תפילה

{ה’ כסלו ע”ו}

מה ששאל כ”ת מ”ט בענינו אומרו בדיעבד לפני יהיו לרצון, אבל יעלה ויבוא אם נזכר לפני יהיו לרצון חוזר ואומרו בעבודה.

תשובה הדבר פשוט דכיון שאין חוזר לומר ענינו בדיעבד בשומע תפילה, א”כ כשנזכר לפני יהיו לרצון אינו רשאי להוסיף ברכות שאין מחוייב בהן, כדי לומר אותו במקומו בשומע תפילה, אלא אומרו עכשיו כשנזכר, משא”כ ביעלה ויבוא כיון שמחוייב לחזור אם שכח, לכן אם נזכר כעת לפני יהיו לרצון צריך לחזור ולאמרו במקומו, שהרי אם אין אומרו במקומו אינו נפטר מכלום, שלא קיים התקנה כתיקנה לאמרה בעבודה.

יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד גיסי המופלג החתן הרב מאיר בלומנטל נ”י

א) ע”ד שאלתך שהנך חתן שיום חופתו הוא ל”ג בעומר, אם מתענה ואם צריך לומר ודוי.

הנה כתב המ”ב סי’ תקע”ג סק”ז וז”ל, בניסן מתענה – דמה שזהירין שלא להתענות בניסן אינו אלא מנהג [ב”ח] ולפ”ז ה”ה ל”ג בעומר והימים שמר”ח סיון עד שבועות והימים שבין יוה”כ לסוכות אבל באסרו חג ובט”ו באב ובט”ו בשבט אינו מתענה כיון שהוזכר בגמרא [מ”א] ויש מקילין בכל הימים שא”א בהם תחנון עכ”ל, וציין בשעה”צ סק”א על היש מקילין הללו אליה רבה בשם נחלת שבעה עכ”ל.

א”כ יש כאן מחלוקת במ”ב כדת מה לעשות, וגם בקרב פוסקי זמנינו ראיתי חילוקי דעות בזה, הגרי”ש אלישיב בקובץ מבקשי תורה ח”ח קובץ ל”ז עמ’ כ”א כתב שאפשר להקל, יתכן שהיקל משום שתענית זו אינה אלא מנהג, ובפרט שהדורות חלושין, והגרשז”א בהליכ”ש פי”א סכ”ב כתב כדברי המ”א שיתענה.

ב) ובענין וידוי ראיתי שעמד ע”ז ג”כ הפתחי תשובה (אה”ע סי’ ס”א ססק”ט), וז”ל, וכ’ בס’ כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י”ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה”כ ונ”ל דאף בר”ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ”ד.

וכן ראיתי בהנהגות ופסקים הגרי”ח זוננפלד הל’ קידושין ונישואין ס”ו, החתן מתוודה בתפילת מנחה אף בימים שאין חתן וכלה מתענים בהם, כגון ראש חודש וכדו’, וכ”כ בספר יד יצחק (סי’ ק”ג) שכן הוא המנהג בירושלים בזה, וכ”כ בשו”ת לבושי מרדכי (מהדו”ק אה”ע סי’ מ”ט) דכן עמא דבר, וכ”כ ב”שערים מצוינים להלכה” על קש”ע (סי’ קמ”ז סק”ז), וכן בשו”ת עצי חיים או”ח סי’ כ”ז, וכן בשולחן העזר ח”ב דף ט”ו ד’ כתב דנתפשט המנהג בכל המקומות לומר וידוי.

וכן מבואר בס’ עיון תפילה מהגה”ק בעל דעת קדושים דאין לדמות לתענית בר”ח שאסור להתענות, דשאני תענית דאסור בר”ח מדינא דגמרא ותענית חתן וכלה רק מנהגא, משא”כ לענין וידוי ואמירת תחנון דאינו אסור מדינא רק ממנהגא ולומר הוידוי לחתן ג”כ מנהג הוא ודוחה זה את זה, אבל דעת השבילי דוד אה”ע סי’ ס”א שאין לומר וידוי, ועיין ביד יצחק שם ובילקוט הגרשוני ח”ב שו”ת סי’ י”א, בשו”ת תורת יקותיאל או”ח סי’ מ”ב, שהביאו כן בשם הגר”י אסאד שלא לומר וידוי.

וע”פ כ”ז יש לדון בענינינו.

ושלחתי השאלה להגרח”ק.

ובערוך השלחן (אה”ע שם סכ”א) כתב, וגם נהגו להתוודות בתפלת המנחה ובימים שאין מתענין א”צ להתענות ג”כ ודווקא ימים שהוזכרו בגמ’ כמו ר”ח וחנוכה וכ”ש פורים ואסרו חג וט”ו באב וט”ו בשבט אבל ביומי ניסן מתענים וע’ בא”ח סי’ תקע”ג דגם בל”ג בעומר ושלשה ימי הגבלה ובין יוה”כ לסוכות מתענין ג”כ כיון דימים אלו אין נזכרין בגמ’ עכ”ל, ואולי ט”ס נפל בדבריו ולפי הענין במקום להתענות צ”ל להתודות [ועיין שו”ת צמח יהודה ח”ה סי’ י”ט].

ג) והנני להעיר עוד איזה דבר בענין נישואין בל”ג בעומר, שכתב בתורת המועדים [להרב קולדצקי נכד הגרח”ק] סי’ תצ”ג סקט”ו, לענין חתן שמתחתן בא’ מהימים המותרים מותר לו להסתפר כבר בע”ש אופרוף כיון שזה כעין יו”ט בשבילו [ובפרט אם הוא אחר ל”ג בעומר] [כ”כ הדגול מרבבה ושו”ת רבי ידידיה טיאה ווייל בנו של הקרבן נתנאל סי’ מ’], ולפ”ז כ”ש שיהא מותר לו להסתפר בערב החתונה [דהיינו אם החתונה מתקיימת בר”ח סיון יהיה מותר לו להסתפר בכ”ט אייר], אבל הגרח”ק אמר לי שלמעשה אין להתיר להסתפר כלל [כיון שהמ”ב לא העתיקו], והטעם בזה משום שדוקא בעל ברית מותר לו להסתפר כיון שהיו”ט שלו לא ניתן לידחות התירו לו להסתפר, אבל חתונה שבידו לקבוע בתאריך אחר הוא הפסיד לעצמו עכ”ל.

ד) עוד אבוא להעיר בזה אם התחילו הנישואין בל”ג בעומר מותר לגמור בליל ל”ד (אג”מ אה”ע ח”א סי’ צ’, הגרח”ק תורת המועדים סי’ תצ”ד סק”כ, דעת קדושים [אלא שבמקו”א החמיר בזה לכתחילה], הובא בארחות חיים בהגהות מהרש”ם, וכן בטעמי המנהגים בקו”א עמ’ רנ”ב).

וצריך לגמור את השבע ברכות של החופה קודם השקיעה כדי שיהיה מותר להמשיך בליל ל”ד (אשרי האיש פס”ה סכ”ח), ובהליכ”ש שם הע’ 81 כתב, בנישואין שהיו ביום ל”ג בעומר אמר רבינו דמלבד שתתחיל הסעודה מבעו”י, מוטב שיצא גם החתן מחדר הייחוד ביום כדי שיחלו אף הריקודים ביום ל”ג בעומר ואח”כ ימשיכו הסעודה והריקודים אף בלילה עכ”ל.

ואחרי שעשו החתונה בהיתר מותר גם לעשות את כל ז’ ימי המשתה בריקודים ובכלי שיר, דכיון שכל האיסור לישא אשה הוא רק על החתן והכלה לבד וכשהם מותרים לישא מותרים גם את כל עניני השמחה והריקודים, לפיכך אין שום איסור על המוזמנים להיות שם ולשמוח בשמחתם (אג”מ ח”א סי’ קנ”ט וח”ב סי’ צ”ב, הגרח”ק בתורת המועדים שם).

הנה בפועל נהגו ללמד ד”ת גם למי שאינו שומר תורה ומצוות, וזה פשוט שכך הוא בכל הסמינרים של ארגוני הקירוב, והכל תחת פיקוחם והוראתם של גדולי ישראל, ולא שייך לקרבם בשום אופן אחר, מאחר שאם תאמר לו לברך לא ישמע לך וגם לא יבוא כלל לשמוע את ההרצאות, ולכן גם אם יש בזה איסור כדין תרי עברי דנהרא מ”מ עת לעשות לה’ הפרו תורתיך, והרי אנו מחוייבים לעשות כן על מנת להשיבם למוטב, וראה באג”מ או”ח ח”ה סי’ י”ג סק”ט שהתיר לתת דברי מאכל כשהוא לצורך קירוב, ואין הדבר מסור אלא לחכמים, וכאן כבר הורו חכמי הדור והחזיקו בזה.

אכן כל היתר זה היינו כשמלמד לצורך קירוב או עכ”פ על מנת להישיר עיניו של האינו שומר תו”מ ולקרבו אהבת התורה ולומדיה, אבלם אם לומד על מנת לקנטר אסור, והרי זה בכלל המלמד לתלמיד שאינו הגון, עיין תענית ז’ א’ וחולין קל”ג א’.

והמלמד במכללה של אנשים שאינם שומרי תו”מ תלמוד וכדו’ יעשה שאלת חכם, דפעמים גם בזה יתכן משום עת לעשות לה’ הפרו תורתיך.

והנה מה שלכאורה י”ל דבאמת מצד הדין היה לומר דחשיב כתרי עברי דנהרא, כמ”ש בעירובין מ”ז שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכתב ברש”י וז”ל, שאינו מוצא ללמוד בארצו.

שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו, יש רב שמשנתו סדורה בפיו, ושונה לתלמידיו דרך קצרה עכ”ל.

אמנם יתכן לעניננו דמ”מ רוב בנ”א יכולים ללמוד מרב אחר, ודוקא התם שרוצה לצאת לחו”ל שאינו מוצא רב ללמוד, אבל בסתמא לא אמרינן הכי, ובפרט כיום שישנם הרבה חומרי הסברה מודפסים ומוקלטים א”כ אפשר דברוב בנ”א חשיבי כאילו בודאי יש להם רב אחר ללמוד, ואי”ז כתרי עברי דנהרא, ולא עוד אלא שטוב ללמדו בכשרות, דאל”כ יוכל בנקל ללמוד מרב שאינו הגון, ובאופן שאם לא יתן לו עתה יעבור איסור גדול יותר הזכירו בזה כמה פוסקים התירו, וכמו שהבאתי בתשובה שלפני זה, וכן ראיתי להגרמ”ב זילברברג שהביא מה שהורה הגריש”א שאפשר לקבל במלון אדם שישוב אח”כ בשבת לביתו, משום שבימי שהותו במלון עכ”פ ימנעוהו ממאכלים אסורים [אולי יש להוסיף דגם לחלל שבת בלאו הכי יחלל ורק שמצילו ממאכא”ס].

והנה בד”כ עיקר החשש הוא רק האיסור להשמיע לו ד”ת בלא שמברך ברכה”ת, וא”כ אי נימא שאין איסור לשמוע ד”ת קודם ברכה”ת, שהרי הרהור דעת רוה”פ להתיר, וכ”כ בשו”ת האלף לך שלמה [או”ח סי’ ל”ה] שאין איסור שמוע ד”ת קודם ברכה”ת, [ועיין תשוה”נ ח”ג סי’ ס”ג], וא”כ גם אם ידבר אח”כ מ”מ הרי לא גרם לו בודאות לעבור ע”ז, והר”ז דומה למתני’ דשביעית הנ”ל דשרי, אכן באמת דעת רוב הפוסקים שאסור גם לשמוע ד”ת קודם שמברך ברכה”ת, וכ”כ בשערי תשובה סי’ מ”ז סק”ג בשם הלק”ט ח”ב סי’ קנ”ט, וכ”כ הגרש”ז אויערבך (הליכ”ש תפילה פ”ו ס”ה) והגר”ח קניבסקי במכתב.

ויש לציין, דהנה כל הנידון הוא באופן שמדבר ד”ת ממש, אבל בסימנרי הקירוב שהנידונים המדוברים שם הם על יחוד ה’ א”צ ברכה”ת, ומותר גם בבהכ”ס, כמבואר בחכמת שלמה להגר”ש קלוגר על השו”ע, וכן נוהג הגראי”ל שטינמן שליט”א (מנחת תודה לידידי הגר”ג הוניגסברג שליט”א).

והנה אפשר לומר דהנה נקטו מן האחרונים שמי שאנוס מלברך ברכה”ת מותר ללמוד, והיינו שהאיסור אינו מה שלומד אלא מה שאינו מברך, ומי שלומד ואינו מברך האיסור אינו מצד הלימוד אלא מצד הברכה, וא”כ הנך עניים בדעת שלא זכו לאור באור החיים ודעתייהו אנסן מלברך עכ”פ לדידן אפשר שנוכל ללמדן מן הדין.

אכן באמת זה יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים, דהנה כתב המ”ב סי’ מ”ז סקכ”ח דמי שהיה ניעור כל הלילה אם אפשר לו ישמע הברכה מאחר, ונחלקו האחרונים אם אי אפשר לו לשמוע מאחר האם אסור בת”ת, ועיין במשנ”ב מהדורת דרשו שם שהביאו דעות ספרי השו”ת וגדולי ההוראה בזה, וא”כ להסוברין שיהיה אסור לו ללמוד שם א”כ איכא איסורא גם בלימוד עצמו בלא ברה”ת.

וכן ראיתי אח”ז מה שכתב הגר”י זילברשטין בחשוקי חמד ברכות דף יג ע”א וז”ל, מדברי אפרקסתא דעניא (ח”ג יור”ד ב’ סימן ריז, עי”ש) [שמדבריו מבואר כהיסוד הזה שהזכרנו] אולי יש ללמוד דמי שאינו יכול לברך ברכת התורה, וכגון תינוק שנשבה, מותר לו לעסוק בתורה גם בלי ברכה.

אמנם יש לחלק, שאונן מעיקר הדין פטור מלברך, משא”כ התינוק שחייב לברך אלא שאינו יודע עכ”ל.

ועוד ציין שם למה שכתב הוא שם עוד בדף כא ע”א וז”ל שם, מעשה בבן תורה שנסע באוטובוס מירושלים לת”א, לידו ישב שוטר גלוי ראש שאינו שומר תו”מ, מעיין בעתון.

חשקה נפשו של הבן תורה לקרב לב שכנו לאביו שבשמים הוא פנה לשוטר ואומר לו סלח לי, על דש חולצתך כתוב ישראל, אולי תרשה לי לספר לך מהי המשמעות של התיבה “ישראל”? לא אגזול ממך הרבה זמן.

.

.

ברצון, השיב השוטר.

אמר לו ‘ישראל’ הם ראשי תיבות של אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה.

כלומר כשאנחנו מזכירים ישראל, אנו צריכים להזכר ולהתנהג בהתאם למעשיהם של האבות והאמהות ע”ה.

ולאחר פירוט הדברים עם דוגמאות מעשיות, סיפר לו הבן תורה שחידוש זה נמצא בתורתו של הבן איש חי, שהיה גדול היהודים בעירק היא בבל.

ומכאן זרמו הדברים לתלמוד בבלי, ובנתיים השוטר לבש כובע והטמין את העתון בכיס וכמעט שוחחו שעה בדברי תורה ערבים.

וכשנפרדו אמר לו השוטר מה שדברת עמי הם דברים רבי ערך לעומת העתון.

נשאלת השאלה הרי נאמר במסכת ברכות דף כא ע”א מנין לברכת התורה לפניה מן התורה.

שנאמר כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלקינו.

ואיך היה מותר לשוחח דברי תורה עם השוטר שלא בירך ברכת התורה לפניה.

והצעתי שאלה זו לפני שנים רבות לפני מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א והשיב לי: השוטר לא נתכוין לקיים בשיחה זו מצות תלמוד תורה ויתכן שבאופן זה לא חייבים לברך על התורה.

כי הוא התעניין בתורה לשמוע חכמתה ובינתה אבל לא נתכוין לקיים בשיחה זו מצות עשה ושננתם לבניך ודברת בם.

ויש להביא ראיה לכך מהנאמר בחכמת שלמה (או”ח סימן תרפז ס”ב) שהקשה, מה רבותא דמבטלין ת”ת למקרא מגילה, הרי מגילה הוי נמי תורה? והשיב: אם מכווין למצוות מגילה, לא מקיים בו תלמוד תורה.

יעו”ש.

אם כן כ”ש שאם מכווין לחכמה, לא מקיים בזה מצוות תלמוד תורה, ולכן מותר לדבר עמו הגם שלא בירך.

וכמדומה שבזמן אחר השיב לי מו”ח שליט”א שברכת התורה היא מצוה, אבל אם אי אפשר לברך כגון שלא זוכר מה מברכים עליה, אין איסור ללמוד, ואם כן כשלא ניתן לבקש מהשוטר בשלב זה שיברך עדיף שילמד ולא יתבטל מהתורה הגם שלא בירך, וצ”ע.

ואולי יש להביא ראיה ממה שכתב המשנ”ב (ריש סימן מט) דסומא מותר לקרות בע”פ משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך, והכי נמי עדיף דלא יבטל מלימוד התורה, אף אם לא בירך ברכות התורה.

ואף על פי דהתם לא יוכל ללמוד עולמית, מ”מ יעויין בתוס’ (ב”ב דף כא ע”ב ד”ה ומקרי) דפסידא דשעה אחת מלימוד התורה הוי פסידא דלא הדר עכ”ל החשוקי חמד.

לסיכום, מותר ללמד חילוני ד”ת גם אם לא בירך ברכת התורה מכמה טעמים.

קרא פחות

‏יום חמישי י’ סיון תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר אריה ליב הכהן לינטופ שליט”א

שלו’ רב

{ע”ד מה ששאלת בגונא שאחר ברכו של ערבית כאשר כבר פתח בברכות ק”ש גילה שיש לו לכלוך בבגדו, שלכאורה היה עליו לנקותו קודם התפילה, האם כעת יפסיק מתפילתו לנקותו, ולהמתין למנין אח”כ, או שא”צ להפסיק לזה כעת, כדי שלא תתבטל כוונתו.

}

הנה כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ב ס”ו, וז”ל, העומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל.

וכתב במשנה ברורה ס”ק כז בשם הפמ”ג, וז”ל, אבל אם עומד בק”ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו עכ”ל.

אבל כ”ז הוא לגבי לכלוך בידיו שיש בזה גריעותא טפי, אבל נקיון הבגדים שהוא יותר למצוה מן המובחר בזה לא איירי המ”ב.

והנה יעויין בשו”ע ומ”ב סי’ צ”א ששם נזכרו הרבה פרטי דינים באלו בגדים אסור להתפלל עמהם, אבל לא נזכר שם שאם יש לכלוך בבגדו אסור לו להתפלל, ואמנם הכל לפי הענין, ובשו”ע סי’ צ”ח ס”ד כתב, וז”ל, וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה; ומ”מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות.

ומשמע לכאורה דאי”ז לעיכובא בשאר בגדים, כגון בשעת הדחק כבענינינו, אם לא יהיה נקיות בשאר בגדים.

מאידך לגבי כוונה בתפילה, כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ח ס”ב, וז”ל, לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו, ואף שסיים, ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כ”כ בתפלה, מ”מ בודאי שהעיקר בתפילה היא הכונה.

ועוד כתב בפרי חדש אורח חיים סימן צא סעיף ה, וז”ל, ולא ברגלים מגולות.

זה יצא לו מהא דאמרינן פ”ק דשבת [י, א] רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, וכתבו בתוספות [ד”ה רמי] מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בתשעה באב ויום הכפורים ע”כ.

ומ”מ משמע דהיינו ממדת חסידות אבל מעיקר הדין שרי, דהא אהא דתנן במגילה [כד, א] פוחח אינו עובר לפני התיבה, פירש רש”י פוחח יחף.

ולעבור לפני התיבה הוא דלא יעבור אבל להתפלל יחף שרי, והר”ן [שם טו, א ד”ה פוחח] השיג על פירוש רש”י שאפילו לעבור לפני התיבה שפיר דמי, דהא תנן [שם כד, ב] האומר איני עובר לפני התיבה מפני הסנדל אף יחף לא יעבור, משמע דהא אחר עובר אעפ”י שהוא יחף עכ”ל.

ומבואר שכ”ז אי”ז מעיקר הדין, וכ”ש נקיון הבגדים שלא נזכר כלל.

ומ”מ בודאי שראוי לכתחילה להקפיד ע”ז בכל גוני גם בתפילה, ולא גרע ממ”ש בר”פ אין עומדין בברכות ל’ ב’ דרב יהודה מציין נפשיה ומצלי, ואף שראוי להקפיד שלא יהא כתם בבגד בתפילה וכן ברמב”ם (פ”ה מהלכות תפילה ה”ה) כתב וז”ל: שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן ואלו הן.

.

.

תיקון המלבוש.

כיצד מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר השתחוו לה’ בהדרת קודש ולא יע”בתפילה באפודנתו.

וכתב הכס”מ: אמרינן בברכות (דף י ע”א) רבה בר רב הונא רמי פזמקי ומצלי, כלומר היה נותן אנפלאות חשובים ברגליו, אמר הכון לקראת אלוקיך ישראל, עכ”ל.

וגרסי’ בשבת דף קי”ג ב’, קי”ד א’, וז”ל, אמר רבי אחא בר אבא אמר רבי יוחנן מניין לשנוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי רבי ישמעאל לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו.

ופרש”י וז”ל, מניין לשינוי בגדים – שהוא דרך כבוד לפני המקום.

ולבש בגדים אחרים – והוציא את הדשן, הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה, כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה, כגון קיטור וניסוך.

ותנא דבי ר’ ישמעאל – בדרשא דהאי קרא.

בגדים שבישל בהם קדירה לרבו – דומיא דהוצאת הדשן.

אל ימזוג בהם כוס לרבו – לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים עכ”ל.

וה”ה לתפילה שלא ילבש בגדים מטונפים טובא שעוסק בהן למלאכתו.

וכן כתב בחי’ ר’ פרחיה (בשיטת הקדמונים) מסכת שבת שם, וז”ל, מנין לשינוי בגדים – פירוש לכבוד שבת או לתורה או לתפלה, שצריך נמי לתקן מלבושו עכ”ל, וכ”כ בפירוש קדמון שם וז”ל, פירוש מנין לנו שנשנה בגדינו לשבת ולתפלה ולכל דבר שיש בו עבודה לאל, ואח”ז סיים שם וז”ל, הרי מעתה שיש שינוי בגדים [במקדש] מעבודה חמורה לעבודה קלה, [אף] אנחנו צריכים להחליף בגדינו של שבת ושל תפלה [לכבוד] וחשיבות יתר עכ”ל.

מ”מ מכיון שאי”ז איסור מעיקר הדין לכאורה, א”כ לא נראה שצריך להפסיק.

ועי’ בס’ בן ידיד על הרמב”ם שם שחלק ע”ד הפר”ח הנ”ל, ולכאורה במ”ב סי’ צ”א סקי”ב ס”ל ג”כ שזהו חיוב, אכן גם המ”ב לא מיירי אלא בדברים בזויים ממש, אבל ענין נקיון הבגדים לא נזכר להדיא בכל הסימן שם, ומש”כ הרמ”א לקשט וכו’ היינו מצוה מן המובחר, והרי גם מה שהזכירו הקדמונים הנ”ל להחליף הבגדים לתפילה ע”כ היינו רק מצד מה”מ, שהרי דעתם להחליף בכל גוני מצד מעלת התפילה, גם אם אינם מטונפים ממש, וכמו הא דמייתי מתרוה”ד ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, וזה אינו מצד טינוף אלא מצד מעלת העבודה.

והנה בשבת קי”ט א’ קי”ל שצריך לקדש השבת ויו”כ בכסות נקיה, ולא נזכר עוד ענין זה על דברים אחרים, וקצת תמיהה שלא נזכר ענין זה רק בשבת ואילו בתפילה לא נזכר אלא ענין העיטוף לת”ח, וכן על ת”ח שאסור שיהיה לו רבב על הבגד הביא הגר”ד יפה בשם החזו”א (בסו”ס לעבדך באמת) שאין הכונה לכתם יבש אלא רק לכתם לח.

והנה בפוסקים הזכירו בכמה דברים אם שרי בתפילה היינו אם דרך לע”בפני גדולים או לא, ולכאורה כתם בבגד הוא דבר שאין טורח כ”כ לנקות כשעומד לפני גדולים, ומיהו הכל לפי הענין, והרבה כתמים יתכן שא”א לומר שהם בגדר זה, וא”א לכתוב במקום כזה כלל ברור בזה.

ועי’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ ר”צ בשם החזו”א שהקיל בלבישת החליפה על הכתפים, וכ”כ הגרח”ק בשמו, אבל בזה החמיר בהליכ”ש תפילה פ”ב.

ולגבי צבעי שלא מתבייש לצאת לרחוב בבגדי עבודה כתב בחשוקי חמד ברכות דף יד ע”ב, וז”ל, שאלתי פעם את מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א האם צבעי רשאי להתפלל עם בגדי העבודה שלו.

והשיב לי שאם הוא לא מתבייש ללכת עמהם ברחוב יפו בירושלים, יכול בשעת הדחק ללובשם אף בתפילה.

וכתב בחשוקי חמד שם לעיל מינה וז”ל, וכך כתב בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ח בהשמטות תשובה ב’), כיון שהוא חולה ולא יכול להתהדר בלבושו.

אך קיימת גם מצות “הכון” לקראת אלוקיך, שחייב כל אדם להתכונן לקראת התפילה, וכדי לקיים מצוה זו, מספיק שהחולה ילבש משהו מיוחד לתפילה כגון שיחגור אזור או ילבש כיפה מיוחדת וכדומה עכ”ל.

ויעויין מה שכתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ז ס”ב, וז”ל, אסור לו לרוק; ואם א”א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה, וכתב במשנה ברורה סימן צז ס”ק ה, וז”ל, שלא יהא נראה – כגון בבגד תחתון אבל בבגד עליון כיון שהרוק נראה אסור ובמדינתינו שלובשין פאצילעס אף שהרוק נראה אפשר דמותר דכיון שעשוי לכך אין בו משום מיאוס כן כתב המ”א אבל שארי אחרונים כתבו שגם בזה צריך לכרוך מקום הרוק שלא יהא נראה עכ”ל.

ומבואר שיש איסור שלא יראה הרוק בבגדו בשעת התפילה, אבל נראה דשם החסרון בעיקר הוא מצד עצם מה שיורק שצריך להסתיר את הענין שהוא ירק, משא”כ כל סתם לכלוך שאין את הענין הנ”ל.

וכתב הר”ר יונה [טו ע”ב ד”ה ואי] שאפילו אם יהיה בבית הכנסת תבן או קש, אין לו בשעת התפלה לרוק עליו ולומר שהוא כמו כיסוי, שאין התבן או הגמי מועיל אלא לענין ישיבת בית הכנסת בשעה שאינו מתפלל, שכיון שיושב שם אין צריך לשפשפו שהרקיקה עצמה מותרת, ואפילו שפשוף אינו צריך אלא מדרך מוסר בלבד, אבל בשעת התפלה שאסרו לו לרוק אין לו לעשות בשום ענין, אלא כשהוא אנוס ולאחוריו או לצד שמאל עכ”ל.

וא”כ ענין הסתרת הרוק הוא מצד הסתרת הרקיקה, ולא מצד מה שיש לכלוך על הבגד, וכמ”ש שם המ”ב סק”ט שבשעת רקיקתו מסלק ממנו השכינה.

ויעוין במש”כ בספר אבני חושן (ח”ג עמ’ תכא) שאדם שאין לו כובע ומעיל, ויצטרך לעבור לפני המתפלל כדי לקחתם, עדיף לו שימתין עד סוף התפילה, ויתפלל ביחידות, מאשר שיתפלל בציבור בלי כובע, מפני שתפילה בלי תיקון המלבושים הרי היא בבחינת בדיעבד, וכמו שכתב הרמב”ם שאין מעכבין, ולכן חשובים הם יותר מן התפילה בציבור, יעו”ש.

וכן דעת הגרח”ק שליט”א שעדיף להתפלל ביחידות עם כובע וחליפה מאשר להתפלל בציבור שלא בכו”ח (דעת נוטה עמ’ רפ”א), אבל בהליכ”ש שם דבר הלכה סקכ”ג חלק ע”ז, וס”ל שאין להפסיד תפילה בציבור משום הכון, וכ”ד האול”צ ח”ב פי”ג סק”ג, אכן כאן הרי עדיף טפי, שהרי אין מדובר בחסרון בגד אלא רק לכלוך בעלמא, והרי כבר התחיל בברכות ק”ש, והרי אם יבטל מתפילתו כעת בשביל זה בודאי תתבטל כל כונתו, אף דלא מיירינן על תפילה שלא בציבור, אלא על המתנה למנין אחר.

אכן נ”ל ראיה ברורה לענינינו שיהיה בזה חסרון בכונה אם היה מפסיק וכעדות השואל, שיוכל להקל בזה, דהנה כתב במשנה ברורה סימן צא ס”ק יב, וז”ל, גם אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי”ך כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני [ב”ח], אכן בשו”ת באר משה ח”ד סי’ ל”ט מבואר דאם צריך לזה מחמת הקור שרי דכוונה בתפילה עדיפא, [וגם להחולקים היינו דוקא בכפפות שיש בזה דרך גאוה, עי”ש], וכן השיב הגרח”ק שליט”א דבמקום קר מותר להתפלל עם מעיל, ומ”מ עיקר הנלמד מדברי הבאר משה דכונת התפילה עדיפא, וא”צ להדר בדברים הללו במקום כונה.

[והגם ששם כתב דלמעשה עדיף שיהא ביחידות היינו דוקא שם שניכר לציבור ויש חשש גאוה משא”כ בסתם כתם בבגד].

ומ”מ עיקר ההיתר בזה שהסכמתי שלא יטרח לנקות, נראה ע”פ הגריש”א הנ”ל, ובצירוף מה שעי”ז שיטרח לחפש מנין תתבטל כונתו.

למעשה אפשר להקל בזה בענינינו.

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א,

ברצוני לשאול מדוע אנו מציינים את יום היו”צ בקול גדול של רחל אמנו ע”ה במיוחד בנגוד לשאר אמותינו הקדושות ע”ה?

הדבר מזכיר לי מאד את יום ההילולה של רשב”י זיע”א ובניגוד לשאר האבות והצדיקים זיע”א!

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי.

א.

***

תשובה

י’ חשון ע”ז

שלום רב

רחל אימנו נתייחד הקבר שלה כמקום תפילה מאחר ושם היא נקברה באמצע הדרך על מנת שיוכלו העוברים בדרך לגלות להתפלל דרך קברה, ככתוב בר”פ ויחי ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל ואקברה בדרך אפרת וגו’ עי”ש ברש”י, משא”כ שאר האמהות, ומבואר עוד בחז”ל שתפילתה מתקבלת יותר מאחר שהיא מסרה ללאה הזימנים והסכימה להתבייש בשבילה, וכמו שכתוב קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו’ כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולך נאם ה’ ושבו בונם לגבולם, ויעוי’ עוד בס’ הישר פ’ וישב שהראשון [אולי] שבא על קברה בגלותו הוא יוסף בכורה בשעה שגלה למצרים, ואף היא השיבה כנגדו דברים לנחמה עי”ש.

ויש לציין דבב”ר מבואר שהיה פטירתה בזמני הקיץ שהארץ מנוקבת ככברה והיא יבישה, ואילו המקור שמתה בי”א היא מהמדרש תדשא לר”פ בן יאיר.

בענין רשב”י כתבתי בזה דברים בעם סגולה חלק ג’.

***

{שבוע טוב לכ”ת שליט”א
הנה בשבת שעברה עלינו לטובה, קראנו בפרשה גבי מי מריבה ועל שנגזר על משה ואהרן שלא ייכנסו לארץ.

הרבה הצלחה!
(מהרב דוד ורטהיימר)}

תשובה

בע”ה

‏ד’ תמוז תשע”ו

שלום וברכה

הנה בעיקר הקושיא דנו בזה בעבר, (עי’ מ”ש בעמ”ס ח”א סי’ ל”ה), אכן עתה יל”ע בזה עוד, דבאמת לכאורה היה תועלת גם באהרן שיתפלל, וגם היה תועלת שיכתב בתורה, והנה יש להתבונן מה שמצאנו שדימו רז”ל ענין בקשת מ”ר על ישראל [כגון בחטא העגל] שנאמר לו הטעם שנתקבלה תפילתו מחמת שהיה על הציבור, לבין תפילת מ”ר על עצמו כעת שלא נתקבלה תפילתו מחמת שהיה תפילה פרטית על עצמו, ואולי יתכן שמשו”ה מתחילה רק משה עלה בדעתו להתפלל כיון שכ”כ נתקבלו תפילותיו עד כה, משא”כ אהרן שאמנם היה יכול להתפלל בשאר דברים, אבל בדבר שנשבע הקב”ה כבר לא יכל להתפלל וכמ”ש רש”י גבי ‘לכן’ שהוא לשון שבועה שנשבע הקב”ה כדי שלא יקפצו בתפילה על כך.

וראיתי כעת להרב החיד”א שכתב (חומת אנך עזרא פרק ז) וז”ל, עזרא בן שריה וכו’ בן אהרן הכהן הראש הוא עזרא עלה וכו’ [לשון הכתוב].

אפשר לרמוז במ”ש הרב עיר וקדיש מהר”ם זכות ז”ל בהגהתו בספר שמן ששון בסוף הספר דף קמ”ז ע”ד משם רבינו האר”י ז”ל אהרן הכהן נתגלגל בעלי הכהן ובעון ע”ז היה חייב סקילה לכן ותשבר מפרקתו ויפול מן הכסא ואח”כ נתגלגל בעזרא הסופר שהי’ גם כן כהן ושם נתקן עכ”ד האר”י ז”ל ואני קבלתי שלכן לא התפלל ליכנס לארץ כי ידע שיכניס את ישראל אחרי כן עכ”ל הרמ”ז ז”ל.

ואפשר שזה רמז הכתוב פה אהרן הכהן הראש הוא עזרא לומר שנתגלגל אהרן הכהן בו ונקט הוא עזרא על”ה לרמוז גם כן לעלי וזה טעם הכתוב אח”כ כי באחד לחדש החמישי בא ירושלם שהוא יום פטירת אהרן הכהן.

ואפ’ שזה רמז מ”ש כי באחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה ובאחד לחדש החמישי בא לירושלם כי הנה ידוע.

דבאחד בניסן מתו בני אהרן ומזכיר מיתתן ביה”כ שמיתת הצדיקים מכפרת כמ”ש רז”ל במדרש רבה פ’ אחרי ואמרו רז”ל וידום אהרן שנטל שכר על זה.

וכיון שעזרא היה אהרן הכהן לזה באחד בניסן שמתו בני אהרן ומיתתן מכפרת וידום אהרן ונטל שכר לכן ביום הזה היה יסוד המעלה ואהניא זכותם של בניו וזכותו להיות למגן לעזרה שהיה יום זה יסוד המעלה ובא לירושלם יום אחד באב שיום פטירת הצדיקים הוא עליון כמו שפירשו כת הקודמין מ”ש ולא זכר כי היא עת הלידה שיום פטירת הצדיק הוא מעלה עליונה לו וזאת היתה לעזרא לבא לירושלם יום אחד באב עכ”ל.

עוד מצאתי שכתב בחידושי הגרי”ז זצ”ל סימן קמה וז”ל, ואתחנן (ג’, כ”ג) ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר.

ובפרש”י בעת ההיא לאחר שכבשתי את סיחון ועוג דימיתי שמא הותר הנדר, עכ”ל.

וצ”ב חדא, למה לא התפלל קודם, ועוד למה לא התפלל אז גם על אהרן.

והנראה דהנה צ”ב אם דימה שהותר הנדר למה הצטרך בכלל להתפלל, ונראה דהנה בפרשת מרגלים היו ב’ גזירות, קודם נגזר שימותו כולם מיד במדבר, וע”ז התפלל משה ונתבטלה הגזירה, ואח”כ נגזר שלא יראו את הארץ וימותו במדבר, וע”ז לא התפלל משה לבטל גזרה זו, וצ”ב למה, והנראה דהנה איתא בר”ה י”ח.

דתפילה מועלת גם לאחר גזר דין, אבל רק גזר דין שאין עמו שבועה, אבל גזר דין שיש עמו שבועה לא, ולפי”ז יתבאר היטב דגזירה ראשונה לא היה עמה שבועה, אבל בגזירה השניה נאמר “ואולם חי אני נאום ה'” “ויקצף וישבע לאמר” (דברים א’ ל”ד) וכן בתהלים (צ”ה) אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, ומכיון שהי’ השבועה בגזירה השניה, לא היה יכול להועיל תפלה, ולכן לא התפלל משה לבטלה.

ולפי”ז יתבאר היטב גם בהנ”ל, דהנה הגזרה על משה היתה ג”כ בשבועה כדכתיב להלן (ד’ כ”א) וישבע לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ וגו’, ורק בשעה שכבש את ארץ סיחון ועוג דימה משה רבנו דהותר הנדר, אבל זאת ידע דהגזירה עצמה לא בטלה, ולכן התפלל והתחנן עליה.

אבל קודם לא התפלל וגם לא על אהרן, משום דהגזרה יש עימה שבועה ולא מועלת תפלה, אכן כשכבש ארץ סיחון ועוג דימה שהותר הנדר, וא”כ הויא רק גזר דין שאין עמה שבועה ושפיר התפלל והתחנן עכ”ל הגרי”ז זצ”ל.

בהצלחה רבה

שאלה

{בס”ד
שלום רב לכב’ מו”ר הרה”ג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א,
הרב מה הוא סדר העדיפות שכמובן שהוא בדיעבד לתפילת שחרית עם עלות השחר או תפילת שחרית לאחר זמן תפילת שחרית עד חצות היום?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.

הקט’ אהרון}

שאלה

‏יום ראשון כ”ח אייר תשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום וברכה

הנה ראשית כל בודאי המקרה בשאלתך הוא במקרה אונס או שעת הדחק, ולא בהנהגת קבע עקב נוחות, משום שלכתחילה בודאי יש להתפלל בזמן תפילה כדין.

וכמו”כ בודאי כל מה שיש כאן לדון הוא בקורא ק”ש בזמנה, ורק מסתפק על התפילה מתי שעת העדיפות לשמו”ע, אבל אם אינו מקפיד מלבד זאת לקרוא ק”ש בזמנה, והספק הוא על ק”ש ושמונ”ע יחד אם לקרוא ולהתפלל אחר עלה”ש קודם הנץ, או אחר זמן תפילה, בודאי שיש להתפלל קודם הנץ, ויראה לקרוא ק”ש בזמנה דהיינו מזמן השיעור משיכיר בין תכלת ללבן שהוא אחר עלה”ש, שא”א באופן קבוע לקרוא ק”ש אחר עלה”ש קודם שיעור זה, כמבואר בשו”ע ומ”ב סי’ נ”ח סקי”ט וסי’ פ”ט סק”ג, [שיש בזה דעות שונות כמו שהארכנו במקום אחר], ולא להתפלל אח”כ ולהפסיד זמן ק”ש.

והנה בענין השאלה יש לדמות תפילת שמונ”ע לתמיד של שחר, דהנה תמיד של שחר היו שוחטין אותו תיכף משהאיר מזרח, ולכן יוצא יד”ח קודם הנה”ח, כמ”ש במ”ב סי’ פ”ט סק”ג, [והיינו לפי הצד שמשהאיר מזרח היינו עלה”ש, ועי’ בזה בביאור הלכה ר”ס פ”ט ד”ה ואם וסי’ תקפ”ח ד”ה ואם], משא”כ אחר ד’ שעות [דהיינו אחר סוף זמן תפילה], שאז כבר א”א להקריב התמיד כמבואר בגמ’ בברכות כ”ו א’, וע”ז אמרינן שם שאם התפלל אחר ד’ שעות שכר תפילה בזמנה ליכא, משא”כ במתפלל קודם נץ החמה שאמנם לא קיים מצוה מן המובחר אבל תפילה בזמנה קיים.

וכמו”כ הנה דעת הפר”ח המובא בבה”ל סי’ פ”ט ד”ה יצא, ששייך להתפלל שחרית מעיקר הדין משהאיר מזרח, אף קודם שהגיע זמן ק”ש משיכיר בין תכלת ללבן, וא”כ בודאי שעדיף להתפלל בזמן שאינו עובר איסור לדעת הפר”ח.

ואביא בזה לשונות הראשונים בזה להוכיח דהתפילה קודם הנה”ח היא הרבה יותר מעיקר בדין ממי שמתפלל אחר זמן תפילה דחשיב עושה שלא כדין ממש, הנה כתב בטור אורח חיים הלכות תפלה סימן פט, וז”ל, זמן תפלת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח שהיא כנגד תמיד השחר ומאותה שעה ואילך הוא זמנה ומ”מ עיקר מצותה עם הנץ החמה אלא שאם התפלל משעלה עמוד השחר יצא ונמשך עד סוף ד’ שעות ואם עבר (ס”א ולא) והתפלל אחר ד’ שעות (ס”א יתפלל) עד חצות אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה שכר תפלה מיהא איכא עכ”ל.

ומבואר דקודם הנה”ח הוא בכלל זמנה ומאידך אחר זמן תפילה הוא בכלל ‘עבר’ דהיינו עשה שלא כדין.

והביא שם בבית יוסף את דברי הרא”ש והתוס’, וז”ל, זמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר וכו’.

ריש פרק ד’ דברכות (כו.

) תנן תפילת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ד’ שעות ומסיק בגמרא (כז.

) דהלכתא כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ואסיקנא דעד סוף ד’ שעות קאמר וגרסינן בגמרא (כו.

) ורמינהו מצותה כלומר של ק”ש עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום כלומר ומשמע ליה דאין זמנה אלא עם הנץ החמה דוקא והיכי קתני מתניתין עד חצות או עד ד’ שעות ומשני כי תניא ההיא לותיקין ופירש רש”י לותיקין המקדימים למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו מקדימים לאחר הנץ החמה להתפלל וכי תנן במתניתין למאחרים שלא יאחר יותר שמשם ואילך עבר הזמן וכתב שם הרא”ש (סי’ א) תפילת השחר עד חצות וכו’ ותחלת זמנה יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר (יומא כח.

) אף על גב דעיקר מצותה עם הנץ החמה כדכתיב (תהלים עב ה) ייראוך עם שמש (ונ”מ) [מכל מקום] אם התפלל בזו השעה יצא והתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד הוא הדין לכל זמן המוקדם עכ”ל וגם התוספות (ל.

ד”ה אבוה) כתבו בשם ר”ח גבי עובדא דאבוה דשמואל ולוי דבסמוך שזמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר עכ”ל הב”י.

וכתב עוד הב”י, ורבינו ירוחם (נ”ג ח”ג כד:) כתב זמן תפילה משיכיר את חבירו ברחוק ד’ אמות ומצוה מן המובחר שיתפלל אחר הנץ החמה מיד ועוד פשוט בתפילת השחר דאם התפלל משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח יצא.

ונראה שהוא סובר דהא דאמר אביי בפרק קמא דברכות (ט:) לתפילה כאחרים דאמרי משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו להתפלל קאמר וצריך לומר גם כן שהוא סובר דמשיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו ומשעלה עמוד השחר זמן אחד הוא כי היכי דלא תיקשי הא דאביי על מה שכתב הרא”ש בריש פרק תפילת השחר ולא ידעתי מי הכניסו לרבינו ירוחם בזה שהרי פירש רש”י דבזמן הנחת תפילין איירי ולא בזמן תפילה וכן פירש ה”ר יונה ז”ל (ד: ד”ה אמר אביי) עכ”ל הב”י.

ומבואר מדברי רבינו ירוחם דס”ל דמה שיש להתפלל קודם הנה”ח הוא רק למצוה מן המובחר וכדעת הפר”ח.

וכתב בב”ח שם וז”ל, והקשה ב”י דהא אביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים דאמרי משיכיר את חבירו וכו’ ולא לתפילה כאחרים כמו שהבין ה”ר ירוחם ולפע”ד נראה דדבר פשוט הוא שגם ה”ר ירוחם סבירא ליה דאביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים (כמ”ש בני”ט ח”ה קעא ע”א) אלא דה”ר ירוחם סבירא ליה דהלכה כרב הונא דקאמר דבזמן ק”ש הלכה כאחרים וכדפסק גם רבינו לעיל ריש סימן נ”ח (עמ’ קסה – קסו) וכיון שצריך להסמיך גאולה לתפילה אם כן בעל כרחך גם זמן תפילה לכתחלה צריך שתהיה משיכיר את חברו וכו’ לאחר שקרא ק”ש וברכותיה אלא דאם התפלל קודם שקרא ק”ש משעלה ברק השחר יצא דכך הוא זמן תפילה כן נראה לי פשוט עכ”ל.

ומכל לשונות הראשונים מבואר דתפילה קודם הנה”ח עדיפא מתפילה לאחר זמנה, [ובלבד שיתפלל משהאיר מזרח].

כמו”כ הרי י”א שבמזיד א”א להתפלל אחר ד’ שעות, ולכן פסק המ”ב סק”ו שיתנה תנאי שאם אינו יכול להתפלל כעת הרי הוא מתפלל בתורת נדבה.

א”כ בודאי עדיף קודם הנה”ח מלהתפלל בזמן זה שאי”ז תפילת שחרית לחלק מן הפוסקים.

וכן נראה להוכיח עוד ממ”ש במשנה ברורה סימן פט ס”ק מב, וז”ל, אם הוא בדרך ומתיירא שיעבור זמן ק”ש יקרא ק”ש בלי ברכות וכשיבוא למלון יקרא עוד הפעם ק”ש עם ברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ואם הוא רואה שיעבור גם זמן תפלה [שהיא רק עד ד’ שעות] ודאי יתפלל י”ח ג”כ בדרך מהלך או מיושב [פמ”ג] עכ”ל.

והנה להתפלל בדרך לדעת השו”ע והפוסקים הוא גרוע מתפילה קודם הנה”ח כמבואר שם, ורק המ”א מתרץ המנהג מ”ט אין חוששין לזה משום דס”ל שעדיף להתפלל בדרך, או משום דבלאו הכי אין מכונין כ”כ ולכן עדיף תפילה בדרך בזמנה מתפילה קודם זמנה בבית כיון דבלא”ה הוא בלא כוונה, אבל גם אם נשוה להו כי הדדי מ”מ מהא דחזינן דעדיפא תפילה בדרך מתפילה אחר הזמן א”כ גם תפילה קודם זמנה עדיפא מתפילה לאחר הזמן.

אכן יש לדחות דכ”ז רק למאי דלדידן תפילה בדרך כשהיא בזמנה עדיפא, אבל תפילה קודם זמנה ולאחר זמנה אכתי לא שמענו.

כמו”כ יש להוכיח עוד דהנה בשו”ת פרי יצחק ח”א סי’ ב’ ומנח”י ח”ט סי’ ט’ וי’ {וראיתי בפסקי תשובות [סי’ פ”ט סק”ה הערה 89] שציין עוד לאג”מ ח”ד סי’ ו’ ואול”צ ח”ב פ”ז סק”ג, קריינא דאיגרתא להגריי”ק ח”א סי’ קל”א, חזו”א הובא בלשכנו תדרשו הל’ תפילה, ולא עיינתי בכל זה.

}כתבו דעדיף להתפלל בציבור במנין קודם הנה”ח, מאשר להתפלל אחר הנה”ח ביחידות, וכ”ז על קודם הנה”ח, אבל על תפילה שאחר זמנה כתוב בשו”ע סי’ צ’ ס”י דאפילו עומד עם הציבור והם מאחרים את זמן התפילה יש לו להקדים ולהתפלל בזמנה ולא להמתין להם, וגם א”צ לחוש לכבוד הציבור.

א”כ ע”כ מבואר דכ”ש שאין להעדיף תפילה אחר זמנה מתפילה שקודם הנה”ח.

היוצא מכ”ז לענין השאלה אם יש להעדיף תפילה קודם הנה”ח או לאחר זמנה [אחר ד’ שעות], שודאי יש להעדיף תפילה קודם הנה”ח מלאחר זמנה, וכן כתב בשו”ת אז נדברו ח”ו סי’ ל”ט, שיש להתפלל קודם הנה”ח מלהתפלל אחר זמן תפילה, וכן שמעתי בשם הגרנ”ק { ובפסקי תשובות ראיתי שציין כן גם בשם המשנ”ב סי’ נ”א סק”כ, ולא מצאתי שם זכר מזה.

}.

אבל כל מה שכתבתי כאן הוא למתפלל אחר שיעור ‘שהאיר מזרח’, אבל המתפלל קודם לכן מעה”ש ממש אינו פשוט כלל שמותר לעשות כן.

[ולענין שיעור זמן זה עי’ כה”ח סי’ פ”ט סק”ד ואול”צ ח”ב פ”ז סק”ג].

{בע”ה יום ג’ לסדר תולדות תשע”ו}

שאלה – בברכת שמע קולינו צ”ע הנוסח, כיון דהא קי”ל בברכות כ”ד א’ המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, וא”כ מה מעלה יש בקול, דאדרבה הקב”ה עונה לחש.

תשובה הנה ראשית כל י”א שיש מצוה להשמיע קולו לאזנו בשמו”ע, ועיין רש”י ותוס’ ביומא י”ט ב’, וא”כ לדעה זו שפיר שייך לומר שמע קולינו, כיון שבקול פורתא זה יש מצוה, וע”י מצוה זו אנו מבקשים שנזכה שתתקבל תפילתנו.

ועוד י”ל דהכונה לקול התחינה, כמ”ש (ישעיהו ל’ י”ט) כי עם בציון ישב בירושלם בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך, ואמרי’ בסוטה מ”ט א’ אמר ר’ יהודה בריה דר’ חייא כל ת”ח העוסק בתורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת שנאמר כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך וכו’.

והיינו בזכות קול הבכייה והתחנונים נזכה לכך.

ובספרים כתבו דגם כשאינו יכול לבכות בפועל מ”מ יעשה תפילתו בקול בוכים.

והנה יש אופנים שמותר ואף מצוה להשמיע קולו בתפילתו, כמו דאיתא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קא ס”ב ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו, וע”ש במ”ב בשם הט”ז, ועוד נאמר בשו”ע (או”ח סימן קא ס”ג) יש אומרים שבראש השנה ויום הכפורים מותר להשמיע קול בתפילה, אפילו בציבור (וכתב הרמ”א וכן נוהגים, ומ”מ יזהרו שלא להגביה קול יותר מדאי) והוא כדי לעורר הכונה.

כמבואר במשנ”ב (שם ס”ק יא).

וכן גבי המלמד את בני ביתו להתפלל שהביאו הפוסקים מהירושלמי להתיר בזה (והובא ברמ”א שם ס”ב, ועיין אגרות משה או”ח חלק ג’ סימן ו’), וכן מצאתי בשם ה”ר העשיל מקרקא רביה דהש”ך שכתב לייסד (הוב”ד בס’ דף על הדף, בברכות שם) שאם אומר דבר השייך על האמונה שהקב”ה בוחן כליות ולב אין בזה איסורדבכה”ג אין שייך החשש דמחוסר אמנה, ע”ש, ולפ”ז יתכן דעל כל כה”ג קאי שמע קולינו.

אכן לא נראה לומר כל זה, דהרי בסתם שמונ”ע קאי.

והנה המבי”ט (בית אלקים שער תפלה פ”ו) הקשה הרי מצאנו בכמה מקומות שהתורה מציינת שצעקו בתפילה, ‘ויצעק משה אל ה’ על דבר הצפרדעים’ (שמות ח).

‘ויצעקו בני ישראל אל ה” (שמות יד).

ונאמר ‘ויצעק משה אל ה’ לאמר א’ נא רפא נא לה’ (במדבר יב).

‘ונצעק אל ה’ וישמע קולנו’ (במדבר כ).

ובשופטים ד’ פעמים ויצעקו בני ישראל אל ה’.

וכן בשמואל (שמואל – א’ טו) ‘ויזעק אל ה’ כל הלילה’.

וכן בכמה מקומות בתהילים זעקתי אליך ה’.

ותירץ המבי”ט התפלות הסדורות בכל יום שלא בעת צרה, הוא שאין ראוי לאמרם בקול.

כיון שהוא יכול לכוין בלחש, אבל התפלות שמתפללים בעת הצרה והצער, אי אפשר שיתפלל אותם האדם בנחת מצד צערו, ולכן הוא צועק בקול רם.

להורות שהוא מכיר ומרגיש הצער אשר בו.

ואין מי שיצילנו כי אם הוא יתברך עכ”ד.

ומרן הגר”ח קנייבסקי שליט”א (הוב”ד בס’ חשוקי חמד במס’ ברכות דף לא עמוד א) אמר שאין ראיה ממשה רבינו { ואציין כאן מה שראיתי במקו”א (עיון הפרשה שנה י”א תשע”ו גליון קכ”ט עמ’ קי”ט) שהגרח”ק שליט”א גופיה הסיר תלונה אחרת מעל המבי”ט הלזה בתשובתו ע”ש, אך אי”ז ראיה דס”ל כך.

}, על פי המבואר במדרש (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיא) שעשר לשונות תפילה הן ואחד מהן מכונה זעקה.

וא”כ יתכן שאין הכונה שמרים קולו אלא הוא סוג מסוים של תפילה.

וכן הנאמר על שמואל ויזעק אל ה’ כל הלילה.

וכי יכול אדם לזעוק בקול לילה שלם, אלא שזעקה היא סוג מסוגי התפלה.

ונקראת בלשון זעקה כי היא ממעמקי הלב אבל אין כוונתה שנאמרה בהגבהת קול עכ”ל.

אכן לדברי המבי”ט ניחא כנ”ל, כיון דמצינו דשייך הגבהת הקול, ולפי ביאורו בזה משמע לפו”ר ששייך בזה גם מעלה, והגם שכעת עוסק בשמו”ע יתכן שכונתינו להתפלל על כל התפילות שבכל עת, שיש מהן שהן בזעקה.

ויעויין במחזור וילנא – כתר מלכות ב’המלך’, הביא שם משל נפלא מא’ מן הראשונים בענין מה שאנו צועקין המלך בימים נוראים ע”ש, ומבואר דשייך בזה מצוה.

ויש להוסיף על הדברים מ”ש באליה רבה (סי’ ק”א אות ד) שכתב ‘נוהגים בכל אלו הארצות בפיוטים וכיוצא בהן שמגביהים קולם וצועקים בקול רם, עד שהנכרים מלעיגים על זה.

ונצטערתי מימי לדעת מאין בא המנהג, כי מנהגם של ישראל תורה היא, עד שהאיר ה’ את עיני וראיתי ברמב”ן סוף פרשת בא שכוונת רוממות הקולות בתפילות וכוונות בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים זהו שיהי’ לבני אדם מקום שיודו ויתקבצו ויודו לקל אשר בראם.

ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו’, עכ”ל הא”ר.

והוסיף ע”ז בספר כף החיים (סימן קא ס”ק יב), כמו שאמרו ‘ויקראו אל האלוקים בחזקה’ (יונה פ”ג ח) מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול והיינו חוץ מתפילת י”ח, עכ”ל.

ולפי מה שנתבאר כעת בדבריהם ז”ל יוצא נמי שיש אופנים ששייך בזה מצוה, ויתכן דכל היכא שמעורר כונתו הו”ל מצוה, ואין כונתי דוקא שמונ”ע מה שכתבתי לעיל מהשו”ע אלא כל שאר התפילה שאנו אומרים בקול, כי הקול מעורר את הכונה, וכמו שכתב ג”כ המ”ב כעי”ז על אמירת ‘והוא רחום’ בקול כדעת המחבר, ובכה”ג יש מצוה בקול, ואין הכונה על צעקה דוקא, אלא על קול כל שהוא המעורר את הכונה.

ויעויין משנ”ב (סימן קא סק”ז) שכתב: ואפילו פסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול, כי הקדוש ברוך הוא שומע בלחש.

לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי עכ”ל.

וכתב הגר”י זילברשטין בס’ חשוקי חמד ברכות ל”א א’ משמע שדווקא להגביה קול “יותר מדאי” אסור, אבל להגביה את קולו כדי לעורר הכוונה מותר.

וראיתי דבר חידוש בזה בס’ משנה שכיר (מועדים יום הכיפורים זכרונות יום הכיפורים דשנת תש”ג) שכתב וז”ל, ועל כן אנו מתפללים אל אבינו שבשמים, ‘שמע קולנו’, היינו קול זה שאנו צווחים, שידים של עשיו גבר עלינו, את הקול הזה תשמע ותחוס ותרחם עלינו, ואבינו שבשמים יאמר די לצרותינו, וידי עשיו לא יוסיפו לדאבה עוד עכ”ל, ואיני יודע אם אכן כונתו כפשוטו, שזוהי הכונה לדעתו במ”ש שמע קולינו, אכן לפי’ זה לק”מ כיון שאין הכונה לקול התפילה.

ועוד חידוש אחר ראיתי בזה בס’ סידורו של שבת ח”א שורש א ענף ב, וז”ל, ועתה בעול הגלות לא נשאר בידינו כ”א דברי השיר הזה שהוא שמע ישראל ה’ אלהינו וכו’ וזה פי’ שמע קולנו ה’ אלהינו.

שתשמע להקול שאין אנו יכולין לומר לפניך כי אם שאתה הוא ה’ אלהינו דוגמת הבן הנזכר, ואעפ”כ חוס ורחם עלינו בגודל אהבה וכו’ ע”כ.

וכנראה לא נתכוין שזהו פשט הפשוט בברכה זו.

אך מ”מ לפי’ זה לק”מ כיון שבק”ש לכו”ע קי”ל שצריך עכ”פ לכתחילה להשמיע לאזנו.

אכן גם לפירושים הללו אכתי קשיא דהא תינח ברכה זו, אך הרבה מקראות ומאמרי חז”ל ישנם על שומע קול ושומע צעקה, ולא שייך לפרש כולם בכה”ג.

אלא רק כמ”ש לעיל בשם המבי”ט והפוסקים.

שאלה

{תשוח”ח על המשלוחים הקבועים, ועל של עתה באתי:
לבי עלה ונסתפ”ק במקרה דלהלן.

}

תשובה

‏יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר יהודה שורץ שליט”א, עורך הגליון הנפלא ‘יין ישן’.

קבלתי את שאלתך בס”ד, ויש להוסיף על הדברים דהנה יש כמה דעות בפוסקים בענין ההתייחסות למתפלל שמפסיק מלפניו אדם, ולפי חילוקי הדינים בדבריהם יתבאר ג”כ התשובה לשאלה זו.

א.

הנה דעת הגריש”א בגדרי היתר זה, דההיתר הוא רק באופן שיש באדם השני מחיצה כדיני המחיצה, דהיינו שהוא גבוה י’ טפחים ורחב ד’ טפחים, וחשיב מחיצה, ולכאורה זהו ג”כ בתנאי שאין האדם האמצעי יודע שמשתמשים בו למחיצה, דהרי בדיני עירובין קיימא לן שאם האדם האמצעי יודע שהוא מחיצה אינו מחיצה.

אבל בעצם תמה אני על דברי מרן זצ”ל, דהרי לגבי מחיצה כתב המ”ב בסי’ ק”ב סק”ב וז”ל, כתב הח”א אם המתפלל עומד בצד אחד מדבר שהוא קבוע גבוה י’ ורחב ד’ מותר לישב בצד השני דהא מפסיק רשות אבל לעבור מצד השני אפשר אם אינו גבוה כ”כ שלא יוכל להסתכל בצד השני אסור וכן פסק בהלק”ט וכן מצדד הפמ”ג בסימן צ’ סק”ה שיש להחמיר לעבור באלמעמרע [בימה] נגד המתפלל אף שהוא רשות בפני עצמו ולישב מתיר ברשות אחרת אפילו בתוך ד”א [בסימן זה סק”ב במשב”ז] עכ”ל המ”ב, א”כ סבירא ליה להמ”ב לגבי איסור העברה לפני המתפלל שהוא ג”כ ברשות אחרת כיון שמפסיק מכונתו, ורק אם אין המתפלל יכול לראות, כגון שיש כותל גמור שרי, וכן הכה”ח סק”ה כתב דאם כותל זכוכית מפסקת ביניהם מותר לישב ביניהם ואסור לעבור כיון שמבטלת את כונתו וכנ”ל, וא”כ תמוה פסקו של הגרי”ש זצ”ל.

ואולי י”ל שהקיל הגרי”ש כדעת החי”א המובאת בשעה”צ סק”ב שכתב, ודלא כהחיי אדם דמצדד בסוף דבריו להקל עיין שם, עכ”ל השעה”צ, וכן האול”צ [תפילה פ”ז הכ”ב בהערות] כתב, נראה שכשהמתפלל נמצא ברשות אחרת אין איסור לעבור לפניו, דכמו שמצינו לענין צואה ברשות אחרת, דחשיב הפסק, כמבואר בשו”ע בסימן ע”ט סעיף ב’, הוא הדין לענין עובר כנגד המתפלל, שאם הוא ברשות אחרת חשיב הפסק ומותר לעבור כנגדו.

ובפרט כאשר הפתח פתוח לרה”ר, שנראה שכיון שהוא ברשות אחרת לאו כל כמיניה של המתפלל לאסור עליו לעבור שם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ועכ”פ אם יש דלת שאפשר לסוגרה טוב לסגור את הדלת עכ”ל.

א”כ יתכן שלגבי ג’ פסיעות שהם צורך מצוה סמך הגרי”ש להקל בפרט שיש כאן ג”כ צירוף של הדעות המתירות לגמרי בהפסק אדם.

ואלי י”ל דהגרי”ש ס”ל דהמ”ב מיירי ברשות אחרת שההפסק הוא רק משום שנמצא בבימה [אלמר”ע פירושו בימה], שבזה אין דבר המסתיר ורק הוא רשות אחרת, משא”כ במחיצה רחבה ד’ וגבוהה י’ שמסתיר מועיל, אבל גם זה צ”ע דהרי מה שנגד עיניו של האדם הוא למעלה מעשרה טפחים.

מ”מ לענינינו כיון דס”ל להגרי”ש שההפסק הוא מדיני מחיצה א”כ לכאורה ה”ה כשהאדם נכנס באיסור.

ב.

הגרש”ז אוירבך זצ”ל בהליכו”ש תפילה פ”ח הל”ד כתב, אם העומד אחריו סיים תפילתו, אך לא פסע עדיין מפני שממתין למתפלל שאחריו, נראה שמותר לפסוע כנגדו אף לצורך ישיבה לאמירת תחנון וכן לכל דבר מצוה, [פי’ דלגבי לעבור כנגד המתפלל ממש כתב שם לפנ”כ דבעינן מצוה גמורה כגון ברכת כהנים, אבל בזה סגי גם לצורך אמירת תחנון].

וכתב שם עוד בהערות דבר הלכה סקנ”ג, אבל לפסוע כנגדו סתם שלא לצורך מצוה יש להסתפק אם מותר, דלהטעם שלא יבלבל כונתו שרי שהרי גמר תפילתו, ואילו להטעם דשכינה כנגדו אסור שהרי לא נפטר עדיין מלפני המלך, ומ”מ אם עבר זמן מה מאז שסיים הוא את תפילתו מותר לו לפסוע כנגד האמצעי וכו’ עכ”ל.

וכן באול”צ שם הכ”ג כתב, שאלה.

האם מותר לעבור כנגד מי שסיים תפילת שמונה עשרה אך לא עקר רגליו מחמת שהעומד אחריו לא סיים את תפילתו.

תשובה.

מותר לעבור כנגד מי שסיים תפילתו, אף שעדיין לא עקר רגליו עכ”ל.

וכן כתב באשל אברהם.

וכן כתב בשו”ת אז נדברו חלק ג’ (סימן מה) ובחלק ו’ (סימן מז), דכיון שכבר הסיח דעתו מלהתפלל, הוי כעקר רגליו.

וכן ראיתי בשם השו”ת רבבות אפרים ח”א (סימן עב) שהביא משם כמה אחרונים שכתבו להקל בנ”ד, כיעו”ש.

והביא מהבית ברוך שכתב, ונראה דאם כבר גמר כל התחנונים אלא שעומד ואינו עוקר רגליו מפני שאחד מתפלל אחריו, דמותר לפסוע ג’ פסיעות לפני זה.

וכן גם אחר שאינו מתפלל מותר לעבור ולישב תוך ד’ אמותיו.

וראה עוד להלן.

וע”ע בשו”ת ציץ אליעזר ח”ז (סימן כג אות ו’) שהביא שיטות הפוסקים בד”ז ע”ש.

ונראה מדברי הגרש”ז והאול”צ שלא היה ס”ל כלל מהיתר של ההפסקה בין האחרון השלישי לבין הראשון, אלא רק הזכיר דרך אגב ענין זה שהטעם שלא פסע האמצעי הוא משום שהמתין לשלישי, אך מ”מ מדובר לכאורה שהשלישי הוא חוץ לד’ אמותיו, וכן הגר”ח קניבסקי בחידושיו שיח השדה לברכות י’ א’ כתב להדיא שרק אם הראשון לא נכנס לד’ אמותיו של השלישי מותר לפסוע.

אכן אפשר דאין מדבריהם ראיה ברורה לומר דפליגי על הכרעת הגרי”ש הנ”ל באופן שיש באדם האמצעי שיעור מחיצה.

ג.

הגר”נ קרליץ בחוט שני שבת ח”ב עמ’ רח”צ (קובץ ענינים סי’ ב’) כתב וז”ל, ונראה שאם זה שעומד אחריו סיים תפילתו אך ממתין מלפסוע על מי שעומד אחריו ועדיין מתפלל תפילת שמונ”ע, מותר לראשון לפסוע אפילו אם הוא תוך ד’ אמותיו של האחרון המתפלל, דאסור לעמוד כנגד המתפלל לפני המלך ולא כנגד העומד לפני המלך עכ”ל.

וראיתי חכ”א שדן בענין זה וז”ל, בגמרא ברכות (כז א) אמרו, רבי ירמיה בר אבא הוה מצלי לאחוריה דרב, וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה.

שמע מינה תלת, שמע מינה אסור לעבור לפני המתפלל.

ופירש רש”י, ולא פסקיה לצלותיה, כלומר לא הפסיק בין ר’ ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולישב במקומו, אלא עמד על עמדו ע”כ.

ולכאורה יש לדקדק דרב לא עבר לפני ר’ ירמיה כדי שלא להפסיק בינו לבין הכותל, דהא בברכות (ה ב) מבואר, שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכותל.

וכן הוא בשלחן ערוך (סימן צ’ סעיף כא).

וממילא נלמד, דכל היכא דבלאו הכי איכא הפסק בין המתפלל לכותל, לא אסרינן לעבור לפני המתפלל.

וכן משמע בלבוש (סימן קב סעיף ד’) שכתב: אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד’ אמות “ודוקא לפניהם שלא יפסיק בינם לכותל” אבל בצידיהם מותר לעבור ולעמוד.

ומדכתב טעמא כדי שלא יפסיק בינם לבין הכותל יש לדייק, דכל היכא דבלאו הכי יש דבר המפסיק בינו לבין הכותל ליכא להאי איסורא.

אלא שהאליה רבה (סק”ז) כתב לבאר את דברי הלבוש דרצונו לומר, מפני דבהפסק יבטל כוונתו.

ולדבריו גם כשבלאו הכי יש דבר המפסיק בין המתפלל לכותל, אין לעבור לפני המתפלל, עכ”ד החכם הנ”ל.

והנה את”ל דבאמת ראיית הגרנ”ק מהגמ’ ומהלבוש הנ”ל, א”כ ה”ה כל היכא שיש הפסק, ואי”ז משנה מהו ההפסק, וכמו שאם נכנס בטעות לא נסתפקת ע”ז, ולכאורה ה”ה כאשר מי שמפסיק הוא אדם שלא היה מתחילת התפילה, אכן י”ל דכאשר התפלל מאחורי אדם א”כ התפלל על דעת שיש הפסק בינו לבין הקיר, ולכן מותר לעבור, משא”כ היכא שלא ידוע לנו שאי”ז מפריע לו, והאדם העומד כאן בא אחר שכבר מתפלל, א”כ יתכן שמפריע לכונתו בזה שעומד עוד אדם על ידו, וצל”ע.

היוצא מכ”ז שלדעת רוב הפוסקים אין כלל היתר לעבור לפני המתפלל כשיש אחר מפסיק בינתיים, וגם אם הוא בריחוק ד”א יש בזה פלוגתא בפוסקים, והגרשז”א מקיל רק לצורך מצוה, אמנם להסוברים שאדם אמצעי יכול להיות מחיצה ה”ה אדם שנכנס באיסור יכול להיות מחיצה.

שאלה

{בענין תפילת השל”ה לער”ח ניסן הנה בספר השל”ה עצמו כתוב לפני התפילה בזה הלשון, ”ויהיה זה התענית יום קודם ערב ראש חודש ניסן”.

}

תשובה

לכבוד .

.

.

קבלתי את השאלה, אין לי הרבה מה להוסיף, אך העיקר נראה לי כדברי המפרש יום קודם דאזיל על חודש ניסן גופיה שע”ז כתב השל”ה שהוא מסוגל לפרנסה, ומש”כ יום קודם – ער”ח ניסן הוא כפל לשון, כלומר יום קודם, שהוא בעצמו ג”כ ער”ח ניסן, והנה זה ידוע שבהרבה מקומות נזכר ענין התפילה בער”ח של סתם חדשים באופן כללי כדבר מסוגל, ומעולם לא נודע לנו באיזה מקום שיהיה נזכר על תפילה מסוגלת ביום כ”ח לחודש דוקא, וכן התפילה שהזכיר השל”ה גופיה על ער”ח סיון אין הכונה על יום קודם, ובפרט שכאן הטעם שנזכרה מעלת התפילה ביום זה הוא משום שחודש ניסן גופיה הוא חודש המסוגל לפרנסה, ולכן יש להכין עצמו בתפילה יום קודם שתהא עת רצון ורחמים לפני ה’.

[אכן לגבי סתם תענית של ער”ח לנוהגין כן, ראיתי מובא שאם ירצה להקדים להתענות יום קודם ערב ראש חודש, ראה בשו”ת בית יהודה חלק ב’ סימן צז].

הספר חמדת ימים הוא ספר חשוד, ומי לנו גדול מן היעב”ץ שפסל את הספר מכל וכל, ומרן הסטייפלר לא הסכים להכניסו לבית כפי ששמעתי מאחד מצאצאיו, וראה מה שהובא בחריפות ממנו בס’ ארחות רבינו ח”א על החמדת ימים, וכן במנחת יהודה להמקובל רבי יהודה פתייה הובא שהוא לנתן העזתי ממש, והטעם שהוא כתב הספר היה רק כדי להשפיע יותר את רוח הצבי שבור, וגם מרן הגרח”ק מחק לגמרי בכתב ידו את המובא מהחמדת ימים בספר אוצר מדרשים, בספר אוצר מדרשים שמשתמש בו, ובעל האוצר מדרשים ג”כ ציין שהחמדת ימים הוא לנתן העזתי [אם כי אין בעל האוצמ”ד בר סמכא.

הכונה שמידי ספק לא יצאנו ולא להחליט גורלו של הספר].

אכן גם לא הבנתי מה נזכר בספר חמדת ימים יותר ממה שנזכר בדברי השל”ה עצמם.

אכן מצד עצם דברי השל”ה אין ראיה כגד המפרשים שהוא יום קודם ער”ח ניסן, ולשון השל”ה הוא, ראוי לצום שלא יאכילנו הקדוש ברוך הוא זכיותיו בעולם הזה.

ויהיה זה התענית יום קודם ערב ראש חודש ניסן.

כי בניסן, טללים שהם לברכה, נפתחים ע”כ.

ויהיה הפירוש לפ”ז, שמכיון שניסן הוא חודש של ברכה, א”כ אפילו בער”ח לא יתענה, אלא רק יום קודם.

אכן יתכן שזהו דוחק.

בפרט שכבר בפוסקים נזכר ענין של זה תענית בער”ח ניסן, (כה”ח לר”ח פלאג’י ל”ב ט”ז).

וראיתי ביד רמ”ה על השל”ה שם עמ’ תתנ”א ס”ק קס”ג ג”כ שנתחבט בזה, וז”ל, צ”ע הכונה יום קודם ערב ר”ח, אמאי לא בערב ראש חודש, דומיא דמ”ש (אות קלב) לגבי ער”ח סיון, ואולי נתכוין לומר יום קודם ר”ח, דהיינו ערב ראש חודש, ודרך אגב יצויין שבסידור של”ה דפו”ר ליתא יום אלא קודם ער”ח.

א”כ עכ”פ יש לנו את בעל הסידור של”ה שקדם לנו בהרבה דורות, והבין את כונת דברי השל”ה לער”ח ניסן ממש.

ובספר מקור חיים לבעל החוות יאיר סי’ א’ ס”ה עמ’ ה’ כתב ג”כ בשם השל”ה שהתפילה היא לערב ראש חדש ניסן ולא ביום קודם.

וראה לוח דבר בעתו (יום כ”ח אדר ב’) שכתב, מלשון השלה”ק נראה שהיום היא העת לתפילה שלא תיאכלנה הזכויות בעוה”ז, אך רגלים לדבר שנתכוין למחר, ואך שיבוש לשון (“יום שלפני ער”ח ניסן”) נדפס לפנינו { אכן גם במקור של השל”ה [בסידור רש”ס] ישנה את אותה הגירסא.

}עכ”ל, ואח”כ הביא ביאורים לבאר את הגירסא שלפנינו.

רציתי עוד להעיר ג”כ כי יש נידון גם על השנה הזו, שחל ער”ח בעש”ק, כמבואר בתשובת הגרח”ק שהביא הרב א.

ש.

וכך יש לנהוג הרוצה לקיים כונת השל”ה.

[כ”ז כתבתי מתחילה לפו”ר, אך ראה לקמן בהערה מה שכתב במכתב אח”כ הרב א.

ש.

הנ”ל בדעת הגרח”ק].

עוד בענין הנ”ל

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א

ע”פ הדברים יש צורך לומר את תפילת השלה”ק לחודש ניסן היום-יום ששי שהוא ערב ר”ח ממש.

(נראה שע”פ הנכתב בתכתובת אומר שוב פעם היום את התפילה).

האם סביר להניח שהקדימו את קריאת התפילה ליום חמישי מאחר ובה התקיימה תענית יו”כ קטן והיא הוקדמה, וע”פ הכתוב שעדיף לאומרה כשהאדם בתענית לכן הוקדמה אמירתה ליום חמישי?

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי

הקטן אהרן

תשובה

הנה מה שכתבתי בענין אמירת השל”ה בער”ח ניסן, כך משמע מכמה פוסקים, אך בודאי ששייך וראוי לומר תפילה זו בכל עת, ולכן האומר תפילה זו בשני הימים המסופקים יתברך בפרנסה בשפע בע”ה.

אכן מה שהובא בשם הגרח”ק שליט”א בשם הרב א.

ש.

שליט”א, ראה בהערה מכתב שהתקבל ממנו אח”כ שאין הדבר ברור { אחר כ”ז כתב הרב א.

ואח”כ כתב עוד: למרות הקושי שבדבר מנין להתפלל יום לפני ערב ר”ח, יש לכאורה ראיה מהשל”ה דאין זה דיוק נכון שכן בקטע הקודם [שם] בנוגע לתפילת ערב ר”ח סיון [שהתפרסמה בכלל ישראל] כתב להדיא בנוסח ברור וז”ל ואגב, כל צרכיהם וזיווגם, מה’ יצא הדבר.

שוב מצאתי מקור מפורש לכך שלדעת השל”ה אין להתענות ערב ראש חודש ניסן ולכן הקדים תענית זו עם בקשתה ליום שלפני ערב ר”ח ולכאורה אם אינו מתענה ודאי שיכול לומר בערב ר”ח ורק בגלל שמקדים התענית מקדים גם הבקשה ליום התענית וז”ל של”ה מסכת פסחים פרק נר מצוה אות י.

}.

אבל לעצם הענין אם יש חילוק גבי תפילת השל”ה השנה שער”ח חל ביום ו’, כבר הורה זקן מרן הגרח”ק שליט”א שאין חילוק, ואע”ג שיוכ”ק הוקדם היינו משום שזהו הרבה תחנונים בציבור משא”כ תפילה זו, ובאופן כללי אם עיקר זמן אמירת התפילה הוא בער”ח ממש.

קרא פחות

עש”ק פ’ נח תשע”ו

בע”ה

מה שתמה על ל’ הפסוק בישעי’ נ”ד ט’ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ, דהול”ל מי המבול כמ”ש בשאר מקומות, ומה חטא נח שנקרא על שמו, ומ”ש בזהר ח”א ס”ז ב’ שהיה לו להתפלל על דורו כתב רבינו בחיי ו’ י”ד כיון שלא היו י’ צדיקים, וכמ”ש רש”י להלן י”ח ל”ב שאברהם למד כן מנח שלא התפלל על פחות מי’.

ואפשר דמ”מ היה לנח לבקש שיאריך ימי מתושלח שיול לחיות עוד להגן על הדור, אבל ג”ז אינו מתיישב שהרי היו רק שמונה כמ”ש רש”י בוירא שם, ואולי היה גם זכות אשתו של מתושלח שמתה לפניו וכולם יחד היו עשרה, אבל ע”ז לא מצאתי מקור.

שוב שמעתי מהגרמ”מ קארפ שליט”א { תחילת התשובה זו כתבתי בעש”ק נח, ואח”כ בשב”ק זכיתי להתפלל במחיצתו, ואחה”ת דבר עמו ש”ב מה”ר שמעון הכהן שליט”א ונתחדשו מביניהם כמה חידושי הלכות ואגדות ת”ל, ומשפט זה [וכן ב’ המשפטים דלהלן], שמעתי מאיתו אז.

}שהיה מתושלח וגם חנוך ולמך ובס”ה היו עשרה צדיקים, וכן ראיתי שמבואר בזהר ח”א נ”ו א’ ר’ יצחק אמר כל אינון זכאין דהוו בהו לבתר בההוא דרא כלהו הוו משתדלי למחאה בהו (נ”א בגין דלא אתענשו עלייהו) כמו ירד מתושלח וחנוך ולא יכילו עד דאתפשטו חייבין מרדי במאריהון ואמרי (איוב כ”א) מה שדי כי נעבדנו וכי האי טפשותא הוו קא אמרי, אלא בגין דהוו ידעי כל אינון חכמתן וכלהו ממנן דעלמא דאתפקדן עלייהו והוו מרחצן בהו עד דאתיב קודשא בריך הוא עלמא כדקא הוה דהא בקדמיתא הוה מים במים ולבתר אתיב ליה לעלמא כדקדמיתא ולא אתחריב מכלא דהא ברחמין אשגח עלייהו דכתיב (תהלים כ”ט) יי’ למבול ישב ולא כתיב אלהים ביומוי דאנוש אפי’ ינוקי דההוא (יומא) דרא כלהו הוו משגחן בחכמתאן עלאין והוי מסתכלן בהו, א”ר ייסא אי הכי טפשין הוו דלא הוו ידעין דזמין קודשא בריך הוא לאיתאה עלייהו מי טופנא וימותון בהו, א”ר יצחק מנדע ידעי אבל אחידו טפשותא בלבייהו דאינון הוו ידעיה הוא מלאכא דממנא על אשא וההוא דממנא על מיא והוו ידעין למעצר לון דלא יכלין למעבד דינא עלייהו ואינון לא הוו ידעי דקודשא בריך הוא שליט על ארעא ומניה ייתי דינא על עלמא אלא הוו חמאן דעלמא אתפקד בידא דאינון ממנן ובהו כל מלי עלמא ובגיני כך לא הוו מסתכלן ביה בקודשא בריך הוא ולא משגיחין בעבידתיה עד דארעא אתחבלת ורוח קודשא אכריז בכל יומא ואמר (שם ק”ד) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ואוריך קודשא בריך הוא לון כל ההוא זמנא דאינון זכאין ירד ומתושלח וחנוך קיימין בעלמא כיון דאסתלקו מעלמא וכדין אנחית קודשא בריך הוא דינא עלייהו ואתאבידו כמה דאת אמר (בראשית ז’) וימחו מן הארץ, עכ”ל הזהר, ומבואר שהיו עד אז צדיקים וכיון שנסתלקו בא המבול, מיהו היה יכול נח לפעול הכל זמן חיותם שיגנו על דורם.

ועוד אמר הגאון הנזכר דמ”מ היה לו לקוות שיש עשרה צדיקים, ותירוצו הזה א”ש טפי, דאברהם כבר היה לאחר מעשה שלא נצלו אלא הם וידע שמתחילה לא היו י’ צדיקים אבל נח לא ידע, אכן זהו שלא כדברי הרבינו בחיי הנ”ל, ודברי הרבינו בחיי באמת צ”ע דמהיכן הכיר נח את כל העולם לידע שאין עוד צדיקים.

עוד אמר הנ”ל שהיה לו להתפלל שמא תקובל תפילתו אע”פ שאין עשרה, אמנם תירוצו זה ק”ק דהרי בחז”ל גופייהו כתבו שלא היה דומה לאברהם כיון שאברהם התפלל והוא לא התפלל, והרי הוא לא התפלל משום שהיו פחות מי’ וע”ז הרי אברהם עצמו ג”כ היה סבור שלא תועיל התפילה בזה, ושמא אברהם דייק לזה מדלא אמר הקב”ה לנח ‘הניחה לי’ כמו שאמר למשה או שהיה אברהם בהשגה להבין זאת ונח לא ידע.

ומ”מ ראיתי שבזוהר כתבו באופן דומה דל”ט א’, רבי אליעזר ורבי יהושע הוו יתבי בפלכי טבריא א”ר יהושע רבי מה ראה נח שלא בקש רחמים על דורו.

אמר לו אפילו הוא לא חשב בלבו שימלט.

משל למוצא אשכול ענבים שאינם מבושלים בין הבוסרים דאלו הוה בין ענבים מבושלים לא הוו כלום.

משמע דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.

הול”ל צדיק לפני מהו בדור הזה כלומר לפי הדור ולפיכך לא בקש רחמים אמר בלבו ולואי שאבקש רחמים עלי ואמלט וכ”ש [שאתפלל] על אחרים.

לבתר א”ר אליעזר עכ”ד הוה ליה למיתבע רחמין על עלמא קמי קב”ה דניחא ליה מאן דאמר טבא על בנוהי מנ”ל מגדעון בר יואש דלא הוה זכאי ולא בר זכאי ומשום דאמר טיבותא על ישראל מה כתיב ביה ויאמר לו ה’ לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין [שופטים ו] מהו בכחך זה טיבותא דא דאמרת על בני יהא לך חילא סגיאה לשיזבותהון מן ידא דמדין עכ”ל.

ומבואר מדבריהן דאע”פ שלא היתה תפילתו מקובלת ואפילו משמע קצת שהיה מזיק, שהרי ר’ יהושע אמר שלא היה בטוח שימלט, ומשמע שטוב הדבר שמבקש על אחרים, ור”א הסכים עמו, דהא אמר עם כל דא, ואעפ”כ קאמר דהיה עליו להתפלל לשם תפילה לעשות נחת רוח לפני ה’.

ואציין שראיתי שיטה חדשה בזה לא’ מן הראשונים, בדרשות מהר”י אבן שועיב פרשת תולדות נח שכתב, ומצינו שקראה שבועה דכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח, והם מי המבול וסמכם לנח שהוא צדיק ובזכותו נצול העולם, ומשמע דס”ל כמשמעות דבריו דכיון שבעבורו ניצול העולם, לכך נסמך שמו גבי שבועה שנשבע הקב”ה שלא יביא מבול וצ”ע.

והנה באמת בהרבה מקומות בחז”ל היה מוכח שהיה כתיבתם בתחילת הפסוק ב’ תיבות ‘כי [י]מי נח’ וכ”א בת”י שם ואכמ”ל, [ועיין מנחת שי], והנה כבר כתבו הספרים דלכך נכפל אח”כ שמו בפסוק זה דהרי צדיקים נכפל שמן.

והשתא לפ”ז ל”ק כ”כ דהפעם הראשונה שנזכר נח כי ימי נח לא היה לרעתו דהכונה על זמן נח, והפעם השניה היה כדי לכפול שמו, ואי איתא דהב”ר הנ”ל פליג על הזהר, ועכ”פ רבינו בחיי לא אתיא כהזהר לכאורה, י”ל דמפרש כן.

ובעל התורת המנחה { ר’ יעקב ב”ר חננאל סקילי מחכמי ספרד בסוף המאה הראשונה לאלף השישי, מתלמידי הרשב”א.

}[פרשת צו, דרשה מא, עמוד 377-8] כתב כעין דברי הזוהר, ואח”כ כתב בד”ה ענין מי נח וז”ל, ומכל מקום אף על פי שנזכר שמו לגנאי, היה בזכירתו שבח ומעליותא שעל ידו נשבע השם ית’ שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה.

וכל זה למה בשביל הקרבן שהקריב והשרה השכינה בתחתונים ועשה החסד הגדול הזה לעולם, שעל ידה הקדוש ברוך הוא מרחם על הבריות וזהו החסד.

ואם תגדל חטאתם היא היא שתפרע מהם ותתהפך מרחמים לדין הה”ד עושה חסד ומשפט וגו’, וכשיחזירו מעשיהם מתוקנים טובים ונכוחים יעשה צדקה עמהם דכ’ וצדקה בארץ.

נמצא שכנסת ישראל בכלל כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו’ עכ”ל.

שאלה

{הנה מקומות שאינם קבועים לבית הכנסת, אבל משמשים הם בזמנים מסוימים לתפילה הציבור וכגון רחבה של עיר, פסק השו”ע (סי’ קנד סעי’ א) שאין בהם משום קדושת בית הכנסת.

– נתניה)}

תשובה

בס”ד

‏יום ראשון י”ז אב תשע”ו

לכבוד הרה”ג מ.

שליט”א

שלום רב

הנה ראשית כל סברת המהר”ש ענגיל היא חידוש, ומסתמא יהיו מן הפוסקים שלא יסכימו עם סברא זו, וכן ראיתי שהמהר”ש בא בתשובתו להפקיע מדברי השואל שהיה ג”כ בר אוריין עי”ש, שהוא השואל היה פשיטא ליה שיש בזה משום קדושת קבר (ועי’ מור וקציעה ריש סי’ קנ”ד).

ויעוי’ בס’ אשרי האיש ח”א שהביא בשם הגרי”ש אלישיב [מהגר”מ גרוס] דבבהכנ”ס בשדה התעופה ובכל תחנה מרכזית הו”ל בית הכנסת מכיון שקבועים להתפלל שם ואין בכונתם להפסיק להתפלל שם, אף שיש לחלק בזה לענינינו.

ומצד סברתו דהמהר”ש מיהא מתחילה היה נראה לי מלשונו הנזכר בדבריכם שכונתו לכלול כל מה שבכלל זה, וה”ה בית הכנסת קבוע שהוקם.

אכן כאשר נתבוננתי עוד בפנים התשובה של המהר”ש ענגיל, נראה מדבריו דהעיקר אזיל לפי מה שהוא העיקר מה שלכך עשוי המקום, ובציון הקבר שעוסק שם כנראה עיקר הקבר היה העיקר עשוי לכבוד הנפטר ממש, משא”כ בקבר ר”מ בעל הנס שכל צורת הבנין הוא צורת בית הכנסת ככל משפטיו וחוקותיו קשה לומר עוד שהכל נעשה רק לכבוד המת ותשמיש הבית הכנסת הוא תשמיש עראי, ואף אם מה שקבעו המקום שם בית הכנסת הוא גם לכבוד הנפטר אבל אין כבוד בשר ודם עדיף מכבוד המקום שיאמרו שעיקר המקום הוא לכבוד המת ח”ו.

וז”ל המהר”ש ענגיל שם, א”כ הכ”נ כיון דבאמת עיקר החדר עשוי לכבוד הרה”צ הנפטר ובאמת קיי”ל בש”ע יו”ד סי’ שס”ח דבה”ק אין קורין ושונין שם ועי’ בר”י פ”ג מברכות וברא”ש שם, ורק הא דמתירין שם להתפלל על קבר הצדיק לפי שעיקר איסור משום לועג לרש, והכא שעושין בזה כבוד להמת ל”ש לועג לרש אבל עכ”פ עיקר קביעות במת זה אינו רק לכבוד אבל לא להתפלל בו בציבור א”כ בודאי דאין עליו שם קדושה עי”ז כמה שמתפללין בו על קבר הרה”צ ודמי לרחובה דאין כו משום קדושה כיון דעיקרו אינו עומד לתשמיש קדושה א”כ פשיטא דלית בזה משום איסור נתיצה דבהכ”נ וז”ב ופשוט עכ”ל.

והנה איתא עוד (בירושלמי שקלים פרק ב’ הלכה ה’), דאין בונין נפש [ציון ומצבה] על קברות הצדיקים לרבן שמעון בן גמליאל, משום שדבריהן הן זכרונן, וכן הוא לשון זה ברמב”ם הל’ אבל, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר בבית הקברות עכ”ל.

והיינו שעיקר הענין לשעבר היה משום זכרון, ולכך היו עושין הנפשות, משא”כ היום מוכחא מילתא שהוא לבית תפילה, והרבה יעידו שלא באו לשם אלא כדי להתפלל להקב”ה לזכות לרפאות חולים וכו’ בזכות הצדיק, א”כ היום אינו כך במקומות כאלו.

לכך נראה לענ”ד שקשה להקל בזה, אבל אין דרכי להכריע במקום שאין בידי ראיה ברורה כידוע, ולכן אם מ”מ מורה הוראה מוסמך יקל בזה תוכלו לסמוך עליו.