Question

{עש”ק פ’ וישב ע”ו
פ”ק קרית ספר יע”א}

שאלה – יל”ע דמצינו כמה חילוקים בין חלום יוסף הראשון לחלומו השני.

חדא, דבחלום הראשון נאמר ותשתחוין לאלומתי, ומאידך בחלום השני כתיב ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, משמע לי בעצמי, ויעויין בח”ס עה”ת דנקט שהשתחוו לכוכב הי”ב ודבריו צ”ע.

ועוד מצינו חילוק בין יחסי האחים אליו בחלום הראשון לבין יחסיהם בשני, דאחר החלום הראשון נאמר ויוסיפו עוד שנא אותו, ואחר החלום השני נאמר ויקנאו בו אחיו.

עוד מצינו דבחלום הא’ כתיב ויגד לאחיו, ואילו בחלום השני נאמר ויספר אותו לאחיו, ויל”ע בכ”ז (מחכ”א).

תשובה ראשית הדברים מה שתמה ע”ד הח”ס, אמת הוא שפשטות המקראות הן שהשתחוו לו בעצמו, אבל גם בשכל טוב ראיתי שכ”כ, וז”ל, ואחד עשר כוכבים כנגד אחד עשר אחין וכן בכל מקום נזכרין שבטי ישורון כנגד משטרן של מזלות משתחוים לי כך ראה שמשתחוים י”א מזלות למזלו שהוא י”ב ע”כ.

וי”ל דהכתוב סמך על מה שביאר מתחילה שהיה לו אלומה ולזה השתחוו, ולכך לא חש לבאר תו כ”ז, דממילא שמעינן לה שהשתחוו למזלו.

וז”ל פי’ ה”ר חיים פלטיאל מבעלי התוס’, ואחד עשר כוכבים משתחוים לי שאלו { ר”ל שאלו את ה”ר ברוך וכו’.

}הר”ר ברוך היה לו לומר משתחוים לכוכבי כמו שאמר לאלומתי ותירץ דא”כ שהיה אומר שהיו משתחוים לככבי והיו משיבים לו אתה משקר במה אתה יודע אם זה הככב שהשתחוו לו שלך הוא או של אחר הוא כי אין לך כח למשול בככבים אבל באלומות אדם מתקן בעצמו אלומות ויכול בטוב לומר אלומתי עכ”ל.

וי”ל בכונתו דבאמת השתחוו לכוכבו, והוא הרגיש שזהו כוכבו שלו וניכרין דברי אמת, אבל כיסה מה שראה מטעם הזה.

על חילוק השני י”ל דהנה בפ”ט דברכות איכא למאן דאמר על חלום שנשנה שהוא חלום אמת, ולכך רק אחר החלום השני התחילו מתקנאין בו, דאילו בחלום הראשון היו סבורין דמקרה הוא בעלמא, אבל אחר הישנות החלום פעמיים התחילו מתקנאין בו.

[ומה”ט ג”כ רק אחר החלום השני נאמר ואביו שמר את הדבר].

אכן יעויין בפי’ ה”ר חיים פלטיאל שכתב, ויחלום יוסף חלום ויוסיפו עוד שנא אותו תימ’ וכי עבור שראה חלום שנאוהו וכי מה היה יכול שראה חלום בדרך כל אדם שחולם בלילה מתוך השינה ופי’ הר”ר יוסף מאורליי[נ]ש דאמ’ בעלמא אין חלום אלא מתוך מחשבותיו שחושב על מטתו כדכתיב רעיונך על משכבך סליקו ויוסף כמו כן אמרו לו אחיו מתוך שאתה חושב עלינו מחשבות רעות שאתה אומר למלוך עלינו לכך נראו לך החלומות הללו עכ”ל, ולפי דבריו נראה דבאמת לא היתה קנאה בפעם הראשונה אלא שנאה וכפשטות הדברים.

אכן ראיתי בלק”ט שכתב כבר בחלום הראשון ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו היינו דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם עכ”ל, וכן מבואר בפי’ הרד”ק, וא”כ היתה כבר קנאה מתחילה, אבל י”ל דהשתא נתוסף קנאה על קנאתו, מכיון שהוציאה התורה בפעם הב’ כבר בלשון קנאה.

מאידך גבי יוסף שהיה לו סימן בחלום הראשון שהוא אמיתי, וניכרין דברי אמת, ולכן לגביו היה זה כבר רק סיפור בעלמא בפעם השניה, אבל בפעם הראשונה היה כאן הגדת דברים כיון שעדיין לא אמר להם זאת מעולם.

והשתא ראיתי בפי’ מהר”ם אלשיך שהקשה י”ב קושיות, והקו’ הי”ב היא, מהו אומרו אחר כך ויקנאו בו אחיו ולא אמר כבראשונה ויוסיפו עוד שנא אותו ומה ענין ואביו שמר וכו’ עכ”ל, ואין כאן המקום להעתיק כל אריכות לשונו הנעימה, ועיי”ש.

ויעויין עוד בפי’ תולדות יצחק שעמד ע”ז ועל עוד הרבה קושיות ע”ש בכל לשונו.

{יום א’ לסדר ויחי ע”ו}

א) מה שהקשה עמ”ש (ל”ז כ”ו) מה בצע כי נהרג, ובתרגום מה ממון מתהני לנא, וצ”ע דודאי ירויחו ממון, ע”י שיגרע חלק יוסף בירושת יעקב.

תשובה בגמ’ סוכה נ”ו ב’ בוצינא טבא מקרא, ע”ש ברש”י ותוס’, ומבואר שממון קצת עתה שוה יותר ממון לאחר זמן, וכ”ש כאן שהוא אחר זמן רב, ולא חיישי’ שמא ימות (עי’ תוס’ סוכה כ”ד א’), ואמרו חז”ל סנהדרין ק’ ב’ אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום וכו’ עד ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו, היינו שאין לחשב מה יהא אחר זמן, וכתיב בקהלת ביום טובה היה בטוב וגו’.

וכתב הקה”י במכתב על דברי הגמ’ הנ”ל שאי”ז אלא מציאות.

ב) והקשה עוד כת”ר ממ”ש רש”י לקמן מ”ט ט’ מטרף בני עלית, סלקת עצמך ואמרת מה בצע.

וצ”ע דהכל היה כדי שהיה ריוח ממוני, ואילו היה ריוח ממוני היה מסכים שיהרג.

תשובה זהו גדר של מצוה שלא לשמה, שיש בה שכר (עי’ פסחים נ’ ב’).

ג) בב”ר פרשה פ”ד י”ט מבואר שנתקבלה תשובת ראובן, וצ”ע הא אמרי’ בתנחומא צו ה’ דלא נתנה תשובה אלא לישראל, וקשה להסוברים שהיה לאבות דין ב”נ קודם מ”ת.

תשובה מצינא למימר דכ”ז רק אח”כ כמ”ש בב”ק ל”ח א’ גבי ראה ויתר גוים, שאפילו מקיימין אותן אין נוטלין שכר, משום שלא קיימו ז’ מצוות ב”נ, וה”ה שמאז אין תשובתן מתקבלת, משא”כ האבות עצמם לא.

אכן בלא”ה נראה שיש מדרשות חלוקות, דאל”כ תקשי מהרבה מקומות, וכמו תשובת נינוה שנתקבלה כמ”ש בתענית, וכמ”ש להדיא בפסדר”כ פ’ שובה ישראל, וכן גבי קין ואדם ע”ש ובעוד מדרשים [יש לציין דפעמים שייך מדרשות חלוקות גם באותו המדרש].

ד) מה שהקשה מ”ט י”א שהלבנת פנים אינה דוחה פקו”נ, דדינה כמו רציחה, הא סברת פקו”נ ברציחה שאינה דוחה, זהו מצד מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כמ”ש פסחים כ”ה ב’, אבל בהלבנת פנים סברא הוא שנפשו של המבייש עדיף מכבודו של המתבייש.

תשובה יעוי’ בתוס’ ב”מ נ”ח ב’ שהדמים מתאספין לברוח, ורבינו יונה (שע”ת ש”ג קל”ט) הוסיף שצער ההלבנה מר ממות, ולפ”ז ניח”ל למתבייש למות מלהתבייש, וא”כ ליכא למימר סברא זו.

ה) ומה שהקשה עוד מ”ט גבי תמר לא ביישה את יהודה כדי שלא תיהרג כיון דדין הלבנת פנים הוא מדין רציחה (כ”כ בשע”ת שם), א”כ בלא”ה הרי עושה רציחה בעצמה.

תשובה זהו גרמא בעלמא, ואנוסה היא, ולא דמיא אם היתה עוברת עבירה ממש בידים.

ו) ומה שהקשה עוד מ”ט לא ביישה את יהודה כדי שהוא לא יכשל באיסור רציחה – זה פשוט שאיסור רציחה שיעבור יהודה לגבה הו”ל על הצד היותר חמור כלפני עיור או כעי”ז, ולגבה אין כאן איסור רציחה שהיא עוברת, וא”כ אין הלבנת פנים דוחה זה.

ובלא”ה אם יהודה דן ע”פ דין תורה אי”ז איסור רציחה ממש, ואע”ג דגבי יהודה בן טבאי אשכחן כעי”ז שהדיין נצטער הרבה, ואפשר ג”כ משום שטעה בהלכה כמבואר שם, ולא טעה במציאות ובבירור, וגם יכל לימנע ע”י שלא ישב בדין בלא חבירו ע”ש, אבל כאן אין עובר כאן ממש איסור.

ז) ומה שהקשה עוד מ”ט לא אמרה לו בסתר, כנראה שלא היתה אפשרות לזה, יתכן שלא היו מחזירין אותה שהרי צריך ת”ח שיבדקו אם יש ממש בדבריו אם דבר ראשון שאמר היה דבר שאין בו טעם, ויתכן ג”כ כמו שכתבו הראשונים דכתיב מוצת שהתחילו להציתה באש, וא”כ לא היו מחזירין אותה די לדבר עם יהודה בסתר, [ועד אז מה שלא אמרה שמא היתה סבורה להנצל], ויתכן בלא”ה שלא רצתה לומר ליהודה דבר בסתר, דאם לא יודה וישאלוהו מה אמרה לו יתבייש.

ח) מה שהביא מדרז”ל על מה שזכה יהודה במה שהודה, ולא מצינו ששבחו חז”ל את תמר על מה שהסכימה להפיל עצמה לכבשן האש, לא הבנתי הקושיא דאטו עד השתא כל המעשים הטובים שנעשו בתורה פירשו חז”ל כל מה שזכו וכל גדלות מעשיהם, דרק מה שהיה בזה צורך, או שהוצרכו לפרש המקראות – יהודה אתה יודוך אחיך, אבל בלא”ה לא.

ובפרט שיהודה היה א’ משבטי יה, וכל מעשיו נידונו בהרחבה בתורה (עי’ כעי”ז ברש”י ר”פ וישב), משא”כ תמר, וכל מה שנזרה הוא בעיקר אגב יהודה.

{עש”ק פרשת וישב כ”ב כסלו ע”ו
פ”ק קרית ספר יע”א}

שאלה – הקשה הג”ר אהרן פריס, דיש לדקדק במ”ש (בראשית ל”ז ד’) ‘ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו’, הא לכאורה היה ראוי לכתוב ‘ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מהם’, ולא מכל אחיו, שהרי הם ראו כלפי עצמם עכ”ל.

תשובה לפי מה שביארתי בתשובה הקודמת, דעיקר הקנאה השייכת במשנה בן בין הבנים היא מצד אהבת בן, שהיא אהבה טבעית, שע”ז תמהים מ”ט הוא משנה כ”כ, אבל כל היכא שאי”ז בין בנים, כגון שנותן לעני א’ מתנה מרובה ולעני א’ מתנה מועטת, בכל כה”ג ליכא למיחש, דהא ודאי שייך שאוהב א’ יותר מחבירו, ורק בבן בין הבנים עלול לגרום קנאה ביניהם, עיין מה שכתבתי שם.

ולפ”ז כאן י”ל ג”כ דמה”ט כתיב מכל אחיו, ולא כתיב מהם, אע”ג דעליהם עצמם עצמם איירי קרא, דעיקר הקפידא כאן היה משום שהם ‘אחיו’.

ויעויין עוד במדרש שכל טוב כאן שכתב, מכל אחיו ואפילו מראובן ושמעון ויהודה, והיינו מחמת שמצד האחוה שלהם, ר”ל השייכות המשפחתית שלהם, הם חשובין יותר שהם גדולי הבית, והיינו שוב ענין ה’אחיו’.

ויעויין בבעל הטורים שכתב, אותו אהב אביהם מכל אחיו בגימטריא שגלה לו סוד בלבד ולא להם, והנה ידוע שגימטריא היא א’ מן המידות שהתורה נדרשת בהן, כדאיתא במשנת רבי אליעזר, וי”ל דלכך נכתבה לדרוש גימטריא זו.

וראיתי עוד במהר”ם אלשיך שכתב, ושמא תאמר למה לא שמו לבם לדון את אביהם לכף זכות שעל כי בן זקונים הוא עשה הדבר ולא על קבלת הדבה לזה אמר מכל אחיו, לומר שאם על היותו בן זקונים הוא הלא יותר בן זקונים הוא בנימין ואותו היה ראוי יעשה כתונת הפסים, אך אין זה כי אם חרב קבלת הדבה, וזהו אומרו מכל אחיו שהוא את כלם לגמרי לרמוז גם על בנימין, ועל כן לא אמר מכלם כי אם מכל אחיו – לרמוז גם את אשר לו בו עיקר האחוה מכל השאר ע”כ, עיין שם בכל אורך דבריו.

ובמשך חכמה ראיתי עוד מהלך בזה, וז”ל, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו הענין דבלא זה היו סבורים מפני שהוא בן רחל אהובתו לכן אוהב גם בניה יותר מכולם אבל כאשר ראו כי “אותו אהב מכל אחיו” היינו אף מבנימין לכן זה הוא ודאי מפני הדיבה שמביא עליהם ומתכבד ומתיקר אצל אביהם בקלונם לכן “וישנאו אותו” ופשוט עכ”ל.

{מינאי }

{בע”ה יום ו’ עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו
קרית ספר יע”א}

שאלה – כתיב (בראשית ל”ז ל”ב) וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם, והקשה הג”ר צבי רוטברג, דהנה הרשב”ם פי’ דהשלוחים אמרו זאת מצאנו, וא”כ ‘ויביאו’ גם קאי על השלוחים.

והיינו דא”א שהשבטים הם היו המביאים, שהרי שלחו הכתונת ביד אחרים.

אמנם פי’ הרשב”ם צ”ע, דאם שלחו ביד אחרים, א”כ אמאי כתיב ‘ויביאו אל אביהם’, והרי יעקב לא היה אביהם של השלוחים, ודוחק לומר אל אביהם של השבטים, וראה תרגום יב”ע, גם יש לדון אם מצד שלוחו של אדם כמותו, אם השלוחים נחשבים כבני יעקב ממש.

תשובה יעויין בס’ הישר שכתב דהשלוחים היו מתוך השבטים עצמן, וכ”א בת”י, וכ”כ בפי’ הרד”ק ‘שלחוה ביד מקצתם’.

ולפ”ז שפיר קאי ע”ז אביהם.

וראיתי במדרש שכל טוב, וז”ל, ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו, וישלחו משמע על ידי שליח, ויביאו ויאמרו הן עצמן, אלא וישלחו ע”י בני השפחות ויביאו בני השפחות אל אביהם ולא אמרו כלום אלא זאת מצאנו בא יהודה ואמר הכר נא הכתונת ה’ פתוחה וחטורה { אולי צ”ל ‘וחטופה’, ואולי היה להם מסורת כאן על אופן כתיבת הה”א.

}והוא לשון שמא שמא כתונת בנך היא אם לא עשה עצמו כמתנכר ומתעתע בעיני אביו א”ר יוחנן אמר הקב”ה חייך בו בלשון אני גובה ממך שכן תמר אומרת לך הכר נא למי החותמת וגו’ בראשית לח כה וכן יעקב לפי שרימה באביו רימו בו בניו ע”כ.

ולפ”ז שפיר י”ל דאף שעל תיבות זאת מצאנו פרשב”ם דקאי על השלוחים, וכ”א גם בשכל טוב, מ”מ כולה מילתא בבני יעקב מיירי וכנ”ל.

אכן עיינתי בפי’ הרשב”ם, וראיתי דברשב”ם גופיה לכאורה לא שייך לפרש כן, וז”ל הרשב”ם, וישלחו על ידי בני אדם שלא יגידו מי השולחים אלא שיאמרו זאת מצאנו עכ”ל, וא”כ לכאורה ס”ל שלא היה זה אחד מן השבטים כלל, כיון שלא רצו השבטים שידעו מהם, אבל בדוחק י”ל דרק לא רצו שידעו שזה גם מבני לאה, ושלחו ביד בני השפחות, שלא יבא יעקב לחושדן, כיון שהיה יוסף מכרם, וכדכתיב והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ופרש”י, כלומר, ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן עכ”ל.

עוד נראה דגם לולי דבריו של הסה”י, [וכן ברבינו בחיי נראה שחולק ע”ז, וז”ל, השלוחים הביאוה, וזהו שאמרו הכתונת בנך, שאילו הביאוה האחים היו אומרים הכתונת יוסף עכ”ל], לזה י”ל דאביהם לא קאי על השלוחים גופייהו, אלא על השבטים דכתיב לעיל מינה, דכתיב בפס’ ל”א ויקחו את כתונת יוסף וגו’, וע”ז קאי אביהם, ר”ל אביהם של משלחיהם הנ”ל, ולא ידעתי מה דוחק יש בזה.

ולשון פי’ הדר זקנים מבעלי התוס’ הוא, וישלחו את כתונת הפסים פי’ על ידי שליח ויביאו אותה השלוחים אל אביהם ע”כ.

וכעי”ז ברמב”ן וז”ל, ‘וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם’ – בצווי, או ויביאו השלוחים המביאים כי שלחו אותה ועודם בדותן ואמרו זאת מצאנו הכר נא או ששלחוה אל חברון לבית האחד מהן ובבואם הכניסוה לפני אביהם ואמרו לו זאת מצאנו וכל זה להתנכר בענין כי אם שתקו היה חושד אותם לאמר אתם הרגתם אותו כי ידע קנאתם בו ע”כ.

היינו דאביהם קאי על השבטים המשלחים, וזהו שכתב ‘בציווי’, ר”ל ע”י ציווי נקרא כאן אביהם, כיון דהשליחות מתיחסת למשלחים, [ופירוש זה הראשון אינו כפרשב”ם].

והחזקוני כתב וז”ל, סרס את המקרא הכי וישלחו את כתנת הפסים אל אביהם ויביאו אותה השלוחים ויאמרו זאת מצאנו אבל הם עצמם לא רצו להביאה אל אביהם פן ירגיש כי הדבר נודע ששונאים אותו ע”כ.

{יום ו’ עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו
פ”ק קרית ספר}

שאלה – הקשה הג”ר שמאי גראס שליט”א על מ”ש בשבת י’ א’ איתא שלא ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל ששינה יעקב ליוסף ירדו אבותינו למצרים ע”כ.

ויעקב ששינה יוסף בין הבנים, משום שסבר שכיון שיוסף היה בן זקוניו, לא יקנאו בו אחיו, ואפ”ה שמעינן מיניה דאפילו אם יש סיבה לשנות בנו בין הבנים ג”כ אסור.

אך צ”ע מביצה כ”ח א’ דהנהו שב בניתא דאתו לבי רבי ואשתכח חמש מינייהו ביה ר”ח וכו’, וראה פי’ יעב”ץ על אבות פ”ה מ”י דרבי הביא לר”ח יותר משאר אחין, בשביל שילמד תורה מתוך הרחבה, וראה שם הגדולים גדולים אות י’ ס”ק קל”ז.

וצ”ע איך שינה רבי בין הבנים.

ואין לומר שכיון שר’ חייא היה לומד תורה לכך הבינו שאר האחים שמגיע לו יותר, ואין חשש שיקנאו אותו, זה אינו, דהא מכאן משמע שאפילו כשיש סיבה ג”כ אל ישנה.

עד כאן לשון השאלה.

תשובה הנה הספר שהזכיר כת”ר שליט”א אינו לפני, אבל באמת איני מבין מהם פשר הדברים, דהרי ר’ חייא לא היה בנו של רבי אלא תלמידו, ורבי רצה להיטיב עמו מאהבתו אותו, ומה שייך לאל ישנה אדם בנו בין הבנים, דכל מה דאמרינן אל ישנה היינו מי שהוא בנו, שאהבתו טבעית, וע”ז תמהים שאר הבנים מדוע אהבתו אליו יותר, אבל בכל שאר אדם לא מצאנו דבר כזה, וכי אסור ליתן לאדם אחד מתנה מועטת ואחד מתנה מרובה, הא ליכא למאן דאמר לכאורה.

וכ”ש אם הוא משום שעסוק בתורה.

ואפילו מס אין הת”ח צריכין לשלם.

ואף שהיה ר”ח ניזון מבית רבי (עיין ס’ יוחסין אות ח’ ערך ר”ח) מ”מ לא היה בנו, וכדחזינן שהיה אוכל עכ”פ בבית שלו, ולא דמי לבן.

והדבר ידוע ומעשים שבכל יום שנותני לאורח יותר ממה שנותנין לבן (ועיין חולין צ”ד א’).

ונהי שגם אח בין האחים אין להפלות כדמוכח במגילה ט”ז סוע”א ע”ש { ר”ל שאם נותן מתנה לכל אחיו לא יתן לאחיו אחד יותר משאר האחין.

}, מ”מ אורח בין הבנים מילתא אחריתי היא.

ועוד לא הבנתי קושייתו, דהרי בן זקונים אינו טעם מספיק כדי להפלות בן אחד משאר הבנים, דהגם שנטיית הלב בזה תיתכן לשנות, מ”מ אינו כמו הטעם של לימוד התורה, ויש מקום לחלק בדברים, ומ”מ איתא בתענית כ”ג ב’ מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי אמר להו האי קאי בביתא והאי יתיב בבי כנישתא ע”כ, ומשמע דהטעם הוא משום שהיה יכול לאכול בבית, וז”ל רש”י שם, ינוקא קאי בבי כנישתא קמי רביה ולא אתי כולי יומא ע”כ.

אכן שמא היה מקום לפרש כפשוטו, שמשום שעוסק בתורה נוטל יותר, כדי שיהיה לו כח לעסוק בתורה יותר ויל”ע.

ומש”כ שסבר יעקב שכיון שיוסף היה בן זקונים לא יקנאו בו אחיו, זה מנא ליה, דשמא לעולם לא ידע יעקב שעשויין לקנאות, או דסבר שעדיפא ליה ליוסף מעלה זו מ”מ, דהקנאה אינה גרועה כ”כ, וזה גופא אמרי’ בגמ’ דלאחר מעשה אנו למדין שלא היה לו לעשות כן.

וכן אהא דחולין צ”א סע”א דגרסי’ ויאבק איש עמו עד עלות השחר אמר רבי יצחק מכאן לת”ח שלא יצא יחידי בלילה, ותימה היאך יעקב עשה כן, אלא דלא שייך להקשות, דמהא גופא ילפינן שלא לעשות כן, וה”ה נימא הכא.

{וה’ יראנו נפלאות מתורתו}

{עש”ק פ’ וישלח ע”ו}

מה שהקשה כת”ר מ”ט היה טענה על יעקב שלא השיא את דינה לעשו שהיתה מחזירתו למוטב, דהרי לא היה לעשו חלק בארץ.

תשובה לא הבנתי קושייתו כלל, דמי הזכיר כאן חלק בארץ, דאטו אם לא היה לו נכסים היתה מקובלת הנהגתו יותר, וכ”ש שהיו לו נכסים הרבה כמ”ש בתוה”ק ס”פ וישלח כי היה רכושם רב וגו’, ומה בכך אם לא היה לו חלק בארץ, והיא אשה בכלל שלעולם לא יהא לה חלק בארץ.

וג”כ אם היה עשו חוזר למוטב היה נכנס ג”כ בגדר האומה הנבחרת, שמתחילה בירר לו שלא יהא האומה הנבחרת, וברח מפני שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, וכבר הארכתי בזה במקו”א, ומה שהביא ממ”ש ביבמות ק’ ב’ לא תנסיב עכו”ם ושפחה דלא ליזיל זרעך בתרך, לא הבנתי קושייתו, דלא היה כאן לא גויה ולא שפחה, והו”ל להביא מה שארז”ל כי ביצחק ולא כל יצחק, דעשו אינו בכלל זרע אברהם, אך גם זה יש לדחות דאי משום הא הו”א דלא דוקא למעוטי עשו דעשו היה לו עוד תקוה לשוב וכנ”ל, אלא שמבנו או מבן בנו היה א’ עכ”פ שלא יהיה מן הזרע הנבחר לקיים כי ביצחק, ומיהו גם בלא זה ל”ק וכנ”ל.

ותו לא הבנתי דאדמקשה מצד זה, עדיפא ליה להקשות יותר מזה דאטו היתה דינה מחוייבת לינשא לצורר כזה בשביל שתחזירו למוטב, ושמא אינה אוהבת את הנהגתו, אטו יש חיוב להנשא לו כדי להחזירו למוטב.

ותו הרי כבר הזהירו חז”ל שלא להתחבר לרשע אפילו כדי להחזירו למוטב (עיין מכילתא דר”י ומכילתא דרשב”י ר”פ יתרו), כ”ש שלא להינשא עמו.

אלא הטענה היתה על יעקב שלא היה לו לערב עצמו בדבר, ואם היתה דינה מתרצית בדבר לא היה לו למחות בכח, וגם דמותר לו לדבר על לב דינה שלא להינשא עמו, אך מ”מ לא היה לו למנוע הדבר בכח.

ואחר כ”ז שמעתי מהגרמ”מ קארפ שליט”א שאמר ע”ז בשם הגרא”מ שך זצוק”ל שצדיקים נענשים גם כשעושים מה שצריכים לעשות, והיינו שכ”ז היה עונש לפי גודל דרגתו של יעקב אבינו, וביאר שעונש יעקב היה על מה שנטל את לאה שהיתה זיווגו של עשו, וכבר כתבו כתובה, ולכך היה עליו טענה שהסתיר את דינה ממנו.

עש”ק פ’ וישלח ע”ו

שאלה בקה”ר ז’ י”ד איתא ר’ יהודה בן פדיה אומר שמונים הלכות למדתי בחרישת הקבר ואת כולם שכחתי בשביל שהייתי עוסק בצרכי ציבור, והקשה ה”ר הלל קופרמן נ”י א”כ יעקב אבינו שעבד עשרים שנה בבית לבן היאך לא שכח תלמודו.

תשובה ראשית כל אין למדין לא רב מרב ולא תלמיד מתלמיד, אלא כל א’ לגופיה ומקום אשר יפל שם העץ שם יהוא, ויש לומד ואינו שוכח, ויש לומד ופעמים משכח (עיין מגילה ו’ ב’), ואין אדם עומד על ד”ת אא”כ נכשל בהן, וכ”א לגופו, וכ”ש שאין למדין א’ מן האבות הק’ בחיר האבות שהיה במרכבה מתנא ק’, דיש חילוק ביניהם עכ”פ.

ועוד יש לידע דלא כל עסק משכח תלמודו, ואדרבה בכ”מ הזהירו חז”ל שיעסוק בעסק, כמ”ש אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכמ”ש יגעית שניהם [תורה וד”א] משכחת עון, וכמ”ש הרמב”ם מגדולי החכמים היו חוטבי עצים ושואבי מים וכו’, ואין הכונה לעסק יותר מדי [עיין עירובין נ”ה א’ ומה שלקטתי עוד בחיבורי אורח חכמים], ואין הכונה בזמנינו [עיין כ”מ שם], אך מ”מ אין כל מלאכה נכללת בעסק בצרכי ציבור שהיא עול תמידי הרובץ על האדם שצריך להשביע רצון כולם ויכול לבטל טפי את יישוב דעתו מן התורה.

עוד נ”ל עיקר דהנה לשון רש”י כך הוא (ל”ג י”ח) שלם – שלם בגופו שנתרפא מצליעתו שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן ע”כ.

והנה שאר הדברים היו ודאי נס גמור, דהנה מה שכתב שלא חסר כלום מן הדורון, יש להבין, דאם הכונה שנתעשר שוב עוד, הרי כל הזמן היה הולך ומתעשר, כמ”ש ויפרוץ האיש וגו’, ומה הוא שלא חסר, דבודאי חסר, דאם לא היה נותן את הדורון מסתמא היה לו יותר, דהיה לו גם מה שהרויח עתה וגם את שווי הדורון שלא חסר לו, אלא נראה שמנה שוב את בהמותיו ומצא שלא חסר לו כלום, וזהו נס ממש.

וכן מ”ש שנתרפא מצליעתו הוא ג”כ נס, שהרי הגיד קפץ ממקומו ועלה, ומה הועילה לו זריחת השמש, אלא דבלאו הכי הכל היה נס, וא”כ גם מה שלא שכח תלמודו נס היה ולק”מ.

ותו לא מידי.

בענין הנ”ל

 {יום א’ לסדר ויחי ע”ו}

מה שהקשה עוד כת”ר, מ”ט לא חסר כלום מכל אותו דורון, כיון שנתן לעשו, יעויין מה שביארתי בזה בתשובה הקודמת דנס היה, והוא על דרך כד הקמח לא וגו’ וצפחת השמן וגו’, [ואגב ראיתי דבספרים הובא דגם בדורות האחרונים היה מעשה כעי”ז].

ומה שהקשה עוד מ”ט נזכר שכאן שנתרפא מצליעתו, הרי כבר נתרפא קודם כמ”ש רש”י בפסוק ויזרח לו השמש (ל”ב ל”ב), לפו”ר נראה דזהו כמו סיכום של כל מה שעבר עליו, שבס”ה בפועל לא אירע עמו דבר רע, ולאו דוקא שעתה נתרפא.

קרא פחות

{בס”ד יום ו’ א’ כסלו ע”ו}

שאלה – כתב רש”י (בראשית פרק כז פסוק כב) קול יעקב – שמדבר בלשון תחנונים (פסוק יט) קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר (פסוק לא) יקום אבי ע”כ.

ומאידך בפסוק שלפני זה כתב גשה נא ואמשך – אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר (פסוק כ) כי הקרה ה’ אלהיך ע”כ.

וצ”ב מ”ט לא פי’ בקרא דהכא הקול קול יעקב שש”ש שגור בפיו, ומאידך מ”ט לא פי’ התם שאין דרך עשו לדבר בל’ תחנונים.

תשובה ‘קול’ המשמעות על דבר השייך בקול, ר”ל בעצם הדיבור וסגנונו, משא”כ ש”ש שגור הוא כעין תוספת על הדיבור.

מאידך לעיל דמיירי בתחילת חשדו ביעקב שמא יעקב הוא, לא חשד מיד כשראה שדיבר בקול תחנונים, דגם בעשו יתכן דשייך שידבר בל’ תחנונים, כיון שרצה לקבל הברכות, ורק אחר שכבר העלה ענין הראשון שמזכיר ש”ש בפיו, וא”כ לכאורה אי”ז עשו, בזה כבר העלה ספק השני שמדבר בל’ תחנונים.

ויעויין ג”כ ברמב”ן ובמפרשי רש”י שפי’ דסברתו של יצחק היתה שאינו מזכיר ש”ש לא מצד רשעתו, אלא מצד שחושש מקומות מטונפים וכה”ג, ולכך לא ישנה מהרגלו, משא”כ תחנונים שהוא סגנון דיבור הניתן לשינוי לפי הענין.

ועתה ראיתי במהר”ל בס’ גור אריה שכתב באופן אחר, וז”ל, אין שם שמים שגור בפיו – אבל לא שהיה מסופק מחמת הקול – שהיה קול יעקב, דאם כן מיד אחר שאמר יעקב “אנכי עשו בכורך וגו'” היה ליצחק לומר “גשה נא וכו'”, אבל אחר שלא היה רוצה לבדוק אחריו רק אחר שאמר “כי הקרה ה’ וגו'”, שמע מינה כי הדבור הזה היה מביא לו הספק.

ומה שלא היה מסופק מיד בשביל הקול, מפני שהיה נגד חזקת הקול גם כן חזקה שאין יעקב משנה, שאין דרך האדם לעשות עצמו לאיש אחר, אבל כששמע גם כן שהיה שם שמים שגור בפיו, דהשתא הוי תרתי הוכחות – אז היה רוצה לבדוק אחריו, דיש שתי הוכחות שהוא יעקב, והוכחה אחת – דהיינו שאין אדם משנה לאביו עכ”ל.

{בס”ד עש”ק פרשת תולדות א’ כסלו תשע”ו פה קרית ספר יע”א}

מה שהקשה ע”ד הגמ’ ספ”ק דמגילה י”ז א’ על ענישת יעקב בשנים שפירש מאביו, דהרי היה בציוי אמו בס”פ תולדות, דכתיב ושלחתי ולקחתיך משם, והרי עדיין לא שלחה לקרותו.

תשובה כיון שהיה מחוייב מצד כבוד אביו לשוב ולקיים בו מצות כיבוד כדין, לא נפטר ע”י מה שאמרה לו אמו ושלחתי ולקחתיך משם, דהרי כבוד אב קודם לכבוד אם.

וראיתי עתה שכבר עמד ע”ז המשך חכמה בפרשת ויצא וז”ל, וינהג את כל מקנהו וכו’ לבא אל יצחק אביו.

מה שאמר “אל יצחק”, ולא הזכיר רבקה שעדיין היתה בחיים, משום שהיא אמרה “ושלחתי ולקחתיך משם” (בראשית כז, מה), וכל זמן שלא שלחה אליו, הרי מחלה לו כבודה.

אבל יצחק אמר רק “וקח לך משם אשה” (שם כח, ב), ולכן הרי לא מחל על כבודו, ומפני כן הלך “אל יצחק אביו” ודו”ק, ע”כ.

וע”ע שו”ת עטרת פז (חלק א כרך א – אורח חיים סימן י).

וראה בתשובתו של הג”ר נתן גשטטנר (בקובץ כרם שלמה שנה ט’ קו’ א’ ע’ לה), וז”ל: אף כשהבן הוא בריחוק מקום, חייב במצות כיבוד אב ואם, וכדמוכח במגילה (טז ב) דיעקב אבינו נענש על שהתעכב בבית לבן ולא קיים מצות כיבוד אב, עיין שם רש”י ד”ה יעקב, והוא בטו”ז (סי’ ר”מ סקט”ו), אלא שאם האב והאם מסכימים שבנם ישהה בריחוק מקום נמצא שמחלו על כבודם ומהני, וכדקיי”ל בשו”ע (סי’ ר”מ סי”ט) דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.

ועיין מהרש”א מגילה שם שהקשה דאמאי נענש יעקב אבינו כיון דיצחק ורבקה שלחוהו ללבן ונמצא שמחלו על כבודם, ואכמ”ל.

ובקושית המהרש”א הנ”ל דהרי הוריו ציוו עליו שיברח.

ועוד הקשה בספר מרפסין איגרא (על בראשית ע’ קפט): הלא הישארותו בבית אביו היתה כרוכה בסכנת נפשות, ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ואדם שמכניס עצמו לסכנת נפשות – עוון חמור הוא בידו.

וכתב שם ליישב בזה, וז”ל, אכן, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול.

אך כל זה לענין העונש של הבן, שבמקום שאביו מחל על כבודו הוא פטור מעונש אם לא כיבד את אביו, אבל מכל מקום עדיין נשאר עליו מצוה, והעובר על מצוה של כיבוד אב חייב בדיני שמים אף אם אביו מחל לו על כבודו.

וכן מבואר בספר חסידים סימן תקעג.

ולכן אף שיצחק מחל על כבודו ורצה שיעקב יעזוב את ביתו וילך לחרן, בכל זאת נענש יעקב בדיני שמים, על כך שלא כיבד את אביו באותם שנים ששהה בבית לבן.

ועוד כתב ה”ר אמ”י מארקסון נ”י (הובא בס’ דעה”ד במגילה שם) ליישב לפי”ד החיד”א שכתב בשמחת הרגל (לסוכות) שאדם העוסק בכל ימות החול לפרנסתו { א”ה העתקתי לשון התרצן בלא לגרוע מדבריו, אך יש לידע שלא מיירי כאן על אדם שביכולתו ללמוד כל הזמן [כפי שהדבר אפשרי בזמנינו], אלא באדם שבאמת אנוס.

}, אם כאשר מגיע שבת ויו”ט ויומא דפגרא עוסק בתורה, נחשב לו כאילו עסק בתורה כל ימיו, כיון שעוסק מתי שיכול.

אבל אם מבטל בימים הק’ הללו, נחשב לו כמבטל מת”ת בכל ימות השבוע.

(ושמעתי שהח”ח פי’ לפי”ז את המשנה אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, שנחשב כמבטל הרבה).

כמו כן בני”ד, יעקב אבינו נסע ללבן במצות או”א.

אולם ברגע שהתעכב בדרכו, ולא מיהר לשוב אל הוריו, נחשב לו שגם מה שנסע לא היה עבור מצות אביו ואמו, אלא כאילו נסע לצורך עצמו עכ”ל התרצן הנ”ל, ויתכן שיש צורך במקור לחדש דברים כעי”ז.

[והנה בס’ הנ”ל כתב מאיזה ספרים ליסד דבב”נ עיקר הכיבוד הוא האם, ואי נימא שיש כיבוד מדינא גם באב בב”נ, (עמש”ש בשם הגרח”ק), צ”ע דתיפוק ליה דהיא והוא חייבין בכבוד האב, וכה”ג דנו הפוסקים על עאבי אביו ואכה”מ, ודברי לעיל אתיין דלא כהיסוד הנ”ל].

{בסייעתא דשמיא, יום ו’ לסדר תולדות, א’ כסלו תשע”ו
פה קרית ספר ת”ו}

שאלה – דעת ר”י חסיד הובאה בתוס’ ב”מ ה’ ב’ וז”ל, גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה”ה משבועה, ולפ”ז צ”ע מ”ש בבראשית כו לג השבעה לי כיום וגו’ וימכור את בכורתו ליעקב, דהרי עשו גזלן היה שהרג את נמרוד וגזל בגדיו כמ”ש חז”ל, ומה אהני שבועתו.

תשובה לפי פשוטו נראה כי אכן לא היתה חשובה שבועתו של עשו, אך לפי הזמן לא היה מה שיעשה יותר מזה, ואפשר שגם חשש מלבקש עדים, דשמא עשו יחזור בו לגמרי, ומ”ש הרי”ח הנ”ל שאינו נאמן היינו שא”א לפסוק ממון עפ”ז, אך לא שאין כאן שום דבר, דודאי יתכן שיקיים שבועתו, שהרי אם זהו אדם שכל ימיו משקר ומעולם לא יאמר דבר אמת לא יתקרבו אליו הבריות, וע”כ שיש בשבועה זו איזה מעלה, ויעקב גמר בדעתו למכור לו הנזיד עדשים כבר בעבור בכורתו, ולא הפסיד מתוספת זו של השבועה.

ויתכן עוד שלא ידע יעקב עדין שעשו גזלן, וגם אם ידע שרשע הוא שמא לא ידע שהוא גזלן.

שו”ר במדרש אגדה כאן בזה”ל, והלא יעקב היה יודע באחיו שהוא רשע, במה היה משביעו, אלא לא השביעו אלא בחיי אביו שהיה עשו אוהבו, היינו שהיה קשה להמדרש אגדה איך האמין לו על שבועה זו, ותי’ דבאביו היה נשבע על אמת, היינו אף דאם היה משביעו בשם שמים [דומיא דהתם בתו’] היה נשבע לשקר מ”מ כאן היה נשבע לאמת, כיון שנשבע בחיי אביו.

ובאמת יש לברר על מה היתה שבועה כאן, דהנה נחלקו המפרשים מה היתה המכירה כאן, ובין למר ובין למר צ”ב על מה נשבע כאן, דאם בלבו היה לבטל את המכירה, הרי דברים שבלב אינם דברים, ולהשבע לו שיבטיח שלא יכפור אח”כ לא נזכרה כאן שבועה כזו.

אכן בכמה מפרשים, בס’ ‘מדרש שכל טוב’ ובחזקוני ובס’ תולדות יצחק ראיתי שהשבועה היתה שלא יכפור ויערער, ועי’ גם ברד”ק, וצ”ל שכך מוכיח הכתוב.

והרמב”ן כתב, השבעה לי כיום – כאשר אמר עשו למה זה לי בכורה, אינני חפץ בה, אמר לו יעקב השבעה לי כי לא תחפוץ בה ולא תירשנה לעולם, ונשבע לו ואחר כן מכרה לו ונתן לו המחיר או הנזיד שבקש.

ויתכן שאמר עשו למה זה לי בכורה, הנה היא מכורה לך, ויאמר השבעה לי שלא תערער על המכירה לעולם, ואמר הכתוב שנשבע לו ומכרה, כאלו אמר מכרה ונשבע לו עכ”ל.

והספורנו כתב, השבעה לי.

מפני היות הקנין על דבר שאין בו ממש השבועה תמלא חסרונו עכ”ל.

וכ”כ האור החיים הק’ וז”ל, טעם שהוצרך לשבועה.

להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש, כמו הכבוד והמעלה, שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלהינו שהיא בבכורות, וכפי תורתינו הקדושה אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה דבר שאין בו ממש כידוע, (רמב”ם הלכות מכירה פ’ כ”ב) לזה נתחכם לזכות בדבר על ידי שבועה וכן הוא הסכמת פוסקי התורה (יו”ד סי’ רל”ט) כי השבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש, והוא אומרו השבעה לי.

והנה שבועה זו לא תספיק לקנין דבר שלא בא לעולם, כי טעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היא לצד דלא סמכא דעתיה דלוקח וכו’, וכן מוכח במציעא דף י”ו, אבל אם היה דעתו סומכת היה נקנה ושבועה לא תועיל בזה ולכן הוצרך לטעם כיום כמו שפירשתי.

שוב בא לידי ספר הריב”ש סי’ שכ”ח וז”ל כתבת שראית ר”י בן הרא”ש שכתב בשם אביו דמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע קנה וכו’ וראייתו ממכירת בכורה שמכר עשו ליעקב וכתיב השבעה לי עד כאן.

תשובה, לא הרא”ש ולא ר”י בנו חתימי עלה ואין לתלות בגברי רברבי סברא כזו שאין לה על מה שתסמוך, גם הראיה שהביאו אין לה עיקר לפי שהיה קודם הדיבור ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אז, והשבועה היתה לרווחא דמלתא שלא יערער לפי שהיה איש זרוע ע”כ.

והם דברינו עצמן אלא שהריב”ש לא התבונן לתת טעם שהוצרך שבועת עשו כמו שכתבתי.

וטעם אומרו השבעה לי ולא הספיק לומר השבעה והדבר מובן כי לו היא המכירה, נתכוון לומר כי שבועה זו צריכה להיות על דעתו של יעקב שזולת זה יכול לבטלה בלבו ועיקר השבועה צריכה להיות בלב כדאמר רבי עקיבא (תו”כ פ’ י”ב) האדם בשבועה שיהיה פיו ולבו שוים בשעת השבועה לזה אמר השבעה לי פי’ לדעתי עכ”ל, וכעי”ז כתב המלבי”ם.

וע”ע בס’ הכתב והקבלה.

ועיין בית הלוי דרושים סי’ ג’.

{בע”ה }

עש”ק פר’ ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ”ק

{פה קרית ספר יע”א}

שאלה – הנה בדברי בעל הטורים ס”פ תולדות גבי בא אחיך במרמה (כ”ז ל”ה) מבואר שנענש יעקב ע”ז, וז”ל, במרמה.

ב’ במסורת.

בא אחיך במרמה.

ויענו בני יעקב וגו’ במרמה (שם לד יג).

מדה כנגד מדה בשביל שהוא בא לאביו במרמה ענו בניו במרמה לפניו ע”כ.

וא”כ היה זה באיסור, וצ”ע שהיה מצווה מאמו ע”י רוה”ק, ואי נימא שהנבואה היתה רק שלא יקבל קללה, אך אסור שיבוא במרמה א”כ איך הורתה כך רבקה ליעקב לעשות כן, ואיך שמע אליה יעקב.

וכן כתב בעל הטורים בראשית פרק ל פסוק מב שכתב על מעשה יעקב ולבן, אי נמי בשביל שעשה יעקב דבר זה שנראה כרמאות גרם לבניו שנתעטפו ברעב עכ”ל.

תשובה מה שנענש ע”ז אינו הכרח שהיה כאן דבר איסור, וכמבואר בגמ’ ברכות ה’ ב’ שגם הגונב מן הגנב שגנב ממנו וזהו מותר לכחילה, אך מ”מ טועם טעם הגניבה ע”י שנענש ע”ז, ואיתא שם על א’ האמוראים שהיה צדיק גמור ולא עבר עבירה מימיו כדמשמע שם, ומ”מ נענש על מה שלא נתן חלק בזמורות לאריסו אע”פ שאריסו היה גזלן והיה גוזל ממנו כל יבול תנובתו.

וזהו גם ענין מעשה יעקב ולבן שם שנענש יעקב אע”פ שלא עבר איסור באמת.

אכן לפי מה שסבר שיעקב עבר איסור לא הבנתי מה מקשה מרבקה, דאה”נ אם ר”ל כך על יעקב מאי אולמיה דהאי מהאי, וכנראה רצה לשאול באופן כללי איך יתכן שיעקב ואמו רבקה עברו איסור בזה, אבל הביאור בזה הוא כנ”ל ולא שהיה כאן צד איסור.

{עש”ק פרשת וישלח תשע”ו}

משה”ק כת”ר עמ”ש בפ’ וישלח בתחילה (ל”ב ח’ ט’) ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן וגו’, ותו אחר שעברו מעבר יבוק כתיב (ר”פ ל”ג) וישא עיניו וירא והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו ויחץ את הילדים וגו’, ומה נצרך עוד לחצותם, וכ”ת שחזרו ונתחברו, מ”מ אין מובן מדוע בתחילה חצה גם הבהמות ולבסוף בויחץ השני חצה רק את בני האדם.

תשובה ע”ז י”ל דבשעת מעשה לא יכל לעשות יותר מדי, והיה צריך להתכונן ג”כ להשתחויות ולמלחמה או לתפילה, עיין בב”ר פע”ח, והיה צריך לחשב לעשות הכל בחכמה, ואע”פ שחביבה עליהן ממונם, מ”מ לא כל מה שעושים תמיד אפשר לעשות גם בזמני פיקוח נפש.

ומשל נפלא נזכר כאן בב”ר פר’ ע”ח אות ז’, וישא יעקב את עיניו וירא וגו’ א”ר לוי ארי הוה כעס על הבהמה והחיה אמרין מאן אזיל ומפייס יתיה אמר להון הדין תעלא אתון להכא דאנא ידע תלת מאה מתלין ואנא מפייס יתיה אמרין ליה אגומין הלך ציבחר וקם ליה א”ל מה דין אמר להון אנשית מאה אמרין ליה אית במאתן ברכאן הלך ציבחר וקם ליה אמרין ליה מה דין א”ל אנשית אף מאה א”ל אף במאה ברכאן וכיון דמטא תמן אמר אנשית כולהון אלא כל חד וחד יפייס על נפשו כך יעקב אבינו רבי יהודה בר סימון אמר יש בי כח לערוך תפלה ר’ לוי אמר יש בי כח לערוך מלחמה וכיון דמטא ויחץ את הילדים וגו’ אמר כל איניש ואיניש דכוותא תקום ליה עכ”ל.

ואם כי אין המכוון ממש לענינינו מ”מ חזינן דבשעת מעשה הכל משתנה, ולא כל א’ יכול לעשות בשעת מעשה כל האפשרויות.

[וחיפשתי במפרשי התורה ול”מ לע”ע מי שדיבר בזה, אך לכאורה זהו הפשט הפשוט].

{עש”ק לסדר תולדות א’ כסלו ע”ו}

שאלה – כתיב (בראשית פרק כו פסוק א – ג) ויהי רעב בארץ וגו’, ואהיה עמך ואברכך, משמע שיזכה לברכה ע”י שיהיה עמו, וכמו שתרגם אונקלוס דור בארעא הדא ויהי מימרי בסעדך ואברכינך.

ועוד שם פסוק כח, ויאמרו ראו ראינו כי היה ה’ עמך, ובתרגום המיוחס ליונתן תרגם שם, ואמרו מחמא חמינא ארום הוה מימרא דיי בסעדך דבזכותך הוות לן כל טבתא וכדו נפקתא מן ארען יבישו בירן ואילנא לא עבדו פירין, ומבואר כנ”ל שיש סייעתא דשמיא כשנאמר שה’ עמו.

ויש להקשות מ”ט אחר שהובטח בר”פ ויצא והנה אנכי עמך, הוצרך עוד להבטיחו כי לא אעזבך, היינו שיתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש, כדפרש”י שם.

תשובה בעניי לא זכיתי להבין שאלתך, דהרי ישנם הרבה דרגות בהשגחה, וגם תלוי באיזה לשון נאמרה ההבטחה, ובאיזה הקשר, ולמשל גבי דוד המלך דכתיב וה’ עמו דרשו בסנהדרין צ”ג ב’ שהלכה כמותו בכל מקום.

ומאידך שאול המלך שהיה אז עשיר ממנו ומלך ישראל, וגדול בכבוד ובמעשים (ע’ מו”ק ט”ז ב’) ממנו, ועליו לא נאמר כך כמבואר בגמ’ שם.

והרמב”ן פרשת וישב (לח ג – ד) כתב שם וז”ל, כי ה’ אתו – שם שמים שגור בפיו, לשון רש”י.

ואינו נראה.

אבל וירא אדוניו כי ה’ אתו, כי יצליחו מעשיו בכל עת יותר מכל אדם וידע כי מאת אלהים הוא לו.

וכן (לעיל כו כח) ראה ראינו כי היה ה’ עמך.

וימצא חן בעיניו ושמו משרת לעצמו ופקיד על ביתו.

וכל יש לו נתן בידו, להיות פקיד ונגיד על כל אשר לו בבית ובשדה.

ולרבותינו בו מדרש (ב”ר פו ה), אמרו מלחש ונכנס מלחש ויוצא, אמר לו מזוג רותחין והא רותחין, מזוג פושרין והא פושרין, מה יוסף, תבן בעפריים, חרשין במצרים, עד היכן, עד שראה שכינה עומדת על גביו, הדא הוא דכתיב וירא אדוניו כי ה’ אתו.

והענין כי בעבור היות אדניו מצרי לא ידע את ה’, אמרו כי בראותו הצלחתו הגדולה היה חושש כי דרך כשפים הוא כאשר בבני ארצו, עד שראה שהיה מאת עליון במראה שנראית לו בחלום או בהקיץ בעמוד ענן וכיוצא בו לכבוד הצדיק עכ”ל הרמב”ן.

וכן ברמב”ן פרשת לך לך כתב וז”ל, ועל דרך האמת טעם “הנה בריתי אתך” כטעם “הנה אנכי עמך” (להלן כח טו), “ויאמר כי אהיה עמך” (שמות ג יב), “יהי ה’ אלהינו עמנו” (מ”א ח נז).

יאמר כי הברית יהיה עמו ולכן יפרה וירבה ע”כ.

ומ”מ מבואר שהבטחת ה’ עמו תיתכן באופנים מסוימים, כמו שיצליח בכל עת יותר משאר אדם, כגון בפו”ר, או שיראה לפניו עמוד ענן, וא”א להקשות מקום א’ על מקום אחר.

{בע”ה נר ה’ לחנוכה עש”ק פ’ מקץ ער”ח טבת תשע”ו}

מה שהקשה איך ראה פרעה בחלומו שיבלים דקות בולעות שיבלים עבות, הא אמרי’ בברכות נ”ה ב’, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סלקו ואיבעית אימא מהכא ורעיוני לבבך תנדע אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא.

ופרש”י, הרהורי לבו, מה שהוא מהרהר ביום, רעיונך מחשבותיך, וכן כל לשון רעיון שבמקרא אינו לשון רצון אלא לשון מחשבה וזה יוכיח ורעיוניה יבהלוניה דניאל ד’ וכי רצונו של אדם מבהלו אלא מחשבותיו מבהלין אותו.

דקלא דדהבא, דבר שלא הורגל לראות ולא הרהר בו מעולם.

קופא דמחטא, נקב המחט ע”כ.

תשובה הנה על עצם הקו’ יש לדעת דבגמ’ לא מנו כל הדברים שאין אדם רגיל לראותן, אלא רק כעין ב’ דברים הללו שא”א שאדם יחשוב עליהן, ומסתמא ישנם עוד דברים שא”א שאדם יחשוב עליהן, אבל באמת יתכנו חלומות שאינם מציאותיים, ויש להתבונן בהוה ובמציאות, שרוב החלומות שלנו הנם דברים שאינם מציאותיים, והיינו דשייך שאדם יחשוב גם על דברים לא מציאותיים, ומה שנזכר בגמ’ הם דברים שאין אדם מעלה אותם על דעתו, זהו לאמיתו של דבר, אבל בענינינו עיקר התירוץ הוא דכמה מיני חלומות יש; יש חלומות ע”י מלאך ויש חלומות ע”י שד, כמ”ש בגמ’, ויש חלומות מהרהורי לבו, עיין עוד במהרש”א שהבאתי בתשובה לעיל, וכתב ר”י החסיד בעל הספר חסידים שאם תרצה לעשות שא’ יחלום חלום תבוא אליו לפני קומו, ותלחש באזנו את דבר החלום והוא יחלום אותו, ויש עוד חלומות שבאין ע”י עשנים של מאכלות, כמ”ש הספרים וכן אמרו חכמי הטבעיים, ואין כלל גמור על כל החלומות שצריכין שיהיו מהרהורי לבו, אלא דעיקר החלומות הם ע”י הרהורי הלב, וגם מה שעיקרן ע”י מאכל או לחישת שד, מכל מקום הלך החלום ודרכו מתנווט ע”י האדם ומחשבותיו.

אבל אה”נ חלום הבא ע”י מלאך והוא כעין נביאות, ודאי שייך שיהיו בו אפי’ דברים שאין האדם חושב עליהן.

אבל בגמ’ לא הזכירו זה, משום שחלום זה אינו מצוי, וגדר הימצאות חלום זה הוא ‘נס’, ר”ל שאינו המציאות הטבעית.

ופעמים שנזכר בחז”ל אין כו’ אלא וכו’, ואין הכונה שאין יוצא מן הכלל, וכל בלשונות האחרים ג”כ כמו כל העושה וכו’, שאין הכונה תמיד לכל מי שעושה ללא יוצא מן הכלל.

וכן אמר הגריש”א על הלשון בהלכה ‘חייב’ שאין תמיד הכונה שהוא חיוב גמור.

ותהלה לאל מצאתי כביאורינו ממש [בתירוץ השני] בפי’ המלבי”ם ז”ל כאן וז”ל, לא ראיתי כהנה בל יאמר רעיונך על משכבך סליקו כמ”ש אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו עז”א לא ראיתי כהנה כמ”ש מעולם לא חזי אדם פילא דמעיילא בקופא דמחטא ע”כ.

ר”ל דזה גופא היה לפרעה ההוכחה שחלומו היה אמתי ממה שראה דבר זה, א”כ בודאי לא היה רק מהרהורי לבו.

אחר שכתבתי כ”ז עיינתי בתשובת שבות יעקב ח”ב סי’ ל”ד, ולפו”ר נראה דמה שכתבתי הוא מחלוקת האחרונים, בין הט”ז לתשובת חינוך בית יהודה, וז”ל השבו”י, מי שחלום לו חלום מג’ חלומות והרהר בו ביום אי מחויב להתענות או לא.

תשובה, הא מילתא כבר אמורה בספר ט”ז א”ח סימן רפ”ח ס”ק ג’ שכתב וז”ל ונראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו לחלום אח”כ אין כאן שייכו’ לומ’ מן השמי’ הראוהו אלא הרהר גרם לו וכמעשה דפ’ הרוא’ א”ל שבור מלכא לשמוא’ אמרית’ דחכימ’ טוב’ אימ’ לי מה חזינ’ בחלמא פי בלילה הבאה וא”ל דחזא רומא ושבו לך וטחנו בך קשיית’ ברחיים דדהבא הרהר כולי יומא וחזי הרי דבהרהור תליא מילתא ואין בזה הוראה מן השמים ע”כ לא יתענה בשבת בזה כנלע”ד עיקר למעלה עכ”ל הט”ז ולפי הראיה שהביא משמע דאף בחול אין להתענות תענית חלום כשהרהר בה בו ביום רק בשבת ס”ל שאסור להתענות לה”ק לא יתענה בו בשבת דהיינו איסורא איכא ובתשובת חינוך בית יהודא סי’ ג’ כתב וז”ל מה שאמרו רבים שאם מהרהר עליהם מבע”י שאין להתענות עליהם לא ידעתי הסמך שיש לאלו הדברים בגמר’ ובפוסקי’ ואדרבה יש להביא ראיה דמצינו בגמרא פ’ הרואה אמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו והביא שם מעשים לראיה ואין להביא ראיה מדאית’ התם הבא על א”א בחלום מובטח לו שהוא בן העה”ב וה”מ דלא ידע ולא הרהר בה מאורת’ דש”מ שאינו מתקיים אם הרהר בה התם טעמא אחרינא איכא לפי שחוטא בהרהור איך יאמר שהוא בן עולם הבא ע”כ אין בידי להקל והמיקל עליו להביא ראיה וכתב שם בהג”ה דבחול יש להחמיר ולהתענות משא”כ בשבת דאין ספק סכנה מוציא מידי ודאי ולעד”נ עיקר כדעת הט”ז דבשבת אסור ובחול א”צ להתענות כשהרהר בו באותו יום וכדמייתי הט”ז ראיה ברורה מהאי דפ’ הרואה בעובדא דשבור מלכא ומהא דאמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו אין סתירה כלל דודאי אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו וכדאמר רבא תדע דלא מחזי לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופה דמחטא דהיינו דבר שלא הרהר ולא ראה מעולם ודאי אין מראין לו וכן משמע להדיא מלשון פרש”י שם ברכות דף נ”ה ע”ב והא דאמרינן הבא על א”א בחלום מובטח לו שהוא בן עוה”ב והוא דלא הרהר בה מאורתא אבל מ”מ צ”ל שהרהר בה פעם אחת דאל”כ לא היה רואה כן בחלום כיון שאין מראין לו אלא מהרהורי ליבא נמצא שאין כאן סתירה בסוגית אלו דהיכי שהרהר בו באותו היום אין צריך להתענות כלל דהרהור יום ודאי גורם אבל לא הרהר באותו יום אף ע”פ שהרהר בו פעם אחרת הוי חלום גמור וצריך להתענות בו אם הוא מאותן חלומות שצריך להתענות בו, נ”ל הקטן יעקב, עכ”ל השבו”י.

אכן נראה עתה להביא ראיה ברורה לדברינו מדברי התשב”ץ ח”ב סי’ קכ”ח וז”ל, ומה שראוי לדקדק בזה הוא בענין החלומות דרך כלל במאמרי התלמוד כי הידיעה בכללים קודמת בטבע ובסדר לידיעה בפרטים וראינו כי יש מקומות שחכמינו ז”ל חוששין להם ויש מקומו’ שאין חוששין להם כלל וראוי לנו לחזר אחר טעמי הענין כי ידיעת הדבר בסבותיו היא ידיעה שלימה ובלא ידיעת הסבות אינה ידיעה רק מחשבה וכשיעלו בידינו הטעמים יתבררו ויתלבנו ויצרפו הדברים במה היתה החטאת הזאת בענין דרושנו אשר אנחנו הולכים סביבו אמנם המקומות אשר ראינום שהם חוששין לחלומו’ הוא זה המקום אשר עליו הי’ זה המשא והמתן והוא שנדהו בחלום המוזכר בראשון מנדוים [צ”ל מנדרים ח’ ע”א], וכן במקומות אחרי’ מפורשי’ באחרון מברכות, וביבמו’ בפ’ האש’ רבה צ”ג ע”ב אחזיקו אקריין קנה רצוץ מאי לאו הכי קאמרי הנה בטחת לך על משענת קנה הרצוץ לא הכי קאמרי ליה קנה רצוץ לא ישבר וכו’ עד לאמ’ יוציא משפט אמנם במקומות שאין חוששין להם כלל הוא מה שהוזכר בפ’ זה בורר ל’ ע”א שאמרו שם הרי שהי’ מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו בא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקו’ פלוני הם זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והרי כאן סתיר’ מפורשת ואפשר היה לפרש שאין בה סתיר’ ובכל מקום ראוי לנו לסמוך על החלום בין לענין נדר בין לענין מעשר שני וענינים אחרים אם הוא עצמו חלם החלום אבל אם אחר חלם לו אין לו לסמוך על חלומו בשום מקום זהו שאמרו בא בעל החלום כלומר האיש החולם חלום אמר לו כן ולפי פי’ זה יש לסמוך על החלומות אם הם חלמו אותם אבל אם אחרים חלמו להם אין לסמוך עליהם כלל והתבאר טעות המתענין לפי זה אחר שאחר חלם להם והם לא חלמו אבל מכיון שאמרו זה הי’ מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והוא מאמר כללי לכל חלומות אי אפשר לפרש כן ויש לנו עכ”ל התשב”ץ.

ושם בתשובה קכ”ט כתב וז”ל, אמנם מצד מה שהתירם מהנדוי אחר שנתקיים התנאי והתענו לא טעה כלל שאם היו צריכין היתר אם לא התענו אפילו התענו לא נפטרו כלל וזהו מתבאר ממה שאמרו שם בגמר’ נדרים ח’ ע”א אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי שמתוניה ושרו ליה בחלמיה מאי אמר ליה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ודעתם לומר שחלום זה קצתו צודק וקצתו בלתי צודק ולענין הנדוי נחוש לו ולענין ההיתר לא נשגיח בו כלל כי אין זה החולם נביא שיצדק בכל דברי חלומו ואפילו נאמר שצדק במקצתו אינו מחוייב שנאמר שצדק בכלו וזה על מה שהשרישו שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים וכן בנדון הזה מה שראה החולם שאם לא יתענו יהיו מנודין צדק במה שאמר יהיו מנודים ולא צדק בהטלת התנאי ודעת בעל החלום הוא שיהיו מנודים בין יתענו בין לא יתענו ונתבאר בלא ספק שלא טעה מזה הצד אמנם מצד מה שהזקיקם להיתר והם לא חלמו ולא נאמר להם הנדוי בזה נראה ודאי שהוא כדבריך שאין לו סמך בתלמוד בזה כלל אלא שבני אדם הם חוששין לזה לפי שעונש הנדוי הוא גדול ממה שמצינו בנדויו של יהודה מכות י”א ע”ב ועל הספק הם רוצים להיו’ ניתרין ואתה שמעת את שמע החכם הרופא דון טדרוס אבן דאוואר נ”ע שהיה מחשובי קהל קלעת איוב שהיא עיר ואם בישראל ויצק מים על ידי הרב ר’ יצחק בר ששת זלה”ה ובהיותי מתגורר בבית מורי חמי הרב ר’ יונה ז”ל בארגון ראיתי שאמר לו מורי חמי ז”ל כדברים האלה דון טדרוס הנה חלמתי חלום שהייתי אומר לך קבע עתים לתורה שאם לא תקבע עתים לתורה אנדה אותך מיד נרתע לאחוריו ואמר לו אדוני התירני בעשרה אמר לו חמי מורי הרב ז”ל אינך צריך חדא שאתה לא חלמת ומפני חלומי אינך צריך התרה ועוד כי לא נדיתי אותך אלא אמרתי לך שאנדה אם לא תעשה כן ויאמר לו אעפ”כ התירני ונתקבצו כלנו בבית המדרש הרב ז”ל ובנו הרב שלמה ז”ל והחכם ר’ משה גבאי ז”ל ויתר החברים ואני והתרנוהו ואולי נאמר שיש לחוש וצריך היתר ויש לסמוך זה ממה שאמרו ז”ל ברכו’ נ”ה ע”ב ג’ חלומו’ מתקיימי’ ואחד מהם חלום שחלמו לו אחרים והרי אביי מת מפני חלומו של רבא (שם נ”ו ע”א) וכן אשתו של רבא ובניה בפתרון חלומו של בר הדיא (ברכות שם נ”ו ע”א) וכן כמה מעשים באיכה רבתי (פ”א) וכן בירוש’ במס’ מעשר שני כיוצא בזה וכיון שהשרישו לנו שזה המנדה בחלום הוא שלוחו של מקום וכמו שאמרו לשמותי שויוה שליח וכו’ מה לי אם אותו השליח אמר שליחותו אל המנודה עצמו או לאחרי’ אדרבה נראה שיותר קשה הוא כשחלמו לו אחרים ולא כשחלם הוא לעצמו שלפי שהוא נזוף הרבה לשמים הראו חלום זה לאחר ולא לו וכדאמרינן בחולין בפ’ הזרוע קל”ג ע”א אקריוה לרב ספר’ בחלמיה מעדה בגד ביום קרה וכו’ ואמרו שם דכלפי רבא אקריוה והקשו ולקריוה לרבא והשיבו נזוף הוא אלא שהי’ לו להתיר העשר’ שהתירו הצבור בעשרה אחרים שהם התירו לצבור ולא התירו לעצמן איני יודע אם עשה כן ואחר זה מצאתי בהלכו’ גדולו’ שכתוב שם שאפילו חלמו לו אחרים צריך היתר וז”ל והיכ’ דחזא בחלמ’ דקא משמתינן ליה צריך בי עשרה דתנו הלכתא דשרו ליה ואפילו חזו ליה אשה או עבד בחלמיהו עכ”ל זכינו להסכים לדעתו ז”ל וכן מצאתי בשאלתות בפ’ וישב ומזה השורש שהשרישו לנו שהמנודה הוא שליח ואפשר שיתערב בין החלום דברים בטלים עשיתי מעש’ באיש אחד בא אלי ואמר לי שהוא חלם חלום שהוא הי’ מבזה זקן אחד והוקש’ הדבר לאבי אביו של החולם ההוא ונדוהו והאיש שנתבזה והמנדה היה היו מתים ואמרתי שצריך היתר והחברים שהיו שם אמרו הרי זה לא נתבזה והמנדה אין לו כח לנדות שהרי הוא מת אמרתי להם זה נתנדה בשליחותו של מקום ושנדוהו אבי אביו מפני בזיון שעשה כל זה דברים בטלים שאם לא תאמרו כן אם הי’ המנדה עם הארץ היה צריך היתר וזה לא נזכר והתרנוהו בי’ זה עלה בידי בענינים אלו עכ”ל.

ומבואר דיש ב’ מיני חלומות, וז”ל משנה הלכות חי”ב סי’ קי”ב, ולפענ”ד הנה דבר זה מפורש בשו”ת תשב”ץ ח”ב סי’ קכ”ח וקכ”ט שמחלק בין ממון לאיסור דבאמת יש חלום שבא ע”י מלאך והוא חלום אמתי ויש חלום שבא החלום ברוב ענין והוא חלום של הבל וכמו שאמרו בגמ’ ברכות נ”ה ע”ב ר’ שמואל בר נחמני אר”י אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא וע”ש מעשה דר’ יהושע עם הקיסר וכיון שיש שני מיני חלומות ואין יודע כדת מה החלום הזה אשר חלם ולכן הדין כך בספיקא דאיסורא אזלינן לחומרא ובספיקא דממונא אזלינן לקולא דאין הולכין בממון אחר הרוב וכו’ עכ”ל.

ומבואר ג”כ דיש ב’ מיני חלומות, ומעולם לא נאמרו דברי רבא הללו על חלום שע”י מלאך.

והנה ראיתי שהחכם ר”י אברבנאל האריך בזה הרבה, וממש אין שייך להציג כאן אפי’ רובע דבריו, כי רבו מאוד, ומ”מ לא אפטור לזה בכדי ואביא כאן התחלת הדברים, וז”ל, השאלה הא’ אם החלומות כלם הם משפע העליון והודעתו אם לא ואם תאמר שהחלומות כלם שיחלמו בני אדם הפועל בהם הוא השכל הפועל או הגרמים השמימיי’ המשפיעים על הכח המדמה בלבד כמו שביארו החוקרים הנה יפלו על זה ספקות מהם מה שיורה עליו הנסיון בכל יום שיחלום אדם פעמים רבות חלומות שאין להם ענין כלל והם מהרכבות הדמיון מהיותו מתהפך בתחבולותיו פעם מפני המזג כי בהתגבר האדומה יחלום כאלו ישליכוהו בגו אתון נורא יקידתא ובהתגבר עליו הלבנה יחלום שנפל במים אדירים וכדומה לזה עד שבעבורו יקחו הרופאים פעמים אותות בחלאים מפאת החלומות ופעמים שממה שיתעסק האדם ביום יחלום בלילה וכמו שאמז”ל בפרק הרואה ברכות כה אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו אמר רבא תדע לך לא מחזי לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא אמר ליה קיסר לרבי יהושע אמריתו דחכמיתו טובא אמור לי מה דחזינא בחילמאי אמר ליה חזית דאתו פרסאי ושבו לך ורעו בך שקצי בחוטרא דדהבא הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא וכן אמר שם נו שמואל לשבור מלכא מה יחלום והרהר בו כל היום וחלם כן בלילה וכל זה מורה שהחלומות אינם משפע עליון כי אם מהרכבות הדמיון עצמו כפי הליחות והמחשבות עד שמפני זה אמר שלמה כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברי’ ששם החלום שם נרדף לכסיל ואמר כי ברוב חלומות והבלים ודברי’ הרבה וישעיהו אמר כי כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו וכאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה כן יהיה המון כל הגוים ירמי’ כג וירמיה אמר הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר וגו’ ואמר אל תשמעו אל חלומותיכם וזכריה אמר זכריה י’ ד’ כי התרפי’ דברו און וחלומות השוא ידברו הבל ינאמון והפסוקים האלו כלם מורים כי החלומות הבל המה ודבר שאין בו ממש וכן בדברי חז”ל דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין ובפרק הרוא’ אמרו שכל החלומות הולכים אחר הפה ואם היו משפע עליון איך יהפך אותם פה הפותר כרצונו אלא שהחלומות עצמם אין בהם דבר אמת ואם אמרנו הצד המנגד ר”ל שהחלומות השוא ידברו וששקר המה ודברים דמיוניי’ כוזבי’ ג”כ יפלו על זה ספקות מהם הנסיון שעינינו הרואות בכל יום אנשים יחלמו דברי’ עתידין ויצאו כלם לפועל ויתקיימו ומפני זה כתב הפלוסוף בחוש והמוחש שהיה דעת הקדמונים שהנבואה תבא מהאל והחלומות מהמלאכים והקסם מהשדי’ והנה התורה העידה שבאה הודעה אלדית לאבימלך בחלום הלילה על דבר שרה וכן ללבן על דבר יעקב והשוה הכתוב ענין החלומות לנבואה באמרה דברים י”ג א’ כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגדעון עשה לנצחון מלחמתו אות בחלום אשר שמע שהי’ מספר אדם לחברו במחנה האויבים וכן נתקיים החלום ההוא וענין שאול שאמר שלא ענהו השם בחלומות גם באורים גם בנביאים ואליהו שאמר כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום בחזיון לילה וגו’ וכו’ ע”כ תחילת דבריו, ושאר דבריו תמצא באריכות בפנים בפ’ מקץ.

ואכן היה מקום להקשות על הדברים, דהרי שר המשקים אמר לפרעה ויהי כאשר פתר לנו כן היה, ומזה ילפי’ בגמ’ בפ”ט דברכות שכל החלומות הולכין אחר הפה, וא”כ אי”ז מן החלומות הרומזין אלא מן החלומות הנקבעין ע”י הפה של מי שנולד במזל זה כמ”ש התוס’ שם, וכמו שכבר הארכנו במקו”א, והרי שר המשקים יעץ כ”ז לפרעה, וא”כ משמעות המקרא שלא היה זה מן החלומות הרומזין, אלא היה תלוי בדברי הפותר, אכן זה אינו, דבהדיא כתיב את אשר האלהים עושה הראה את פרעה, שהיה זה מן החלומות הרומזין, אבל שר המשקים לא ידע זאת.

[אבל אין לתרץ ששר המשקים טעה אף בחלום של עצמו שבאמת לא נפתר רק ע”י הפה, אלא שכך היה הרמז, אין לומר כן, דהרי מדבריו ילפי’ בגמ’ שכל החלומות הולכין אחר הפה, ומ”ש רז”ל שכ”א מהם חלם פתרונו של חבירו אפשר דההוא פליגא, א”נ גם בחלום התלוי בפתרון יש איזה רמז מעיקרו אם ישכיל הפותר לפותרו לפי המכוון, ועיין בדברי המהרש”א שהבאתי בתשובה שם].

אכן אם נאמר שהם היו סבורין שחלום פרעה היה מן החלומות ההולכין אחר הפה לפ”ז יש להתבונן מ”ט לא נעתר פרעה לכל פתרונות החרטומים, שאמרו פתרונות שונים כמ”ש בב”ר ר”פ מקץ, ועיין באורך בס’ הישר שם, דהרי היו סבורין שהוא חלום ההולך אחר הפה, וגם לדעת התוס’ דבעינן א’ מבני המזל שיכול לפתור חלומות, אטו בכל החרטומים והחכמים ופותרי החלומות שבמצרים הכשפנית לא היה אחד מבני המזל הזה, ואפשר דאה”נ, אך י”ל עוד דמ”מ בעינן שיפתור דבר הדומה לחלום לפי כללים ידועים, ופרעה הוה קים ליה שכל מה שפתרו לא היה מן הכללים (עי’ בשפ”ח ובמפרשים), ומ”ש אח”ז גבי יוסף שאמר עליו איש אשר רוח אלהים בו, י”ל דפרעה תלה שאם יודע לפתור חלומות כך, שמא יוכל לפתור גם חלומות אמתיים שהם רמזין.

ולפי הצד שכתבתי שבכל חלום שבא לרמז שייך ג”כ פתרון כנ”ל, י”ל דרעה הבין שיוסף בא כאן לעיקר המכוון בחלום כאן.

א”נ דרק שר המשקים היה סבור כן, אבל פרעה הוה קים ליה שזהו חלום של אמת שע”י מלאך, דלדידיה י”ל דניכרין דברי אמת.

ואכן אע”פ שהעמדתי שהיה חלום פרעה ע”י מלאך, ועכ”פ היה חלום של אמת, מ”מ בודאי היה בחלום גם דברים שבאו מהרהורי לבו, דאין חלום בלא דברים בטלים, וז”ל מדרש לקח טוב [המכונה פסיקתא זוטרתי] ר”פ מקץ, אמרו רבותינו ז”ל אין חלום בא אלא מתוך הרהור האדם תדע דלא חזי אינש פילא דעיילא בקופא דמחטא כלומר דבר שאי אפשר אין אדם רואה לפי שאינו מהרהר עליו אין רואהו בחלום אבל פרעה היה מהרהר על היאור שהרי אומר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט ג) לפיכך ראה והנה עומד על היאור שהוא עומד על אלוהו ע”כ.

וכ”כ במדרש שכל טוב שם, [ועיין גם בפי’ הגרש”ר הירש ז”ל].

{בס”ד יום ב’ נר ראשון של חנוכה כ”ה כסלו תשע”ו
מודיעין עילית}

שאלה – גרסי’ ברפ”ב דשבת כ”א ב’, וכבתה אין זקוק לה ורמינהו מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא דאי לא אדליק מדליק וא”נ לשיעורה ע”כ.

וכתבו התוס’ ד”ה דאי לא אדליק מדליק, אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר”י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי, ומ”מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא עכ”ל.

ומבואר דס”ל שיש פלוגתא בין שינויי דהגמ’.

וכן פסק השו”ע באו”ח סי’ תרע”ב ס”ב, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא וכו’, ומיהו ה”מ לכתחלה אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק מדליק והולך כל הלילה ואם עבר כל הלילה ולא הדליק אין לו תשלומין ע”כ.

ובמשנ”ב סקי”א כתב שמדליק עד עה”ש בברכה.

וצ”ע דלהנ”ל יוצא שהוא פלוגתא בין לישנות שבש”ס, וספק דרבנן לקולא, וא”כ היה לו לפטור אחר הזמן, וכ”ש ברכה דקי”ל ספק ברכות להקל, וא”כ מנא ליה להמ”ב שמברך אז.

תשובה הנה מה שכתב המ”ב בברכה, כבר הורו כבר גדולי הפוסקים, הגריש”א { שבות יצחק חנוכה פ”ד עמ’ פ”ג, פניני חנוכה פ”ח עמ’ ק”ס-קס”א, אשרי האיש ח”ג פל”ז ס”ד.

}והגרנ”ק { חוט שני חנוכה פי”ט, עמ’ שי”ז.

}, דכ”ז רק בזמן שהיו מדליקין בפנים שהיה ההיכר אז לבני הבית, ומעיקר הדין גם לאידך לישנא א”צ להחמיר כמ”ש התוס’ שם וז”ל, ולר”י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים ע”כ, וכ”כ הטור שם, וכן פסק הרמ”א, וסיים ומ”מ טוב ליזהר גם בזה”ז, וא”כ בדיעבד ודאי שיוכל להדליק בברכה, ואין כאן ספק ברכות אלא ודאי ברכות.

[ולענין מתי נגמר הזמן למדליקין בחוץ, עיין שם ושם].

וז”ל המג”א סק”ו [שהוא מקור המ”ב] כל הלילה, בב”י כתוב דהוי ספיקא דדינא ואם כן משמע שאין לברך, אבל מדסתם בש”ע משמע דעתו שיברך, ורש”ל כתב דוקא עד חצות וא”כ אחר חצות אין לברך, ובהג”מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי’ עד עמוד השחר עכ”ל, וכן נ”ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם עכ”ל, והנה ממסקנת המ”א נראה לכאורה ג”כ דמיירי על זה”ז, וי”ל דדברי הב”י שהוא ספיקא דדינא היינו כשמדליקין בחוץ, וכמו שפסק השו”ע סי’ תרע”א ס”ה שיש להדליקו בחוץ, ומה שסתם השו”ע להדליק ולא פי’ אם בברכה או לא, שמא משום דלא פסקא שהרי המדליקין בפנים מברכין { כל מה שקצרתי ‘מדליקין בפנים’ ו’מדליקין בחוץ’, כונתי מי שדינו כך, ולא דמי שבא”י כיום ירצה להדליק בפנים ישתנה דינו שיוכל לברך, ומיהו י”א דשרי להדליק כיום בפנים ג”כ, ולפי דעתם גם אם מדליק בחוץ אם נראה בתוך הבית דינו כתוך הבית לקולא לענין שיכול לברך גם אחר הזמן.

}.

וכן מבואר ג”כ בפר”ח [שהוא מקור המ”ב ג”כ] דרק במקום שמדליקין בפנים יכול לברך כל הלילה.

וגם דברי רש”ל עד חצות ג”כ קאי על הזמן שמדליקין בפנים, וסברתו שעד אז חשיב פרסומי ניסא לבני הבית, ע”ש בפר”ח.

ומה שתמה כת”ר מ”ט ל”א ספק דרבנן להקל, להנ”ל מיושב, כיון שאין כאן ספק דרבנן אלא ודאי דרבנן, ומ”מ לענין אם צריך להדליק עכ”פ בלא ברכה מי שמדליק בחוץ, כתב הפר”ח שם וז”ל, ומיהו אי בעי לברוכי או לא הויא פלוגתא שהתוספות (שבת כ”א ב’ ד”ה דאי) כתבו בשם הר”י פורת דכיון דאיכא תרי שינויי בגמרא שם לשינויא דאי לא אדליק מדליק משמע דדוקא עד שתכלה רגל מן השוק ומשם ואילך עבר הזמן ולשינויא בתרא הוי לשיעור השמן וכיון דברייתא לא מיירי בזמן ההדלקה א”כ מסתמא הויא כל הלילה שכל דבר שזמנו בלילה כשר כל הלילה כדתנן בפרק שני דמגילה (כ’ ב’) ידליק מספק וכן משמע מדברי הרא”ש (שבת פרק ב סימן ג) ומשמע ודאי דלענין ברכה כיון דהוי ספיקא ספק ברכות להקל אבל בעיקר ההדלקה ראוי להדליק אע”ג דספיקא דרבנן להקל משום פרסומי ניסא אבל איכא ליכא למימר דמשום דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה יש להחמיר בו דהא כל בעייא דלא איפשטא במידי דרבנן נקטי להו רבוותא בפשיטות להקל עכ”ל.

ויעויין במ”ב סי’ תרפ”ז סקי”א די”א שפרסומי ניסא דוחה אפילו מצוה מה”ת, וכן צריך לשאול או למכור כסותו לזה משום פרסומי ניסא כמ”ש בר”מ ושו”ע ר”ס תרע”א ובנו”כ.

וע”ע בב”ח המובא בשעה”צ סי’ תרע”ב סקט”ו.

{יום א’ לסדר מקץ כ”ד כסלו ערב יום ראשון של חנוכה ע”ו
מודיעין עילית}

שאלה כתב השו”ע או”ח סי’ תרע”ב ס”ב, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן וכו’, וכתב המ”ב סק”ו, ואף בזמנינו צריך לשיעור הזה אבל אם נותן בה שמן הרבה שידליק יותר אין בו שום מצוה עכ”ל.

והקשה ראל”א שיק נ”י ממ”ש בשבת כ”ג ב’, אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר האי משך נהורי טפי כיון דשמע לה להא דרבי יהושע בן לוי מהדר אמשחא דזיתא אמר האי צליל נהוריה טפי, ופרש”י משוך נהוריה אינו ממהר לכלות כשמן זית עכ”ל.

חזינן שיש ענין שידלק הרבה זמן אפילו יותר מהשיעור, וכל מה שאח”כ מהדר אמישחא דזיתא רק בגלל שצלול נהורא טפי, אבל לא שאין ענין שלא ידלק הרבה זמן עכ”ל השואל.

תשובה הנה המ”ב מיירי בזמנו שהיו מדליקין בפנים, וז”ש המ”ב שם דגם כשמדליקין בפנים שצריך לזה השיעור, היינו גם כשמדליקין בפנים, דכיון שבני הבית מצויין שם כל הלילה א”כ אין קצבה, וע”כ אין להחמיר יותר מעיקר התקנה, משא”כ בזמן הגמ’ שהיו מדליקים בחוץ, א”כ דעת רוב פוסקי זמנינו דתליא כל זמן שבנ”א עוברים בחוץ, ואע”ג דקאמרינן עד דכליא רגלא דתרמודאי, י”ל דאח”ז בזמן רבה היו עוד שהיו עוברין, ונהי שאין חיוב מעיקר הדין יותר מחצי שעה, מ”מ יש הידור בזה ופרסומי ניסא, וכ”כ הגרשז”א (הוב”ד במ”ב מהדורת ביצחק יקרא סי’ תרע”ב ס”א) שאין חיוב בזה אלא מצד הידור, וכ”כ הגריש”א (הוב”ד בס’ פניני חנוכה עמ’ קנ”ו-קס”ה) וכ”כ בחוט שני (הל’ חנוכה עמ’ שט”ו-שי”ז).

ועוד ביאר הגריש”א שם דמי שדינו להדליק בתוך ביתו וא”צ לפרסם את הנס אלא לבני ביתו י”ל דלכל הדעות אין חיוב שידלק עד שישנו כל בני הבית, אלא די שידלק חצי שעה, כיון שאין פרסום הנס בבית אלא לאותן בנ”א שראו הנר בתחילת הלילה, משא”כ המדליק בחוץ שכל העת עוברין בנ”א שלא ראו עדיין הנר.

ומיהו כ”ז נכון לדעת רוב הפוסקים הנ”ל, אכן ידוע שנחלקו בזה שני הרי הרים החזו”א והגרי”ז, דלדעת החזו”א אין מצוה גם בזמנינו יותר מחצי שעה, וכעדות הגרח”ק (במכתבו בס’ נר חנוכה עמ’ ט”ו סקי”ז, והובא גם בס’ מנחת תודה) שהיה מכבה אח”כ הנרות, וזה היה כדי להודיע הדין בזה כמ”ש במנחת תודה שם.

ומאידך דעת הגרי”ז דשיעור עד שתכלה רגל מן השוק בכל מקום כפי מה שהוא, וכ”א בחי’ הריטב”א החדשים בשבת שם.

וא”כ אי ס”ל להמ”ב כדעת החזו”א לא שייך לתרץ כנ”ל, דהרי אין שום מצוה גם בכה”ג, ולהחזו”א גופיה תקשי, ומאידך לדעת הגרי”ז שאי”ז הידור אלא מעיקר הדין, א”כ ממ”נ היה מחוייב ליתן שמן בנר שיעור הצריך, ואיך יתכן שיהא שייך הידור באורך הזמן, ובפרט שלסוף הניח הידור זה, א”כ בודאי לא היה זה מצד חיוב.

ובאמת בלא”ה קשה דאי הוה ס”ל שיש מקום להדר שיהיה דלוק זמן רב, א”כ מ”ט לא נתן שמן זית בשיעור זמן שהיה דולק לו השמן שומשמין והיה נשכר בתרתי.

וכן יש להקשות עוד ממ”ש הכלבו סי’ מ”ד בשם הרי”ף שנכון שידלק כל זמן שבני הבית ניעורים ע”כ, אכן זה ל”ק דהמ”ב בלאו הכי לא ס”ל כהכלבו כדקאמר להדיא דגם בזמנינו אין להדר יותר מחצי שעה.

ושמא י”ל דמ”ש משיך נהורא טפי, ופרש”י דאינו ממהר לכלות כשמן זית, הכונה היא ששמן זית פעמים כלה בלא עת, ונהי דלא בעינן למיחש לזה מתחילה, ואפילו אם כלה הא קי”ל כבתה אין זקוק לה, דהכי סבר נמי אביי גופיה לעיל כ”א ב’, מ”מ לכתחילה מצוה לחשוש לזה, וקאמר אביי דאפ”ה שמן זית עדיפא.

וכן ראיתי עתה בא’ מן האחרונים, בס’ שבת של מי { דפו”ר ליוורנו תק”ז, מה”ר יעקב שמשון שבתי ב”ר רפאל יששכר סינגליה.

}, דהבין ג”כ הגמ’ על השיעור של חצי שעה גופיה, ולא על תוספת זמן של אח”כ, וז”ל, אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי וכו’ אע”ג דבנר חנוכה קאי כדכתבו תוספו’ מ”מ צריך טעם אמאי היה בוחר בשמן שומשמין והא תנן בהדיא בלילי שבת אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד דהיא המובחר שבשמנים אלא צ”ל דרבה בר נחמני היה סובר בנר חנוכה כיון דבעי’ שיעורא כדאמרי’ לעיל משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק דהויא לשיעורא לכך היה מהדר טפי השמן שומשמין לפי דאינו ממהר לכלות השמן ומדליק טפי משמן זית כפי’ רש”י ז”ל ובתר דשמע לדריב”ל דשמן זית צליל טפי נהורא לקח גם הוא לנ”ח משחא דזיתא עכ”ל.

אח”ז ראיתי עוד בס’ שפ”א שעמד ע”ז ג”כ, וגם לפי דבריו אין הענין כאן שידלק זמן רב יותר, וז”ל, בגמ’ מריש הוי מהדר מר אמשחא דשומשמי האי משיך נהורי’ טפי, פי’ רש”י שאינו ממהר לכלות כשמן זית, אין נראה לפרש משום שיכבה במהרה, שהרי יכול להוסיף שמן יותר, אלא נראה דכשהאש מכלה רוב שמן אין האור יפה, כי רוב הלחלוחית מכבה האור, וגם האש יש לו ב’ פעולות שורף ומאיר, וכשא”צ לשרוף הרבה מאיר ביותר, והתוס’ כ’ דלא קאי אשבת דשם כו”ע מודין דשמן זית מן המובחר דהא ר”ט ס”ל א”מ אלא בשמן זית ע”ש, ולכאורה אין דבריהם מובנים לי דאם קשה להו על הס”ד דמהדר אחר שומשמין הא יש לו טעם דמשיך טפי א”כ נהי דלענין המשכה אחר הפתילה שמן זית מובחר מה בכך כיון דהלכה כת”ק דר”ט ואין חוששין בשמנים הכשרים לשמא יטה שע”פ רוב אין נכבין שפיר לקח שמן שמאיר יפה אע”פ שאינו נמשך אחר הפתילה כל כך ואם כוונתם דמדאינו נמשך אה”פ מסתמא אינו דולק יפה א”כ תיקשי אדחנוכה ג”כ כיון דאינו דולק יפה ולכן אפשר לומר דכוונת התוס’ להיפוך דוודאי הפלוגתא לענין אי נמשך אחה”פ אינו שייך לענין מה שדולק יפה וא”כ רבה ידע הא דמן הדין ש”ז מן המובחר אלא דסבר דשומשמי דולק יותר יפה וא”כ קשה מ”ט חזר בו רבה אח”כ כששמע דברי ריב”ל דילמא ריב”ל מטעם דמן המובחר מן הדין אתי עלה וזה ידע רבה בלא”ה ומזה דייקו התוס’ דכל דבריהם הן דריב”ל הן דרבה קאי על חנוכה וא”כ כוונת ריב”ל נמי לענין מה שדולק יפה ודו”ק אך קצת קשה לפ”ז הי’ להם לציין דבריהם אריב”ל ג”כ אבל עיקר קושית התוס’ י”ל דהא מצינו בגמ’ דצריכין להראות הלכה במעשיו וא”כ אין נכון לחזור אחר שמן זית כי היכי דלא לימרו דהלכה כר”ט ולכן מריש הוי מהדר אמד”ש שהוא הטוב מכל השמנים שלמטה משמן זית רק דריב”ל אמר ש”ז מן המובחר א”כ מוכח מדבריו דאין לחוש בזה דיאמרו הלכה כר”ט וחידש רבה דהטעם דריב”ל משום דמלבד שנמשך אחר הפתילה גוף האור יפה וצלול וא”כ יאמרו דמה”ט מהדר אחריו ולא מטעם דהלכה כר”ט ולכן מן המובחר להדר אחר שמן זית עכ”ל.

מה שתמה כת”ר בלשון הפייט שיסד ‘וטמאו כל השמנים’, דהרי נשתייר פך שמן א’ חתום בחותמו של כה”ג.

תשובה כ”ה גם בגמ’ שבת כ”א ב’ שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ונראה דהכונה שנטמאו עכ”פ כל השמנים המצויין לפניהן והמגולין, דמציאת הפך גופיה היה נס כמש”כ הב”י, והיונים ג”כ לא ראוהו, שהרי אם היו רואין אותו היו מטמאין אותו, ומסתמא אם היו יכולין לראותו אפסיל בלא”ה יעויין חגיגה כ”ה א’, וכמש”ש התוס’ בשבת כ”א ב’, אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים נדה פ”ד (דף ל”ד א’), צ”ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי ע”כ.

וז”ל הרוקח בסידורו (חנוכה), וקבעו ח’ ימי חנוכה אלו לפי שטמאו יונים כל השמנים שבהיכל ומצאו החשמונים פך אחד שחתום בחדר בחותמו של כהן גדול שלא נגעו בו היוונים ולא טמאוהו בהיסטם ולא היה בו להדליק אלא בלילה אחד ונעשה נס והדליקו ממנו ח’ לילות כדאמרינן בבמה מדליקין ע”כ.

מבואר להדיא שהיה שמן זה בחדר, ולא היה בכלל כל השמנים.

וכעי”ז בארחות חיים הל’ חנוכה אות א’ ובכל בו סי’ מד ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד קטן שהיה מונח בתוך שידה קבועה בכותל שלא היו יכולין להסיטה והיה פתחה סגור וחתום בחותמו של יוחנן כה”ג ובסגירת הפתח בחותם הכירו שלא נגעו בפך וכו’ מובא בב”ח סי’ תר”ע בשם הגהות מרדכי עיי”ש.

[והעיר המגיה ברוקח שם שעפי”ז מיושבת קושית תוס’ בשבת הנ”ל שהעכו”ם לא הסיטו את הפך כי היה חתום בחדר].

בלבוש ריש הל’ חנוכה סי תר”ע כתב שהיונים טמאו כל השמנים שבהיכל על ידי שהכניסו שם ע”ז והקריבו לפני הע”ז ותקרובת עבודה זרה מטמאה באהל ממילא נטמאו כל השמנים שם.

והתוס’ יום טוב בהגהותיו על הלבוש תמה, שהרי רק ר’ יהודה בן בתירא ס”ל הכי הכא אבל חכמים סוברים שתקרובת ע”ז אינה מטמא באהל וכן פסק הרמב”ם פ”ו מהל’ שאר האבות הטומאות ה”ז.

ותירץ בא”ר דהלבוש סובר כמוש”כ התוס’ דחכמים גם כן סוברים שמטמא באהל מדרבנן נמצא שנטמא השמן בטומאה דרבנן ואף שמצות הדלקת נרות המנורה היא דאורייתא יש כח ביד חכמים לבטל מצות הדלקת נרות בשוא”ת וכן צ”ל למש”כ התוס’ שנטמא השמן ע”י טומאת עכו”ם שגזרו עליה שיהי’ כזבים ועיין מה שהאריך בזה האדר”ת בהגהות בגד ללבוש [נדפסו בסוף הלבוש מהדורת זכרון אהרן].

ומ”מ מבואר מדברי הלבוש שהטומאה היתה ממילא וע”כ לא היה השמן שם, או שהיה במקו”א [ושמעתי שי”א שהיה בלול שבין כבש למזבח], ולהכי לא נכלל בכל השמנים.

ובאוצר המדרשים במדרש חנוכה, איתא בזה”ל, עמדו וטמאו כל השמנים שבביהמ”ק ולא נשתייר כ”א פך שמן שלא היו יודעים שהיה מונח תחת המזבח ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים ועמד הקב”ה וקבע להם שמונה ימי חנוכה ע”כ, ומשמע דדייק הדרשן בלשונו למימר שטמאו שאר השמנים חוץ מזה.

{בס”ד ערב נר א’ דחנוכה יום א’ כ”ד כסלו ע”ו
אחוזת ברכפלד – מודיעין עילית}

כתב הבה”ל סי’ תרל”ח ס”ב, עיין בשו”ת חתם סופר או”ח סימן קפ”ד, באחד שהיה לו אתרוג מיותר ותלאו בהסוכה לנוי, ואח”כ ביו”ט בא אחד מן הכפר שלא מצא אתרוג לקנות, והורה שמותר ליטול האתרוג התלוי בסוכה לנוי ולצאת בו, ונהי דביו”ט אסור בטלטול משום מוקצה, מ”מ בחוה”מ שמותר לטלטלו ה”ה דמותר לצאת בו דמצות לאו להנות ניתנו, ועוד דהא דאסור ליהנות הוא משום ביזוי מצוה וכאן ליכא ביזוי דמעיקרא הוי רק נוי מצוה, והשתא מצוה גופא, ומברכים עליו וע”ש עוד שהאריך בזה, ומסיק דמותר נמי לבעל האתרוג ליקח מעות מחיר האתרוג ע”ש טעמו עכ”ל, ונראה שמסכים עם דברי הח”ס.

והקשה הג”ר עזריאל אוירבך ממ”ש באו”ח סי’ תרע”ד ס”ב, יש מי שאומר שנר של בהכ”נ ושל שבת ושל חנוכה כולם של מצוה הם ומותר להדליק זה מזה, וכתב המ”ב סק”ט, עיין בביאור הגר”א שכתב דלדיעה ראשונה לעיל בסימן תרע”ג ס”א דאפילו תשמיש קדושה אסור להשתמש לנר חנוכה וכתבו הטעם שאינו דומה להא דקי”ל דמדליקין מנר לנר דהתם כולהו נרות חדא מצוה היא משא”כ ללמוד הוא מצוה אחרת ונראות כמבטלות זו את זו גם בענינינו אסור ועיין בספר חמד משה דדעתו ג”כ דאין להדליק שאר נרות מנר חנוכה ע”ש עכ”ל המ”ב.

ומבואר דעתו של המ”ב דממצוה למצוה אין משתמשים, ולפ”ז ה”ה מנוי סוכה למצות נטילה, ולכאורה סתרו פסקי המ”ב אהדדי, עכ”ל הקושיא.

תשובה מה שהקשה רבנו שליט”א לא הבנתי, חדא דמנ”ל שהמ”ב הכריע כהגר”א, דכך דרכו להביא כל דעות גדולי האחרונים, ומנ”ל שדעתו להחמיר בזה, דסתמא דמילתא כהרמ”א ושא”פ היא, [ועי’ כעי”ז סי’ ה’ סק”ג], ובפרט דבסי’ קנ”ד סקנ”ד ג”כ סתם המ”ב להקל, והו”ל לרבינו שליט”א לאקשויי כבר מזה, וז”ל, נר של הדיוט – ולאפוקי להדליק ממנו נר שבת וחנוכה או לצורך ת”ת דשרי ע”כ.

ובאמת כתב כאן בסי’ תרע”ד בשעה”צ סק”ח על דברי הגר”א ‘ולדבריו’ וכו’, ומשמע דאי”ז דעת המ”ב גופיה אלא ‘דבריו’ של הגר”א.

ועוד לא הבנתי, דהרי המ”ב כתב בשם הח”ס דמעיקרא היה נוי מצוה והשתא מצוה, וא”כ לא דמו להדדי, דכאן משתמש במצוה לצורך מצוה, וכאן משתמש בנוי מצוה לצורך מצוה, והרי קי”ל דמעלין בקדש, וא”כ כאן אפשר דלכו”ע שרי לשנויי כיון דעלויי מעלי לה.

ואע”ג שהח”ס גופיה בפנים תשובתו שם דעתו להתיר אף ממצוה למצוה, מ”מ המ”ב שהעתיקו הזכיר מצד לשנות מנוי מצוה למצוה.

{יום ג’ ה’ כסלו מודיעין עילית בע”ה}

שאלה – איתא בתוספתא פ”ה ממע”ש הי”ד כל העסוקין במצות פיהם פתוח בתפילה לפני מקום המקום שנ’ ותגזר אומר ויקם לך ואומ’ ויסב חזקיהו פניו וגו’ ויאמר אנא ה’ זכר נא וגו’ עכ”ל.

ר”ל שאז תפיתם מתקבלת.

וכן מצינו אחר ברכת כהנים, ואגרת התשובה לר”י ג’ נ”ט, וע’ ח”ח עה”ת פ’ כי תבוא.

ויש להסתפק, א.

האם גם בשומע כעונה שייך זה, או רק בעושה מצוה אפי’ בדיבור אך עכ”פ בעצמו, ב.

מה דין אותם שמקיימין מצוה ממילא ויוצאין יד”ח, וכמו הישראלים המתברכים בברכת כהנים שהם מקיימין מצוה לדעת החרדים (הובא בביה”ל ר”ס קכ”ח), האם פיהם פתוח בתפילה גם בכה”ג.

ג.

שליח העושה מצוה, מי פיו פתוח אז בתפילה, המשלח שהוא יוצא יד”ח, או השליח שפועל פעולת המצוה.

תשובה נראה הכלל בכל זה הוא דהעושה רצון ה’ זכותו גדולה אז ותפילתו מתקבלת, וכל מה דשייך למדוד כאן הוא כמה עושה הוא רצון ה’, וכמה שמכוין יותר ומטהר לבבו, ומכין נפשו למצוה, ממילא עושה נחת רוח יותר, ובכל מה שמוסיף בזה תתקבל תפילתו אז יותר, ומאידך איפכא כגון אם זוהי מצוה הבאה בעבירה גם אם בגדרים של המעשה חשבינן ליה כמצוה, מ”מ ענין זה של פיו פתוח שהוא עת רצון, לא יהא שייך שם, דאינו עושה רצון ה’ אז, הקריבהו נא לפחתיך הירצך או הישא פניך (סוכה ל’ א’).

וה”ה השומע כעונה וכן היוצא יד”ח ע”י מה שמתברך אם ס”ל דנחשב אז כמקיים מצוה, [ויש נוסחאות של תפילה המובאים בגמ’ לומר אז, אכן עיקר הנוסחאות הנ”ל הוא מצד שמתברך אז ויש עת רצון לגביו, וכן מצד שהציבור עונין אמן, כדאיתא התם, ולכן דוקא במצוה זו קאמר בגמ’ שיאמר התפילה שסגולתה גדולה מצד זה].

וכן בשליח ששלח משלח שניהם פיהם פתוח דלשניהם הוא עת רצון אז, כיון ששניהם מקיימין אז רצון ה’, וממילא לשניהם יש ענין זה, רק נראה שהעיקר שם הוא המשלח כיון שהמצוה חלה לגביו, והוא יצא ידי חובה, וגם ההשלכות הן לגביו, כמו בשליח קידושין המקיים הוא המשלח, וכן האומר לחבירו להפריש עבורו תרומה או חלה, המקיים המצוה הוא בעל הפירות שהוא המשלח, [ויעויין מהר”ח אור זרוע ועוד פוסקים שכתבו דבסתם מצוות ל”א מצוה בו יותא מבשלוחו, אכן יש להתיישב בדבר זה, ואין כאן המקום, ועיין הערות הגריש”א רפ”ב דקידושין דף מ”א א’].

ד) במ”ש בישעיה מ”ט כ”ג והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, דמה שבח יש בזה, אדרבה אשכחן במשה שלא רצה לינק מן המצריות, כמ”ש בסוטה י”ב ב’ ומאי שנא מעבריות מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק אמר פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא והיינו דכתיב את מי יורה דעה וגו’ למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים ע”כ.

תשובה הנה אי”ז ממש דבר טמא, אלא רק משה כיון שהיה עתיד לדבר עם השכינה הוצרך לשמירה טפי, אבל מי שאינו מקפיד בזה אין לחשוש, וא”כ אם יינק מן השרות יש בזה שבח טובא.

ויעויין עוד מ”ש הרמח”ל במאמר החכמה שאו”ה באותו הזמן תהיה מעלתם גדולה יותר ממעלת ישראל עתה, היינו שעתה האו”ה הם טומאה לגמרי, ונפשם מצד הקליפות כמבואר בחיי אדם בדרוש על עלינו לשבח הנדפס בסוף ח”א שם, אבל לעת”ל שיהיו חסידי או”ה בשעת גילוי הייחוד תהא נפשם מטוהרה כנ”ל בשם הרמח”ל, ונהי שלא יהיו בדרגת ישראל אז מיהו מ”מ לא ייטמאו עי”ז.

עוד אפשר לומר באופן ג’, דעיקר הקפידא בזה הוא שלא יינק משה ממה שהם אוכלות, שהם אוכלות דבר טמא, כמ”ש עכו”ם חביל גופייהו וכו’ (שבת פ”ו ב’, ע”ז ל”א ב’), אבל לעתיד לבוא שיהיו או”ה עבדים לישראל כמ”ש (זכריה ח’ כ”ג) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם כמ”ש בשבת ל”ב ב’, וכן אי’ באוצר מדרשים (עמ’ ס”ז) הקב”ה אומר להם לישראל בתי אני מכין ליך העולם הבא ועתיד אני להמליכך על כל באי העולם ועתידין כל מלכי העולם להיות משרתים לך כעבדים ושרותיהם מניקותיך לעולם ילחכו עפר כפות רגליך שנאמר והיו מלכים אומניך וגו’ עכ”ל.

א”כ יאכילו ישראל את עבדיהן דברים טהורים, שהרי אסור לסחור בדברים טמאים אא”כ נזדמנו לו, א”כ לא יהא חשש מלינוק מהם.

ובדומה לזה ראיתי עתה גם בשו”ת דברי יציב יו”ד סי’ כ”א סק”ז, והוסיף עוד שיהיו גרים גרורים, וציין שם גם לס’ רביד הזהב עה”ת.

וז”ל הרמ”א בי”ד סי’ פ”א ס”ז, חלב כותית כחלב ישראל, ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר”נ פא”מ בשם הרשב”א).

וכן לא תאכל המינקת, אפלו ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשר”י).

וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו.

עכ”ל.

וי”ל עוד דרק האו”ה יציעו לישראל כן, אבל ישראל עצמם לא ירצו, וכעי”ז ראיתי באלשיך שם שכתב וז”ל, אמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך לא שתבקשי מהם שיהיו המלכים אומניך ולא שרותיהם מניקותיך כי אם שכדי שתוד’ להם בדבר, אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו, ושיעור הכתוב והיו מלכים כו’ וזה יהיה על ידי שאפים ארץ ישתחוו לך כו’, ושמא תאמר גם שישתחוו וילחכו עפר רגליך לא טוב הדבר כי טוב הוא יאמנו בניך ע”י יהודים ויינקו חלב דדי יהודית מליינק חלב נכרים כמשז”ל כי למשה הביאו לו מניקות מצריות ולא אבה ליינק מהן לז”א גם אני לא אעשה זאת לך לשתתמידי בכך כי אם כדי שע”י כך וידעו כי אני ה’ אשר לא יבושו קוי כי לעומת אשר היית נכנע עד שעבדים משלו בך בתקות הטוב המקווה יביאך ה’ ליכנע מלכים ושרות תחתך או יאמר כי תחת אשר כל המיצר לישראל היה נעשה ראש עתה יהפך כי אשר יהיו אומניך יגיעו להיות מלכים ושרותיהם של המלכים יהיו אשר יהיו מניקותיך שבזכות אשר ישרתוך יגיעו אל המעלה והגדולה וע”י כן וידעת וכו’ עכ”ל.

אכן בתוס’ ור”ח ונ”י ע”ז כ”ו א’ ורשב”א יבמות קי”ד א’ כתבו בשם הירושלמי ראיה מפסוק זה שתינוק ישראל יונק מנכרי.

וכתב עלה המאירי וז”ל, אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב”ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו’ פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכו’ עכ”ל.

{יום ג’ ה’ כסלו פ”ק מודיעין עילית יע”א}

מה ששאל מ”ט עונין אמן אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ואין ממתינין לגמר הדברים.

תשובה בפשט הענין נראה שהוא ע”פ מ”ש זכר צדיק לברכה (עי’ יומא ל”ט ב’), ואמרו ז”ל כיון שהזכירו בירכו, לגבי אברהם, וה”ה כאן כיון שהזכירו שמיה רבא משבחין אותו, [אע”ג שהאחרונים (שנביא לקמן) כתבו ד’שמיה רבא’ הראשון אינו נוטריקון שם יה, מ”מ זהו איזכור לשמו], יעויין באג”מ או”ח ח”ד סי’ ע’ סקי”ג, שכבר ביאר ענין זה, וז”ל, הש”צ שכח לומר ויכולו וברכת מעין שבע ובאמצע הקדיש אחרי עניית הקהל אמן יש”ר יהא שמיה רבא נזכר.

ודאי יש לו לגמור קדיש זה בלא תתקבל, וגם רק חצי קדיש שהוא לגמור בדאמרן בעלמא ואמרו אמן, כמו שעושין בחול שאומרין חצי קדיש אחרי שמונה עשרה כשאין אומרין תחנון, וכשאומרין תחנון אחר תחנון רק חצי קדיש, וקריאת התורה רק חצי קדיש, דהוא מטעם דלא נגמר סדר התפלה שהוא אחר ובא לציון והכא נמי הא לא נגמר סדר התפלה עוד מכ”ש דהא אף בקדיש לא הי”ל להפסיק, שלכן שפיר הורה כתר”ה בזה, אבל אם נזכר קודם בעגלא ובזמן קריב שעדיין לא נתחייבו הקהל לענות אמן יש”ר נראה לע”ד דכיון דליכא הזכרת שם שמים יש לו להפסיק תיכף כשנזכר, לא רק לאלו שאין אומרים ויצמח פורקניה שעדיין לא גמרו שום ענין ממש, דהא אף למחזור וויטרי שהביאו התוס’ ברכות דף ג’ ע”א ד”ה ועונין שביהא שמיה רבא פי’ דזו תפלה שיהא שם י”ה רבא, דהוא שימחה בקרוב זרעו של עמלק ע”י מלך המשיח, לא מפרש כן בריש ביתגדל ויתקדש שמיה רבא, אלא הוא תפלה אחת עם בעלמא די ברא.

ומה שעונין אמן אחר שמיה רבא הוא משום דכיון דמובן דכוונת התפלה דיתגדל ויתקדש הוא בעלמא די ברא דרק בעולם שברא שייך שיתגדל ויתקדש יותר לכן שייך גם כאן לומר אמן ומסתבר לי שאין חיוב ממש לענות אמן זה מהאי טעמא דמאחר דגמר התפלה הוא אחר בעגלא ובזמן קריב הרי יענו ע”ז אמן, והיה מקום לומר בשביל זה שאין להפסיק באמן זה בפסד”ז בפסוקי דזמרה כדאמרתי זה כבר שהיה מקום לומר כן והוא טעם גדול, אבל למעשה כיון שברמב”ם הוזכר שכל העם עונין אמן וגם כל ישראל נוהגין כן אמרתי שיש לענות, אף שלטעמא יותר היה נראה שאין לענות מפני שאין זה חיוב ממש.

אלא אפילו לאלו שאומרין ויצמח פורקניה שאיכא איזה גמר ענין גם בויקרב משיחיה נמי אין זה הגמר ממש, דלכן כיון שאין בזה הזכרת שמות לבטלה יש לו להפסיק לומר ויכולו וברכת מעין שבע ולומר קדיש דתתקבל, ואם נזכר אחר שכבר גמר כל הקדיש נראה דאחר שיאמר ויכולו וברכת מעין שבע יאמר עוד הפעם קדיש שלם דתתקבל מאחר דברכת מעין שבע הוא תפלת צבור ואף שיש לחלק מאחר דהקהל הא לא אמרו אותו וגם לא יצאו בו אולי שאני מ”מ כיון שליכא הזכרת שם יש להצריך לומר קדיש דתתקבל עוד הפעם עכ”ל האג”מ.

ומבואר שכבר שייך לומר אמן אע”ג שעדיין לא סיים הברכה.

[ועיין שו”ת דרכי נועם או”ח סי’ י”א].

{יום ג’ ה’ כסלו תשע”ו
כולל יששכר באהליך מודיעין עילית}

שאלה בנוסח אהבה רבה אמרי’ לשמור לעשות ולקיים, והקשה הג”ר משה מונק מהו כפל הלשון, דבשלמא לשמור הוא לאוין ולעשות הוא עשין, אבל מהו לקיים.

תשובה הנה אמרי’ בפ”ק דב”ב ט’ א’, גדול המעשה יותר מן העושה.

וי”ל דלקיים היינו לקיים אחרים העושין, וכמו שמצינו מקיים כלאים בכרם בפ”ק דמו”ק ג’ ב’, אע”ג דהתם מיירי רק שמקיים ולא מבטל, אך מסברא נראה שאנו מבקשין יותר מזה, ומ”מ לשון לקיים שייך גם על המעשה אחרים.

[נ”ב היה קשה לי מדאמרי’ גדול המעשה כעושה, ושאלתי למרן הגר”ח קניבסקי שליט”א, והשיבני דהגדלות של המעשה הוא מצד מה שמתבייש, ר”ל שאין גדלותו מצד עצם מה שמעשה דע”ז אמרי’ מעשה כעושה, אבל בצירוף מה שמתבייש נעשה יותר מן העושה].

ויתכן שזוהי כונת השל”ה שכתב [תורה שבכתב, הקדמה], הכלל העולה צריך לעסוק בתורה לשמה דהיינו כמו שהוזכר בברכת ‘אהבה רבה’ ‘ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים’, דהיינו שיעסוק בתורה על מנת כל מה שיהיה אפשר לו לקיים יקיים ומה שאי אפשר לו ואפשר לחבירו אז ילמוד אותו ויזרזנו ויעזרנו לקיים עכ”ל.

עוד יש לעורר ע”פ מ”ש הרמב”ן דברים כ”ז, כ”ו, וז”ל, אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה לשון רש”י, ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים אסתר ט כז, והנה הוא חרם המורדים והכופרים, ובירושלמי בסוטה פ”ז ה”ד ראיתי, אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור [עכ”ל הירושלמי], ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לענין שפירשנו, ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו, ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים יד יד שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו’ לעיל ד מד, וכן נוהגין, ע”כ לשון הרמב”ן.

והנה ע”פ מ”ש בשם הירושלמי תו חזינן שלשון לקיים התורה היינו לעשות את האחרים.

ומאידך גם את פי’ הרמב”ן גופיה שייך לפרש גם כאן.

[וצל”ע בשאר המפרשים שם עוד, ולכאורה הרבה ממה שפי’ שם המפרשים יוכל להתפרש גם כאן בענינינו].

ועיין בשו”ת משיב דבר להנצי”ב מוולוז’ין זצ”ל ח”ב סימן קד, שכתב על פי הגמ’ בשבת י’ א’ לפרש נוסח זה, ד”לשמור” היינו משנה השנוי מכבר וכדאיתא בקידושין ל”ז אשר תשמרון זו משנה ובתו”כ אי’ הכי הרבה פעמים, “ולעשות” היינו חידושי תורה כלשון גמ’ הנ”ל תורתו מתי נעשית, ובשאלתות דר’ אחאי סי’ נ”א הביא הנוסח מתי למדה ומתי לימדה הרי שהלימוד דנקרא תורתו דהיינו חידושי תורה בפ”ע ואח”כ לאחרים מיקרי עשיה עכ”ד, ולפ”ד לקיים היינו מצוות, ואדרבה לשמור ולעשות היינו ללמוד את התורה.

ויעויין בפי’ הרוקח על התפילה [יז – עמ’ פ”ב] מ”ש דיש ח’ לשונות כאן, וז”ל, למה ח’, לפי שהתורה ניתנה בח’ דברים ד’ בכלל וד’ בפרט, לכך אנו אומרים בברכת התורה ח’ דברים, ותן בלבנו להבין א; ולהשכיל ב; לשמוע ג; ללמוד ד; וללמד ה; לשמור ו; ולעשות ז; ולקיים ח, וכן ח’ עדותיך בתמניא אפי וסימנך בד”ה מנצפ”ך סימן אחר פר”ץ בן דמה וכן ח’ העדות מלאים בחמשה חומשי תורה ע”כ.

הרי שיש ענין דוקא בח’ דברים, וע”ש עוד באורך, וע”ש עוד סי’ מ’ עמ’ רס”ח.

ושם סי’ מ”א ביאר עוד לשונות הללו ורק אזכיר מתוך דבריו שם מ”ש וז”ל, לשמור כל התורה, ולעשות אותה, ולקיים מצוותיה עכ”ל, ועדיין לא זכיתי להבין החילוק לפי דבריו, וה’ יאיר עיני { וע”ע מה שכתב לבאר תיבות אלו בס’ משנה שכיר (טייכטל), מועדים, שבת, הקיום האמתי וכו’, ד”ה ביאור התפילה.

}.

{בע”ה ה’ כסלו ע”ו}

מה ששאל בטעם אמירת עלינו לשבח בסוף התפילה ולא בתחילתה.

תשובה בב”ח סימן קלג כתב שהטעם לאמירת עלינו לשבח הוא כדי לתקוע בלבנו קודם שנפטרים לבתינו ייחוד מלכות שמים, ושיחזק בלבנו אמונה זו שיעביר הגלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי, כי אז גם כי יש לכל אחד מישראל משא ומתן עם הגויים ומצליחים לא נפנה לבבינו אל האלילים, ולא יעלה במחשבה ח”ו שום הרהור עבירה ע”כ.

ובס’ בשלמי צבור כתב הטעם לאמירת עלינו לשבח שזה לתועלת התפלה שהתפלל דב’ הקטעים הללו של עלינו לשבח ושל על כן נקוה לך הם ב’ עדים לאדם עלינו לשבח מתחיל בע’ ומסיים בד’ מתחת אין עוד, ועל כן נקוה לך גם כן מתחיל בע’ ומסיים בד’ יהיה ה’ אחד ושמו אחד הרי שני עדים הולכים לפניו להעיד על תפלתו ע”כ, והו”ד בכף החיים סימן קלב אות יא.

[ועיין שו”ת מראות ישרים סי’ ג’ ובשו”ת קול מבשר ח”ב סי’ ל”א מה שתלו בזה הנידון של אמירת עלינו במנחה].

עוד ראיתי מי שהוסיף דלפי המקובלים סדר התפלה הוא לפי סדר העולמות, עולם העשייה עולם היצירה עולם הבריאה ועולם האצילות, וכשם שבתחלת התפלה אנו מתחילים לפי סדר העולמות כך לאחר תפלת שמונה עשרה אנו חוזרים לעולם העשייה במדרגות, לפי הסדר המבואר והידוע, וכו’, ולכן ראוי שיאמר עלינו לשבח רק בסיום התפלה שהוא סיום סדר העולמות עכ”ד.

{ה’ כסלו ע”ו}

שאלה – גרסי’ בפ”ק דברכות, דף ה’ א’ וז”ל, אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודמו סלה ע”כ.

והקשה הגר”י שורץ [ר”מ דישיבת סלבודקא], מה תועיל ק”ש יותר מן התורה, וגם הרי תורה תבלין, כמ”ש בפ”ק דקידושין ל’ ב’.

תשובה מה שהקשה מה תועיל יותר מן התורה, הנה ז”ב שגם כח התורה עצמה אין מוטל עלינו להבין כיצד היא מגינה מן החטא סוטה כ”א א’, אלא שהקב”ה יסדה מציאות מעין אמיתת מציאותו יתברך כמ”ש הרמח”ל בס’ דרך ה’, וממילא סגולתה להגן, וגם בק”ש לא בהכרח שנוכל להבין כל סגולתה.

וכיון דילפינן לה מקראי א”כ ניחא שמקורו מן המקרא.

וז”ל המהרש”א, ואם לאו יקרא ק”ש כו’ דבלילה על משכבו יבא לאדם הרהורי עבירה ביותר ובק”ש מבטל אותן הרהורי עבירה להגין עליו מחטא וממזיקין כדאמרינן בשמעתין ובפ”ק ובפ”ב דשבועות ע”כ.

אכן במאירי שם ראיתי שביאר הענין באו”א, וז”ל, מי שרואה עצמו מצד טבעו מוכן לעבירות ישתדל בעצמו ויתחזק להשליט יצר טוב על יצר הרע ויכעיסנו עליו, ר”ל שישלוט שכלו על תאותו ואם נצחו בכך מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, ר”ל בקיום המצות וגדרי הדת שקיומם והבנת עניניהם ישמרוהו מהתפרץ במה שטבעו תאב, ואם לא יועילהו זה יכניס עצמו בהתבודדות ובמחקר במציאות האל ואחדותו, והוא ענין ליקר’ את שמע ששתי אלו הפנות רמוזות בק”ש, ויתענג טבעו בזה עד שלא יבקש עוד מותר גופני, ואם לא הועיל בכך ר”ל שהוחלט כל כך שאין זה מועיל לו או שאינו כדאי להתעסק באלו הענינים, יכאיב עצמו ויכניע לבבו במחשבת אחריתו ובזכירת יום מיתתו תמיד, ואז יכנע לבבו הערל בהכרח ע”כ.

הרי שביאר ענין העסק בתורה והק”ש כאן שלא כפשוטו בעסק המילות אלא עסק הכונה לקיים הציוויין שבהם.

ובענין שאלתו השניה מ”ט לא תועיל התורה, דהרי בקידושין אמרי’ שהיא התבלין ליצה”ר, הנה אם מבין הגמ’ שם כפשוטה ממש שמועיל תדיר לבטל היצה”ר יקשה עליו הרבה קושיות מן המציאות, אלא דע”כ יש לתרץ מה שנתרץ, היינו דשמא מועיל באופן שהוא אדם כשר מעיקרו ולא אחר שנדמה כבהמה, ושמא פעמים שבקרבו באמת רוצה היצה”ר ורק ירא מן העונש ולכך הולך לעסוק בתורה, ובכה”ג יתכן שאין התורה מועילה לו, וכ”ש כאשר בשעת לימודו מפנה מחשבתו ליצה”ר, או שנתרץ באו”א.

ובצל”ח כאן ראיתי שביאר כל הענין על אדם שנכשל קצת וכו’ וכתב, ולכן אמר כאן שאם לא נצחו ונכשל בראות העין יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם פי’ שאין די שילמוד תורה משפה ולחוץ רק יעסוק בעומק העיון שנאמר אמרו בלבבכם פי’ אמירה שיאמר דברי תורה יהיה בלבבכם ואז אם לבו מלא מחשבת התורה לא יבא לחשוב בעבירה ולא יהיה הלב חומד אם נצחו מוטב ואם לאו שכבר חמד ג”כ בלבו וכבר עשו הני תרי סרסורי דעבירה את שלהם ויש שוב חשש שיבוא לידי מעשה עבירה וכו’, והזהיר שיקרא ק”ש על משכבו והקורא ק”ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו ללחום עם היצה”ר ולהתגבר עליו שלא יבוא לידי מעשה עכ”ל.

והיינו דכיון שכבר עבר ונכשל בראות העין יש לו לקרוא ק”ש, דבכה”ג אין התורה מועלת.

[והירא את דבר ה’ יראה ויתבונן בדבריו, דבאופן שכבר ראה אין התורה מועלת ובכה”ג צריך לקרוא ק”ש].

ובס’ פרחי כהונה ראיתי שהקשה קו’ זו, וכתב וז”ל, יש לדקדק דהא באמת התורה היא תבלין ליצר הרע ומכנעת אותו וכמ”ש בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין ועוד אמרו משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ ואיך יתכן שלא ינצחנו וי”ל דהאי ואם לאו אינו ר”ל ואם לא נצחו אלא ואם לא אפשר לו לעסוק בתורה שהיצר הרע מפתהו שלא יעסוק בתורה אז יקרא ק”ש שהיא קצרה ואין בה טורח כל כך ואי אפשר להתפתות ליצה”ר שלא יקרא ק”ש ואם גם בק”ש פיתהו ויכל לו יזכור לו יום המיתה א”נ י”ל דמה שהתורה הויא תבלין ליצה”ר אינו אלא אם לומד לשמה אבל אם לומד שלא לשמה אדרבא יוסיף להגביר יצרו הרע עליו וזהו שאמר יעסוק בתורה לשמה ואם לאו שאינו יכול לעסוק בתורה לשמה שאין כל אדם זוכה לזה ובפרט בזמננו זה בעוה”ר וכמ”ש חכמי המוסר שכל מי שאומר שהוא לומד תורה לשמה ר”מ מכחישו דתנן באבות רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ובזה”ז כל הלומדים אינם זוכים לכלם או אפילו למקצתן אשר מבואר דלימוד תורה לשמה הוא דבר קשה ואין זוכה לו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה ולזה אמר יקרא ק”ש וכו’ א”נ י”ל דמה שהתורה מכנעת ליצר הרע היינו בדברי מוסר כגון מסכת גיהנם וכדומה וזוהי תבלין ליצר הרע אבל שאר לימוד אינו מועיל וז”ש ואם לאו ר”ל שאין נמצאים אצלו ספרי מוסר המעוררים לתשובה ובזה י”ל מאי דק”ל במ”ש ואם לאו יקרא ק”ש דהא קאמר ואם לאו דהיינו שעסק בתורה ולא נצחו ומסתמא בכל התורה קאמר אפילו בק”ש דק”ש כתובה בתורה ואעפ”כ לא נצחו ומה תועלת עוד בק”ש ולפי האמור הנה נכון דיעסוק בתורה דקתני לאו בתורה שבכתב אלא בספרי מוסר וכאמור וקושיא זו ניחא ג”כ במ”ש מוה”ר הגאון המחבר ז”ל בתירוץ ראשון דהאי ואם לאו אינו ר”ל שעסק בתורה ולא נצחו אלא ואם לא אפשר לו לעסוק בתורה שהיצה”ר מפתהו שלא יעסוק בתורה יבר”ך ס”ט עכ”ל.

{ה’ כסלו ע”ו}

כתב הפמ”ג סי’ קי”ט סק”א, בדין בקשת צרכי יחיד בשמונ”ע, וז”ל, ובשומע תפלה עיין מ”א מלשון המחבר בשאר ברכות דווקא אם צריך לו ובשומע תפלה אפילו על העתיד רשאי לבקש שלא יחסר לחמו עיין אליה רבה ס”ק ב’ ע”כ, והובא במ”ב שם.

והנה כתב הפמ”ג בפתיחה להל’ תפילה, וז”ל, מצות עשה אחת לעבוד את ה’ בכל יום בתפלה הר”מ ז”ל ריש הלכות תפילה וסובר שם פ”א ה”א תפלה מן התורה בכל יום בפעם א’ סגי ומדברי סופרים להתפלל בכל יום ב’ תפלות שחרית ומנחה וכו’, וכתב עוד והנה שאלת צרכיו אף שיש בני אדם שאין צריכים להם ולא חסר להם מכל טוב מכל מקום צריך לבקש על העתיד שלא יחסר לו לחמו ומימו וצריך להתפלל עליו בכל יום אע”פ שיש לו כפשטא דקרא שמות שם ועבדתם את ה’ אלהיכם ובירך את לחמיך כו’ גם אין צדיק אשר יעשה טוב ויבקש מחילה מה’ עיין מה שאכתוב לקמן [ד”ה והנה בילקוט] משם ספרי, ולהר”מ ז”ל תפלה בכל יום חובה משום הכי ספק התפלל או לא התפלל כלל חוזר ומתפלל תפלה א’ עכ”פ דהוה מן התורה ע”כ.

והקשה הג”ר יעקב אשר פלדמן דכיון שכלול במצות תפילה גם בקשה על העתיד, א”כ מ”ש בקשה על שעבר שמותר לאומרה בברכת השנים, לבין בקשה על לעתיד לבוא שאין לאמרה אלא בש”ת.

תשובה גם בסי’ קי”ט לא פקפק הפמ”ג לומר דאינה חשובה כתפילה, והראיה דמותר לאמרה בברכת השנים, אלא דהנה כל מי שאומר כל בקשה באמצע ברכה חשיב כמוסיף על ברכה שתקנו חכמים, וחשיב מעט כמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ומה”ט כתב הגר”א דבשומע תפילה לא יאריך בקשות, ורק באלהי נצור, ואע”ג דבאמת ס”ל להגר”א באמרי נועם דגם הבקשות שאומר באלהי נצור חשיבי מן השמונ”ע [כן מוכח מדבריו ע”ש], ואפ”ה אין איסור כלל להאריך, מ”מ אסור להאריך בברכת ש”ת בבקשות פרטיות, ואע”ג דמדאורייתא אין נוסח לשמונ”ע מ”מ נראה קצת כמשנה מן הנוסח שטבעו חכמים בברכות, ומש”ה לענינינו כתב הפמ”ג שלא יאמר מה שאין נוגע לעכשיו בתוך הברכה.

ובשו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ כ”א כתב דבר חידוש שאם מתפלל על העתיד ומטרתו לעורר את כונת הלב מותר, וכמ”ש בס’ חסידים סי’ קנ”ח שבקשת צרכיו מעוררת את הכונה.

וז”ל הס’ חסידים הנ”ל, שלא ירוץ בתפלה כאלו שמח אם היה כבר מסיים אלא בכל תיבות יחשוב לתת בלבו כונה בכל מה שמוציא מפיו הלא יש לך לחשוב אם יש לך דבר להתחנן ולבקש מאת המלך שהוא בשר ודם הירצך או הישא פניך אם תמהר דבריך לפניו ולא מבעיא שלא יעשה חפצך אלא שיאמר אין אתה אלא מתלוצץ ויגרש אותך מפניו ואל תחשוב ממליך מלכים פחות מן המלכים אשר תחתיו ואם באת להללו ולשבחו דע כשאתה מתאוה לשבח קול נעים ושיר של שבח אם היו מרצים וממהרים בלא ניגון ומי מקובל הי’ וכו’, ואל תעשה כאלו חובה לך שיצאו מפיך לא כן אלא כשתאמר דברי בקשות תאמר בדרך תחנונים וכו’.

ואם תצטרך לפרנסה אל תשים לבך רק לאותה ברכה כמו לברכת השנים או אם יש לך חולי אל תשים לבך רק לברכת חולים מפני שאומרים עליך למעלה זה פלוני סבור שאינו צריך אלא לזאת לכך תכוין בכל הברכות שרי שמונה עשר יראת ה’ להיות לפניו ביראה על כל הברכות ואל תשים כוונת לבך רק לבקשות כי עיקר הכוונה לברכות ולשבח לכן אמרו יכוין בכולם ואם אי אפשר יכוין בברכת אבות או בברכת הודאה שאם תכוין רק בבקשות אז יהיה למעלה שוטנים שאומרים אין ראוי לקבל תפלתו שבכבוד מקום אינו חושש לבקש בכוונה ובדרך תחנונים ואיך נעשה רצונו שברצון נפשו מכוין ולא בשבח לכך טוב להתפלל ולכוין בשמחה ובכבוד להקב”ה להתפלל בכוונה שלא תדבר עם אדם קודם שתעמוד בתפלה אלא אמור דברים המכניעים את הלב תחילה ברחמים וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכיך כי ביותר הם מכינים את הלב ואם לא תוכל להוסיף לפי שהקהל סיימו קודם תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת ככל מה שכתבנו בסדר התחינה תוסיף ואם לא תוכל להוסיף חקור לך אחר ניגונים וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך באותו ניגון אמור תפלתך ותתפלל תפלתך בכוונה וימשוך לבך אחר מוצא פיך לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב לדברי שבח ניגון המשמח את הלב למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך ותברכהו בחיבה רחבה וגילה כל אלה הדברים המכינים את הלב עכ”ל.

ולא מצאתי בדבריו מקור ברור לענין זה של השה”ל, ואדרבה בדבריו נזכר הענין שאם היית צריך וכו’.

אבל מ”מ לפמשנ”ת דבעצם גם בקשה על העתיד חשיב כתפילה ממש כדברי השואל, ורק כיון שנוטה מלשון הנוסח אסור שלא לצורך, אך אם עי”ז זוכה לכוין יותר כמ”ש הס”ח, הרי בזה הוא מתקן ומכונן יותר את תפילתו ואת צורתה.

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו}

שאלה כתב ט”ז או”ח סי’ נ”ג סק”ג, וז”ל, בטור כתוב בשם הרא”ש שאין מעלות הש”ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ’ רש”ל מ”מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו’ עכ”ל ולעד”נ מדכתב הרא”ש טוב לקרב מזרע רחוקים ש”מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפ”ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ”ל עכ”ל.

וצ”ע דסוגיא ערוכה היא דאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לילת צדיק בן רשע [וכמו שפסקו מ”א ומ”ב].

תשובה אין כונת הט”ז שהוא עדיף עבור טובת הציבור, אלא שטוב לקרבו כדי לחזקו, והדבר מבואר בלשונו.

וזו א”צ לפנים.

וכן הפמ”ג משב”ז סק”ג כתב ע”ד הט”ז, ומ”ש הט”ז וכו’ עיין מ”א אות ח’, ובראש השנה ויום הכיפורים טוב ליקח ש”ץ צדיק בן צדיק ואין ראיה מבזוי משפחה דמכל מקום צדיקים הם ע”כ לשון הפמ”ג, וכנראה שבר”ה חיישי’ טפי לטובת הציבור שספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, אך מ”מ לעולם אי”ז טובת הציבור.

וכמו שביאר הפרישה את דברי הרא”ש הנ”ל המובאים בטור, וז”ל, ונראה דלגירסא שלפנינו הכי פירושו טוב לקרוב להשם יתברך אף שהוא מזרע רחוקים ומייתי ראייה ממה שכתוב שלום שלום לרחוק ולקרוב דהקדים רחוק לקרוב והיינו כשהרחוק איש צדיק והקרוב קרוב במשפחה ורחוק רחוק במעשיו ע”כ.

והנה בחידושי מהרש”ל לטור (הובא בפרישה) כתב וז”ל ומכל מקום בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס אם שניהם שוים וראוי אף לדקדק על זה כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו’ עכ”ל.

ואיני יודע אם הט”ז מודה לזה.

{יום ב’ לסדר ויצא ד’ כסלו ע”ו
קרית ספר}

במ”ש גואלינו ה”צ שמו קדוש ישראל, וחותמין בא”י גאל ישראל, הקשה הג”ר יצחק סורוצקין שליט”א ר”מ דטלז דהרי אי”ז סמוך לחתימה מעין החתימה, דהחתימה קאי על גאולת מצרים, והסמוך לחתימה מיירי על גאולת ישראל.

תשובה הנה יש שאינם גורסים זאת, וכן בסידור הגר”א הוא בסוגריים, [ויעויין בס’ “סידור וילנא” שהאריך ללקט בענין זה].

וז”ל הרוקח בפי’ התפילה, ומצאתי כתוב { הערת המגיה שם, מובא בסידור ר”ש מגרמייזא עמ’ צט והרבה קטעים במחזור ישן ד”ז וכל הקטע מובא בערוגת הבושם ח”ד עמ’ 85 ובמנהיג הל’ ברכות סי’ מ’ הביאו בקצרה ונהגו לומר צור ישראל קומה וכו’ ושמעתי כנגד חמשה ישראל הכתובים בפסוק אחד עמוד שג בפ’ בהעלותך וראה עוד סדרע”ג עמ’ 222 אוצר הגאונים ברכות עמ’ 28 כל בו מחז”ו עמ’ 13 ועוד ע”כ.

}וז”ל גם בזה שגו צרפתים הרבה מאוד ששמעתי שמוסיפים בצור ישראל ואומרים בצור ישראל ואומרים גואלינו ה’ צבאות שמו קדוש ישראל וסמך שלהם על מה שנמצא כתוב שר’ מאיר ש”ץ זצ”ל היה אומרו וטעות הוא בידם כי חלילה שעלה על לבו אותו צדיק מעולם לאומרו כי בקי היה ר’ מאיר ש”ץ זצ”ל בסודות ובמדרשים וטעמים שהרי בצור ישראל י”ד תיבות וששים אותיות כנגד ששים רבוא שנגאלו ממצרים בי”ד בניסן וכן תמצא י”ד אזכרות בוישע וכן י”ד אזכרות באנכי לומר שלא נגאלו ממצרים עמוד שג אלא בזכות שאמרו שירה בי”ד אזכרות וי[שראל] קבלו התורה בעשרת הדברות שיש בו י”ד אזכרות וכל תרי”ג מצות כלולים בעשרת הדברות ורבינו סעדיה גאון פרשה באזהרות שלו שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו וכנגדן תמצא י”ד ה’ אלהי ישראל בספר ירמיהו לומר שאמר להם ירמיהו למה בגדתם באלהיכם ותשליכו את דבריו אחר גאיכם דעו לכם שלא הייתם כדאי להיגאל ממצרים בי”ד בניסן כ”א בזכותו של ישראל סבא לקיים הבטחתו שהבטיחו הקב”ה וזהו וירא ישראל את היד הגדולה ואמרו רבותינו ישראל סבא נחלקו בו חכמי ישראל יש מהם אומרים ישראל סבא זה אברהם אבינו ויש אומרים יעקב אבינו וכן תמצא י”ד אלהים בי”ט פסוקים בחומש שיש בהם ג’ אבות יחד לומר שבזכות האבות נגאלו ממצרים וכיון שראה שלמה המלך כוחן וחיבתן של אבות העולם כיון בתפלתו וקבע י”ד שם שמי לשמך לשם בדברי הימים וכן בספר יהושע י”ד ה’ אלהי ישראל אמר להם יהושע דעו לכם שלא הייתם כדאי ליגאל ממצרים וליכנס לארץ ישראל אלא בזכות שתקבלו מלכותו עליכם וזהו שכתוב לשם ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה’ אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו’ ועוד האריך רבינו החסיד הרבה מאוד אבל אין פנאי להאריך כאן וששים רבוא שנגאלו ממצרים כנגדם יסדו ששים אותיות בצור ישראל לומר לך שלא נגאלו משם כי אם בזכות שיקבלו את התורה שנתנה בששים אותיות וכו’ עכ”ל ע”ש, ומ”מ מבואר בדבריו שלא הוה ס”ל לומר זה.

ומיהו אפשר לתרץ קושיית השואל, די”ל שכיון שזוהי מידה של הקב”ה שהוא גואל א”כ גם מה שמזכיר על גאולת העתיד חשיב גאולה.

וכן מצינו בכמה מקראות שגאולת העתיד היא כעין גאולת מצרים, וכמ”ש בסוף ס’ מיכה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

וכן עוד מקראות כמו שדרשו רז”ל (עי’ מכילתא פ’ בשלח).

ובאבודרהם כתב, ונאמר גואלנו ה’ צבאות וכו’ והטעם שתקנו לומר בשחרית פסוק זה ובערבית פסוק (ירמיה לא א) כי פדה ה’ את יעקב מפני שביום אנו מבקשים מלפניו שיגאלנו וזה לשון גואלנו ובלילה כבר גאלנו ופדאנו מיד חזק ממנו שהם הגוים שאנו בעיניהם כקוצים ואעפ”כ השם מצילנו מידם בכל יום ע”כ.

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו
יששכר באהליך מודיעין עילית}

במו”ק י”ח ב’ איתא שאמר רבא לההוא גברא שהתפלל תזדמן לי פלוניתא, ואמר לו רבא אי חזיא לך לא אזלא מינך וכו’, והקשה הגר”ד פאלק דהא מאידך מצינו שמתפללין גם על מה שנגזר עבורו, כמ”ש עשה עמנו כמה שהבטחתנו, וכמ”ש האוה”ח עמ”ש ויזכר אלהים את רחל ויפתח את רחמה (בראשית ל’ כ”ב) ופרש”י שמרה סימניה לאחותה, וכתב האוה”ח מגיד הכתוב כי הגם שעלה זכרונה לפניו עוד הוצרכה לתפילה.

וכן תיקן בעל הפלא יועץ בנוסח תפילת מציאת הזיווג, יה”ר וכו’ שתזמין לי את בת זוגי ההוגנת לי וראויה לי מששת ימי בראשית.

וכן ק’ מדברי רש”י ברכות ח’ א’ גבי לעת מצוא וכו’ זו אשה, שפי’ יתפלל שיהיו מצויין לו שיצטרך.

תשובה מה שהביא מ”עשה עמנו” וכו’ לק”מ, דאנו מתפללין שיחיש את מה שהבטיחנו במהרה, ומשה”ק מדברי הפלא יועץ לק”מ, דכבר מבואר בהרבה ראשונים ופוסקים, כמו הרמב”ם והמאירי, וכן החת”ס ועוד רבים (עיין בס’ על פתחינו שליקט הדעות בזה), וע”ע בראשית חכמה מש”ש, כתבו דודאי יתכן שתזדמן לאדם מי שאינה בת זוגו, וממילא שייך להתפלל שתזדמן לו בת זוגו.

והנה עיינתי בדברי רש”י ואיהו לא קאי דוקא על אשה שם, די”ל על שאר הדברים שנזכרו בגמ’ שם, אבל באשה יתפלל מה שצריך, אמנם בלאו הכי ל”ק, וגם א”צ למה שביארתי שפעמים אין אדם זוכה לבת זוגו, דבלאו הכי שייך להתפלל שתהיה מצויה לו כשיצטרך, ולא יצטרך להמתין הרבה, וכמו שאמר מרן הגרח”ק שליט”א (דרך שיחה ח”א) דמה יהיה הזיווג נגזר אבל כמה ימתינו לא נגזר.

ומשה”ק מדברי האוה”ח לא הבנתי קושייתו, דל’ האוה”ח נראה שלא היתה גזירה לפני זה, אלא רק זיכרון, וע”י שנתפללה נתחזק הזכרון להיות נגזר ונחתם.

אבל באופן שיש גזירה מנ”ל שלא יתבטל.

ומשה”ק מדברי הגמ’ במו”ק, בעצם זוהי קושיא על כל הדעות שנתבארו בענין גזירת הזיווג, שפעמים אין מקבל מה שנגזר, דא”כ תועיל תפילתו כעת שישאנה, ומ”ט א”ל רבא אי חזיא לך לא אזלא מינך.

וע”ז י”ל דלאו דוקא מצד הגזירה, אלא אם משמים ראו שהיא הגונה וטובה עבורך יתנו לך אותה, ואם לא כגון שאינה הגונה עבורו לא תטלנה, דגם אם יתפלל לא יקבלו תפילתו לרעתו.

ובאמת השואל לא הביא כל ל’ הגמ’, ויש להביא כאן דברי הגמ’ שם, כי הא דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי ואמר תזדמן לי פלניתא אמר ליה לא תיבעי רחמי הכי אי חזיא לך לא אזלא מינך ואי לא כפרת בה’ בתר הכי שמעיה דקאמר או איהו לימות מקמה או איהי תמות מקמיה ע”כ.

ויש ראשונים הגורסין כפרת בה, עיין רש”י כתב יד שם, ר”ל שבאמת יזכה לישאנה, ורק מכיון שאינה מתאימה לו סופו לשנוא אותה.

ויתחרט בה.

וכ”כ הר”ן בשם רש”י, וכעי”ז בריטב”א.

וכתב הר”ן עוד וז”ל, ול”נ שהצדיק מבטל בתפלתו גזרה רעה אבל כאן מאן נימא לן שהיא גזרה רעה אם לא ישא זאת ישא אחרת טובה ממנה ע”כ.

ורבינו יהונתן הוסיף שסופו לגרשה.

מכל הראשונים הללו מבואר דס”ל דבאמת יתכן שיטלנה ע”י רחמים אלא שאי”ז כדאי עבורו.

אכן בתוס’ הרא”ש כתב לתרץ קושיא זו באו”א, שהוסיף שם וז”ל, מ”מ פעמים עת רצון הוא והתפלה מבטלת הגזירה ע”כ.

ולדבריו ג”כ ל”ק הני קושיין, די”ל שכ”ז ע”י עת רצון.

{בע”ה מוצאי ש”ק פ’ תצוה ע”ו}

פעיה”ק ירושלם תובב”א

{לכבוד גיסי המופלג הג”ר אפרים הלוי דורפמן שליט”א}

ע”ד אשר שאל בענין מ”ש הספרים ליטול ידיו קודם תשמיש, אם יש בזה ענין מצד עצם הנטילה גופה, וא”כ מנ”ל ד”ז, שהרי לא נזכר בגמ’ ענין זה כלל, ולכאורה אי”ז אלא למי שעושה תשמיש בחצות אחר שמתעורר, וע”ז אמרו שצריך ליטול ידיו שיהיו נקיות, אבל בלא”ה לא עכ”ד, ובאמת א”צ כת”ר שליט”א לדידי ודכותי, אבל מ”מ עיינתי קצת בזה ואכתוב לו מה שמצאתי ע”ז.

הנה עיקר הענין ליטול ידים קודם תשמיש הובא בשל”ה וז”ל (אות ק’ קדושת הזיווג ס”ק קכ”ז), ויראו שניהם שיהיו ידיהם נקיות כי תמיד צריך להיות כלי של מים עומד לפני המטה ויטלו ידיהם קודם תשמיש בשביל לקדש וכן צריך ליטול אחר התשמיש כמבואר בבית יוסף ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן ד’ סעיף י”ח) עכ”ל.

וכן הובא במ”ב סי’ ר”מ סקנ”ד.

ומל’ השל”ה באמת י”ל דמשמע באופן שיכול להיות שכבר נתחייב בנטילה, שהזכיר שהכלי צריך להיות תמיד עומד לפני המיטה { והנה השל”ה מיד אח”ז (ס”ק קכ”ח) כתב, וענין זמן התשמיש בחצות לילה, ומי שלא יוכל לעמוד על עצמו ורוצה לשמש מיד כששוכב אזי כשיקרא קריאת שמע יקרא קריאת שמע וכל הפסוקים וברכת המפיל לא יאמר אלא עד אחר הביאה וכו’ עכ”ל, אם כן באמת יתכן כי עד השתא נמי מיירי בכה”ג שעשה בחצות לילה, אכן י”ל לאידך גיסא דמדנחית השתא לחלק בזה משמע דלעיל מיירי בכל גוני, כיון דלא נחית לזה עד השתא.

}, ומאידך הזכיר בלשונו להתקדש, ואפשר דתרתי ר”ל, דמחד צריך שיהיה תמיד מים כדי שבודאי יטול אם יתחייב בנטילה, ומאידך רצה להזכיר גם ענין זה של להתקדש, דהיינו שגם אם לא נתחייב נטילה יש ענין ליטול משום קדושה יתרה.

ובאמת בס’ חסד לאלפים ס”ס ר”מ כתב דנטילה זו משום רוח רעה, דוקא אם ישן או עשה אחד מן הדברים המביאין רו”ר, אבל אם לא נתחייב בנטילה כתב במורה באצבע סי’ ב’ שאי”ז אלא לקדש עצמו, ומ”מ חזינן מיהא שיש ענין בזה לקדש עצמו, [וכן הביא אאמו”ר שליט”א בס’ יסודות הבית וקדושתו מהספר משכן ישראל עמ’ פ”ח].

ואע”ג שלא מצינו ענין זה ברוב המצוות י”ל דהכא שאני כיון שצריך לקדש עצמו בשעת תשמיש.

ועיין עוד בשערי הקדש שם אות כ”ו ותשובת עולת יצחק סי’ מ”ט (ועיין אישי ישראל עמ’ כ”ז שהבין כפשוטו במ”ב שצריך נטילה לפני תשמיש).

{מאת גיסך הצעיר }

{בע”ה עש”ק פר’ משפטים ע”ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה כת”ר ע”ד הפמ”ג או”ח סי’ נ”א (הוב”ד במ”ב שם סקי”ז) להפסיק בשירת הים בין במים לבין אדירים, שכך הוא ע”פ הגמ’ במנחות נ”ג א’ ע”ש, והקשה דבמכילתא ועוד ראשונים פי’ לא כן.

תשובה ראשית כל לא הבנתי מה הקשה מהמכילתא אם בגמ’ לא נקטו כן, דודאי אזלינן בתר הגמ’, וגם מה שהקשה מהראשונים, הנה זה ידוע דהראשונים בפירושיהם למקרא לא הלכו הרבה פעמים אחר שיטת הגמ’, ומ”מ למעשה בתר הגמ’ אזלינן, [ואין כאן המקום לברר פשר הדבר והכללים בזה, אך מ”מ הוא דבר ידוע].

ועצם מה שהקשה מן המכילתא, דהיינו מן המכילתא דר”י דאיתא התם, ד’ נקראו אדירים ואלו הן הקב”ה נקרא אדיר שנאמר אדיר במרום ה’ (תהלים צג ד) ישראל נקראו אדירים שנאמר אדירי כל חפצי בם (תהלים טז ג) מצרים נקראו אדירים שנ’ אותה ובנות גויים אדירים (יחזק’ לב יח) המים נקראו אדירים שנ’ מקולות מים רבים אדירים (תהלים צג ד) נגלה הקב”ה שהוא אדיר על ישראל שנקראו אדירים להפרע מן המצרים שנקראו אדירים במים שנקראים אדירים שנ’ צללו כעופרת במים אדירים עכ”ל, ורצה לפרש דאדירים קאי על המים.

אכן הנה במכילתא דרשב”י נזכר אותו הענין, ומפורש שם דאדירים קאי על מצרים, וז”ל, צללו כעופרת במים אדירים אמ’ הקב”ה נקרא אדיר שנא’ אדיר במרום ה’ (תה’ צג ד) יש’ נקראו אדירים שנא’ ואדירי כל חפצי בם (שם טז ג) מצ’ נקראו אדירים שנא’ צללו כעופרת וגומ’ מים נקראו אדירים שנא’ מקולות מים רבים אדי’ (שם צג ד) נגלה הקב”ה שנקרא אדיר על ידי יש’ שנקראו אדירים ויפרע מן המצ’ שנקראו אדירים במים שנקראו אדירים שנא’ צללו כעופרת במים אדירים ע”כ.

ומפורש שביאור המקרא הוא דאדירים קאי על מצרים, דע”ז מייתי קרא דצללו כעופרת במים אדירים, ואדרבה על מים מייתי קרא אחרינא.

אם כן גם במכילתא דר”י הראשונה שהביא השואל ג”כ יש לפרש דהא דמייתי קרא צללו כעופרת במים אדירים, דאדירים קאי בין המצרים בין אמים, ולא רק על המים לבד, ואע”ג דקאמר במים שנקראים אדירים שנ’ צללו כעופרת במים אדירים, כמו שהביא השואל רק סוף הלשון, איני יודע מה עניין יש להביא רק סוף הלשון, דהי”ל להביא כל הלשון, וז”ל המכילתא דר”י, נגלה הקב”ה שהוא אדיר על ישראל שנקראו אדירים להפרע מן המצרים שנקראו אדירים במים שנקראים אדירים שנ’ צללו כעופרת במים אדירים עכ”ל, א”כ אדרבה לעיל מינה מייתי קרא אחרינא ללמד על מים שנקראו אדירים כמו שהבאתי לשונו לעיל, והשתא דמייתי קרא דהכא צללו כעופרת במים אדירים – אפשר דאכולה מילתא מייתי לה, בין אמצריים בין אהנך.

אף דע”כ דעת המדר”י דאדירים דבפסוק קאי גם על המים, כמ”ש לעיל מינה הא כל אותן האלפים והרבבות צללו כעופרת במי ים אדירים במים אדירים עכ”ל.

מ”מ קאי גם על מצרים, וכנ”ל, וגם אי ס”ל להמכילתא דר”י כן, ובאמת כ”ה הלשון במדרש משלי ט’ י’ ובחופת אליהו (נדפס באוצר מדרשים), הא מכילתא דרשב”י לא ס”ל כן.

ומיהו לא היה להפמ”ג מכילתא דרשב”י, והוה סגי ליה לקבוע הלכה כהגמ’.

עוי”ל דגם הפמ”ג לא קאמר אלא להפסיק ביניהם, דבכך מרויח ב’ הפירושים, כיון דהרי גם אם א”צ להפסיק והוא מפסיק הרי קי”ל בפ”ג דסוכה ובפ’ מצות חליצה דאסוקי מילתא היא ולית לן בה, משא”כ אם צריך להפסיק ואין מפסיק דבזה מעוות משמעות דבריו.