קמח אם מוקצה בשבת

יישר כח אשמח גם לחוות דעתו בזה בברכה מרובה מתתיהו גבאי

בית מתתיהו סימן ט”ז
קמח אם מוקצה בשבת
א’
בשו”ע או”ח סי’ ר”ח ס”ה, קמח אפי’ של חיטים מברך עליו שהכל, ואחריו בורא נפשות, לא שנא נטחן דק דק, לא שנא נטחן קצת ועדיין יש בו טעם של חיטים, לא שנא קמח של קליות, עיי”ש, הרי שמברכין על קמח שהכל, וא”כ שמברכין ע”ז ע”כ ראוי לאכילת אדם, וממילא י”ל דאי”ז מוקצה כיון דראוי לאוכלו.
והנה בשו”ע או”ח סי’ שכ”ה ס”ד, פת שאפה אינו יהודי לעצמו בשבת, יש אוסרים ויש מתירים, ובשעת הדחק או לצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא יש לסמוך על המתירים, וכתב המשנ”ב ס”ק ט”ז בדעת היש אוסרים, שמא היתה בין השמשות קמח או עיסה שאין ראוי לכוס, ואיתקצאי לבית השמשות איתקצאי לכולי יומא, ואפי’ היו חיטים שראוי לכוס, מ”מ הו”ל נולד, עיי”ש, הרי מבו’ דקמח הוי מוקצה, וא”כ צ”ע כיון דמברכין על קמח שהכל וכמש”כ השו”ע, ע”כ ראוי לאכילת אדם וממילא אי”ז מוקצה, ומ”ט ס”ל להיש אוסרין בקמח הוי מוקצה ולענין קמח פשיט”ל להשו”ע שמברכין ע”ז, וכן ילה”ק בדברי השו”ע הגר”ז או”ח סי’ ש”ח סק”ח, דכתב דקמח הוי מוקצה דלא חזי למיכל, וכן בשו”ע הגר”ז או”ח סי’ שכ”ה ס”ו, יעו”ש, ולענין ברכת הקמח הסכים בשו”ע הגר”ז או”ח סי’ ר”ב ס’ י”ז דברכתו שהכל, עיי”ש, ואם מברך על הקמח ע”כ חזי למיכל, ומ”ט ס”ל לשו”ע הגר”ז דקמח הוי מוקצה, וכן מבו’ בחזו”א או”ח סי’ מ”ט אות י”ד דקמח הוי מוקצה, משום שאינו נאכל חי, עיי”ש, וצ”ע הא מברכין על קמח.
והנה השיטה מקובצת ברכות ל”ו כתב דקמח אינו מוקצה בשבת דראוי לכוס, עיי”ש, וכ”כ באור זרוע יו”ט סי’ שנ”ט, עיי”ש, ובמג”א או”ח סי’ תקי”ז סק”ב דחיטים ראוי לכוס, עיי”ש, ואולם בריטב”א וברשב”א ברכות ל”ו דקמח הוי מוקצה, עיי”ש, ובחי’ התשב”ץ ברכות ל”ו שם, שרק חיטים ל”ה מוקצה וקמח הוי מוקצה, יעו”ש, ולכאו’ ממה שמברכין על קמח ע”כ דראוי לאכילה, וממילא אי”ז מוקצה, ובס’ מנחת שבת סי’ פ”ח אות כ”א דכיון דאין הקמח ראוי לאכילה הוי מוקצה, עיי”ש, וכ”פ בס’ בן איש חי ש”ש פר’ מקץ ס”ז, עיי”ש.
וראיתי בס’ ברורי משנה עמ’ צ”א שנשאל בזה מרן הגר”ח קנייבסקי זצוק”ל בדברי המשנ”ב סי’ שכ”ה ס”ק ט”ז הנ”ל, דקמח הוי מוקצה מחמת גופו, ממש”כ השו”ע שמברכין שהכל על קמח הוי שקמח ראוי לאכילה, דאל”ה לא היו מתקנין ע”ז ברכה, והשיב ע”ז: אינו עומד לאכילה, עיי”ש, ובקובץ אליבא דהלכתא נ”ו עמ’ קמ”ב, עיי”ש, והיינו דלענין מוקצה כיון שאין עומד לאכילה מש”ה הוי מוקצה, ולענין ברכה כיון שרוצה לטעום שפיר מברך.
והנה בשו”ע או”ח סי’ ש”ח ס’ ל”א, בשר חי אפי’ תפל שאינו מלוח כלל מותר לטלטלו, משום דחזי לאומצא, וכתב המשנ”ב ס”ק קכ”ה דחזי לאומצא, היינו שיש בני אדם שדעתם יפה וכוססין בשר חי, יעו”ש, הרי דבשר חי של תפל שאינו מלוח אי”ז מוקצה דחזי לאומצא, רק משום שיש בנ”א שכוססין בשר חי, ואף שאי”ז עומד לאכילה מ”מ כל שיש כוססין בשר חי נפקע מזה תורת מוקצה, וא”כ ה”ה בקמח י”ל דאי”ז מוקצה שמברכין עליו שהכל, וע”כ שיש האוכלין קמח וממילא אי”ז מוקצה אף שאין עומד לאכילה, ומ”ש קמח מבשר חי, ואולם בס’ ערוך השלחן או”ח סי’ ש”ח ס’ נ”ח כתב דבשר חי בזמנינו הוי מוקצה שאין אוכלין אותו כלל, עיי”ש, וכ”כ הבן איש חי ש”ש פר’ פקודי ס”ט, עיי”ש, ובשו”ת אגרות משה ח”ה או”ח סי’ כ”ב או”ט, עיי”ש, והסתפק בזה בשו”ת היכל יצחק או”ח סי’ ל’ אות כ”ג, עיי”ש, ומש”כ בזה בבית מתתיהו ח”ג סי’ מ”ד או”ב, עיי”ש, וא”כ עפ”ז י”ל דה”ה קמח הוי מוקצה בזמנינו שאין מי שאוכל קמח.
ב’
ובס’ דברי דוד למו”ח ח”א סי’ ש”ח ס’ ל”א כתב ותפוחי אדמה ואורז וקישואים וחיטה דאינם מבושלים וקמח, י”ל דאינו מוקצה מאחר ויש אנשים טבעונים שאוכלים אותם כשהם חיים ולא מבושלים, א”כ הוי כמו פצעילי תמרה דהיינו תמרים שעדיין לא הבשילו, וכתב רש”י ביצה מ’ ע”ב דאיכא דאכיל מנייהו ל”ה מוקצה, וא”כ ה”ה כאן, וכתב להוכיח ממש”כ השו”ע סי’ ר”ח ס”ד הכוסס את החיטה מברך בופה”א, וכן הכוסס את האורז מברך ברה”א כמבו’ בסי’ ר”ח ס”ז, א”כ ודאי נחשב ראוי לאכילה ול”ה מוקצה, וכתב הדברי דוד על קמח כיון דכתב השו”ע שמברכין עליו שהכל א”כ י”ל דג”כ אינו מוקצה, אלא דאפשר דהיום אין כלל שאוכלים קמח הוי מוקצה, וה”ה בצק שלא נתבשל ולא נאפה דמברכין עליו שהכל, אבל אין מי שאוכל כך יתכן דהוי מוקצה, עיי”ש.
ואולי י”ל הא דמבו’ בשו”ע שמברכין על קמח זהו רק בזמנם שהיו מי שאוכלין קמח, ובזמנינו דאין מי שאוכל קמח י”ל דאין מברכין ע”ז, וכיו”ב ראיתי בס’ שלחן יוסף עמ’ כ”ז, דמש”כ השו”ע או”ח סי’ ר”ד ס”א דמברכין על מלח, זהו בזמנם שהיו רגילין כן, ובזמנינו דאין מי שאוכל מלח אין מברכין על מלח, עיי”ש, ובס’ חושן שמואל לידידי הרה”ג רבי שמואל כהן עמ’ שע”ח, עיי”ש, ובס’ הברכה והלכותיה להגר”א זכאי עמ’ 260 דאין מברכין על מלח, עיי”ש, ובשו”ת דברי בניהו חמ”ג סי’ י”ד מסיק שיש לברך על מלך, וע”ע בשו”ת עטרת פז ח”ז סי’ כ”ו, עיי”ש.
ובשו”ת תשובות ישראל ח”ח סי’ ע’ במכתבו אלי, כתב לתרץ הא דקמח הוי מוקצה אף שמברכין עליו וא”כ מ”ט הוי מוקצה, די”ל דקמח ראוי לאכילה קצת ולכך מברך עליו שהכל, אבל דיני מוקצה תלויין במציאות, וכיון שאין אדם אוכל קמח ממילא הוי מוקצה, דהקצהו מדעתו, ואי”ז תלוי בין זמן הזה לזמן חז”ל, וגם בזמן חז”ל הקמח בשבת היה מוקצה כיון דאין אוכלין אותו בדרך כלל, עיי”ש, ובס’ בנין שלום סי’ ש”ח ס’ ל”ב בהערה, עיי”ש, ובס’ דור המלקטים שבת ח”ג סי’ ש”ח ס”ז אות ס”א, עיי”ש, ובס’ חזו”ע שבת ח”ג עמ’ ק”ג, עיי”ש.
והלום ראיתי בשו”ת אז נדברו להגר”ב זילבר זצ”ל ח”א סי’ כ”ג, אם קמח הוי מוקצה, וכתב דמהמבו’ בשו”ע שמברכין על קמח יש ראיה דהוי מוקצה, שהרי הכוסס את החיטה מברך בפה”א, אע”פ דהוי רק ע”י הדחק, מוכח דקמח לא מקרי אפי’ שדרכו לאכול ע”י הדחק, ואפ”ה מברך דשאני דין ברכות דכל שיש לו הנאה מברכין ע”ז, והרי מאכל איסור בחולה שיש בו סכנה בוודאי אין דרכו באכילה והוי מוקצה אפ”ה מברכין, וכן באנסוהו לאכול הרבה סבורים דמברכים, אבל מה שנוגע למוקצה כל שראוי ע”י הדחק לא הוי מוקצה, וכמש”כ החיי”א והקישו”ע, אף שאם אוכלים אותו כדבר היוצא מהכלל ויש לו הנאה מברכין ע”ז, לא נפיק מכלל מוקצה, שהרי גם עצים ואבנים ראויים לפעמים להשתמש בהם, אפ”ה בעינן יחוד ממש, עיי”ש, ובס’ בנין שלום הל’ ברכת הפירות סי’ ר”ח ס”ה כתב דאף דמצינו שמברכין על קמח, מ”מ לענין טלטול מוקצה כתב השו”ע הגר”ז סי’ ש”ח ס”ח, ובסי’ שכ”ה ס”ו, דאינו מאכל אדם ומוקצה מחמת גופו הוא, אין לדמות הלכות מוקצה לדיני ברכות, דלענין ברכה כיון דאסור ליהנות מהעוה”ז ללא ברכה, ע”כ כל שהאדם נהנה ממנו אף דלא חזי ועומד לאכילת אדם, מ”מ כיון שהוא בכלל נהנה מעוה”ז ללא ברכה, ומשא”כ לענין מוקצה בעינן שיהא חזי ונאכל כך, וע”כ קמח כיון דלא חזי לאכילה מוקצה הוא, עיי”ש.
ושו”מ בשו”ת שבט הקהתי ח”ה סי’ רע”ה שהק’ בדעת השו”ע הגר”ז דקמח הוי מוקצה, הא בברכות ל”ו דמברכין על קמח, וא”כ הוי מאכל אדם, ומ”ט הוי מוקצה, וכתב דע”כ צ”ל דרק בימי קדם היה נהוג לאכול קמח, ולכן היו מברכין עליו, ומשא”כ בימינו דאין הדרך לאכול קמח הלכך אין מברך עליו, ולהכי הוי מוקצה, וה”ה לענין בצק שאין הדרך לאכול בצק אפי’ ע”י הדחק, מי שאוכל בצק אין לברך עליו וממילא הוי מוקצה, וכתב דבזמנינו האוכל קמח אינו מברך עליו, וכתב עפ”ז בקמח ובצק שהיו תחת המיטה כיון שאינו נאכל כמות שהוא ואינו מברך עליו, בטלה מתורת אוכל, יעו”ש, ואולם צ”ע דבריו, דהא השו”ע הגר”ז ס”ל דמברכין על קמח, וע”כ ס”ל שאף בזה”ז מברכין על קמח ואפ”ה כתב דקמח הוי מוקצה, וראיתי בס’ ברכת יצחק להגר”י ברכה שבת ח”ג סי’ ס”ד, דג”כ הוכיח ממה שמברכין על קמח דקמח אינו מוקצה, וכתב דאולי בנטחן דק דק בזה שאינו טוב כלל לאכילה כשהוא חי בזה הוי מוקצה, לא כן בשאר קמח, עיי”ש.
ובס’ שבתותי תשמורו ח”א פכ”ו ס’ י”ב כתב, כל אוכל שאינו ראוי לאכילה חי, כגון קמח, תפוחי אדמה, בצק, אורז או תבלינים שראויים רק לבישול, וכל כיו”ב אסורין לטלטל בשבת, ובס”ק כ”ח כתב על קמח אם הוי מוקצה, והביא להשו”ע סי’ שכ”ה ס”ד שהביא מח’ בפת שאפאו עכו”ם אם שרי, ויש שביארו המח’ אם קמח הוי מוקצה אם לאו, די”ל דאף שחיטים מפורש בגמ’ דיש שאוכלין חיטים והוא הכוסס את החיטה, מ”מ בקמח נחלקו אם יש שאוכלין קמח וממילא אינו מוקצה, או רק חיטה יש שאוכלין, וכתב דנראה דגרוע אף מבשר חי דיש מי שאוכלו ואפי’ אחד ממאה, ומשא”כ בקמח, עיי”ש, ובס’ ארחות שבת ח”ב פי”ט עמ’ נ”ה כתב על קמח ותפוחי אדמה, דינם כמוקצה גמור ואסור בטלטול כלל, עיי”ש, ובס’ אהלי שמעון שבת סי’ י”ח אות י’ כתב על קמח תפו”א שהוי מוקצה מחמת גופו, עיי”ש, ובס’ בנין משה [רצאבי] ח”ד עמ’ תרכ”ב כתב על קמח תפו”א שראוי לרפא תינוק, עיי”ש, וע”ע מש”כ בבית מתתיהו ח”ז ס”ח או”ד על שמן למאור אם הוי מוקצה דראוי לאכילה בשעה”ד ולשאר דברים, עיי”ש.
והלום ראיתי מעשה רב בס’ הליכות אבן ישראל להגר”י פישר זצ”ל שבת ח”ב פנ”ה ס’ כ’, בעובדא דהוי בקטן שלכלך בגדיו בצואה, והורה הגר”י פישר זצ”ל לשפוך קמח על הבגד, עיי”ש, ולכאו’ נראה שס”ל שקמח אינו מוקצה ולהכי שרי ליתן על הקטן, ואולם בשו”ת תשובות ישראל ח”ח סו”ס ע”א כתב לדחות הראיה, די”ל ההיתר משום גרף של רעי, וכמו שמותר להוציא הגרף החוצה, ה”נ מותר לשפוך עליו קמח ולבטלו או לכסותו, וכתב התשובות ישראל דצ”ע הא אפשר לכסותו ולבטלו בדבר היתר, ואולי אסור משום מבטל כלי מהיכנו, עיי”ש, ואמנם בהליכות אבן ישראל שם בהערה 33 כתב בטעם ההיתר לטלטל קמח משום כבוד הבריות, דאפי’ נימא דהוי מוקצה מחמת גופו לא גרע מדין טלטול אבנים, יעו”ש, ומש”כ בזה בס’ גם אני אודך תשו’ הגר”נ אדרי ח”ו ס”ו הערה 1, עיי”ש.