו הדעות שהביא אחר כך] הרי לכאורה יכול לומר כל היום, אבל הרי אפי’ להדעות שאי אפשר לומר פסד”ז עם הברכות אחר התפילה [וז”ש ואיך שיהיה וכו’], (ושמחמתם פסק השו”ע שאם לא אמר כלל הפסוד”ז יאמר הפסוד”ז אחר התפילה בלא הברכות), הרי לפי המבואר בראשונים והובאו במפרשי הטור דהטעם שלא ישלים עם הברכות אחר כך משום שתקנוהו רק קודם התפילה דלעולם יסדיר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל [ברכות לב ע”א] וממילא הקשה דא”כ יהיה שייך להשלים קודם מנחה שבזה מקיים הסדרת שבחו של מקום קודם התפילה, ואז יוכל לברך, ודחה הראיה דמ”מ התקנה היתה על שחרית, וכיון שלא תקנו על מנחה וה”ל כמברך ברכה מלבו אם יאמר הפסוד”ז עם הברכות במנחה.

וא”כ עיקר דבריו הם ב’ נידונים, הא’ האם אפשר להשלים את הפסוד”ז כל היום, ובזה נקט שסתימת השו”ע שרק בזמן תפילה אפשר ושלכאורה בדברי רש”י מבואר שאינו שייך לזמן תפילה.

והנידון השני בדבריו הוא, לדידן שאין השלמה של פסוד”ז בברכות, מה הדין אם אפשר להשלים קודם מנחה הפסוד”ז בברכותיהם, ובזה משמע שחכך בזה שלא ישלימו בברכותיה באופן זה.

ולמעשה לגבי הנידון אם יכול לומר פסוד”ז אחר זמן תפילה ואחר חצות נראה לאור דברי התהלה לדוד הנ”ל דמאחר ומהשו”ע אין ראיה ברורה מה דעתו בזה ומאידך הראי’ מרש”י היא לכאורה ראיה אלימתא מאוד, לכך יוכל להשלים בדיעבד (אם לא הספיק להשלים) גם אחרי זמן תפילה ואפי’ אחר חצות, ובפרט דלדידן אינו ברור שמדינא מחוייב להשלים הפסוד”ז כמו שנתבאר ואפי’ אם לא אמר הפסד”ז כלל קודם התפילה שכ’ השו”ע להשלים אינו ברור שהוא אמור בתורת חיוב גמור כשאר חיובים כמשנ”ת.

דעת הרוב המוחלט של פוסקי זמנינו שאין מברכים שהכל באופן כזה (ראה בהרחבה רבה באופן כעין זה ובאופנים דומים בביאורים ומוספים סי’ רד על משנ”ב סק”מ בשם הרבה מאוד מהאחרונים ופוסקי זמנינו), ולכן פטור מלברך שספק ברכות להקל.

אמנם אם נהנה מן השתיה גם עכשיו בודאי שצריך לברך.

ומכל מקום גם אם שותה לצורך מחר אם יש לו משהו אחר לברך עליו שהכל ולצאת ידי כל הדעות זה עדיף (יש בזה סתירות לכאורה במשנ”ב בגדר יציאה מן הספק בספק ברכות אבל בודאי שיש כמה ראיות במשנ”ב ופוסקים שאם בקלות אפשר לצאת מידי הספק אפי’ בספק ברכות ובמילי דרבנן יצא מן הספק, וכמ”ש הפמ”ג בהל’ בשר בחלב ובכללי ספק ספקא כעי”ז).

קרא פחות