בשו”ע יו”ד סי’ רמח ס”ג כתב דאין פוסקין צדקה על היתומים אא”כ פוסקין עליהם לכבודם שיצא להם שם, וברמ”א שם כתב דאם צריכין עכשיו כגון לעשר פירותיהם שיוכלו לאכול או שקרוביהם עניים ויהיה גנאי ליתומים אם לא יתנו להם ויש לזה קצבה אזי האפוטרופוס נותן הקצבה מנכסיהם ועי”ש בש”ך ונו”כ עוד כמה דינים בזה.
וממש”כ הרמ”א דאם הוצרכו לאכול מעשר להם לכאו’ משמע דלולי זה אף שהוא חיוב על הפירות אין נותן משלהם אלא רק מחמת שצריכים לזה עכשיו, וצל”ע דהרי הוא חיוב על הפירות, ואפשר דאה”נ היינו הך דכיון שהוא חיוב על הפירות ממילא אין יכולים לאכול דהא בהא תליא ולכך צריך לעשר להם אע”פ שאם לא היה חיוב המוטל על הפירות ולא היה מונע את אכילתם לא היו צריכים לעשר ולאכול.
וכ”א בגיטין נב ע”א [וציין לזה בבהגר”א שם] האפוטרופין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח, וכ”ה בשו”ע חו”מ סי’ רצ סי”ד האפוטרופסין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילם, שאין מאכילים את היתומים דבר האסור, אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנים אלא ימכרו אותם טבל עכ”ל.
והיינו אע”ג דגדול אסור למכור טבל כדתנן שאין מוכרין טבל אלא לצורך [וכמו שציינתי בזה במקו”א ד”ה בחורים שקטפו אתרוגים וכו’], מ”מ בקטן לא הטילו עליו חיוב זה דחיובי ממון לא הטילו עליהם, וצל”ע הטעם בזה (ועי”ש בנו”כ דאינו ברור ענין זה דכוונת הגמ’ למכירת הפירות בטבלן).
ואין להקשות ממה דאמרי’ בגיטין שם שעושים לו אתרוג ולולב וכל דבר שיש לו קצבה, דאולי יש מקום לחלק שחיוב שהוא עומד בפני עצמו והוא נצרך לממון כדי לקיימו מטילין על הקטן אם יש לו קצבה אבל חיוב שכל צורת החיוב הוא הוצאת ממון בזה אין מטילין על הקטן אלא לצורך מאכלו כדי שלא יאכילו אותו דבר האסור.
א”נ י”ל להסוברים שממתין בגדולותו לעשר כל דבר שא”צ עכשיו, א”כ י”ל דבלולב וכה”ג אין יכול להמתין בגדלותו, ואפי’ להסוברים (עי’ בסמ”ע ושאר נו”כ מש”כ שם) שמוכר ללוקח ויעשר אפשר דוקא בכה”ג, אבל איסורא ממש כגון למכור לגוי לא התירו כמו שלא התירו לקטן לאכול טבל, וב’ תירוצים אלו יהיה תלוי בהם לפ”ז מה נימא לגבי לקט שכחה ופאה אם לדמותם לשאר מעשר שאין מעשרין שלא לצורך מאכל היתומים או לדמותם ללולב ואתרוג שהוא צורך שלהם עכשיו, וצל”ע בכ”ז.
ולגבי לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות לא נתבאר שם בגמ’ ובשו”ע בכלל מה הוא דמחד גיסא יש לומר דאין הקטן מחוייב בחיובי ממון שאינם לצורך הקטן ומאידך גיסא יש מקום לומר דגם זה חשיב צורך הקטן דגם לקט ושכחה אם יאכלם הקטן לא גרע מאם אוכל הקטן דבר שאינו מתוקן דכיון שאינו של הקטן אין לך דבר שאינו מתוקן גדול מזה [עכ”פ בדבר שאינו מחוסר מעשה הפרשה ולא בפאה] וגם יש שטענו דאינו של הקטן כלל [עכ”פ בכל נתינה שלא חסרה מעשה] וכמו שיתבאר.
[ומעשר בהמה ג”כ אינו טובל את העדר, ויש לציין בזה למה שדנו הפוסקים האם מעשר בהמה יכול אפוטרופוס לעשר בלא רשות ב”ד, עי’ תוס’ שבת נד ע”ב ד”ה מעשר, ובית יעקב על השו”ע שם בשם התומים ובשם שאר פוסקים מה שכתבו בזה, והנידון כאן יהיה תלוי ג”כ בתירוצים שם, דלהסוברים שרק ברשות ב”ד יכול לעשר א”כ כאן ג”כ, ולהסוברים דיש חילוק בין בהמות לפירות א”כ גם בניד”ד לא יוכל האפוטרופוס לעשר].
ולענין שדה של קטן יש בזה כמה נידונים.
הא’ האם מותר לעני ליטול משם עם או בלי הסכמת הקטן.
הב’ האם מוציאין את הלקט והשכחה והפאה מן הקטן בדיינים.
הג’ אם תמצי לומר שמוציאין ממנו אם הוא מדאורייתא או מדרבנן.
הד’ אם הקטן עצמו רוצה לצאת ידי שמים או בבא לימלך האם מחוייב ליתן לקט שכחה ופאה או אולי אסור כדי שלא יגרום לעניים לאכול בלא מעשר.
הה’ כנ”ל יש להסתפק לגבי האפוטרופוס, ואם יש חילוק בין קצירת הקטן עצמו לקצירת האפוטרופוס.
הו’ לקט שכחה ופאה שנותן הקטן האם פטור ממעשר.
הז’ קטן שקצר והגדיל והרי התבואה לפנינו האם צריך ליתן לש”פ.
הו’ כנ”ל יש להסתפק בקטן שקצר ולא נתן לקט שכחה ופאה ואין התבואה לפנינו.
הח’ גדול שקצר ומת וירשו קטן האם צריך הקטן ליתן לש”פ.
הט’ קטן שקצר מקצת והגדיל וקצר השאר.
הי’ גדול שקצר מקצת ומת וירשו קטן וקצר את השאר.
הי”א אם תמצי לומר שקטן שקצר והגדיל חייב אם הוא מדאורייתא או מדרבנן או משום דמדאורייתא מהני לדרבנן.
הי”ב אם תמצי לומר שקטן חייב בלקט שכחה ופאה האם הוא מצד דיני חינוך או מצד שהפירות אינם שלו.
הי”ג אם יש חילוק בין קטן שהגיע לחינוך לבין קטן שלא הגיע לחינוך.
ובדרך אמונה פ”א מהל’ מתנות עניים סקי”ט כתב בשם המנ”ח מצוה רכא חש”ו שהי’ להן שדה ועברו ונטלו הפאה ואח”כ נתגדל הקטן ונתפקח השוטה וישנם המתנות תח”י צריך ליתנם לעניים אף אם שינה אותן אך אם נשרפו או נאבדו פטור עכ”ל.
ומהלשון ועברו משמע שהיו מחוייבים ומ”מ אולי ר”ל שהיו מחוייבים אם לא היו קטנים, ובפנים המנ”ח אמנם נזכר לשון זו ועברו אך משמע שם דגם מתחילתם לא היו מחוייבים ליתן וז”ל שם א”כ אף שלא עבר על הל”ת מ”מ חייב בעשה ואינו דומה למי שנוטל בהיתר שהבאתי לעיל דפטור אח”כ ליתן דהתם לא חל כלל המצוה בשעה שלקח א”כ אח”כ ג”כ א”ח אבל כאן המצוה עליו רק דקטנותו גרמא לו לא הוי כלקח בהיתר ובודאי צריך אח”כ ליתן אם יש בעין תח”י וכו’ עכ”ל, ומבואר שלא עבר הקטן על הל”ת וגם מבואר שבא לדמותו למי שלקח בהיתר וקאמר דלא דמי דהתם קטנותו גרמה לו אבל מצד הפטור עצמו משמע דהוא דין פטור רק שהוא צורת פטור אחרת.
אבל לא ביאר שם אם הפטור הוא רק מדאורייתא או גם מדרבנן.
ובמנ”ח מצוה תקצ”ג דן שאין שכחה בשדה של קטן משום שאינו חייב במצוות, ואם בשעת קצירה היה קטן ואח”ז בשעת עימור הי’ גדול אפשר כיון דליתא בשכחת קמה ליתא בשכחת עומרים כמו גבי גר שנתגייר ואפשר לחלק דהתם פטור הוא אבל גבי קטן באמת בר מצות הוא רק שאינו בן דעת עכ”ד.
ובביאור ההלכה שבדר”א שם פ”ב ה”ד הביא דברי המנ”ח הנ”ל וכתב דמה דפשיטא ליה להמנ”ח שפטור כשקצר קטן היינו מדאורייתא אבל מדרבנן יש לעי’ בזה, ונטה שם לחלק בין מתנות שצריכים הפרשה כפאה דבזה מדאורייתא פטור ומדרבנן חייב משום מצות חינוך והפקר ב”ד לבין שאר מתנות עניים שאין טעונין הפרשה שבזה ממילא דינו כמתנות עניים כמו בשמיטה ששדהו הפקר ממילא, ולענין שכחה לא הוה ברירא ליה כיון דתליא בשכחת האדם וקטן אין לו דעת אבל מסתבר שמדרבנן תקנו לו שכחה משום מצוות חינוך וצ”ע עכ”ד בקיצור.
ובדרך אמונה הנ”ל כתב לעיין בתורת הארץ [להגר”מ קליערס] פ”ה [ס”ק נח ואילך], וכן בבהה”ל שבדר”א הנ”ל סיים ששוב ראה בתורת הארץ פ”ה שהאריך בזה הרבה, וכן ציינו בענין זה לדברי התורת הארץ בספר חנוך לנער (לבעל הפתחי חושן) עמ’ ח ועוד.
ובתורת הארץ שם האריך הרבה מכמה צדדים אם לפטור הקטן כשקצר והגדיל או כשהתחיל לקצור והגדיל וכן אם שייך להטיל עליו חיוב מתנות עניים כשעל ידי זה יפטור ממעשר או בלא פטור ממעשר.
וא”א להעתיק כאן כל מה שכתב שם (וגם א”א מקופיא [בלא העיון הראוי] להעתיק עיקרי הדברים שם, כי גם מה שהאריך שם הרבה בס”ק נח ואילך עד ס”ק עט הרבה מזה תלוי בחקירות שהזכיר מתחילה בגדר חיוב המתנות עניים ובדברי הראשונים שהביא לענין זה קודם לכן, ועכ”פ חלק ממה שכתב שם אפשר שאינו להלכה, וצריך להתיישב בדבריו).
ומ”מ משמע שם שהצד העיקרי דהוה פשיטא ליה שעכ”פ הקטן בזמן קטנותו אין בו חיוב לקט שכחה ופאה, ועכ”פ בס”ק נח שם מוכח דמיירי שם גם מדרבנן [ממה שמשווה לתרו”מ וממה דנחית לענין אם יתן אפוטרופוס], ולגבי קטן שקצר וגדל אח”כ ועוד אופנים כתב בזה כמה צדדים ותלה הדברים גם בחקירות בגדר חיוב הפאה.
ועי’ עוד בהערות בשולי המנחה על המנ”ח סוף מצוה רכא שהביאו עוד מו”מ מהרבה אחרונים בזה [ומה שציינו שם לספר מורשת משה לכאו’ היינו לבעל המחבר תורת הארץ הנ”ל].
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 110
מק"ט התשובה הוא: 146003 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/146003
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.