Question

(אמרתי בחבורת דף היומי חשון תשפ”ב כולל חזו”א) ר”ה ד ע”א בתוס’ בריש העמוד, אל תהיו כעבדים וכו’, יל”ע למה הקשו ממתני’ התם, הרי מתני’ דהתם מיירי ממידת חסידות, דכך עדיף ומובחר יותר לעשות לשמה, ואילו גמ’ דהכא מיירי במי שבחר לעשות כן.

אכן זה פשוט דודאי מי שעושה לשמה הוא מובחר יותר, ולא זה מה שהקשו ממתני’ באבות, ומה שלעולם יעשה אדם שלא לשמה הוא ג”כ גמ’ [נזיר כג ע”ב; פסחים נ ועוד], ואילו בגמ’ [ברכות יז ע”א] אמרי’ וכל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, ובירושלמי אמרי’ שנהפכה שלייתו על פניו.

והראשונים נחלקו בכמה דעות בענין גדרי לשמה ושלא לשמה, ורש”י והתוס’ [ברכות יז ועוד] מפרשי לה כמשמעו דכל שעושה להנאתו ושלא לקנטר אין בזה איסורא.

אמנם בגמ’ נזיר הנ”ל הובאו ב’ הבחנות גופא בשלא לשמה, דמחד גיסא הובא שם ענין השכר שקיבל בלק, ומשמע דיש מעלה בעצם קיום המצוה הגם שהי’ שלא לשמה, ומאידך גיסא אי’ שם שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ומשמע דעיקר גודל מעלתה של שלא לשמה הוא משום שעל ידי זה בא לעיקר המעלה דלשמה.

וכעין זה הוא הסתירה שהקשו בתוס’ כאן, דבמתני’ באבות משמע דלכתחילה יש להשתדל שלא יבוא לידי שלא לשמה, ואילו הלשון הרי זה צדיק גמור משמע דשפיר עבד אפי’ לכתחילה במה שעשה מצוה שלא לשמה, ודבר זה בפני עצמו ג”כ דבר טוב ושפיר עבד.

לכך חילקו התוס’, דגם מה דשרי לכתחילה שלא לשמה היינו באופן שאינו עושה רק מחמת מתן השכר, ומה דאין לעשות היינו באופן שעושה רק למתן השכר, והשתא אחר תירוץ התוס’ יתפרשו דברי מתני’ דאבות דמה שנאסר שם לעשות הוא אפי’ בדיעבד, דהא באופן שעושה רק לשם מתן שכר ולולי זה אינו עושה, הרי הוא כצדקה דגוים, דמבואר בסוגיין שאינו מצוה, וכן בב”ב [י ע”ב] מבואר דחסד לאומים חטאת (משלי יד, לד) מטעם זה, שעושין רק לצורך עצמן.

וכן עי’ בדר”א הל’ מתנות עניים ובמה שהובא שם לענין המתנדב לשם להתפאר, והפסול במתפאר בצדקה דוקא באופן שהוא עושה רק לשם ההתפארות ולא עבד לשם מצוה כלל, ולולי ההתפארות לא עבד, וגם ההיא איתתא שנענשה מחמת התפארותה בתעניותיה [ירושלמי חגיגה פ”ב ה”ב ועי’ או”ח סי’ תקסה ס”ו] לכאורה צ”ל שהי’ באופן זה שעשתה על דעת כן.

ובזה העירו לנכון מה דקרי לכורש בסוגיין נכרי, אע”ג דלהתוס’ [בדף הקודם ע”ב] הי’ ישראל בנה של אסתר, משום דלענין גדרי של”ש הנ”ל אין הנפק”מ בייחוס אלא בהרגלו, וגם לענין החילוק בין ישראל לאו”ה לענין מצרף מחשבה לעבירה, עיין קידושין [לט] ובתוס’ שם ע”פ הירושלמי [פאה פ”א ה”א], מ”מ בישראל אם עבר ושנה מחשבה מצטרפת למעשה כהמבואר שם, והטעם משום שאין עיקר החילוק בין ישראל לאו”ה מצד הייחוס אלא מצד שישראל לא הוכרע בחטא כל עוד שלא עשאו, ע”ד הגמ’ ברכות [יט ע”א] לענין ת”ח דודאי עשה תשובה אחר שחטא בלילה, וכ”ש כשלא חטא, אבל גוי כשהחליט לחטוא מועד לחטוא, וה”ה בחטא ושנה אף ישראל קרוב לחטוא, ואולי ע”ד זה יש ליישב גם הסתירה שמצינו אם יש תשובה לעכו”ם או לא [וכתבתי במקו”א], ומאידך מצינו שעבר ושנה אין מספיקין בידו לעשות ך גכבק3ר5תשובה [יומא פז ע”א], דזה ודאי ששייך תשובה בנכרים, וכמבואר ברז”ל [עי’ במפרשים פסחים נד ע”א] שלא הי’ קיום לעולם להברא בלא תשובה, וכמבואר בכמה מקומות שהקב”ה מאריך אף לאומות [כמבואר ברש”י ריש ע”ז ועוד], ולכאורה היינו שישובו בהם, וכמו שמצינו גם תשובה דאנשי נינוה, אלא הביאור במאמר שאין תשובה לגוים [תנחומא האזינו] היינו שאין מספיקין בידן לעשות תשובה, דסתם עכו”ם הוא שוה לישראל שחטא ושנה כמשנ”ת לענין מחשבה מצטרפת למעשה, וכמו שמצינו בישראל שעבר ושנה ואמר אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה [יומא שם], ומ”מ מועלת לו התשובה אם ישוב בתשובה, ה”ה עכו”ם דגם הם דומים למ”ש בגמ’ לענין עבר ושנה עי”ש, דה”ה שגם הם שקועים בחטא, ומ”מ אם ישובו כדין תתקבל תשובתן, וכמ”ש אליך יבואו גוים מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו וגו’ (ירמיהו טז, יט).

ואמרי’ בשבת [קמז ע”א] דגוים מזוהמין משום שלא פסקה זוהמתן בהר סיני, ואע”ג דמבואר שהוא מילתא דתליא באדם ובמעשה ולא בייחוס, מ”מ או”ה הורגלו להיות בחטא מחמת מציאות זו של זוהמא, וכורש נמי הורגל במציאות זו.

ואילו בלק אע”פ שהי’ גוי ואע”פ שהי’ גם על מנת לקנטר אי’ במהרש”א בהוריות [י] שדבר זה עשה כד להגן על עצמו מפני ישראל עי”ש.

חולין ב’ ע”א תוס’ ד”ה שמא יקלקלו וכו’, וליכא למימר וכו’, יתכן לבאר דהתוס’ כאן כתבו להציע צד חדש דלא כרש”י אלא דהי’ מקום לפרש דלעולם שרי לכתחילה לחש”ו לשחוט כשאחרים רואין אותן אלא דרישא שמא יקלקלו מיירי בבינן לבין עצמן, וסיפא דקאמר וכולן ששחטו וכו’ מיירי רק בטמא במוקדשין או אין מומחין, אבל א”א לומר כן דבאופן שאין אחרין רואין את הקטן שוחט נבילה היא, ובכה”ג פסול, אא”כ נפרש דגם באופן ששוחט לכלבים אסור ליתן לקטן לשחוט, וזה רק דעת ר”ת דאכתי לא אתאן עלה, והנה בתוס’ הרא”ש ליתא לתיבות הללו אבל חש”ו אפי’ לכתחילה שוחטין, ונוסף שם דהוה אמינא דדיעבד נקט וכו’, ומבואר מזה לפי לשונו דמיירי כל זה אליבא דרש”י דלולי דתנן שמא יקלקלו ומיירי בשחיטת קטן כשאחרים רואין אותן, לולי זה הוה מוקמינן הא דתנן הכא דיעבד וכולן ששחטו על שאר פירוקין דאינך אמוראי כגון טמא במוקדשין או שאינן מומחין, ובזה ניחא למה הזכירו התוס’ כלל הנך תירוצי שלא סבר רבא כוותייהו, דר”ל שכך הו”א לולי הא דתנן שמא יקלקלו.

חולין ב’ ע”א תוס’ ד”ה שמא יקלקלו וכו’, וי”מ דגרסי’ לקמן רבה וכו’, ומבואר בדברי התוס’ דאם נימא דבעל שמעתתא דלקמן לא סבירא ליה מאוקימתא דרבא על מתני’ דהכא, א”כ לק”מ, וכן פשוט.

והנה להלן [סוף דף ג] אמרינן דרבא לדבריו דאביי קאמר וליה לא סבירא ליה, וא”כ מבואר לפי שו”ט דהתם דלמסקנא מפרש רבא כרב אשי, וגם נימא דל”ג התוס’ וליה לא סבירא ליה כמו שכ’ המפרשים שם להגיה, אבל כך עכ”פ מוכח מסוגי’ דהתם דרבא לא מפרש כאביי מתני’, וי”ל דגם לרב אשי ע”כ יש להעמיד וכולן ששחטו בקטן דבמשומד א”א להעמיד כלל כדאמרי’ התם, וגבי קטן קשי’ רק דאם שחטו מיבעי ליה, א”כ ע”כ מעמיד בקטן, וגם בהמשך המו”מ בסוגי’ אמרי’ על שאר אמוראי דלא אמרי כאביי ורבא ורב אשי משום דקשי’ להו וכולן, ואפשר דמשמע דשלשתן מפרשי וכולן באופן שווה דמיירי על קטן, ועוד דכעין לישנא דרב אשי אמרי’ גם גבי אביי ורבא וע”ז נקטו התוס’ דרבא מפרש בקטן על אף דלא מסיק לה להדיא.

ואין לתרץ לרש”י דגרס וליה לא סבירא ליה ומפרש כרבינא מתני’ או כר”ב שילא ולא כרב אשי, אין לתרץ, חדא דהיא גופא מה שהקשו בגמ’ דהו”ל לרבא להעמיד כרב אשי ומשו”ה תי’ דלדבריו דאביי קאמר וליה לא ס”ל, ועוד דבקושייתו על אביי לענין יוצא ונכנס לא הקשו ואם שחטו אלא אדרבה כדקאי לדבריו דאביי מוקי למתני’ באופן דוכולן שחטו קאי על קטן, א”כ פשוט שאי”ז טעם שלא להעמיד כרב אשי.

ובגוף הנ”ל יש לציין דלהלן [ג ע”ב בתוס’ ד”ה רוב] סברי התוס’ דוכולן לאביי ורבא ורב אשי קאי רק על חש”ו, ורש”י בד”ה אמאי חולק.

חולין ב ע”א תוס’ ד”ה שמא יקלקלו וכו’, וקשה לפירושו וכו’, ואולי רש”י יתרץ דרבא להלן [ג ע”א] אפריך ולא קאי אוקימתיה, משום דקשי’ וכולן ששחטו, אמנם יעוי’ ברשב”ם [ב”ב נב ע”ב; שם קכז] מש”כ דקשי’ אי”ז תיובתא עי”ש, וכן להלן במסקנא דסוגיין [ג ע”ב] משמע דרבא למסקנא קאי כרב אשי דג”כ מפרש וכולן כאוקימתא דרבא, כמו שכתבתי בסמוך, ולא שחזר בו.

ומ”מ אין כאן מחלוקת הסוגיות לתי’ היש מפרשים שבכאן, דכיון דרבא וסייעתיה סלקו בקשיא ואיכא פירוקי אחרינא בהדייהו נקטינן כאינך פירוקי אחריני, ורבה דלהלן [להי”מ דגרסו הכי] קאי כוותייהו.

חולין ב’ ע”א בתוס’ ד”ה התם, דלא הוי ארבעים בכתפיה, עיקר כוונת התוס’ דדבר שלקה אדם על ידו ס”ד דחשיב מגונה ומרוחק מן המזבח, וכה”ג אשכחן גבי מיתתו של שור הנסקל [סנהדרין נד ע”א] שלא תהא בהמה עוברת בשור ויאמרו זוהי שנסקל פלוני על ידה, אבל כמדומה שלא מצינו כיו”ב לענין קדשים, דאילו אתנן זונה לא בעינן שיהי’ מלקות או עונש בב”ד, וכן בשור שנעבדה בו עבירה נרבע ונוגח ונעבד סגי [] שנעשה המעשה, ומאי ס”ד לחלק בין לקה ללא לקה, וי”ל משום דבכל הנך גם לא חלקת בין שוגג למזיד [], ולענין אתנן עי’ שו”ת האלף לך שלמה [סי’ עא], אבל הכא מדהוי ס”ד לחלק בין שוגג למזיד הי’ מקום לחלק גם בהנ”ל, אבל אכתי יל”ע דהכי השתא, דבכל הנך עכ”פ חזי’ דכל דבר שנעבדה בו עבירה ריחקה התורה, וע”ד הא דאמרי’ [חולין קיד ע”ב] כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל יאכל, וממשקה ישראל [יחזקאל מה, טו] כתיב [מנחות ו ע”א], ומן המותר בפיך [שבת כח ע”ב; קח ע”א] לגבי תפילין, ועי”ש גבי משכן [ודנו האחרונים לענין כמה דברים], וגם אם להדיוט לא נאסרו הנך פסולין דלעיל אבל עכ”פ להקדש, ועיקר איסורא הוא במזיד, וכמבואר בהרמב”ם הל’ תמורה [בסופו] דאיסור תמורה הוא משום שרוצה להפטר ממה שנדר שמן ורוצה ליתן כחוש תחתיו משא”כ בשוגג, ומיהו אי משום הא יש להעמיד דשוגג גם מיירי בכה”ג רק שאומר מותר, ועכ”פ לכולי לישני שוגג העבירה קילא מן המזיד, משא”כ לענין אם הי’ מזיד בלא התראה שלא לקה בב”ד אדרבה חמיר שלא נתכפר לו במלקות [עי’ מתני’ מכות כג ע”א משלקה הרי הוא כאחיך וכו’ ועי’ תמורה ד ע”א ורש”י שם דלא סגי לי’ במלקות], ומה סברא שיהי’ כשר, ואילו סברא דלעיל לקלון מהיכא תיתי דשייך הכא.

וכ”ש דצריך ביאור מנ”ל שיהי’ פשוט טפי ממזיד.

חולין ב’ ע”א בתוס’ ד”ה התם, וי”ל דלענין בהמה שתהא כשרה וכו’, עי’ במהר”ם שכתב דהו”א דבשוגג אינה נתפסת דהו”ל כמו הקדש בטעות, ויש להוסיף דר”ל הקדש טעות דייקא דאילו שאלה בהקדש ודאי מהני, ובודאי הוי פתח מעלייתא אם התיר לו חכם על סמך שאמר שלא ידע שהוא איסור, אלא דס”ד דלא מתפיס כלל כמי שנתכוון לומר שלמים ואמר עולה דבהכי לא סלקא מה שרצה לומר כלל, והטעם דס”ד לומר כן הוא משום דעיקר כוונת קדשים הוא לריח ניחוח וכאן עצם מה שהקדיש אינו לריח ניחוח כלל דאיסורא עביד, ממילא הי’ מקום למחשביה כמי שנתכוון לומר דבר אחר לגמרי, ולא כסתם שאר פתח בעלמא, וקמ”ל דרי”ז הקדש טעות ומ”מ לא גרע משאר פתח וכנ”ל.

חולין ב’ ע”א בתוס’ ד”ה התם, ויש לומר דלענין בהמה וכו’, לכאורה הי’ מקום ליישב דלאו אורחיה דקרא למכתב מילתיה דפשיטא להו לרבנן על אף דשמא לשאר בנ”א הוא מסופק, ולהכי מסברת התורה דמזיד פשיטא משוגג אבל לתלמידים שוגג פשיטא להו ומזיד מספק”ל, ויש לומר דמ”מ לא מסתבר לומר סברות הפוכות כ”כ, וגם דבלאו הכי משני שפיר לפי האמת.

חולין ב’ ע”א בתוס’ ד”ה שמא, ור”ת מפרש דאין מוסרין וכו’, דברי ר”ת צריכין ביאור טובא, דהא כוליה סוגיין מיירי בשחיטה המתרת והמכשרת [לר”ב עולא] או מטהרת [להלן בר”פ העור והרוטב קיז ע”ב], ולא בשחיטה לכלבים, וגם בהך דהעור והרוטב משמע קצת דעדיפא להו לשוחטה כהלכתה לטהר מידי נבילה, שלא תתנבל ותטמא במשא, ולהכי טרח לשחוט עי”ש, ועוד דשמא יקלקלו משמע דאין רוצין שיקלקלו אלא רק חששא הוא דאיכא שמא יקלקלו, וכי תימא דהכונה שמא יצא מזה קלקול כפר”ת, הרי בכולה סוגי’ דלקמן בכולהו פירוקי איתמר דשמא יקלקלו היינו שמא ישהו וכו’ ולא אשכחן מאן דפליג עליה, ועוד דמשמע דר”ת גריס רבא בסוגי’ דלהלן דף י”ב, וזה מה שבא לתרץ, והרי רבא גופא מפרש כאן [ג ע”א] שמא יקלקלו על שמא יחלידו וכו’, וכן אי ס”ל כרב אשי למסקנא [עי’ מה שכתבתי לעיל], הא רב אשי נמי קאמר הכי [ג ע”ב], וצ”ע.

חולין ב’ ע”א תוס’ ד”ה הכל, התם אצטריך למתנייה וכו’, אע”ג דהכא נמי כתיב וזבחת כאשר ציויתיך [דברים יב, כא], מכאן וכו’ [יומא עה ע”ב ורש”י שם], מ”מ התם בתמורה [ב ע”ב] סמך למסקנא מהו דתימא עונש וכו’ עי”ש.

ויש להוסיף דגם אין שייך ליישב דהתם גבי תמורה ס”ד טפי משום דכל הפרשה נאמרה וכאן רק פסוק אחד, חדא דהכא בחולין מיירי ובחולין לא בעי’ שנה עליו הכתוב לעכב (וגם אין סברא לומר דשנה בקדשים עדיפא מלא שנה בחולין), ועוד דגם הפסוק וזבחת כאשר ציויתיך נאמר בו ל’ יחיד יותר מפ”א, ואילו לחלק בין תרי לטובא ודאי ליכא סברא, ועוד דבתמורה שם גופא מסקי’ דגם מה שהפרשה כולה נאמרה בל’ זכר אכתי לא מהני לומר דס”ד דמיירי בזכר בלבד עד דמסיק ה תם מהו דתימא וכו’ וע”ז סמכו כאן התוס’, ואילו הכא לא שייך ד”ז.

חולין ב’ ע”א תוס’ ד”ה טוב, ואנא ידענא וכו’, פירוש משום שתפסת מרובה לא תפסת הלכך אם רק כתיב טוב אשר לא תידור בלבד הו”א דרק עדיף מן החוטא שנודר ואינו משלם, אבל לא עדיף מן הכשר שנודר ומשלם, דגם מה שעדיף מנודר ואינו משלם ג”כ צריך לאשמעי’ כמ”ש הרמב”ן עה”ת [דברים כג], עי”ש, הבאנו לשונו לעיל וגם דברי התוס’ השייכין לזה.

והי’ מקום ליישב באופן אחר ולומר דהתוס’ סמיך על סוף הפסוק הקודם דכתיב את אשר תדור שלם, שאם לא תשלם איסורא קא עבדת, ומיניה ילפי’ קרא דסמיך לא דכתיב טוב אשר לא תידור דר”ל עדיף מהך דלא משלם.

אמנם א”א לומר כן מכמה טעמים, הא’ דהא גופא קושיית התוס’ על רש”י מה שלא הובא בגמ’ רישא דקרא את אשר תדור שלם, והא לפי’ התוס’ נמצא דסו”ס בעי’ לאדכוריה גם להך קרא.

ועוד יש להביא ראי’ כנגד פי’ זה דאדרבה אם תאמר דקאי על הפסוק הקודם דילפי’ מיניה מדיוקא דהנודר ואין משלם רשע הוא, א”כ כ”ש דיש לפרש על מה שנאמר בו להדיא את אשר תדור שלם, שאם תדור ותשלם תהי’ עושה כשורת הדין, ועלה קאמר קרא דאעפ”כ טוב מזה שלא תדור כלל.

ועוד יש להוציא מפשט זה דבתוס’ הרא”ש בתירוץ זה הנוסח שם הוא ואנא ידענא מסברא, א”כ אין הכונה דידענא מהפסוק הקודם.

חולין ב’ ע”א, טוב אשר לא תדור וכו’, ולכשתמצי לומר פליגי בפסוק את אשר תדור שלם, לענין תיבת תידור האם הכונה לשעבר, וא”כ מיירי בדיעבד, או דמיירי להבא, וממילא נלמוד דהכתוב אומר שתדור ותשלם, ומ”מ טוב מיהא אשר לא תידור משתידור ולא תשלם, דאם אשר תידור שלם הוא לשון עתיד ולכתחילה, א”כ מ”ש אח”ז טוב וגו’ א”כ ר”ל עדיף זה משתדור וגו’, אבל מ”ש בפסוק הקודם הוא לכתחילה גמור ולא רק עדיפות, וז”ש ר”י טוב מזה ומזה נודר ומשלם, משא”כ ר”מ דמפרש תדור לשעבר א”כ טוב פירושו ראוי ונרצה ולא רק עדיף משתדור וגו’ בלבד, ועוד יתכן לומר דמה טעם קאמר, ומענין לענין באותו ענין, מה טעם את אשר תדור שלם משום שאם תדור ולא תשלם יהי’ חטא, לכך יש לך להזדרז בדבר, וממילא מוטב שלא תדור כלל כדי שלא תבוא לידי נדר בלא לשלם.

חולין ב ע”ב, בברי לי סגי וכו’, יש לעיין דהנה במשנה יש ב’ ריבויין, הא’ ושחיטתן כשרה, וזה מרבה ברי לי, והשני וכולן ששחטו וזה מרבה אם אחרים רואין, ולכאורה שניהם מטעם עד א’ נאמן באיסורין, וא”כ צריך ביאור מה נוסף עוד בחידוש הב’, ועוד יל”ע דאם נימא דהא אתא לאשמעי’ הוא דאפי’ תימא דשוחט עצמו טריד והוא חידוש גדול יותר, (וכך משמע לישנא ברי לי שצריך שיהי’ ברי יותר מסתם בני אדם, דבשאר בני אדם גבי אחרים לא נזכר הלשון ברי לי, משא”כ גבי השוחט גופיה, מכיון שטרוד במלאכתו בזמן השחיטה ובסתמא הי’ מקום לומר דפעמים שאינו מבחין), א”כ לשמעי’ ליה לגופיה בסיפא וקודם לכן לשמעי’ על אחרים, וי”ל דתני סיפא אחרים לגלויי רישא דמיירי בגופי’ באומר ברי לי, א”נ י”ל דיש צריכותא בתרויהו, דמילתא דלא רמי’ וכו’, להכי גם באחרים יש חידוש, ודוחק דהיכן מצינו שלא יהי’ נאמנות על סמך זה.

חולין ב ע”ב, הכל סומכין אחד האנשים ואחד הנשים, ובגליון הגמ’ הקשה דלא תנן לה אחד וכו’, וע”ז אולי יש ליישב שהיא תוספת מברייתא אבל הקשה שם דלא אשכחן אלא מ”ד נשים סומכות רשות, וע”ז יש ליישב דהכל סומכין היינו לכתחילה, מדכלל בזה גם אנשים, ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא, דגבי אנשים לכתחילה וחיובא ובנשים לכתחילה ורשות, אבל לא מסתבר דאתיא כמאן דאסר לנשים לסמוך, דא”כ הכל דקאמר יתפרש גם לענין איסור וזה לא מסתבר דסתם סמיכה אינה סמיכה דאיסור, ומיהו מלשון רש”י דקאמר לאתויי יורש והא ודאי לכתחלה קאמר דמצוה רמיא עליה על כרחיה, משמע יותר דגירסתו היתה כמו שהוא בכת”י בלא התיבות אחד האנשים ואחד הנשים, ולגוף מה שכתבתי דברייתא היא יתכן דאינו ברייתא, ושמא ס”ל דמרבי נשים למאן דאי’ לי’ הכי, ועי’ במבוא התלמוד להר”ש הנגיד מה שכ’ שם דפעמים המקשן שמביא ברייתא משנה מלשון הברייתא כדי ליישבו, ואף דשם מיירי בקושי’ גמורה המכרחת לתקן הברייתא.

מ”מ אולי שייך ללמוד מזה גם לעניינו, אבל דוחק גדול לומר כן, דהא שם בגמ’ [ב ע”א] מרבה מזה ענין אחר, וע”כ צ”ל חדא מתרתי, דהאמת כגי’ כתה”י הכא דל”ג לה, או דברייתא היא המוספת על מתני’ תיבות הללו.

חולין ב ע”ב, הכא עיקר התם איידי וכו’, ויל”ע דמשמע שבב’ המשניות שייך לומר שיהי’ שנוי מחמת איידי, ונחזי אנן אם נשנית הלכה זו בב’ מקומות איידי דברים אחרים וכי יש סברא דלתני להו פעם שלישית שיהי’ גם משנה ששם היא עיקר, א”כ למה לא נימא דב’ המקומות נשנו איידי ההלכות הסמוכות וכבר לא בעי’ לומר לה לעיקר, וי”ל דעיקר פירושו מה שנשנה מחמת הענין ואיידי פירושו מחמת הפרטים, ומה שנשנה איידי יוכל להשנות גם ב’ פעמים ויותר, אבל מה שנשנה מחמת עיקר, נשנה ע”ד הרוב רק פ”א, ואה”נ שייך ליישב דשניהם נשנו איידי, אבל יותר ניחא דנימא דלכה”פ א’ מהם נשנה עיקר, דאיידי הוא מילתא דלא שכיחא כ”כ כמו עיקר שהוא הרגילות.

חולין ב ע”ב, הכל חייבין בציצית, פרש”י לאתויי קטן היודע להתעטף, וכתב הרמ”א [או”ח סי’ יז ס”ג] בשם המרדכי [סוכה סי’ תשסג] בשם הירושלמי דהיינו אם יודע לאחוז הציציות בשעת ק”ש, ותימה דאינו חיובא כלל אפי’ בגדול, עי’ בב”י [סי’ כד בשם שוח”ט, מהג”מ ספ”ג אות פ] שדוד הי’ מהדר בזה, ואינו לעיכובא כלל, ויש לומר דחזי’ בזה ששיעור לחייב קטן מדין חינוך הוא כשיכול לעשות המצוה ככל פרטיה ודקדוקיה, דאל”כ אתי למסרך ולזלזל בהידורים גם בגדלותו, ומוטב להמתין לחנכו כשידע לעשות הכל, דאל”כ יהי’ הפסדו מרובה על שכרו.

והנה לולי דברי הרמ”א הי’ מקום לפרש בכונת המרדכי כמו שהובא בב”י [סי’ כד] באופ”א וז”ל שם, וגם המרדכי כתב בסוף פרק לולב הגזול (סוכה סי’ תשסג) בשם הירושלמי דקטן שיודע לאחוז בציצית כשורה בשעת קריאת שמע מחנכין אותו בציצית עד כאן, ויתכן לפרש דקטן היודע לקיים סלסול מצוה זו להחזיק הציצית בידו בשעת ק”ש אע”ג דאינו יודע להתעטף כדין, אעפ”כ אביו מחנכו בציצית, דיעשה מה שיודע וגם בזה יש מצוה.

אבל ברמ”א מבואר דאף שיודע להתעטף אין מחוייב אביו לחנכו בציצית עד שיחזיק הציצית בק”ש, ומשמע דגם מדמי לה התם לתנאי שידע הקטן ליתן ב’ ציציות לפניו ולאחריו שהוא מעיקר דין צורת עיטוף להרמ”א.

חולין ב ע”ב, התם איידי וכו’, העירו דשם בגמ’ [זבחים לא ע”ב] מבואר דזה גופא דנקטו לשון דיעבד במתני’ דהתם היינו משום דבעי למתני טמא לכך גם בשאר הפסולין נקט לשון בדיעבד, וי”ל דגמ’ דהתם אתיא כאידך תירוצא דאמרי’ הכא דמתני’ דהתם עיקר, או די”ל דהתם תני כשרותו אגב שאר פסולין והואיל ובעי למתני טמא נקט כבר מעיקרא לשון דיעבד דלא לשתמע דטמא שוחט בקדשים לכתחילה, ועדיפא לי’ למנקט דיעבד ולא לכתחילה אגב אחריני, כדאמרי’ כיו”ב [סוכה ח ע”א, שם לב ע”ב ועוד] לחומרא אמרי’ לא דק ולא לקולא, ולא חייש למה שיבואו לדקדק ממתני’ דאין זר שוחט לכתחילה, דבלא”ה אין מורין מן המשנה כדאי’ בסוטה [כב ע”א], ועי’ רש”י ברכות [ה ע”א], וכמ”ש התוס’ בכ”מ [ביצה כה ע”א ד”ה כאן ושבועות כו ע”ב ד”ה אלא] דאמורא יש לו לדקדק בדבריו יותר, לכך כשיש למשנה טעם בלשונה אין לה לחשוש שיטעו מזה וכך דרך המשנה בעוד מקומות.

חולין ב ע”ב, תוס’ ד”ה ובמוקדשין, אף על גב דאמרינן לקמן דמפרכסת הרי היא כחיה חיישינן שמא יגע אחר פירכוס, יל”ע דתירוצם השני לכאורה מוכח ממתני’ דמייתי, א”כ למה כתבו לצדד גם כתירוצם הראשון, דהא במתני’ מוכח דטומאת אוכלין דמגע הוא מיד אחר השחיטה גם בעודה מפרכסת, ואילו לתירוצם הזה הא’ נמצא להדיא דבעודה מפרכסת עדיין אינה מטמאה טומאת אוכלין, ודוחק לומר דהדרו בהו בתי’ הב’ מכח הראיה ממתני’ שם, וגם דוחק לחלק בין טמאה לטהורה ולומר דדוקא התם מטמאה טומאת אוכלין מחיים כיון דלאחר מיתה מטמאה טומאת נבלות, משא”כ הכא שיש לקיים טומאת אוכלין אחר מיתה, זה דוחק ולא מצאתי טעם לומר דבר כזה, ויל”ע.

חולין ב’ ב בתוס’ ד”ה שמא (הראשון), או שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה, יש לעיין דא”כ מעמיד כולה סוגיא באוקימתא דחיקתא, ובכ”מ אמרי’ [פסחים קה ע”א; יבמות י ע”א ועוד] דאי לא קתני, וכ”ת משום דבפסחים שם מוקמי’ לה הכי, מ”מ קצ”ע דאמורא שיש לו לפרש דבריו יותר [ביצה כה ע”א ד”ה כאן ושבועות כו ע”ב ד”ה אלא], ובדוחק י”ל דהכא גופא סמך אאוקימתא דהתם דבהכי מיירי טומאת בשר קודש בבהמ”ק, או יש לומר דלא חשיב לה אוקימתא, דהכי קאמרי’ טמא לא ישחוט, והיינו היכא דשייך חשש טומאה, דהיינו היכא דהוכשר, א”כ מיירי דוקא באופן שיש משקה טופח, א”נ שכיחא מילתא דמשקין בנהר את הבהמה קודם שחיטה, עי’ סוף ביצה [מ ע”א].

חולין ב ע”ב בתוס’ ד”ה שמא (הראשון), דאפילו טהור גמור לבן זומא דאמר הנכנס למקדש טעון טבילה ואסור לשחוט בסכין ארוכה דלמא אתי לאמשוכי, לא זכיתי להבין דבריהם, דהא בגמ’ דהתם מספקא לה בדעת בן זומא אי יש לגזור בכה”ג או לא, וא”כ כאן אמר סברא המוסכמת ע”ד הגמ’, ועדיפא ליה מלמימר סברא דלא ברירא לן.

חולין ב ע”ב בתוס’ ד”ה שמא (הראשון), אבל טמא מזהר זהיר ומידכר, ומעין זה אמרי’ [פסחים יא ע”א; מנחות סח ע”א] חדש בדיל מיניה, וכן אמרי’ [פסחים ו ע”א] הקדש מבדל בדילי מיניה אינשי, וכן אמרי’ משום איסורא דשבת וכו’ [פסחים יא], וכן אמרי’ גבי איסורא דע”ז וכו’ [ביצה לט ע”א], ומעין זה [חולין קטז ע”ב] גבי נבלה דמאיסא ובדיל מינה.

חולין ב ע”ב בד”ה שמא (השני), ומיהו עיקור וכו’, וצ”ב א”כ למה לא נזכר כאן, וי”ל דהיא גופא ר”ל דמצד זה שייך לבדוק הסכין גופא, א”כ ממ”נ עיקור דידים שייך לבדוק בבהמה ועיקור דסכין פגומה שייך למצוא בסכין.

חולין ב ע”ב, בשיטמ”ק בהוספה לתוס’ סוד”ה אבל אמר הרי עלי לא, אלא סתם ערכין ונדרים לאו בהכי מיירו, בתוס’ לעיל [בעמ’ זה ד”ה אבל] אוקמו ההיתר הנזכר בבראשית וביונה דהיינו דוקא בעת צרה, ואין זו סתירה לדברי התוס’ בשטמ”ק כאן, דהתם מפורש בקרא שהיתה עת צרה, אבל העירו ע”ד התוס’ הנ”ל דלפ”ז יש להעמיד סתם נדרים באופן זה דאטו ברשיעי עסקי’, ובאמת בנדרים [ט ע”א] תנן כנדרי רשעים וכו’ עי”ש אלא דמיירי בעת צרה, אכן כאן בתוס’ שבשיטמ”ק מוכח דסתם נדרים בכל דוכתי לא מיירי בעת צרה, ויל”ע.

חולין ב ע”ב, תוס’ ד”ה טמא בחולין, אזהרה לבני ישראל וכו’, פי’ אזהרה זו אינה שייכא לענין טומאת חולין בא”י שהוא משום תרומה, אלא משום טהרת הגוף דישראל, ולהכי דין זה הוא גם בחולין שאין מרימין מהן תרומה, אבל מאידך דין זה אינו תקף בימי טומאתו, משא”כ דין טומאת חולין בא”י הוא רק בחולין הראויין לתרומה ומאידך גיסא תקף דין זה גם בימי טומאתו שאסור לו לטמאות חולין בידים.

חולין ב ע”ב, הכל שוחטין ואפי’ טמא בחולין וכו’, נראה דהקילו בגזירותיהן בטומאת מגע יבש יותר מטומאת מדרס, כיון ששייך בקל להקפיד שלא ליגע, דרוב י”ח דבר מה שנוגע לענין טומאה נגזר בטומאת משקין או בטומאת מדרס, וע”ע סוגי’ [חולין לג ע”א] דהשוחט בהמה ולא יצא דם וכו’, ומ”מ בקדשים דחמירי גזרו.

חולין ב’ ע”ב ברש”י ד”ה אמר והכי מוקמינן וכו’, תני נודב ומשלם, ויל”ע דכוליה קרא מיירי בנדר, והי’ מקום לומר האי נדר נדבה הוא, וכן משמע במיוחס לרש”י בנדרים [י ע”א] שפירש כן דנדר הכונה לנדבה, עי”ש, אולם עי’ בתוס’ כאן מה שהביאו מזבחים ומנחות, אולם בר”ן בנדרים שם במסקנא דתני נודב מפרש לפסוקי קהלת בנדר ומינה יליף נדבה ממילא, וגם רש”י לעיל אולי י”ל בדוחק דמפרש רק הס”ד.

חולין ג ע”א, רבא וכו’, ומבואר בדבריו ובדברי התוס’ בסוף העמוד, דלרבא כותי נאמן מעיקר הדין גם בלא בדיקת כזית (היכא דאי אפשר), וגם בלא יוצא ונכנס, ואפי’ בבדיקת סכין אי’ לקמן בתוס’ [ע”ב ד”ה בודק] דנאמן ביוצא ונכנס וא”צ לבדוק אחריו, ויל”ע דכותי לא חייש כלל ללפני עיור, כדמוכח בעירובין [לו ע”ב, ועי’ שם תוס’ בדף טז] ובנדה [יז ע”א], וברש”י.

אולם לק”מ דהיינו מחמת דמירתת, כמו שהעיר הגר”ש צביון, ויש להוסיף דכן מוכח בדברי התוס’ בדימוי להך דנכרי דע”ז דנכרי אין לו נאמנות כלל והיינו מחמת דמירתת, ודוקא היכא דמירתת כשאין לו מלוה על הישראל כדאי’ במתני’ דע”ז המובא שם, וכן החילוק דבתוס’ לקמן בע”ב הנ”ל בין משומד לכותי הוא ג”כ מחמת דכותי מירתת שיבדקו אחריו משא”כ משומד כמבואר בתוס’ שם, וזוהי ענין נאמנותו בלבד.

חולין ג ע”א ברש”י ד”ה קרומית, פשוטי כלי עץ, וכ”כ בפי’ ר”ג כאן, ויל”ע דהרי אם ראויין להניח עליהן מקבלין טומאה מדרבנן, ונהי דאינו מוסכם בראשונים דין חרב כחלל לגבי שאר כלים שאינן כלי מתכות, מ”מ אם הוא אב והסכין ולד ראשון משוי ליה לבשר דין ולד שני מדבריהם.

וי”ל דלק”מ דקנים אין עשויין כלל לקבלה ולא מקבלי טומאה גם מדרבנן, כמ”ש הב”י [או”ח סי’ תרכט] בשם הרא”ש, אמנם מש”כ כאן התוס’ [ד”ה כגון] ועשאה כעין כלי, עיין שם, יש לעיין אם הרא”ש דהתם יודה דגם באופן זה אינו מקבל טומאה, ונפק”מ גם להל’ סוכה, וצ”ע בנוגע למעשה.

חולין ג ע”א, אלא דאיטמי בשרץ, לכאורה היה מקום להעמיד בטומאת מת גופא דאיירי בה באופן שהוא ולד הטומאה וכגון שנגע באדם שהוא טמא מת, ובאופן זה אינו מטמא את הסכין, וכדעת רוב הראשונים, [ועי’ רש”י ד”ה חרב], ומיהו לגי’ הר”ח [הובאה ברמב”ן ורשב”א בסוגיין] דלפי גירסתו גם באופן זה הסכין נעשית ראשון לטומאה כאדם הנוגע בה ניחא, אמנם לגי’ דידן צ”ע.

ויתכן דחשיב אוקימתא דחיקא להעמיד באופן שנטמא בטמא מת, כדאמרי’ בעלמא [פסחים קה ע”א; יבמות י ע”א ועוד] דאי לא קתני, ולכך עדיפא ליה בנטמא בשרץ שהוא אב טומאה מפורסם ומפורש בתורה.

ויעוי’ ברשב”א דקאמר דלרבותא הוא דקאמר גמ’ אילימא דנטמא במת חרב הרי הוא כחלל, דבלאו הכי גם אם חרב אינה כחלל הרי הבשר נטמא מהסכין שיהי’ ראשון לטומאה והבשר שני, ולגי’ הר”ח הנ”ל לק”מ, וכן לגי’ ר”ת [] דלא גרס חרב הרי הוא כחלל ג”כ ניחא.

חולין ג ע”א, חותך כזית בשר ונותן לו, ולא סגי בכל שהוא, אע”ג דקי”ל כר’ יוחנן [יומא עג ע”ב] דחצי שיעור אסור מה”ת, דכותים סמכי אדריש לקיש דס”ל חצי שיעור מותר מן התורה, דמקילי בספיקות כמבואר בנדה [נז ע”א], ואגזירות דרבנן לא משגחי, וכיו”ב מצינו בנדה שם לענין טומאה דכותים סמכי אדרבנן לענין בית הפרס דלענין קולות סמכי אדרבנן, ולענין גזירות דרבנן לא משגחי ומקילין בזה.