Question

א) בתשובת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס לבוב סי’ שלה ודפוס ברלין סי’ לט) הנדפס בתוס’ יומא נד ע”א איתא נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה עושים אם לאו והשבתי נ”ל דודאי לא יפה עושים שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וכו’ עכ”ל, (וכ”ה בקיצור בפסקי תוס’ ביומא שם), והובא במרדכי פרק כל הצלמים רמז תתמ בשם מהר”ם ובדרכי משה סי’ צ סק”ד וכן פסק בקיצור ברמ”א שם על השו”ע סכ”ג (על דברי השו”ע שבסמוך) דלכן אסור ג”כ לצייר ציורים בספרים שמתפללין בהן שלא תתבטל הכוונה ע”כ.

וכתב שם השו”ע הבגדים המצויירים אף על פי שאינם בולטות אין נכון להתפלל כנגדם, ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר יעלים עיניו ע”כ.

וכתב שם המשנ”ב סקע”א וכן יש ליזהר מטעם זה שלא לצייר בכותל בה”כ ציורים נגד פניו של אדם אלא למעלה מקומת איש ע”כ.

ב) ומ”מ עיקר האיסור להתפלל כנגד תמונת אדם הוא כשאינו מכוסה אבל כשהוא מכוסה אין איסור, דהרי גם כשסוגר עיניו אין בזה איסור, ומצד שמבלבלין דעת המתפלל יש לדון ג”כ דיתכן שאם הוא מכוסה אין זה בכלל האיסור.

ומאידך גיסא י”ל דמה שידפיס בעמוד אחר ג”כ אינו טוב, דהרי מ”מ אם יראה התמונה כשפותח הספר יתכן שיעיין בתמונה בעת התפילה, ועוד דגם מה שהקל השו”ע להעלים עיניו הוא רק אם נזדמן לו אבל לכתחילה להתפלל ולהעלים עיניו משמע שלא.

ואדרבה בתשובת הרמב”ם שהביא בפנים הב”י בשם אבודרהם מוכח להדיא דאינו טוב לכתחילה גם באופן כזה דהרי מיירי שם בענין הדין להתקרב אל הקיר ושלא יהיו דברים בינו לבין הקיר וע”ז מסיים שם אבל אינו נכון שיבדיל בינו ובין הקיר ארון ושקים וכיוצא בהם מכלי הבית כי הדברים האלו מבלבלים הכוונה והבגדים המצויירים אף על פי שאינן בולטות אין נכון להתפלל כנגדן מהטעם שאמרנו כדי שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין בתפילתו ואנחנו רגילים להעלים עינינו בעת התפילה בזמן שיקרה לנו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר עכ”ל.

וממילא אין להביא ראיה דבנד”ד יהיה מותר לכתחילה, ומאידך גיסא מדברי השו”ע ותשו’ הרמב”ם גם אין להביא ראיה להיפך לומר דיש איסור בסוף הספר בהכנסת צורות.

והנה אף דמסתימת מהר”ם והרמ”א משמע דבכל הספר אסור לצייר צורות, אולם עיקר מה שדנו הרבה פוסקים לענין צורות בבהכנ”ס הוא מצד שמסתכלין בשעת התפילה או שמשתחוין (עי’ או”ז ע”ז סי’ רג ומקור חיים לבעל החו”י סי’ קנ ס”ה ועוד עי’ באריכות הרבה לשונות ראשונים ופוסקים בשרשי מנהג אשכנז ובתשובת הרמב”ם דלעיל המו’ בב”י בשם אבודרהם), אבל לא כשהוא בנמצא ואינו מול האדם, וכן יש שהתירו למעלה מקומת אדם אם אין מסתכלין שם וכן במהר”ם פדואה דלקמן התיר בפרוכת כשהוא מכוסה.

ויעוי’ בלשון מהר”ם פדואה דלקמן שהזכיר שאין העם משתחוים כנגד כנגד המחזורים משום שהם לפיוטים בלבד וממילא ש”מ דעכ”פ הם כנגדם כשקורים פיוטים וזה האיסור שהוא היסח הדעת כלשון הפסקי תוס’ ביומא שם.

היוצא מזה דעכ”פ בלשונות דלעיל לא מצינו עדיין מקור ברור לאסור להדפיס בסוף הסידור כשאינו בדף התפילה, ומ”מ יש לעיין אם יתכן שיותר טוב שלא יודפסו שלא יגרמו לאנשים לעיין שם בתפילה מכיון שהוא בהישג יד ולא דמי לפרוכת מכוסה וכסתימת ל’ מהר”ם ורמ”א וצ”ע.

ויעוי’ בתשובת רבינו פרץ שהובאה במרדכי ע”ז רמז תתלט ואגודה דע”ז סי’ לח דמותרות צורות של המחזורים, ואולי מיירי באמת באופן שאינו בדף התפילה, דהרי קאמר שם שהם בולטות א”כ יותר משמע שהם על הכריכה מבחוץ, ומ”מ מדר”פ אין להקשות כ”כ דבמרדכי שם גופא הובאו שאר תשובות שלכאורה חולקות ע”ז.

ג) יעוי’ בש”ך בנקוה”כ יו”ד סי’ קמא סק”ב מה שדן שם בשי’ הט”ז שם סקי”ג האוסר לצייר י”ב מזלות במחזורים וכתב הנקה”כ דאינו כלום דהצורה להבין ולהורות ואינו צורה גמורה עכ”ד בקיצור, ולא נחית שם מצד מה שיש כאן צורה בסידור שהוא דלא כמהר”ם מרוטנבורג.

אבל יש לומר דבפיוטים שאינם חובה מדינא הוא קיל (ותיפוק ליה לפ”ז דאם אינם בעמוד התפילה עצמה מותר לפי תי’ זה), ועי’ בא”ר סי’ תרצא סק”ז שנסתפק לענין ציורים במגילת אסתר דשמא בתפילה בעי’ כוונה ביותר, ומ”מ בדברים שהם אמירה והם חובה אין להקל אף בפסוד”ז, ועי’ מחה”ש סקל”ז ולקח הקמח החדש סקק”ז.

אבל יעוי’ בתשו’ מהר”ם פדואה (הנד’ בשו”ת אבקת רוכל סי’ סה) שכתב דכל דינו של מהר”ם נאמרה אף רק לענין מחזורים שהיו באשכנז שאין בהם אלא פיוטים, ומבואר דפיוטים ג”כ יש לאסור.

או יש לומר דלא נחית הנקה”כ שם אלא רק שאינו אסור מדינא לאפוקי מדעת הט”ז שם ולא שהוא טוב לעשות כן מצד היסח הדעת.

או יש לומר דכיון שאינה צורה גמורה כמ”ש הנקה”כ הלכך אין שייך בזה מש”כ התוס’ שמבטלין דעת המתפללים.

ד) ויש לדון ג”כ באופן שמדפיסים סידורים לילדים קטנים דאולי יש מקום ללמד זכות על מה שמדפיסים להם תמונות בסידור כדי למושכם לתפילה ובזה הרווח גדול מן הנזק ומ”מ תמונת אדם וכיו”ב לא ידפיסו וגם גדול לא יתפלל בסידור זה (מלבד אם יודע דבלא התמונות יכוון פחות ויסיח דעתו לגמרי).

ואגב זה יש להכניס הנידון על עצם תמונת אדם עי”ש בתוס’ ובמרדכי ושו”ע יו”ד ושו”ת אבקת רוכל (והרחבתי בדעות בזה בתשובות אחרות), אם כי בהדפסת תמונת אדם לחוד המנהג להקל ועכ”פ בזה יש כמה צירופים להתיר.

באופן שהתמונות הם של אינם שותו”מ נלענ”ד מכמה טעמים שמוטב שלא יודפסו.

נלענ”ד דיש להקל בזה במקום הצורך מאחר ויש סוברים שאינו בכלל איסור לעשן עכ”פ אם אין ידוע שיעשן הרבה, ומאחר ודעת המבי”ט והכת”ס והגרשז”א שאין לפני עיור בכל היכא שיש למקבל על מי לסמוך (והרחבתי בתשובה אחרת) לכן יכול לתת הסיגריות, ומ”מ אם יכול להשתמט עדיף מאחר ואינו מוסכם דאין בזה חשש לפני עיור (דהשער המלך מחמיר בזה וחשש הגריש”א לדעתו), ואין ברור שיש בזה היתר דהרי הוא חובל בעצמו, וזה גם באופן שכבר בא לכלל י”ח שנותיו באופן שע”פ חוקי הרשויות אין הגבלה על מכירה לאדם זה.

ולו יצוייר ששייך להשתמש בסיגריות באופן שאינו מזיק כלל ובאופן שאין סוברים שיש בזה איסור, א”כ לכו”ע לכאורה אין בזה איסור דאם אפשר לתלות תלינן מפני דרכי שלום כדתנן בשביעית ובגיטין בשלהי פרק הניזקין, ולא ביררתי המציאות בכל זה.

(ובאופן שהמבקש שיקנו לו הסיגריות לא בא לכלל י”ח יכול להשתמט בקל לפי הענין שאינו צריך לסבך עצמו מול רשויות החוק לצורך אדם אחר, ובלאו הכי אינו כדאי להבריח עצמו מן החוק עכ”פ כשאין צורך אמיתי לעשות כדאמרי’ בערבי פסחים אל תבריח עצמך מן המכס דאי משכחו לך וכו’, ובפרט חוק שנתקן לתועלת ברורה יש צדדים בפוסקים שיש לזה תורת תקנה ע”פ החת”ס והגריש”א ועוד, והרחבתי בזה בתשובה אחרת).

במקרה שהקונה ידוע שיעשן עד כדי נזק לעצמו מכח סיגריות אלו (כגון מי שאמר לו הרופא שהעישון אצלו הוא סכנת חיים קיומית או אדם המעשן כמות שהיא מזיקה מעל לכל ספק) לכאורה אין היתר לסייע לו מאחר שחובל בעצמו הוא איסור כמבואר בספ”ח דב”ק, והיכא שידוע שישתמש לאיסור אין היתר דדרכי שלום (דהיתר זה הוא רק במקום ספק), וגם לא שייך אפי’ חד עברא דנהרא לפטור מדאורייתא כשמזמן לו האיסור באופן שנצרך שיזמנו לו כמ”ש הפוסקים בשם הפר”ח, והלימוד זכות שאולי יש ללמד על המקל בזה הוא שכל חבילה בפני עצמה אינו גורמת נזק ודאי אבל בודאי שאינו כדאי להקל ראש בזה כשדמו ודם זרעיותיו תלויים בסיגריה זו, וצ”ע.

וכמדומה שבאופן שיש איסור על אדם לצרוך מוצר כל שהוא ע”פ הוראת רופא שהורה כן באופן פרטי גם מנהג העולם שלא להקל ראש בזה.

ולא נכנסתי בתשובה זו לעצם הנידון אם מותר להשתמש בסיגריות (באופן שאין הנזק ניכר במקום) שכבר דנו ודברו בזה הפוסקים אלא הדברים מתייחסים לב’ הדעות (ועי’ במכתב הנדפס בספר כתבוני לדורות מגדולי ההוראה ועי’ מה שכתבתי בעמ”ס בשם הגרח”ק), מלבד היכא שמעשן באופן שידוע שמזיק לעצמו בעת העישון גופא שבזה אין צד לומר שמותר.

במשנ”ב סי’ תעב סק”ז הזכיר שראשו מוטה לצד שמאל (ואין הכונה ראש גופו דלא משמע כן וגם בהמשך הסק כתב המשנ”ב כר תחת ראשו ושם ודאי הכונה ראשו ממש), ועי’ בלשון הפמ”ג שם בא”א סק”ה או מטה על צדו במטה וכר א’ תחת ראשו ע”כ.

וכן הוא בלקט יושר עמ’ פד הביא מנהג בעל התה”ד שהטה ראשו (אם כי מדבריו אין ראיה ברורה דשם נקט לקולא דמשמע בהסיבה קלה, ובשכיחא כתבתי לבאר שיטתו בזה למה הקל בהסיבה כל דהוא, אבל יש מקום לומר דכ”ש להמחמירים בהסיבה דבעי’ ראשו דבכלל מאתים מנה), וכן בחוט שני פי”ז סק”ו ציין לדברי הלקט יושר הנ”ל, וכן הובא מנהג הגרי”ש אלישיב (עי’ אבני ישפה ח”ד סי’ סו ענף ג בשמו).

וכן יעוי’ ברש”ש (סוכה ג) שכתב וז”ל, דודאי הסיבתן לא היה בפישוט כל הגוף בשווה אלא דראשו וצוארו וקצת גופו הסמוך לו היו בזקיפת אלכסון קצת על משענת הכותל או ראש המטה עכ”ל, ומבואר מדבריו בביאור צורת ההסיבה ג”כ דהראש כלול בהסיבה.

ויש להעיר עוד דלכאורה חששא דשמא יקדים קנה לוושט (עי’ פסחים קח) לא שייך אם מטה גופו לצד שמאל וראשו לצד ימין וצל”ע, ואולי יש ליישב דמ”מ חששו שמא יטה ראשו עם גופו.

וראיתי מי שהקשה דבכמה לשונות בראשונים גבי הסיבה נזכר שההסיבה על גופו או על עצמו ולא נזכר להדיא ראשו ואיני רואה בזה קושי’ כ”כ דיש לומר דלא נחתו לפרט כל אבר ואבר לגופו.

ובפניני קה”י ח”א עמ’ ק משמע דמי שידוע לו שמנהג אבותיו בלא הסבת הראש יכול להמשיך במנהג זה אף דבמשנ”ב משמע שהסיבה היא גם בראש, ויתכן שצירף בזה גם הסוברים דאין חיוב הסיבה בזמנינו, ומ”מ לפי מה שנתבאר אינו חידוש של המשנ”ב בלבד ולא מצאתי חולק בהדיא.

לא.

מקורות:

יעוי’ בפוסקים בסי’ תכט ס”ב (עי”ש בפר”ח ובבהגר”א) דיש לשונות שם דמשמע שדימוהו לימים שאין אומרים בו הספד והשוו ממנהגא תחנון להספד, (וזה כבר מבואר ברמב”ם דאפי’ בשבת ויו”ט איסור נפילת אפים הוא רק ממנהגא, ומ”מ יש מקור למנהג זה במסכת סופרים פרק בתרא לענין חודש ניסן כמו שציין שם בביאור הגר”א, ועי’ בתשוה”ג שערי תשובה שמנהג זה קדום מאוד, ויש להוסיף דלענין ר”ח הוא ג”כ מנהג קדום מזמן הירושלמי לפי חלק מהמפרשים שם כמו שציינתי בתשובה אחרת).

וגם בב”י שם בסי’ תכט ממה דכייל ליה עם תענית והספד משמע דהוא לא פטור אלא איסור (היינו הנהגה ממנהגא).

ואע”ג שבטלה מגילת תענית מלבד חנוכה ופורים מ”מ ממנהגא אין אומרים הספד בעוד ימים (עי’ עולת שבת והגר”א בסי’ תכט שם) ונוסף ע”ז ממנהגא דאפי’ תחנון.

ועל כן בימים שאסור להספיד בהם אין ראוי להחמיר ולומר נפילת אפים.

וכן מצאתי באשל אברהם למהר”א אופנהיים הנדפס על גליון השו”ע באו”ח שם שכתב, דהא דכתב השו”ע לשון איסור (אין נופלים) ולא כתב אין ליפול כו’, משום דכך נהגו כבר והרי הוא בכלל אל תטוש תורת אמך [משלי א, ח], וציין שם לתשובת בית דוד סימן (קל”ז וקל”ח ק”מ וקמ”א), ויש להוסיף דהלשון אין אומרים תחנונים הוא במסכת סופרים כמו שציין בבהגר”א ומשמע ג”כ שאסור לעשות כן, ויש להוסיף עוד דהלשון אין וכו’ כיו”ב הוא לגבי כמה דיני לויה וקבורה במו”ק גם בדברים שהם איסור גמור ומשם למד לענייננו.

ובטעם שאין אומרים כשיש ברית או חתן אי’ במשנ”ב סי’ תלא דמצוה לשמוח עמו ומשמע דיש בזה ענין דוקא שלא לומר כדי לשמוח עמו, ולהסוברים דהלשון אין אומרים הוא איסורא ממנהגא אפשר שיאמרו כן גם כאן.

ובבית האבל ובלילה בלאו הכי אין לומר שלא לעורר מידת הדין (עי’ משנ”ב סי’ תלא סק”כ).

אין בזה היתר שהרי גם אם יש להתחשב בטענה ששילם ונאמר שזה מתיר לו להיכנס, מכל מקום אין אדם נאמן בדבר שבממון להוציא ממון כנגד בעה”ב בלא עדים כשרים המעידים בב”ד וכ”ש שהוא עצמו נוגע בדבר ואינו עד כלל ולכאורה אף לא יהיה מזה נפק”מ לשבועה וכיו”ב (עי’ כסף הקדשים להגאון מבוטשאטש לגבי עד אחד בחצר דעביד למיגר לענין אם הבעלים לא יוכלו להוציא ממון כנגד עד אחד בלא שבועה).

ואין לטעון שאין הפותח את הדלת עם הכרטיס עושה כלום, שהרי לכל הפחות עושה כאן גרמא, ובתשובה אחרת (ד”ה ראובן פתח בפני שמעון מכשיר המקווה בכרטיס הכניסה שלו בניגוד להסכמי הרכישה של הכרטיס ושמעון נכנס על ידי זה האם ראובן צריך לשלם עליו) הארכתי בנידון אם הפותח את המקוה צריך לשלם או לא.

וגם אין לטעון שאין כאן הוצאת ממון דהרי יש כאן חצר דעביד למיגר ואין היתר להשתמש בו בלא לשלם.

ומלבד כ”ז בד”כ הוא מתנאי הכרטיס שלא להכניס אדם עם הכרטיס וע”ד זה נמכר הכרטיס ורשות השימוש במקוה ובדבר שבממון תנאו קיים, וכ”ש אם הכרטיס רק מושאל או מושכר לצורך השימוש במקוה שיש תפיסת יד לבעלים.

(בנוסף לכל הנ”ל יש לציין לדעת הגרי”ש דלפעמים בכרטיס חופשי חודשי מוזילים במקצת גם מחמת שלפעמים אבד או שאינו בנמצא ומחמת כן המחיר לחופשי חודשי הוא זול יותר שלוקחים זאת בשיקול ולכך נקט הגרי”ש שא”א להשתמש באופנים שאין הכרטיס בנמצא ואכמ”ל, והרחבתי בנידון זה בתשובה אחרת ד”ה אדם שקנה כרטיס כניסה חופשי חודשי למקום שהכניסה לשם בתשלום ושכח את הכרטיס בבית האם יכול להיכנס בלא תשלום).

אקדים ואומר שאיני יודע כלל מה הוא המקרה ומה הם פרטי המקרה שעליו שאלת ואין כאן כוונה להורות או להתערב בפרטי המקרה, אלא רק להשיב על השאלה בלבד.

ואקדים ואשיב לכת”ר שהתשובה דלהלן היא רק מחמת שאיני מכיר המקרה ששאלת כלל, ואני משער שהמעשה לא היה, אבל לו יצוייר שמדובר על מקרה שקרה לא הייתי רושם בזה תשובה לכת”ר כלל.

הנה עצם מה שעברו כמה שנים משמע שבמקרה שאסור אינו מועיל כדתנן ביבמות כו ע”א ונפסק בשו”ע אה”ע סי’ יב ס”ג שרק אם השתנה דבר בינתיים כגון שנישאה האשה לאחר בינתיים ונתאלמנה או נתגרשה אבל עצם מה שעבר זמן אינו מועיל.

אבל לגוף השאלה אם מה שייעץ לה חכם בשלום בית אם יש בזה משום לזות שפתים, הנה אם ידוע באיזה דרך שהייעוץ היה רק להשים שלום ולמנוע גירושין והיא בכל זאת החליטה על דעת עצמה להתגרש א”כ ודאי שאינו דומה לדברים הנזכרים ביבמות שם ובאה”ע סי’ הנ”ל (וצ”ע אם האידנא שמצויים הטלפונים ושאר המכשירים עדיין יש מקום לטעון כן ומ”מ התשובה כאן אינה למעשה כמשנ”ת).

ומאידך גיסא אם ידוע שיעץ לה החכם להתגרש והלך ונשאה הרי כ”ש שיש בזה משום לזות שפתים, דהרי כאן אמר לה להדיא שתתגרש ולא גרע מאם אסר את האשה על בעלה משום נדר שאסור לה לישאנה אחר כך, והוא גם כ”ש מדין דאם גירשה וארגיל קטטה בהדי אשתו דיש לזות שגירש את אשתו כדי לישא את האשה שאסר על בעלה וכ”ש אם הרגיל את הקטטה של האשה שנושאה עכשיו עם בעלה הראשון כדי שיגרשנה דיש בזה לזות שפתים, (ואמנם עיקר הכ”ש הוא באופן שאמר לה שלדעתו נכון לה להתגרש שאז אמר לה דבר שאינו אמת ודמי לחכם שאסר על בעלה בנדר שלא כדין, אבל אם אמר לה להדיא שתתגרש כדי שישאנה בלאו הכי הוא מגונה,  ואינו שייך לניד”ד לענין לזות שפתים, ועי’ בחו”י סי’ קצו שאין לצאת לשידוכין מי שבתהליכי גירושין, והובא בפת”ש אה”ע סי’ קמג סק”י).

ויש להוסיף דדעת הרמב”ן והרשב”א באיסור נטען על השפחה ונשתחררה או הנכרית ונתגיירה הוא שמא יאמרו שנשתחררה או נתגיירה בשבילו והוא ג”כ דומה לכאן יותר.

ומסתמא שעיקר השאלה היא באופן שאין ידוע מה היה בדיוק הייעוץ (עכ”פ לחלק מהאנשים ואיכא דידע בהאי ולא ידע בהאי) ובד”כ ייעוץ הוא ליתן שלום ולא להתגרש אלא שאם ישאנה שאלתך כנראה אם יש לחשוש שיטענו שהחכם המליץ לה להתגרש, והנה מהמקרים שנזכרו בגמ’ ובשו”ע איני יודע אם יש ראיה ברורה לגבי שאלה זו, דהרי עיקרי הדברים שנזכרו שם הם באופן שידוע מה אמר ולא בספק, וגם מה שנזכר הנטען וכו’ היינו שלכה”פ יש קול או רינון של לעז שטוען שהיה מעשה, משא”כ כאן שעדיין אין קול כזה, ויתכן שיש לדון בכל אופן לפי הענין (וכמובן במקרה ששאלת שהחכם כשניסה להסדיר שלום בית ניסה לשלוח את האשה לחכם אחר לשלום בית יש מקום לומר שהיא ראיה שניסה לעשות שלום בית, ובאופן שניסו יחד ב’ החכמים לעשות שלום בית עי’ בשו”ע ורמ”א ועה”ש שם לענין אם יש ענין להחמיר חשדא בתרי חכמים במקום שמעיקר הדין א”צ תרי).

ומ”מ לשי’ הרמב”ן והרשב”א דלעיל אולי הוא ג”כ רק בטענת ספק, אבל יש לדחות דשם מ”מ יש טענת ודאי שנכבש על השפחה וממילא רגליים לדבר שמחמת זה התגיירה משא”כ כאן בניד”ד שהכל הוא ספק.

ויתכן שהכל לפי הענין.

ששאלת שאחר הייעוץ לשלום בית כשהחליטה להתגרש שאלה על ענייני גירושיה הנה אם הכל היה בפני עדים שכבר גמרה דעתה להתגרש ושואלת דיני גירושין יש מקום לומר דאין בזה לזות שפתים, ומאידך במתני’ ביבמות כה ע”ב תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב”ד, ומשמע דאם נתגרשה בפניו לא ישאנה אם היה ביחיד, וא”כ יש מקום לומר דאם רק השיב לה דיני גירושין ג”כ חשיב כמו נתגרשה בפניו, ומאידך אינו מוכרח דיש לומר דוקא אם סיים הגירושין החמירו בכה”ג, ומאידך יש גם מקום לדחות דדוקא מיאנה או שחלצה בפניו אסורה כיון שצריך את הב”ד מעיקר הדין, משא”כ בגירושין דמעיקר דינא דגמ’ לא כל דמגרש בבי דינא מגרש לא חשיב שהחכם פעל את הגירושין ולכן אפי’ ביחיד שמא לא יהיה איסור, וגם לא דמי להעיד על גירושין דכאן הרי היתה יכולה לילך לחכם אחר שילמדה דיני גירושין.

ויעוי’ בפי’ הר”א מן ההר ביבמות שם שדן לגבי נדר שאין אדם יכול להתירו והביא ראיה דגם בזה אם לא הצליח החכם להתיר לא יישאנה והראיה דמיאנה או שחלצה בפניו אע”ג דאין עושה החכם דבר שמחמת זה היתה אסורה עליו לולא שיש כאן שלושה, הלכך גם בנדר שאין אדם יכול להתירו איכא אינשי שסברו שהחכם היה יכול להתירה אם היה רוצה עכ”ד בקיצור.

ועדיין צ”ע דלכאורה אין הנידון דומה לראיה, דהרי טענה זו שאם היה רוצה החכם היה מתירה אולי שייך עדיין בנדר אבל מה תירצת לענין מיאנה או שחלצה בפניו.

ולכאורה משמע מזה דאה”נ אנשים יטענו שאע”פ שהמיאון או החליצה היתה מדעת האשה מ”מ אם היה רוצה היה מונע את זה.

והמעיין בלשונו יראה דמה שכ’ שם דאיכא אנשי דאמרי שהיה יכול להתירה [לבעלה] אם היה רוצה היינו גופא באופן שמיאנה או שחלצה בפניו.

ויש לדון עפ”ז בענייננו בין בנתגרשה בפניו ובין בהיה מלמדה דיני גירושיה דיש לחכוך משום לזות שפתים משום אינשי דאמרי שהיה יכול להתירה לבעלה אם היה רוצה, ומה שהיא רצתה למרות הכל משמע מדבריו שאינו מועיל.

ועי’ גם בערוך לנר על המשנה שם שנתקשה מאי קעביד במיאנה או שחלצה בפניו וכתב דמאחר דמשיאין עצה ההוגנת א”כ יש חששא שהוא יעץ לה למאן או לחלוץ כדי שיישאנה.

אולם הוכיח מהתוס’ בגיטין סז ע”א ד”ה דיבורא דהנידון במיאנה או בחלצה בפניו הוא אם סמכי’ על דיבורו שאומר שמיאנה או שחלצה בפניו.

והיוצא מזה דלפ”ד הערל”נ בתחילת דבריו א”כ פשיטא דאחר ייעוץ כזה אסור וה”ה אם נתגרשה בפניו, אולם לפי מה שהביא מהתוס’ בגיטין אין ראיה בנד”ד לעניינו.

אמנם לכאורה פשטות השו”ע בבאה”ע סי’ יב ס”ב לא משמע כהתוס’ בגיטין דהנידון מצד לסמוך על דיבורו וא”כ הוא כתחילת דברי הערל”נ ור”א מן ההר ויל”ע.

ובאמת יעוי’ בבאר היטב סק”ה מה שדן שם לענין נתגרשה בפני ג’ ומה שהביא שם בזה בשם הרשד”ם סי’ צ ומשמע דלכל הצדדים אם נתגרשה בפני יחיד אינו יכול לישאנה וכן יוצא בחשבון לפי דברי הפרישה סק”ו (שציין הבאה”ט שם) עי”ש.

ויש להוסיף על כל הנ”ל שי’ רמב”ן ורשב”א לגבי גיורת שנתגיירה אחר שנטען עליה דהחשש שמא נתגיירה בשבילו, וממילא כאן יש לחשוש שמא נתגרשה בשבילו, ואע”ג דשם יש יותר רגליים לדבר כיון שנטען עליה מעיקרא, מ”מ גם כאן יש מקום לטעון דיש רגליים לדבר כיון שמתחילה ידוע שסייע לה בענייני גירושה ולבסוף נשאה, והוא מגונה מאוד ליקח אשה מבעלה שמחמת זה אסרו אשה שאסר החכם עליה מחמת חשש זה.

היוצא מזה דלכאורה אדם שסייע לאשה להתגרש יש בזה משום לזות שפתיים.

וצ”ע בכ”ז למעשה.

אם הוא רק לזכור שמות החולים אסור וגם אם יש שם נוסח של בקשה שחיבר אין לזה היתר ברור, אבל אם משתמש בסימניה לספר ונצרך לסימניה לספר מותר, גם אם נהנה שיש שם שמות חולים.

מקורות:

בפוסקים נתבאר שמותר להשתמש לסימניה לספר בדבר שאין בו קדושת כתבי הקודש (ע”ע ספר חסידים סי’ תתקג ומשנ”ב סי’ כא סק”ח ותורה לשמה סי’ שו, ועי’ אבני ישפה ח”ג סי’ יב ב), והטעם משום שהוא משמש את הספר ודבר שמשמש את הספר אין קפידא שמונח על הספר אף שאינו קדוש כקדושת הספר, וכמו שמצינו שמעיל שהוא תשמיש קדושה ואפי’ מעיל של חול עוטף את הס”ת וחלקו מונח מעל הס”ת וכן במטפחת של ס”ת המובא בגמ’ (עי’ מגילה לב ע”א ועוד) ונרתיק של תפילין (עי’ משנה שבת פט”ו ועוד) וכל כיו”ב, וכן בדין מכסה את התפילין (עי’ משנה ר”פ המוצא תפילין) וכן כיסויי ספרים שכל דבר שהוא לצורך הספר אין קפידא שהוא מונח מעל הספר, ועי’ אג”מ מש”כ בזה, (ויעוי’ אהל יעקב כבוד וקדושת הספרים עמ’ פו ואילך שכתב באריכות מאמר בענין דברים המונחים על ספר לצורך הספר, הבאתי דבריו בתשובה ד”ה האם מותר להניח עט או מכשיר כתיבה על גבי ספר בשעת לימוד, ועי”ש מה שכתבתי בענין זה).

אלא דבנידון דידן יש לדון עוד שהרי יש לו עוד שימוש בדף זה מלבד מה שמשמש את הספר, ובאמת הפשטות היא דכל שמועיל לספר סגי להתירו להניחו בספר, מאידך יש מקום לומר דאזלי’ בתר עיקר שימושו וכמו כלי שמלאכתו להיתר ולאיסור בשבת שנקבע לפי עיקר שימושו כמבואר בפוסקים (והזכרתי בתשובה אחרת בדיני מוקצה), אבל יש מקום להעמיד כדמעיקרא ולדמותו לגוי שעשה מלאכה לצורך ישראל וגוים בעיר שרובה גוים דאף שרוב העיר גוים מ”מ כיון שעשה להדיא גם לצורך ישראל מבואר בפוסקים דחשיב לצורך ישראל, ולכן לכאורה מותר כל שבאמת נצרך לסימניה ומשמש תשמיש של סימניה.

ובמקרה זה שהסימניה משמשת גם להזכרת שם החולה וגם לשימוש בספר, יתכן להביא ראיה להתיר הדבר מאחר שנצרך גם לצורך השימוש בספר ממה שהתירו פוסקי זמני (הגריש”א והגרנ”ק בספר גנזי הקודש פ”ג הערה כא) שאם מניח ספר במקום ולומד אחר כך בספר  מותר, ומשמע אף שעיקר השימוש יתכן שהוא גם לתפוס מקום, אם כי שם השימוש לתפוס מקום הוא ג”כ שימוש לצורך שימוש בספר, וכאן מה שיש כאן שם החולה בסימניה אין זה ממש לשימוש בספר אבל יתכן דסגי בזה בפרט שהוא ג”כ ענין תפילה.

והמעיין בשו”ת תורה לשמה שם ימצא דהלשונות שם סותרים שכך כתב שם, ועוד יש להזהירם בעבור בתי עינים שלהם שדרכם להניחם תוך הספר כדי שיהיו נשמרים שם עד שיקומו באמצע לימודם ויעשו צרכים שלהם והרי נמצא אלו משתמשים בספרי הקודש לצורך ממונם לשמור אותו שם מיהו אם מניחים אותם שם לסימן כדי שידע המקום שפסק שם ויחזור ללימודו שרי כי רק אם מניחם לצרכם כדי לשמרם הוא דאסור ע”כ, ויש בזה משמעויות לכאן ולכאן, דמתחילה כ’ שהאיסור הוא אם משתמשים ושוב כתב דאם הוא לסימן שרי ויש לומר דאם הוא לסימן מתיר גם באופן הקודם, ושוב כתב שהאיסור הוא רק אם מניחם לצרכם ויש להבין בזה דר”ל רק אם הוא רק לצרכם ומאידך יש לומר דבא להוסיף דגם ההיתר להניח לסימן הוא רק אם אינו לצרכם, וממילא אין כאן ראיה לאחד מהצדדים, דמש”כ לצרכם אסור יש לדייק הא לצרכם ולצורך הספר שרי ומש”כ לצורך הספר שרי יש לדייק הא לצורך הספר ולצרכם אסור ומאידך יש לומר דגם זה הוא בכלל צורך הספר.

ויש להוסיף דתפילה על החולה היא מצוה אבל אין זה נהפך להיות קדושה שיהיה אפשר להניחו ע”ג ספר או להשתמש בספר עבורו ואפי’ שיש קצת צד לומר שנחשב צורך התפילה לענין להניחו בתוך הסידור ויהיה מותר להניח בזמן התפילה אם צריך לזה לצורך התפילה לחלק מהפוסקים (ע”ע באהל יעקב הנ”ל) מ”מ אין זה מתיר להניחו בזמן אחר, וכן המשנ”ב בסי’ קנד סקל”א פסק שאסור להניח דפים שאין בהם ד”ת בתוך ספר אע”פ שמיעדם לד”ת וכ”ה בערה”ש סכ”ג (וע”ע ס”ח סי’ תתצט), ולכאורה כ”ש שהיה מחמיר בדף שאין מיועד להשתנות אלא רק לשמש למטרת תפילה אף אם כבר כעת מיועד לכך, ומ”מ לסימניה מותר וכמשנ”ת.

ויש להוסיף דגם פלוגתת המג”א סי’ קנד סקי”ד והט”ז ביו”ד סי’ רפב סקי”ג אם מותר להשתמש בספר לצורך ספר (עי’ משנ”ב סי’ קנד שם וסי’ שטו סק”ל ופת”ש ביו”ד סי’ רפב מש”כ בשם החמודי דניאל ועוד) הנה להאוסרים שם בני”ד בודאי יהיה אסור, ועי’ גם ספר חסידים סי’ תתקב ודעת הט”ז במשנ”ב סי’ שטו שם, אבל גם להמתירים שם עיקר הפלוגתא הוא כשמשתמש לצורך ספר שיש בו קדושה או לצורך שימושו בספר של עכשיו, אבל אם משתמש לצורך דבר שאינו ספר אלא לצורך תפילתו בעל פה צל”ע אם הוא בכלל ההיתר, וגם אם כן יש לומר דהוא רק בשעה שצריך אבל בקביעות להניח דבר ע”ג ספר מחמת שימוש שיצטרך בהמשך אין לנו ראיה להתיר.

וכ”כ הגרח”ק (גנזי הקודש עמ’ רנז ואוהל יעקב) שאין להכניס בתוך הספר טישו לצורך התפלה גגון לניגוב דמעות, אף שגם שם יש קצת צד לומר שהוא צורך התפילה או המתפלל כיון דאין זה משמש הקדושה עצמה אם כי שם אינו משמש התפילה עצמה.

ולגוף הנידון דהנחה בתוך הספר כדי להזכיר השם בתפילה לא חשיב שימוש ישיר בספר (עכ”פ ששימוש זה לבד בלא שהוא סימניה אינו טעם להתיר), יש להזכיר בזה דברי המשנ”ב סי’ קנד שם דגם להסוברים שמותר להגביה ספר עם ספר מ”’מ להשתמש בספר בשביל להסתיר החמה או להסתיר מעשיו אסור ומשמע אף אם הוא לצורך הלימוד אסור ועכ”פ להסתיר מפני החמה מסתמא מיירי גם אם הוא לצורך הלימוד שהרי מצוי דשמעתתא בעי צילותא ובכל זאת אסור, וא”כ גם מה שהוא צורך הלימוד ג”כ אסור.

ויש להוסיף עוד דבפוסקים מבואר שאסור להניח תשמישי קדושה ע”ג קדושה עצמה ודין זה מוכח גם בגמ’ (כמו שנתבאר בתשובה לענין הנחת רצועות תפילין ע”ג ספר), וממילא צורך תפילה כגון להזכיר שם חולה בניד”ד יש לטעון שאינו מתיר להשתמש בספר ולהניח ע”ג הספר, דלא עדיף חשיבות שימוש זה מדרגת קדושה של תשמישי מצוה.

ובמקום שיש נוסח שלם של תפילה עם שם החולה הוא קל יותר, דבנוסח תפילה עכ”פ נוסחאות שנתקבלו נקטו פוסקי זמנינו שיש בזה קדושה לענין גניזה (ראה גנזי הקדש פ”י סי”ז), וצע”ק דעצם מה שאדם מברך את חבירו אף דבחז”ל מבואר בכמה מקומות שברכה היינו תפילה (עי’ בפ”ג דתענית שקירה רחב”ד בתפילתו וברות רבה ו ב וכיון שהתפלל עליה אותו צדיק נפקדה שנאמר ברוכה וכו’, וכל הענין שם) אין בו קדושה כלל וכדמוכח בדברי הירושלמי שהובא בדברי התוס’ בפ”ק דגיטין, ומאידך למה בפיוטים נקטו שם שיש בו קדושה, ומאידך לגבי זמירות שבת נקט שאין בהם קדושה אם אין בו שם או פסוק או ד”ת עי”ש, ואדרבה בזמירות יש לומר דשבח השבת הוא ד”ת, ואולי מה שאומר בלשון נוכח להקב”ה יש בו קדושה אבל צריך מקור לזה.

יעוי’ בתשובה לגבי משלוח אוכל שאינו מעושר שכתבתי להציע חילוקים בין זה לבין אוכל שאינו מבושל, חדא דכשמזמין מסובין לסעודה ואומר להם שאינו מעושר אין בזה זילותא כ”כ משא”כ כשאומר להם שאינו מבושל, ועוד דמצינו בשבת שדג תפל לא אמרי’ ביה שאם עבר ותקנו מתוקן ובטבל מצינו דאמרי’ ביה, וכמדומה שלא מצינו שחלקו בזה בקולייס האיספנין שאינו מוקצה מחמת שיכול לבשלו בקל (עי’ סי’ שח סל”ב), ולכאורה הטעם הוא משום דלגבי דבר שאינו מבושל הוא חסרון הניכר בגוף הדבר משא”כ בדבר שאינו מעושר, וכה”ג מצינו שחלקו בהיזק בין היזק ניכר להיזק שאינו ניכר שיש בו דינים אחרים, ולפי כל הנ”ל אם נקבל חילוקים אלו יוצא דגם בקוליס האיספנין ראוי לשלוח דבר מבושל (ויש להוסיף דמצוי שגם בישול קל כגון מיקרוגל דורש מעט ניסיון והכרת הפעולה כדי שיצא כהוגן).

ומה שבשר בהמה חי מעיקר דינא דגמ’ אינו מוקצה הוא מטעם דראוי ולא מטעם דאינו מחוסר תיקון (עי’ סי’ שח סל”א), אולם לענין משלוח מנות בעי’ דבר חשוב המועיל לאכילה ולא מתחשבים בזה שראוי לקצת בני אדם, וכן לגבי דג מליח שאינו תפל ג”כ אין מתחשבין, דבמהרי”ל מבואר דטוב שיביא המשלוח מנות שאינו מחוסר בישול.

השלמה לנידון על דגים קטנים למנה מבושלת במשלוח מנות

ועי’ סי’ תרכז ס”ה לגבי עירוב תבשילין דדגים אלו חשיבי מבושלין לענין עירוב תבשילין, אם כי משם אין הכרח לענייננו דשם לדעתו כבוש ומעושן חשיבי כמבושל [אולם עי’ במשנ”ב שם, מיהו אפשר דלהסוברים כן לגבי עירוב תבשילין הכא נמי כך הוא לענין משלוח מנות, וכ”ש הוא דמידי מנה מבושלת כתיב], ולגבי ב’ תבשילין בערב ת”ב כתב הרמ”א בסי’ תקנב ס”ג בשם המרדכי דאין חילוק בין צלי למבושל ואילו כבוש פשטות דעת המרדכי דלא חשיב.

ידועים דברי הרמ”א בסי’ תרצה דאם ישן אחר שתייתו מקיים עד דלא ידע, וידועה החקירה בזה האם הוא סיבה או סימן, דהיינו האם הוא שיעור שתיה וסימן ששתה דיו או שהוא תנאי לישון ודין נפרד מלבד השתיה.

ושורש הספק בזה הוא בעיקר האם דין שינה כבר נזכר בעיקר דין הגמרא עד דלא ידע וכו’ שהכונה בזה שיישן, או דעיקר דינא דעד דלא ידע הוא כפשוטו, אלא ששינה היא אופן לקיים חיוב זה עד דלא ידע.

והנה זה פשיטא שאם ראובן ושמעון הגיעו לאותה דרגת שכרות במצב ששניהם עדיין לא באו לידי עד דלא ידע כפשוטו (שעדיין יודעים ומכירים בין ארור המן לברוך מרדכי) ובכל זאת ראובן ישן ושמעון לא ישן, א”כ ראובן קיים הדין לדעת הרמ”א ושמעון לא קיים, שהרי זה גופא מה דבא הרמ”א להשמיע דעל ידי שיישן מקיים הדין, אבל הנידון הוא בגדר השינה שאחרי השתיה האם הוא דין בפני עצמו שצריך לישון אחר השתיה כדי לפטור עצמו מפרט של עד דלא ידע, או שהוא בס”ה צורה בשתיית היין דעל ידי השינה הושלמה מצוות שתיית היין.

ובודאי הסברא הפשוטה ע”פ נגלה היא דעל ידי השינה הושלמה מצוות שתיית היין, דהרי מדיני פורים הוא לשתות ודיני שינה אינם שייכים לפורים כלל, אלא דהשינה משלימה את השתיה ואמרו חכמים שצורת שתיה שמביאה לאחריה שינה הבאה מחמת שכרות היא שתיה חשובה שמקיים בה משתה ושמחה.

ויתכן לחדד הענין יותר דאין המטרה עצם השתיה האת גרונו או הנאת מעיו אלא השמחה הבאה על ידי השתיה אלא שהמעשה הוא השתיה ושתיה צריכה להיות חשובה המשכרת וגורמת לישן.

ויש להוסיף דאם לא נפרש כן אלא דשינה היא רק פטור מפרט של עד שלא ידע, לכאורה היאך נפטר בשינה ממצוות עד דלא ידע דהרי אם נפרש דעד דלא ידע הוא מצב גבוה של שכרות תקיפה מאוד שחייבו חכמים לבוא אליה על ידי שתיית יין רב א”כ היאך יפטור עצמו על ידי שינה שהיא ההיפך הגמור מהבאת עצמו לשכרות גבוהה שיש בה שמחה רבה.

והנה הרמב”ם בפ”ב מהל’ מגילה כתב כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות ע”כ, ומשמע מלשונו שסבר שכך עיקר דין הגמרא לשתות ולהרדם בשכרותו, ולמד שזו הכוונה בעד דלא ידע דהיינו בדרך משל שיבוא למצב שינה של עד דלא ידע והוא בלשון משל ומה שסבר שנאמר הדין בלשון משל הוא כדלהלן.

דהנה הרמב”ם דרכו בכמה מקומות לפרש המאמרים בלשון משל וכמ”ש בפהמ”ש דחלק לגבי לחם דלעתיד ועי’ רשב”א בביאורי אגדות ברפ”ט דברכות ומהרש”א שם.

ונראה לבאר פירוש זה דהנה אמרי’ בספ”ו דשבת סז ע”ב חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי, מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון, והיינו שיש מנהג משום שמחה לברך את הצדיקים הראויים לברכה בזמן שתיית היין המשמח אלהים ואנשים ואומרים עליו שירה (עי’ ברכות לה ע”א ותוס’ פסחים סד ע”א), וגבי יצחק מצינו ג”כ שאמר לו יעקב שהביא לו מטעמים בעבור תברכני נפשך (בראשית כז, יט) ויבא לו יין וישת (שם כה), (ועי’ בפרדר”א דלשיטתו פנחס גזר על היין מחמת קירוב, וע”ע ערה”ש יו”ד סי’ קיד ס”ו).

וממילא כששותים יין בפורים אומרים ברוך מרדכי וארור המן וקאמר שישתה כ”כ עד שיישן וכבר לא יוכל להבחין באמירתו, ומשל קאמר, דלא מסתבר ליה להרמב”ם שיש מצוה להשתטות וכמ”ש כמה ראשונים בביאור דברי הגמ’ כל חד לפי שיטתו וכן מבואר בכמה מקומות בחז”ל דשתיית יין הוא דבר מגונה באופן מוחלט כמו שהביא הבהגר”א שם ע”פ הכלבו והגמ”י פ”ב, וכמ”ש הרמב”ם גופיה שהוא מנהג שטות להתאסף על היין כדי לוותר על הדעת החשובה שקיבל במתנה מן השמים והביאו בארחות צדיקים.

ולגבי לשון הרמ”א על אף  שיש שלמדו ברמ”א שחולק על הרמב”ם, מ”מ אין הכרח ברור בלשונו שחולק על הרמב”ם לעיקר דינא שכ”כ בזה”ל, וי”א דא”צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו וישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ע”כ, והמעיין בלשונו לא ימצא שום לשון ברורה שאין מפרש לשון הגמ’ כהרמב”ם (ומה שכ’ על לשון המחבר שלהי”א אין צריך לעשות כן אין הכונה שמסכים דכך פירוש הגמ’ כהמחבר אלא דהשו”ע יש לו לפרש דבריו יותר מהגמ’ ולא לסתום וכעין מ”ש התוס’ בר”פ אין צדין דאמורא יש לו לפרש דבריו יותר מתנא, וממילא מדלא פירש משמע דפסק כפשוטו, אבל בגמ’ גופא שייך שפיר לפרש כן).

ובאמת כן מבואר בדרכי משה שלמד כן בל’ הגמ’ ממש דז”ל שם, ומהר”י ברין כתב דרוצה לומר שישתכר ויישן ולא ידע בין ארור המן וכן משמע במיימוני ע”כ, ומבואר בדברי המהרי”ב דפירש כך לשון הגמ’ עד דלא ידע ועוד מבואר בדברי הד”מ שלא בא המהרי”ב לחלוק על הרמב”ם.

(ואפי’ אם תמצא לומר שכתב הרמ”א לשון סתמית ולא כתב שזו כוונת הגמ’ אינו ראי’ כלל דיש לומר שבא לפרש דברי הגמ’ ולשונו בד”מ יוכיח, ומגם את”ל כן מ”מ אפשר דרצה הרמ”א לומר דאפי’ לחלק מהחולקים על הרמב”ם בפירוש הסוגיא מ”מ יש לטעון שמודים לו שיכול לקיים גם באופן זה וממילא שייך לכתחילה לעשות כהרמב”ם אבל לא דהלכה שאין האמת בפירוש הגמרא כהרמב”ם).

ומ”מ עדיין יש קצת נפק”מ בין הרמב”ם להרמ”א דלהרמב”ם משמע שהכל הוא בכלל שיעור השתיה ולהרמ”א ע”פ המהרי”ב משמע שהשינה מועלת להשלים השתיה על ידי שיישן, ומ”מ עדיין צריך שיישן מחמת היין אלא דיש סברא לומר דשתייה המסתיימת בשינה היא שתיה חשובה ושזו כוונת הגמ’ בעד דלא ידע, דבענייני שכרות לא אמרו הראשונים והפוסקים להחמיר אלא להקל וכדמוכח בכל דבריהם.

ויש לציין דמש”כ המשנ”ב בשם הפמ”ג וכן ראוי לעשות לכאורה ג”כ הבינו דהוא עיקר דין הגמרא.

ומ”מ זה יש לדחות, חדא דיש לצרף הדעות שאין להשתכר (עי’ ר”ן בשם רבינו אפרים), ועוד דסו”ס האידנא יותר מצויים קלקולים מבזמן הגמרא וכמ”ש הלבוש דהרבה מכשולות באו על ידי השכרות, ועי’ בפר”ח שכתב דאף דמעיקר דינא הלכה שצריך להשתכר מ”מ האידנא שהדורות מקולקלים ראוי לתפוס סברת הסוברים שאין להשתכר אלא לשתות מעט יותר ממה שרגיל ביו”ט.

ובפנים הפמ”ג הזכיר שם דברי הפר”ח אלא שהלשון שם מגומגם דמשמע שם שהפר”ח כתב כל דבריו ובפר”ח גופיה כתב רק שלא להשתכר וכו’ כדלעיל ולא ככל דברי הרמ”א אלא שהפמ”ג המשיך דברי הרמ”א דכן יש לעשות עכ”פ כדי לצאת דעה זו.

עכ”פ לפי צד זה דכך עיקר דינא דגמ’ לכאורה אין כ”כ טעם לישן אחר שכבר בא שבת, כיון שהוא מדין צורת השתיה וכ”ש אם נימא דהוא שיעור שתיה של יין עד שירדם יש מקום לומר דאין תיקון אם לא הועיל לו היין להרדם מחמת היין.

ובאמת יש לדון דמ”ש הרמב”ם עד שירדם הרי אין כוונת הרמב”ם שיפקיע מעצמו חיוב בהמ”ז ועכ”פ ברכת מעין ג’ שעל היין אלא הכונה שירגיש צורך להרדם וירדם כשירצה, ומ”מ אפשר דאם יחזיק עצמו ולא יירדם יש לדון בזה אבל ברמ”א ובמהרי”ב בד”מ אכן משמע דיש כאן צורה של שינה אחרי היין שהיא משלמת את ענין היין ובצירוף דברי הרמב”ם שסמך עליו הרמ”א בד”מ וגם בסדר היום מייחס דין זה להרמב”ם א”כ למדנו שהוא דין בצורת השתיה שישתכר עד מצב של הירדמות וההירדמות מסיימת צורת קיום המצוה של היין (ויתכן עוד שדרך השותים יין לשם שמחה הולכים לישן אחר כך משא”כ השותים יין דרך תענוג או לשרות מאכלם ולכן צריך להתנהג כדרך השותים לשם שמחה וגם לעשות היכר בדבר).

ומ”מ אם רוצה לישן יכול לסמוך על הצד דהשינה מקיימת את השתיה ומלמדת שהיתה כאן שתיה חשובה.

ובאמת עי’ ביד אפרים שנקט דעד דלא ידע הוא עד ולא עד בכלל, ויש עוד אחרונים דמשמע מהם כדבריו, וגם דעיקר דבריו שם הם שנויים במחלוקת אבל עכ”פ אפשר דגם להרמ”א הלא ידע גופיה אינו חלק מן המצוה וסגי שמקיים אחר כך.

ומלבד זה יש אומרים שיכול לקיים סעודת פורים אחר שקיבל שבת.

ומלבד זה בפוסקים מבואר דבסעודת פורים היו ממשיכים גם בלילה ממש ויש מצוה בזה כיון שעיקר הסעודה מחמת פורים ולכבוד הפורים, א”כ יש לומר דגם בניד”ד יש מצוה מה שממשיך ומסיים ענין השתיה על ידי שישן מחמת היין, וגם יש לדון דשמא הנוהגים במנהג זה שהזכירו הפוסקים גם ישנו אחר סעודה זו, ומ”מ מי שאינו ישן מחמת היין בכל גוני לא יועיל לו מה ששותה יין ואחר כך שותה.

ובשם הגרח”ק ראיתי (אגרת הפורים פ”ו הערה יא) דצריך שהשינה תהיה ביום, ויתכן שהבין שהוא חלק מפרטי שתיית היין שיישן אחר כך ובזה נשלמה צורת שתיית היין (אם כי יש שהבינו דהוא רק לקיים עד דלא ידע ולא נתברר לי דעת הגרח”ק בזה אבל עכ”פ ביאור זה הוא צ”ב כמו שנתבאר לעיל), ועי’ עוד מה שכתבו בבירור זה באגרת הפורים להגר”ש דבלצקי עמ’ כ ובארחות רבינו ח”ג עמ’ נז.

ויש לצרף כאן עיקר דינא דדרכי משה בשם הגמ”י ובה”ל דשכרות אינו לעיכובא, וגם דיש בראשונים שנקטו דעד דלא ידע הוא גוזמא, וגם יש בראשונים שנקטו דאין הלכה כן, וגם יש דעת הפר”ח שהאידנא אין להשתכר כ”כ וגם עי’ במשנ”ב דמי שיתבטל ממצוות אין לו להשתכר, וגם יש להזכיר מש”כ בחז”ל ובראשונים ואחרונים הרבה בגנות היין, וממילא בכל כה”ג לא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל.

נראה דאין להביא ראי’ להתיר בזה להלכה מדברי הנ”י במו”ק כא ע”ב שמתיר לצאת לצורך מצוה (ובגוף דעת הנ”י יעוי’ להלן), דיש לחלק בין דבר מצוה שתתבטל לגמרי אם לא יצא האבל למצוה שאם לא יצא רק יחסר בהידור המצוה, וגם אם בעלמא יהיה שייך לומר דגם הידור מצוה הוא בכלל צרכי מצוה מ”מ כאן שנתבאר בפוסקים דאינו יוצא לבהכנ”ס (וכך פשטות משמעות הגמ’ מו”ק כג דאפי’ לבהכנ”ס אינו יוצא מהמשך דברי הגמ’ שם שאח”כ משנה מקומו וכו’ משמע דקודם לכן אף לבהכנ”ס אינו יוצא, ומקומו יש לומר דהיינו בבהכנ”ס דזה נלמד מדבסמוך כב סע”ב עי”ש) מתבאר דלהידור מצוה אינו יוצא.

ובזה מיושב מה שהקשית דבשו”ע יו”ד סי’ שצג ס”ג כ’ שאינו יוצא להתפלל בבהכנ”ס ומשמע אף אם יצטרך להתפלל ביחיד וכן נקטו הרבה פוסקים (עי’ מג”א סי’ תרצו ס”ק ח י, תשו’ חת”ס יו”ד סי’ שנב, מטה אפרים דיני קדיש יתום סי’ א ס”ח, משנ”ב סי’ תרצו סקט”ז, וע”ע רע”א על השו”ע שם בשם הא”ר), וגם להסוברים שיכול להתפלל בציבור אם אין לו מנין בביתו (קצש”ע סי’ ריד ס”ב, וע”ע המנהגים וחילוקי דינים שהביא בחכמ”א כלל קסז ס”ג ולמנהג הקהילות בני אירופה נקט שא”א אפי’ בלילה, ועי’ עוד בחיבורו מצבת משה סי’ ח, וע”ע גשר החיים ח”א פכ”א אות יג ו), מ”מ אחר שיש לו מנין ורוצה להתפלל בבהכנ”ס הקבוע שבעיר משום רב עם לא התירו לו, וכ”ז אינו בכלל היתר דצרכי מצוה לעניננו.

ובזה מיושב מה שהשו”ע כ’ שם דקריאה”ת יוצא (והיינו רק למנהג השו”ע ולא להרמ”א וכן מבואר בחי”א שם), אע”ג דקי”ל שהוא חובת ציבור משום ששם המצוה תתבטל לגמרי אם לא יצא ואינו רק הידור בלבד משא”כ הכא.

ומ”מ מה שיש סוברים דאם יתבטל לו תפילה בציבור מותר לצאת מפתח ביתו יש לומר דסוברים דאי”ז בכלל הידור אלא מצוה גמורה כיון דעד ד’ מילין צריך לילך, הלכך אין האבלות פוטרתו מחיוב זה.

ואין להוכיח מהסוברים שאינו יוצא גם לתפילה בציבור שסובר שתפילה בציבור רשות (והאחרונים כבר דברו בעיקר נידון זה), ולעולם יש לומר דעד ד’ מילין הוא חיוב כפשטות דין הגמ’, אלא דכמו שמצינו שיותר מד’ מילין נפטר ואינו מטעם אונס אלא מטעם שלא חייבוהו כ”כ, ה”נ י”ל דגם אבל לא חייבוהו כ”כ כיון דשרי באבלותו, ואינו ראיה שהוא רשות גמור ופטור גמור בכל מקום, אלא שהוא חיוב שהקילו בו באופנים שראו חכמים צורך להקל בהם.

ויש להוסיף דגם באו”ח סי’ צ סי”ח מצינו פטור מתפילה בציבור ללומדים שכ’ הרמ”א שם בזה”ל וי”א דאפי’ בלא י’ עדיף להתפלל בבה”מ הקבוע לו ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי ע”כ, ועי”ש דלמעשה אין להרגיל לעשות כן, ושם יש סברא נוספת לפטור מכיון דתורתו אומנתו מעיקר הדין פטור לגמרי מתפילה ולענין תפילה בציבור שהוא קל יותר יש יותר מקום לסמוך ע”ז (ועי”ש במשנ”ב בשם הבהגר”א).

בגוף דברי הנ”י יש לציין דדבריו יתכנו דהוא עצמו סבר דלכל צורך מצוה שרי, וכ”כ שם ומתוך כך נראה דמותר לאבל ללכת לבהכ”נ לשמוע תפלה או מגילה וכ”ש בתשעה באב שמותר ללכת שכולם אבלים והוה ליה כהולך לבית האבל עכ”ל.

אולם לדידן עכ”פ פשיטא דלא לכל צורך הותר, גם שהוא לצורך מצוה מה שאינו חיוב עכ”פ בחילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, עי’ ש”ך סי’ שצג סק”ג שחילק בשם תשובת הרא”ש כלל כז סי’ ב בין מצוות שבגופו למצוות שהם לצורך אחרים, וכך דעת השו”ע שם ס”ג במה שפסק שאינו הולך אפי’ לשמוע ברכות חופה או מילה, ומ”מ גם בנ”י אפשר שלא כל מצוה מותרת אלא רק בגדרים מסויימים.

(ולגוף ענין תפילה שכ’ הנ”י הנה תפילה בציבור נידון בסמוך ומה שנקט הנ”י לשמוע תפילה אפשר דר”ל לצאת ידי תפילה כשצריך שיוציאוהו דומיא דלשמוע מגילה אבל אינו מוכרח כלל, ומש”כ לגבי מגילה עי’ במשנ”ב הל’ מגילה שם, ומש”כ לגבי ת”ב ע”ע בחכמ”א שם).

ולפי מה שנתבאר לכאורה יוצא דברכת האילנות ברב עם אינו מתיר לאבל לצאת, כיון שהוא רק הידור אם יכול לקיים המצוה בלא לצאת מפתח ביתו, אולם היה מקום לבאר החילוק באופן אחר דמה שאינו יוצא לבהכנ”ס הוא שיהיה ניכר אבלותו וזה חמיר מצד זה משאר צורך מצוה וממילא בברכת האילנות אפשר דכיון שהיא ברכה בשוק לא אמרי’ שלא יצא כיון דאין בזה חסרון בהיכר אבלות ואינו נראה בכך שאינו אבל כמו ביציאה לבהכנ”ס, אבל ממה שדנו הפוסקים לגבי כמה עניינים (כגון השו”ע בשם הרא”ש דלעיל לענין לצאת לברכות חופה ומילה, והרמ”א דלקמן לענין דבר האבד, והחכמ”א דלקמן לענין קידוש לבנה ופת”ש סי’ שפ סר”א בשם החמודי דניאל לענין לצאת לבקר חולה) נראה דאין זה שייך לענין תפילה בלבד שלא לצאת מפתח ביתו אלא לכל דבר מצוה ורשות מלבד הדברים המותרים.

ובדבר האבד הותר שם ברמ”א וכן מצוה עוברת התירו בערך לחם להמהריק”ש ובהגהות מהר”א אזולאי על הלבוש סק”א, וברב עם אינו בככל היתרים של מצוות שבגופו שהביא הש”ך שם, וגם מה שדן בחכמ”א שם בקידוש לבנה כמעט כל הצדדים שהביא שם להתיר אינם שייכים לענייננו עי”ש.

לו יצוייר שנישאה ע”י חו”ק על ידי בית דין טועים בזמן זה הנה מצד שהבן אין לו ייחוס אין כאן פגם מכיון שידוע שהבן הוא של השני, אבל יש כאן פגם מכיון שביאה זו היתה ביאת איסור והולד נולד על ידי ביאת איסור, דהרי מפרישין אותן [עי’ אה”ע סי’ יג סי”ב] וכ”ש שהביאה עצמה היא איסור, ודין איסור זה קי”ל דהוא אפי’ ודאי אינה מעוברת [אה”ע סי’ יג ס”א ואילך], וכל ולד שנולד ע”י ביאת איסור יש בו צד פגם [עי’ ט”ז יו”ד סי’ קצה סק”ז ושיעורי שבט הלוי שם ושו”ת הר צבי אה”ע סי’ ז], ולא גרע מט’ מידות עי’ ברמב”ם [פ”ה מהל’ דעות ה”ה] ובאגרת הקודש המיוחס לרמב”ן, ובראב”ד, ועי’ בגמ’ ביבמות [מה ע”א] אי ניהוי כיהושע וכו’, וזה אפי’ לא היתה נידה, (ומאידך עי’ חלקת יעקב סי’ כ), אם כי דנו פוסקי זמנינו לגבי ההנהגה בשידוך טוב שנולד מביאת איסור לענין שידוך עי’ עליהם ואכמ”ל.

ובמקרה ששאלת שנולד בלא חו”ק כ”ש דגרע שהוא גם בלא חו”ק [פגם ולד בלא חו”ק עי’ תשו’ הב”ח הישנות סי’ ק ע”פ המ”מ ספי”ז מהל’ איסו”ב בדעת הרמב”ם] וגם לא נצלו מאיסור ג’ חדשים דהרי אפי’ בנישאת מפרישין אותה ואסורה כל ג’ חדשים כ”ש שבאינה נשואה, וכל הפלוגתא לגבי מזנה (באה”ע סי’ יג סי”ב) היינו כשזינתה ואח”כ נכנסת לנישואין אבל נתגרשה ואח”כ מזנה פשיטא שהוא בכלל איסור זה רק דשייך לנידון אם אמרי’ איסור דרבנן חל על איסור ואם שייך איסור דרבנן בדבר שכבר נאסר קודם לכן (ועי’ בסי’ פז בב”י וש”ך סק”ג ונו”כ ודוק).

הנה בשו”ע ומשנ”ב ובה”ל ריש סי’ צב מבואר דאם בדק עצמו קודם התפילה ולא היה צריך לנקביו כיון שהתחיל בהיתר יכול לסיים התפילה גם אם נתעורר לו תאוה באמצע תפילתו, וה”ה אפי’ היה צריך קצת לנקביו אלא שהיה יכול להעמיד עצמו עד פרסה בדיעבד א”צ לחזור ולהתפלל, אבל יש לדון באופן שאמנם עכשיו לא היה צריך לנקביו כלל אבל ידע שיצטרך לנקביו תוך שיעור ד’ מילין כגון שאכל ושתה הרבה או שיש לו חולי מעיים, האם חשיב כמו שעמד להתפלל וידע שיצטרך תוך שיעור ד’ מילין או לא.

והנה מחד גיסא יש ללמוד מהמשנ”ב כיון שהטעם בזה משום דהתחיל בהיתר (ע”ע בבה”ל ריש ס”ב בדעת השו”ע) והרי זה כמתפלל ומעבירים לפניו מ”ר להמתירים (ע”ש בשם הרשב”א) א”כ התחיל בהיתר היינו דוקא שידע שיוכל עכשיו להמתין ד’ מילין, דהמתפלל ויודע שיעבירו לפניו מ”ר אפשר שאינו בכלל הנידון שם, ומאידך גיסא יש לטעון דהגדרת התחיל בהיתר הוא כל שאינו צריך עכשיו לנקביו בשיעור שאינו יכול להעמיד פרסה, אבל אין הכרח לזה, והוא גם צע”ק כנ”ל.

ובמשנ”ב סק”ד כתב דאם בהתחלת התפילה שיער שיכל להעמיד עצמו שיעור פרסה אז אפי’ אחר התפילה עשה צרכיו יצא בדיעבד, וציין שם לבה”ל, ובבה”ל שם מבואר דבא לאפוקי מהצד שהיה מקום לומר דכיון שעשה צרכיו מיד וא”כ בודאי שהיה צואה במעיו בזמן התפילה א”כ נימא דלא יצא (עי”ש למה היה צד לומר כן), קמ”ל.

ולכאורה הו”ל להמשנ”ב לומר יותר מזה דאפי’ הוצרך לנקביו באופן שלא היה יכול להעמיד פרסה תוך כדי התפילה ג”כ יצא (ולא נראה שכ”ז כלול בדבריו של המשנ”ב).

ועוד יעוי’ בבה”ל בשם רע”א בשם הגינת ורדים דמי שכשיושב יוכל להעמיד עצמו פרסה ואם יהלך לא יוכל אזלי’ בתר כמו שהוא מהלך, וצע”ק דהרי מהלך הוא גורם לעצמו שלא יוכל להעמיד והרי עכשיו יכול להעמיד עצמו, דבכמה מקומות בגמ’ מוכח דמהלך מצריך עצמו, וא”כ אולי יש ללמוד מזה דגם אם יצטרך אח”כ חשיב, ומיהו יש לומר דאי”ז ראיה ברורה, דיש לומר דכל זה כלול בשיעור שצריך להעמיד עצמו ד’ מילין כשהוא מהלך, אבל אכתי צ”ע דלכאורה כ”ש אם יצטרך בלא הילוך כלל ולא יוכל להעמיד עצמו ד’ מילין (ואכתי יש מקום לחלק בין צריך קצת כבר לבין עכשיו עדיין אינו צריך כלל).

ובמשנ”ב סק”ה נזכר דבאופן שצריך קצת עכשיו לכתחילה לא יתפלל אף שיכול להעמיד עצמו ד’ מילין (והוא ע”פ השו”ע שם בס”א) אבל לענ”ד אין להוכיח מדבריו דאם אינו צריך עכשיו יתפלל אפי’ אם יצטרך אחר כך ולא יוכל להעמיד עצמו, אלא המשנ”ב בא לומר דאפי’ שיכול להעמיד עצמו ד’ מילין מ”מ לא יתפלל כיון שצריך קצת עכשיו אבל אם אינו יכול להעמיד עצמו ד’ מילין בזה לא מיירי המשנ”ב כלל, ואכתי יתכן דבזה אסור אפי’ השתא קודם התפילה אינו צריך כל.

ואפי’ באופן שגם אינו צריך עכשיו וגם כשיצטרך יוכל להעמיד עצמו ד’ מילין אבל יודע שיצטרך תוך התפילה עדיין איני יודע אם פוטר המשנ”ב באופן זה לכתחילה לבדוק עצמו דיש מקום לומר דאורחא דמילתא נקט.

ובאמת כ”כ בספר פתחי תשובה על השו”ע שם ס”א דאפי’ שעכשיו אינו צריך כלל וכשיצטרך יודע שיוכל להעמיד עצמו ד’ מילין מ”מ כיון שיודע שיצטרך באמצע התפילה הלכך לכתחילה עליו לנקות עצמו לכתחילה קודם התפילה.

ומאידך גיסא במקור חיים (קיצור הלכות שם ס”א) כתב דמי ששתה משקה המשלשל ויודע שתוך פרסה יצטרך לנקביו (ובפשטות הכונה שלא יוכל להעמיד עצמו פרסה דלענין זה נזכר שיעור פרסה בניד”ד) רק שעכשיו אינו צריך כלל מותר להתפלל.

ואולי יש לחלק בין צורך טבעי לצורך שאינו טבעי וגם יש לטעון דמשקה המשלשל יכול לקחת זמן שיעבור זמן תפילה ולא יתפלל הלכך עדיף דיעבד מלא כלום,  עי’ במשנ”ב סי’ פ סק”ד בשם שו”ת רמ”א סי’ צח קולא מעין זה מענין לענין על מי שאינו יכול להישמר מהפיח.

וגם העיר בספר משנה אחרונה דבמקור חיים גופיה אינו ברור דמיירי גם באופן שיודע שתוך התפילה ממש יצטרך עכ”ד (אם כי לענ”ד יש מקום לומר דהמקור חיים מיירי עכ”פ באופן שהוא מסופק שאולי יצטרך דהרי אינו יכול לדעת בדיוק לגמרי שיצטרך תוך פרסה ולא כשמסיים תפילתו).

ויש מקום להסתפק ולהעלות צד דאולי גם המקור חיים וגם הפתחי תשובה מסכימים דצריך לפנות עצמו עכשיו מה שיכול ויותר מזה אינו מחוייב.

ויעוי’ בלשון המשנ”ב סי’ צב סק”ח שקודם התפלה בדק עצמו או שלא היה צריך לנקביו כלל לכך אף על פי שאח”כ נתעורר אפילו לגדולים אינו רשאי להפסיק באמצע עכ”ל, ואולי באמת מה שהביא המשנ”ב ב’ אופנים הללו דאם בדק עצמו הוא פוטר יותר (ונפק”מ בזה בניד”ד אלא שיש כאן רמז בלבד זכר לדבר) ויל”ע.

וכעי”ז מצאתי בשם הגרח”ק (אישי ישראל פרק י הערה מג) לענין חולי מעים שיפנה עצמו ויותר מזה אינו מחוייב אף אם יודע שיצטרך (וסמך בזה על דינא דשו”ת הרמ”א הנ”ל).

אם כי באמת אין הכרח לומר כן לא בדעת המקור חיים ולא בדעת הפתחי תשובה, אלא דאם נימא כן מיישב שאין כאן פלוגתא, וילע”ע בזה.

ובמשנ”ב סי’ ב סק”ז כתב בזה”ל מי ששותה סם המשלשל דיש בדעתו מתחלה לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם ע”כ י”א דלא יברך כ”א אחר גמר ההוצאה וי”א דיברך בכל פעם והמנהג כסברא אחרונה אך בשלשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית אסור לברך כדלקמן סימן צ”ב שאפי’ בד”ת אסור [ש”ת] עכ”ל המשנ”ב.

ויל”ע מה הגדר במש”כ שמיד יצטרך לפנות שנית שבזה אסור לברך, דלכאורה לא מיירי שעכשיו כבר צריך, אלא שמרגיש שמיד יצטרך בלשון עתיד, ואם כן מה הוא הגדר של שיעור הזמן שיודע שאם יצטרך בזמן זה אסור, ובאמת אם נעיין בסי’ צב שציין המשנ”ב (בסי’ ז) לשם, נתבאר שם דהשיעור שאסור אפי’ בד”ת הוא אם אין יכול להעמיד עצמו פרסה (עי’ בסי’ צב ס”א בשו”ע ומשנ”ב), ממילא בזה מיירי המשנ”ב שם בסי’ ב סק”ז דבזה אסור.

וקצ”ע שהובא בשם הגרח”פ שיינברג (תפילה כהלכתה מכתבים בסוה”ס עמ’ תקלח) ללמוד מדברי המשנ”ב שם בסי’ ז להיתר.

ואולי יש לומר דמ”ש המשנ”ב שם שמרגיש שמיד יצטרך לפנות היינו דאף שאינו מרגיש שעכשיו צריך אלא רק מרגיש שאחר כך יצטרך מכל מקום עכ”פ מרגיש בגופו שמיד אחר כך יצטרך והגרח”פ מקל רק באופן שעכשיו אינו מרגיש אפי’ לא זה אלא רק יודע בידיעה בעלמא, ומשמע ליה להגרח”פ דהאופן שהמשנ”ב מקל שמברך בכל פעם הוא אפי’ באופן זה שיודע בידיעה שיצטרך אחר כך כל עוד שאינו יודע כן בהרגשה (ואף שאין מפורש כן במשנ”ב אפשר שלמד כן מהדיוק או שמסברא למד כן דמסתמא אין המשנ”ב מיירי לכתחילה באופן שיש הפסק כ”כ גדול של ד’ מילין בין הוצאה להוצאה).

ועדיין צ”ע מה שלמד מדין זה גם תפילה דשמא בתפילה החמירו יותר דהרי בתפילה בדיעבד חמור יותר עי’ במשנ”ב סי’ צב ס”א.

אמרי’ בגיטין נט ע”ב דיש ליתן לכהן מנה יפה ראשון והעירו שם התוס’ והרא”ש פ”ה סי’ כ דהרי אמרי’ בפסחים נ ע”ב שהנוטל מנה יפה אינו רואה סימן ברכה, ותירצו דכהן נוטל מנה יפה ראשון בצדקה ובמתנות עניים ובסעודת חברים אבל בשותפות לא, והובאו דבריהם להלכה במג”א ובמשנ”ב סי’ רא ס”ב.

ובפנים דברי הפוסקים לא נתבאר להדיא טעם החילוק בין האופנים שנזכרו בדבריהם, אבל נראה דהחילוק הוא שבכל דבר שהוא בבעלות הכהן עם אדם נוסף שהוא נידון של ממונות אין ראוי לו לכהן ליטול יותר מחבירו, אבל דבר הבא מעלמא כגון צדקה ומתנות עניים או סעודה בבני חבורה שאין מקפידין בממונות לא.

והטעם שנקטו סעודה של חברים נראה משום דאמרי’ בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשקל וכו’ ולכך נקטו סעודה של חברים שאין מקפידין ובזה דמי למידי דאתי מעלמא ולא לדבר שיש לישראל שלטון ובעלות כמו שכתבו לגבי שותפות כיון שאין מקפידין.

ואפשר דבני חבורה המקפידין זה על זה שעוברין משום משקל ומנין וכו’ ה”ה שגם כהן שם לא יטול מנה יפה ראשון בסעודה כזו.

ויש מי שרצה לפרש הדברים באופן אחר אבל בהרא”ש שם להדיא נזכר הלשון ולא מיסתבר לדרוש הפסוק הזה להרגיל הכהן שיתן עינו בחלק יפה ע”כ.

עכ”פ בחדר בבית ההורים כיון דאתי מעלמא לכאורה הוא דומה לאופנים שנקטו הפוסקים שנוטל מנה יפה ראשון.

וצע”ק בגוף דברי התוס’ והרא”ש למה לא תירצו דמ”מ מצוה על הישראל לוותר לכהן ורק דלכהן אין לקחת המנה היפה, ויש לומר דמ”מ משמע בגיטין שם שיש לכהן לקחת מה שיתן לו הישראל (ועדיין צ”ע למה לא תירצו דהגמ’ בפסחם מיירי במי שלוקח המנה יפה מעצמו, ואילו מי שנותנים לו אינו בכלל הקללה, ויש לומר דזיל בתר טעמא, עי’ בפסחים שם, ומשמע להו דטעם זה שייך בכל גווני).

א”נ שמא ס”ל דפרטי דינים אלו הם מדרבנן ולא מסתבר דתקנו רבנן באופן שאינו דבר הראוי לעשות, אבל בגמ’ שם משמע שהוא מדאורייתא, וכן נקטו הרבה ראשונים, אולם בתוס’ חולין פז ע”א ורא”ש שם פ”ו סי’ ח נקטו דהוא אסמכתא בעלמא, וא”כ יש לומר דאזלי לשיטתייהו, אולם בהרא”ש בגיטין שם משמע דנקט כן גם להצד שהיא דרשא גמורה כמו שהובא לשונו לעיל אם כי קאי מדאורייתא שם כעין הך סברא.

אולם הפמ”ג במשב”ז בפתיחה לסי’ קלה נקט שקדימת כהן הוא רק בדברי קדושה ומנה יפה שמא היינו בסעודת מצוה, וכן בתומים סי’ טו סק”ג נקט דקדימת כהן הוא בדבר מצוה.

אולם העירו בילקוט ביאורים על הגמ’ בגיטין שם דחדא דפשטות הראשונים לגבי מנה יפה אינו דבר מצוה ובפרט ברש”י בגיטין שם, וכן מבואר בראשונים דגם בדין יש להקדים כהן (רש”י שברי”ף וריטב”א בסוף מו”ק), וכן יש להוסיף ולהעיר ממה שלא תי’ כן התוס’ והרא”ש על קושייתם לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות, וגם במג”א ובמשנ”ב סי’ רא שם לא משמע דמיירי דוקא בסעודת מצוה, וכן ציינו שם בשוע”ר סי’ רא ס”ג וקצש”ע סי’ קמד ס”ח דבכל גווני הוא.

ומש”כ בגמ’ וקדשתו בכל דבר שבקדושה פי’ הרא”ש בנדרים סב ע”ב דהיינו בכל דבר שאפשר לקדשו (ועי’ גם מהר”ם שיף בגיטין שם), וכך מסתבר לשון הדרשא, ולא דרק בדבר מצוה יש לקדשו.

ומ”מ באמת בדין וקדשתו לא מצינו שצריך לוותר לכהן לגמרי על המנה אלא להניח לו ליטול מנה יפה ראשון ויטול הישראל מנה רעה אחריו, וכ”ז במנה דאתיא מעלמא, דאילו בשותפות אפי’ מנה יפה א”צ להתוס’ (ואף דלגבי בהמ”ז הוא ויתור גמור יש לומר דהיינו בדבר של כבוד שבזה הכהן קודם לישראל גם לדחות אבל בדבר של ממון לכאורה לא מצינו), אבל באמת לא נתבאר הגדר בזה, דהנה לו יצוייר דיש בצד האחד מנה קטנה ובצד שכנגדה מנה אחת אפים שמא בזה כבר חשיב ויתור דבויתור י”ל דאין מחוייב בזה כלפי הכהן וכנ”ל, ומאידך גיסא מנה יפה יש במשמעה שהיא משובחת יותר מחברתה וכדאשכחן בכ”מ הלשון יפה בב”ק דהמשמעות יפה בשווי, ואין לטעון דמתנות כהונה אין כולל הפסד ממון דאדרבה מתנות כהונה הם דבר שבממון.

ומ”מ לענין חדר אירוח ללילה אחת בבית הורים לכאורה במקרה רגיל הוא בכלל דין מנה יפה שצריך להקדים הכהן.

ולגבי לדלג על תור לכאורה יצא חילוק דאם כל אחד תפס כבר את תורו א”כ לכאורה יש בזה כעין תפיסה דממון דלהוציא ממון לא אמרי’ נוטל מנה יפה ראשון, ובזה שייך תווהו בה אינשי (דפסחים שם) אם יקדים הכהן, אבל אם לא היה כאן תפיסה וכגון שהממונה מחליט למי לקרוא קודם א”כ לכאורה כהן קודם כמו שקודם לפתוח בתורה ראשון ולא גרע מסעודת חברים שבזה ג”כ הכהן קודם למנה יפה, וכמ”ש הרש”י שברי”ף במו”ק שם והריטב”א שם לענין הקדמה בדין (ואי”ז רק דין הקדמה מצד הדיין דגם בסעודת חברים יש הקדמה אע”פ שאין שם דיין).

ובאופן שהי’ תפיסה שלא כדין (שתפס אחר שכבר בא לכאן הכהן) אפשר דכדי לתקן האיסור יצטרך לוותר לכהן להקדים התור וצל”ע בכ”ז.

ואם הכהן מוחל עי’ במשנ”ב ס”ס קכח ס”ק קעה דיש פלוגתא באופן המבואר שם, ומבואר שם להדיא דמאן דסובר שיכול למחול על השתמשות ה”ה שיכול למחול על מנה יפה, (וגם משמע שם שזה עיקר הדעה להלכה), ומאידך הט”ז שסובר שאין הכהן יכול למחול על השתמשות בו מבואר שם שהוא מטעם ביזיון אבל באופן שאין בזיון משמע דלכו”ע יכול למחול.

ואם אחד מהם ת”ח ואחד ע”ה או ששניהם ת”ח ואחד יותר ת”ח מחבירו עי’ במגילה כח ובמשנ”ב שם ושם מה שנתבאר באופנים אלו אם כהן קודם או לא.

לאחר המציצה ובליעת הטעם מותר לדבר והמדבר קודם לכן לאחר שכבר הכניס ולעס אפשר שאין למחות בידו מאחר שיש פוסקים דס”ל כן.

מקורות:

נחלקו הפוסקים בכל אכילה מאימתי יכול לדבר, ורוב הפוסקים נקטו דמשעת בליעה (מג”א סי’ קסז בשם של”ה שער האותיות דף נה ע”א, א”ר שם סק”ז בשם ברכת אברהם דף קעד, שוע”ר שם ס”ט), אבל יש מהפוסקים שנקטו דמשעה שהכניס המאכל לפיו יכול לברך (מור וקציעה שם, הלק”ט ח”ב סי’ לג) ודחו הראיה מדין טעימה דא”כ גם אחר שבלע קצת כל שלא בלע כזית או רביעית דינו טעימה לחלק מהפוסקים (ובאמת עי’ דגמ”ר סי’ קסז מש”כ שם, אבל גם לדידיה אינו אומר שפטור מן הברכה על פחות מכזית שאכל ודיבר ושהפחות מכזית הזה היה יכול לאכול בלא ברכה, וע”ע במשנ”ב סי’ קסז סקל”ה כתב דטוב שיאכל כזית קודם שמדבר בשם מחה”ש).

ועכ”פ להלכה חיישי’ לדברי רוב הפוסקים דאסור לדבר קודם הבליעה, והמשנ”ב בסי’ קסז שם הביא שיש דעות בזה אם לעס ולא בלע ודיבר אם צריך לחזור ולברך ומשמעותו שנוטה יותר דעיקר הדין שצריך לחזור ולברך ועכ”פ לכתחילה נקט שבודאי אין לדבר קודם שיבלע עכ”פ קצת, ועי’ מש”כ במשנ”ב סי’ רי.

ויש להעיר עוד בגוף דברי הפוסקים שהתירו לדבר אחר שמכניס המאכל בפיהם ונימוקם עמהם דגם להסוברים שאין ברכה בטעימה בבליעה מ”מ לאחר בליעה יכול לדבר, לכאורה יש לדחות טענה זו דהרי טעם המתירים טעימה קטנה בלא בליעה בלא ברכה הוא רק משום שאין מכוון להנאת אכילה כלל אלא לתקן המאכל (עי’ סי’ רי משנ”ב סקי”ג) אבל אם מכוון להנאת אכילה הדר דינא שאין כאן דין טעימה כלל אלא אכילה גמורה לכו”ע (ראה שם סקי”ט בשם החי”א כלל מט ס”ה).

ואפי’ בטועם תבשיל ברביעית או בכזית שלא להנאת אכילה אם נימא דאחר בליעת כל דהוא יכול לדבר יש לומר משום דסו”ס כיון שאוכל שיעור חשוב לא חשיב טעמה ומצטרף הכל לשיעור אכילה חשובה כבר מתחילת בליעתו (ע”ע סקי”ד ובה”ל ד”ה עד לענין טעימה קצת מהרבה קדירות ועכ”פ מקדירה אחת ודאי חשיב אכילה מתחילתו כשאוכל כשיעור וע”ע שם עוד בדעת המג”א סק”ו אם אזלי’ בתר מחשבתו).

אולם בסוכריה יש מקום לומר דאחר שבלע מקצת מן המתיקות של הסוכר כבר הו”ל כבלע מן המאכל כיון שהמתיקות באה מתוך הסוכריה, והנה יש לציין דמצינו מעין זה בפוסקים דהמוצץ פרי צריך לברך [גליון רע”א סי’ רב ס”ח בשם הפר”ח בספרו מים חיים סי’ ז וכה”ח ס”ק סג בשם החסל”א], אבל כאן הענין שונה משום שכאן אינו ניכר מה שמוצץ, והסוכריה נשארה אותו הדבר, ואין נוזלים בסוכריה מעיקרא שהי’ אפשר למוצצם, ואינו בולע אלא הרוק שקיבל טעם מהסוכריה, אבל יש לומר דמאחר שמוצץ ובולע אינו בכלל היתר טעימה אף שאינו ניכר מה שבולע, וממילא יכול להקל לדבר אחר בליעה זו.

והנה ברמ”א הל’ תענית סי’ תקסז ס”ג כתב דמותר ללעוס בשמים ללחלח גרונו ולפלוט בשאר תעניות מלבד יוה”כ (והמשנ”ב בשם האחרונים העירו דלדידן אסור בכל תענית ציבור) ולא נחית הרמ”א לענין הרוק עצמו היוצא מהם אם מותר או לא (ועי”ש במשנ”ב ומג”א לענין לבלוע סתם רוקו).

והמשנ”ב בסי’ רי ס”ב בביאור הדעות דטעימה ג”כ הביא החילוקים בין טועם ופולט לטום ובולע אבל לא נחית שם המשנ”ב לבאר מה דין במוצץ ובולע הרוק בלבד.

ובסי’ רב סט”ו ומשנ”ב סקע”ו מוכח כהמנהג שמיד אחר בליעת מציצת הסוכריה חשיב כאכילה לענין ברכה, וז”ל המשנ”ב שם, דהא הקנה בעצמו הוא עץ בעלמא וא”א לאוכלו אלא שיש בו מתיקות וא”כ לא עדיף המוצץ את המתיקות מהעץ מאלו סחט את הזיעה הזאת ושתאו.
וכתב בח”א דה”ה הלועס שורש שקורין לאקעריץ ג”כ אין מברך אלא שהכל דגם הוא עץ בעלמא אלא שיש בו טעם מתוק ע”כ.

וע”ע לשונות בבה”ל שם שכתב ובאמת בארץ מצרים ששם גדלים אותם הקנים נמכרים לאלפים למצוץ אותם בפה וא”כ אין עיקרם דוקא לסוחטם ולעשות מזה צוקער ולהכי אף שסחטם לא עדיפי משאר מי פירות שאינם אלא זיעה וכו’ משא”כ בזה שא”א לאוכלו אלא למצוץ את הטעם המתוק ובכי האי גוונא לא מצינו בש”ס דליבריך ע”ז ברכת הפרי וזהו כונת הרמב”ם שכתב שאין זה נקרא פרי וכו’, עי”ש שהזכיר כמה דעות בזה בברכתו אם חשיב כעיקר פרי או לא, אבל זה ברור שם שיש ברכה לדבר שמוצצים אותו ואוכלים רק המציצה אף בדבר שאינו לח כפרי שיש בו ליחה ומיץ, ועכ”פ כל הנידון שם מה חשיב עיקר לענין איזו ברכה לברך אבל ברכה ודאי איכא.

ועל כן יש לקיים המנהג שאחר שמוצץ ובולע יכול לדבר.

הנה לגבי שכרות כבר נתבאר בתשובות אחרות שאפי’ לבריא להרבה פוסקים ולהלכה אינו חיוב כלל כמו שנקטו הד”מ והבה”ל ר”ס תרצה.

ולענין סעודה לענין שבת דינא הוא דשו”ע ומשנ”ב שמי שהאכילה קשה לו פטור שהשבת לעונג נתנה ולא לצער, ולגבי פורים היה מקום לדון כיון שיש דין משתה ויש מקום לטעון דלא תליא בעונג, אולם עי’ בר”ן בפ”ק דמגילה דמדברי קבלה דמשתה יש רק איסור תענית ואילו סעודה יתרה מדרבנן, ועי’ מעין זה בתשובת מהרי”ל, הלכך לא מסתבר שתקנו חכמים סעודת פורים יותר מחיובי שבת אלא בגדרי שמחה ולא שיאכל לאנסו בצער.

ואם בא לחשוש לצד שיש חיוב לשתות קצת יין בפורים ישתה בלא שכרות (ועי’ באר היטב סי’ תרצה סק”ב מש”כ בשם עמודי שמים), ועי’ בתשובה אחרת שהרחבתי בזה ושגם היעב”ץ לא בהכרח סבר כן, ושלכאורה יש ראשונים שלא סברו כן, ומ”מ יש באחרונים שנזכרה בדבריהם סברא זו שמשתה הוא דין שתיית יין.

השלמה לתשובה על חולה בפורים

השלמה אחרי דברי הר”ן והמהרי”ל

ויש לציין דדעת הריטב”א (שהבאתי בתשובה הנ”ל) דהיכא דאי אפשר יוצא אפי’ בפירות ובלבד שלא יתענה (והיינו אף דבר”ן ורשב”ץ ואולי גם במהרי”ל נזכר שיש עכ”פ חיוב סעודה מדרבנן מ”מ משמע בריטב”א דמעיקר הדין מקיים החיוב בסעודה כל דהוא של פירות היכא דא”א בסעודה גדולה, ועי’ עוד שו”ע ובהגר”א סי’ רצא סקט”ו), א”כ בחולה יש כאן עוד סמך שיוצא יד”ח כהריטב”א, ויש להוסיף דגם פלוגתת האחרונים אם יש חיוב פת בפורים (עי’ מטה משה ומג”א ומשנ”ב ולענין אם חוזר בבהמ”ז), ויש להוסיף דלשון הראשונים (ע”ע בתשובה הנ”ל בשם השאילתות ושבלי הלקט) לעדן עצמו במיני עידונין וכמובן שאין בכלל עידונים אם מצטער מאכילתו.

השלמה לסוף התשובה הנ”ל

ואע”ג דלגבי תענית חלום החמירו הפוסקים שלא להתענות לגמרי ומ”מ לאכול רק בסוף היום ורק סעודה אחת (סי’ תרצה במג”א ובמשנ”ב סק”ו), אבל מה שמבואר שאסרו לו להתענות, מ”מ שם מיירי ברוצה להתענות לגמרי שהוא אסור לכל הצדדים מעיקר דינא דדברי קבלה וכמבואר במגילה ה ע”ב דמשתה מלמד שאסור בתענית, משא”כ בניד”ד שאינו מתענה אבל גם לא מרבה בסעודה שהוא היתר לחלק מהדעות וגם הפוסקים שהזכירו שיש דין סעודה יתרה מדרבנן הרי הוא תקנה דרבנן בלבד, ואינו ברור שנאמר בו שיעור לדעת אותם הראשונים, וממילא בלאו הכי אפשר שמשתנה דינו לפי הענין (דדין פת אינו ברור דהר”ן מודה לזה) ולחולה יש לומר דאין השיעור בפת עכ”פ להראשונים שהזכירו סעודה יתרה ולא הזכירו פת, וגם להאחרונים שהזכירו פת יש לומר דמ”מ לא תקנו חכמים אלא באופן המועיל לשמחת פורים ולא יותר וסברא היא דלא תקנו להצטער בפורים אלא רק אכילה לשמחה, כמו שבשבת הכרעת הפוסקים כך היא לענין עונג.

וגם אם המתענה על חלום צריך לאכול סעודה שלמה משום שאחר שבלאו הכי צריך לאכול אין לו צער באכילת סעודה, דהרי מאחר שמחוייב לאכול בסוף היום אינו מרויח אם יאכל רק סעודה קטנה, וגם אם יש לו צד צער מחמת פחדיה אבל יש לו הנאה, אבל חולה אדרבה בטעימה קצת בד”כ אין לו צער ואין לו בחירה אם לאכול או לא, משא”כ ריבוי סעודה יש לו צער ואין לו כ”כ צד הנאה בזה.

ויש להזכיר גם דברי הרמ”א ביו”ד סי’ קנה ס”ג שכתב י”א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה ומ”מ כתב שם דאין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אף על פי שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר ע”כ, ואמנם שם מיירי לענין רפואה אבל אם האכילה מזקת לחולה לא עדיף מניעת האכילה מרפואה.

ועי’ בתשובה שהארכתי בענין אכילה אחר אפיקומן לחולה, והבאתי שם דבישועות יעקב ס”ס שט נקט דבאיסור מוקצה שאינו איסור בעצם אלא מחמת יומא אין איסור בחולה שאין בו סכנה, וכן כתב בתהלה לדוד סי’ שכח סקכ”ה, וכן נראה דעת החזו”א או”ח סי’ מד סק”ה, ולכאורה זו גם מסקנת הרעק”א בשו”ת סי’ ה’ לפי מה שהובא בפת”ש על הרמ”א שם, ועי’ שו”ת פרי יצחק ח”א סי’ יד ד”ה אכן ע”כ מהתשובה שם ועי’ שם מה שהבאתי עוד דעות, אבל עכ”פ לכאורה בניד”ד בודאי יש להקל דכ”ש דלהריטב”א ואולי לעוד פוסקים אין שיעור כלל לאכילה דפורים היכא דאי אפשר.

ויש להוסיף עוד בכל הנ”ל דמה שכתבתי בתשובה דלעיל דאיסור תענית במקצת יום לא נראה דהוא מכלל איסורא מדברי קבלה עכ”פ להר”ן כן יש ללמוד מהחשבון לענין תענית חלום גופא דבתענית בחלק מהיום לא עבר איסורא דאל”כ היה אסור להתענות בחלק מהיום ג”כ כיון דאיסורא מדברי קבלה לא שרינן ליה וק”ל.