ב”ק צד ע”ב, הגזלנים שהחזירו אין מקבלים מהם וכו’, ומבואר שהדבר נתקן לאחר שאירע מעשה שאדם לא רצה להחזיר כדי שלא יאבד את ממונו, א”כ תקנה זו נתקנה על דעת שכשיחזיר הגנב יהיה יודע שלא יקחו ממנו, וקצת צ”ע דא”כ סו”ס אין תשובתו שלמה.
וי”ל דמ”מ זה עדיף ממי שאם לא ישוב בתשובה כלל כמו שנזכר בברייתא, וגם י”ל דכיון שיש ע”ה שיקבלו ממנו ויקבלו ממנו חזרה גזילתו א”כ תשובתו שלמה לענין זה שיודע שיתכן שאפשר שיקחו ממנו.
*
ב”ק קיט ע”ב, פחות מכאן למאי חזי, וכוונת הגמ’ דאיך שייך שיקפיד ע”ז בעה”ב, ויל”ע דאולי מקפיד מצד דחזי לאצטרופי, ואולי לא שכיח שיקפיד כ”כ דאין דרך לשמור קצת כ”כ היכא דחזי רק לאצטרופי.
*
ב”ק קיב ע”ב, דאמר קא טרח בזוזי וכו’, צל”ע בפוסקים מה הדין בעומד ומודה דלא קטרח בזוזי, אבל לא אמר להדיא שאינו משלם, ומ”מ כל זה גופא שייך לדון דוקא בדאמר אתינא דבדלא אמר אתינא לאלתר כתבינן כדאמרי’ להלן בסמוך.
*
פסחים יג ע”ב, נפסלות בלינה, לכאורה למ”ד בפ”ק דר”ה כיון שעבר רגל אחד עובר בעשה א”כ עוד טעמא רבה אית ביה למה מרובות היו וזה לא נזכר כאן, אבל לפי מה דקי”ל מקצת רגל אינו עובר לפ”ז ניחא, ועי’ בזה במנ”ח מצוה תקעה אות ח ובתוס’ ר”ה ו ע”ב ד”ה שנה.
*
ב”ק קד ע”א, ושלח הלה, משמע מזמן ששלח נפטר הגזלן וק’ דמיניה נשמע לרבנן להוכיח דשליח שעשאו בעדים סגי, ושמא הכא רק בצירוף ב”ד ובצירוף ששלח המשלח ואז דינו כעין שליח ב”ד שעשאו הנגזל מעיקרא ה”ה כששלח שליח ליטול מיד שליח ב”ד ומ”מ מה דחשיב שליח ב”ד שליח דנגזל אינו משעה שממנה השליחות.
*
פסחים יד ע”ב, נתני שנטמא בשרץ, וי”ל דמשרץ לא היה מקום להקשות אמאי תני שרץ כיון דזה הרגילות, א”נ כיון דליכא לדייק, א”נ אדרבה מקשי דאם מיירי בחרס ליתני שרץ וממילא ידעי’ דמיירי דוקא בולד ולד ולא באב, וק”ל, ורש”י נר’ דגריס שנטמא סתם, ואפשר דגם התוס’ גרסו כן מדלא כתבו מידי בענין זה.
*
ב”מ ו ע”א, עד השתא חשדת ליה בגזלנא, הלשון חשדת צריך קצת ביאור דהא לטענתו הוא גזלן ודאי ולא רק חשוד, ויש לומר משום דתלינן דבבת אחת אגבהו וממילא עדיין גם אחר שנקבל מה שטוען שתפס ראשון מ”מ חבירו תפס ראשון עמו וסבור ג”כ שכולה שלו וממילא אין חבירו גנב ונמצא דחשדא בעלמא הוא אע”ג דהטוען עצמו אינו תולה בכך.
*
ב”מ ד ע”ב, שאני התם דמסייע ליה שטרא, פרש”י דמאחר שסתימת השטר משמע דאין חייב יותר משתי מטבעות ממילא הטענה דתובע גרועה, כך מתפרשים דברי הגמ’ אליבא דפרש”י, ולכאורה היה מקום לפרש כוונת הגמ’ באופן אחר, דר”ל דלא חשיב מודה במקצת הטענה לגבי ב’ המטבעות הראשונות כיון דיש שטר ולאו הודאה דידיה הוא, אבל סברא זו גופא היא דלא כסברת ר’ חייא קמייתא דעדים או אנן סהדי הוא טעם לחייב שבועה ולהחשיב המקצת דעדות כמקצת הודאה, ולא לפטור.
*
ב”ק קיג ע”א, זימנא וזימנא בתר זימנא, ר”ל זימנא א’ ועוד זימנא ג’ בתר זימנא ב’, בס”ה ג’ זימני, והיינו שני וחמישי ושני דקאמר וכדפרש”י.
*
ב”ק קיד ע”א, אבל ליסטים ישראל כיון דאמרי מימר מייאש, וברש”י הביא ב’ פירושים אם הכונה דלא דייני בזרוע או דהכונה דלא דייני בלא עדים כשרים, ולפי הצד דלא דייני בלא עדים ניחא מה שאין יכול לתובעו מיד אצל גוים, אבל להצד דהוא מצד שאין דנין בזרוע א”כ אמאי מייאש סו”ס ידיננו לפני גויים, ועי’ בכסף הקדשים חו”מ סי’ כה, ואפי’ להצד שצריך תחילה לתובעו בדיני ישראל מ”מ הא אי לא ציית דינא יתבענו בדיני גויים, ובדוחק גדול יש לומר דמ”מ מתייאש כיון דצריך לילך לב’ בתי דינין, ואפשר שבזמן הגמ’ נתנו רשותא לריש גלותא ולדייני ישראל לדון בדיניהם ולא היו גויים מטפלין בזה ואם נימא הכי ניחא אבל יצא מזה חידוש להלכה ובפוסקים הוה להו להזכיר חילוק זה וצל”ע בדבריהם.
*
ב”ק קיג ע”ב, זבן מגוי מאה ועשרים חביתא במאה, צ”ל שקנה בחזקת שהיו מאה חביות, ובזה דמי לעובדא הקודם, ועוד דאם תפרש שהגוי אוזיל גביה א”כ לא שייך פרט זה לניד”ד, ולפי הפי’ השני ברש”י שהגוי סמך עליו יש לפרש שסמך עליו גם לענין מנין החביות.
*
ב”ק קיג ע”ב אמר רבא תדע דקטלי דקלי וכו’, ויש לעיין דאולי כל אחד עובר על חלקו, ויש לומר דלמסקנא לא שייך לומר כן כיון דס”ל דהדקלי (להצד שאין דינא דמלכותא) עדיין ברשות בעלים הראשונים נמצא שכל נסר שייך לאדם בפני עצמו, וגם בלא זה מאחר שיש בני אדם שלא נתנו למס כדמפרש ואזיל א”כ הם היאך משתמשים בזה ובלאו הכי מה שיכול לטעון שנכנס לתוך חלקו הוא נידון בפנ”ע ואכה”מ אבל אין להוכיח מכאן דבר לענין זה.
*
ב”ק קיג ע”ב, אם היו בעלים מרדפין אחריהן, אין הכונה בעלים מוכחין דא”כ פשיטא, אלא ר”ל שטוענים טענת בעלות, ובישראל בכה”ג המוציא מחברו עליו הראיה אבל בגוים הוא להיפך דסתם גוים גזלני נינהו כדאמרי’ בפ”ג דסוכה לענין קרקע וכ”ש לענין מטלטלין שאין שם בעליהן עליהן, ומעין זה מצינו דבגברא אלימא מהפכינן ראיות, וגם דין דאפוכי שבועתא בחשוד אולי הוא ג”כ משורש ענין זה.
*
ב”ק קיג ע”ב בורלא דארעא, ונרשם בצדו גי’ הרי”ף והרא”ש בול ארעא לשון יבול, ויש לציין ללשה”כ כי בול הרים ישאו לו ומתפרש על יבול כמ”ש בפסדר”כ פ’ את קרבני ובמדרש פ’ אמור.
*
ב”ק צד ע”א, אמר לי’ רב פפא לאביי איכפול כל הני תנאי לאשמעינן כבית שמאי, וקצת צ”ע לפי מה שמבואר בראשונים בכמה מקומות שכל מקום שנזכרה שיטה אין הכוונה שכולם שווים, וכעי”ז בתוס’ בסוף העמוד הקודם, וא”כ בלאו הכי אין סוברים תנאים אלו כבית שמאי.
ועוד מה תשובת רבא על זהדהא רבא גופיה מודה דשוים הם משהו וא”כ אכתי אכפול וכו’.
י”ל דמ”מ אביי סבר ששווים הם בעיקר הדבר אם קטן אם יותר ואם מעט.
משא”כ רבא ר”ל שאינם שווים כלל, אלא כל אחד מהם אמר דבר הנידון כדין בפני עצמו בלבד, ולפי זה יצא שאביי עצמו סבר דאכן קרובים דברי תנאים אלו לדברי בית שמאי יותר מלדברי בית הלל.
*
ב”ק קד ע”ב, אי ר”ט אע”ג דאשתבע וכו’, השתא אמרי’ לה בפשיטות דאין חילוק לר”ט בין אשתבע ללא אשתבע, ואילו למסקנא ליתא לה להא אלא איכא נפקותא בין אשתבע ללא אשתבע, ובפנים הגמ’ לא הובא טעם למה במהלך הס”ד בעינן לפרש דמיירי אפי’ בדאשתבע, וגם במסקנא לא נזכר להדיא נימוקין וטעמים לדברי הס”ד שעליהן באין להשיב, אבל כן דרך הגמ’ דמאריך בס”ד כדי לאפוקי מיניה למסקנא וכוונת הגמ’ לא דיש טעם למה להעמיד פלוגתת ר”ט בכה”ג אלא ר”ל דלא תוכל להעמיד כן דהרי אם תעמיד כן תקשי כך וכך, וכמ”ש הראשונים כעי”ז בכ”מ, ומ”מ ניחא ליה מעיקרא דסוגיא להעמיד פלוגתת ר”ט ור”ע בכל גווני בין בנשבע ובין בלא נשבע.
*
ב”ק קג ע”ב, ועוד מתיב רבא מעשה בחסיד אחד וכו’, והך ברייתא לא ס”ל כר”ש בן אלעזר דקאמר מודה ר”ע בלוקח, ורשב”א סבר לענין הך מעשה לא היו דברים מעולם.
*
ב”ק קד ע”ב, ופטורין מן האשם, בריש יבמות מקשי’ מ”ש דתני פוטרות ליתני אוסרות, אבל כאן לא מקשי דכיון שפטורין מן האשם ממילא אסורין להביא דאין אשם בא בנדבה.
*
ב”ק קה ע”א, התם אי לא מרח לא קאי, יל”ע דבשלמא בזמורה עצמה ניחא כדי שתעמוד לכך צריך למרח אבל בין זמורה לחברתה הרי כל זמורה מחוברת מאידך גיסא למירוח ומה צריך עוד מירוח בין זמורה לחברתה ואולי מ”מ לא קאי שפיר אם אין מירוח לזמורה מכל צדדיה, ולשון רש”י לעיל עד שימרח בטיט מן הצדדין של זמורה לסותמה היטב ע”כ, והיינו לפי הצד של הס”ד שהוא מטעם סתימה אבל גם לפי הדחייה שהוא כי היכי דקאי הזמורה י”ל דבעינן לתופסה היטב מכל צדדיה וכנ”ל.
*
ב”ק קיד ע'”א, אבל לא יקוץ את סוכו, ולא נתבאר בסוגיין להדיא מה הטעם דבאמת לא תקנו כן אליבא דתנא קמא ומ”מ זמנין אשכחן דהיכא שאין הכרחי לתקן תקנה אוקמוה אדאורייתא אף שהיה טעם לתקן.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 118
מק"ט התשובה הוא: 149896 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/149896
