תפילה

שאלה

בס”ד

שבוע טוב,

אבקש לשאול הלכה למעשה בדיני סכך – לפי מה מודדים צילתה מרובה מחמתה – האם לפי המצב בסכך עצמו (שיותר מ-50% משטח הסיכוך ממולא בסכך ולא באוויר) או לפי מה שנראה על הריצפה של הסוכה – ונפק”מ לסוכה שלמעלה צילתה מרובה אך למטה חמתה מרובה – והדבר מצוי בסיכוך ע”י קני במבוק וכד’ שעומדים צפופים זל”ז וודאי שלמעלה צילתה מרובה אך אעפ”כ על הריצפה ראיתי במו עיני שהחמה מרובה, ויש לזה הסבר הגיוני כמבואר בסוכה (כב:) ‘אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת’.

והנה בשו”ע (תרלא,א) פסק ד’סוכה שחמתה וצלתה שוים מלמעלה, פסולה, לפי שהחמה מתפשטת בריחוקה ויהיה למטה חמתה מרובה מצלתה; אבל אם חמתה וצלתה שוים מלמטה, כשרה’.

אך לא דיבר על הציור שלנו והוא פלא מדוע.

ולפלא ביותר מה שראיתי שמביא בענ”ז בשו”ת אג”מ (או”ח ח”א סי’ קפב) דליכא מציאות כזו – ז”ל: ‘בדבר הסוכה שלמעלה צלתה מרובה ולמטה חמתה מרובה, הנה אם היה נמצא כזה היתה פסולה לשיטת רש”י ורמב”ם דפסולה כששוין מלמעלה אף שפרוץ כעומד מותר כדהקשה ר”ת בדף כ”ב ותירצו הרא”ש והר”ן דבסכך ואויר ניתנה הלכה שיהא הצל מרובה א”כ תלוי במקום הצל שהוא מלמטה.

אבל משמע בגמ’ שליכא מציאות כזה דהא תנן ושצלתה מרובה מחמתה כשרה דמשמע הא כי הדדי פסולה ומוקים ר”פ דלמעלה קאי, ותנן שצלתה מרובה מחמתה כשרה סתם דהוא אף במשהו מרובה נמי כשר משום שאז הוא למטה שוין, ובודאי עדותן אמת.

ומה שכותב ידידי שנראה בחוש למטה שחמתה מרובה אולי הוא משום סבה אחרת כגון שהקנים היו עגולים שלכן הוא חמתה מרובה והסוכה כשרה דהוא כקנה עולה וקנה יורד בסוכה דף כ”ב ולכן אין לחשוש לדינא אם אך ידוע שלמעלה צלתה מרובה מחמתה דאין להרהר אחר דברי הגמ”.

ואני הדל לא זכיתי להבין דבריו – כיצד ניתן לדחות את הנראה בחוש? והלא יש לזה הסבר הגיוני, כי באמת רק כאשר הסכך עבה יותר אז נוצא צילתה מרובה גם למטה?!

מה דעת כת”רו בענ”ז הלכה למעשה?

יישר כח,

יהודה

***

‏תשובה

בע”ה

יום שני ח’ תשרי תשע”ז

לכבוד הג”ר יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

הנה מצד המציאות נראה שאכן תיתכן מציאות כזו, וכמדומה שכבר נתעורר הספק הלזה בלימוד מס’ סוכה לפני כמה שנים, ויעוי’ בהרב המגיד פ”ה הט”ז מש”כ להכריע כפרש”י כאן מבחינת המציאות, וכן בביהגר”א וערוה”ש ר”ס תרל”א מבואר דשלא יתכן כדעת בעל העיטור שפי’ אפכא שהצל למעלה הו פחות מהצל למטה [דהיינו שהחמה מתמעטת למטה] מכיון שבמציאות הוא לא כך, וה”ה לענינינו יש לראות מן המציאות שכן יתכן להיות.

ומה שבגמ’ לא נקטו מקרה זה י”ל באופן פשוט שלדעת הגמ’ א”צ לחשוש שלמטה לא יהיה צל די, משום שהוא מיעוט שאינו מצוי שא”צ לחוש לכך בסתמא שאם למעלה רוב צל מסתמא למטה עכ”פ מחצה על מחצה, ומ”מ להעמיד ראיית האג”מ אולי י”ל דמכיון ויש כמה מיני מדידות איך למדוד חמתה מרובה וצילתה מרובה, דיש כמה שעות ביום ויש יומי ניסן ויומי תשרי ותמוז וכו’ עי’ בריטב”א ובר”ן ריש סוכה, א”כ אנן לא בקיאינן במדידה, ואין הדבר מסור אלא לחכמים איך למדוד דבר זה, ומ”מ נאמר זה רק להחזיק ראייה הנ”ל אבל אין כח סברא זו יפה לילך אחריה מאחר שאינו מוכרח כלל ואפשר גם לומר כמו באופן הא’ כאן.

הנה עצם מה שהאג”מ נקט שאת”ל שיש דבר כזה במציאות יהיה פסול לדעת רש”י, לכאורה כך נראה, דהרי בעיקר הדבר נחלקו רש”י ותוס’ בכמה דוכתי בסוכה האם הסכך דינו להיות לצל או שדינו כדיני מחיצה רביעית.

וכמו שכתב ברש”י רפ”ק דסוכה דף ב’ א’ וז”ל, ושחמתה מרובה מצלתה – המועט בטל ברוב, והרי הוא כמי שאינו, ועל שם הסכך קרויה סוכה.

וכתב עליו הר”ן [על הרי”ף א’ א’] וז”ל, ולא רצה לומר שהסכך המועט יהא בטל לגמרי ברוב המגולה ויהא כאילו אין שם סכך כלל וכמו שראיתי מי שכתב כן דהא אמרינן לקמן בפרק הישן [דף כב ב] דמתני’ בחמתה דלמטה קאמר אבל [אם] למעלה המסוכך והמגולה כי הדדי נינהו כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת וכיון דכי הדדי נינהו אין כאן מועט שיבטל לגבי המרובה אלא מצלתה דלמטה קאמר שהיא בטלה לגבי חמתה שהיא מרובה הימנה דאע”ג דרבי יהודה לא בעי שיהא הסכך מיצל תחתיו כיון שהוא מכשירו למעלה מעשרים אמה כדמוכחא בגמרא וסיפא דמתני’ דברי הכל היא אפ”ה בעי מיהא שיהא מיצל וכל שחמתו מרובה מצלתו אין כאן צל וכן נ”ל פי’ לפי’ של רש”י ז”ל עכ”ל הר”ן.

וכמו”כ כתבו התוס’ כ”ב א’ וז”ל, קנה עולה וקנה יורד – שלא השוה את הסכך להשכיב את הקנים זה אצל זה אלא אחד למעלה ואחד למטה ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה ואשמעינן מתני’ דאמרינן רואין כל שאילו היו מושכבין בשוה היתה צילתה מרובה מחמתה כשרה כך פירש הקונטרס משמע לפירושו דכשיש בין זה לזה שלשה דפסולה לאביי היינו מטעם חמתה מרובה מצילתה ולא יתכן דכיון דאי קיימה חמה בראש כל אדם היתה צילתה מרובה אין לפסול בשביל חמה הבא מן הצד באלכסון ועושה אותה חמתה מרובה אלא היינו טעמא משום דלא חשיב סכך להצטרף כי האי גונא כשיש בין זה לזה שלשה אבל כי ליכא שלשה כלבוד דמי והכל אחד עכ”ל, ומבואר מדבריהם עוד דנחלקו רש”י ותוס’ בדין הסכך האם הוא היכי תמצי ומכשיר לצל, ומאידך התוס’ לשיטתם כתבו ‘ולא יתכן דכיון דאי קיימה חמה בראש כל אדם היתה צילתה מרובה אין לפסול בשביל חמה הבא מן הצד באלכסון ועושה אותה חמתה מרובה’, דהיינו שהבינו שהוא דין של כעין מחיצה ואין סברא לפסול משום חמה הבאה מן הצד.

וזה ג”כ טעם רש”י בדף כ”ב ב’ דס”ל שצריך שיהיה צל כשיעור למטה פרוץ כעומד ולא סגי שלמעלה כך הוא, ומאידך התוס’ שם (ד”ה כזוזא) סגי להו שלמעלה הוא כך וא”צ שיהיה גם למטה כך, דברי ס”ל שהסכך הוא כעין דין מחיצה, ולפ”ז בנד”ד שאין צל למטה לכאורה יהיה פסול לדעת רש”י שהעיקר הוא הצל שבתוך הסוכה.

ומאחר דקי”ל בשו”ע סי’ תרל”א כדעת רש”י, וכן דעת רוב הראשונים הרמב”ם והרא”ש ור”ח ורי”צ גאות כמש”כ בביאור הלכה שם, וכ”ש אי נקטינן לחומרא גם כבעל העיטור הנ”ל [כמו שכתב הב”ח שנקטינן לחומרא כבעהע”ט וזהו דלא כהבה”ל], שאיננו מכשירים עי”ז פסול זה.

שו”ר שבשבט הלוי ח”א סי’ ק”ע וח”ג סי’ ע”ח סק”ו דעתו להקל בזה, וכ”כ בשו”ת תפילה למשה ח”ד סי’ נ’, ואע”פ שהיה נראה להחמיר מ”מ אין כח בידינו להחמיר כנגד רבוותא, ומיהו האג”מ גופיה אינו ממש כדעת השבה”ל דטענת האג”מ היא רק שלא תיתכן סוכה כזו, ומיהו אם יבוא אליהו ויאמר שתיתכן סוכה כזו דעתו של האג”מ לפסול בכה”ג, משא”כ דעת השבה”ל להכשיר לגמרי.

ולמעשה ראוי להדר שלא יבואו לידי סוכה זו, ומ”מ בנקלע לסוכה כזו לכאורה יש על מי לסמוך וצריך למעשה לשאול מורה הוראה.

שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן

***

{בע”ה כ”ז טבת עש”ק וארא ע”ו
פ”ק קרית ספר יע”א}

א) ממה שכתב כת”ר להקשות מ”ט כשהתפלל משה על פרעה שיסורו הצפרדעים נענתה תפילות, וכשהתפלל על בנ”י במעשה הנחשים השרפים, לא נענה לו מיד הקב”ה, אלא אמר לו עשה לך שרף וגו’.

תשובה לא הבנתי טיבה של שאלה זו, שהרי הכל חשבונות שמים, ולעולם לא נדע מדוע תפילה א’ נתקבלה ותפילה א’ לא נתקבלה, והרי מעשים שבכל יום שתפילה א’ מתקבלת ותפילה א’ אינה מתקבלת, ועוד מצינו שהראו חז”ל גבי משה שכשנתפלל על ישראל במעשה העגל נתקבלה תפילתו, וכשנתפלל על עצמו ליכנס לארץ לא נתקבלה תפילתו.

מיהו אפשר ליישב, דהנה גבי ישראל התפילה היתה שתהיה קץ למכתם, וזוהי תפילה שצריך זכות גדולה עבורה, משא”כ במכת צפרדעים התפילה לא היתה אלא על הצפרדעים בלבד, אבל היה פרעה מוכן ומעותד למכות נוספות.

ואדרבה איתא בחז”ל שהיו המכות קבועות שבוע או ג’ שבועות למר ולמר כדאית להו, וא”כ בעצם הזמן שביקש פרעה היה הזמן המוכן משמים לזה, [ויתכן עוד שלכך ביקש משה מפרעה יום לפני הזמן משום שידע טיבעו שיאמר ‘מחר’].

עוד י”ל לאידך גיסא שבמכת צפרדעים פרעה כבר שב ואמר שישלח את ישראל, ואמרו ז”ל באשר הוא שם היינו שאין דנין את האדם אלא כפי שהוא עתה, אע”פ שעתיד לחזור בו, משא”כ אצל ישראל לא מצינו שהן עצמן חזרו כבר, ואדרבה אחר שעשה הנחש כנ”ל אמרו חז”ל שהיו מסתכלין כלפי מעלה וכו’ בספ”ג דר”ה, ועי’ הנוסח מזה במכילתא פ’ בשלח.

עוי”ל דמצינו שתפילת עכו”ם קרובה להתקבל יותר, מצד שאינו מבין, כמבואר במלכים בתפילת שלמה ע”ש, משא”כ ישראל שיש להם לב להבין אמר להם הקב”ה שיעשו נחש לשוב בתשובה.

עוד י”ל שהיה כאן קידוש השם בבקשה זו, דבכך ידע פרעה שהקב”ה מלך על הכל, וזה בעצם היה מטרת המכות, ולכך היה ברור שתתקבל תפילתו.

ב) מה שהקשה הגרמ”ד סולובייציק שליט”א ר”מ דבריסק היאך מצאו החרטומים מים סביבות היאור, דהנה בדעת זקנים שמות ז’ כ”ב הציעו שהיה זה ממים שחפרו, ושם דחו שכיון דנאמר אח”כ ויחפרו כל מצרים ל”א בחד פרשה אין מוקדם ומאוחר בתורה, וצ”ע די”ל שכל מצרים חפרו רק אח”כ אבל החרטומים חפרו כבר מעיקרא.

ומ”מ צ”ע דזה הוה א”ש רק למ”ד שמצאו מים בשמות רבה ט’ י”א, אבל לאידך מ”ד שלא מצאו מים לא.

תשובה ראשית כל משמעות הכתוב ש’כל מצרים’ לא חפרו עד אח”כ.

ועל השאלה הב’ י”ל דמצינו כמה דעות היכן מצאו את המים.

בת”י ודע”ז שם למסקנא תי’ שקנו מארץ גושן מישראל, או שבארץ גושן מעיקרא לא שלטו המכות כ”כ בפי’ ה”ר חיים פלטיאל, במדרש שכל טוב תי’ שנטלו ממי גשמים, החזקוני ור”י בכור שור ועוד ראשונים כתבו דהמים נהפכו לדם רק לרגע א’ וחזרו להיות מים מיד, וכך יתרץ מ”ד זה לההו”א הנ”ל.

ג) משה”ק הג”ר גבריאל יוסף לוי [ר”מ דבאר התורה] מ”ט נצרכו ד’ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי בב”ר ר”פ וארא [וכ”ה בירוש’ פ”י דפסחים], ומ”ט נתחלקו לד’ ענינים.

תשובה הנה הענין מצד עצמו רחב, וכבר דברו מזה הספרים, ועיין עקידת יצחק שמות שער ל”ה ס”ק ט”ו, וכלי יקר ר”פ וארא, ובאמת אין כאן המקום להביא כל דברי הספרים ע”ז, אך אביא כאן קצת להשלים העניין.

המאירי רפ”י דפסחים כתב, ארבע גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והענין לומר שכל אחת גאולה בפני עצמה, הראשון גאולת השעבוד והוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, ר”ל אותן העבודות הקשות שהיו משתעבדים בהם, וגאולה שניה והצלתי אתכם מעבודתם, ר”ל מכל שיעבוד אף משיעבוד הרגיל בכל מלכות והוא שיעבוד מסים וארנוניות וכיוצא בהם, והשלישית וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, כלומר שאף בשאר הגאולות אפשר להיותם עומדים ביניהם בשפלות ובבזוי אלא שהכה בשונאיהם ועשאם אדונים וזהו זרוע נטויה, הרביעית שלקחם לו לעם קדוש ונתן לנו את תורתו והוא תכלית הכל ועליו נאמר ולקחתי עכ”ל המאירי.

וז”ל הארחות חיים הקדמון סדר ליל פסח סי’ י”ג, והנה לך טעמי הדברים שעושין על הסדר על מה ועל מה הנה בארנו שחייבין כל א’ בד’ כוסות והם כנגד ד’ גאולו’ והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וביאור הדבר כך הוא שיש כאן ד’ עניני’ גדולי’ של גאולה שלכל א’ לעצמו יש להרבות שבח והודאה אל השם ית’ הראשון הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שבתחלה לרוב סבל העבודה הקשה היה מספיק לנו אם יקל עלינו העבודה אפי’ נשאר תחת ידו וממשלתו ובזה יהיה לנו גאולה אחת של והוצאתי כלומר שהוציאנו מתחת העול הכבד והוא יתעלה הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ושחררנו מכל עבודתו וזהו לשון והצלתי שהיא גאולה שניה ואלו הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ולא דכאם ולא הממם בשפטים גדולים וזהו לשון וגאלתי שהיא גאולה שלישית ואלו עשה כל זה ולא הגיע לנו אלא לגופות לבד דיינו והוא ית’ לקחנו לו לעם סגולה והותיר לנו שריד לנפש בתתו לנו את תורתו הנכבדת והיא גאולה רביעית באמרו ולקחתיאתכם לי לעם ע”כ.

ובפי’ התפארת ישראל על המשניות רפ”י דפסחים כתב, ד’ לשונות שנזכרו בגאולת מצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ונ”ל שמרמזים לד’ חסדים שנעשו להם בגאולת מצרים והוצאתי כנגד סבל פרך “הגוף” והצלתי כנגד “ממונם” שנצלו ממצרים תחת עבודתם שם רד”ו שנים וגאלתי תחת “כבודם” שנתגדל כשנענשו מצרים על ידן ויצאו הם ביד רמה ולקחתי כנגד רווח “הרוחני” שהשיגו כשלקחם הקב”ה לו לעם ונתן להם התה”ק ולכן ראוי שישאו כוס ישועות על כל חסד וחסד לבד ע”כ.

וז”ל המשך חכמה בר”פ וארא (שמות ו’ ו’), והוצאתי ד’ לשונות של גאולה “והוצאתי” הוא כמו שדרשו על “להוציא גוי מקרב גוי” כעוברה מתוך אשה וזה “הוצאה” כמו להוציא מבטן הוא על שהיו משוקעים בעבודה זרה ובדיעות מושחתות “והצלתי” שם זה על מה שעינו אותם לכלותם וכמו שמות א כב “כל הבן הילוד וכו'” זה כמציל מן הרוצח “וגאלתי” שם הוא מעבודת עבד להיותם חפשיים בלתי משועבדים “ולקחתי אתכם לי לעם” וכו’ פסוק ז הוא לעם נימוסיי ולאומי במשטר וסדר וה’ עליהם למלך ודו”ק ד’ כוסות כנגד ד’ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ירושלמי ערבי פסחים הלכה א כוס ראשון קידוש דישראל מקדשי זמנים וכמו שאמרו “החודש הזה לכם” יעויין ירושלמי ראש השנה א ג ואימתי כשהם קדושים וסמך “קדושים תהיו” לעריות שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וגדולים ממלאכי השרת שנאמר בהם שתי קדושות “והתקדשתם והיתם קדושים” ויקרא כ ז היינו שהם מקדשים את הזמן ויקרא רבא ולכן כשהיו גדורים מן העריות במצרים שלכן יתכן “והוצאתי” שאם לא כן איך יכול להוציא בני נכרית כמותה וכמו בבית שני ונקראים קדושים מקדשי הזמנים “והצלתי” יתכן להציל כשנכרי רודף אותם ומציל אותם מן הגייס אבל לא כשהם רודפין זה את זה ‘שלא גילו מסתורין שבהם’ וזה רומז אל כוס ברכת המזון שעיקר המלשינות הוא בא מהעדר האמונה בהשגחה ומחסרון הסתפקות וברכת המזון הוא שמאמין שכל אחד ניזון מהשם יתברך ומההסתפקות ‘שמדקדקים על עצמם כזית וכביצה’ ואינו מקנא לחברו “וגאלתי” הוא שעבד רוחו שפלה עד כי אמרו חוב הוא לעבד שיעשה בן חורין ‘זילא ליה שכיחא ליה’ וזה מצד שאינו מרגיש יחס אבותיו “ועבד לית ליה חייס” והן “לא שינו שמותיהן” דזכרו יחס אבותיהם ‘ראובן שמעון נחתין וסלקין’ וזה רומז על הכוס השני שאומרים עליו חצי ההלל הראשון שמיוסד על זכרון יחס האומה מאבותיה וזכרונותיה הקדומות “ולקחתי אתכם לי לעם” זה ‘שלא שינו את לשונם’ שהיו מקוין להגאולה וללאומיות העתידה ולמדו זה מיוסף שעם גודל חשיבותו במצרים נאמר בו בראשית מה יב “כי פי המדבר אליכם” שהיה מקוה להעתיד ואמר “פקד יפקוד” בראשית נ כד ו כה וזהו חצי ההלל השני שמיוסד על הלאומיות העתידה שעל זה נאמר תהלים קח “מן המצר וכו” וזה מכוון הד’ כוסות דליתעביד בכל חדא מצוה ועיין במכילתא שם ודו”ק עכ”ל, וע”ש עוד.

וז”ל התורה תמימה (ר”פ וארא הערה ה’), שלשה [מהלשונות] בפסוק זה ואחד בפסוק הבא ובכל הפוסקים והמפרשים וספרי אגדה שהובאה דרשא זו הובאה בלשון כנגד ארבע לשונות של גאולה והנך רואה שבירושלמי שהעתקנו חסרה מלה “לשונות” אלא כנגד ארבע גאולות ולדעתי לשון זה מכוון מאד כי אם נפרש כפשוטו כנגד ארבע לשונות של גאולה אין טעם בדבר לקבוע בשביל זה ארבע כוסות של הודאה והרי ענין הגאולה אחד הוא אם בלשון אחת אם בארבע ועשר לשונות אבל כנגד ארבע גאולות יתבאר הענין היטב יען כי כשנעיין יפה נמצא ד’ ענינים שונים בד’ מאמרים אלו אשר כל פרט ופרט הוא ענין שלם כשהוא לעצמו ושוה הודאה מיוחדת כי במאמר הראשון והוצאתי מבואר שיוציאם הקב”ה מתחת סבלות מצרים כלומר שיקל עליהם עבודתם אבל אין במשמע שיחופשו בכולם מעבודתם ועל זה הוסיף ואמר והצלתי אתכם מעבודתם והיינו שלא יעבדו כלל ואמנם גם לאחר אלה ההנחות עדיין הם עבדי פרעה ואין גאולתם שלמה הוסיף ואמר וגאלתי אתכם ויחד עם כל אלה עדיין אינם לעם מיוחד וקנין הקב”ה ע”ז הוסיף לומר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ומבואר דבמאמרים אלו כלולים ענינים מיוחדים בכלל הגאולה והמשך הפסוקים הוא בדרך לא זו אף זו כלומר לא רק הנחה זו אעשה לכם אלא גם זו ולא גם זו אלא עוד גם זו וכו’ וכיון שכן מבואר פשוט שעל כל פרט ופרט שבו מעלה יתירה מחויבים בהודאה ולכן תקנו ד’ כוסות של הודאה ודו”ק ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג”כ אינו מענין הגאולה י”ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב”ב ע”כ.

ד) מה שהקשה ע”ד רש”י בשמות (ז’ א’) שנביא הוא מל’ ניב שפתים, שמצווה לומר דבריו, וכ”כ בדרשות הר”ן דרוש ה’, והקשה מדברי הרמב”ם פ”ז מהל’ יסוה”ת ה”ז שכתב דפעמים הנביא אפשר שתהיה נבואתו עבורו בלבד.

תשובה ראשית כל לא ידעתי מנא ליה להשואל שהרמב”ם ס”ל כרש”י והר”ן, דשמא להרמב”ם נביא הוא שורש חדש בלה”ק למי שמדבר דברי נבואה, כמו שאר שרשים; בנה חרש למד וכל כה”ג, ובאמת עיין באבן עזרא על רש”י שם שחלק עליו מאוד.

אכן באמת אין כאן קושיא, דגם אי נימא דס”ל כשא”ר וגם שאר הראשונים מודו להר”מ { והנה הגרח”ק שליט”א בקרית מלך שם כתב מקור לדברי הרמב”ם מברכות ל’ ב’ לא נביא אתה וכו’, וכנראה כונתו למש”ש ל”א ב’ לא אדון אתה בדבר ולא רוה”ק וכו’, וצ”ע דשם לא נזכר לשון נבואה אלא רוה”ק, ומנ”ל שגם בנבואה אפשר שתהיה נבואתו לעצמו.

}, מ”מ לק”מ, דמצינו הרבה פעמים בין בלשון הקדש ובין בכל לשון שתהא, שתתחדש תיבה מסוימת הנגזרת משרש הסמוך לה משום טעם, ואחר שמשמש את המושג כבר אין חילוק במשמעות הדבר, ולעולם ישמש כינוי מושאל זה את מושג זה, גם היכא דלא שייך השורש הראשון, ואטו איך יאמר הרמב”ם דיש מי שנתנבא רק לעצמו והוא אין נקרא נביא, דבאמת הלשון נבואה כבר נמשך לכל המתנבא.

ואביא בזה דוגמא א’ מדברי הגמ’ כתובות ס”ב ב’ זו אשתו וזו זונתו, אע”ג דבעצם השם זונה היא אשה הסרה ונוטה מן הדרך, וכאן לא שייך, מ”מ נקטו זה מצד דלשון זונה נקבע מתחילה על כל ביאה שאינה לקיום העולם ופשוט וקל.

והנה הא”ע טען על רש”י בזה, והרא”ם השיב עליו וז”ל, גם מה שטען עוד “מה טעם ‘השב אשת האיש כי נביא הוא’ בראשית כ ז אם פירושו דברן” אינה טענה כי יש לומר שנקרא שם המדבר דברי ה’ אל העם תמיד דברן בעבור היותו מזומן לדבר דברי ה’ אל העם תמיד ויהיה טעם “השב אשת האיש כי נביא הוא” כי הוא דבק עם ה’ להיותו מדבר דברי ה’ תמיד והדבק עמו תמיד ראוי לירא ממנו פן יתפלל להמיתך וזהו שכתב אחר זה “כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות” עכ”ל, וע”ע בגו”א שם.

והנה לפי דברינו [שג”כ יתכנו על יסוד תירוץ זה] יובן טפי מ”ט ל”ק על פרש”י בזה.

(ב)">

שאלה

בס”ד

לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס!

אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

א.

במה שכתבה הגמ’ ששמונה שמות היו לו לחזקיהו ושמו חזקיה הוא לא שמו אלא נראה כך שהוא שם כינוי לחזקיה שחזקו י”ה או שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים.

ב.

ועוד חשבתי לעצמי שכאשר כותבים סיחתו או סח בסמ”ך הכוונה היא על שזה סיח באופן של מריבה ושיחה הוא לשון תפילה כמו ויצא יצחק לשוח בשדה.

ג.

ונשאלת השאלה האם ידועים אלו המקומות להיכן הם גלו האם זה נכון שהרי סלוג הם הרים מושלגים וס’ וש’ מתחלפות ויהיה נקרא כך הרי שלוג מלשון שלג ואולי הם הרי האטלס שנמצאים בצפון אפריקה במרוקו.

אשמח מאוד אם כת”ר יוכל להשיב לי על שאלותי אלו ושכמ”ה.

באהבה רבה

בברכת התורה ולומדיה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

מח”ס מריח ניחוח

עפולה.

***

תשובה

שלו’ רב וכט”ס

גבי שאלה א’ בפשטות להלומד הפשוט ע”ד פשט הוה משמע דאי”ז שם אלא כינוי, דאל”כ הוה להו ט’ שמות וכן גבי סנחריב, ואמנם במהרש”א נמצא לשון דמשמע שהם שמות אבל י”ל דלאו דוקא נקט אלא לפרש דבר בלבד מאי דעסיק עי”ש.

ויעוי’ ברש”ש שם שנתקשה בדבר שהוא עיקר ושורש דברי הגמ’ וז”ל, והאיכא חזקיה שחזקו יה כו’, ק”ל דהא כולהו שמותיו ג”כ אינם אלא תוארים ע”ש מאורעותיו.

וכמו כן קשה גבי סנחריב דהלא רבא ויקירא ודאי שמות תוארים הם עכ”ל, ומשמע דמפרש בתירוץ הגמ’ דלעולם חזקי’ הוא שם אלא שנקרא על שם המאורע ולא כשאר השמות, ועל זה מקשה הרש”ש דהרי גם שאר השמות הם על שם המאורעות.

והיה מי שיאמר שהשם חזקיה אינו שם קבוע כלל אלא שם תואר שניתן לו לפי שעה, אבל דוחק גדול לומר שבכל הנבואות וכם בס’ ישעי’ ומלכים וכן בס’ משלי שנזכר אגב ובכל ספרי חז”ל נזכר בשם חזקי’ סתמא ולא בא’ מכל השמות הללו, ולמה נימא שדוקא שם חזקי’ לא היה שם קבוע.

ולתרץ כ”ז וליתן גם פשיטותא ויישוב למעלתכם אעתיק דברי הרב אברבנאנל זכרונו לברכה, אף דאינו שייך לגמרי דהא עיקר דרוש שלו מדבר בהקב”ה, מ”מ אעתיק דבריו דמתפרשין גם על חזקי’ גופי’ כמבואר בדבריו [ישועות משיחו ח”ב, העיון הג’, פ”ב], וז”ל, ושיהיה לפ”ז ענין “ויקרא שמו” מלשון גדולה ושררה, כמו “וקרא שם בבית לחם” (רות ד, יא) “ועשית לך שם” (דה”א יז, ח), אף כאן אמר על חזקיהו “ויקרא שמו” שהקב”ה יגדל שמו וטבעו בעולם עד “ואגדלה שמך” (בראשית יב, ב).

הנה א”כ אם נפרש השמות האלה על הקדוש ברוך הוא נכון הדבר, ואם נפרשם על חזקיהו כבר יפלו עליו מבלי עירעור, וכן במלך המשיח היוצא מחלציו ע”כ.

עי”ש באריכות דילי’.

ולפ”ז י”ל דאדרבה שם חזקי’ היה שם העצם, ושאר השמות הכונה לשמו בעולם וגדולתו.

גבי שאלה ב’ בכתבי הסופרים הקדמונים ראינו בהרבה מקומות שלא הקפידו בין שי”ן שמאלית לס’ בכתיבה, ראה לדוגמא יומא פ”ח לגבי שליו דמפרשי’ סלו, וראה בפסיקתא רבתי פ’ ויהי ביום השמיני גבי הפסוק כמסמרות במקום ש’ והדוגמאות הן לאין ספור כמדומני, וכבר רמזתי מזה בחיבורי פשר דבר על מדרש פתרון תורה פ’ חוקת גבי בשבעת מעסי אדם חוטא, ועוד בס”פ בלק לא הקפדתי אני הקטן בדברי המדרש בין סיחה לשיחה עי”ש, ומיהו יעוי’ מה שכתבתי שם בפשר דבר פרפרת על ענין סיחה שם ששייכת רק לענין שם.

גבי שא’ ג’ אני מבין שכל עצמו לשאול בשמות ערים ובזה איני מתמצא, אם כי דבר ראשון אני יכול לומר ששי”ן לפעמים נקראת בסי”ן וכן בשמות ערים עד הדורות האחרונים ותמצא אמשטרדם ובנבנשתי והאריכות בזה אך למותר.

 ויעוי’ עוד במהרש”א ולפי דבריו מעיקרא דמילתא מוכח שהעיר שוש היא בשי”ן שמאלית ולא ימנית עי”ש.

ודבר שני אפשר להוסיף דלצורך חקירת הענין אולי יש מקום לבדוק אם ערים אלו הם בדרך למקומות שגלו שם בנ”י כמבואר בספ”ק דיבמות עי”ש, או לא, אף דאינו בהכרח דיש לומר שסיבב אותם על דרך נתיבותי עוה.

יזכה להגדיל תורה ולהאדירה

***

{בע”ה יום ג’ לסדר תולדות תשע”ו}

שאלה – בברכת שמע קולינו צ”ע הנוסח, כיון דהא קי”ל בברכות כ”ד א’ המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, וא”כ מה מעלה יש בקול, דאדרבה הקב”ה עונה לחש.

תשובה הנה ראשית כל י”א שיש מצוה להשמיע קולו לאזנו בשמו”ע, ועיין רש”י ותוס’ ביומא י”ט ב’, וא”כ לדעה זו שפיר שייך לומר שמע קולינו, כיון שבקול פורתא זה יש מצוה, וע”י מצוה זו אנו מבקשים שנזכה שתתקבל תפילתנו.

ועוד י”ל דהכונה לקול התחינה, כמ”ש (ישעיהו ל’ י”ט) כי עם בציון ישב בירושלם בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך, ואמרי’ בסוטה מ”ט א’ אמר ר’ יהודה בריה דר’ חייא כל ת”ח העוסק בתורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת שנאמר כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך וכו’.

והיינו בזכות קול הבכייה והתחנונים נזכה לכך.

ובספרים כתבו דגם כשאינו יכול לבכות בפועל מ”מ יעשה תפילתו בקול בוכים.

והנה יש אופנים שמותר ואף מצוה להשמיע קולו בתפילתו, כמו דאיתא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קא ס”ב ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו, וע”ש במ”ב בשם הט”ז, ועוד נאמר בשו”ע (או”ח סימן קא ס”ג) יש אומרים שבראש השנה ויום הכפורים מותר להשמיע קול בתפילה, אפילו בציבור (וכתב הרמ”א וכן נוהגים, ומ”מ יזהרו שלא להגביה קול יותר מדאי) והוא כדי לעורר הכונה.

כמבואר במשנ”ב (שם ס”ק יא).

וכן גבי המלמד את בני ביתו להתפלל שהביאו הפוסקים מהירושלמי להתיר בזה (והובא ברמ”א שם ס”ב, ועיין אגרות משה או”ח חלק ג’ סימן ו’), וכן מצאתי בשם ה”ר העשיל מקרקא רביה דהש”ך שכתב לייסד (הוב”ד בס’ דף על הדף, בברכות שם) שאם אומר דבר השייך על האמונה שהקב”ה בוחן כליות ולב אין בזה איסורדבכה”ג אין שייך החשש דמחוסר אמנה, ע”ש, ולפ”ז יתכן דעל כל כה”ג קאי שמע קולינו.

אכן לא נראה לומר כל זה, דהרי בסתם שמונ”ע קאי.

והנה המבי”ט (בית אלקים שער תפלה פ”ו) הקשה הרי מצאנו בכמה מקומות שהתורה מציינת שצעקו בתפילה, ‘ויצעק משה אל ה’ על דבר הצפרדעים’ (שמות ח).

‘ויצעקו בני ישראל אל ה” (שמות יד).

ונאמר ‘ויצעק משה אל ה’ לאמר א’ נא רפא נא לה’ (במדבר יב).

‘ונצעק אל ה’ וישמע קולנו’ (במדבר כ).

ובשופטים ד’ פעמים ויצעקו בני ישראל אל ה’.

וכן בשמואל (שמואל – א’ טו) ‘ויזעק אל ה’ כל הלילה’.

וכן בכמה מקומות בתהילים זעקתי אליך ה’.

ותירץ המבי”ט התפלות הסדורות בכל יום שלא בעת צרה, הוא שאין ראוי לאמרם בקול.

כיון שהוא יכול לכוין בלחש, אבל התפלות שמתפללים בעת הצרה והצער, אי אפשר שיתפלל אותם האדם בנחת מצד צערו, ולכן הוא צועק בקול רם.

להורות שהוא מכיר ומרגיש הצער אשר בו.

ואין מי שיצילנו כי אם הוא יתברך עכ”ד.

ומרן הגר”ח קנייבסקי שליט”א (הוב”ד בס’ חשוקי חמד במס’ ברכות דף לא עמוד א) אמר שאין ראיה ממשה רבינו { ואציין כאן מה שראיתי במקו”א (עיון הפרשה שנה י”א תשע”ו גליון קכ”ט עמ’ קי”ט) שהגרח”ק שליט”א גופיה הסיר תלונה אחרת מעל המבי”ט הלזה בתשובתו ע”ש, אך אי”ז ראיה דס”ל כך.

}, על פי המבואר במדרש (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיא) שעשר לשונות תפילה הן ואחד מהן מכונה זעקה.

וא”כ יתכן שאין הכונה שמרים קולו אלא הוא סוג מסוים של תפילה.

וכן הנאמר על שמואל ויזעק אל ה’ כל הלילה.

וכי יכול אדם לזעוק בקול לילה שלם, אלא שזעקה היא סוג מסוגי התפלה.

ונקראת בלשון זעקה כי היא ממעמקי הלב אבל אין כוונתה שנאמרה בהגבהת קול עכ”ל.

אכן לדברי המבי”ט ניחא כנ”ל, כיון דמצינו דשייך הגבהת הקול, ולפי ביאורו בזה משמע לפו”ר ששייך בזה גם מעלה, והגם שכעת עוסק בשמו”ע יתכן שכונתינו להתפלל על כל התפילות שבכל עת, שיש מהן שהן בזעקה.

ויעויין במחזור וילנא – כתר מלכות ב’המלך’, הביא שם משל נפלא מא’ מן הראשונים בענין מה שאנו צועקין המלך בימים נוראים ע”ש, ומבואר דשייך בזה מצוה.

ויש להוסיף על הדברים מ”ש באליה רבה (סי’ ק”א אות ד) שכתב ‘נוהגים בכל אלו הארצות בפיוטים וכיוצא בהן שמגביהים קולם וצועקים בקול רם, עד שהנכרים מלעיגים על זה.

ונצטערתי מימי לדעת מאין בא המנהג, כי מנהגם של ישראל תורה היא, עד שהאיר ה’ את עיני וראיתי ברמב”ן סוף פרשת בא שכוונת רוממות הקולות בתפילות וכוונות בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים זהו שיהי’ לבני אדם מקום שיודו ויתקבצו ויודו לקל אשר בראם.

ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו’, עכ”ל הא”ר.

והוסיף ע”ז בספר כף החיים (סימן קא ס”ק יב), כמו שאמרו ‘ויקראו אל האלוקים בחזקה’ (יונה פ”ג ח) מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול והיינו חוץ מתפילת י”ח, עכ”ל.

ולפי מה שנתבאר כעת בדבריהם ז”ל יוצא נמי שיש אופנים ששייך בזה מצוה, ויתכן דכל היכא שמעורר כונתו הו”ל מצוה, ואין כונתי דוקא שמונ”ע מה שכתבתי לעיל מהשו”ע אלא כל שאר התפילה שאנו אומרים בקול, כי הקול מעורר את הכונה, וכמו שכתב ג”כ המ”ב כעי”ז על אמירת ‘והוא רחום’ בקול כדעת המחבר, ובכה”ג יש מצוה בקול, ואין הכונה על צעקה דוקא, אלא על קול כל שהוא המעורר את הכונה.

ויעויין משנ”ב (סימן קא סק”ז) שכתב: ואפילו פסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול, כי הקדוש ברוך הוא שומע בלחש.

לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי עכ”ל.

וכתב הגר”י זילברשטין בס’ חשוקי חמד ברכות ל”א א’ משמע שדווקא להגביה קול “יותר מדאי” אסור, אבל להגביה את קולו כדי לעורר הכוונה מותר.

וראיתי דבר חידוש בזה בס’ משנה שכיר (מועדים יום הכיפורים זכרונות יום הכיפורים דשנת תש”ג) שכתב וז”ל, ועל כן אנו מתפללים אל אבינו שבשמים, ‘שמע קולנו’, היינו קול זה שאנו צווחים, שידים של עשיו גבר עלינו, את הקול הזה תשמע ותחוס ותרחם עלינו, ואבינו שבשמים יאמר די לצרותינו, וידי עשיו לא יוסיפו לדאבה עוד עכ”ל, ואיני יודע אם אכן כונתו כפשוטו, שזוהי הכונה לדעתו במ”ש שמע קולינו, אכן לפי’ זה לק”מ כיון שאין הכונה לקול התפילה.

ועוד חידוש אחר ראיתי בזה בס’ סידורו של שבת ח”א שורש א ענף ב, וז”ל, ועתה בעול הגלות לא נשאר בידינו כ”א דברי השיר הזה שהוא שמע ישראל ה’ אלהינו וכו’ וזה פי’ שמע קולנו ה’ אלהינו.

שתשמע להקול שאין אנו יכולין לומר לפניך כי אם שאתה הוא ה’ אלהינו דוגמת הבן הנזכר, ואעפ”כ חוס ורחם עלינו בגודל אהבה וכו’ ע”כ.

וכנראה לא נתכוין שזהו פשט הפשוט בברכה זו.

אך מ”מ לפי’ זה לק”מ כיון שבק”ש לכו”ע קי”ל שצריך עכ”פ לכתחילה להשמיע לאזנו.

אכן גם לפירושים הללו אכתי קשיא דהא תינח ברכה זו, אך הרבה מקראות ומאמרי חז”ל ישנם על שומע קול ושומע צעקה, ולא שייך לפרש כולם בכה”ג.

אלא רק כמ”ש לעיל בשם המבי”ט והפוסקים.

יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד גיסי המופלג החתן הרב מאיר בלומנטל נ”י

א) ע”ד שאלתך שהנך חתן שיום חופתו הוא ל”ג בעומר, אם מתענה ואם צריך לומר ודוי.

הנה כתב המ”ב סי’ תקע”ג סק”ז וז”ל, בניסן מתענה – דמה שזהירין שלא להתענות בניסן אינו אלא מנהג [ב”ח] ולפ”ז ה”ה ל”ג בעומר והימים שמר”ח סיון עד שבועות והימים שבין יוה”כ לסוכות אבל באסרו חג ובט”ו באב ובט”ו בשבט אינו מתענה כיון שהוזכר בגמרא [מ”א] ויש מקילין בכל הימים שא”א בהם תחנון עכ”ל, וציין בשעה”צ סק”א על היש מקילין הללו אליה רבה בשם נחלת שבעה עכ”ל.

א”כ יש כאן מחלוקת במ”ב כדת מה לעשות, וגם בקרב פוסקי זמנינו ראיתי חילוקי דעות בזה, הגרי”ש אלישיב בקובץ מבקשי תורה ח”ח קובץ ל”ז עמ’ כ”א כתב שאפשר להקל, יתכן שהיקל משום שתענית זו אינה אלא מנהג, ובפרט שהדורות חלושין, והגרשז”א בהליכ”ש פי”א סכ”ב כתב כדברי המ”א שיתענה.

ב) ובענין וידוי ראיתי שעמד ע”ז ג”כ הפתחי תשובה (אה”ע סי’ ס”א ססק”ט), וז”ל, וכ’ בס’ כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י”ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה”כ ונ”ל דאף בר”ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ”ד.

וכן ראיתי בהנהגות ופסקים הגרי”ח זוננפלד הל’ קידושין ונישואין ס”ו, החתן מתוודה בתפילת מנחה אף בימים שאין חתן וכלה מתענים בהם, כגון ראש חודש וכדו’, וכ”כ בספר יד יצחק (סי’ ק”ג) שכן הוא המנהג בירושלים בזה, וכ”כ בשו”ת לבושי מרדכי (מהדו”ק אה”ע סי’ מ”ט) דכן עמא דבר, וכ”כ ב”שערים מצוינים להלכה” על קש”ע (סי’ קמ”ז סק”ז), וכן בשו”ת עצי חיים או”ח סי’ כ”ז, וכן בשולחן העזר ח”ב דף ט”ו ד’ כתב דנתפשט המנהג בכל המקומות לומר וידוי.

וכן מבואר בס’ עיון תפילה מהגה”ק בעל דעת קדושים דאין לדמות לתענית בר”ח שאסור להתענות, דשאני תענית דאסור בר”ח מדינא דגמרא ותענית חתן וכלה רק מנהגא, משא”כ לענין וידוי ואמירת תחנון דאינו אסור מדינא רק ממנהגא ולומר הוידוי לחתן ג”כ מנהג הוא ודוחה זה את זה, אבל דעת השבילי דוד אה”ע סי’ ס”א שאין לומר וידוי, ועיין ביד יצחק שם ובילקוט הגרשוני ח”ב שו”ת סי’ י”א, בשו”ת תורת יקותיאל או”ח סי’ מ”ב, שהביאו כן בשם הגר”י אסאד שלא לומר וידוי.

וע”פ כ”ז יש לדון בענינינו.

ושלחתי השאלה להגרח”ק.

ובערוך השלחן (אה”ע שם סכ”א) כתב, וגם נהגו להתוודות בתפלת המנחה ובימים שאין מתענין א”צ להתענות ג”כ ודווקא ימים שהוזכרו בגמ’ כמו ר”ח וחנוכה וכ”ש פורים ואסרו חג וט”ו באב וט”ו בשבט אבל ביומי ניסן מתענים וע’ בא”ח סי’ תקע”ג דגם בל”ג בעומר ושלשה ימי הגבלה ובין יוה”כ לסוכות מתענין ג”כ כיון דימים אלו אין נזכרין בגמ’ עכ”ל, ואולי ט”ס נפל בדבריו ולפי הענין במקום להתענות צ”ל להתודות [ועיין שו”ת צמח יהודה ח”ה סי’ י”ט].

ג) והנני להעיר עוד איזה דבר בענין נישואין בל”ג בעומר, שכתב בתורת המועדים [להרב קולדצקי נכד הגרח”ק] סי’ תצ”ג סקט”ו, לענין חתן שמתחתן בא’ מהימים המותרים מותר לו להסתפר כבר בע”ש אופרוף כיון שזה כעין יו”ט בשבילו [ובפרט אם הוא אחר ל”ג בעומר] [כ”כ הדגול מרבבה ושו”ת רבי ידידיה טיאה ווייל בנו של הקרבן נתנאל סי’ מ’], ולפ”ז כ”ש שיהא מותר לו להסתפר בערב החתונה [דהיינו אם החתונה מתקיימת בר”ח סיון יהיה מותר לו להסתפר בכ”ט אייר], אבל הגרח”ק אמר לי שלמעשה אין להתיר להסתפר כלל [כיון שהמ”ב לא העתיקו], והטעם בזה משום שדוקא בעל ברית מותר לו להסתפר כיון שהיו”ט שלו לא ניתן לידחות התירו לו להסתפר, אבל חתונה שבידו לקבוע בתאריך אחר הוא הפסיד לעצמו עכ”ל.

ד) עוד אבוא להעיר בזה אם התחילו הנישואין בל”ג בעומר מותר לגמור בליל ל”ד (אג”מ אה”ע ח”א סי’ צ’, הגרח”ק תורת המועדים סי’ תצ”ד סק”כ, דעת קדושים [אלא שבמקו”א החמיר בזה לכתחילה], הובא בארחות חיים בהגהות מהרש”ם, וכן בטעמי המנהגים בקו”א עמ’ רנ”ב).

וצריך לגמור את השבע ברכות של החופה קודם השקיעה כדי שיהיה מותר להמשיך בליל ל”ד (אשרי האיש פס”ה סכ”ח), ובהליכ”ש שם הע’ 81 כתב, בנישואין שהיו ביום ל”ג בעומר אמר רבינו דמלבד שתתחיל הסעודה מבעו”י, מוטב שיצא גם החתן מחדר הייחוד ביום כדי שיחלו אף הריקודים ביום ל”ג בעומר ואח”כ ימשיכו הסעודה והריקודים אף בלילה עכ”ל.

ואחרי שעשו החתונה בהיתר מותר גם לעשות את כל ז’ ימי המשתה בריקודים ובכלי שיר, דכיון שכל האיסור לישא אשה הוא רק על החתן והכלה לבד וכשהם מותרים לישא מותרים גם את כל עניני השמחה והריקודים, לפיכך אין שום איסור על המוזמנים להיות שם ולשמוח בשמחתם (אג”מ ח”א סי’ קנ”ט וח”ב סי’ צ”ב, הגרח”ק בתורת המועדים שם).

שאלה

לכבוד מערכת ‘עם סגולה’

שלו’ רב לאוהבי תורתך ועמליה.

אודה לכם אם תוכלו לסייע לי להגיע לבירור אודות מי ומתי נכתב ספר ‘תרי עשר’.

הידוע לי בזה, הוא שיטת רש”י בב”ב ט”ו א’, שנכתב על ידי חגי זכריה ומלאכי, שכתב שם: “כתבו יחזקאל.

שנתנבא בגולה ואיני יודע למה לא כתבו יחזקאל בעצמו אם לא מפני שלא נתנה נבואה ליכתב בחוצה לארץ וכתבום אלו לאחר שבאו לארץ וכן ספר דניאל שהיה בגולה וכן מגילת אסתר ושנים עשר מתוך שהיו נבואותיהם קטנות לא כתבום הנביאים עצמם איש איש ספרו ובאו חגי זכריה ומלאכי וראו שרוח הקדש מסתלקת שהיו הם נביאים אחרונים ועמדו וכתבו נבואותיהם וצרפו נבואות קטנות עמם ועשאום ספר גדול שלא יאבדו מחמת קטנם”

שאלתי ובקשתי, אם יש לכם מידע על שיטה אחרת מלבד שיטת רש”י הנ”ל.

בברכה מרובה וכט”ס, ואך טוב וחסד כל הימים

משה זאב קולמן – קרית ספר

***

תשובה

שלו’ רב

הנה ודאי הדעה הפשוטה והרווחת והמצויה היא דעת הגמ’ ורש”י הנ”ל שהזכרתם, אם כי מאחר ועוררתם על הענין יש לציין כמה נקודות מעניינות.

א.

בספר רינת יצחק להרא”י סורוצקין [מישיבת טעלז] בריש ס’ נחום עורר שמשמעות רש”י שם שכבר נכתב בימיו, עי”ש מה שנתעורר בזה מדברי הגמ’ בב”ב ורש”י שם.

וז”ל, ספר חזון פרש”י כבר נכתב עליה והוא נבואת יונה בן אמתי ועתה חזר ונתנבא עלי’ נחום והנה נראה מזה שכבר נכתבה נבואת יונה מקודם שנתנבא נתום דכל נביא הי’ כותב נבואתו מקודם מיתתו אכן צ”ע דבב”ב דף ט”ו א’ אמרינן שאנשי כנה”ג כתבו תרי עשר ופירש”י שמתוך שהיו נבואותיהם קטנות לא כתבום הנביאים עצמו איש איש ספרו ובאו חגי זכרי’ ומלאכי וראו שרות הקודש מסתלקת שהיו הם נביאים אחרונים ועמדו וכתבו נבואותיהם וצרפו נבואות קטנות עמהם ועשאום ספר גדול וכו’ עי”ש מה שכתב.

אם כי גוף הוכחתו מרש”י עדיין לא ירדתי לזה, ואם משום הלשון ספר אפשר דר”ל ספר שכתבנו מדברי נחום האלקושי, או סיפור נחום האלקושי ויל”ע.

ב.

עוד יש לציין מה שהעירו בזה על תפילת אב הרחמים ועל ידי עבדיך הנביאים, אע”פ שלא היו כל אנכנה”ג נביאים, ראה בפירוש עיון תפילה שם, וראה ברוך שאמר ובקובץ אורייתא טו עמ’ שלג וקובץ מוריה שבט תשע”ד [שפה-שפז] עמ’ קסט.

ובפי’ הגרח”ק לאב הרחמים שם [תפילה למשה] נראה שמפרש יואל ממש היינו עבדיך הנביאים, ממה שנדחק שם דקאמר בל’ רבים, וכנראה ס”ל שאנשי כנה”ג לקטו נבואתו שהיתה כתובה כבר וליקטו ממנו וסידרוהו בספר שלהם, ובזה מתו’ גם הקו’ מריש נחום.

בכבוד רב וכט”ס

עקיבא משה סילבר

***