בשערי תשובה לרבינו יונה [ש”ג אות קלב] וישא האב בעון הבן וכו’, ובהערה צויין למשנת ר”א [פרשה יח עמ’ תלד], וז”ל שם, ויש אומרים כל ארור משנה תורה עליו, שנ’ ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, אם תאמר שעבד ע”ז הוא בעצמו אין עונשו שיתארר בלבד, אלא זה המוליד בן מן הגויה גורם לבן ע”ז, וכן מקלה אביו שגורם לבן להקלותו שאינו יודע וכן משגה וכיוצא בהן, ולכא’ אין הבן הזה עובר באיסור דמקלה אביו שהרי לאו אביו בדין הוא, ובעי לזה מסתמא אב דיניי ולא אב דתולדה, אף דמצינו דל’יכיר’ כ’ הגרע”א במק”א דסגי בזה אב בתולדה, ואכמ”ל, ועוד דגוי הוא ואין זה מז’ מצוות ב”נ, ומיהו אפשר דהוה ממצות דאובנתא דליבא דחייבין כל באי עולם, ע’ חולין צ”ב א’ ב’, הקדמת ר”ג גאון לס’ המפתח וע’, וגם מה לו לאב שיענש ויתפס בעוונות של בן זה שאינו בנו הדיניי וע’, ויתכן דכוונת המשנת ר”א היא רק לרע הנמשך ונולד ממעשהו, שמלבד עצם פעולתו האמורה בעצמותה ימשכו ממנה עוד ענינים אחרים רעי התוכן, הנסמכים ומתדמים לנושאים שהתורה אסרתן ושללתן, אך צ”ע אם ניתן לפרש דברי רבינו [השע”ת] בזה, שאין לשונו מורה על תוספת על חומרת הענין, אלא על נשיאת עונש ממש הבא על עוון מפורש, ועיין וצ”ע בכל ד’ המשנת ר”א.
עכ”ל מרן הגרד”ל שליט”א (נדפס בשע”ת עם שפתי חכמים בסוה”ס בשם הערות מח”א), ומעתה אכתוב מו”מ בדבריו.
והנה לבוא לדון ביישוב דברי הברייתא משנת ר”א, יש להקדים דבמדרש פתרון תורה פ’ נשא [עמ’ ריא וריג] מבואר דעיקר מה דדרשי’ הארורין הוא לענין ביאת ערוה, וכן נרמז בקצרה כבר בסוטה לז ע”א, ולפ”ז הי’ מקום לומר דגם מה שהמשנת ר”א הביא הוא לענין ביאות אסורות ולאו דוקא לענין בא על הגויה, אלא שייך לענין בא על הערוה, וממילא האופן השני המובא בדברי הברייתא דמשנר”א של מקלה אביו י”ל דמיירי בבא על א”א ולא בבא על הגויה כלל, וכמבו’ בפתרון תורה שם, ויש לדייק כן מהמשנת ר”א גופיה, דהרי כתב שם ‘שאינו יודע’ ולמה הוצרך לזה הא אי מיירי בבא על הגויה א”כ מקלל אביו משום שהוא ישראל (אף שהי’ מקום לדחוק דמ”מ לא פקר באבוה כולי האי), ועוד מה שייך אינו יודע דהא עד השתא בארור הראשון לא מיירי’ אלא בבא על הגויה ולא נזכר עד עכשיו שאינו יודע (אף שהי’ שייך לדחוק שהרגילות שעושה בסתר), ועוד מה שאינו יודע מה טעם הוא למה שמקללו מחמת זה, אולם בפתרון תורה שם מבו’ היטב דדרכו של הממזר מא”א שמקלל אביו שהביאו לידי פסול שאינו יודע מי אביו כיון שהבא על א”א עושה בסתר כדכתיב ועין נואף שמרה נשף לאמור לא תשורני עין וגו’, ובזה מבואר גם ב’ הקושיות האחרות, חדא מה שהקשה שאינו אב דיניי וכוונתו דישראל הבא על הגויה אין הבן מתייחס אחריו, והשתא מיושב דמיירי בבא על א”א ישראל, ובזה קי”ל דמתייחס אחריו, וחייב בקללתו אף שאינו יודע (אלא דבפתרון תורה גופא לא נזכר שמחמת שאינו יודע מקלל אלא הענין הוא שמתוך שאינו יודע שהוא אביו אינו יודע איסור הקללה וכן בעוד ענינים שם נזכר שהאיסור מחמת חסרון הידיעה עי”ש), ומה שהקשה שהוא גוי ואי”ז מז’ מצוות השתא מיושב דבישראל מיירי’ וכנ”ל, ועוד מיושב לפ”ז דלמה צריך לבוא דוקא בבא על הגויה, הא גם בבא על הישראלית שייך הא גופא (ואם משום שבבא על הגויה האב ישראל ודרכו שמקללו א”כ למה קאמר אינו יודע דממ”נ אם מקללו שהוא ישראל למה אינו יודע ואם רק אינו יודע מי הוא הא מ”מ הקללה אי”ז מחמת זה), וגם שאר מה שהקשה יתפרש לפ”ז.
כך היה מקום לומר.
אולם למעשה הוא דחוק מאוד ליישב כן, דאף שרוב הפרק י”ח במשנת ר”א מיירי באשת איש, והי’ מקום לומר דנקט גויה דומיא דא”א כיון שיש בזה צד ממזרות עכ”פ לחלק מהדעות [ועי’ יבמות טז ע”ב] הא מ”מ בגוף הפיסקות דמיירי המשנר”א בסמיכות למאמר זה מיירי בבא על הגויה בלבד, וממילא אולי שבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה דהטעם הוא רק מצד החיוב המוסרי ולא לאוין ממש וכנ”ל, וגם בלאו הכי הארור כאן אינו על מעשה האיסור בעצמו אלא גרמא, ורק משום שבגרמא חייב בדיני שמים וכמו שהערתי בחידושי שם בפנים הספר, ושם הצעתי ליישב דמ”מ בגויה טפי שכיח שהוא בסתר ושיקללנו, ועדיין צ”ע טובא, אלא אם כן נימא דבאמת ארור קאי על מה שנזכר שם קודם בפרק ורק נזכר אח”כ מאחר שחלק מהארורין מתפרשין בבא על הגויה לכך נזכר לגבי בא על הגויה, אע”ג דחלק מיירי בבא על א”א, ודרך התנאים לקצר כמ”ש התוס’ בכ”מ, ועי’ בפנים ביאורי וחידושי על המשנת ר”א שם וכן בביאורי ובחידושי על המדרש פתרון תורה שם מה שכתבתי עוד בביאור המאמר.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 121
מק"ט התשובה הוא: 153850 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/153850
