יעוי’ בסי’ תרו בדברי הפוסקים (הרמ”א סעי’ א והמשנ”ב ונו”כ שם) דיש אופן שלא ימחל הנפגע והוא לטובת המבקש מחילה כדי שלא ירגיל ומ”מ יסיר השנאה מלבו, ולא הזכירו בדבריהם שימחול בלב ולא בפה, ומשמע דבאמת לא מהני מחילה בלב (וקצ”ע דמ”מ ימחול בפה בינו לבין עצמו ואולי אה”נ דלא מהני), ודוחק לומר דמה שאינו מוחל לו מחילה גמורה הוא כדי שלא ישקר (במה שאמר שאין מוחל לו) דהא משנים מפני השלום, ואין לך שלום גדול מזה שגם מוחל לחבירו וגם עושה לטובתו שאינו מודיעו שמוחל לו, ועוד חזי’ דעצם הסרת השנאה מלבו לא חשיבא מחילה.
ואולי כן משמע מהרמב”ן עה”ת פ’ ויחי ורבינו בחיי שם לענין מחילה.
ואשכחן בגיטין חרש רומז ונרמז ואיכא למ”ד קופץ ונקפץ, ומ”מ אפשר דגם אם נדמה ממון לזה מ”מ אכתי אין עיקר הענין אלא גילוי דעת והא איכא ברמיזה או בכתיבה ג”כ דאין בזה דין אמירה גם במחילה דהכא.
ובשם החזו”א הובא דבמחל בפה ולא בלב לא מהני וכעי”ז שמעתי מפי הגראי”ל שטינמן שקל לומר אני מוחל אולם קשה באמת למחול בלב, ולפ”ז נמצא דהעיקר שצריך מחילה גם בלב וגם בפה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 121
מק"ט התשובה הוא: 153845 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/153845
