בשבת קיט רב חסדא וכו’ ולהלן קמ ע”ב איתא דא”ר חסדא בר בי רב לא ליכול ירקא וכאן נזכר שהיה מחתך הירק דק דק וי”ל דלק”מ דאין דרך נכון לאכול כל שבעו כדאי’ בגיטין ע’ וברמב”ם בהל’ דעות, ובשבת אפשר דשאני כעין מה דאמרי’ בברכות לט ע”ב כיון דבכל יומא לא עביד הכי ורק בשבת עביד הכי הלכך לא מתחזי כרבתנותא הלכך בעתירותי לא אכלית ירקא דאהיכא דעייל ירקא ליעול בשרא כדאמר התם קמ ע”ב טענה זו לא שייכא אלא בחול אבל בשבת אכול מזה וגם מזה אל תנח ידיך ולכך הי’ רב חסדא מחתך הירקא כדי ללמד דבר זה גופא, ומ”מ עיקר קושיא מעיקרא לא קשיא כולי האי דאפשר לאכול הירק ע”י תערובת בשר וכיו”ב, בפרט היכא דהירק מחותך דק דק כמו כאן (ובשו”ע או”ח סי’ רנ ס”א), ובמאמר המוסגר יש לציין דכעין מה דאשכחן גבי ר”ח דכמה מאמרים בענין ירקי נאמרו ממנו, גם גבי ר’ זירא אשכחן כאן שהי’ מדליק האש ואשכחן גם לגבי עובדא דקטינא חריך שקיה שהי’ עוסק באש ויל”ע אם יש רמז לענין הקשר בין הדברים דמצינו בכ”מ דברים כעי”ז בגמ’ שיש איזה חכם שנזכר שמו כמ”פ באיזה ענין, ויש מהספרים שדברו מעניינים אלו, וברוך היודע.
*
ב”ב לג ע”ב, ברשב”ם וגם ר”ח פירש כן וכו’, נשאלתי מ”ט בעינן מיגו כיון שהעדים אין מעידים שפלוני קרוב יותר אלא רק שהוא קרוב נמצא שאין שום עדות כנגדו, וי”ל בב’ פנים הא’ דהקרוב ודאי חשיב מוחזק כלפי הטוען טענת קרוב (וצל”ע הדין בזה ועי’ בסוגי’ דרב חסדא גבי מרי בר איסק בב”מ), והב’ דהרי הודה לרב אדא שאינו קרוב א”כ צריך טעם למה לא יצטרך לשלם לכך קאמר דיש מיגו, והטעם השני לא ברירא כולי האי דממ”נ אם יכול לטעון דידי אכלי אע”פ שהחזיר מכאן ולהבא א”כ בלאו הכי יכול לטעון כן גם בלא המיגו ואם אינו יכול לטעון כן כיון שהחזיר מכאן ולהבא כדעת אביי ורבא א”כ מה יועיל מיגו בזה.
ולפי הטעם הנ”ל מבואר עוד מה הטעם שמועילים העדים בזה.
ובזה מבואר למה רק פירות דלשעבר יכול לתפוס כיון שיש בזה מיגו להיפטר שאינו כנגד עדים משא”כ בפירות שיאכל עכשיו כל מה שיכול לטעון הוא שהוא קרוב יותר מרב אדא וזה טענה כנגד עדים דכל טענתו היא טענת ספק ולאו כל כמיניה לטעון טענת ספק כנגד מצב שנקבע ע”י עדים (ועי’ עוד בהחולץ גבי ספק ובני יבם אלא דשם הוא טענת שמא).
*
מגילה ג ע”ב הדר פשטה וכו’ גדול כבוד הבריות וכו’ צל”ע דאפשר דהשתא לא הוצרך נמי לאתויי קרא דלאחותו משא”כ הקושי’ דרבינו אלחנן בתוס’ לגמר מק”ו ליכא לתרץ דשם לא נזכר דמתחילה איבעיא ליה ומיהו יש ליישב דלאחותו דילפי’ מיניה שמיטמא למת מצוה הוא סברא דכבוד הבריות ג”כ עי’ ברכות ריש דף כ רק מה שנתחדש לבסוף הוא ענין שדוחה וכו’.
*
התוס’ בגיטין לג ע”ב ד”ה צריכי הקשו באופן שביטל הגט בפני ב’ שלוחים שלא בפני שאר השלוחים מ”ט בטלו חכמים את ביטול הגט גם כלפי אותם השלוחים שנתבטל אצלם כשביטל רק חלקם ולא כולם ותורף תירוצם ר”ל שלא חילקו חכמים בתקנתם ולכך ביטלו חכמים בכל גווני שליחות זו.
ונשאלתי דהרי מחמת הביטול הגט גופא שביטל שלא כדין אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה וא”כ תיפוק ליה שביטל הגט וממילא כל השליחות בטלה.
והשבתי דחכמים אפקעינהו אחר שנתן הגט בכשרות לפי דעת השלוחים דחכמים תלו הדבר לפי ידיעת השלוחים באופן כזה שביטל שלא כדין אבל ב’ שלוחים אלו (באופן שביטל שנים מתוך עשרה) שיודעים שאין שליחותם תקיפה מצד הבעל נתינת הגט שלהם אינה בכשרות, דהרי אפקעינהו חל אמנם למפרע [עכ”פ לדעת רוב הראשונים כדבתוס’ לעיל, וכ”ש להחולקים], אבל באופן שלא ניתן גט בכשרות (לפי ידיעת השלוחים וכנ”ל) לא נתבטלו קידושיו.
*
במשנ”ב סי’ לב ס”ק קלז כתב דגם מי ששגור בפיו צריך לומר בפיו ומיירי שם במקרא לו אחר ונראה דכ”ש כשכותב מן הזכרון והטעם ששיערו חכמים דמי שאינו כותב מן הכתב יכול לטעות (לדעת השו”ע שכותב מן הכתב א”צ לומר בפיו) וע”כ דהמשנ”ב נקט כן גם בדעת השו”ע שהרי סיים בשעה”צ “ועי’ הטעם בבית יוסף”, ועוד דהמשנ”ב קאי על השו”ע ועוד דלעיל הביא המשנ”ב פלוגתא אם צריך להוציא בפה כשכותב מתוך הכתב ואילו בזה לא צריך, והטעם שכ’ הב”י הוא שלא יטעה וא”כ מתבאר כנ”ל דצריך שירגיש בגופו ע”י ראיית הכתב או על ידי דיבור ובשמיעה בלבד עדיין יש חשש שיטעה, ועוד כתב השעה”צ שם דהמקור לזה (שגם בשגור צריך לומר בפיו) ממשה רבינו ונראה משום דמשה רבינו ודאי דינו ששגור בפיו דהרי אמרו חז”ל שתורה נתנה לו במתנה ואמרו שאל ממני כל ספקות שיש לך ומזה למד השעה”צ דכ”ש הוא בכל סתם אדם ששגור בפניו דלא עדיף ממשה וכה”ג אמרי’ בריש תו”כ לגבי ליתן רווח בין פרשה לפרשה הדיוט הלמד מן ההדיוט על אחת כמה וכמה.
*
שו”ע או”ח סי’ רמו ס”ד בהג”ה ועיין למטה בסי’ זה, י”ל דעיקר כוונת הג”ה זה להכריע בין הדעות כהדעה המתירה אלא שקיצר וציין לסוף הסימן וכוונתו להג”ה שבסוף הסימן.
שו”ע או”ח סי’ רמה ס”ג ואם נשתתפו בחנות וכו’, הלשון קצ”ע דלכאורה אין כ”כ חילוק בין קרקע לבין חנות דגם בקרקע שיך לחזור ולבטל השותפות ולהשתתף שוב כמבואר בסוף דברי המחבר דסעיף זה, ומאידך גם בחנות אם הי’ שייך להחזיר החנות להמוכר כמו בקרקע הי’ בזה היתר, רק דדרך חנות שיש שם סחורה שא”א לחזר אחר מוכר של כל חפץ וחפץ, וזו כוונת המחבר כאן, ועי’ עוד להלן סי’ רמו ס”ה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 114
מק"ט התשובה הוא: 148143 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/148143