לימוד בין ישתבח ליוצר

ברמ"א סי' סח כתב לגבי ברכות ק"ש שאסור להפסיק בלימוד בפה אבל בלימוד בהרהור מלבד מתוך הספר שרי, אלא שלא יעשה כן כשהציבור אומרים פיוטים שלא יבואו ע"ה לעסוק בשיחה בטלה, ומבואר דבפה אסור.
אבל בשו"ע סי' נד מבואר דלצרכי מצוה הנזכרים שם י"א דמותר להפסיק (כגון לצרכי ציבור או צדקה והיינו שהם מצוות שצריך עבורם את הציבור), וכ' הרמ"א דמזה נהגו עוד דברים שנקראים צורך מצוה כגון לברך חולה או לקבול או לברך, ולפ"ז לכאורה מעיקר הדין היה מותר ללמוד עכ"פ במקום הצורך שצריך להמתין.
וההפסק המותר הוא רק בין ישתבח לקדיש ליחיד (או בש"ץ אם יחזור ויאמר פסוקים כדי שיחול ע"ז הקדיש, ועי' משנ"ב סק"ז דמשמע שזה רק בש"ץ שהפסיק עי"ש ואולי כוונתו גם בש"ץ שהיה כשהציבור הפסיק דחשיב שהציבור הפסיק עמהם אבל יחיד שהפסיק בלא ש"ץ מוכח מדבריו דא"צ לומר עוד פסוקים), אבל בין קדיש לברכו או בין ברכו ליוצר דרגת ההפסק חמור יותר וא"א גם לצורך מצוה כמבו' ברמ"א שם.
אבל למעשה כתב הערוה"ש שם ס"ד דכהיום לא נהגו בזה (וע"ע כה"ח שם סקי"א), וכך הוא המציאות שלא נהגו לדון או לברך חולה או להכריז צרכי ציבור או צדקה בזמנינו בין ישתבח ליוצר, ולפ"ז א"א להקל במקרה רגיל לנהוג כן.
אולם כפי האמור דמצד הדין שרי [דאף דבלשון השו"ע אינו ברור אם הוא מוסכם לכו"ע (ועי' כה"ח שם, וכבר ציינתי במקו"א דאיכא פלוגתת אחרונים הלשון יש מי שאומר אם הכונה שהוא מוסכם והלשון יש אומרים שאני), מ"מ מעיקר דינא הכי קי"ל גם לדידן עכ"פ לענין ברכה על טו"ת אלא דטו"ת הוא יותר קל גם לענין הפסקים אחרים ואכה"מ אבל בפוסקים משמע דהכי קי"ל], ולכן במקום צורך גדול או בדיעבד אין קפידא, אבל לכתחילה נהגו להחמיר בזה וכנ"ל.
ובשם הגרא"מ שך יש שהביאו שהתיר לקרוא שנים מקרא בין ישתבח ליוצר, וי"ל דהיינו דוקא למי שרגיל כל שבת להקפיד לקרוא לפני קריאה"ת לכך כדי שלא יפסיד חומרתו שרגיל להקפיד בו לכך הדרי' לעיקר דינא להתיר לפני קריאה"ת אבל במקרה רגיל לא התיר ללמוד בזמן זה וכפי הנהוג בכל מקום שאין לומדים בפה בין ישתבח ליוצר.
ויש לציין עוד דשנים מקרא קיל לא רק מצד שהוא מצוה אלא גם מצד שהוא מעין המאורע, עי' עוד בשו"ת מהרש"ל סי' סד (קפח ע"ב), והביאור בזה הוא דמה שהוא מסדר התפילה לא חשיב הפסק כולי האי בצירופים נוספים (וכעין מה שמצינו במשניות איזהו מקומן לענין ישיבה סמוך למתפלל לחלק מהדעות).