מלקות על ראיית ע”ז וכתיבת הי”ד על קבר

הנה איסור הסתכלות בע"ז מבואר בגמ' שבת קמט וברמב"ם בפ"ב מהל' ע"ז ה"ב וטושו"ע יו"ד סי' קמב סט"ו וכן הובא דין זה בביאור הלכה סי' שז סט"ו.

ומבו' ברמ"א ביו"ד שם דאם הוא דבר שאין מתכוון מותר, ומשמע שם בבהגר"א שהיתר זה הוא לכתחילה אפי' היכא דאפשר בלא זה, משום דלא קמכוון ליהנות, וציין לסוגיית הגמ' בפסחים כה כו לענין אפשר ולא קמכוון.

ויש להוסיף דכן יש להוכיח ממה שתקנו ברכה על ראיית ע"ז [ברכות נד ע"א] ומבואר מזה דראיה בעלמא לא חשיב ראיית איסור כלל ואין בזה משום ראיית איסור, ושו"ר שכ"כ בתפארת צבי ובספרו אוצר המלך על הרמב"ם שם דראי' מעט שרי לראות ולברך ורק הסתכלות אסור.

[ואמנם בבה"ל בסי' שז הנ"ל הביא היתר זה לענין דיוקנאות שאינם ע"ז מ"מ אפשר דלא שנא והיתר זה הוא גם בע"ז אלא דלשונו דחוק לפ"ז, ובמג"א שם השווה זה לענין הסתכלות בקשת בריש סי' רכט באו"ח, ובמחה"ש בסי' שז שם דימה זה עוד לדין הסתכלות בנשיאת כפים בסי' קכח במג"א סי' קכח, ועי' בעזר מקודש באה"ע סי' כא, ונ"ל די"ל בניד"ד דגם דבערוה לכתחילה יש לאסור גם בראי' בעלמא משום הרהורא כמבו' בפוסקים בשם הרשב"א לענין ק"ש וה"ה לענין ראיה מ"מ היכא דלא שייך הרהורא אפשר דשרי בראיה בעלמא כשאר האופנים שהזכירו הפוסקים].

והנה לשון השו"ע ביו"ד שם הוא אסור לשמוע כלי שיר של עבודת כוכבים או להסתכל בנוי עבודת כוכבים, כיון שנהנה בראייה עכ"ל, ומשמע דדימה זה לענין איסור קול ומראה דקי"ל [פסחים כו ע"א] איסורא מיהא איכא, וא"כ הוא איסור הנאה בלבד וגם איסור דרבנן, ודלא כדמשמע בגמ' בשבת שם שהוא איסור דאורייתא, א"כ משמע דס"ל להשו"ע שהוא אסמכתא.

אבל ברמב"ם בסה"מ ל"ת י משמע שהוא איסור דאורייתא מצד מה שפונה לבו להרהר בענין הע"ז, וכך סתימת משמעות הרמב"ם בהל' ע"ז שם.

ואם נרצה להשוות דין הגמ' והרמב"ם לדין השו"ע צ"ל דבאמת יש בזה ב' דיני איסורים, הא' הסתכלות דהנאה כשאינו מחשב בענין מהות הע"ז כלל אלא שמביט בנוי האומנות, ואינו מתכוון כלל לראיית הע"ז, ואז שמא אין איסור מצד ראיית ע"ז אלא רק מצד הנאה הראיה, והב' הסתכלות דמחשבה שמחשב בענין הע"ז ואז האיסור אינו עצם הראיה אלא מצד שלבו פונה לע"ז, וכן משמע מדברי הרמב"ם בסה"מ שם שהאיסור הוא הפניה, וכן נראה כוונת דברי הכס"מ בהל' ע"ז שהאיסור הוא מצד פניית המחשבה וההסתכלות הוא רק המניע את המחשבה.

ולפ"ז באדם המהרהר ושקוע במחשבותיו ונועץ עיניו בע"ז בזמן זה לכאורה לא יעבור איסור לא מצד דין הרמב"ם ולא מצד דין השו"ע, ובפרט דמעיקר הדין משמע להתיר ראי' בעלמא ואילו מה מקום יש כ"כ לחלק בין ראי' מועטת למרובה אטו איסורא זוטא שרי אלא דהענין שאינו מתבונן בדבר כלל, ולא אכפת ליה מזה, רק דלמעשה א"א להתיר לעשות כן כיון שיכול בקל להרהר בע"ז ולעבור בה.

[אמנם ראיתי באוצר המלך על הרמב"ם שם שנדחק להעמיד דברי השו"ע בראיית נויי ע"ז בלבד ונשאר בצ"ע על השו"ע שלא הזכיר דין ראיית ע"ז עצמה ודבריו תמוהין דאם בא ליישב מה שאין איסור אל תפנו מצד שהוא נוי ע"ז הא סו"ס כיון שהוא שייך לע"ז איכא ביה אל תפנו עכ"פ לפי שיטתו שראיית ע"ז אפי' כשאינו מתכוון לע"ז אסור, ועי' בלשון הרמב"ם בסה"מ שם דמשמע דכל מה דשייך לע"ז אסור וכן בס' החינוך ובספרי שהביא הרמב"ם בסה"מ שם, ושו"ר שגם בלשם דלהלן כ' ליישב כדברי האוצהמ"ל רק שמבואר מתו"ד דבש"ך כבר מבואר שלא כדבריו].

לפי הנ"ל אם מסתכל דרך פניית ע"ז עובר לאו דאורייתא רק דאין לוקין כיון שאין בו מעשה דהמעשה האיסור הוא בעצם הפניה וכנ"ל [מלבד מאן דאמר שיש מלקות בלאו שאין בו מעשה] ואם מסתכל דרך הנאה מהצורה בלא הרהור בע"ז עובר איסור דרבנן ואם נעץ עיניו בלבד בלא מחשבה אפשר דמעיקר הדין לא עבר אפי' איסור דרבנן עכ"פ בדיעבד.

וראיתי בשם הסמ"ג לאוין יד שמנה איסור הסתכלות בע"ז כלאו וכ' שלוקין ע"ז אם היה ע"י מעשה [שהי' וילון וגללו כ"פ במהרש"ל על הסמ"ג והובא במהר"ץ חיות עירובין יז ע"ב ומשם ללשם עי' שם שהאריך כרך דעה ח"ב דף צ ע"ב ודף צא ע"א בהג"ה ומשם לדברי יעקב ליקוטים ח"א עמ' קיא], ולכאו' למד דעצם ההסתכלות הוא האיסור ולא שגורם האיסור אח"כ ע"י המחשבה, ומ"מ אפשר דגם לדידיה בעינן מיהא הסתכלות דרך מחשבה ופניה או בנוסח אחר דכשפונה במחשבתו בדרך הסתכלות חשיב המעשה ההסתכלות הפניה עצמה אמנם שוב עיינתי בפנים לשונו של הסמ"ג ומצאתי דאדרבה כ' שם שהפונה דרך מעשה לוקה ולא הזכיר שהמסתכל דרך מעשה לוקה, וזה ממש כבר מבואר ברמב"ם הל' ע"ז שם ה"ג, א"כ לא נזכר בדבריו כלום כנגד מה שנתבאר דהעיקר הוא הפניה ולא ההסתכלות.

[ואולי מה שלא הביא השו"ע ושאר פוסקים דין זה של הפונה דרך מעשה לוקה משום דס"ל דמ"מ עיקר האיסור עובר במחשבה רק דא"כ צ"ע דמ"מ הו"ל לכה"פ להזכיר להדיא עיקר איסור הפניה, ועוד צ"ע דבאו"ח סי' שז משמע דפסק כרש"י שהאיסור בכל צלם ואין דרכו לפסוק כרש"י כנגד תוס' והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג בפרט דהרמב"ם הביא ספרי, ועכ"פ אין בהשמטת השו"ע דין זה ראיה מספקת לומר שחלק על הדין].

יש בזה כמה נידונים, ראשית יש לדון מצד מסירת דין לשמים, דקי"ל בב"ק צג ע"א שמותר למסור דין לשמים כשאין ב"ד מזומן, ובזמנינו אין ב"ד שיכול לדון דיני רציחה, וממילא חשיב כלית בי דינא בארעא, אבל יש לדון אם דבר טוב לעשות כן או לא.
(ועי' בשטמ"ק שם בשם רבינו יהונתן שהוא מצד אכזריות שמתאכזר על חבירו כי ע"י תפילתו לא ישאר לחבירו שם ושארית אחר שיצטרף עונו זה עם עונות אחרים והי' לו לבקש מדיין שיוצא שלו מתחת ידי חבירו, ולפ"ז אפשר שברוצח שכבר נמצא בכליאה הוא ג"כ אכזריות לעשות כן להתפלל שינקום הקב"ה ממנו, כי מה יצא מזה עוד, ועי' עוד שם בשם הראב"ד).
ויש להעיר עוד דגם עיקר הנידון גבי מוסר דין חבירו לשמים הוא באומר ישפוט ה' ביני וביניך כמ"ש בגמ' שם אבל במזכיר לשון קללה ממש הוא חמור יותר, ועי' בחו"מ סי' כז ס"א, ואע"ג דרשע מותר לקלל מ"מ אפשר דעבד תשובה וגם יש בזה פרטי דינים.
כמו כן יש לדון דמצינו גואל הדם ברוצח שבא לנקום ויש לדון אם הוא היתר או מצוה ואם הוא דין בגואל הדם או בכל אדם (ובמשנה בפ"ב דמכות יא ע"ב בפשוטו הוא תליא במחלוקת תנאים ב' פרטים אלו, וברמב"ם פ"ה מהל' רוצח ה"י פסק ורשות לגואל הדם להרגו ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו שנ' [במדבר לה כז] אין לו דם ע"כ, א"כ אין מצוה בהריגתו).
וכן אם צריך ב"ד בשביל לקבוע דין גואל הדם (ועי' בדברי ר"י בר"י במשנה מכות פ"ב, ובתשובה אחרת הרחבתי בנידון אם בזמן שאין ב"ד יש דין גלות).
ואם גואל הדם יכול גם לצער את הרוצח או רק להורגו (ובתשובה אחרת הרחבתי בנידון אם יכול לפגוע בו באחד מאיבריו וכאן יש סברא לומר דאמירת ה' יקום דמו הוא קל יותר מכיון שנקמה מותר לעשות).
היוצא מכ"ז שאין זה דבר טוב כ"כ להשתדל לעורר זעם כלפי שמיא על אדם מישראל דשומר פיו ולשונו וגו' ומה יתן לך וגו' (ואמנם אפשר לקנוס ע"י ב"ד כמ"ש בפוסקים בחו"מ סי' תכה ואם יראו ב"ד שעה צריכה יוכלו לומר שיכתבו כן, אבל לא כ"א יכול לעשות הדין לעצמו).
[ומענין לענין יש לציין למש"כ הח"ח לדברי הזוהר דע"י לשה"ר מתעורר קטרוג על ישראל ללמד קטרוג והיינו כח הרע של הקטרוג שמקטרג על חבירו שזה מתעורר גם למעלה, אע"ג דעיקר הדברים שם מיירי בלשה"ר באיסור, מ"מ אשכחן בכ"מ בחז"ל דהמעביר על מידותיו מעבירין על מידותיו למעלה דנוהגין עמו כמו שנוהג כאן, וזהו מעין שורש הכוונה דהזוהר הנ"ל].
ויש לציין דבפוסקים משמע דעיקר הדעה דלעורר חמה ולנקום נקם בקבורת נרצח עם בגדיו הוא רק ברוצח נכרי [וכמו שהבאתי במקו"א],
ויש להוסיף עוד דמה שציינו בשם הרמב"ם והרדב"ז שם שלא להתרשל בעונש הרוצח בפ"כ מהל' סנהדרין ה"ד אינו ענין לכאן דשם מיירי בעונש שחייב מן הדין.
ומה שהביאו ראיה מדאמר דוד לשאול [ש"א כד יב] ישפוט וכו' שם עדיין היה בסכנה והוצרך לשפיטה.
ומה שהביאו ראיה מאחאב שם היה משומד לע"ז ודינו כגוי.
וכן ראיתי שנהגו למעשה שלא כתבו ה' יקום דמו אחר הרצח הידוע.