ב”ק עד ע”א דעמד בדין, והוקשה לי טובא דהרי אביי מוכרח בכולי סוגיא להעמיד באופן שלא היו עדים לפני העדים הראשונים כי היכי דלא ליהוו עדים הראשונים מוכחשין משעת העדאתן (ולאו דוקא משעת העדתן אלא קודם שהוזמו), וצ”ל דרק ידענו שעמד בדין לשחרר אבל לא ידענו שעמד בדין לעשות היפך מה שאמרו עדים אלו.
*
ב”ק עח ע”ב גנב פטר עצמו בכבש וכו’, ואי”ז בהכרח שייך לפלוגתת האחרונים לענין הגונב אתרוג מהודר אם פטר נפשיה באתרוג זול דסו”ס אתרוג מהודר שווה יותר מאתרוג פשוט ואם גנב ממון משלם ממון, משא”כ כאן אי”ז ממונו והתביעה אינה על ממון אלא על אחריות ממון, ולענין אחריות ממון סגי לפוטרו מן האחריות וא”צ שווי מה שלקח דווקא, ותדע דהא גנב שור אינו משלם כבש גם אם אמר הרי עולי עולה ומוכחא מילתא וגם מודה ניזק להדיא שבדעתו היה להביא אותו השור לעולה מ”מ לא מצי טעין הכי כיוון דגנב ממונא צריך לשלם ממונא.
*
ב”ק עח ע”ב או שהיתה לו בו שותפות, ופרש”י קודם שגנבו, ולעיל בסוגי’ דמת אביו מוכח דה”ה אם היה לו בין גניבה למכירה שותפות, וכן מוכח מטעם הדין דנזכר שם בגמ’ ומייתי לה רש”י גופא כאן, אלא אורחא דמילתא נקט שהשותפות היתה קודם לכן, א”נ אפשר דר”ל דתשלומי כפל משלם אפי’ בהיה שותף כבר בשעת הגניבה דזה הרבותא במתני’ כאן דמשלם תשלומי כפל.
*
ב”ק פב ע”א עשרה תקנות תיקן עזרא, צריך בירור דיש מהתקנות דמשמע שהם גדרי איסור והיתר ויש מהתקנות שלא נהגו בהן ויש מהתקנות שלא הובאו בשו”ע ויש מהתקנות שצריך בירור על מי החיוב, והך דאשה משכמת ואופה יל”ע מה הדין אם אינה יודעת לאפות או שרוצה לישן אם יש חיוב להשכים קום, וזה לא הובא בשו”ע, ובאגודה כ’ דהיינו בער”ש, ובחיד”א משמע דאפשר שכ”ד גם רבינו יהונתן בשטמ”ק כאן לחד פירושא, וכן אי’ בירושלמי פ”ד דמגילה, וזה הובא בשו”ע כעי”ז, והא דרוכלים מחזרים בעיירות אם הוא חיובא על הרוכלים א”כ הו”ל ממון שאין לו תובעין דכל חד קאמר לאו רוכל אנא א”כ אינו אלא חיובא על בני העיירות שלא יעכבו מהן, וכן מבואר בב”ב ריש דף כב ובשו”ע חו”מ סי’ קנו ס”ו, ובמשנ”ב הביא הך דאכילת שום וכן הובא בשם הגר”א ובשו”ע לא הובא (ובמתני’ דנדרים מוכח דבזמנם כל ישראל נהגו בזה), ומאידך גיסא הך דבתי דינים לא נהגו כלל האידנא, ואולי סבירא להו דהוא מוטל רק על דיינין מומחין לרבים או סמוכין, או דסגי שיש מקום שיש שם ב”ד שאפשר לילך אליו בכל שעה ובכלל מאתים מנה דא”צ שלא ישבו יותר מב’ פעמים בשבוע וא”צ כל ב”ד וב”ד לישב פעמיים בשבוע.
*
בריש הפטרת חוקת כי בן אשה אחרת אתה פשטיה דקרא אשה אחרת לישנא מעליא וטענתם דבפר’ ביותר אין חזקת רוב אחר הבעל (וכעי”ז ברפ”ח דפסחים דף פז ואין אתה יודע אם בניך הם וכו’), וממילא לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת דייקא בן אשה ולא בן איש מטעם הנ”ל וכן אבינו דייקא דילן מטעם הנ”ל ומ”מ הכתוב העיד שהיה כשר.
*
בסנהדרין ק ע”ב בדברי בן סירא דאמר במאי איכול לחמא סב לחמא מיניה, ופשטות הגמ’ שזה מדברי ההבל שנזכרו שם, אבל אינו מוכרח שכל הדברים כולם הם מדברי ההבל, דיש לומר שהביאו כל מה שאמר בחלק זה, ומ”מ אם נימא דזה אינו מדברי ההבל יש לומר דבאינו רגיל לאכול לחם בלא לפתן לא מיירי הכא דהרי אינו רגיל בכך (ועי’ בגמ’ דכתובות סז ע”ב), אלא אם כן נימא דלא מיירי אלא ברעב ביותר, ומ”מ י”ל דזה גופא קאמר דאי נמי אפי’ פינק עצמו שלא לאכול לחם בלא לפתן א”כ ממ”נ סב לחמא מיניה, אבל עי’ בכתובות שם, ומ”מ אולי זה מדברי ההבדל שבספר בן סירא, ואולי מהך טעם גופא.
*
בב”ק צז ע”א דמרקיד בי כובי, הר”י מלוניל פי’ שמלאכתו לא הספיקה למזונותיו, ויש שכתבו לבאר דזו היתה מלאכתו רק שהיתה מלאכה זו אינה מרויחה יותר ממזונותיו, אולם מהמשך הגמ’ כולהו עבדי מעבד עבדי משמע דדרו גופא לא מעבד עביד במה שהיה מרקד בי כובי, אבל יש ליישב לפי’ הר”י מלוניל דר”ל מיעבד עבדי רווח שמעדיף על דמי מזונותיהן, אבל רש”י בב”מ סוף דף סד פירש דדרו היה מרקד בחנויות לשתות יין, ולפ”ז אי”ז שייך לענין מזונות כלל, אלא שלא ברצון רבו היה מהלך לרקוד בי כובי, ולפ”ז כולהו עבדי מיעבד עבדי הוא כפשוטו דדרו גופא היה מרקיד בי כובי שלא ברצון רבו שיתנו לו לשתות יין משא”כ שאר עבדים שעושין מלאכת רבם, ומ”מ לקרב דברי הר”י מלוניל לרש”י יש מקום לפרש גם בכוונתו שהי’ דרו עושה כן שלא בהסכמת רבו אלא דאם נפרש כן א”כ מהיכי תיתי שהיה עושה כן שלא בהסכמת רבו.
*
ב”ק צח ע”ב וכפייה רפרם לרב פפא, ופרש”י ששרף שטר חוב בילדותו, (ועי’ בכתובות פו ע”א שם פרש”י באופ”א), ויל”ע למה לא פי’ שאיבד השטר בלא מתכוון ולכאו’ זה עדיפא דבזה נימא דאפי’ בילדותו לא אירע דבר זה על ידו (ובתוס’ כתבו בכ”מ דהא דאין הקב”ה מביא תקלה על ידיהן של צדיקים דוקא במידי דאכילה שיש בזה גנאי), אם כי באמת זה יהיה תליא בנידון אם בגרמי בכה”ג ג”כ יש לחייב בלא מתכוון כמו בנזק בידיים, דמצינו פלוגתא במעין זה בדינא דגרמי בשוגג, עי’ בש”ך סי’ שפו סק”א.
*
ב”ק צח ע”ב כדרבה דאמר רבה גזל חמץ וכו’, הו”מ לומר כדר”ש גופיה דמיירי בדבר שעיקרו ממון אלא ר”ל כדרבה שחידש דאפי’ בדבר שאין בו הנאה כלל לבעליו שזה לא נזכר להדיא בדר”ש דר”ש גופיה מיירי בדבר שיש לו כפרה אעפ”כ גם במילתיה דרבה חשיב ממון מצד שכלפי הגזלן יש בזה רווח אבל בדבר שמעיקרו לא היה ממון כלל אפי’ רבה לא קאמר.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 117
מק"ט התשובה הוא: 149512 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/149512
